פתיחת התפריט הראשי

רבינו בחיי על בראשית יא


פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ונעשה לנו שם". ע"ד הפשט היו מבקשים להתישב במקום אחד להיותם מחוברים יחד ולא מצאו מקום אלא שנער, וע"כ רצו לבנות להם עיר ומגדל שיהיה, מחזיק את כלם, העיר לישוב והמגדל לאות ולשם שיראוהו בני כל העולם ויישירו נגדו ויתישבו באותה העיר ולא במקום אחר, וזה טעם פן נפוץ, וע"כ הפיצם ה' לפי שבאו כנגד כונתו שהיא שיתפשטו האומות בכל העולם ויתישבו בכל המקומות שבארץ לפי שלכך בראה ולשבת יצרה.


וע"ד המדרש ונעשה לנו שם זו עבודה זרה, כתיב הכא ונעשה לנו שם וכתיב התם (שמות, כג): "ושם אלהים אחרים לא תזכירו", מה להלן ע"ז אף כאן עבודה זרה. ועוד דרשו במדרש תהלים הבה נבנה לנו עיר, אין הבה אלא עצה, שנאמר (שופטים, כ): "הבו לכם דבר ועצה הלום", ואין עיר אלא אלוה, שנאמר (דניאל, ד): "ואלו עיר וקדיש".


ובמדרש של עשרת הדברות ראיתי שאמרו נקח קרדומות ונבקיע השמים ויזובו, כדי שלא יעשה לנו כמו שעשה לדור המבול, ונעשה חתיכות מן השמים, ונעשה מלחמה עם מלך שבשמים, והיה באותו מגדל שבעים מעלות למזרח וכנגדם ע' מעלות למערב, והקב"ה ירד שם עם ע' מלאכים ובלבל לשונם ודבריהם ע"כ. ועוד בבראשית רבה אמרו לא כל הימנו שיבור לו העליונים בואו ונעשה עמו מלחמה ע"כ.


וע"ד השכל ונעשה לנו שם, היו אנשי הפלגה רשעים משכילים בכל חכמה ועשו העיר והמגדל כדי להנצל מהמבול של אש, מפני שכבר ראו אבדון העולם במבול של מים, פחדו לנפשם והוצרכו לעשות בנין מקום שאם ירצה להביא מבול של אש ולשרוף את העולם שינצלו מהם ולא תקרב האש בגבולם, וזהו ענין המלחמה המוזכר במדרש כלומר להעז עם הכחות העליונים בהפך רצונו יתברך, ולקשור חלק מיסוד האש שלא יוכל להתקרב אל העיר, כשם שמצינו אף בדורנו זה קצת החכמים שיודעים כח לקשור חלק אחד מן הברק [והוא הידוע כעת בשם (דאננעראבלייטער) ונמצא רושם מזה גם בתוספתא שבת ז] שלא יבא אלא בגבול ידוע. ועוד לטעם אחר, כי מפני שראו שגזר הקב"ה מיתה על אדם הראשון והיו רואים עצמם בעלי כח וגבורה עצומה וגדולים בחכמה ובקומה, והיו חייהם ארוכים ולא יבצר מהם לעשות כל דבר, והנה הם בני תמותה, ענפים מקולקלים בקלקול השרש, לכך חשבו תחבולה שיעשו בנין ולהגביה למעלה עד שיעור ידוע כדי להנצל מן המיתה. ומטעם הזה הפיצם ה' שחשבו, כנגד גזרתו יתברך.


והנה הפסוקים סוגרים הדלת בעד המחשבות הרעות שהיו חושבים בלבם ולא רצו לפרסמם. ואל הענין הזה רמזו במדרש שאמרו ודברים אחדים אחודים כלומר סגורים, מעשה דור המבול נתפרש מעשה דור הפלגה לא נתפרש ע"כ. ושמעתי כי בוני המגדל היו שבעים ואין ספק כי היה להם בזה כוונה ידועה.

