ר"ן על הרי"ף/שבת/פרק כב

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רב ניסים גאון | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: ר"ן על הרי"ף | ראשונים | אחרונים

דף ס עמוד א

חבית שנשברה מצילין ממנה מזון שלש סעודות. אפילו בכלים הרבה דאילו בחד מנא הא אמרינן בפרק כל כתבי (דף קכ א) דכל מה דבעי מציל:

ובלבד שלא יספוג:    שלא ישאב בספוג במקום היין לחזור ולהטיפו בכלי:

אין סוחטין את הפירות:    דהוה ליה מפרק דהוא תולדה דדש:

ואם יצאו מעצמן אסורין:    גזירה דילמא אתי למיסחט לכתחלה:

ור' יהודה אומר אם לאוכלין:    היו מכונסין אותן פירות היוצא מהן מותר דלא ניחא ליה במה שזבו וליכא למיגזר שמא יסחוט:

ואם למשקין:    היו מכונסין דניחא ליה במאי דנפיק מינייהו נתקיימה מחשבתו ואיכא למגזר שמא יסחוט:

חלות דבש:    מאחר שהן מרוסקין הדבש זב מאיליו מתוך השעוה ומש"ה שרי ר"א ות"ק אסר גזרה אטו שאין מרוסקין דילמא מרסק להו:

גמ' יטפח:    מכניס ידו בשמן ונדבק ומקנחן בכלי אחר:

נתפזרו לו פירות בחצרו וכו':    שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול וא"ת ומאי עובדין דחול איכא הכא והא פרכינן לעיל בפרק נוטל [דף קמב א] גבי מתני' דתנן כלכלה והאבן בתוכה לישדינהו לפירי ולשדיא לאבן ולנקטינהו תירץ ה"ר יונה כגון שנתפזרו בחצרו אחת הנה ואחת הנה אבל במקום אחד מלקט ונותן לתוך הסל וכההיא דפ' נוטל (דף קמב א) והראב"ן ז"ל פי' דהכא במאי עסקינן כגון שנפלו בחצרו בתוך צרורות ועפרורות שבחצר ומש"ה נקט חצרו שהבית עשוי להתכבד בכל יום ויש לזה קצת הוכחה בתוספתא:

מודה ר' יהודה לחכמים בזיתים וענבים:    דאפילו לאוכלין היוצא מהן אסור דכיון דרובא לסחיטה קיימא כי אתו לידי משקין יהיב דעתי' וניחא ליה בהכי:

ומודים חכמים לר' יהודה בשאר מיני פירות:    שאף לסוחטן לכתחלה מותר כדמסקינן לקמן:

מסתברא בתותים ורמונים פליגי:    דלרבנן תותים ורמוני' הרי הם כזיתים וענבים דבין לאוכלין בין למשקין היוצא מהן אסור ולר' יהודה לאוכלין מותר למשקין ולסתם אסור: וקי"ל כר' יהודה הלכך זיתים וענבים אין סוחטין אותן בשבת ואם יצאו מעצמן אסורין בין לאוכלין בין למשקין וכו' כדכתיבי בהלכות:

אמר רב יהודה אמר שמואל סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה:    לפי שיש בה אוכל ומשקה הבא לאוכל כאוכל דמי והוה לי' כמפרק אוכל מאוכל והא ודאי אפילו בשבת שרי כמו שהאריך הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו [מיהו] הא דאמרינן עלה מדברי רבינו נלמד חולב אדם עז לתוך הקדרה כתב הרב ז"ל בהלכות דדוקא ביו"ט אבל בשבת אפילו לתוך הקדרה אסור והיינו טעמא דאע"ג דשרי לסחוט אשכול של ענבים לתוך הקדרה בשבת

דף ס עמוד ב

היינו משום דאשכול גופיה ראוי לאכילה מה שאין כן בעז דלא חזיא בשבת ואי שרינן לחלוב לתוך הקדרה נהי דהאי חלב כיון דבא לאוכל כאוכל דמי מכל מקום הוה ליה כבורר אוכל מתוך פסולת הלכך דוקא בי"ט דעז גופיה חזיא לאכילה אבל שבת דלא חזיא לאכילה לא:

ואחרים חולקין דכי היכי דשרינן לסחוט אשכול של ענבים אפילו לתוך הקדרה בשבת הכי נמי שרינן לחלוב עז לתוך הקדרה ואפילו בשבת דדבר הלמד מענינו הוא וכ"ת היכי שרינן דהא הוה ליה בורר אוכל מתוך פסולת י"ל כיון דעז גופה חזיא לאכילה ואיסורא הוא דרביע עילוה לא מיקריא פסולת ואם תאמר מ"מ הרי עז מוקצה מחמת איסור ואף חלב היוצא ממנה ליתסר משום מוקצה יש לומר שמואל לטעמיה דלית ליה מוקצה ונולד:

ועוד כתב הרמב"ן ז"ל דאפשר דאפילו למאן דאית ליה מוקצה ונולד שרי שאין מוקצה מחמת איסור הבא מעצמו כגון זה דלא דחייה בידים כגון נר אסו' אלא בעוד האיסור עליו אי נמי אפילו בשנסתלק האיסור בשעבר עליו כגון שוחט בשבת שאסור משום מוקצה הא כל שלא עבר על השבת ואפילו בשוגג מכיון שנסתלק האיסור נסתלק המוקצה ומש"ה שרינן האי חלב שנחלב לתוך הקדרה שאע"פ שהעז היתה מוקצה מ"מ האי חלב שנחלב נסתלק ממנו תורת מוקצה ולא נעשה איסור בדבר ובכה"ג ליכא למיחש ביה משו' מוקצה והיינו טעמא בריש ביצה גבי ביצה שנולדה בשבת שבת דעלמא תשתרי ולא אסרינן לה משום מוקצה:

דף סא עמוד א

גרסי' בכתובות (דף ס א) גונח שיש לו חולי בריאה והחלב טוב לו סמוך לחליבתו:

כלאחר יד:    כיון שבפיו הוא יונק:

ואי קשיא לך ההיא דגרסינן בפרק חרש (דף קיד א) וכו' כדאיתא בהלכות:    ואי קשיא היכי שרינן הכא למעבד איהו גופיה אף על גב דליכא סכנה אמאי לא אמרינן שיעשה על ידי נכרי דקיימא לן בכל דבר שאין בו סכנה אומר לנכרי ועושה י"ל הכא א"א על ידי נכרי כדקי"ל דרפואת החלב היא כשהוא רותח כדאמרי' במרובה (דף פ א) מעשה בחסיד שהיה גונח מלבו ושאלו הרופאין ואמרו אין לו תקנה עד שיינק חלב רותח והרמב"ן ז"ל כתב בספר תורת האדם דמשום הכי שרינן מפני שהוא שבות הנעשה בשינוי שלא כדרך המלאכות:

ממעכן ברגלו בצנעא בשבת:    כדי שיהו מי המטר ניגרים היטב ולא ידלוף הבית וא"ת הא דאמרינן הכא ממעכן בצנעא לימא פליגי אמאי דאמרינן לקמן [דף קמו ב] כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור י"ל התם הוא דאסור גבי שוטחן בחמה לפי שהרואה שהוא שוטחן בחמה יחשוב שכבסן בשבת ולפיכך אסור אפילו בחדרי חדרים אבל הכא הרואה שממעכן יחשוב שהוא מותר דמתקן כלאחר יד הוא ובמקום פסידא שרי ואפשר דלאו דוקא בצנעא דאי לא אפשר בצנעא אפילו בפרהסיא נמי שרינן מיהו כל היכא דמצי למעבד בצנעא טפי מעלי:

