משנה סוכה ג ט

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת סוכה · פרק ג · משנה ט | >>

והיכן היו מנענעין? בהודו ^מב לה' תחלה וסוף, ובאנא ה' הושיעה נא, דברי בית הלל. ובית שמאי אומרים, אף באנא ^מג ה' הצליחה נא.

אמר רבי עקיבא, צופה הייתי ברבן גמליאל וברבי יהושע, שכל העם היו מנענעים את לולביהן, והן לא נענעו אלא באנא ה' הושיעה נא.

מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב לטול, לכשיכנס לביתו יטול על שלחנו.

לא נטל שחרית, יטול בין הערבים, שכל היום כשר ללולב.

משנה מנוקדת

[עריכה]

וְהֵיכָן הָיוּ מְנַעְנְעִין?

בְּהוֹדוּ לַה' תְּחִלָּה וְסוֹף, וּבְאָנָא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא, דִּבְרֵי בֵית הִלֵּל.

וּבֵית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אַף בְּאָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָּא.

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא:

צוֹפֶה הָיִיתִי בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וּבְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁכָּל הָעָם הָיוּ מְנַעְנְעִים אֶת לוּלְבֵיהֶן, וְהֵן לֹא נִעְנְעוּ אֶלָּא בְּאָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא.

מִי שֶׁבָּא בַדֶּרֶךְ וְלֹא הָיָה בְיָדוֹ לוּלָב לִטֹּל,

לִכְשֶׁיִּכָּנֵס לְבֵיתוֹ יִטּוֹל עַל שֻׁלְחָנוֹ.

לֹא נָטַל שַׁחֲרִית, יִטּוֹל בֵּין הָעַרְבַּיִם,

שֶׁכָּל הַיּוֹם כָּשֵׁר לַלּוּלָב:

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

ובאיכן - היו מנענעין?

"בהודו לה'" (תהלים קיח א תהלים קיח כט) -

תחילה וסוף.

וב"אנא ה' הושיעה נא" (תהלים קיח כה) -

כדברי בית הלל.

בית שמאי אומרים:

אף ב"אנא ה' הצליחה נא" (שם).

אמר רבי עקיבה:

צופה הייתי - ברבן גמליאל וברבי יהושע,

שכל העם - מטרפין את לולביהם,

והם - לא ניענעו,

אלא - ב"אנא ה' הושיעה נא" בלבד.

מי שבא בדרך,

ולא היה בידו - לולב,

כשיכנס לביתו - יטול על שולחנו.

ואם לא נטל - בשחרית,

יטול - בין הערבים,

שכל היום כשר - ללולב.

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

והיכן היו מנענעין - השתא מהדר תנא להא דתנינן לעיל, כל לולב שיש בו ג' טפחים כדי לנענע, אלמא מצוה בנענוע, והיכן מנענעים:

בהודו לה' תחלה - תחלת המקרא:

וסוף - סוף המקרא, כי לעולם חסדו. ואית דמפרשי תחלה הודו ראשון. וסוף, הודו אחרון שבסוף ההלל. והכי מסתברא. וכיצד מנענע, מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות ^מא, מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים. ובהולכה מנענע שלשה פעמים וכן בהבאה וכן בעליה וכן בירידה, על כל אחת ואחת שלשה פעמים:

והם לא נענעו אלא באנא ה' הושיעה נא בלבד - ואין כך הלכה ^מד אלא כדברי ב"ה:

יטול על שלחנו - אם שכח ולא נטל לולב קודם אכילה יפסיק סעודתו ויטול על שלחנו:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

מנענעין. פירש הר"ב מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות בגמרא וכתב רש"י בפ"ה דמנחות דף ס"ב מוליך ומביא לצפון ודרום ומזרח ומערב. כדי לעצור רוחות רעות הבאות מארבע רוחות ע"כ. מסייע ליה להרא"ש. ומיהו ז"ש לצפון ודרום וכו', ודאי דלא כסדרן נקטינהו דהא כל פינות כו' לא יהו אלא לימין, כדפירש הר"ב משנה ה' פ"ד דיומא. ועוד דמסתברא דהתחלה למזרח שכנגד פניו דא"צ עדיין לשום פנייה. וכן הוא בטור סימן תרנ"א, מזרח דרום צפון מערב. וגם זה קשה. ובשם מהרי"ל בב"י מזרח דרום מערב צפון. ובעל לבוש מלכות כתב מזרח צפון מערב דרום. ועקר ראייתו מהחוש שכן דרך הפונים ואינה ראייה למצות מלך עלינו ומ"ש שכן סדר היקף המזבח ג"כ אינה ראייה. דהתם שאני דמבחוץ מסבב ונמצא שפונה לימינו בזה הסדר. אבל עם הלולב הוא עומד בפנים ומסבב הרוחות בתוכם. ונמצא כשיפנה בתחלה לצפון דלשמאלו הוא פונה. [*וכן אתה מוצא בגבולות הארץ בפרשת מסעי שיהושע החולק הוא יעמוד בפנים של ארץ ישראל. ומסדר לו גבולותיה מנגב לים ומים לצפון. ומצפון למזרח. ומה שלא התחיל במזרח ויפנה אח"כ לנגב. לפי שא"כ כדי להגביל גבולי המזרח יהיה צריך להתחיל בקצה מזרחית צפונית ומשם לנגב ונמצא שיהיה תחלת פנייתו לשמאלו לקצה מזרחית צפונית. והא דכתבתי שם ביומא דהא דכל פינות הוא מים של שלמה ילפינן, ואמאי לא יליף לה מדפרשת מסעי שכתוב בתורה. נ"ל דההיא דמיא טפי דקאי אהיקף דכהן גדול בחיטוי מזבח פנימי שהקיפו מבחוץ הוא. ומיהו למ"ש בס"ד בפ"ג דמסכת תמיד משנה ג' בשם רש"י ז"ל דחושבנא לאו בכלל דכל פינות כו' דדוקא עבודה כו' אין ראיה כלל מהך דבפרשת מסעי, שג"כ אינו אלא כחשבון בעלמא. עוד עיין בפ"ב דסוטה משנה ב' נכנס להיכל ופנה לימינו כו'] וראייתו מהכתיבה ג"כ אינה ראייה. שאע"פ שהשורות אל עבר שמאלו פונות והולכות. מ"מ כל אות ואות שהוא כותב מושכיהו לימינו בפרט בכתב אשורית. [*ועם היות שסדר האותיות שבזה אחר זה בשורות פונות אל השמאל. זה ג"כ מטעם אחר שפנייה זו היא אליו. מה שאין כן פנייה הימנית שהיא לחוץ ממנו וידוע שפניית אליו, מעולה מפניית החוץ ממנו. ונמצא עכשיו שבכתיבה אשורית נמצאו שתי הסגולות. אבל כל שלא נוכל לקיים שתיהן אמרו ז"ל שכל הפינות יהיו לימין. מטעם הכתוב שכתבתי בפ"ד דיומא משנה ה' בד"ה עולין במזרחו וכו'. וראיתי בתשובות מהרי"ל סימן מ' כתוב ותמיהני על כתיבת [תורתינו] הקדושה דמפנין לשמאל. ושמא משה רבינו עליו השלום עיניו ראו את מורו יתברך ופנה לימינו שרא לי מר ע"כ לשונו. וזה דוחק משני פנים חדא דלא הוי כמו לימינו דכל פינות כו'. ועוד דנצטרך לומר הואיל ומשה הוצרך לכתוב כך. מש"ה אנן נמי צריכין לכתוב כמ"ש הוא ז"ל. אבל לדידי הכתיבה עצמה היא לימין של הכותב כדפרישית]. ומה שרוצה להסתייע מדרך הסוד שלא יסיים במערב שהיא מדה"ד. וקורא על העושים כן שומר פתאים. הגם שלא עמדתי בסוד ה'. ודעת קדושים אדע. אכן שעיפי ישיבוני שהרי אחרי המערב חוזרים לרום ותחת. והנה ישובו הדברים לתחת שהוא סוף ותשובת ההיקף. ורחמים הם:

בהודו לה' כי טוב. ובאנא הושיעה נא. דכתיב (דברי הימים א טז לג) אז ירננו עצי היער וגו' וכתיב בתריה [*הודו לה' כי טוב וכתיב נמי בתריה] ואמרו הושיענו אלהי ישענו. ואיתא במדרש לפי שבר"ה באין לדין ישראל וא"ה. ואין יודעין מי יצא זכאי ומי יצא חייב נתן הקב"ה מצוה זו לישראל שיהיו שמחים בלולביהם כאדם היוצא לפני השופט זכאי שהוא שמח. והיינו דכתיב ירננו עצי היער כלומר ירננו בעצי היער כאשר יצאו לפני ה' זכאין כשבא לשפוט את הארץ ובמה ירננו בהודו ובהושיעה נא עכ"ל הרא"ש:

ובית שמאי אומרים אף באנא הצליחה נא. נ"ל דס"ל דאע"ג דגבי ירננו עצי היער לא כתיב אלא ואמרו הושיענו, היינו דלא נקט אלא תחלת המקרא דאנא הושיעה וה"ה לסופו דאנא הצליחה הואיל ומקרא אחד הוא ולפי שב"ש באו להוסיף על דברי בית הלל, סדרם אחריהם וכן במשנה ה' פ"ד דגיטין, שבאו ב"ש להשיב על דברי ב"ה משא"כ בשאר דוכתי בכל הגמרא. ועיין משנה ב' פ"ב דחגיגה ומשנה ג' פ"ק דעדיות:

[*אלא באנא ה' הושיעה נא. יש לפרש דלא פליגי אבית הלל שהרי רבן גמליאל ורבי יהושע מבית הלל הם. ולא העיד ר' עקיבא אלא שלא נענעו בהצליחה נא כב"ש. אלא שהר"ב פי' ואין כך הלכה אלא כדברי ב"ה. ואי איתא דרבן גמליאל ורבי יהושע כבית הלל הוו עבדין, היאך פי' ואין כך הלכה. ולכך נראה שהר"ב גירסא אחרת היתה לו. וכמו שכתב אלא כו' בלבד ולא שהוא הוסיף תיבת בלבד אלא שהגירסא שלו כך היתה. וכן היא הגירסא בסדר המשנה שבירושלמי ואתמר עלה בירושלמי, הא בהודו לא. להוציא אף באנא ה' הצליחה נא. ונ"ל דהכי מפרש לה הר"ב דה"ק הא בהודו לא כלומר דלא בא להוציא באנא הצליחה נא. דהא דקאמר ר"ע, אלא באנא כו', רישא דקרא נקט ולא בא להוציא אלא בהודו. ומשני להוציא אף באנא הצליחה נא. ולא מבעיא הודו דלא נקט ר' עקיבא כלל. ומיהו י"ל דהכי קאמר להוציא אף וכו' דלא כבית שמאי שאומרים אף באנא הצליחה. אבל בהודו מנענעין כדברי ב"ה]:

מי שבא בדרך כו' לכשיכנס לביתו יטול על שלחנו. בגמרא דייק מדתנן מי שבא, דמשמע ממקום רחוק ש"מ דבחול המועד מיירי דאי בי"ט מי שרי. וכיון דבחול המועד דנטילת לולב מדרבנן, מתניתין בדליכא שהות דהא תנן במשנה ב' פ"ק דשבת דאין מפסיקין לתפלה. ופי' הר"ב בדאיכא שהות:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(מא) (על הברטנורא) בגמרא. ופירש"י במנחות דף ס"ב מוליך ומביא לצפון ודרום ומזרח ומערב כדי לעצור רוחות רעות חבאות מארבע רוחות. וז"ש לצפון ודרום כו' ודאי דלא כסדרן נקטינהו דהא כל פינות כו' לא יהיו אלא לימין כו' ובשם מהרי"ל בב"י מזרח דרום מערב צפון. ועתוי"ט:

(מב) (על המשנה) בהודו כו' ובאנא. דכתיב אז ירננו עצי היער. ובתריה הודו לה' כי טוב. וכתיב נמי בתריה ואמרו הושיענו אלהי ישענו. ואיתא במדרש לפי שבראש השנה באין לדין ואין יודעין אם יצאו זכאי נתן הקב"ה מצוה זו לישראל שיהיו שמחים בלולביהם כאדם היוצא מלפני השופט זכאי שהוא שמח. והיינו דכתיב ירננו עצי היער כלומר בעצי היער כאשר יצאו מלפני ה' זכאין כשבא לשפוט את הארץ ובמה ירננו בהודו ובהושיעה נא. הרא"ש:

(מג) (על המשנה) אף באנא כו'. נ"ל דסבירא להו דאף על גב דגבי ירננו כו' לא כתיב אלא ואמרו הושיענו היינו דלא נקט אלא תחלת המקרא דאנא הושיעה נא והוא הדין לסופו דהצליחה נא הואיל ומקרא אחד הוא. ולפי שבית שמאי באו להוסיף על דברי בית הלל סדרם אחריהם. תוי"ט:

(מד) (על הברטנורא) לפי מה דמשמע דר"ג ור"י כב"ה ס"ל. היאך כתב ואין כך הלכה. ונראה שהר"ב גירסא אחרת היתה לו אלא כו' בלבד. וכך גרס בירושלמי הא בהודו לא. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

והיכן היו מנענעין וכו': וברב אלפס והרא"ש ז"ל הלשון כך והיכן הוא מנענע והכי היה ניחא טפי למיגרס או והיכן הן מנענעין: בטואו"ח סי' תרנ"א ופי' הר"ן ז"ל על הנענועין שבשעת קריאת ההלל שיילינן דאילו בשעת נטילת לולב פשיטא שיש לו לנענע שזהו עיקר מצותו כדאמרי' התם השכים לצאת לדרך מביאים לו שופר ותוקע לולב ומנענע בו ואמרי' נמי בגמ' דרב אחא בר יעקב כי מייתי ליה וממטי ליה אמר גירא בעיניה דשטנא ובודאי בשעת נטילתו היה אומר כן דאילו בשעת ההלל לא היה מפסיק:

בהודו לה' תחלה וסוף: הודו שבתחלת הפרק והודו שבסוף ההלל מן הודו עד סוף ההלל חדא פרשה היא במנין פרשיות של ספר תהלים כך פי' בקונטרס וי"מ תחלת הפסוק וסוף הפסוק ולאו מילתא היא אלא בהודו מנענע פעם א' וכן באנא ה' הושיעה נא כב"ה ולא באנא ה' הצליחה נא כב"ש וטעמא דב"ה אע"פ שאין אנא ה' תחלת הפרק ולא סוף הפרק מנענעין משום דכתיב אז (הגהה כלומר ירננו ישראל בעצי היער אשר בידם כאשר יצאו מלפני ה' זכאין כשבא לשפוט את הארץ דהיינו ביה"כ ובמה ישמחו וירננו בעצי היער דהיינו הלולב ומיניו ובאיזה מקום ירננו בקרא דהודו ובקרא דהושיעה נא כאשר נרמז בתרי קראי דבתר האי קרא דאז ירננו) ירננו עצי היער מלפני ה' כי בא לשפוט את הארץ וכתיב בתריה הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו וכתיב נמי בתריה ואמרו הושיענו אלהי ישענו והיינו ירננו שמנענעין את הלולב ומשבחין בהודו ובאנא ה' הושיעה נא ועכשיו שנהגו ש"צ אומר יאמר נא ישראל והצבור עונין הודו וכן ביאמרו נא יראי ה' הצבור מנענעין על כל הודו שעונין אבל ש"צ לא ינענע וי"מ דאף ש"צ מנענע אגב צבור שעונין בכל פעם ופעם הודו ומנענעין מנענע ש"צ ג"כ ביאמר נא וביאמרו נא ובשעת ברכה לא מצינו אם חייב לנענע בתחלת נטילה אלא מדאמרי' בפירקין קטן היודע לנענע חייב בלולב משמע דמנענע בתחלת הברכה אע"פ שאינו יודע לקרות הלל ועוד מדתניא במסכת ברכות בסוף תפלת השחר השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגלה וקורא בה משמע דמנענע בלא הלל תוס' ז"ל. וכתב הרא"ש ז"ל ועכשיו שנהגו ששליח צבור אומר יאמר נא ישראל והצבור עונים הודו וכן ביאמרו בית אהרן וכן ביאמרו נא יראי ה' הצבור מנענעין על כל הודו והודו שיאמרו ובשעת ברכה לא מצינו שצריך לנענע בתחלת הנטילה אלא מדאמרי' בסוף פירקין קטן היודע לנענע חייב בלולב משמע שמנענע בתחלת הנטילה אע"פ שאינו יודע לקרות את ההלל ועוד מדתניא בברכות בס"פ תפלת השחר השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע אלמא בשעת נטילה בעי נענוע וכתב ראבי"ה דעיקר הנענוע בשעת הברכה אבל נענוע דמתני' בהודו ובאנא ה' הושיעה נא הוא נענוע בעלמא ואההוא נענוע דמתני' מפ' בירוש' למה מנענע כדי לנענע כחו של קטיגור והדר קאמר רב אחא בר יעקב ממטי ליה ומנענע כד מברך וכן משמע כד מברך ממטי ליה אבל בנענוע ראשון שהזכיר לא ממטי ליה אלא בנענוע בעלמא קעביד ודומה להא דא"ר יצחק למה תוקעין וחוזרין ותוקעין וכו' כדי לערבב את השטן וההוא דישיבה עיקר כדפרישית בר"ה אע"ג דלאו על סדר ברכות הן והנהו דעמידה הן הערבוב וה"נ לענין נענוע ע"כ ובספר שלחן ערוך פסק כתשובת מהרי"ל דמנענע מזרת דרום מערב צפון ונראה שלזה הסכים הרב בעל תוספת י"ט ודחה שלש ראיות שהביא הרב בעל לבוש מלכות לומר מזרח צפון מערב דרום ע"ש והעלה הר"ן ז"ל דאין מנענעין בהודו לה' שבתחלה אלא פעם אחת אבל בהודו לה' שבסוף שכופלין אותו ש"צ והצבור מנענעין בו על כל פעם ופעם וכן באנא ה' הושיעה נא וכן נהגו ע"כ:

שכל העם היו מנענעין: ס"א היו מטרפין וכן הוא בירוש' וגם בערוך ערך טרף. וגם בהרי"ף והרא"ש ז"ל ובנוסחת כ"י וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל:

מי שבא וכו': תוס' פ' לולב וערבה (סוכה דף מ"ו:)

יטול על שלחנו: בגמ' פריך אמרת נוטלו על שלחנו למימרא דמפסיק ורמינהי דתנן בפ"ק דשבת גבי תפלת המנחה ואם התחילו אין מפסיקין ותפלה דרבנן והא נמי דרבנן דבי"ט שני עסיקי' דייקא נמי דקתני מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב ואי ס"ד בי"ט ראשון מי שרי ומשני אמר רב ספרא לא קשיא הא בדאיכא שהות ביום להתפלל אחר שיגמרו סעודתם ומתני' דהכא בדליכא שהות ביום שתמשך סעודתו עד שתחשך אבל ליכא לאקשויי רישא אסיפא דקתני רישא נוטלו על שלחנו אלמא מפסיק והדר תני לא נטל בשחרית יטול בין הערבים אלמא לא מפסיק דמאי קושיא דילמא מצוה לאפסוקי ואי לא פסיק יטול בין הערבים שכל היום כשר. וכתוב בבית יוסף א"ח סוף סימן ע' ודעת הרמב"ם ז"ל דכיון דלמסקנא בדרבנן שאני לן בין יש שהות לאין שהות הה"נ בדאורייתא ומאי דאוקמה ר' זירא ביו"ט שני לאו משום דס"ל הכי אלא ה"ה ביו"ט ראשון ואי הוה קשיא לך הא דאורייתא הא דרבנן הוה מצינא לתרוצי דהכא בי"ט שני ומ"ש דייקא נמי אינו מסקנא אלא ר' זירא הוא דקאמר לרבא הוה לך למידק דמתני' בי"ט שני מדקתני מי שבא בדרך אבל ר' זירא ס"ל דאפי' בדאורייתא אי איכא שהות אין מפסיקין ומתני' בין בי"ט ראשון בין בי"ט שני ומאי דקתני מי שבא בדרך היינו ע"י עירוב או ע"י בורגנין או שלא היה בגרסתו של הרמב"ם ז"ל דייקא נמי א"נ שהרמב"ם ז"ל סובר כדברי הר"ן ז"ל שהעלה כל שהתחיל קודם זמן חיובו אפי' בדאורייתא אינו מפסיק אי איכא שהות ובודאי שלשון הרמב"ם ז"ל כך מוכיח דבהתחיל מקמי דמטא זמן חיוביה עסיקי' שכתב היה עוסק בת"ת והגיע זמן ק"ש וכו' היה עוסק באכילה וכו' וכן מאי דא"ר זירא מצוה לאפסוקי אע"ג דבלשון דילמא אמריה הלכתא הוא דמכח אותה קושיא הדר רבא ואמר לעולם כדקאמ' מעיקרא ולכך פסק גבי ק"ש דכיון שיש שהות גומר ואח"כ קורא וכן מצוה לאפסוקי כדי שלא ישכח ויעבור זמן הקריאה וזהו שכתב ואם היה מתיירא וכו' ופסק הרי זה משובח ע"כ. ונלע"ד דמתני' לא זו אף זו קתני ל"מ מי שהיה אנוס כגון שבא מן הדרך דודאי יטול אחר שבא ואי איכא שהות לא יפסיק ואי ליכא שהות יפסיק אלא אפי' מי שהיה בעיר והזיד ולא נטל שחרית יטול בין הערבים ולא אמרי' כיון שהזיד אין לו עוד תקנה קמ"ל שכל היום כשר ללולב ונלע"ד דגם בזה אם אין שהות יפסיק ואם יש שהות לא יפסיק. וק"ק לע"ד דטפי הוה שפיר למיתני מי שבא מן הדרך ולא היה בידו וכו'. וביד פ"ז דהלכות לולב סי' י' ובטור א"ח סי' תרנ"ב:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

והיכן היו מנענעין: דצריך לנענע בהולכה והבאה, למזרח דרום מערב צפון, ואח"כ מעלה ומוריד. ולכל צד ג' נענועים בהולכה וג' בהבאה. וקול הנענועים הם כעין תפלה ברעדה שיעצר הקב"ה טללים ורוחות רעות מכל צד שינענעם לשם בשעושה רצונו ית':

וסוף: ר"ל בהודו ראשון ושבסוף ההלל:

ובאנא השם הושיעה נא: דאמרינן במדרש, אחר שזכו ישראל בדין, נצטוו לשמוח במצוה זו של לולב. ומשום דהאדם נמשל לעץ השדה, נאוה לעשות אות רננת האדם גם במיני האילן שצוונו הקב"ה ליטול. ונענוע האילנות הוא רננתם, כדכתיב אז ירננו עצי היער [ר"ל יתנענעו], כי בא לשפוט הארץ ויצאו תושביה זכאים. ומדכתיב בתריה, הודו לד' וגו', ואמרו הושיענו וגו', לכן אין לנענע רק בהודו והושיעה. והכי קיי"ל:

אלא באנא ה' הושיעה נא: ולא בהצליחה נא, אבל בהודו נענעו כולהו:

לכשיכנס לביתו יטול על שלחנו: ר"ל אם שכח ליטול קודם אכילתו, צריך אפילו להפסיק אכילתו. ומיירי דליכא שהות אח"כ, דאל"כ כיון דתנא בא בדרך, ע"כ בחה"מ עסקינן, ואז הו"ל לולב מדרבנן והרי בדרבנן בדאיכא שהות א"צ להפסיק [כשבת פ"א מ"ב]:

בועז

[עריכה]