ועל דרך הקבלה ונעשה לנו שם היה חטאם חטא אביהם הראשון שקצץ בנטיעות, כן האנשים האלה קצצו בנטיעות והפרידו הפרי מן האילן, זהו שאמר ונעשה לנו שם, כלשון הכתוב בדור אנוש שהיו עובדי ע"ז שהזכיר בו שם, שנאמר (בראשית, ד): "אז הוחל לקרא בשם ה'", והוחל מלשון חלול ה', וכן הזכיר בכאן וזה החלם לעשות, כי המעשה ההוא היה חלול השם. או נאמר כי אז הוחל והחלם מלשון התחלה, ואין להוציאם מפשוטן, והענין בשניהם כי היו עושים התחלה מן הסוף, וזהו הקצוץ, ע"כ הזכיר לשון וזה החלם לעשות, כלומר עושים התחלה מן הסוף הנקרא זה, ונקרא שם כי כן אמרו ונעשה לנו שם, היא המדה האחרונה, ולא היו מאמינים למעלה ממנה והיו בזה מקצצים בנטיעות, מפני זה נאמר עליהם ויהי בנסעם מקדם, ודרשו רז"ל הסיעו עצמם מקדמונו של עולם. וכדי לבאר כי החטא הזה שלהם הוא חטאו של אדם הראשון ע"כ אמר אשר בנו בני האדם.


ואמרו במדרש בני האדם, מה, בני חמריא, בני גמליא, אלא בנוי דאדם קדמאה. רמזו לנו כי הם בנים דומים לאביהם הראשון בחטא הזה. ומזה לא תמצא בפרשה זו שיזכיר שם אלהים כשם שהזכיר בפרשת המבול, כי דור המבול כפרו במדה אחרונה, ולכן נשחתו מן הארץ התחתונה וכן מן העליונה בהרחקתם, ועם זה היו נמחים מן העוה"ז והבא.


והנה זה מדה כנגד מדה חטאו באלהים ונשחתה להם הארץ שהיא מאלהים, אבל דור הפלגה כפרו בשם המיוחד ולכך הענישם בשמו הגדול והראה להם כחו, וזהו לשון וירד, הרי שכל אחד נענש במה שחטא בו, והיה ענשם מדה כנגד מדה, כשם שהפרידו הם מה שהיה מחובר ומיוחד, כן השי"ת הפריד חבורם והפיץ אותם על פני כל הארץ, ועוד כי חשבו מחשבה רעה מתוך חכמה שבהם בשיעור קומת המגדל ידוע אצלם בהיותם מחזיקים בכבוד האיקונים וכופרים בשלטון, וכל זה היה בבבל. וכבר ידעת כי כשחרב בית קדשנו ותפארתנו וכלי הקדש גלו שם גם שם, עשה נבוכדנצר צלם הזהב הנקרא בל, וז"ש (ירמיה, נא): "ופקדתי על בל בבבל", וז"ש (דניאל, ג): "אקימה בבקעת דורא במדינת בבל", היא הבקעה שבכאן שהזכיר וימצאו בקעה, וכל זה בקוע ביחוד וקצץ בנטיעות, והקב"ה ישמרנו משגיאות ילמדנו וידריכנו באמתו.

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי שם בלל ה' שפת כל הארץ ומשם הפיצם י". דע כי כל מקום שתמצא זכרון השם המיוחד רשום בתיבות למפרע הוא מורה על מדת הדין, וזה אחד מן המקומות. ובמקומות רבים בתורה באו כזה, ויש בכל אחד טעם גדול נאמר לענין מוכרח ומוצרך, כי איננו מקרה, אבל נעשה בכוונה ובהשגחה גמורה, בהגיעי אל כ"א וא' אעוררך עליו ואשכילך ענינו ונתיבו. ומפני שהזכיר בפרשה וירא ה' ויאמר ה', שהיא מדת רחמים, נרמז לנו בכאן כי מדת הדין היתה מתוחה כנגדם להפיצם על פני כל הארץ, אבל היא כלולה ברחמים מפני שהיו אגודה אחת אוהבים זה לזה, הוא שכתוב שפה אחת ודברים אחדים, וע"כ הפיצם ולא אבדם לגמרי כדור המבול. ומה שנענשו בבלבול שפה, זה היה מדה כנגד מדה כי הם חטאו בדבור, שאמרו הבה נבנה לנו עיר, וע"כ לקו בכח המדבר שלהם בבלבול הלשון. ועד עכשיו היתה כל הארץ שפה אחת וכל העולם היו מדברים בלשון הקדש שהוא הלשון שנברא בו העולם, ועכשיו שחטאו בלשונם בלבל הלשונות, ומתולדות בני נח שהיו ע' איש נפרדו הגוים ויצאו מהם ע' אומות איש ללשונו. כבר ידעת כי ע' שרים למעלה מנהיגים ע' אומות למטה, וכל אחד ואחד מן השרים יסוד לאומתו וללשונו.

והנה השרים האלה היו חלק האומות, לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא, וכשם שהוא אלהי השמים ואלהי האלהים עליון על כולם כן לשוננו עליון על כל הלשונות, וע"כ חלקנו צורנו ויסודנו שהוא יסוד לשון הקדש הוא אלהי ישראל. ואל הכונה הזאת בארו לנו רז"ל כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקים לו לפי שאין מלאכי השרת מכירים בלשון ארמי. ומכאן יש לתמוה שכבר נתבאר כי דעת הגלגל גדולה מדעת האדם, ודעת המלאך גדולה מדעת הגלגל, וא"כ איך אפשר שלא יכירו מלאכי השרת הלשונות, והלא מרדכי היה יודע שבעים לשון, וכן מצינו ביוסף הצדיק, כמו שדרשו רז"ל בפסוק (תהלים, ט): "עדות ביהוסף שמו", הוסיף לו אות אחת משמו ובה ידע שבעים לשון.

אבל באור המאמר הזה לרז"ל שאינם מכירים בלשון ארמי לענין שיהיו נזקקין לו, אבל בודאי מכירים הם אלא שאין נזקקים לו בלשון אחר עד שישאל בלשון הקדש, מפני שיש להם להמשיך כח במנוים מלשון הקדש שהוא אלהי ישראל, ואין להם פעולה וכח זולתו.

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אלה תולדות שם". לא תמצא זכרון מיתה בתולדות שם כמו שתמצא בדורות הראשונים מאדם ועד נח. ויתכן להיות בזה טעם בעבור שמלכות בית דוד בא משם, ומשיח בן דוד לא יהיה בו מיתה אבל הוא עתיד שיחיה לעולם, כי מעת בואו יהיה תתל"ז שנים לתשלום האלף הששי, והוא כמנין {{ממ|ישעיה|ט}: "לםרבה המשרה" שחשבון מ' סתומה ת"ר ואחר תתל"ז יכנס מיד באלף השביעי שכלו שבת וחיים נצחיים, ועליו אמר דוד ע"ה (תהלים, כא): "חיים שאל ממך נתתה לו אורך ימים עולם ועד". ועוד שאין העכו"ם זוכים לתחיית המתים כי אם אנחנו בני שם, והכתוב אמר על העכו"ם שילכו כל אחד בשם אלהיהם הוא שכתוב (מיכה, ד): "כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו ואנחנו נלך בשם ה' אלהינו לעולם ועד", וכתיב בישראל (דברים, ד): "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום".

פסוק כח (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וימת הרן על פני תרח אביו בארץ מולדתו באור כשדים". הכתוב הזה יודיע אותנו מעלתו של אברהם שמסר עצמו למיתה על אמונת ה' יתברך, ואלמלא רמז הכתוב הזה היה ראוי להודיענו תחלה מעלתו של אברהם והנהגתו ומדותיו ואז ויאמר ה' אל אברם, כי איך יתכן להיות דבור השם יתברך לאדם ולא הודיענו תחלה מי הוא, שהרי בנח לא בא אליו הדבור ויאמר אלהים לנח עד שהודיענו תחלה מדותיו שהיה איש צדיק תמים. וע"כ בא הרמז בכתוב הזה והעדות על מעלת אברהם בענין אור כשדים שעליו היה ראוי שיהיה דבור השכינה מדבר עמו, והוא שאברהם לא היה ארץ מולדתו אור כשדים כי אם עבר הנהר כאמרו בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם, ומלת מעולם תורה על זה, ומזה אמר הכתוב (בראשית, יב): "ויגד לאברם העברי", לא אמר לאברם הכשדי. וראיה לדבר כי נחור בחרן היה, ואם היה מקום תרח אור כשדים בארץ שנער והכתוב ספר כי בצאת מאור כשדים לא לקח אתו רק אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ושרי כלתו, א"כ היה נחור נשאר בארץ כשדים, אבל באמת ארץ מולדתו ארץ ארם היא מעבר הנהר, וכן מצינו לרז"ל בתלמוד (בבא בתרא דף צא.) כי אברהם נחבש בכותא וכותא אינה בארץ כשדים, אבל היא בעבר הנהר.


ודע כי תרח הוליד בניו הגדולים אברם ונחור בעבר הנהר ארץ אבותיו והלך לו אל אברם בנו אל ארץ כשדים ושם נולד בנו הקטן הרן ונשאר נחור בנו בעבר הנהר בעיר ההיא, וזה טעם בארץ מולדתו באור כשדים כי מלת מולדתו חוזרת להרן כי היא ארץ מולדתו של הרן לבדו.


והרמב"ם ז"ל כתב במורה הנבוכים כי הזכירו בספר עבודת האכרים המצריים כי אברם נולד בכותא וחלק על דעת ההמון שהיו עובדי השמש ונתנו המלך בבית הסוהר והיה עמהם שם בתוכחות ימים רבים, אחר כך פחד המלך פן ישחית עליו ארצו ופן יסיר הבריות מאמונתו וגרש אותו אל קצה ארץ כנען אחר שלקח כל הונו ע"כ. ומה שהזכיר לשון אור כשדים דע כי לשון אור כולל שלשה ענינים, בקעה והר ואש. בקעה מלשון (ישעיה, יא): "מאורת צפעוני", כי הכתוב יקרא חורו של צפעוני מאורה, והבקעה הוא העמק והוא כאלו אמר בבקעת כשדים. הר מלשון באורים כבדו ה', וקרא ההרים הגבוהים אורים על שם שמדליקין שם ומשיאין שם משואות מהר אל הר כדי להודיע החדשים במרחק ביום אחד, וזהו שאמר (ישעיה, כד): "באיי הים שם ה' אלהי ישראל", שיודיעו בכל העולם הנס והפלא הנעשה להם לכבוד הש"י, והוא כאלו אמר הר כשדים. אש מלשון (ישעיה, מד): "חמותי ראיתי אור" והוא דעת רז"ל והקבלה האמיתית שהשליכוהו לכבשן האש. והנה על כל פנים בארץ כשדים נעשה הנס לאברהם אבינו, או נס נסתר שנתן בלב המלך שלא ימיתנו והוציאו מבית הסוהר, מאותה בקעה או מאותו הר, או נס מפורסם שהשליכו לתוך כבשן האש ונצל.

פסוק ל (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ותהי שרי עקרה אין לה ולד". יש נשים שוהות זמן מרובה שהן עקרות ואח"כ יש להם בנים. והגיד הכתוב שהיתה עקרה והוסיף ואמר אין לה ולד כלומר שאין בטבעה להיות לה ולד לעולם. וע"כ הסכימו שניהם אברהם ושרי לצאת משם וללכת ארצה כנען אולי בזכות הארץ הקדושה יבנו שם. ואע"פ שאמר הכתוב ויקח תרח ידוע כי אברם היה העקר אבל לפי שהיה אברם מכבד את אביו והלך אחריו ומשים אותו אדון לכל ביתו, אמר ויקח תרח כאלו תרח היה העקר כי ההולכים עמהם שרי ולוט היו. וידוע כי בעבור אברם היו הולכים לא בעבור תרח, וכן מצינו בלוט שאף אחרי מות תרח היה הולך את אברם.

פסוק לב (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וימת תרח בחרן." הזכיר הכתוב עד עתה תולדותיו של שם ולא הזכיר בהם מיתה כלל, ולמה שנה הסדר בכאן והזכיר מיתה בתרח.


ורבותינו ז"ל נתעוררו בזה כי היה הענין כבוד אברם, שאילו לא הזכיר מיתה בתרח והיה אברם יוצא מארצו כמו שנאמר לו לך לך מארצך וממולדתך, יהיו הבריות מרננים עליו שהוא מניח אביו ויוצא, וזהו שאמרו הקדים הכתוב מיתתו של תרח קודם יציאת אברם כדי שלא יאמרו העולם לא קיים אברם כבוד אב ואם שהניחו זקן והלך לו, וע"כ הוצרך הכתוב להזכיר וימת תרח מה שאין כן בשאר תולדותיו של שם. וקראו הכתוב מת לפי שהיה תרח רשע עובד הצלמים, והרשעים בחייהם קרואים מתים. ומה שדרז"ל ואתה תבא אל אבותיך בשלום, בשרו שיש לו לאביו חלק לעוה"ב, זה היה בזכות אברהם אבל הוא כל ימי חייו היה רשע ומת ברשעו. ואולי מפני זה באה נו"ן של בחרן הפוכה לרמוז כי מת ברשעו בחרון אף של מקום, אלא שיש לו חלק לעולם הבא בזכות בנו, והציל הפרי את האילן.


ומזה אמרו במדרש כל העצים כשרים למזבח חוץ משל זית ושל גפן, שהשמן והיי קרבים לגבי מזבח, הצילו הפירות את האילנות. וכן אברהם הציל את תרח אביו שנאמר ואתה, תבא אל אבותיך בשלום.


ואפשר עוד לתת טעם בנו"ן הפוכה של חרן, כי ההפוך יורה על התהו, ועד כאן נמנים שני אלפים תהו, ומאברהם ואילך נמנים שני אלפים תורה, כי הוא התחיל להזהיר העולם באור התורה ובפרסום האמונה והיחוד.


והנה זה משלמות התורה ומן הרמזים הצפונים באותיותיה, כי ע"כ באו בתורה אותיות הפוכות ותלויות, וכן עקומות ולפופות וכן גדולות וקטנות, וכן מנומרות ומנוקדות, יתגלו מתוכם חמשים שערי בינה שנגלו למשה. ועוד שדרשו רז"ל ברא מזכי אבא, אבא לא מזכי ברא, דכתיב (דברים לב) ואין מידי מציל, אין אברהם מציל את ישמעאל ולא יצחק מציל את עשו. וע"ז אמר שלמה ע"ה (משלי, יז): "עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם", לפי שהבן מזכה את האב, הזכיר בבנים לשון עטרה שהוא שבח גדול יותר מן התפארת, כי הם עטרת בראש הזקנים כשיוצאי ירכים צדיקים עובדי הש"י, ולפי שהאב אינו מזכה את הבן הזכיר בו לשון תפארת כי האבות הצדיקים הם תפארת הבנים כאשר הבנים אוחזין מעשה אבותיהם, והבנים השומרים את דרכם בכשרון פעולתם זכר מעלת אבותם לא יסוף מזרעם, יתלכדו במעלות יחד ולא יתפרדו ולא ימות בעפר גזעם, בהיותם מטע השם נטעים דומים לנוטעם, כענין שכתוב (ישעיה, סא) "וקורא להם אילי הצדק מטע ה' להתפאר".