ביאור:קהלת ב
קיצור דרך: a3102
בראשית שמות ויקרא במדבר דברים - יהושע שופטים שמואל מלכים ישעיהו ירמיהו יחזקאל תרי עשר - תהלים משלי איוב חמש מגילות דניאל עו"נ דה"י
שיר השירים פרק א ב ג ד ה ו ז ח - רות פרק א ב ג ד - איכה פרק א ב ג ד ה - קהלת פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב - אסתר פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י (מהדורות נוספות של קהלת ב)
א אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי: לְכָה נָּא אלך לי אֲנַסְּכָה אמסוך יין ואשתה בְשִׂמְחָה וּרְאֵה בְטוֹב, וְהִנֵּה גַם הוּא הָבֶל. ב לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי 'מְהוֹלָל' שהוא דבר של הוללות וקלות דעת, וּלְשִׂמְחָה 'מַה זֹּה עֹשָׂה' אמרתי: מה היא עושה? כמה זמן היא כבר מחזיקה?. ג תַּרְתִּי חיפשתי, ביקשתי בְלִבִּי לִמְשׁוֹךְ בַּיַּיִן שהיין ימשוך (כמו מושכות של סוס ועגלה) אֶת בְּשָׂרִי גופי אחריו, וְלִבִּי ובו זמנית נסיתי שליבי יהיה נֹהֵג בַּחָכְמָה, וְלֶאֱחֹז יחד עם זאת שאני אוחז במושכות ב בְּסִכְלוּת, עַד אֲשֶׁר וניסיתי ללכת בשתי הדרכים האלו במקביל עד אשר אֶרְאֶה אֵי זֶה טוֹב לִבְנֵי הָאָדָם, אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמַיִם מִסְפַּר יְמֵי חַיֵּיהֶם בימי חייהם הספורים. ד הִגְדַּלְתִּי מַעֲשָׂי, בָּנִיתִי לִי בָּתִּים, נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים. ה עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים, וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל פֶּרִי. ו עָשִׂיתִי לִי בְּרֵכוֹת מָיִם, לְהַשְׁקוֹת מֵהֶם יַעַר צוֹמֵחַ עֵצִים. ז קָנִיתִי עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת וּבְנֵי בַיִת עבדים שנולדו בביתי הָיָה לִי, גַּם מִקְנֶה בָקָר וָצֹאן הַרְבֵּה הָיָה לִי מִכֹּל שֶׁהָיוּ לְפָנַי בִּירוּשָׁלָ͏ִם. ח כָּנַסְתִּי לִי גַּם כֶּסֶף וְזָהָב וּסְגֻלַּת ודברים נדירים של מְלָכִים וְהַמְּדִינוֹת, עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת עבדים ושפחות ששרים ומנגנים וְתַעֲנוּגֹת ושאר דברי מותרות שמענגים בְּנֵי הָאָדָם שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת וכן כלי רכב ומרכבות. ט וְגָדַלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי מִכֹּל שֶׁהָיָה לְפָנַי בִּירוּשָׁלָ͏ִם, אַף חָכְמָתִי עָמְדָה עזרה בכך לִּי. י וְכֹל אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ עֵינַי לֹא אָצַלְתִּי הפרשתי והחסרתי מֵהֶם, לֹא מָנַעְתִּי אֶת לִבִּי מִכָּל שִׂמְחָה כִּי ואכן היה לִבִּי שָׂמֵחַ מִכָּל עֲמָלִי מאמצי לאגור הון וְזֶה הָיָה חֶלְקִי היה בעבר (היום הוא מבין שזה לא מועיל) החלק, התועלת שהיתה לי מִכָּל עֲמָלִי. יא וּפָנִיתִי אֲנִי וכאשר פניתי להסתכל בְּכָל מַעֲשַׂי שֶׁעָשׂוּ יָדַי וּבֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי לַעֲשׂוֹת, וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.
יב וּפָנִיתִי אֲנִי לִרְאוֹת חָכְמָה וְהוֹלֵלוֹת וְסִכְלוּת ומאידך גם להתנסות במעשי שיכרות וטיפשות, כִּי וכן לדעת מֶה הָאָדָם שֶׁיָּבוֹא אַחֲרֵי הַמֶּלֶךְ בעתיד, אחרי שאמות אֵת וכן לדעת את אֲשֶׁר כְּבָר עָשׂוּהוּ עשו בני האדם בעבר. יג וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת, כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ. יד הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ, וְיָדַעְתִּי גַם אָנִי אבל גם ידעתי שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם לכולם (המוות). טו וְאָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי: כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם אֲנִי יִקְרֵנִי וְלָמָּה ובמה חָכַמְתִּי אֲנִי אָז כששנינו נמות יוֹתֵר? וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי שֶׁגַּם זֶה החוכמה הָבֶל. טז כִּי אֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם הַכְּסִיל וגם לכסיל לְעוֹלָם, בְּשֶׁכְּבָר כאשר יעברו הַיָּמִים הַבָּאִים הַכֹּל נִשְׁכָּח, וְאֵיךְ קריאה בצער: 'איך זה יתכן שהחכם והכסיל ימותו וישכחו באותו אופן!' יָמוּת הֶחָכָם עִם הַכְּסִיל. יז וְשָׂנֵאתִי אֶת הַחַיִּים כִּי רַע עָלַי בעיני הַמַּעֲשֶׂה שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, כִּי הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ. יח וְשָׂנֵאתִי אֲנִי אֶת כָּל עֲמָלִי שֶׁאֲנִי עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, שֶׁאַנִּיחֶנּוּ שהרי אוריש אותו לָאָדָם שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָי. יט וּמִי יוֹדֵעַ הֶחָכָם יִהְיֶה אוֹ סָכָל וְיִשְׁלַט בְּכָל עֲמָלִי שֶׁעָמַלְתִּי וְשֶׁחָכַמְתִּי ושאספתי בחוכמה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, גַּם זֶה לאסוף רכוש, שבסוף הרי מורישים אותו למישהו לא ידוע הָבֶל. כ וְסַבּוֹתִי הפכתי פני לדרך אחרת אֲנִי לְיַאֵשׁ אֶת לִבִּי, עַל ביחס ל כָּל הֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. כא כִּי יֵשׁ אָדָם שֶׁעֲמָלוֹ בְּחָכְמָה וּבְדַעַת וּבְכִשְׁרוֹן, וּלְאָדָם שֶׁלֹּא עָמַל בּוֹ יִתְּנֶנּוּ חֶלְקוֹ יתן לו את החלק שלו, של העמל, גַּם זֶה שאדם עמל ובסוף מפסיד את כל הונו לאדם אחר הֶבֶל וְרָעָה רַבָּה. כב כִּי מֶה הֹוֶה יש לָאָדָם בְּכָל מכל עֲמָלוֹ וּבְרַעְיוֹן לִבּוֹ, שֶׁהוּא עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. כג כִּי כָל יָמָיו מַכְאֹבִים, וָכַעַס עִנְיָנוֹ וכל עיסקו הוא בלהתרגז, גַּם בַּלַּיְלָה לֹא שָׁכַב לִבּוֹ, גַּם זֶה אדם שעמל, גם אם רכושו נשאר בידו, הרי שאת כל חייו חי תחת לחץ הֶבֶל הוּא. כד "אֵין טוֹב בָּאָדָם לאדם אלא שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה וְהֶרְאָה אֶת נַפְשׁוֹ טוֹב בַּעֲמָלוֹ" - גַּם זֹה ה'טובה' מפתגם זה שאנשים אומרים אותו רָאִיתִי אָנִי כִּי מִיַּד הָאֱלֹהִים הִיא ההנאה מלאכול מפרי עמלו של האדם. כה כִּי מִי יֹאכַל וּמִי יָחוּשׁ ימהר להשיג את מבוקשו חוּץ מִמֶּנִּי יותר ממני (המלך), ועדיין אינני חש בטוב. כו כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה, וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסוֹף וְלִכְנוֹס, לָתֵת כדי לתת לְטוֹב לאדם הטוב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים, גַּם זֶה לסמוך על כך שאדם שנהנה מיגיע כפיו ירגיש שמחה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ.
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
סיכום הדברים בקצרה
קהלת בחן את ה"שְׂחוֹק" ואת שמחת ההוללות - התמסרות להנאות הגשמיות המכונה בימינו בידור או בילוי. הוא פוסל גישה זאת מיד (בפסוק ב) מכיוון שלאדם המחפש משמעות, אין סיפוק אמיתי בהנאה החולפת במהרה, ומשאירה אחריה רק תחושת ריקנות.
לאחר מכן הוא ניסה ללכת בדרך ביניים: לטעום מהנאות העולם, אך במקביל להתנהג כאיש משכיל. כדרכם של המעמד הבורגני בימינו הצוברים הון ומבקרים בתיאטרון ובאולמות קונצרטים, גם הוא עסק בטיפוח רכושו והדרת כבודו.
הוא מציין שאכן זה גרם לו לאושר (פסוק י), אך לא להרגשה שהוא מצא את התכלית אותה הוא מחפש בחייו (יא).
הוא ניסה לסטות מעט לשני הכיוונים: לעסוק רק בלימוד חוכמה (שהוא סוג של איסוף: צבירת ידע), וכן להתמכר יותר להנאות החושים. מבין שתי האופציות עדיפה אמנם הנאת הלימוד, וכמובן שעדיף להיות משכיל מאשר טיפש, ועדיף לאסוף ידע מאשר לאסוף רכוש, אך אם בוחנים את התכלית, אין זה משנה מה עושים ומה אוספים שהרי בסוף כולם מתים:
לאחר המוות אין תועלת גם לחוכמת האדם, כיוון שהיא נשכחת, וגם להון שאסף, שהרי אין לדעת למי יוריש אותו, אם בכלל. במיוחד אם כל החיים נמצא האדם בלחץ שעליו להספיק ללמוד ולהתעשר כמה שיותר לפני שימות. אמנם יש האומרים שאפשר גם ללמוד, גם להתעשר וגם להנות תוך כדי עשיה זאת, אך דבר זה נדיר ביותר (רוב העשירים חיים עם תחושה תמידית שהם צריכים להתאמץ להגדיל את רכושם).
לסיכום: הרגשת סיפוק בחיים, איננה דבר שהאדם יכול להגיע אליה בכוחות עצמו - היא מתנה משמים.
הערות
- "עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים" (פסוק ה) - יש שטענו כי לשונו של ספר קהלת לא מתאימה לתקופת שלמה המלך ולמשל הביאו את המילים "פרדס", "זמן" ו"פתגם" שמקורן בשפה הפרסית כראיה לכך שהספר נכתב בתקופת בית שני (לאחר גלות בבל בה הושפעו ישראל מהשפה הפרסית). מאידך ניתן לאמר (על פי משלי כה א) שחזקיה וסיעתו ערכו את ספר קהלת, ותוך כדי כך הכניסו בו מילים מתקופתם לצורך תוספת ביאור.