ובמקום פסידא לא גזור רבנן:    וא"ת א"כ למה אסרו לכבות דליקה בשבת והא מלאכה שאינה צריכה לגופה היא שלא לפחמים הוא צריך אלא להצלת ביתו ולא מיתסר אלא מדרבנן דודאי כבוי דליקה מיתסר אפילו לר"ש דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ואפי' על ידי נכרי נמי דתנן בפ' כל כתבי (דף קכא א) נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ומוקמינן לה כר"ש י"ל שאני כבוי דכיון דאם היה צריך לגופו היה אסור מן התורה ואין הכל בקיאין לחלוק בין מלאכה הצריכה לגופה לשאינה צריכה מש"ה אסרי רבנן אפי' במקום פסידא ואפילו ע"י נכרי נמי אסרו לפי שמתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה ע"י נכרי אתי לכבויי איהו גופי' אי נמי שאני הכי שהוא שבות כלאחר יד שממעכין ברגליו וחמיר טפי משבות דשבת הנעשה כדרכו דהיינו על ידי נכרי:

כבשין:    ירק חי שכובשין אותו בחומץ:

לגופן:    אם לאכול הכבשין סחטן ממשקה הצף עליהן והנבלע בה:

מותר:    לכתחלה דלאו מפרק הוא הואיל דלאו למשקה הוא צריך:

למימיהן פטור אבל אסור:    לפי שאינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים בלבד וכדאמרינן לקמן אבל שאר פירות היוצא מהן לא חשיב משקה להתחייב עליו ודאמר למימיהן פטור אבל אסור וכן חייב חטאת לר' יוחנן בסוחט לתוך הקערה דאילו לתוך הקדרה שרי דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי וכדאמרינן לעיל:

וקי"ל כשמואל דאמר אחד כבשים ואחד שלקות לגופן מותר למימיהן פטור אבל אסור וכדאיתא בהלכות:

לעדות אשה:    לומר לה מת בעלך:

לעדות בכור:    ביד כהן שנתנו לו ישראל שלם ואירע בו מום ואמרי' בבכורות (דף לה א) דנחשדו הכהנים להטיל מום בבכורות ואין נאמן לומר מום זה נפל מאליו וצריך להביא ראיה:

לעדות שהאשה כשרה לה:    והא נמי אשה כשרה לה ומסקנא דעד מפי עד כשר לבכור:

פיסקא חלות דבש שריסקן וכו' אתא ואייתי מתניתא בידיה זיתים וענבים שריסקן:    (וא"ת) מאי קמ"ל ברייתא טפי ממתני' דאי ממתני' הוה אמינא התם הוא דמעיקרא אוכל ולבסוף אוכל אבל הכא דמעיקרא אוכל ולבסוף משקה לא קמ"ל:

מתני' כל שבא בחמין מלפני השבת:    שנתבשל מלפני השבת:

שורין אותו בחמין בשבת:    כדי שיהא נימוח:

וכל שלא בא בחמין:    כגון בשר יבש אוכלין אותו חי ע"י הדחק:

מדיחין אותו:    ולא אמרי' זהו בשולו אבל לא שורין:

חוץ ממליח הישן:    של שנה שעברה:

וקולייס האספנין:   

דף סא עמוד ב

שם דג שאוכלין אותו מחמת מלחו ע"י הדחק בחמין והנך אפי' הדחה נמי לא שזהו גמר מלאכתן הלכך אם הדיח חייב חטאת:

מתני' שובר אדם חבית לאכול ממנה גרוגרות:    פרש"י ז"ל דאין במקלקל שום איסור שבת ולא נהירא דנהי דכל המקלקלין פטורין איסור מיהא איכא אלא היינו טעמא דכיון דבעלמא מקלקל פטור אבל אסור הכא משום צורך שבת שרי לכתחלה מיהו כי שריא דוקא בכלי קטן דלא שייך ביה בנין וסתירה אבל בכלי גדול לא והראיה מדאמר בפרק בכל מערבין (דף לד ב) נתנו במגדל ואבד המפתח עירובו עירוב ר"א אומר אם אין ידוע שהמפתח במקומו אין עירובו עירוב ואוקימנא פלוגתייהו במגדל של עץ דקטיר במתנא ובעי סכינא למפסקיה רבנן סברי כל הכלים ניטלין לצורך גופן ור' אלעזר סבר לה כר' נחמיה דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמיש הא לאו הכי אפילו רבנן מודו דאין ערובו עירוב ולא שרינן לשבר את המגדל והיינו טעמא משום דהתם במגדל גדול עסקינן דהוי כאהל ושייך ביה בנין וסתירה הא במגדל קטן לא שייכא ביה בנין וסתירה והיינו טעמא דשרינן הכא בחבית וכן פרש"י ז"ל בעירובין והכי מוכחא סוגיא דהתם:

ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי:    לנקבה יפה לעשותה כלי:

אין נוקבין מגופה:    דבוקה בפי החבית אלא נוטל את כולה אבל כי נקב לה מתקן פתחה:

וחכמים מתירין:    דאין דרך פתיחת חבית בכך:

לא יקבנה מצדה:    בגמרא מפרש לה:

שהוא ממרח:    ויש כאן משום ממחק:

מחטאת:    שמא ממרח השעוה לדבקה בדופני הכלי סביב הנקב:

גמ' ואינו חושש:    דלעין יפה מכוין שמרחיב פיה למטה ממגופתה:

חותלות:    כלים של כפות תמרים ועשוין כמין סלים:

מתיר:    ביד:

ומפקיע וחותך:    בכלי ולאפוקי מדר' נחמיה דאמר מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך שאין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו:

בבורטיא:    ברומח:

לעין יפה קא מכוין:    להרחיב מוצא היין בנקב גדול מדלא נקיב לה כדרך הנוקבים נקב עגול ויפה:

לפתחא קא מכוין ואסור:    ולא דמי לרשב"ג דהתם לעין יפה קא מכוין להרחיב פיה למטה ממגופתה כדקתני מתיז את ראשה אבל הכא אם איתא דלעין יפה קא מכוין יטול כל המגופה:

פיסקא אין נוקבין מגופה של חבית וכו':

מחלוק' למעלה:    בראש המגופה הוא דשרו רבנן דלאו אורח ארעא למעבד פתחא התם אלא נוטל כל המגופה:

אבל מצדה:    זמנין דעבדי ליה משום פתחא אינו רוצה לפותחה למעלה שלא יפול עפר או פסול' ביין:

וי"א אין מוסיפין:    בגמ' מפרש טעמייהו:

ושוין שנוקבין נקב ישן לכתחלה:    נקב שנסתם:

לא שנו אלא במקום העשוי לשמר:    פירש הרב אלפסי ז"ל להוציא את היין מעל השמרים שסתימה זו בודאי עתידה היא להפתח. וכיון שכן מתחלה אין מהדקין אותה כל כך אבל במקום שסתימה זו נעשית לחזק את היין שלא יצא אפשר שלא תפתח אותה סתימה ומתחלה עושין אותה מהודקת וכי הדר נקיב לה הוי כפותח לכתחלה:

למעלה מן היין:    בדופני החבית זהו לחזק דשמא לא תפתח אותה סתימה אלא ינקבו את החבית במקום אחר למעלה מן הסתימה או למטה ממנה:

למטה מן היין:    במקום שהיין כלה שם שאין יין בחבית למטה מאותה סתימה זהו לשמר שבודאי סתימה זו עשויה [ליפתח] להוציא היין מעל השמרים ומתחלה אין עושין אותה סתימה יפה:

רבה אמר למעלה מן היין נמי:    זהו סתימה לשמר שכיון שאפשר שתפתח אותה סתימה שכשירצו לפתוח את החבית יפתחו אותה סתימה אף מתחלה אין עושין אותה מהודקת:

היכי דמי לחזק:    שהוא אסור כגון שניקבה למטה מן השמרים שאין סתימה זו עשויה להפתח לעולם שהרי אין מוציאין יין משם וכיון שכן עושין אותה מהודקת וכשבא לנקבה הרי הוא כנוקב נקב חדשה. זהו פירושן של דברים על דרך גירסת הרב אלפסי ז"ל ויש לרש"י ז"ל גירסא אחרת ופי' אחר:

והלכתא כותיה דרבה:    דלא פקע שם פתח מינה אלא בסתימה מעליא דתניא כותיה גבי דין נטילת ד' אמות בחצר שנוטל ארבע אמות לכל פתח ופתח אף על פי שנסתם כל זמן שלא פרץ את פצימיו:

גובתא:    לתקוע קנה חלול בנקב חבית שיצא היין דרך הנקב:

למיחתך:    לתקנה למדת הנקב:

אהדורי:    אם נפלה:

לא מתקנא:    ולא נתנה בנקב לידע אם למדתו היא ואסיקנא דשרי וכדר' יאשיה:

משחא:    לתת שמן עבה בדופני החבית סביב הנקב:

טרפא דאסא:    לתת עלה של הדס בנקב חבית

דף סב עמוד א

שהעלה עשוי כמרזב והיין זב דרך שם:

משום מרזב:    שמא יכין מרזב:

שמא יקטום:    העלה מן הענף וכיון דקשה הוא ה"ל מתקן כלי דתניא במסכת יו"ט [ד' לג ב] לחצות בו שיניו לא יקטמנו ואם קטמו חייב חטאת:

דקטים ומנח:    מע"ש לר' ירמיה מדפתי איכא לרב אשי ליכא ולא פסק הרב אלפס ז"ל כדברי מי והרמב"ם ז"ל פסק כר' ירמיה:

מתני' נותנין תבשיל לתוך הבור:    שאין בו מים שלא יסריח מחמת החום ולא חיישינן דילמא אתי לאשוויי גומות שבקרקעית הבור להושיב שם הקדרה:

ואת המים היפים ברעים:    כלי מלא מים יפים לתוך מקוה מים רעים להשתמר שיצטננו ולא יחמו ומשום דקא בעי למתני סיפא ואת הצונן בחמין בשביל שיחמו דאשמעי' דלא חיישי' דילמא אתי לאטמוני ברמץ תנא הא:

מי שנשרו כליו במים:    שנטבלו כליו במים:

לחצר החיצונה:    הסמוכה למבוא העיר שהוא מקום המשתמר:

שוטחן בחמה:    לנגבן:

אבל לא כנגד העם:    שלא יחשדוהו שכבסן היום:

גמ' אמר רב יהודה אמר רב כל מקום שאסרו חכמים משום מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור:    פסק הרב אלפסי ז"ל כמו שכתוב בהלכות והרז"ה ז"ל פסק כסתם מתני':

המנער טליתו:    מן העפר:

חייב חטאת:    דזהו ליבונה:

אלא באוכמתא:    שעפר מקלקל מראית':

והוא דקפיד עלייהו:    ללבשם כדי שינערם:

לא קפדינן מידי:    לא איכפת לן אם יש עליהן עפר:

כומתאי:    כובעי כך פירש רש"י ז"ל והקשו בתוספות שלא מצינו ליבון במנער עפר מעל הבגד לפיכך נראה כפר"ח ז"ל שפירש המנער מן הטל כההוא עובדא דסתמיה למאן דקפיד איכא משום מכבס:

היוצא בטלית מקופלת:    פרש"י ז"ל שלאחר שנתנה על ראשו הגביה שיפוליה על כתפיו חייב חטאת שאין זה דרך מלבוש ולא דמי לההוא עובדא שיצא רבי לשדה כדאיתא לקמן דטלית מקופלת היינו כששני צידי טלית שלפניה ושלאחריה מונחין על כתפו אבל בההיא דרבי לא היו מקופלין אלא הצדדין שלפניו בלבד ולפיכך היה סבור שיהא מותר עד דאהדרוהו רבנן ומכאן יש ליזהר בחתנים שלנו שלא יצאו בטליתותיהן לרה"ר כל שצידי הטלית מקופלין על כתפם וכן אסר ה"ר יונה ז"ל:

הרטנין:    על שם מקומן והרב בעל הערוך ז"ל פירש הרצים היוצאין בסודר שעל כתפיהם מקובץ בשביל שלא יתעכבו לרוץ. רטנים כמו רהטנים:

נימא כרוכה לו באצבעו:    שלא יפול מכתפו:

לכנופי:    שיהא מתוקן תמיד להעמיד קפולו לעולם:

להתנאות:    לפי שעה:

מתנאה בסדינו:    אחר שנתעטף בו היה מתקנה על גופו ובחול קאמר אלמא אורחייהו בהכי וה"ה בשבת כך פרש"י ז"ל והרמב"ם ז"ל כתב בפי"ט מהלכות שבת אם נתכוין לקבוץ כנפיו כדי שלא יקרעו או שלא יתלכלכו אסור ואם קבצן להתנאות בהן כמנהג אנשי המקום מותר:

דקדק ר' מאיר עד כאן:    לחייב חטאת בדבר הדומה

דף סב עמוד ב

להיות מותר כזה:

שלשל רבי טליתו:    הראה לו שקבל דבריו:

נשאל אתמר:    לא אתא מעשה לרבי אלא שאלו לפניו מהו לצאת כן ובקש להתיר עד שאמרו לו משום ר' מאיר חייב חטאת דאיהו סבר הואיל ואינה מקופלת על כתפו שהרי אחוריה היו נופלין למטה מכתפו אלא שצדיו היו מונחין על כתפו דרך מלבוש הוא:

מתני' הרוחץ במי מערה:    מי מקוה מקורה שהוחם ואין חומה יוצא ודוקא נקט חמין ומש"ה קתני הרוחץ דמשמע דיעבד אין לכתחלה לא:

ונסתפג:    וקינח:

אפי' בי' אלונטיות:    סדינין שמקנחין בהן וסופג בהן זה אחר זה ורבותא היא דלא נפיש מיא בכל חד וחד ואפילו הכי לא יביאם בידו לתוך ביתו אפי' ע"י עירוב שמא ישכח ויסחטם בבואו:

אבל י' בני אדם:    הואיל ומרובים הן מדכרי אהדדי:

מסתפגין באלונטית אחת:    והיינו נמי רבותא דחדא אלונטית לי' בני אדם נפישי בה מיא אפ"ה מביאין אותה בידם:

פניהם ידיהם ורגליהם:    אורחא דמילתא נקט וה"ה לכל גופם:

והא דקתני ונסתפג דמשמע דיעבד לאו דוקא דאפי' לכתחלה מסתפג כדקתני סיפא אבל י' בני אדם מסתפגין באלונטית אחת ולא משמע דאיכא פלוגתא בין אדם אחד לי' בני אדם אלא לענין הבאה אבל לענין ספוג כי היכי דבעשרה בני אדם שרי אפי' לכתחלה באדם אחד נמי שרי ובהדיא תניא בברייתא מסתפג אדם באלונטית ומניחה בחלון והקשה הרשב"א ז"ל היכי שרי אמאי לא חיישי' דילמא אתי לידי סחיטה כדאמר בריש במה טומנין [דף מח א] גבי ההוא דפרס סודר אפומא דכובא דנזהיה רבה דילמא אתי למסחט ובפ' ואלו קשרים (דף קיג ב) נמי אמרינן זמנין דמתווסן מאניה מיא ואתי לידי סחיטה יש לומר שכיון שכל הרוחצין מסתפגין אם אתה אוסר עליו להסתפג אף אתה אוסרו ברחיצה ואי אפשר שאין הדבר עומד וכדאיתא בפרק כירה [דף מ א]:

גמ' הרוחץ דיעבד אין לכתחלה לא וכו' כדאיתא בהלכות ומי מערה מאי טעמא לא שרי לכתחלה וכו':    הרב אלפסי ז"ל סובר דמי מערה מי חמי טבריא הן ומתסרא משום דאתי לידי זיעה שהוא ז"ל סובר שהזיעה אפילו בחמי טבריא אסורה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ב מהלכות שבת: ולפי זה הני חמי טבריא דילן דמטללי אסור לרחוץ בהן בשבת ולא נהירא דהא משמע בפ' כירה [דף מ א] דלא אסרה זיעה אפי' בחמי האור אלא משום לתא דרחיצה ובחמי טבריא דרחיצה שריא היאך נאסור הזיעה אלא ודאי הך מי מערה חמי האור נינהו שהוחמו מערב שבת אבל חמי טבריא שרו בין ברחיצה בין בזיעה וכן דעת ה"ר יונה והרמב"ן זכרונם לברכה:

אמר ר' יוחנן הלכה מסתפג אדם באלונטית:    ואע"ג דבמתני' אסרינן ליחיד ושמעינן ליה לר' יוחנן דאמר הלכ' כסתם משנה לא קשיא דידיה אדידיה דר' יוחנן מתני' ביחידאה מתני לה הכי איתא בגמ':

האוליירין:    הבלנין:

מביאין בלורי נשים:    סדינין שהנשים מסתפגות בהן מותר להביאן דרך מלבוש למרחץ:

סבניתא:    סודר גדול שתולין בו בין כתפיו וראשו עטוף בו:

צריך לקשר ב' ראשיה:    זו בזו שלא תפול:

כד מעבריתו מאני דבני חילא:    כשתביאו בגדי בני החיל המוטלין עליכם לשמשם ואתם מביאין להם בגדיהם דרך רה"ר:

שרביבו להו למטה מכתפים:    שלא יהו שוליהן מונחין בכתפיהן אלא משוכין למטה שיהא נראה כמלבוש:

מתני' סכין:    שמן בשבת:

וממשמשין:    ביד על כל הגוף להנאה:

אבל לא מתעמלין:    לשפשף בכח:

ולא מתגרדין:    לשון להתגרד בו (איוב ב):

אין יורדין לפילומא:    שם נהר ובגמ' מפרש טעמא:

אפיקטויזין:    להקיא:

אין מעצבין את הקטן:    שמתקנו ומיישב עצמותיו וחוליות שדרתו:

את השבר:    עצם שנשבר:

משנפרקה ידו:    שיצא העצם מפרק שלו:

לא יטרפם:    לשון ביצים טרופות בקערה:

גמ' סך ואח"כ ממשמש:    דקא סבר דדרכו בחול להיות ממשמש ואחר כך סך:

דיומסית:    שם נהר שמימיו מלוחין:

מתעמלת:    מחממת ומרפאה:

משום נקא:    פי' הרב אלפסי ז"ל כמו שכתוב בהלכות ורש"י ז"ל נראה שגורס משום פיקא ופירש שטיט של אותו נהר מחליק ובגדי אדם נשורין במים כשהוא נופל ואתי למסחט:

דף סג עמוד א

מפני הפסד אוכלין. שבמעיו ומתוך כך הוא רעב וחוזר ואוכל:

אלא בסם:    דדמי לרפואה וגזירה משום שחיקת סמנין:

אבל ביד:    להכניס ידו לתוך גרונו עד שיקיא מותר:

לפופי ינוקא:    כמו שעושין לקטן שיתיישבו איבריו ולא יתעקם:

בחומרי שדרה:    חוליות של שדרה ואחר זמן קא מיירי דאי ביום שנולד הא אמרינן בסוף מפנין [דף קכט ב] כל האמור בפרשת תוכחה עושין לחיה בשבת:

הלכה מחזירין את השבר:    (ד)סבר ליה לשמואל מחזירין תנן: סליקו להו חבית

שואל:    ובלבד שלא יאמר הלויני. מפרש טעמא בגמרא:

שחל להיות בשבת:    ולא נזכר מערב שבת לקנות:

לאחר יום טוב:    ליום השלישי: