משנה סוכה ג ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת סוכה · פרק ג · משנה ה | >>
אתרוג כה הגזול והיבש, פסול.
של אשרה ושל עיר הנדחת, פסול.
של ערלה, פסול.
של תרומה טמאה, פסול.
של תרומה טהורהכז, לא יטול. ואם נטל, כשר.
של דמאי -- בית שמאי פוסלין, ובית הלל מכשירין.
של מעשר שני בירושלים, לא יטול. ואם נטל, כשר.
אֶתְרוֹג הַגָּזוּל וְהַיָּבֵשׁ, פָּסוּל.
- שֶׁל אֲשֵׁרָה וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת, פָּסוּל.
- שֶׁל עָרְלָה, פָּסוּל.
- שֶׁל תְּרוּמָה טְמֵאָה, פָּסוּל.
- שֶׁל תְּרוּמָה טְהוֹרָה, לֹא יִטּוֹל; וְאִם נָטַל, כָּשֵׁר.
- שֶׁל דְּמַאי, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין, וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין.
- שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם, לֹא יִטּוֹל; וְאִם נָטַל, כָּשֵׁר:
אתרוג
- הגזול, והיבש - פסול.
- של אשרה, ושל עיר הנדחת - פסול.
- של ערלה - פסול.
- של תרומה טמאה - פסול.
- ושל טהורה - לא יטול.
- ואם נטל - כשר.
- ושל טהורה - לא יטול.
- של דמאי -
- בית שמאי - פוסלין.
- ובית הלל - מכשירין.
- של מעשר שני -
- בירושלים - לא יטול.
- ואם נטל - כשר.
ערלה ותרומה טמאה הם מכלל הדברים הטעונין שריפה כמו שנתבאר בזרעים, ולפיכך הוא פסול, למאמר השם יתברך "פרי"(ויקרא כג, מ), ואלו אינן ראוין לאכילה בשום פנים.
והעיקר אצלנו שאין מביאין קדשים לטומאה וכבר נשנה זה העיקר במה שקדם. והמאכלות כולם אינן מקבלות טומאה עד שיפול עליהם אחת משבעה משקין כמו שיתבארו אלו העיקרים וענפיהם במסכת משקין. ולפיכך לא נתיר לכתחילה שיטול אתרוג מתרומה טהורה ושל מעשר שני שמא יכשיר אותה לטומאה.
ומה שייחד ואמר בירושלם - לפי שמעשר שני אינו ראוי לאכילה אלא בירושלם, וחוץ לירושלם יפדה כמו שנבאר במקומו.
ומה שהתירו אתרוג של דמאי, לפי שהדמאי אוכלין אותו העניים כמו שנבאר במקומו, ואם רצה להקדיש נכסיו ויהיה עני יהיה זה האתרוג של דמאי מותר לו לאכילה, וכיון שיש בו צד היתר שיהיה ראוי לאכילה מותר לברך עליו:
של ערלה ושל תרומה טמאה פסול - דאמר קרא (ויקרא כג) ולקחתם לכם, שיהיה ראוי לכם כו:
ואם נטל כשר - שהרי יש בה היתר אכילה:
ובית הלל מכשירין - דהא חזי לעניים, כדתנן מאכילין את העניים דמאי:
בירושלים כו' - אבל חוץ לירושלים לא, דבעינן לכם שיהא ראוי לכם כט:
אתרוג. שנאמר (שם) פרי עץ הדר. ודרשו חכמים הדר באילן משנה לשנה. פירש"י שהאתרוג דר וגדל באילנות שתים וג' שנים וכשבאין וחונטין של עכשיו עדיין דאשתקד קיימי ביה:
הגזול וכו'. עיין במשנה ג' מ"ש שם:
והיבש. פי' הרא"ש בשם הראב"ד הוא כשתכלה הליחה ואינו מוציא שום ליחה כי הליחה לפרי, כמו הדם לבשר החי. וכיון שנקב שאין בו חסרון כשר יכול לבודקו ע"י שיעביר בו מחט שיש בו חוט ואם יש בו ליחה יראה בחוט עכ"ל. ועי' במשנה דלקמן דהאי יעבור לאו מעבר לעבר:
של ערלה ושל תרומה טמאה פסול. פי' הר"ב דאמר קרא לכם. שיהא ראוי לכם. בגמרא. וכתבו התוספות אע"ג דגבי תרומה טמאה דרשינן לך שלך תהא להסיק תחת תבשילך [כמ"ש הר"ב בסוף תמורה] כיון דנטמאת ואסרה הכתוב שייך לידרש לך דידיה גבי שאר הנאות כמו לכם דלולב דלא שייך ביה אכילה וא"ת אפי' כי דריש לכם באתרוג נמי לענין הנייה לחוד אפ"ה פסולים דערלה ודתרומה טמאה משום דדינן בשריפה כדאיתא בסוף תמורה ומכתת שיעורייהו כמו באשרה ועיר הנדחת. וי"ל דודאי לא היה צריך הטעם לענין ערלה ותרומה טמאה אלא יהיב הך טעמא דנ"מ לענין מעשר שני דה"ק לכם היתר אכילה בעינן. אבל לא שיהא בה דין ממון. אם כן [מתניתין דקתני של] מעשר שני בירושלים [כשר] אפי' לר' מאיר דס"ל ממון גבוה הוא [מיתוקמא] ע"כ. והר"ב פסק כן במשנה ג' וה' בפ"ד דמסכת מעשר שני. ולהכי מפרש למתניתין דאתיא נמי אליביה וכמ"ש לקמן בס"ד:
של תרומה טהורה לא יטול. פי' הרמב"ם כמ"ד בגמרא, מפני שמכשיר לקבל טומאה. ופירש"י דאמרי' בסוף פרקין במתניתין מקבלת אשה מיד בנה מיד בעלה, ומחזרת למים שהיו שורין האגודה כדי שלא ייבשו [וכשנוטלו נוטפין מימיו על האתרוג. תוספת] והוכשרו לטומאה. דכתיב (ויקרא יא לח) וכי יתן מים על זרע. ואסור לגרום טומאה לתרומה. דכתיב (במדבר יח ח) משמרת תרומתי אמר רחמנא עשה לה שימור [*והר"ב במשנה ז' פרק י"א דפרה לענין אזוב, פסק כמ"ד מפני שמפסידה. והכא איכא בינייהו כדאיתא בגמרא אם קרא עליה שם, חוץ מקליפתה החיצונה. למ"ד שמכשיר איכא. למ"ד שמפסידה ליכא]:
ואם נטל כשר. כתב הר"ב שהרי יש בה היתר אכילה. בגמרא. וז"ל רש"י. לכהן. וישראל נמי נפיק בה אם לקחה מכהן הואיל ויכול להאכילה לבן בתו כהן. אבל פדיון אין לו להיות ניתרת לאכילת ישראל. והאומר כן רשע הוא עכ"ל. ומיהו אי אתשיל עלה הו"ל כאילו לא הורם ויכול להפריש אחרת ותהיה זאת מותרת לישראל. אלא דלא פסיקא. משום דביו"ט אין מגביהין תרומות כדתנן במשנה ב' פרק ה' דביצה. וכ"ש לפירוש הר"ב בסוף מתני' דלקמן דכולהו פסולי ביו"ט ראשון מיירי. וכיוצא בזה תמצא בפירוש הר"ב ריש פרק ג' דערובין. [*ותו לית מלתא פסיקא דתרומה שבאת ליד כהן לא מצי מתשיל עלה, כדכתבו התוספת דהתם מפרק הנודר מן הירק] והוי יודע דהר"ן מפרש למתני' בכהן דוקא דלא יטול מפני שמכשיר. אבל פשטא דמתניתין משמע אף בישראל כפירוש רש"י. וכך כתבו ג"כ התוס'. ועוד אי איתא דבכהנים דוקא ה"ל לפרושי. כמו שפירש התנא במשנה ה' פ"ב דפסחים. ועיין לקמן:
ובית הלל מכשירין. כתב הר"ב דהא חזי לעניים וקרינן שפיר לכם כדאשכחן לעיל בתרומה. מסייע שסברת הר"ב כפירש"י ותוספת דאי לאו הכי הוה ליה לפרש מיגו דאי בעי הוה מפקר לנכסיה והוי עני וחזי ליה כדאיתא בגמרא דהכא. ופירש כן הר"ב בפרק ז' דברכות, ופרק ב' דפסחים, ופרק ג' דעירובין. אלא דהכא לא צריכין לכך. וגמרא לא נקטה אלא לרווחא דמלתא דמשכחת דאפי' לדידיה נמי שרי. ועיין ריש פי"ח דשבת:
בירושלים. כתב הר"ב אבל חוץ לירושלים לא דבעינן לכם וכו'. וכך כתב רש"י כאן. וכן פירש בל"א בסוף פרק חלק דף קי"ב, לענין עיסת מעשר שני, דבגבולין פטורה מחלה לדברי הכל משום דבשעת גלגול שנתחייבה בחלה לא היתה לה היתר אכילה לא הויא ראשית עריסותיכם. וא"כ צריך לחלק בין היכא שהמקום מעכבתו מלאכול להיכא דגברא לא חזי. דהא בתרומה ודמאי פירשו דאע"ג דלדידיה לא חזו הואיל וחזי לכהן ולעני הוי ראוי לכם והכא דלדידיה גופיה חזי בירושלים, ואפ"ה חוץ לירושלים פסול. ובאמת שהסברא נותנת איפכא. וכ"ש הוא דאי היכא דאיהו גופיה לא חזי לא מפסיל בהכי, כ"ש דלא מפסיל, אי גופיה חזי, אלא דאתרא לא חזי. וזוהי דעת הר"ן דהה"נ חוץ לירושלים דכשר בדיעבד. ולא נקט ירושלים אלא לרבותא דלכתחלה לא. והרי הוא ז"ל סבירא ליה דתרומה בכהן דוקא ודמאי נמי משום מיגו דמפקר כו', וכמ"ש לעיל בשמו. ואפ"ה סבירא ליה דחוץ לירושלים כשר משום דהאי דאתרא לא חזי לא מעכב מלמקרי לכם. כ"ש לרש"י והר"ב דמכשרי בתרומה ודמאי אפי' למאן דלא חזי. וא"ל דהר"ן היינו טעמיה משום דמפרש אליביה דמ"ד מעשר ממון בעלים, וכמו שכתב בפירושו. ורש"י והר"ב מפרשי למ"ד ממון גבוה. דלטעמיה [של מעשר שני] בירושלים שכתבתי לעיל דאליבא דמ"ד ממון גבוה הוא מפרש. וכך כתב רש"י בזה הדבור דאמעשר שני ואם נטל כשר שהרי יש בה היתר אכילה וכו'. וכ"כ הר"ב בדבור ואם נטל דאתרומה טהורה. ואמאי כשר בירושלים והא ממון גבוה הוא. אלא מאי אית לך למימר דלא בעינן דין ממון. אלא שיהא ראוי לאכילה, כלומר היתר אכילה מקרי לכם, וכמו שכתב לעיל. הכי נמי חוץ לירושלים לא בעינן דין ממון. והרי ראוי לאכילה בירושלים. והר"ן שכתב משום דממון בעלים הוא אהא דבירושלים בדיעבד כשר איצטריך לפרש כן משום דסבירא ליה כמ"ד בגמרא דבעינן נמי דין ממון וצריך עיון. ודע דלהר"ן נמי דתלי בממון בעלים וש"מ דסבירא ליה דבעינן נמי דין ממון איכא לאקשויי ממה שהביאו התוספת, גמרא דחלק דף קי"ב, דמ"ש בגבולין דברי הכל ממון גבוה הוא. וממאי דמותיב התם בגמרא מוכח הכי. ואם כן למ"ד בעינן נמי דין ממון ודאי דחוץ לירושלים לא. נמצאת למד דרש"י והר"ב שפירשו כמ"ד בעינן היתר אכילה בלבד. הוה להו לפרש הה"נ חוץ לירושלים כהר"ן. והר"ן שפירש כמאן דאמר בעינן דין ממון נמי ה"ל לפרש דהא חוץ לירושלים לא וכרש"י והר"ב. וצ"ע:
(כה) (על המשנה) אתרוג. שנא' פרי עץ הדר. ודרשו חכמים הדר באילן משנה לשנה. פירש"י שהאתרוג דר וגדל באילנות ב' וג' שנים וכשבאין וחונטין של עכשיו עדיין דאשתקד קיימי ביה:
(כו) (על הברטנורא) אע"ג דגבי תרומה טמאה דרשינן לך שלך תהא להסיק תחת תבשילך, כיון דנטמאת ואסרה הכתוב שייך לידרש לך דידיה גבי שאר הנאות כמו לכם דלולב דלא שייך ביה אכילה. תוספ':
(כז) (על המשנה) תרומה טהורה. כמ"ד בגמרא מפני שמכשיר לקבל טומאה. הר"מ. פירש"י דאמרינן במתניתין מקבלת אשה מיד בנה ומיד בעלה ומחזרת למים שהיו שורין האגודה כדי שלא ייבש וכשנוגעין באתרוג הוכשר לטומאה. ואסור לגרום טומאה לתרומה דכתיב משמרת תרומתי אמר רחמנא עשה לה שימור:[כח] בגמרא. וז"ל רש"י לכהן וישראל נמי נפיק ביה אם לקחה מכהן הואיל ויכול להאכילו לבן בתו כהן. אבל פדיון אין לו להיות ניתר לאכילת ישראל. והאומר כן רשע הוא:
(כט) (על הברטנורא) א"כ צריך לחלק בין היכא שהמקום מעכבתו מלאכול להיכא דגברא לא חזי דהא בתרומה ודמאי פירשו דאע"ג דלדידיה לא חזי הואיל וחזי לכהן ולעני הוי ראוי לכם והכא דלדידיה גופיה חזי בירושלים ואפ"ה חוץ לירושלים פסול. ועתוי"ט:
{{דה מפרש|אתרוג הגזול כו' ביד שם רפ"ח וסי' ב' וכתבו רש"י והר"ן ז"ל והא דפליג לה למתני' בד' באבי כו' עד ותרומה לא שייכי אלא באתרוג הלכך איצטריכו ד' באבי ע"כ: והוסיף עוד רש"י ז"ל ואע"ג דלולב נמי איתיה לפירא בתרומה השתא מיהת לאו בר תרומה הוא דלאו פירא הוא ע"כ:
והיבש: וז"ל הר"ן ז"ל יבש דאתרוג היינו דאין בו לחליחות:
של ערלה ושל תרומה טמאה פסול: משום דלא חזי כלל דלשריפה קיימי וכתותי מיכתת שיעוריה ע"כ:
(הגה"ה וכן בגמ' גרסינן של אשרה ושל עיר הנדחת פסול מ"ט כיון דלשריפה קאי כתותי מיכתת שיעוריה וקשה לע"ד אמאי איצטריך תלמודא הכא לפרושי טפי מגבי הדס וערבה הא גבי לולב פירש תלמודא הכי וליסגי לכולהו והוה נראה לע"ד לפ' משום דהאי טעמא שייך נמי גבי ערלה ותרומה הדר קא מפרש ליה הכא אח"כ מצאתי שכתב הרא"ש ז"ל אית ספרים דגרסי אמתני' של אשרה ושל עיר הנדחת פסול משום דה"ל מצוה הבאה בעבירה משום דסברי דלא שייך למפסל משום דמיכתת שיעוריה משום דלא אשכחן שיעור מפורש באתרוג והא דאמרי' כאגוז כביצה לאו משום שיעור הוא אלא כדמפ' טעמא משום דלא גמר פירא הוא ולא נהירא לר"י דא"כ אמאי איצטריך לפ' טעמא דאשרה ועיר הנדחת גבי לולב משום דאיכתת שיעוריה תיפוק לי משום מצוה הבאה בעבירה ועוד אמאי שרינן באשירה דגוי דיעבד דהא משום מצוה הבאה בעבירה פסלינן בדיעבד אלא ודאי לא מיקרי מצוה הבאה בעבירה אלא דומיא דגזל דמחמת עבירה הוא דגזל באותה מצוה שיוצא בה אבל הני לא נפיק בהו מחמת העבירה שנעשית ובאתרוג שייך שפיר שיעורא משום דבעי' דמנכר לקיחה ומהאי טעמא פסלינן פלפלין אע"ג דטעם עצו ופריו שוה וכיון דמיכתתי שיעוריה הוי כאילו נשחק כולו והוי כאילו לא מנכר לקיחה ע"כ והשתא נלע"ד דמש"ה קבעו בגמ' האי פיסקא כדי למעוטי הגירסא אחרת שהביא הרא"ש ז"ל דוק:
ושל תרומה טהורה: ל"ג מלת תרומה וכן ה"ר יהוסף ז"ל מחקה:)
של אשרה: בשל ישראל עסיקי' אבל אשרה של גוי לכתחלה לא יטול ואם נטל יצא מיום ראשון ואילך:
ושל תרומה טהורה לא יטול: גמרא פליגי בה ר' אמי ורי אסי חד אמר מפני שמכשירה לקבל טומאה כדתנינן בסוף פירקין מקבלת אשה ומחזרת למים בשבת וכשנוגעים באתרוג של תרומה הוכשר לטומאה וחד אמר שמפסידין קליפתם החיצונה שנמאסת במשמושי הידים ואסור להפסיד תרומה:
ואם נטל כשר: פי' הר"ן ז"ל אם נטלו כהן שהוא כשר ואפי' ביום ראשון ע"כ אבל רש"י ותוס' ז"ל פירשו לה אפי' בישראל כפשטה:
ושל דמאי ב"ש פוסלין: לטעמייהו אזלי דס"ל אין מאכילין את העניים דמאי וז"ל הר"ן ז"ל של דמאי ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין משום דלא קרינין ביה לכם לב"ש מפני שיש בו חלק לכהן וה"ל כאתרוג של שותפים דלא נפיק חד מינייהו ולכ"ע בטבל גמור אין יוצאין בו ביום ראשון אלא משום דתנא לא תני אלא מאי דפסול אפי' ביום שני של תורה לא תנא טבל דאע"ג דתנא דמאי לב"ש שאין פסולו אלא ביום ראשון תנא לא קפיד בדב"ש כיון דב"ה מכשירין אפי' ביום ראשון דלכם קרינן ביה מגו דאי בעי מפקר לנכסיה והוי עני וחזי ליה השתא דתנן מאכילין את העניים דמאי וכו' כדאיתא בגמ' ע"כ:
ושל מעשר שני בירושלם לא יטול: למ"ד מפני שמכשירה לטומאה הרי מכשירה ולמ"ד מפני שמפסידה הרי מפסידה. ולמ"ד בערלה לפי שאין בה היתר אכילה אבל אי הוי בה היתר אכילה הוות מתכשרא ואפי' לית בה דין ממון שהרי לשריפה עומדת האי יש בו נמי היתר אכילה ומתני' דתני כשר דברי הכל היא ואפי' לר"מ דאמר מעשר שני ממון גבוה הוא מיתוקמא דהא בהאי דין ממון לא בעי' דכיון דאכיל ליה לכם קרינן ביה (הגהה וזה דלא כרב אסי דאמר הכא בגמ' וגם בפ' כל שעה (פסחים דף ל"ח) דלר"מ אין אדם יוצא י"ח בי"ט ראשון באתרוג של מעשר שני). ולמ"ד בערלה לפי שאין בה דין ממון דאי נמי הוה בה היתר אכילה הוה פסול ליה משום דליתיה ממון לשאר הנאות מתני' דמכשר מעשר שני בירושלם אע"ג דאין בו רק היתר אכילה דהא ס"ל לר"מ דממון גבוה הוא רבנן היא דאמרי מעשר שני ממון הדיוט הוא ולא ר"מ דאילו לר"מ פסיל. וכתב הר"ן ז"ל והה"נ חוץ לירושלם דאם נטל כשר דהא ראוי לאכילה הוא בירושלים אלא לרבותא תנא ליה דאפי' בירושלם לכתחלה לא: ועיין במה שפלפל תוספת י"ט על לשון רש"י שהעתיק ר"ע ז"ל ועל פי' זה דהר"ן ז"ל דפליג עליה דרש"י ז"ל: ובטור א"ח סי' תרמ"ח וסי' תרמ"ט:
יכין
והיבש: היינו כשאין בו ליחה, אבל כמוש כשר [ מג"א תרמ"ח ]:
של ערלה: ערלה ותרומה ודמאי לא שייכי רק באתרוג:
של תרומה טמאה פסול: דבעינן לכם והנך אינן ראויין ומה"ט לא שייך הכא עשה דוחה ל"ת [ונ"ל דאע"ג דכולהו מנשרפין נינהו, איצטריך כולהו דלא מבעי אשרה דאפרה אסור [כפסחים דכ"ז ב'], אלא אפילו עיר הנדחת דאפרה מותר דהרי בכלל כל הנשרפין נינהו. ולא מבעי עיר הנדחת דלא בטל, דהרי כתיב לא ידבק בידך מאומה, אלא אפילו ערלה דבטלה בר'. ולא מבעי ערלה דאסור להנות בשעת שריפתם, אלא אפילו תרומה טמאה דכהן מסיקה תחת תבשילו, אפ"ה כולהו כתותי מכתת שעוריה, וגם מדאין בהן היתר אכילה. ולכאורה היה נראה דלהכי לא נקט הכא טבל ואינך דנקט בפסחים (משנה, פסחים ב, ה), משום דכולהו יש בהן היתר אכילה ודין ממון מדאפשר לתקנן. אבל באמת ליתא דא"כ למה צריך בדמאי לב"ה טעמא דאי בעי מפקר נכסיה דמי גרע מטבל. אלא י"ל נקט ערלה ותרומה טמאה, וה"ה כל אסורי אכילה]:
של תרומה טהורה לא יטול: מפני שמכשירה לקבל טומאה ע"י שמקרב האתרוג ללולב שרטוב במים, דמצוה להעמידו בכל יום במים [מכאן נ"ל ראיה לרקנ"ט [א"ת תרנ"א י"א] דצריך לחברן יחד, דאל"כ יטול ולא יתברן יחד, דלשמא יחברן א"צ לחוש מדאסור רק מדרבנן. ואת"ל בל"ז ימתין עד שיתנגב, זמנין דאין לו פנאי]:
ואם נטל כשר: דהא חזי לכהן לאכלה ויצא הול"ל רק איידי דנקט רישא פסול נקט הכא כשר:
ובית הלל מכשירין: דהא חזי לעניים [וב"ש אע"ג דמודו בתרומה פליגי בדמאי, אף דדמאי אפילו לנעשיה חזי, דאי בעי מפקיר נכסיה וחזי ליה, עכ"פ אינו רק מגו, ובאמת לא יתנו לעניים וגם לא יפקיר נכסיו. משא"כ תרומה, על כרחו יתנו לכהנים, ומאכל כהנים הוא ודאי]:
של מעשר שני בירושלם לא יטול: מפני שמכשירו לקבל טומאה כלעיל ובהוכשר כבר אפ"ה פסול מדנטמא מידים שניות, רק רבותא נקט שלא הוכשר:
ואם נטל כשר: אבל חוץ לירושלים, פסול, דהא לא חזי ליה התם, ולר"ן ה"ה חוץ לירושלים כשר בדיעבד. רק נקט בירושלים לרבותא דאפילו בירושלים לכתחילה לא יטול:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת