מפרשי רש"י על בראשית יא לב


<< | מפרשי רש"י על בראשיתפרק י"א • פסוק ל"ב |
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • י • כח • כט • לא • לב • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


בראשית י"א, ל"ב:

וַיִּהְי֣וּ יְמֵי־תֶ֔רַח חָמֵ֥שׁ שָׁנִ֖ים וּמָאתַ֣יִם שָׁנָ֑ה וַיָּ֥מׇת תֶּ֖רַח בְּחָרָֽן׃


רש"י

"וימת תרח בחרן" - לאחר שיצא אברם מחרן ובא לארץ כנען והיה שם יותר מששים שנה שהרי כתיב ואברם בן חמש שנים וע' שנה בצאתו מחרן ותרח בן שבעים שנה היה כשנולד אברם הרי קמ"ה לתרח כשיצא אברם מחרן עדיין נשארו משנותיו הרבה ולמה הקדים הכתוב מיתתו של תרח ליציאתו של אברם שלא יהא הדבר מפורסם לכל ויאמרו לא קיים אברם את כבוד אביו שהניחו זקן והלך לו לפיכך קראו הכתוב מת (ס"א ועוד) שהרשעים אף בחייהם קרוים מתים והצדיקים אף במיתתן קרוים חיים שנאמר ובניהו בן יהוידע בן איש חי

"בחרן" - הנו"ן הפוכה לומר לך עד אברם חרון אף של מקום חסלת פרשת נח


רש"י מנוקד ומעוצב

וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן – לְאַחַר שֶׁיָּצָא אַבְרָם מֵחָרָן וּבָא לְאֶרֶץ כְּנַעַן, וְהָיָה שָׁם יוֹתֵר מִשִּׁשִּׁים שָׁנָה, שֶׁהֲרֵי כְּתִיב (לקמן יב,ד): "וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן", וְתֶרַח בֶּן שִׁבְעִים שָׁנָה הָיָה כְּשֶׁנּוֹלַד אַבְרָם, הֲרֵי מֵאָה אַרְבָּעִים וַחֲמֵּשׁ לְתֶרַח. כְּשֶׁיָּצָא אַבְרָם מֵחָרָן, עֲדַיִין נִשְׁאֲרוּ מִשְּׁנוֹתָיו הַרְבֵּה. וְלָמָה הִקְדִּים הַכָּתוּב מִיתָתוֹ שֶׁל תֶּרַח לִיצִיאָתוֹ שֶׁל אַבְרָם? שֶׁלֹּא יְהֵא הַדָּבָר מְפוּרְסָם לַכֹּל, וְיֹאמְרוּ: לֹא קִיֵּם אַבְרָם אֶת כְּבוֹד אָבִיו, שֶׁהִנִּיחוֹ זָקֵן וְהָלַךְ לוֹ. לְפִיכָךְ קְרָאוֹ הַכָּתוּב "מֵת", שֶׁהָרְשָׁעִים אַף בְּחַיֵּיהֶם קְרוּיִם מֵתִים, וְהַצַּדִּיקִים אַף בְּמִיתָתָן קְרוּיִם חַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמ"ב כג,כ) "וּבְנָיָהו בֶּן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חַי".
[בְּחָרָן – הַנּוּ"ן הֲפוּכָה, לוֹמַר לְךָ: עַד אַבְרָם חֲרוֹן אַף שֶׁל מָקוֹם בָּעוֹלָם.]

מפרשי רש"י

[יט] ולמה הקדים הכתוב וכו'. הקשה הרמב"ן ז"ל והלא דרך הכתובים כך הוא לספר חיי האב ותולדות הבן ומיתתו ואחר כך יזכיר ענין הבן, ובנח עצמו הזכיר מיתתו (לעיל ט, כט), ולא מת נח עד שהיה אברהם בן נ"ח, וכן גבי יצחק שספר מיתת יצחק (להלן לה, כט), ואחר כך מתחיל לספר ענין הבן, אף על גב שאחר כך חי הרבה. ותימה על הרמב"ן למה לא השקיף ההבדל שביניהם, כי חילוק יש ביניהם, כי בודאי כאשר הוא מספר מקרה האב אז מצרף אליו המיתה, כי מיתת האב הוא גם כן מסיפורי האב, ומשלימות הענין להודיע כל סיפוריו ומה שנמשך אחריו, לכך הוא מספר כל עניינים של האב ואחר כך מתחיל גם כן בבן, והוי כסדר גמור, דפירש הכתוב זהו ספורי האב - וזה ספורי הבן. אבל לא מצאנו שבא הכתוב לספר דבר מן תרח כלל, רק שהודיע הכתוב תולדותיו איך נמשך התולדה ממנו, אבל לא בא הכתוב להודיע סיפור של תרח, וכל הפרשה כולה לא בא להודיע עניני תרח רק ספור אברהם "ויקח תרח אברהם וגו'" (ר' פסוק לא), ובשביל אברהם נכתב, ומאחר דבשביל אברהם נכתב, ואין מדבר בתרח כלל - שיהיה שייך בזה שהכתוב משלים עניינו, דאין תרח חשוב כל כך לספר ממנו עניינו, ואם כן לא נוכל לומר כלל "וימת תרח בחרן" הוא תשלום סיפור תרח שהתחיל בו:

וגם אין לומר דמזכיר הכתוב תולדות האב ומיתת האב ואחר כך יתחיל בענין הבן כדלעיל בפרשת בראשית (פרק ה כולו), דמזכיר מיתת האב ואחר כך מתחיל בסיפור הבן, התם שאני, דכיון דבא לספר שני הדורות זה אחר זה, משלים סיפור הדור שמתו ואחר כך מתחיל לספר דור הבן, אבל כאן לא מצאנו מנח עד כאן שהזכיר מיתת האב - שתאמר כי זה הוא מספור דור שלו, ועל כרחך אין זה השלמה כלל - שתאמר כיון דאינו רק השלמה - שדרך הכתוב להשלים ספור הדור ומקדים אותו הכתוב, דהא לא נמצא כך באחרים, ועל כרחך אין מיתת תרח הוא מסיפור הדורות לכתוב שנותיהם כמו שהוא דרך הכתוב, אלא שהוא בא לספר מיתת תרח. וראיה לזה שכאן כתיב "וימת תרח בחרן", רצה לומר ולא גמר מחשבתו שרצה ללכת ארצה כנען (פסוק לא), לפיכך אין ספור מיתת תרח מן הסיפור עד כמה היו חיי תרח. ומעתה התבאר לך טעם רבותינו ז"ל (ב"ר לט, ז) על ענינו באין ספק, כי כל מקום אשר הוא מספר מיתת האב קודם ואחר כך יתחיל בסיפור הבן שהיה בחיי האב - הוא בשביל שבא לספר ענינו של אב מה שהגיע לאב, ולפיכך לא הקפיד אף על גב שמזכיר מה שהגיע לו אחר כמה שנים, דהא כיון דקאי באב - משלים סיפור האב. וזהו הענין ביצחק, שמזכיר קודם מיתתו (להלן לה, כט), ואחר כך יתחיל לספר ענין הבן לספר התולדות איך היו נמשכין זה אחר זה, ואין זה שלא כסדר, דכסדר הוא, דמגיד לך מן האב עד כמה הגיע זמנו ומת, והבן זה ההפרש:

אך מה שכתב 'שלא יהיה הדבר מפורסם' קשיא, וכי נתנה התורה לשוטים שלא יחשבו שני הדורות, שהרי תרח קיים כשיצא אברהם מחרן, אבל בב"ר (לט, ז) לא אמר 'שלא יהיה מפורסם לכל', אלא כך איתא התם; 'אמר ר' יצחק אם לענין החשבון מתבקש לו עוד ששים וחמש שנים, אלא מתחלה אתה דורש שהרשעים קרוים מתים בחיים, לפי שהיה אברהם מפחד ואומר אצא ויהיו מחללים בי שם שמים ויאמרו הניח אביו לעת זקנתו ויצא, אמר לו הקדוש ברוך הוא - לך אני פוטרך מכבוד אב ואם, ואין אני פוטר אחר, ולא עוד אלא שאני מקדים מיתתו ליציאתך' עד כאן. ומה שאמר שהקדים מיתתו כדי שלא יאמרו שהניח אביו לזקנתו, והלא פסוק מלא "ויאמר ה' אל אברם לך לך" (להלן יב, א) שציוה לו שילך מבית אביו, אלא דמכל מקום היה גנאי לאברהם שלא קיים מצות כבוד אביו אף על גב שפטר אותו, שהרי הנשים שהם פטורות גם כן מכמה מצות, ואין ספק שאין שבח להן בזה רק גנאי להם, וכמו שיתבאר לקמן בפרשת בהעלותך בפסוק (במדבר ט', ב') "ויעשו בני ישראל את הפסח":

ויש בזה ענין נפלא מאוד רמזו רז"ל במה שאמרו כי הכתוב מקדים מיתתו של תרח לומר שלא הניח אביו ויצא, והוא דבר נפלא מאד - לומר כי אין כאן כבוד אביו, דכבוד אביו שייך כאשר הבן שייך ומתייחס אל אביו, וכאן לא היה אברהם נקשר עם תרח כאשר הבן מתייחס אל אביו, והיה אברהם התחלה, ומפני זה מקדים הכתוב מיתתו של תרח לומר כי ענין אברהם אינו נקשר עם אביו תרח כלל, רק היה תרח וכל חייו וסלוקו - קודם לאברהם, ולפיכך הוצרך להקדים מיתתו לענין אברהם לומר לך שאינם מתקשרים זה עם זה, וזהו שאמר 'לך אני פוטר ואין אני פוטר אחר', פירוש 'לך' שאין לך התקשרות עם אביך, ואין אחר בעולם שהוא פטור. 'ולא עוד אלא שאני מקדים' - פירוש קודם לכן נזכר מיתת תרח להודיע כי לא די שאין התייחסות אברהם אל אביו להיות חייב בכבוד אביו, אבל יותר מזה - כאשר יזכור ענין אברהם מזכיר לפני זה מיתת אביו, שזה ראיה כי ענין אברהם הוא מתחבר אל מיתתו של תרח, כי מפני שהוציא הקדוש ברוך הוא את אברהם מתרח, וכל הדורות מנח עד אברהם לא נבראו אלא כדי להוציא את אברהם, שהוא עיקר בנין העולם, ולכן פטר הקדוש ברוך הוא את אברהם מכבוד אב ואם, שאין לו התייחסות אל האב כלל, בעבור שהוא בריאה אחרת, ולא שאין לו ייחוס אל אביו, אלא שכאשר רוצה להזכיר ענין אברהם מזכיר תחילה מיתתו, וזה בשביל כי ענין אברהם לא ישותף כלל עם הדורות הראשונים, כי הראשונים היו תוהו, והוא התחלת הבנין, וכאשר האור בא יסולק החושך, ולפיכך שייך לפניו מיתת תרח. ובשביל כך לא היה גנאי לאברהם אם יניח כך אביו, לכך אמר לו הקדוש ברוך הוא לא די שאני פוטרך מכבוד אב - מפני שאין לך יחוס אל אביך, אלא כי ענין זה שהוא "לך לך מארצך" מתחבר אל מיתת תרח, כמו שנזכר למעלה, לכך אין לך גנאי אם אתה מניח אביך. ואין דבר ריק בדברי חכמים, ואם ריק - הוא ממנו (ירושלמי פאה פ"א ה"א):

[כ] שהרשעים קרויים מתים. זה דבר נפלא מאד מדברי חכמים (ב"ר לט, ז), כי החיות הוא דבר שאין לו הפסק כלל, כמו "מים חיים" (במדבר י"ט, י"ז) - אשר לא יכזבו מימיו (עפ"י ישעיה נח, יא), שהוא נובע בלי הפסק, ומפני כי יש לרשע מיתה בסוף - הוא נקרא מת, כי יש לחיותו שלו הפסק, והרי אין זה חיים. והצדיקים אף במיתה שלהם נקראו חיים (ברכות סוף יח.), מפני כי אף במיתה שלהם לא פסק החיים מה שהם מוכנים לו להיות חוזרים לחיות בתחיה, ודבר זה ארוך מאד. ומה שהוצרכו לומר זה, ולא סגי ליה בטעמים דלעיל (אות יט) כי אין יחוס והצטרפות לאברהם עם אביו תרח, כי האור הוא סלוק החושך, ולמה לומר כי 'הרשעים בחייהם קרויים מתים', אין זה קשיא, שאם לא כן היה קשה והלא עדיין תרח חי, ואיך נאמר שאין יחוס לענין אברהם עם תרח אלא עם מיתתו, והרי עדיין חי היה תרח, והכתוב מספר לך ענין אברהם, ומאי מהני שכתב לפני זה מיתתו, אבל כשנאמר ש'הרשעים אף בחייהם נקראים מתים' והכל מיתה אריכתא דמיא, והשתא שפיר מה שהזכיר לפני זה מיתתו, דסוף סוף רמז לך כי הליכות אברהם אל ארץ כנען - שאז קנה אברהם תחלת מעלתו - הוא מתייחס ומתחבר אל מיתת תרח. אמנם מה שפירש רש"י שלכך הקדים שלא יהיה מפורסם לכל שהיה תרח חי, אין זה מדברי רבותינו ז"ל, ולא היה צריך לזה, רק כמו שאמרנו למעלה:

[כא] שהרשעים קרויים מתים וכו'. אף על גב שעשה תרח תשובה (קושית הרמב"ן), כדפירש רש"י גבי "ואתה תבא אל אבותיך בשלום" (להלן טו, טו), יראה שלא נתכפר לו רק עם המיתה, ובחייו נקרא מת, והמיתה היא מכפרת עליו, כי כל מיתה היא מכפרת. והרמב"ן פירש שבסוף ימיו עשה תשובה:

בד"ה שלא יהיה כו' לא הבינותי כו' נ"ב ולי נראה כמו שמסיק שאביו חזר בתשובה ואברהם לא ידע אבל אם היה ידע בודאי היה חוזר אליו או היה משלח אחריו לקיים כיבוד אביו וא"כ הבריות יטעו בזה וע"כ לא פרסם הכתוב ודוק מהרש"ל: