משנה סוכה ג ד

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת סוכה · פרק ג · משנה ד | >>

רבי ישמעאל אומר, שלשה הדסים כ ושתי ערבות כא לולב אחד ואתרוג אחד, אפילו שנים קטומים ואחד אינו קטום.

רבי טרפון אומר, אפילו שלשתן קטומיםכג.

רבי עקיבא אומר, כשם שלולב אחד ואתרוג אחד, כך הדס אחד כד וערבה אחת.

משנה מנוקדת

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר:

שְׁלֹשָׁה הֲדַסִּים וּשְׁתֵּי עֲרָבוֹת לוּלָב אֶחָד וְאֶתְרוֹג אֶחָד,
אֲפִלּוּ שְׁנַיִם קְטוּמִים וְאֶחָד אֵינוֹ קָטוּם.
רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר,
אֲפִלּוּ שְׁלָשְׁתָּן קְטוּמִים.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:
כְּשֵׁם שֶׁלּוּלָב אֶחָד וְאֶתְרוֹג אֶחָד, כָּךְ הֲדַס אֶחָד וַעֲרָבָה אַחַת:

נוסח הרמב"ם

רבי ישמעאל אומר:

שלשה הדסים, ושתי ערבות,
ולולב אחד, ואתרוג אחד.
אפילו -
שנים קטומין - ואחד שאינו קטום.
רבי טרפון אומר:
אפילו - שלשתן קטומין.
רבי עקיבה אומר:
כשם - שלולב אחד, ואתרוג אחד,
כך - הדס אחד, וערבה אחת.

פירוש הרמב"ם

דע כי שיעור ערבה והדס באורך שלושה טפחים, מן הטפחים הידועים שהן ארבע אצבעות בגודל.

והלכה כרבי ישמעאל, ורבי טרפון:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

אפילו שנים קטומין - אהדסים קאי. ובגמרא פריך אי קטום פסול והוא מצריך שלשה ליבעי כולהו שלמים, ואי קטום כשר ליכשר שלשתן קטומים. ומסיק דחזר בו רבי ישמעאל מתחלת דבריו שהיה מצריך שלשה הדסים ומכשיר אפילו שנים קטומין. והוא הדין אי לא מייתי להו כלל דקטומין כמאן דליתנהו דמי:

אפילו שלשתן קטומין - דלא בעי הדר בהדס כג. והלכה כרבי טרפון:

פירוש תוספות יום טוב

שלשה הדסים. דכתיב (ויקרא כג מ) ענף עץ עבות. ופירש"י ענף חד עץ חד עבות חד. וכתבו התוספות ותימא דלעיל אוקמינא ענף עץ שענפיו חופין את עציו ודרשינן נמי עץ עבות קלוע כמין קליעה. וא"ת ונימא פרי עץ הדר שלשה. וי"ל דמדרשא דעץ דרשינן שטעם עצו ופריו שוין ע"כ. ועי' במשנה דלקמן:

ושתי ערבות. יליף מדכתיב ערבי נחל שתים:

אפילו שלשתן קטומין. פי' הר"ב דלא בעי הדר בהדס. וכן לשון רש"י. וכתב הרא"ש, והא דמכשיר בהדס קטום טפי מלולב וערבה, פי' הר"ר ישעיה ז"ל, משום דענפיו חופין את עציו, ואין קטימתו נראית כל כך ע"כ. והב"י בסי' תרמ"ז הביא דברי המגיד שכ"כ בשם הרמב"ן. אבל הר"ב במשנה דלעיל כתב דערבה נקטם ראשה פסולה אינה הלכה. לפי שמשווה הדס וערבה להדדי. וכמ"ש לעיל בס"ד. וצ"ע כיון דאקשינהו רחמנא לכולהו כמ"ש ביבש דמתניתין א'. א"כ מ"ש בנקטם דלא פסלינן בהדס וערבה, ובלולב פסול. ונ"ל דסבירא ליה דאין לחלק בין הדס לערבה לפי ששניהם קצרים. ואין הקטימה פוגמת בהן. אבל בלולב שצריך שיהא טפח יוצא מעל גבי ההדס. ביה פוגם נקטם. ולא הוי הדר. והא ודאי דאע"ג דאתקשו ניתן לחכמים לדרוש מאי הוי הדר ומאי לא הוי הדר ככל הני דמכשרי ופסלי. ולא פירשם הכתוב אלא שנמסר לחכמים לדרוש:

שלשתן קטומים. כתב הר"ן אפשר דרבי טרפון בעי שלשה מדאורייתא אלא דלא קפיד אקטומים. או אפשר דר"ט לא נקט ג' לעיכובא. אלא סירכא דר"י נקט ולא אתא איהו למימר אלא שאין קטימה פוסלת. אבל במנינא אפשר דסבר כרבי עקיבא דמכשיר בהדס אחד עכ"ל. והרמב"ם כתב בפירושו והלכה כר"י ור"ט. ובגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ט. ונראה דס"ל דההוא לענין הדס קטום איתמר והכי מוכח. אבל לענין מנין ערבה, לא אפסק הלכתא ופסק כרבי ישמעאל. וסבר מדאמר ר"ט שלשתן בהדס ש"מ דבעי נמי שלשה. וממילא דבערבה בעי נמי שתים והוה ר"ע יחידאי לגבי ר"י ור"ט בענין המנין. וגם הר"ב שכתב הלכה כר"ט בלבד, ה"נ סבירא ליה דאף במנין ערבה הלכה שתים. וכן משמע מדפירש במשנה דלעיל בשל בעל דכשר, משום דדבר הכתוב בהווה, ולא נקט דרשא דערבי נחל שהוזכרה בברייתא בהדיא. אלא היינו טעמא משום דלמאן דס"ל דערבי אתא למדרש דבעינן שתי ערבות, ליכא למדרש מיניה רבוי דבעל. וכמ"ש לעיל. והשתא בשלמא אי אמרת דס"ל הלכה דג' בעינן, אתי שפיר דודאי דס"ל נמי דערבות שתים. דמאן דדריש הא דריש הא. דלא מצינו דעת שלישית בזה. ומדס"ל דהלכה ערבה שתים, הוצרך לפרש הטעם דלא כאותה ברייתא, משום דלא אתיא אליבא דהלכתא. ועל הרב המגיד צ"ע שכתב בפ"ז דעת כל הגאונים לפסוק במנין כרבי ישמעאל דבעינן ג' הדסים, וכדברי ר"ט דאמר שלשתן קטומים הזכיר שלשה בהדס ע"כ. נראה דעתו דאי לאו דר"י סבר ליה במנין כר"ט לא היינו פוסקים כר"ט אלא לענין קטימה. דאהכי הוא דאתמר הלכתא בגמרא. וכיון דהכי הוא במנין נמי לא נפסוק אלא כר"ע. דהא ר"י הוא דחזר בו ולא בעי אלא חד. ולומר שדעתו דלא חזר אלא בדיעבד, אבל לכתחלה אכתי בעי ג' להדור מצוה, וכן נזכר בדברי הר"ן, זה אינו במשמע דבריו. ואף לא בדברי הרמב"ם, כפי הנוסחא הראשונה שבדבריו והיא שלפני המגיד:

הדס אחד. שאינו קטום קאמר ומש"ה לא פריש לה והכי מוכח בגמרא. הר"ן. והיינו כחזרה דר"י. וא"כ אכתי פליגי בלכתחלה כדלעיל:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(כ) (על המשנה) ג' הדסים. דכתיב ענף עץ עבות. ופירש"י ענף חד עץ חד עבות חד:

(כא) (על המשנה) שתי ערבות. יליף מדכתיב ערבי נחל שתים: [כב] והא דמכשיר בהדס קטום טפי מלולב וערבה משום דענפיו חופין את עציו ואין קטימתו נראית כל כך. רבינו ישעיה ז"ל:

(כג) (על הברטנורא) שלשתן קטומים. אפשר דר"ט בעי ג' מדאורייתא אלא דלא קפיד אקטומים. או אפשר דר"ט לא נקט ג' לעיכובא אלא סרכא דר"י נקט, ולא אתא איהו למימר אלא שאין קטימה פוסלת. אבל במנינא אפשר דסבר כר"ע דמכשיר בהדס אחד. הר"נ:

(כד) (על המשנה) הדס אחד. שאינו קטום קאמר ומש"ה לא פריש לה והכי מוכח בגמרא והיינו כחזרה דר"י וא"כ אכתי פליגי בלכתחלה כדלעיל. תוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

רבי ישמעאל אומר וכו':    ביד ה' לולב פ"ז סי' ז' ובטאו"ח סי' תרנ"א ובתו"כ פ' ט"ז דפ' אמור וכתבו התוס' ותימא דלעיל אוקימנא כו' ועי' על דבור זה בס' קרבן אהרן:

אפי' שנים קטומין וכו':    ל' ר"ע ז"ל עד דחז' בו ר' ישמעאל ומכש' בחד שלם. אמר המלקט כך תירץ ביראה בשם ר' אמי וכן תירץ הוא עצמו ג"כ לעיל פ' הישן גבי ועוד א"ר אליעזר כדכתי' התם בס"ד:

ר' טרפון אומר אפי' שלשתן קטומין:    והלכתא כותיה וכתוב בכל בו סימן ע"ב ויש שואלין מ"ש לולב דנקטם ראשו פסול וההדס והערבה כשרין ואולי משום דהדס וערבה דרכן להתקטם במחובר לפיכך אין הקטימה פוגמת אותן אבל הלולב אין דרך בכך דכיון שנקטם ראשו במחובר ניטלה הדרתו ע"כ והוא נתינת טעם למה שפסק ג"כ הרמב"ם ז"ל דהדס וערבה אם נקטם ראשם כשרין מטעם שכשם שנדחה פסול קטימת ההדס מההיא דר' טרפון ה"ה לפסול קטימת הערבה שהוא נדחה שדרך אחד להדס ולערבה:

ר' עקיבא אומר כשם שלולב אחד וכו' כך הדס אחד:    שאינו קטום קאמר ומש"ה לא פריש לה והכי מוכח בגמ' דפריך ולדרוש להו שמואל להנהו דמזבני אסא כדי שימכרו בזול כר' עקיבא דמקל טפי ומפרקי' דחד ולא קטים לא שכיח אלמא ר"ע חד ולא קטים בעי ופי' קטומים הרי"ף ז"ל סובר דהיינו קטימת הראשון ולפיכך דחה למעלה מתני' דתנן נקטם ראשו פסול מדאפסיקא הלכתא כר' טרפון והקשו עליו דמה טעם להכשיר נקטם ראשו של הדס יותר משאר מינין ועוד מדאמרי' בת"כ ומייתי ליה בירוש' שתי דליות ואחת שאינה קטומה הרי שקראו לקטומין דליות ומשמע שאינם קטומי הראש דמה ענין לקרותם דליות ועוד דא"כ דאידחי ליה סתמא דמתני' אידחיא ליה נמי כולה שמעתתא דשקלינן וטרינן בנקטם ראשו ועלתה בו תמרה והיאך אפשר שתהא כל אותה סוגיא דחויה מהלכה וכי תימא וכו' עד הא ליתא וכו' והרמב"ן ז"ל מחזר לתרץ קושיית אלו וכו' עד וכל זה דוחק והיותר נכון הוא מה שפי' בה הר"ז הלוי ז"ל דנקטם לחוד וקטומין לחוד דקטומין דמתני' היינו שדרך ענפי ההדס שיוצאין מצדיהן בדין ופארות והן מפסיקין בקני ההדס דלא היו תלתא בחד קנא וצריך לקטום אותם משם ולאחר שקוטם מהם נקראין הבדין קטומין ומאן דפסיל סבר דהפסק הוי ולא הוי הדר ור' טרפון סבר דלא הוי הפסקה והדר היא והשתא אתי שפיר דקיימא לן כסתם מתני' דלעיל דנקטם ראשו פסול דומיא דשאר המינין ואתיא כהלכתא כולה שמעתין דשקלינן וטרינן בעלתה בו תמרה ואתי שפיר האי דאמרי' דחד ולא קטים לא שכיח שרחוק הוא שיהא ענף של הדס שלא יצאו בו פארות ובדין מצדדיו והיינו דמיקרי קטומין סתם ומיקרי נמי דליות על שם שקוצצין אותן מלשון המדלה בגפנים עכ"ל הר"ן ז"ל. ומצאתי הגירסא בהרי"ף והרא"ש ז"ל כשם שאתרוג א' ולולב אחד כך הדס אחד וערבה אחת ולשון ברייתא דת"כ ר' עקיבא אומר פרי הדר א' וכפות תמרים א' וענף עץ עבות אחד וערבי נחל א' הא כשם שלולב אחד ואחרוג אחד כך הדס אחד וערבה אחת:

תפארת ישראל

יכין

אפילו שנים קטומים:    אהדס קאי:

אפילו שלשתן קטומים:    כשר, דעבותו מכסה קטימתו [משא"כ בלולב וערבה] והכי קיי"ל [תרמ"ו ורט"ז תרמ"ו] מיהו בשעת הדחק יוצא אפילו בחד וקטום [ מג"א תרנ"א ]:

בועז

פירושים נוספים