ברטנורא על סוכה ג

משנה סוכה, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

לולב הגזול פסול - דכתיב ולקחתם לכם, משלכם. ולאחר יאוש בעלים נהי דשלו הוא שקונה אותו ביאוש, מכל מקום הוי מצוה הבאה בעבירה :

והיבש פסול - דבכולהו בעינן הדר וליכא:

של אשירה - אילן הנעבד:

ושל עיר הנדחת פסול - דלשרפה קאי. ולולב בעי שיעור, והני כיון דלשריפה קיימי אין שיעורן קיים :

נקטם ראשו פסול - דלא הוי הדר:

נפרצו עליו - ואינן מחוברין אלא ע"י אגידה :

נפרדו עליו - מחוברים הן בשדרה, אלא שלמעלה הן נפרדין לכאן ולכאן כענפי אילן:

יאגדנו מלמעלה - אם נפרדו עליו יאגדם שיהיו עולים עם השדרה כשאר לולבים. ואין הלכה כר"י:

ציני הר הברזל - יש דקלים שלולבין שלהן עליהן קצרים מאד ואין עולין על אורך השדרה. אם הן ארוכין כל כך עד שראשו של זה מגיע לצד עקרו של זה כשרים:

כל לולב שיש בו שלשה טפחים - כנגד אורך ההדס וטפח יותר, כדי לנענע בו, דלולב בעי לנענועי כדלקמן:

כדי לנענע בו - תני, וכדי לנענע בו, דהיינו טפח יותר על שלשה טפחים:

(ב)

נקטם ראשו פסול - ולית הלכתא כסתם מתניתין, אלא כרבי טרפון דאמר לקמן אפילו שלשתן קטומין כשרים:

ענביו - פרי. יש בו שדומה לענבים:

מרובות מעליו פסול - לא שנו אלא שחורות או אדומות, אבל ירוקות מינא דהדס הוא וכשר:

ואין ממעטין אותן ביום טוב - דה"ל מתקן:

(ג)

נקטם ראשה פסולה - אף זו אינה הלכה :

צפצפה - מין ערבה ועלה שלה עגול:

ושל בעל - שגדלה בשדה ולא בנחל, כשרה. לא נאמר ערבי נחל אלא שדבר הכתוב בהווה :

(ד)

אפילו שנים קטומין - אהדסים קאי. ובגמרא פריך אי קטום פסול והוא מצריך שלשה ליבעי כולהו שלמים, ואי קטום כשר ליכשר שלשתן קטומים. ומסיק דחזר בו רבי ישמעאל מתחלת דבריו שהיה מצריך שלשה הדסים ומכשיר אפילו שנים קטומין. והוא הדין אי לא מייתי להו כלל דקטומין כמאן דליתנהו דמי:

אפילו שלשתן קטומין - דלא בעי הדר בהדס . והלכה כרבי טרפון:

(ה)

של ערלה ושל תרומה טמאה פסול - דאמר קרא (ויקרא כג) ולקחתם לכם, שיהיה ראוי לכם :

ואם נטל כשר - שהרי יש בה היתר אכילה:

ובית הלל מכשירין - דהא חזי לעניים, כדתנן מאכילין את העניים דמאי:

בירושלים כו' - אבל חוץ לירושלים לא, דבעינן לכם שיהא ראוי לכם :

(ו)

עלתה חזזית - כמין אבעבועות דקות :

על רובו - במקום אחד הוא דבעינן רובו, אבל בב' או בג' מקומות אפילו על מיעוטו פסול. ועל פטמתו אפילו כל שהוא פסול, ששם הוא נראה יותר מבשאר מקומות:

פטמתו - הדד שבראשו. כמו פטמא של רמון:

נקלף פסול - ודוקא שנקלף כולו, אבל מקצתו כשר. ואית דאמרי איפכא נקלף מקצתו פסול, דמיחזי כמנומר, אבל נקלף כולו כשר. והאי נקלף לאו שהוסרה הקליפה עד שנראה הלבנונית שבתוכו, דהאי הוי חסר ופסול, אלא שנקלף ממנו גלד דק ומראהו ירוק כאשר בתחלה:

ניקב - נקב מפולש מעבר אל עבר אפילו בכל שהוא פסול . ושאינו מפולש ואינו חסר כלום כגון שתחב בו יתד עבה, אם הנקב רחב כאיסר פסול, פחות מכאן כשר. והיינו ניקב ולא חסר כל שהוא כשר, דתנינן לקמן שאינו מפולש ואינו רחב כאיסר:

אתרוג הכושי - שגדל כאן והוא שחור, פסול. אבל כושי שגדל בארץ כוש אורחיה הוא וכשר:

ורבי יהודה פוסל - והלכה כרבי יהודה. וכל הני פסולים ביו"ט ראשון, אבל ביו"ט שני עם שאר הימים הכל כשר:

(ז)

רבי יהודה אומר כביצה - והלכה כר"י דפחות מכביצה פסול:

ר"י אומר אפילו בשתי ידיו - והלכה כר' יוסי:

(ח)

בגימוניות של זהב - חוטי זהב כפופין כגימון, כמו הלכוף כאגמון (ישעיהו נח), וסובבין האגודה:

במינו היו אוגדין אותו למטה - לקיים מצות אגד. וזה לנוי בעלמא הוה . ורבי יהודה לטעמיה דאמר לולב צריך אגד, הלכך אי אגיד ליה שלא במינו הוו להו ה' מינין. ואנן קיי"ל דלולב א"צ אגד הלכך בהא הלכה כר"מ:

(ט)

והיכן היו מנענעין - השתא מהדר תנא להא דתנינן לעיל, כל לולב שיש בו ג' טפחים כדי לנענע, אלמא מצוה בנענוע, והיכן מנענעים:

בהודו לה' תחלה - תחלת המקרא:

וסוף - סוף המקרא, כי לעולם חסדו. ואית דמפרשי תחלה הודו ראשון. וסוף, הודו אחרון שבסוף ההלל. והכי מסתברא. וכיצד מנענע, מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות , מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים. ובהולכה מנענע שלשה פעמים וכן בהבאה וכן בעליה וכן בירידה, על כל אחת ואחת שלשה פעמים:

והם לא נענעו אלא באנא ה' הושיעה נא בלבד - ואין כך הלכה אלא כדברי ב"ה:

יטול על שלחנו - אם שכח ולא נטל לולב קודם אכילה יפסיק סעודתו ויטול על שלחנו:

(י)

מי שהיה עבד או אשה או קטן וכו' - מי שאינו חייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן. לכך צריך שיענה אחריו מלה במלה מה שהוא אומר:

ותהא לו מארה - שלא למד :

עונה אחריו הללויה - על כל דבר שהוא אומר, שכך היו רגילין לענות אחר מקרא את ההלל על כל דבר ודבר הללויה:

(יא)

מקום שנהגו לכפול - כל פסוק ופסוק מאודך ולמטה עד סוף ההלל כופלים, לפי שכל אותו הפרק מהודו לה' כי טוב עד אודך כי עניתני כולו כפול במקרא, ומאודך ולמטה אינו כפול, לכך נהגו לכפול המקראות הללו:

לברך אחריו - הכל כמנהג המדינה. אבל ברכת הלל לפניו מצוה היא בכל מקום ואינו תלוי במנהג:

הלוקח לולב מחבירו - עם הארץ :

בשביעית - שעם הארץ חשוד על השביעית. ונהי דדמי לולב יכול ליתן לו לפי שלולב עץ בעלמא הוא ואין בו קדושת שביעית, דמי אתרוג אינו יכול ליתן לו, שפירות שביעית צריכין להתבער בשביעית הן ודמיהן, הלכך צריך שיקח ממנו האתרוג במתנה ולא יתן לו דמיו, שמא לא יבערם עם הארץ בקדושת שביעית:

(יב)

במקדש שבעה - כדדרשינן לפני ה' אלהיכם שבעת ימים, ולא בגבולין שבעת ימים:

במדינה - בירושלים, שאף היא כגבולים לענין זה:

ושיהא יום הנף - של עומר, דהיינו יום ט"ז בניסן כולו אסור. ובזמן שבית המקדש קיים משקרב העומר היו אוכלים חדש בו ביום דכתיב (ויקרא כג) עד הביאכם. וכשחרב בית המקדש מותר מן התורה משהאיר המזרח, דאמרינן כתוב אחד אומר (שם) עד עצם היום הזה, דמשמע משהאיר המזרח, וכתוב אחד אומר עד הביאכם, הא כיצד, בזמן דאיכא עומר עד הביאכם, בזמן דליכא עומר עד עצם היום. ואסר רבן יוחנן בן זכאי עליהם כל היום משום מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד מי לא הוה אכלינן משהאיר המזרח השתא נמי ניכול:

(יג)

יום טוב ראשון וכו' - דאמרינן לקמן דמצות לולב דוחה את השבת ביו"ט ראשון לבדו, לפיכך היו מוליכין שם לולביהן מערב שבת :

אין אדם יוצא וכו' - דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון, לכם משלכם. ואם נתנו לו חברו במתנה אפילו על מנת להחזיר שמה מתנה, ונוטלו ויוצא בו ואח"כ מחזירו. ואם לא החזירו אגלאי מלתא למפרע דגזול היה בידו מעיקרא ולא יצא ידי חובתו:

(יד)

פטור מפני שהוציאו ברשות - וכגון שלא יצא ידי חובת נטילה בשעה שהוציאו. אבל יצא ידי חובת נטילה קודם שהוציאו חייב, דלא טריד מהשתא במצוה לעשותה. והיכי משכחת דלא יצא י"ח נטילה קודם שהוציאו דהא מדאגבהיה נפק ביה, משכחת ליה כגון שהפכו , שכל המצות כולן אין אדם יוצא בהן אלא דרך גדילתן שנאמר (שמות כו) עצי שטים עומדים, שעומדים דרך גדילתן. אי נמי שהוציאן בכלי דלקיחה על ידי דבר אחר דרך בזיון לאו שמה לקיחה. והלכה כרבי יוסי:

(טו)

מקבלת אשה - את הלולב, ולא אמרינן דמטלטלת מידי דלא חזי לה:

ומחזרת למים - שלא יכמושו:

בשבת מחזירים - שהרי מהם נטלום היום. אבל לא מוסיפים וכ"ש שאין מחליפין:

וביום טוב מוסיפין - אבל לא מחליפים, לשפוך אלו ולתת צוננין מהן, דטרח לתקן מנא:

ובמועד - בחול המועד מצוה להחליף. והלכה כר"י:

חייב בלולב - לחנכו מדברי סופרים: