תוספות יום טוב על סוכה ג
<< · תוספות יום טוב · על סוכה · ג · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
לולב. הוא כפת תמרים האמורות בתורה והן חריות של דקל [*כדתנן בפרק דלקמן משנה ו'] כשיצמחו קודם שיתפרדו העלין שלהן לכאן ולכאן אלא כשיהיה כמו שרביט. [*כן לשון הרמב"ם בריש הל' לולב] דאי לאחר שיתפרדו העלין בעינן כפות שיכול לכפות העלין אצל אביהן וכאשר נתפרדו ונתקשו אינן מתמעכין ונכפתין אצל אביהן וממשמע שנאמר כפת שומע אני שיהא פרוד מתחלה ואתה כופתו הלכך המצוה בחריות ולא בעיקר הדקל שהוא חלק ואין ענף יוצא ממנו לכאן ולכאן וקודם שנקרא לולב בעוד שלא נתעבה עצו שאז נקרא כופרא ליכא למימר דהיינו כפות תמרים דקרא. דהא דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום כתיב (משלי ג יז) ואלו עשוין כקוצים ויוצאין בהן עוקצים הרבה ומסרטין את הידים. וליכא למימר נמי דמכבדות, שבהם תלויות התמרים עצמם קרי כפת תמרים דההוא כף מקרי ולא כפת וכי תימא תרתי ליבעי א"כ הל"ל כפות. וכפת חדא משמע ועל שם הכפיפה מקרי כפת כדאמרן בגמרא דף ל"ב. וכתבו התוס' בהאי כולי עלמא מודו דיש אם למסורת וצריך טעמא ע"כ. ועיין במשנה ב' דפ"ק. ולפי שהלולב נאגד עם ההדס והערבה כמ"ש במשנה ח'. הלכך מפרש להו ברישא וכסדרן בכתוב כפת תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל והדר מפרש לאתרוג. אע"ג דפרי עץ הדר ברישא כתיב. ועוד דהא מברכים אלולב הואיל ובמינו גבוה מכולן. כדאיתא בגמרא דף ל"ז והלכך נמי אקדים פירושיה והדר מפרש לה כסדרן המפורשים אחריו בכתוב. א"נ משום דאגידי עמיה:
הגזול. כתב הר"ב דכתיב ולקחתם לכם וכו'. מכל מקום הוה מצוה הבאה בעבירה שנאמר (מלאכי א יג) והבאתם גזול את הפסח ואת החולה. גזול דומיא דפסח מה פסח לית ליה תקנתא אף גזול לית ליה תקנתא. ול"ש לפני יאוש ול"ש לאחר יאוש בשלמא לפני יאוש (ויקרא א ב) אדם כי יקריב מכם אמר רחמנא ולאו דידיה הוא אלא לאחר יאוש הא קניא ביאוש. אלא לאו משום דה"ל מצוה הבאה בעבירה. גמרא. וכתבו התוספות ואע"ג דקרא גבי קרבן כתיב, ה"ה בכל המצות. ואם תאמר לקמן דפסלינן של אשירה ושל עיר הנדחת משום דמכתת שיעוריה תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה וי"ל דלא דמי לגזל דמחמת עבירת הגזל באה המצוה שיוצא בה. אבל הני אטו מחמת עבירה שנעשית בו. מי נפק ביה. ע"כ. ומדברי הר"ב למדתי שינויא אחרינא דהא איכא לאקשויי. דהואיל ואיכא משום מצוה הבאה בעבירה למה לי קרא דולקחתם לכם. אלא על כרחך משום דקרא דמיניה ילפינן למצוה הבאה בעבירה קרא דדברי קבלה הוא מש"ה ניחא ליה ואיצטריך קרא דלכם לומר דלפני יאוש מדאורייתא גופה פסלינן ביום ראשון ואתי נמי שפיר מה שהקשו בתוספות מברייתא דפרק כל שעה דבעי קרא למילף דאין יוצא ידי מצה בטבל. ותיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה דקא אכיל איסורא ונפק ידי מצה ע"כ. והניחו בקושיא ולדידן ניחא משום דבעי קרא דמן התורה כדאיתא התם מלא תאכל עליו חמץ כו' (דברים טז ג):
והיבש. פירשו התוס' שיהא נפרך בצפורן והראב"ד פי' משיכלה מראה ירקות שבו דילבינו פניו וכן עיקר. טור סי' תרמ"ה. ועיין עוד במשנה ג':
פסול. כתב הר"ב דבכולהו בעינן הדר כמו באתרוג דכתיב ביה הדר. משום דמקשינן כולהו לאתרוג כיון דבחד קרא כתיבי. גמרא דף ל"א:
של אשירה. כתב הר"ב אילן הנעבד. וכן פי' הרמב"ם ובהעמיד ע"ז תחתיה לא מוקמי לה לפי שר"ש חולק בה בפרק ג' דע"ז משנה ז' וכמ"ש בפ"ק דערלה. ולכאורה נראה דבכל אילן מיירי וא"צ שיהא נטוע מתחלתו לשם ע"ז. ועוד אי בנטוע כן הא תנן במשנה ז' פרק ג' דע"ז דבכך הוא נאסר. ואמאי הצריכו שיהא נעבד. ואין להקשות ממה שכתבו שם במשנה ה' דקיי"ל דאילן אחר שהוא נטוע אינו נאסר דהא מסקינן בגמרא שם דף מ"ח. דעקרו הוא שאינו נאסר אבל תוספתו שהוסיף כל זמן שהוא נעבד, אין הכי נמי דאסור בהנאה ופסק כן הרמב"ם פ"ח דהלכות ע"ז. וא"כ הכא בלולב שנתוסף בזמן שנעבד נוקים לה. כך נראה לפרש דבריהם. אבל בהלכות לולב פרק ח' מפרשים המגיד והכסף משנה דמיירי באילן שנטוע מתחלתו לשם עבודה זרה. ואע"ג דגם שם כתב הכ"מ בזה הלשון אשרה הנעבדת והוכרחו לפרש כן ממ"ש שם דאפי' לאחר שנתבטלה מלעבדה פסולה. ולא מצאו טעם. אלא א"כ בכשהוא נטוע מתחלה דהשתא דכיון שכן הוא ומתחלת ברייתו מכתת שיעוריה מאיסי למצוה אפי' אחר שנתבטלה. ולפירוש רש"י והר"ן והטור איירי באשרה דישראל. דקיי"ל דשל ישראל אינה בטלה לעולמים. והר"ב סתם דבריו במקום שה"ל לפרש. ומ"ש הר"ב טעמא דלשריפה קיימי ומכתת שיעוריה. בגמרא. וכתבו התוספות דף ל"ה דנקט האי טעמא כדי לפסול ביו"ט שני. אבל בראשון הא כתיב לכם והאי לאו לכם הוא כיון דלשרפה קאי:
נקטם ראשו. פירש הראב"ד שנקטם מהעלין שבראשו עד שחסר מעט מן השדרה. ובעל העיטור כתב לא שנקטמו קצת מהעלין העליונים. אלא שנקטמו ג' עלין העליונים פירוש עד השדרה ולא נגע בשדרה. והרא"ש ז"ל פירש דברוב קטימת העלין העליונים מפסל. טור סימן תרמ"ה:
נפרצו עליו. לשון הר"ב ואינן מחוברין אלא ע"י אגידה. וכן כתב רש"י ופירשו דבריו התוספות והרא"ש שר"ל שנעקרו לגמרי מהשדרה ואינם מחוברים אלא ע"י אגידה. והר"ן [*ג"כ הבין דעתו כך. וכן דעת הרי"ף והרמב"ם. דהיינו שניטלו] משדרו של לולב והקשה דהא נפרצו עליו דגבי הדס ליכא לפרושי ליה בהכי שאם נסקו העלין מן העץ מיד הן נושרין. ואין האגד מעמידן כעלי הלולב שהן ארוכים. ופירשו בשם הראב"ד שנחלקו העלין לשנים לארכן כדרך שעושין האומנים לעשות מהן קופות [*וכן פירשו התוספות והרא"ש] ועיין עוד במשנה ג':
פסול כו'. דלאו הדר הוא. רש"י:
נפרדו עליו כשר. דאע"ג דכתיב כפת ללמדך שיהא כפות כיון שראוי לכפותו אין כפותו מעכבת בו ולא קפיד קרא, אלא על שאינו ראוי לכפותו [כמו שכתבתי בריש מתניתין] הר"ן:
רבי יהודה אומר יאגדנו כו'. היינו משום דבעינן כפות ממש ולא תני בפלוגתא דלולב צריך אגד [דמשנה ח'] דהתם היינו לאגדו עם ההדס והערבה והכא שיהו עליו מחוברין ולא פרודין. הר"ן:
ציני הר הברזל. לשון הר"ן דקלים קשים הגדלים בהרים ע"כ. ובגמרא, דבגי בן הנם נינהו. ואפשר דאע"ג שנקרא גיא יש שם הר ג"כ:
הדס. הוא עץ שעליו חופין את עצו כגון שיהיו שלשה עלין. או יתר על כן. סמוכין זה לזה בעגול א'. ואע"ג דזית נמי עליו ארוכין ורצופין ומתוך כך מכסים את העץ. בעינן עבות. פירש"י מעשה שרשרות [וטעמו דכתיב גבי שרשרות מעשה עבות בפרשה תצוה] שיהיו מורכבין זה על זה וליכא. ועץ ערמון אע"פ שהוא קלוע אין עליו רצופין לכסות את עצו. ואנן בעינן ענף עץ שענפיו חופים את עצו. ואע"ג דאיכא מין הנקרא הירדוף שיש לו השני תנאים הללו. מיהו ראשי עליו עשוים חדים כמחט ומבריז בריז את הידים וכתיב (משלי ג יז) דרכיה דרכי נועם וליכא. גמרא:
הגזול כו'. כדלעיל. ועיין במשנה דלקמן:
נקטם ראשו. כתב הרא"ש לעיל אע"ג דבלולב פירוש ראש העלין היינו משום דבלולב לעולם העלין עולין למעלה ויוצאין מראש השדרה הלכך ראש העלין נקרא ראשו. אבל הדס וערבה אין העלין העליונים יוצאין מראש הבד. אלא לפעמים ראש הבד הוא חלק. הלכך ראש דידהו הוא ראש הבד ולא ראש העלין. ואפי' אם עלה יוצא מראש הבד לא מקרי נקטם עד שיקטם ראש הבד:
ואין ממעטין אותן ביו"ט. כתב הר"ב דה"ל מתקן. בגמ' מתקן מנא. וז"ש הר"ן. ולא שרו ליה מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך [כמ"ש במשנה ה' פ"ק דביצה] דכיון דמתקן מנא לא הותר לתקן מנא ביו"ט ועיין משנה ח' פרק בתרא דר"ה:
ערבה. היא מין ידוע הנקרא ערבי נחל על שם ההוה שגדל על נחל וסימניו נתפרשו שעלה שלו משוך כנחל ופיו חלק וקנה שלו אדום:
גזולה ויבשה כו'. כמו בלולב והא דתני לה במתני' בד' בבי ותנא לולב באפי נפשיה והדס באפי נפשיה. וכן ערבה וכן אתרוג ולא עריב ותנא להו משום דיש בכל אחת ואחת מה שאין בחברו דאילו ציני הר הברזל לא שייך אלא בלולב. וענפיו מרובין מעליו לא שייך אלא בהדס. וצפצפה לא שייך אלא בערבה. וערלה ותרומה לא שייך אלא באתרוג הלכך אצטרכו ארבעה בבי. רש"י:
נקטם ראשה. עיין במשנה דלעיל. וכתב הר"ב אינה הלכה. וכ"כ הרמב"ם. והטעם מבואר לפי שכמו ששמעו לרבי טרפון בהדס הוא הדין והוא הטעם בערבה ועיין משנה דלקמן:
והצפצפה פסולה. גמרא. דכתיב (יחזקאל י"ז) קח על מים רבים צפצפה שמו אמר הקב"ה אני אמרתי שיהו ישראל לפני כקח על מים רבים ומאי ניהו ערבה והן שמו עצמן כצפצפה אלמא גריעותא דבתוכחתם נאמר ביחזקאל י"ז [ה']:
כמושה. ה"ה לשאר מינין דכמושין כשרים. דהא יבש תנן בהו דפסול הא כמוש כשר. ובהדיא תנן בברייתא בגמרא דכולן כמושין כשרין. יבשין פסולין. אלא לגבי ערבה איצטריך למתני הכי סד"א כיון דכתיב ערבי נחל כמושה לא. קמ"ל. הר"ן. ועיין לקמן:
ושנשרו מקצת עליה. לאשמועינן שנפרצו עליה היינו ברוב כדאיתא בתוספתא ושנאו באחרונה וה"ה בכולהו וגבי פסולה נקט נפרצו. משום דהוי ברוב. וגבי מיעוטא שייך לשוך נשרו. הרא"ש:
בעל. פי' הר"ב שדה. ועיין משנה ט' פ"ב דשביעית:
כשרה. פירש הר"ב שלא דבר הכתוב אלא בהווה. כלומר ובכלל ערבי נחל הן חוץ מצפצפה דקרא מיעטה בהדיא וזהו ג"כ לשון הרמב"ם בפירושו שלא רצה הכתוב בערבי נחל אלא להודיע המין באיזה מקום שיצמח מסייע לפי' הרא"ש דלמאן דס"ל לקמן ערבי ללמד דערבה שתים [לא מצריך קרא לרבות] של בעל כמו שכתבתי שהם בכלל דנחל. ולא דערבי בלשון רבים ריבויא הויא כדדרש תנא דברייתא. דא"כ תרתי ליכא למשמע מיניה ודלא כהרא"ם שדחה זה הפי' מדעת הרמב"ם כמבואר בבית יוסף והרי לשונו בפירושו מורה על זה. ולקמן אכתוב הטעם דלא פירשו הרמב"ם והר"ב כהברייתא:
שלשה הדסים. דכתיב (ויקרא כג מ) ענף עץ עבות. ופירש"י ענף חד עץ חד עבות חד. וכתבו התוספות ותימא דלעיל אוקמינא ענף עץ שענפיו חופין את עציו ודרשינן נמי עץ עבות קלוע כמין קליעה. וא"ת ונימא פרי עץ הדר שלשה. וי"ל דמדרשא דעץ דרשינן שטעם עצו ופריו שוין ע"כ. ועי' במשנה דלקמן:
ושתי ערבות. יליף מדכתיב ערבי נחל שתים:
אפילו שלשתן קטומין. פי' הר"ב דלא בעי הדר בהדס. וכן לשון רש"י. וכתב הרא"ש, והא דמכשיר בהדס קטום טפי מלולב וערבה, פי' הר"ר ישעיה ז"ל, משום דענפיו חופין את עציו, ואין קטימתו נראית כל כך ע"כ. והב"י בסי' תרמ"ז הביא דברי המגיד שכ"כ בשם הרמב"ן. אבל הר"ב במשנה דלעיל כתב דערבה נקטם ראשה פסולה אינה הלכה. לפי שמשווה הדס וערבה להדדי. וכמ"ש לעיל בס"ד. וצ"ע כיון דאקשינהו רחמנא לכולהו כמ"ש ביבש דמתניתין א'. א"כ מ"ש בנקטם דלא פסלינן בהדס וערבה, ובלולב פסול. ונ"ל דסבירא ליה דאין לחלק בין הדס לערבה לפי ששניהם קצרים. ואין הקטימה פוגמת בהן. אבל בלולב שצריך שיהא טפח יוצא מעל גבי ההדס. ביה פוגם נקטם. ולא הוי הדר. והא ודאי דאע"ג דאתקשו ניתן לחכמים לדרוש מאי הוי הדר ומאי לא הוי הדר ככל הני דמכשרי ופסלי. ולא פירשם הכתוב אלא שנמסר לחכמים לדרוש:
שלשתן קטומים. כתב הר"ן אפשר דרבי טרפון בעי שלשה מדאורייתא אלא דלא קפיד אקטומים. או אפשר דר"ט לא נקט ג' לעיכובא. אלא סירכא דר"י נקט ולא אתא איהו למימר אלא שאין קטימה פוסלת. אבל במנינא אפשר דסבר כרבי עקיבא דמכשיר בהדס אחד עכ"ל. והרמב"ם כתב בפירושו והלכה כר"י ור"ט. ובגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ט. ונראה דס"ל דההוא לענין הדס קטום איתמר והכי מוכח. אבל לענין מנין ערבה, לא אפסק הלכתא ופסק כרבי ישמעאל. וסבר מדאמר ר"ט שלשתן בהדס ש"מ דבעי נמי שלשה. וממילא דבערבה בעי נמי שתים והוה ר"ע יחידאי לגבי ר"י ור"ט בענין המנין. וגם הר"ב שכתב הלכה כר"ט בלבד, ה"נ סבירא ליה דאף במנין ערבה הלכה שתים. וכן משמע מדפירש במשנה דלעיל בשל בעל דכשר, משום דדבר הכתוב בהווה, ולא נקט דרשא דערבי נחל שהוזכרה בברייתא בהדיא. אלא היינו טעמא משום דלמאן דס"ל דערבי אתא למדרש דבעינן שתי ערבות, ליכא למדרש מיניה רבוי דבעל. וכמ"ש לעיל. והשתא בשלמא אי אמרת דס"ל הלכה דג' בעינן, אתי שפיר דודאי דס"ל נמי דערבות שתים. דמאן דדריש הא דריש הא. דלא מצינו דעת שלישית בזה. ומדס"ל דהלכה ערבה שתים, הוצרך לפרש הטעם דלא כאותה ברייתא, משום דלא אתיא אליבא דהלכתא. ועל הרב המגיד צ"ע שכתב בפ"ז דעת כל הגאונים לפסוק במנין כרבי ישמעאל דבעינן ג' הדסים, וכדברי ר"ט דאמר שלשתן קטומים הזכיר שלשה בהדס ע"כ. נראה דעתו דאי לאו דר"י סבר ליה במנין כר"ט לא היינו פוסקים כר"ט אלא לענין קטימה. דאהכי הוא דאתמר הלכתא בגמרא. וכיון דהכי הוא במנין נמי לא נפסוק אלא כר"ע. דהא ר"י הוא דחזר בו ולא בעי אלא חד. ולומר שדעתו דלא חזר אלא בדיעבד, אבל לכתחלה אכתי בעי ג' להדור מצוה, וכן נזכר בדברי הר"ן, זה אינו במשמע דבריו. ואף לא בדברי הרמב"ם, כפי הנוסחא הראשונה שבדבריו והיא שלפני המגיד:
הדס אחד. שאינו קטום קאמר ומש"ה לא פריש לה והכי מוכח בגמרא. הר"ן. והיינו כחזרה דר"י. וא"כ אכתי פליגי בלכתחלה כדלעיל:
אתרוג. שנאמר (שם) פרי עץ הדר. ודרשו חכמים הדר באילן משנה לשנה. פירש"י שהאתרוג דר וגדל באילנות שתים וג' שנים וכשבאין וחונטין של עכשיו עדיין דאשתקד קיימי ביה:
הגזול וכו'. עיין במשנה ג' מ"ש שם:
והיבש. פי' הרא"ש בשם הראב"ד הוא כשתכלה הליחה ואינו מוציא שום ליחה כי הליחה לפרי, כמו הדם לבשר החי. וכיון שנקב שאין בו חסרון כשר יכול לבודקו ע"י שיעביר בו מחט שיש בו חוט ואם יש בו ליחה יראה בחוט עכ"ל. ועי' במשנה דלקמן דהאי יעבור לאו מעבר לעבר:
של ערלה ושל תרומה טמאה פסול. פי' הר"ב דאמר קרא לכם. שיהא ראוי לכם. בגמרא. וכתבו התוספות אע"ג דגבי תרומה טמאה דרשינן לך שלך תהא להסיק תחת תבשילך [כמ"ש הר"ב בסוף תמורה] כיון דנטמאת ואסרה הכתוב שייך לידרש לך דידיה גבי שאר הנאות כמו לכם דלולב דלא שייך ביה אכילה וא"ת אפי' כי דריש לכם באתרוג נמי לענין הנייה לחוד אפ"ה פסולים דערלה ודתרומה טמאה משום דדינן בשריפה כדאיתא בסוף תמורה ומכתת שיעורייהו כמו באשרה ועיר הנדחת. וי"ל דודאי לא היה צריך הטעם לענין ערלה ותרומה טמאה אלא יהיב הך טעמא דנ"מ לענין מעשר שני דה"ק לכם היתר אכילה בעינן. אבל לא שיהא בה דין ממון. אם כן [מתניתין דקתני של] מעשר שני בירושלים [כשר] אפי' לר' מאיר דס"ל ממון גבוה הוא [מיתוקמא] ע"כ. והר"ב פסק כן במשנה ג' וה' בפ"ד דמסכת מעשר שני. ולהכי מפרש למתניתין דאתיא נמי אליביה וכמ"ש לקמן בס"ד:
של תרומה טהורה לא יטול. פי' הרמב"ם כמ"ד בגמרא, מפני שמכשיר לקבל טומאה. ופירש"י דאמרי' בסוף פרקין במתניתין מקבלת אשה מיד בנה מיד בעלה, ומחזרת למים שהיו שורין האגודה כדי שלא ייבשו [וכשנוטלו נוטפין מימיו על האתרוג. תוספת] והוכשרו לטומאה. דכתיב (ויקרא יא לח) וכי יתן מים על זרע. ואסור לגרום טומאה לתרומה. דכתיב (במדבר יח ח) משמרת תרומתי אמר רחמנא עשה לה שימור [*והר"ב במשנה ז' פרק י"א דפרה לענין אזוב, פסק כמ"ד מפני שמפסידה. והכא איכא בינייהו כדאיתא בגמרא אם קרא עליה שם, חוץ מקליפתה החיצונה. למ"ד שמכשיר איכא. למ"ד שמפסידה ליכא]:
ואם נטל כשר. כתב הר"ב שהרי יש בה היתר אכילה. בגמרא. וז"ל רש"י. לכהן. וישראל נמי נפיק בה אם לקחה מכהן הואיל ויכול להאכילה לבן בתו כהן. אבל פדיון אין לו להיות ניתרת לאכילת ישראל. והאומר כן רשע הוא עכ"ל. ומיהו אי אתשיל עלה הו"ל כאילו לא הורם ויכול להפריש אחרת ותהיה זאת מותרת לישראל. אלא דלא פסיקא. משום דביו"ט אין מגביהין תרומות כדתנן במשנה ב' פרק ה' דביצה. וכ"ש לפירוש הר"ב בסוף מתני' דלקמן דכולהו פסולי ביו"ט ראשון מיירי. וכיוצא בזה תמצא בפירוש הר"ב ריש פרק ג' דערובין. [*ותו לית מלתא פסיקא דתרומה שבאת ליד כהן לא מצי מתשיל עלה, כדכתבו התוספת דהתם מפרק הנודר מן הירק] והוי יודע דהר"ן מפרש למתני' בכהן דוקא דלא יטול מפני שמכשיר. אבל פשטא דמתניתין משמע אף בישראל כפירוש רש"י. וכך כתבו ג"כ התוס'. ועוד אי איתא דבכהנים דוקא ה"ל לפרושי. כמו שפירש התנא במשנה ה' פ"ב דפסחים. ועיין לקמן:
ובית הלל מכשירין. כתב הר"ב דהא חזי לעניים וקרינן שפיר לכם כדאשכחן לעיל בתרומה. מסייע שסברת הר"ב כפירש"י ותוספת דאי לאו הכי הוה ליה לפרש מיגו דאי בעי הוה מפקר לנכסיה והוי עני וחזי ליה כדאיתא בגמרא דהכא. ופירש כן הר"ב בפרק ז' דברכות, ופרק ב' דפסחים, ופרק ג' דעירובין. אלא דהכא לא צריכין לכך. וגמרא לא נקטה אלא לרווחא דמלתא דמשכחת דאפי' לדידיה נמי שרי. ועיין ריש פי"ח דשבת:
בירושלים. כתב הר"ב אבל חוץ לירושלים לא דבעינן לכם וכו'. וכך כתב רש"י כאן. וכן פירש בל"א בסוף פרק חלק דף קי"ב, לענין עיסת מעשר שני, דבגבולין פטורה מחלה לדברי הכל משום דבשעת גלגול שנתחייבה בחלה לא היתה לה היתר אכילה לא הויא ראשית עריסותיכם. וא"כ צריך לחלק בין היכא שהמקום מעכבתו מלאכול להיכא דגברא לא חזי. דהא בתרומה ודמאי פירשו דאע"ג דלדידיה לא חזו הואיל וחזי לכהן ולעני הוי ראוי לכם והכא דלדידיה גופיה חזי בירושלים, ואפ"ה חוץ לירושלים פסול. ובאמת שהסברא נותנת איפכא. וכ"ש הוא דאי היכא דאיהו גופיה לא חזי לא מפסיל בהכי, כ"ש דלא מפסיל, אי גופיה חזי, אלא דאתרא לא חזי. וזוהי דעת הר"ן דהה"נ חוץ לירושלים דכשר בדיעבד. ולא נקט ירושלים אלא לרבותא דלכתחלה לא. והרי הוא ז"ל סבירא ליה דתרומה בכהן דוקא ודמאי נמי משום מיגו דמפקר כו', וכמ"ש לעיל בשמו. ואפ"ה סבירא ליה דחוץ לירושלים כשר משום דהאי דאתרא לא חזי לא מעכב מלמקרי לכם. כ"ש לרש"י והר"ב דמכשרי בתרומה ודמאי אפי' למאן דלא חזי. וא"ל דהר"ן היינו טעמיה משום דמפרש אליביה דמ"ד מעשר ממון בעלים, וכמו שכתב בפירושו. ורש"י והר"ב מפרשי למ"ד ממון גבוה. דלטעמיה [של מעשר שני] בירושלים שכתבתי לעיל דאליבא דמ"ד ממון גבוה הוא מפרש. וכך כתב רש"י בזה הדבור דאמעשר שני ואם נטל כשר שהרי יש בה היתר אכילה וכו'. וכ"כ הר"ב בדבור ואם נטל דאתרומה טהורה. ואמאי כשר בירושלים והא ממון גבוה הוא. אלא מאי אית לך למימר דלא בעינן דין ממון. אלא שיהא ראוי לאכילה, כלומר היתר אכילה מקרי לכם, וכמו שכתב לעיל. הכי נמי חוץ לירושלים לא בעינן דין ממון. והרי ראוי לאכילה בירושלים. והר"ן שכתב משום דממון בעלים הוא אהא דבירושלים בדיעבד כשר איצטריך לפרש כן משום דסבירא ליה כמ"ד בגמרא דבעינן נמי דין ממון וצריך עיון. ודע דלהר"ן נמי דתלי בממון בעלים וש"מ דסבירא ליה דבעינן נמי דין ממון איכא לאקשויי ממה שהביאו התוספת, גמרא דחלק דף קי"ב, דמ"ש בגבולין דברי הכל ממון גבוה הוא. וממאי דמותיב התם בגמרא מוכח הכי. ואם כן למ"ד בעינן נמי דין ממון ודאי דחוץ לירושלים לא. נמצאת למד דרש"י והר"ב שפירשו כמ"ד בעינן היתר אכילה בלבד. הוה להו לפרש הה"נ חוץ לירושלים כהר"ן. והר"ן שפירש כמאן דאמר בעינן דין ממון נמי ה"ל לפרש דהא חוץ לירושלים לא וכרש"י והר"ב. וצ"ע:
חזזית. פירש הר"ב כמין אבעבועות דקות. וז"ל המגיד חזזית הוא כעין גרב הנעשה באתרוג כדמתרגמינן או ילפת (ויקרא כב כב) או חזזן. ופסולו מפני שאינו הדר:
על רובו. כתב הר"ב במקום אחד אבל בב' או בג' מקומות וכו'. והכי איתא בגמרא. וקשיא לי דהשתא שנים פסול שלשה מבעיא. ולשון הרמב"ם בפירושו אבל אם היו שתים בשני מקומות. ושוב מצאתי בחבורו פרק ח' מהלכות לולב שהעתיק ל' הגמרא בב' או בג' מקומות וכתב עליו הכסף משנה וז"ל מעולם הוקשה לי בין בגמרא בין בפוסקים השתא שנים פסול, ג' מיבעיא. ולא מצאתי לשום מחבר בזה דבר וצריך עיון ע"כ. ומ"ש הר"ב ועל פטמתו עיין לקמן גבי נסדק:
נטלה פטמתו. כתב הר"ב הדד שבראשו כמו פטמא של רמון. עיין פירושו במשנה ג' פ"ב דמסכת עוקצים:
נסדק. כתב הר"ן יש שפירשו לארכו משני צדדין ומיהו דוקא מלמטה. אבל בחוטמו אפי' כל שהוא פסול. וכדאמרינן בגמרא גבי חזזית, ובחוטמו אפילו כל שהוא. ומשמע דה"ה לכל פסולי האתרוג. ויש מחמירים לפסול כל שהוא סדוק מצד אחד עד חללו. או אפילו אינו מגיע לחללו כל שנסדק רוב הקליפה החיצונה העבה עכ"ל. ומאי דקרי ליה חוטמו מפרש לה הר"ב לעיל דהיינו פטמתו. וכ"פ הרמב"ם אע"פ שיש פירושים אחרים בזה:
נקב. פי' הר"ב נקב מפולש כו' אפי' בכ"ש פסול. פירוש לפירושו אפילו אינו בכאיסר. ובכ"ש רוצה לומר כמות שהוא ולא קאי אחסרון כלל דהא מסיים דסיפא דתנן כשר מיירי באינו מפולש ואינו רחב כאיסר. ושיעור כאיסר ר"ל בלא חסרון וקאמר דבאינו מפולש ואינו רחב כאיסר הוא דכשר. הא אע"פ שאינו רחב כאיסר ואין בו חסרון. אלא שהוא מפולש פסול. ונראה דגירסתו במשנה, נקב חסר כל שהו בלא וי"ו. וכן היא גירסת הרמב"ם כמ"ש המגיד ופירש נקב ר"ל מפולש. וחסר כל שהוא ואינו מפולש. וכתב דגם גירסת רש"י כך הוא. אבל בפירש"י שבידינו כתוב בהדיא דגרס בוי"ו. וחדא מילתא הוא. ומיהו לענין הדין ס"ל ג"כ רש"י כרמב"ם שפירש בגמרא בסיפא דמתניתין כל' הר"ב. דבאינו מפולש ואינו רחב כאיסר מיירי ולגרסתו צריכין לפרש דרישא מיירי באינו מפולש. ואם גירסת הר"ב ג"כ כך היא, צ"ל דהלשון שכתב נקב מפולש כו', לא קאי לפרש המשנה. אלא פסק דין הולך ומבאר. והמשנה מפורשת מאליה מתוך כך והראשון נ"ל עיקר:
עלתה חזזית על מיעוטו. לכאורה משמע דלא צריכא דמדיוק דרישא שמעינן ליה. וליתא. אלא איצטריך לאשמועינן דדוקא בחזזית אחת כשר. אבל כשהם שתי חזזית בשני מקומות, אע"ג דעל מיעוטו הן פסול. מדברי הר"ן למדתי כך. והוא פירשו בע"א לפי דרכו:
נטל עוקצו. פירש"י זנבו כמו בעוקצי תאנים ומתניתין היא בפ"ה דסנהדרין ע"ש:
נקב ולא חסר. כתב הר"ן לכאורה משמע דלא צריכא דמדיוק דרישא שמעינן ליה. וליתא. אלא איצטריך דברישא קתני דנקב נקב מפולש. אפילו לא חסר כ"ש פסול [דבלא וי"ו גרסינן] תני הכא נקב ולא חסר כ"ש לאשמעינן דנקב נקב שאינו מפולש כשר ע"כ. ונ"ל דה"ק דאי לאו סיפא ה"א נקב דרישא היינו בקוץ ומחט ולהכי פסול בלא חסרון אפילו אינו מפולש. כדתנן. וחסר כ"ש היינו על ידי הפסד פירי ורקבון. קמ"ל סיפא דנקב היינו כעין רישא בקוץ ומחט דכשר בלא חסרון וקשיא רישא לסיפא. אלא רישא במפולש וסיפא באינו מפולש ולגרסת רש"י דגרס בוי"ו ואיכא למטעי ולפרש דרישא דבעי חסרון בנקב דהיינו דוקא במפולש נמי. אתא סיפא דמשנה יתירא היא דלדיוקא לא איצטריך. אלא לגלויי דרישא באינו מפולש:
והירוק ככרתי. שדומה לעשבים. הרא"ש. ועיין במשנה ב' פ"ק דברכות ובמשנה ו' פ"ב דנדה:
ורבי יהודה פוסל. וטעמא מפרש בגמרא דף ל"א. משום דלא גמר פירי. וכתב הר"ב וכל הני פסולים בי"ט ראשון כו'. עיין במשנה י"ב. וכתב ב"י דטעמא די"ט שני דינו כשאר הימים משום דבקיאינן בקביעא דירחא. ועיין בפרק דלקמן משנה ב':
ורבי יהודה אומר כביצה. משום דלא גמר פירי. גמרא דף ל"א:
כדי שיאחז שנים בידו אחת. ה"ג רש"י. ופירש שני אתרוגים בידו אחת. וטעמא מפרש התם בגמרא. דכיון דמצות לולב בימין ואתרוג בשמאל [דהני תלתא מצות והאי חדא מצוה גמרא דף ל"ז] וזמנין דמחלפי ליה שנותנין לו אתרוג בימין ולולב בשמאל ואתי לאפוכינהו מיד ליד ולאחוז האתרוג והלולב באחת מידיו עד שיחליף ואי הוי גדול יותר מדאי שמא יפול מידיו ואתי לאפסולי שיארע בו נקב. והר"ן כתב שגרסא זו אינה נכונה דלפי איזה ענין ישער ר"י שהוא כשיעור שיאחז שני אתרוגים בידו אחת והלא א"צ לכך לפיכך הגירסא כמו שנמצא במשניות ישנות כדי שיאחז שניהם בידו אחת. כלומר הלולב והאתרוג מטעמא דכתיבנא. ולכאורה משערינן בכל אדם כפי מה שהוא. אלא דממ"ש במשנה ו' פ"ג דר"ה יש להוכיח דבאדם בינוני משערינן:
רבי יוסי אומר אפי' אחד בשתי ידיו. ה"ג לרש"י. וכן הוא בטור וטעמא דר"י לא חייש לדילמא מפיך להו ולגירסת הר"ן רבי יוסי אומר אפי' בשתי ידיו. כלומר שיאחז שניהם [הלולב והאתרוג] זה בידו אחת וזה בידו אחת ולא חייש כו':
אין אוגדין את הלולב אלא במינו דברי ר' יהודה. פי' לאגוד הלולב עם ההדס והערבה כמ"ש גבי נפרדו עליו. וטעמיה דר"י מפרש בגמרא דף ל"ג דיליף לקיחה לקיחה מאגודת אזוב. דכתיב הכא (ויקרא כג מ) ולקחתם לכם. וכתיב התם (שמות יב כב) ולקחתם אגודת אזוב מה להלן אגודה אף כאן אגודה הלכך במינו דוקא דאי לאו הכי ה"ל ה' מינין ועובר משום בל תוסיף:
רבי מאיר אומר אפילו במשיחה. כרבנן דברייתא דלית להו לקיחה לקיחה וא"צ אגד. ואמרינן בסנהדרין בפ' הנחנקין דף פ"ח דאי א"צ אגד לית ביה משום בל תוסיף דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. דאינו חבור עם השאר. והראוי למצוה היא המצוה והעודף כמי שאינו:
במשיחה. רש"י פי' חוט של משיחה. וכן במשנה ג' פ"ב דר"ה. ומיהו במשנה ג' פכ"א דכלים תנן חוט ומשיחה ש"מ דתרי מיני נינהו. ובסוף כלאים פי' הר"ב משיחות יתירים וחבלים וא"כ ז"ש הר"ב בכלים חוט ומשיחה וחבל אשגרת לישן. וחבל היינו פי' דמשיחה. ובערוך מפרש משיחה יתר. [*ופי' הרמב"ם כתבתי במשנה י"ג פי"ז דכלים]:
במינו היו אוגדים אותו למטה. פי' הר"ב וזה לנוי בעלמא. וכן לשון רש"י וז"ל בגמרא נמצא אגד העליון לנוי בעלמא ולא להכשיר מצוה. לפיכך אינו תוספת לעבור על בל תוסיף:
מנענעין. פירש הר"ב מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות בגמרא וכתב רש"י בפ"ה דמנחות דף ס"ב מוליך ומביא לצפון ודרום ומזרח ומערב. כדי לעצור רוחות רעות הבאות מארבע רוחות ע"כ. מסייע ליה להרא"ש. ומיהו ז"ש לצפון ודרום וכו', ודאי דלא כסדרן נקטינהו דהא כל פינות כו' לא יהו אלא לימין, כדפירש הר"ב משנה ה' פ"ד דיומא. ועוד דמסתברא דהתחלה למזרח שכנגד פניו דא"צ עדיין לשום פנייה. וכן הוא בטור סימן תרנ"א, מזרח דרום צפון מערב. וגם זה קשה. ובשם מהרי"ל בב"י מזרח דרום מערב צפון. ובעל לבוש מלכות כתב מזרח צפון מערב דרום. ועקר ראייתו מהחוש שכן דרך הפונים ואינה ראייה למצות מלך עלינו ומ"ש שכן סדר היקף המזבח ג"כ אינה ראייה. דהתם שאני דמבחוץ מסבב ונמצא שפונה לימינו בזה הסדר. אבל עם הלולב הוא עומד בפנים ומסבב הרוחות בתוכם. ונמצא כשיפנה בתחלה לצפון דלשמאלו הוא פונה. [*וכן אתה מוצא בגבולות הארץ בפרשת מסעי שיהושע החולק הוא יעמוד בפנים של ארץ ישראל. ומסדר לו גבולותיה מנגב לים ומים לצפון. ומצפון למזרח. ומה שלא התחיל במזרח ויפנה אח"כ לנגב. לפי שא"כ כדי להגביל גבולי המזרח יהיה צריך להתחיל בקצה מזרחית צפונית ומשם לנגב ונמצא שיהיה תחלת פנייתו לשמאלו לקצה מזרחית צפונית. והא דכתבתי שם ביומא דהא דכל פינות הוא מים של שלמה ילפינן, ואמאי לא יליף לה מדפרשת מסעי שכתוב בתורה. נ"ל דההיא דמיא טפי דקאי אהיקף דכהן גדול בחיטוי מזבח פנימי שהקיפו מבחוץ הוא. ומיהו למ"ש בס"ד בפ"ג דמסכת תמיד משנה ג' בשם רש"י ז"ל דחושבנא לאו בכלל דכל פינות כו' דדוקא עבודה כו' אין ראיה כלל מהך דבפרשת מסעי, שג"כ אינו אלא כחשבון בעלמא. עוד עיין בפ"ב דסוטה משנה ב' נכנס להיכל ופנה לימינו כו'] וראייתו מהכתיבה ג"כ אינה ראייה. שאע"פ שהשורות אל עבר שמאלו פונות והולכות. מ"מ כל אות ואות שהוא כותב מושכיהו לימינו בפרט בכתב אשורית. [*ועם היות שסדר האותיות שבזה אחר זה בשורות פונות אל השמאל. זה ג"כ מטעם אחר שפנייה זו היא אליו. מה שאין כן פנייה הימנית שהיא לחוץ ממנו וידוע שפניית אליו, מעולה מפניית החוץ ממנו. ונמצא עכשיו שבכתיבה אשורית נמצאו שתי הסגולות. אבל כל שלא נוכל לקיים שתיהן אמרו ז"ל שכל הפינות יהיו לימין. מטעם הכתוב שכתבתי בפ"ד דיומא משנה ה' בד"ה עולין במזרחו וכו'. וראיתי בתשובות מהרי"ל סימן מ' כתוב ותמיהני על כתיבת [תורתינו] הקדושה דמפנין לשמאל. ושמא משה רבינו עליו השלום עיניו ראו את מורו יתברך ופנה לימינו שרא לי מר ע"כ לשונו. וזה דוחק משני פנים חדא דלא הוי כמו לימינו דכל פינות כו'. ועוד דנצטרך לומר הואיל ומשה הוצרך לכתוב כך. מש"ה אנן נמי צריכין לכתוב כמ"ש הוא ז"ל. אבל לדידי הכתיבה עצמה היא לימין של הכותב כדפרישית]. ומה שרוצה להסתייע מדרך הסוד שלא יסיים במערב שהיא מדה"ד. וקורא על העושים כן שומר פתאים. הגם שלא עמדתי בסוד ה'. ודעת קדושים אדע. אכן שעיפי ישיבוני שהרי אחרי המערב חוזרים לרום ותחת. והנה ישובו הדברים לתחת שהוא סוף ותשובת ההיקף. ורחמים הם:
בהודו לה' כי טוב. ובאנא הושיעה נא. דכתיב (דברי הימים א טז לג) אז ירננו עצי היער וגו' וכתיב בתריה [*הודו לה' כי טוב וכתיב נמי בתריה] ואמרו הושיענו אלהי ישענו. ואיתא במדרש לפי שבר"ה באין לדין ישראל וא"ה. ואין יודעין מי יצא זכאי ומי יצא חייב נתן הקב"ה מצוה זו לישראל שיהיו שמחים בלולביהם כאדם היוצא לפני השופט זכאי שהוא שמח. והיינו דכתיב ירננו עצי היער כלומר ירננו בעצי היער כאשר יצאו לפני ה' זכאין כשבא לשפוט את הארץ ובמה ירננו בהודו ובהושיעה נא עכ"ל הרא"ש:
ובית שמאי אומרים אף באנא הצליחה נא. נ"ל דס"ל דאע"ג דגבי ירננו עצי היער לא כתיב אלא ואמרו הושיענו, היינו דלא נקט אלא תחלת המקרא דאנא הושיעה וה"ה לסופו דאנא הצליחה הואיל ומקרא אחד הוא ולפי שב"ש באו להוסיף על דברי בית הלל, סדרם אחריהם וכן במשנה ה' פ"ד דגיטין, שבאו ב"ש להשיב על דברי ב"ה משא"כ בשאר דוכתי בכל הגמרא. ועיין משנה ב' פ"ב דחגיגה ומשנה ג' פ"ק דעדיות:
[*אלא באנא ה' הושיעה נא. יש לפרש דלא פליגי אבית הלל שהרי רבן גמליאל ורבי יהושע מבית הלל הם. ולא העיד ר' עקיבא אלא שלא נענעו בהצליחה נא כב"ש. אלא שהר"ב פי' ואין כך הלכה אלא כדברי ב"ה. ואי איתא דרבן גמליאל ורבי יהושע כבית הלל הוו עבדין, היאך פי' ואין כך הלכה. ולכך נראה שהר"ב גירסא אחרת היתה לו. וכמו שכתב אלא כו' בלבד ולא שהוא הוסיף תיבת בלבד אלא שהגירסא שלו כך היתה. וכן היא הגירסא בסדר המשנה שבירושלמי ואתמר עלה בירושלמי, הא בהודו לא. להוציא אף באנא ה' הצליחה נא. ונ"ל דהכי מפרש לה הר"ב דה"ק הא בהודו לא כלומר דלא בא להוציא באנא הצליחה נא. דהא דקאמר ר"ע, אלא באנא כו', רישא דקרא נקט ולא בא להוציא אלא בהודו. ומשני להוציא אף באנא הצליחה נא. ולא מבעיא הודו דלא נקט ר' עקיבא כלל. ומיהו י"ל דהכי קאמר להוציא אף וכו' דלא כבית שמאי שאומרים אף באנא הצליחה. אבל בהודו מנענעין כדברי ב"ה]:
מי שבא בדרך כו' לכשיכנס לביתו יטול על שלחנו. בגמרא דייק מדתנן מי שבא, דמשמע ממקום רחוק ש"מ דבחול המועד מיירי דאי בי"ט מי שרי. וכיון דבחול המועד דנטילת לולב מדרבנן, מתניתין בדליכא שהות דהא תנן במשנה ב' פ"ק דשבת דאין מפסיקין לתפלה. ופי' הר"ב בדאיכא שהות:
מי שהיה עבד כו'. כתב הר"ב דמי שאינו חייב בדבר כו'. והני פטורים מקריאת הלל דהוי מצוה שהזמן גרמא. תוספת. ופי' קטן עיין במשנה ד' פ"ב דמגילה:
ותהי לו מאירה. פי' הר"ב שלא למד. שאילו למד לא היו מקרין אותו כיון שצריך לענות אחריהן כל מה שהוא אומר. אבל כשהגדול מקרא אותו והוא עונה אחריו הללויה לא אמר שתבא עליו מאירה שדרך הגדול להקרות ואפילו לבקיאים. הר"ן:
עונה אחריו הללויה. פירש הר"ב על כל דבר ודבר. עיין במשנה ד' פרק ה' דסוטה:
הכל כמנהג המדינה. כתב הר"ב אבל ברכת ההלל לפניו מצוה היא בכל מקום. גמרא. וטעמא כדאיתא במגילה דף כ"א כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן כלישנא והוא עבר לפניהם (בראשית לג ג). ובמשנה ז' פ"ה דפסחים כתבתי דתקנת נביאים היא וא"כ תקשה היכי מברכינן וצונו. שאלה זו נשאלה בגמרא פרק במה מדליקין על ברכת נר חנוכה דף כ"ג [*ובמכילתין פרק דלקמן [דף מ"ו]] ותירצו מלא תסור (דברים יז יא) א"נ שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך (שם לב ז):
מחברו. פי' הר"ב ע"ה והלוקח חבר דאי ע"ה מי ציית למחשד לחברו. ואפ"ה קרי ליה חברו כמ"ש הטעם במשנה ב' פ"ד דדמאי:
נותן לו אתרוג במתנה. דאתרוג בכלל לולב דקתני. וז"ל רש"י חבר שקונה הושענא כולה מעם הארץ. ונותן לו, פירש"י, יבקש ממנו שיתן לו כו'. ועיין במשנה ג' פרק ח' דשביעית:
ובמדינה. כתב הר"ב בירושלים וכו' ועיין מ"ש במשנה ג' פ"ק דשקלים:
זכר למקדש. גמ' מנין דעבדינן זכר למקדש דאמר קרא (ירמיה ל יז) ציון [היא] דורש אין לה מכלל דבעיא דרישה:
ושיהא יום הנף כו'. במשנה ג' פ"ד דר"ה קתני הרבה תקנות שהתקין. ואלו שתי תקנות דהכא מתני בהדדי. ומשמע שתיקנם ביחד והלכך הכא דמייתי הראשונה אגב תני נמי לשנייה דעמה. אבל במשנה ה' פ"י דמנחות דאצטריך לסיפא. לא תני רישא אגב סיפא. הר"ן. אלא שהוצרכתי להוסיף קצת:
כולו אסור. כתב הר"ב משום מהרה יבנה בית המקדש כו'. ומקשים בגמרא דאבני אימת אי ביום ט"ז כבר הותר משהאיר המזרח. אלא דנבנה קודם ט"ז מחצות תשתרי כדתנן במשנה ה' פ"י דמנחות הרחוקים מותרים מחצות היום שאין בית דין מתעצלין ומשני דאבני בלילה. א"נ [סמוך] לשקיעת החמה דט"ו [*ופירש"י דהיא היא] ומרוב הטרחות שיש בקצירת העומר עד הבאתו כדתנן התם לא יספיקו להקריב למחר קודם חצות. ועיין בפי' הר"ב דמנחות, תמצא פי' אחר במשנה זו:
מוליכין את לולביהם לבית הכנסת. פי' הר"ב דמצות לולב דוחה כו' לפיכך היו מוליכין כו'. דלענין נטילתו בלבד דוחה שבת. הר"ן. כלומר אבל לא לענין הוצאה. וטעמא עיין במ"ח פרק בתרא דר"ה ובגמרא בפ' דלקמן דף מ"ד מסקינן דהכא בגבולין מיירי מדלא קתני להר הבית כמו במשנה ד' פרק דלקמן. ומיהו בזמן שבית המקדש קיים דניטל בשבת ביום ראשון במקדש ובמקומות הסמוכים ששלוחי ב"ד מגיעים שם ויודעים אימתי הוקבע החודש אבל בזמן שאין בית המקדש קיים אע"פ שעדיין קבעו ע"פ הראיה הואיל ואין כאן מקדש שניטל הלולב בו השוו חכמים מדותיהם בכל המקומות כי היכי שלא תהא תורה כשתי תורות והא דנקט ריב"ז שיהא ניטל שבעה ר"ל מלבד יום השבת ועיין במשנה ג' פ"ד דר"ה:
מפני שהוציאו ברשות. שהיה טרוד במצוה ומחשב ועוסק וממהר לעשותה ומתוך כך טעה ושכח שבת והך מתניתין דוקא בזמן שבית המקדש קיים. הר"ן. ועיין מ"ש בס"ד בריש מסכת שבת בדבור פשט העני וכו'. ומ"ש הר"ב דמשכחת דלא נפיק י"ח כגון שהפכו כו'. בגמרא. וכתבו התוספות דסוגיא דהכא ס"ל דמצות אין צריכות כונה מדאיצטריך לשנויי הכי דהא במוציא לר"ה אין שייך מתכוין לצאת [כל כמה דלא בירך]. ועוד דאיירי בהולך אצל בקי ללמוד. עכ"ד. וכן כתב הר"ן ותימא על הר"ב שפסק בריש פרק ב' דברכות דקיי"ל כמ"ד מצות צריכות כונה. וכן עולה פירושו במשנה ז' פרק ג' דר"ה וכמו כן הרמב"ם מפרש באלו המקומות, וכן פסק בהן בחיבורו דמצות צריכות כונה [מלבד באכל מצה בלא כונה דפסק שיצא מהטעם שכתב הר"ן בפרק ג' דר"ה משום דנהנה] ובמתניתין דהכא מפרש להני שנויי וצ"ע. אבל בפרק ב' מהל' שגגות כתב למשנתינו המוציא כו' כדי לצאת בו כלומר שעדיין לא יצא. ולא התנה באופני ההוצאה. ש"מ משום דלמאי דקיי"ל דמצות צריכות כוונה ליתנהו להני שינויי ומ"ש הר"ב א"נ שהוציאן בכלי, כתב הר"ן, לא תקשה לך אמאי אינו חייב על הכלי. דבטל הוא לגבי הלולב וכדתנן במשנה ה' פ"י דשבת:
מקבלת אשה וכו'. דמהו דתימא הואיל ואשה לאו בת חיובא היא אימא לא תקבל דלגבה איסור טלטול קמ"ל כיון דראוי לנטילת אנשים תורת כלי עליו ומותר בטלטול לכל. גמרא:
בשבת. בזמן שהיו נוטלין לולב בשבת הרמב"ם בהלכות לולב:
משנה סוכה, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב