ביאור:בראשית יא ח

בראשית יא ח: "וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ, וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר."



בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית יא ח.


וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץעריכה

האנשים היו מאוחדים, עבדו ביחד למען מטרה שהיתה חשובה להם - השרדות, והקימו עיר ומגדל להגנתם "פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ" (ביאור:בראשית יא ד).

אלוהים לא היה מרוצה מהמבצע הזה.

  • האם זה בגלל שהם רצו לבנות "מִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם" (ביאור:בראשית יא ד)? לא סביר - הרי זה אפסוס קטן ולא מסוגל לפגוע באלוהים.
  • האם זה בגלל שהם רצו לעשות לעצמם "שֵׁם" (ביאור:בראשית יא ד)? האם אלוהים ראה בזה גאווה שצריך לשבור אותה?
  • האם זה בגלל שהם לא רצו לקיים את דברי אלוהים "פְּרוּ וּרְבוּ, וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ" (ביאור:בראשית ט א), והם בהיפוך רצו להשאר "פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ" (ביאור:בראשית יא ד).
  • האם זה בגלל שהם התעצמו ויכלו לעשות כרצונם לטוב או לרע, ככתוב: "וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת" (ביאור:בראשית יא ו)?

ואכן העיר בבל היתה עיר גאה מאוד. היא היתה בנויה לתפארת על אי בתוך הנהר פרת, ונבנו בה שני מקדשים ענקיים לאלי בבל: מרדוק ועשתר. אנשי בבל יצאו וכבשו את העולם הקדום והגיעו עד פרס, יוון ומצרים. בסיפור דניאל אנו רואים שהמלך נבוכדנצר הביא ילדים מכל המדינות הכבושות כדי ללמד אותם את תרבות בבל (ביאור:דניאל א ד), ואפילו נתן לדניאל שם של אל בבלי (ביאור:דניאל א ז). בהמשך אלוהים מעניש את מלך בבל בגלל גאוותו (ביאור:דניאל ד כז), ומכה אותו בשגעון (ביאור:דניאל ד כט).

נראה שהעיר היתה יותר מדי חזקה, ואיימה על התרבות של בני ישראל הגולים בבל, ולכן היה צריך לשבור את ההצלחה שלהם.

אלגוריהעריכה

כל הסיפור הוא נבואה אלגורית. הסיפור מנבא את גורל היהודים ותפקידם!

אלוהים הודיע לאברם את תוכניתו לזרעו ולכל אנשי העולם. אלוהים אמר: "וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ, וֶהְיֵה בְּרָכָה ... וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (ביאור:בראשית יב ב-ג). אלוהים יעד את בני ישראל לעמול, וללמד את כל הגויים את "מִשְׁמַרְתִּי, מִצְו‍ֹתַי, חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי" (ביאור:בראשית כו ה), ובזכות זאת לבני ישראל תהיה ברכה, הצלחה ושגשוג, וגם גויי הארצות יהנו מברכת אלוהים.

לאחר חורבן הבית ביהודה, גלות בבל, ושיבה ליהודה, היהודים סוף סוף הבינו את אלוהים ועשו את רצונו. הם קיבצו את ספרי התנ"ך וערכו אותם. הם התחילו להתעמק, להתווכח, ולכתוב את המשנה ואת התלמוד, כאילו שזה מגדל ענקי שראשו בשמים, כדי לעשות לעצמם ולאלוהים "שֵׁם", וזאת כדי שהם לא יפוצו "עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ" (ביאור:בראשית יא ד), ויאבדו.

השימוש במילה "וַיָּפֶץ", מזכירה את קללת יעקב ללוי "אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" (בראשית מט ז), שלמעשה הפכה מקללה לברכה, ולכן רק שבט לוי שרד בשמו ביחד עם שבט יהודה. אין ספק ששימוש במילה 'להפיץ' בהקשר לזרעים שעפים ברוח, או דעת אינם דברים שליליים.

עכשו שאלוהים ראה שהיהודים חזקים ונאמנים, "[ו]לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת", הגיע הזמן להפוך את כל היהודים לשבט לוי, ככתוב "וּלְלֵוִי אָמַר ... יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב, וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל" (דברים לג י). שבט לוי זכה ונבחר לתפקיד חשוב ביותר. הם הופצו בכל השבטים, לא קיבלו נחלה ואדמה בכנען, ככתוב: "וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו, יְהוָה הוּא נַחֲלָתוֹ" (ביאור:דברים יח ב), עכשו כל היהודים יופצו בין הגויים, בקבוצות קטנות ללא נחלה, וכאבותיהם, רועי הצאן, יעסקו במסחר ולימוד תורה, ולכן יזכו בהצלחה כלכלית, וישפיעו על הגויים לגלות את אלוהי ישראל.

כך אלוהים יצר רבוי שפות לעמים השונים שנוצרו מבניו של נח. העמים היו מבודדים ולא יכלו לסחור במרחקים. אולם היהודים בגולה מצאו שיש תועלת להתפזר בין הגויים, ללמוד את שפתם ולהשתמש בעברית כשפה בין לאומית. היהודים העסיקו רק יהודים אחרים, וסחרו עם יהודים אחרים בין כל הערים ברחבי העולם. בכל עיר הסוחרים היהודים התקבלו כאחים, וכך רוב היהודים חייו ברווחה גדולה אלפי שנים, וסיפקו לגויים שרותי מסחר.

זאת היתה תוכניתו של אלוהים מההתחלה. כל סיפורי האבות, השופטים, המלכים, הנביאים הביאו את העם למצב הזה שבו הם יהיו מפוזרים בגולה וימלאו את תפקידם להביא ברכה לגויים, וכך תבוא להם ברכה. אלוהים לא רצה שהיהודים יהיו מרוכזים במקום אחד, מנותקים מהגויים, ואינם שותפים לחינוך העולם לדרך אלוהים. לכן אלוהים מפיץ אותנו פעם אחרי פעם. זה תפקידנו לטוב או לרע, בשמחה או בסבל, בעושר או בעוני.