ביאור:קהלת א
קיצור דרך: a3101
בראשית שמות ויקרא במדבר דברים - יהושע שופטים שמואל מלכים ישעיהו ירמיהו יחזקאל תרי עשר - תהלים משלי איוב חמש מגילות דניאל עו"נ דה"י
שיר השירים פרק א ב ג ד ה ו ז ח - רות פרק א ב ג ד - איכה פרק א ב ג ד ה - קהלת פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב - אסתר פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י (מהדורות נוספות של קהלת א)
מבוא למגילת קהלת מגילת קהלת נקראת בבתי הכנסת בחג הסוכות, וזאת לפי הנאמר בפרק יא פסוק ב: "תֶּן-חֵלֶק לְשִׁבְעָה, וְגַם לִשְׁמוֹנָה". חז"ל ראו בפסוק זה רמז לשבעת ימי סוכות ושמיני עצרת. המסורת מייחסת לשלמה שלושה מספרי המקרא: שיר השירים, משלי וקהלת. העובדה ששלוש היצירות שונות כל כך זו מזו בתוכנן, לשונן וסגנונן, מוסברת בכך ששלמה כתב כל אחת מהן בתקופה אחרת של חייו: כשהיה צעיר, כתב שירי אהבה (שיר השירים), כשהתבגר אמר דברי חוכמה (משלי), ולעת זקנתו הביט בעולם וקבע שהכל הבל (קהלת). במגילת קהלת מבצע שלמה חקירה לוגית-פילוסופית בדבר משמעות האדם ומה צריכה להיות דרכו בחיים על מנת להיות מאושר. במשך רוב הספר פוסל שלמה את כל האפשרויות לאושר שמציע העולם: חוכמה, משפט צדק, נשים, משפחה, כסף, תהילה ועוד - ומראה שאין ביכולתן להביא לאושר המוחלט ולשלוות הנפש אותם מחפש האדם. וכך נראה מבנה החקירה: שלמה מציע דבר טוב שיכול לשמש כמשמעות החיים, מהלל ומשבח אותו - ואז פוסל אותו ומסביר מדוע זו לא התשובה והדבר יכול להיות גם מקור לכאב, רוע, הבל ורעות רוח. בסוף הספר מביא שלמה את מסקנתו: "סוֹף דָּבָר, הַכֹּל נִשְׁמָע: אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי זֶה כָּל הָאָדָם" (יב, יג). בגמרא (שבת ל ב) מובא שרצו לגנוז את הספר כיוון שעל פניו יש בו סתירות רבות, אך לבסוף נמנעו מכך "מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה". מעבר לכך שהוא מסתיים בפסוק שצוטט לעיל, יש לראות באימרה זאת הוראה לקרא את הספר כמהלך אחד, ולא לצטט ממנו פסוקים בודדים ללא ההקשר. כך, גם אם עולות שאלות במהלך הספר, הרי שהן באות על פתרונן בהמשך. (ראה עוד בערך מגילת קהלת בויקיפדיה) |
א דִּבְרֵי קֹהֶלֶת על שם 'שהיו דבריו נאמרים בקהל' או 'על לשון החכמה שנקהלה בו' או 'על שם שאסף ספר מוקהל מכל מיני דברים', בֶּן דָּוִד מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלָ͏ִם:
ב
הֲבֵל הבל פה, דבר חולף, שיקרי הֲבָלִים שבהבלים, הבל גדול במיוחד, אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים, הַכֹּל הָבֶל.
ג
מַה יִּתְרוֹן איזו תועלת יש לָאָדָם, בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.
ד
דּוֹר הֹלֵךְ נעלם מהעולם וְדוֹר בָּא, וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת נשארת כמות שהיא, ללא שהשפיעו עליה הדורות שעברו.
ה
וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ, וְאֶל מְקוֹמוֹ מאחורי כדור הארץ, במקום הנסתר מעינינו שׁוֹאֵף מבקש הוא לחזור, זוֹרֵחַ הוּא שָׁם משם, מהמקום ממנו היה מוסתר מאיתנו בלילה.
ו
הוֹלֵךְ הרוח נושבת אֶל דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן, סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ וְעַל סְבִיבֹתָיו סיבוביו שָׁב הָרוּחַ.
ז
כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים זורמים, יורדים אֶל הַיָּם, וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא. אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים - שָׁם הֵם שָׁבִים (לים), לשם הם תמיד ממשיכים לָלָכֶת.
ח
כָּל הַדְּבָרִים תופעות הטבע שהוזכרו יְגֵעִים מיגעים, מעייפים מלהבין את כולם, לֹא יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר לספר על כולם, לֹא תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת מלראות אותם (במיוחד את שלושת התופעות שהוזכרו כי הן מחזוריות) וְלֹא תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ.
ט
מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה, וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.
י
יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר שמישהו יגיד עליו: "רְאֵה זֶה חָדָשׁ הוּא" - כְּבָר אבל זאת טעות כי דבר זה כבר הָיָה לְעֹלָמִים לפני ימים רבים אֲשֶׁר הָיָה היו מִלְּפָנֵנוּ.
יא
אֵין הוא חשב שזה דבר חדש כי אין... זִכְרוֹן לָרִאשֹׁנִים למעשים שהיו פעם, וְגַם לָאַחֲרֹנִים לדברים שאנו עושים כיום שֶׁיִּהְיוּ, לֹא יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן עִם שֶׁיִּהְיוּ לָאַחֲרֹנָה בקרב האנשים שיהיו בעתיד.
{פ}
| "כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם... שָׁבִים לָלָכֶת" - מחזור המים |
יב אֲנִי, קֹהֶלֶת, הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלָ͏ִם. יג וְנָתַתִּי אֶת לִבִּי לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר בַּחָכְמָה עַל כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמָיִם - הוּא אבל גיליתי שהרצון ללמוד ולהבין הכל, הוא עִנְיַן רָע נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת לעסוק (ויש מפרשים: להתענות) בּוֹ. יד רָאִיתִי אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים שֶׁנַּעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ וכמו רדיפה אחר הרוח, דבר שאין בו תועלת. טו מְעֻוָּת דבר עקום לֹא יוּכַל לִתְקֹן, וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת כל כך גדול שאי אפשר למנות, לספור, להעריך אותו.
טז דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם לִבִּי לֵאמֹר: אֲנִי הִנֵּה הִגְדַּלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי חָכְמָה עַל כָּל אֲשֶׁר הָיָה לְפָנַי עַל יְרוּשָׁלָ͏ִם, וְלִבִּי רָאָה הבין (שהרי ה' נתן לשלמה חכמה יותר מלכל אדם - מלכים א ג, יב) הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת. יז וָאֶתְּנָה לִבִּי לָדַעַת חָכְמָה וְדַעַת הוֹלֵלוֹת וגם רציתי להבין מעשים שנעשים ללא מחשבה וְשִׂכְלוּת סיכלות, טיפשות - יָדַעְתִּי אך לאחר זמן הבנתי שֶׁגַּם זֶה הוּא רַעְיוֹן רוּחַ. יח כִּי בְּרֹב ככל שתרבה ה- חָכְמָה - רָב כָּעַס כך גדל צערו של החכם (כי הוא מבין שאינו יכול לדעת הכל, ושאין תשובות פשוטות לשאלות הקשות כגון שאלת התכלית), וְיוֹסִיף דַּעַת - יוֹסִיף מַכְאוֹב.
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
סיכום הדברים בקצרה
במהלך הספר נביא תמצות של הכתוב באותו פרק. הדבר נחוץ מכיוון שלא קל תוך כדי קריאת הפסוקים, הקשים להבנה בפני עצמם, להצליח להבין את המהלך הכללי של הדברים בפרק ובספר כולו.
בתחילה מציג שלמה את שאלת השאלות: מהי תכלית האדם? (באופן כללי - לאו דווקא היהודי). הרי לא מסתמן שהעולם מתקדם לתכלית ברורה: מעגל היום והשנה חוזר על עצמו, תופעות הטבע חוזרות על עצמן, וככל שננסה להבין את מטרתן נגיע רק למסקנה המייאשת: שהטבע נועד כדי לקיים את עצמו, ומעבר לכך אין לו תכלית.
גם למעשי האדם, שלעיתים נדמה שיש בהם חידוש והתקדמות - כעבור זמן מתגלה שהכל כבר נעשה בעבר, וכל התגליות ישכחו, ויתגלו מחדש בעתיד.
האינסטינקט הראשוני של המחפש את משמעות האדם\העולם, הוא ללמוד ולהבין כמה שיותר. שלמה ניסה גם הוא להבין את תכלית העולם, אך התייאש מהסיבות הבאות:
- החוכמה היא אין-סופית.
- מתגלים הרבה דברים שליליים, והדבר מצער את הלומד.
- ככל שלומדים יותר, רואים שאין בלימוד דבר היכול לעזור להבין מהי התכלית של הכל.
מלבד לימוד עיוני, שלמה ניסה גם לחוות באופן מעשי את ההוללות והשיכרות (או לפחות לברר את ההרגשה של חוויות מסוימות) ועל כך הוא מפרט בפרק הבא.
הערות
- בפסוקים הראשונים תוארה תנועה:
- ממזרח למערב - שמש
- מדרום לצפון - רוח
- ומלמעלה למטה - מים