חידושי הרמב"ן על הש"ס/שבת/פרק כב
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
ר"ן |
רבינו חננאל |
רב ניסים גאון |
רמב"ן |
ריטב"א |
רשב"א |
תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
הא דתניא נתפזרו לו פירות בחצירו מלקט על יד על יד ואוכל אבל לא לתוך הסל. לא נתפרש לי מ"ט אלא שראיתי עניינה בתוספתא שהיא שנויה הך פירות שנתפזרו מלקט א' א' ואוכל נתערבו לו פירות בפירות בורר ואוכל בורר ומניח על השולחן בורר דמשליך כלפי בהמתו בדק אלו בפ"ע ואלו בפ"ע או שליקט מתוכן עפר וצרורות ה"ז חייב לפי זה נראה שכשנתפזרו במקום עפר וצרורות עסקינן ואסור ללקטן ולתתן בתוך הסל משום דמיחזי כבורר ואפילו בפירות גסין ולהכי קתני שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול אבל לאכול מותר והיינו דקתני בגמרא בחצירו ולא קתני בבית מפני שסתם חצר יש בו עפרורית וצרורות ונמצא בורר משא"כ בבית שהוא עשוי להתכבד בכל יום:
הא דאמר ר"י אם לאוכלין היוצא מהן מותר אם למשקין היוצא מהן אסור. משום שכשהכניסן לאוכלין היוצא מהן אוכל הוא דהא לא ניחא ליה כלל במשקה וכאוכלא דאפרת הוא ואין כאן משום נולד, והכי מפרש לה בפ"ק דחולין ואם למשקין היוצא מהן משקה הואו בכה"ג ודאי נולד הוא ואסור והיינו דאמרינן מודה היה ר"י לחכמים בזיתים וענבים דכיון דבני סחיטה נינהו יהיב דעתיה פי' והו"ל משקין דאסורין דנולד הוא, ומיהו בפרק קמא דביצה משמע דאפילו מאן דלית ליה נמי נולד, משקין שזבו אסורין משום גזירה שמא יסחוט, והיינו טעמא דרבנן ואיכא התם מאן דמפרש טעמא דכל איסור נולד גזירה משום משקין שזבו שהוא משום שמא יסחוט וכדפירש"י ז"ל, וק"ל עלה דההיא דאסרינן ביצה משום משקין שזבו גזירה דשמא יסחוט והא פירות גופיה שרו שהרי מודים חכמים לר"י בשאר פירות דלאו בני סחיטה נינהו כ"ש בביצה דהו"ל למישרי דלא שייכי ביה סחיטה כלל, וי"ל שאר פירות דעבידי לאכילה ולא למשקין וכשאדם סוחטן הוא מפסידן מלאכילה לא גזרינן בהו דליכא משום שמא יסחוט כלל, אבל ביצה כיון דעבידא להטיל ביצים ולא מפסיד אוכלא בהכי דמיא לזיתים וענבים דמה זיתים וענבים משקין שבהן בלועין ועשוין להוצא מהן אף ביצה נמי בלועה ועשויה לצאת, וי"ל ר"י סבירא ליה דבכל פירות פליגי ומשמע דרב נמי הכי ס"ל ופשטא דמילתא דר' יוחנן הכי אתיא ור' יצחק ור"י אמרו דבר א' כדאיתא התם בגמ' וזה יותר מרווח:
וסבר ר' יהודה סתם אסור. כתב רש"י ז"ל דה"ה דהוה ק"ל אי רבנן קתני לה דהא מידי דלרבנן הוה משקה לר' יהודה לא הוי משקה וכן פירש בהא דאמרינן השתא ומה זיתים וענבים דבני סחיטה נינהו שלא לרצון ולא כלום תותים ורמונים דלאו בני סחיטה נינהו לכ"ש דהו"ל לאקשויי זיתים וענבים אזיתים וענבים דקתני לעיל כר' יהודה לאוכלין היוצא מהן אסור אלא אלומי אלים לאקשויי, והא דמפרקינן שלא לרצון דגלי אדעתיה דאמר לא ניחא לי והוי טפי גלוי דעתא מהכניסן לאוכלין, ויש לפרש דמדרבנן ל"ק ליה כלל משום דכיון דאמרו רבנן אפילו בתותים ורמונים שהכניסן לאוכלין היוצא מהן אסור שמע מינה דלאו משום דמשקין נינהו אלא משום דגזרינן בהו משום שמא יסחוט או אטו זיתים וענבים דהא דמו למשקין וכן בזיתים וענבים לר' יהודה כיון דאפילו הכניסן לאוכלין אסור א"א לומר משום דחשיב להו משקין הוא אלא משום גזירה שכיון שדרכן לסחוט אותן וממליך עלייהו אסורין שמא ימלוך עליהן לסחטן, א"נ לר"י גזירה משום נולד דאיהו אית ליה נולד ומוקצה בכ"מ אלא בתותים ורמונים דשרי ר"י לאוכלין ואסר למשקין ולסתם ש"מ דמשקין נינהו בסתמא דסתם כמפרש דמי למשקין ומ"ה מקשינן מק"ו דתותים ורמונים ומדר"י ולא מזתים וענבים מדרבנן וא"ת ולימא ליה מתני' רבנן הוא ולא תיקשי, ל"ק דהא עדיף תירוציה טפי טובא ועוד דלגבי משקין ולאו משקין ל"פ ומדר"י נשמע לרבנן דסתם משקין הוי.
וה"ר משה ב"ר יוסף ז"ל כ' טעמא משום דיהיב דעתיה לבסוף וגזירה שמא יסחוט אבל לגבי טומאה ס"ל זיתים וענבים טעמא אחרינא הוא ואע"ג דמשקה הוא כיון דשלא לרצון הוא דלא ניחא ליה טהור וכי קא משקה לר"י בדוקא קא מקשה ליה מאו לאו לרצון דניחא ליה שלא לרצון סתמא, ורבנן אפילו בתותים ורמונים ור"י בזיתים וענבים כולהו סבירא ליה אע"ג דלאוכלין קיימי שהיוצא מהן משקה הוא ואפילו שלא לרצון דגלי דעתיה דלא ניחה ליה במשקה ואפ"ה הוי משקה והו"ל נולד ואסור בשבת אבל לענין הכשר אע"פ שכולן מודין דמשקין הן בזיתים וענבים אפילו הכי לא מכשירי דומיא דמי גשמים שתחלתן וסופן משקין ואינן מכשירין אלא לרצון ומ"ה לא מקשי אלא לר"י ומסתם בלבד מתותים ורמונים אלו דברי זה הר"ב ז"ל, פי' לפי' מ"ש דגבי שבת סתם תותים כמפרש למשקין ומאי שנא לענין טומאה דסתמן אפילו בענבים לאוכלין זו היא הקושיא ואעפ"כ אינן דברים נכונים דכל שהן משקין בסתמא ניחא ליה וטמאין דמתני' לאו לענין הכשר בלחוד תנן אלא טהורין וטמאין קתני לומר דהוה משקה ולא הוי משקה כדפירש"י ז"ל, והלכך כל דהוי משקה טמא, ומ"ש משום מי גשמים טעם אחר הוא במי גשמים לפי שהן עשוין לקרקעות ומפורש הוא במשנתינו בשלהי מס' מכשירין אר"ש מכאן ואילך היינו משיבין לפניו מי גשמים יוכיחו שתחלתן וסופן משקה ואין מטמאין אלא לרצון אמר לנו לא אם אמרתם במי גשמים שאין רובן לאדם אלא לארצית ולאילנות ורוב החלב לאדם וכן הוא ודאי דמי גשמים שירדו על הטמאה אינן מקבלין טומאה וטהורין וכ"פ ה"ר משה הספרדי ז"ל:
ואב"ע שאני סלי זתים וענבים דכיון דלאיבוד קיימי וכו'. ק' הא הבוצר לגת הוכשר ואפילו בסלים שאינן מזופתין, י"ל התם בבוצר לגת בפי' גזירה משום קופות זפופות שהרי עשוי הוא לבצור בהן דהא למשקין נינהו הא בבוצר סתם בסלין לא גזרו:
תרדין שסחטן ונתנן במקוה פוסלין את המקוה בשינוי מראה והא לאו בני סחיטה נינהו אלא מאי אית לך למימר וכו'. פירש רש"י ז"ל והכי מפרש ר"ל לברייתא דלעיל סוחטין בפגעין ובפרישין כדי למתק הפרי ולא לצורך משקה אבל לא ברמונים ואפילו למתקן דשל בית מנשיא היו סוחטין אותן בחול לצורך משקה הלכך בשבת אסור ואפילו למתקן הואיל ואיכא חד דעביד לשם משקה דלמא אתי למיעבד הכי, ולא מחוור לי אלא תרדין כתותים ורמונים ובכולהו אמרינן דלאו בני סחיטה נינהו כלומר שאין סתמן לסחיטה כענבים והיינו דאמרינן אלא כדר"ח כלומר ה"ט דחיישינן לבית מנשיא בן מנחם מפני שזה נהג כמנהגו ואחשבינהו וכדר"ח דאמר תרדין שסחטן פוסלין את המקוה בשנוי מראה והא לא בני סחיטה נינהו דרובא דעלמא לא סחטי להו אלא כיון דאיכא מיעוטא דסחטי להו וזה נהג כמנהג אותו מיעוט וסחטן למשקין וחשבן הו"ל משקין ואלו בשאר פירות שאין שום אדם סוחטן למשקין אע"פ שזה סחטן בטלה דעתו אצל כל אדם ונכון הוא וכ"נ מדברי רבינו הגדול ז"ל:
הא דאמר רב חסדא מדברי רבינו נלמוד חולב אדם עז לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה. פירש רבינו הגדול ז"ל בי"ט ולא ידעתי מי הכניסנו בצרה הזאת אם מפני שאמרו נוהגין שיונקין מן הבהמה בי"ט אבל בשבת אסור הא התם אפילו בי"ט לא שרו אלא משום צערא אלא מאי אית לך למימר דההיא שאני כדפרשה רבינו ז"ל דכחולב לתוך הקערה דמי וכיון שכן אף בשבת נמי לישרי ובאמת דבר הלמד מענינו דבשבת קאמר מ"מ צריך לפנים היכי גמר להכריח מדברי רבינו בשלמא גבי אשכול של ענבים כיון דיכול לאכול האשכול כי סחיט ליה נמי לתוך הקדרה שיש בה אוכל שרי דלאו מפרק הוא אלא כמפרד אוכל בעלמא הוא אלא חולב נהי נמי דלאו משקה הוא אמאי שרי הא כמפרק אוכל הוא דבהמה גופה ודאי דפסולת הוא ולא חזיא לאכילה כדאיתא עם חלבה והו"ל תולדה דדש ואסור, ולדברי רבינו ז"ל דמוקי לה בי"ט ל"ק די"ל תיקוני מיכלא בי"ט שרי ומיהו לתוך הקערה אסור דהו"ל נולד ומעיקרא לאו משקה והשתא משקה א"נ כל למשקין גזירה משום משקין שזבו דהוא משום שמא יסחוט ובהן עצמן וה"נ י"ל שמא יחלוב לגבן דהוי דישה אסורה דחליבה לגיבון הוי מיו"ט לחול הא ליומיה לאוכל מותר ואע"פ שאין דשין בי"ט כדמפיק לה בירושלמי מאשר יאכל לכל נפש ושמרתם את המצות במס' ביצה ה"מ דישה בעלמא שדרך בני אדם לדוש הרבה ולתקן ממנו לימים הרבה הא בכגון זה שדרך לחלוב בכל יום והוא נפסד מיום לחבירו מותר לצורך היום שהרי התירו נמי לשמר בתלויה שהוא תולדה דבורר ואין בוררין בי"ט ואין מרקדין, שכל אלו מעטן הכתוב כדמפורש התם ולרבינו הגדול מצינו בתשובותיו שכתב כלשון הזה ודקס"ד בהא דאמר ר"ח מדברי רבינו נלמד חולב אדם וכו' דבשבת הוא לאו הכין הוא מלתא דהא ליכא מאן דשרי בשבת ודקאמרת שלא מצינו חולב שהוא מאבות מלאכות ולא מן התולדות אשתמיטתיה הא דגרסינן בפרק המצניע ת"ר החולב והמגבן כו' ומההוא דאבא שאול שמעת דחולב הוא חייב משום מפרק דאמר לענין יונק מפרק כלאחר יד הוא הא חולב בידו מפרק גמור הוא ומתוך שמלאכת אוכל נפש בי"ט בדרים שא"א לעשותן מעי"ט שרי חולב נמי בתוך האוכל שרי ואע"ג דמלאכה הוא וחולב לתוך הקערה דמלאכת משקין הוא לא הותרה בי"ט ע"כ, ומה שאמר דחולב חייב משום מפרק ומשמע דל"פ רבנן עליה דר"א בהא א"נ לאו דברי ר"א אלא ד"ה אינו מחוור שא"כ למה שנאוה כאן וכי אבות מלאכות או תולדותיהן באו לפרש בברייתא זו ועוד שמצינו בירושלמי הדא דאת אמר בחדש אבל בישן מחלוקת ר"א וחכמים דאיתפלגון המכבד והמרבץ המגבן והמחבץ החולב והרודה חלת דבש חייב חטאת דר"א וחכמים אוסרין משום שבות וכו' אלמא בכולהו פליגי, ודאמרינן התם מפרק כלאחר יד הוא איונק וה"ה לחולב שאין זה מפרק הדומה לדש ומדינא מותר היה לחלוב אלא משום דאתי לאחלופי בסחיטה כיון דמלאכה גמורה הוא הוו ינקי ועוד שעיקר רפואות הגונח ביניקת החלב כשהוא רותח, מיהו רש"י נמי פי' שם בדבריו שהחולב מפרק גמור הוא וכן י"ל שאע"פ שהחולב מדבריהם כיון דדמי למפרק וכי אורחיה קעביד אסור ולא התירו אלא שבות בשינוי דהיינו יונק והכי משמע לישנא דגמרא, ועוד יש לי לפרש ולומר דגבי חולב לקדירה דאפילו בשבת שרי דלא דמי לדישה כל זמן שהוא בא לאוכל לפי שהוה מפרד אוכל מאוכל שהעז עצמו אוכל הוא ואע"פ שהיא אוסרה לשחוט בשבת אין איסור זה מוציאתה מתורת אוכל לעשותה פסולת אוכלין דהא חזיא לגוים ולחולה וחזיא למחר אטו בשר חי בשבת אין תורת אוכל עליו מפני שהוא חסר בישול, הלכך אין כאן משום מלאכת דישה וא"ת כיון שהעז מוקצית מחמת איסור יאסר נמי חלבה, י"ל אה"נ ומדברי שמואל למד ר"ח דל"ל מוקצה ונולד א"נ אין מוקצה שקפץ מעצמו בשביל איסור שבת אוסר אלא למלאכתו כגון שוחט בשבת שאסורה לעלמא נמי משום מוקצה הא כל שלא עבר על השבת אפילו בשוגג והוכנה ממילא הותרה כדאמרינן בביצה שנולדה בשבת דעלמא תשתרי ולא אסרינן ליה משום מוקצה וכבר פירשתי זה בס' מלחמות השם במס' ביצה ובתוס' מצאתי בשם ר"ת ז"ל הואיל ובהמה בשבת לא חזיא לאכילה הו"ל כבורר אוכל מתוך פסולת ופסולת נפיש דהיינו הבהמה אלא מפרש לה ר"ת בי"ט דחזיא לאכילה והו"ל אוכלא דאפרת ואין זה נכון שיהא איסור שבין שבת לי"ט עושה את הבהמה אוכל או פסולת אלא כמו שפירשתי עיקר:
ה"ג וכ"כ בכל נוסחי דוקאני וזה הוא גרסתו של רבינו הגדול ז"ל אר"פ דכ"ע משקה הבא לאוכל אוכל הוא. וה"פ דמעיקרא קס"ד דהאי משקה של ענבים נותן טעם בפת ומפני כך הוא נעשה אוכל וה"ט דמ"ד לא הוכשר דאי אינו בא לאוכל מ"ט ובא עכשיו ר"פ ופי' אם משקה זה בא לאוכל הוא דכ"ע הוי אוכל אלא הכא אין משקה זה נ"ט בפת כלל אלא בעוד שהוא לח האור מהבהבו ושורפו ונמצא שאינו בא לאוכל ואין נעשין כן אלא שלא ישרוף האור פנים של לחם וטעמא דמ"ד לא הוכשר מפני שהוא משקה העומד לאיבוד דקסבר לאו משקה הוא כנ"ל אבל רש"י ז"ל הגיה דכ"ע משקה הבא לאוכל לאו אוכל הוא ולא אתיא אליבא דהלכתא דקי"ל אוכל הוא כרב ושמואל:
הא דתנן מי מערה דומיא דמי טבריה דאינון חמין. ומ"ה קתני הרוחץ דיעבד אין לכתחלה לא בחמין שהוחמו מע"ש הוא דאסורין ברחיצה ומותרין בשטוף לר"ש והא דקתני מערה אורחא דמילתא קתני שהוא מעמיד חומו מע"ש לשבת אבל מי טבריה אפילו במקוה מותר ואין זיעה אסורה אלא בתולדת האור במרחץ שלא יהיו רוחצין ואומרין מזיעין אנו, הא בחמי טבריה שרחיצתן מותרת אף זיעתן מותרת, אבל רבינו הגדול ז"ל אמר מערה מיטללא ונפיש הבלה ואתי לידי זיעה נראה מדבריו שמערה של חמי טבריה שהיא מותרת ברחיצה אבל זיעה אסורה בכולן שלא התירו רחיצת טבריה אלא מפני שאין הדבר עומד לזיעה, וזיעה במקומה עומדת לגמרי לאסור בכולן וכ"כ הר' משה תלמידו כדבריו ז"ל, ומיהו לא מחוור לן דאי כולה מתני' בחמי טבריה להשטף ודאי מותר הוא אפילו לר"י דרחיצה נמי מותרת שלא במקום זיעה דשיטוף ליכא זיעה:
הא דתניא ר' נחמיה אומר אף בחול אסור משום הפסד אוכלין. פי' רבינו הגדול ז"ל דוקא בדלא מצטער ועביד כי לאכול הרבה לפיכך אסור אבל היכי דמצטער שרי דהפסד דגופיה עדיף ואפילו ליכא חולי והיינו דר' יוחנן דאמר ביד מותר אלמא ליכא משום הפסד אוכלין ומשמע ליה דל"פ רבנן עליה דר' נחמיה וברוך שבחר בדבריהם שזו מדה מגונה ביותר ואינו נאה לזרע קדש: