פני יהושע/שבת/פרק יג

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: פני יהושע | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קה עמוד אעריכה

האורג פרק יג

ר"א אומר האורג ג' חוטין וכו' וחכ"א בין בתחלה בין בסוף וכתבו התוס' בשם ר"י דלא גרסינן בין באמצע דא"כ הוי משמע בסוף הבגד ממש וכו' עס"ה. ולולי דבריהם היה נ"ל לקיים הגירסא בין באמצע ואפ"ה לא הוי האי בסוף סוף הבגד ממש דומיא דהאי דס"פ הבונה דהתם איירי שארג למדת בגד ידוע לאדם אחד כדקתני להדיא והשלים לבגד ואם כן מש"ה אפילו חכמים מודו דחייב אפילו בחוט אחד כיון דמעיקרא לא הוי בגד שלם וע"י החוט נעשה בגד שלם והיינו ממש דומיא דכתב אות אחת והשלימו לספר דהתם וכפרש"י שם משא"כ האי בסוף דהכא היינו כדרך האורגין שאורגין ביריעה לצורך כמה בגדים אלא שלבסוף היריעה עושין כמו אימרא כדאיתא בברייתא בסמוך דבכה"ג נמי פליגי רבנן ור"א דלר"א בחוט אחד סגי ולרבנן בעינן ב' חוטין כנ"ל נכון בעזה"י וקרוב לזה כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו אלא שהוספתי נופך משלי:


דף קו עמוד אעריכה

פיסקא וכל המקלקלין פטורין תני רבי אבהו וכו' מתני' ר"י ברייתא ר"ש ופירש"י דלא איתפרש היכא ונראה לי לפרש דמתניתין ר"י היא דאמר מלאכה שאצ"ל חייב וכו' עס"ה. כבר הארכתי בזה בפ"ק דכתובות בסוגיא דבעילת בתולה בשבת וקמיבעיא להו אי דם מיפקד פקיד או חבורי מיחבר אי הלכה כר"ש במקלקל או כר"י וכו' ע"ש וכתבתי שם דמסוגיא דהתם יש להקשות על פירש"י דהכא וכתבתי ליישב לפי שיטתו ושם כתבתי ג"כ מאי דקשיא מסוגיא דהתם על פי' ר"ת דהכא ע"ש הכל באריכות שמתוכם נתיישבו כמה קושיות ודקדוקים בשמעתין ובעיקר שיטת רש"י ורבינו שמואל שהביאו התוס' כאן הארכתי עוד בחידושי ב"ק בס"פ המניח דף ל"ד ותוכן פירושי דמאי דמשמע שם מלשון מהרש"א ז"ל לענין מלאכה שאצ"ל בחובל ומבעיר שייך לחייב יותר במקלקל מבמתקן והעליתי שם שזה אינו עולה על דעת כלל אלא שיש לפרש שיטת התוס' בענין אחר דמאן דחשיב תיקון מצוה תיקון גמור לענין מקלקל הכי נמי בעיקר מלאכה שצריכה לגופה כיון דאיכא צורך מצוה ע"ש באריכות כי שם עיקר מקומו וכאן אין להאריך:

במשנה רבי יהודה אומר הצד צפור למגדל וכו' כל הסוגיא פירשתי יפה באריכות בריש פרק אין צדין ע"ש ותמצא נחת:


דף קז עמוד אעריכה

שמנה שרצים פרק יד

במשנה שמונה שרצים האמורים בתורה הצדן והחובל בהן חייב. ופירש"י שני פירושים הפירוש האחד דחייב משום תולדה דשוחט והיינו משום נטילת נשמה ולפירוש השני משום צובע וכתבו התוספות דלשון משום נטילת נשמה עיקר כדפרישית בפרק כלל גדול דף ע"ה. ולכאורה המעיין שם יראה שלא הביאו שם ראיה לדחות טעמא דצובע אלא שכתבו שם ליישב ולפרש הטעם דנטילת נשמה דשייך נמי בנצרר הדם אע"פ שלא יצא כיון דיש להם עור סופו לצאת אלא שהעור מעכב אבל לא כתבו שם דלטעמא דצובע לא אתי שפיר הא דנצרר הדם ואדרבא לכאורה משמע דלישנא דצובע א"ש טפי דנצבע העור ע"י כך אע"פ שלא יצא וכמ"ש להדיא בחידושי הרשב"א בשמעתין בשם הירושלמי אלא באמת נראה דעיקר כוונת התוס' בפרק כלל גדול דלא משמע להו לפרש טעמא דחובל משום צובע והיינו מסוגיא דפרק אלו טריפות דף מ"ו ע"ב דמייתי הש"ס ברייתא בשאר שקצים ורמשים אינו חייב עד שיצא מהם הדם ומסיק הש"ס שם משום דהדרא בריא אלמא דטעמא דחובל משום נטילת נשמה ואתי שפיר כמ"ש שם התוס' דדוקא לענין נצרר הדם שייך לחלק בין שמונה שרצים לאינך כיון דביש להן עור תליא מלתא מה שא"כ אם נאמר דטעמא דחובל משום צובע לחוד א"כ בשאר שקצים ורמשים דע"כ אין להם עור מדפטרינן בנצרר הדם ולא יצא א"כ מה"ט גופא יש לפטור בהני אף אם יצא הדם כן נראה בכוונת התוס' וכמ"ש להדיא הרשב"א והר"ן ז"ל אלא דאפ"ה אין בזה סתירה גמורה דאיכא למימר נמי איפכא דודאי היכא שיצא הדם אליבא דכ"ע שייך בהו חיוב דנטילת נשמה ומשום הכי חייב אף בשאר שקצים ורמשים מה שא"כ בנצרר ולא יצא לא משמע ללישנא בתרא דשייך בכה"ג כלל טעמא דנטילת נשמה מש"ה הוצרכו לפרש משום צובע דשייך בנצרר ולא יצא אלא דאכתי קשיא קצת סוגיא דפרק אלו טריפות דתליא טעמא בהדר בריא ולענין צובע לא שייך שפיר מילתא דהדר בריא ויש ליישב בדוחק. לכך נראה יותר דאפשר דהאי לישנא דצובע לא משמע ליה כלל טעמא דנטילת נשמה כדמשמע לעיל פרק כלל גדול גבי חלזון והתוספות הוצרכו לידחק שם דדם חלזון מיפקד פקיד שהוא קצת כדברי נביאות ועוד דלפ"ז נצטרך לומר דמתניתין דהכא דפוטר בשאר שקצים ורמשים היינו דוקא בנצרר הדם ולא יצא הא ביצא חייב וסתמא לשון המשנה ושקלא וטריא דשמעתין לא משמע הכי אלא דיש עוד טעם אחר בחובל דחייב משום מפרק וכמ"ש הרמב"ם ז"ל להדיא בפ"ו מהלכות שבת ע"ש אלא דהרב המגיד ושאר מפרשים הקשו עליו דהא מפרק גופא לא מחייב להרמב"ם ז"ל אלא משום תולדה דדש וא"כ הא מסקינן לעיל פרק כלל גדול דהלכה כרבנן דחלזון דלא מחייב משום דישה משום דאין דישה אלא בגדולי קרקע ויישבה הרב המגיד ז"ל דדוקא בחלזון שגדל במים לא מיקרי גדולי קרקע ע"ש נמצא דלפי זה מצינו למימר דלישנא בתרא שכתב כר"י דשייך משום צובע ס"ל בהא כהרמב"ם ז"ל דשייך בחובל משום מפרק אלא דאפ"ה פטור בשאר שקצים ורמשים אף ביצא הדם משום דאין דישה אלא בגדולי קרקע משא"כ ברייתא דפ' אלו טריפות דמחייב אף בשאר שקצים ורמשים כשיצא מהם דם מצי סבר כרבי יהודא דמחייב משום דישה אף במה שאינו גידולי קרקע כנ"ל נכון:

בתוס' בד"ה הצדן לצורך חייב וא"ת מ"ש דאיצטריך הכא למיתני טפי וכו' ואור"י דלהכי תני וכו' אבל בח' שרצים דרישא סתמא ניצודין לצורך עורן וכו' עד סוף הדיבור. ואף שאיני כדאי להשיג על דברי תוספות מכל מקום ללמוד אני צריך דלכאורה נראה דוחק לומר דכל הני שעורן קשה לענין שבת וטומאה יהא העור שלהם סתמייהו ראוי לשום מלאכה וכל השרצים שבעולם קים להו לרבנן שאין ראוי לשום דבר ועוד דהא דבר הנראה לעינים הוא ולפי זה במאי קמיפלגי ר"י בן נורי ורבנן לענין שבת וטומאה ליחזי אנן אם עורן רגיל לעשות מהן מלאכה או לא ולכאורה אין עולה על הדעת דסתם צידת עכבר וכיוצא בו יהא בשביל העורות ולולי דבריהם היה נ"ל לפרש בפשיטות דעיקר מלתא דמתניתין היינו לאשמעינן דהלכה כר"ש במלאכה שא"צ לגופה דנהי דאשכחן דפליגי לעיל פרק המצניע לענין הוצאת המת ובפרק במה מדליקין לענין מכבה את הנר אפ"ה הוי ליה מחלוקת ואח"כ סתם והלכה כסתם והיינו דתני לה הני ובאמת לשיטת התוס' ורוב הפוסקים קיי"ל בהא הלכה כר"ש במלאכה שאצ"ל ובהא דנקיט לה בצידה טפי מבשאר מלאכות היינו לרבותא דלא מיבעיא בשאר מלאכות שעיקר המלאכה כשצריך לגופה היינו באותו גוף עצמו כגון בנר כבוי לצורך פחמין ובהוצאת חפצים ובחופר גומא מש"ה שייך שפיר לפטור מסברא במלאכה שא"צ לגופה דלא מיקרי מלאכת מחשבת כיון שאין מחשבתם לאותו החפץ שנעשית בהן המלאכה משא"כ במלאכת הצידה דאף כשצריך לדבר הניצוד אפ"ה אין עיקר המלאכה נעשית כלל בגוף דבר הניצוד אלא בפריסת המצודה שעיקר המלאכה וא"כ סד"א דבכה"ג מיקרי שפיר מלאכה שצריך לגופה דנהי שאין צריך לדבר הניצוד אפ"ה צריך לעשות פריסת המצודה לגמרי כמו בפריסת המצודה לצורך דבר הניצוד והו"ל מלאכת מחשבת מש"ה קמ"ל דאפ"ה פוטר בה ר"ש משום דלא דמי למלאכת המשכן שהיו צריכין לגמרי לדבר הניצוד והיינו כמ"ש התוספות לעיל דף צ"ד וכה"ג יש לפרש לפי שיטת רש"י ז"ל שם וכן נ"ל נכון לולי שהתוס' לא כתבו כן:

בד"ה שלא לצורך. עיין בספר מגיני שלמה למ"ז ז"ל:

בגמרא רבה בר רב הונא אמר רב וכו' ע"כ לא פליגי אלא לענין טומאה דכתיב אלה הטמאים לכם לרבות שעורותיהן כבשרן אבל לענין שבת וכו'. מכאן קשיא לי על מה שפרש"י בפ' העור והרוטב דף קכ"ב דאע"ג דהטמאים איצטריך לרוטבן וצירן וקיפה שלהם אפ"ה ילפינן נמי לעורן דשקולין הן והי מינייהו מפקת ע"ש וא"כ לא הוי דחי הכא שפיר דאי ס"ד דרבנן מודו לענין שבת דיש להן עור ולא הוי כבשר א"כ תו לית לן למימר דשקולין הם וטפי אית לן למימר דכי היכי דלענין שבת מחייב ה"ה לענין טומאה דטהור כמו עור נבילה והך ריבויא דהטמאין היינו לצירן ורוטבן לחוד. מיהו יש ליישב כיון דכתיב הטמאים לרבות וכתיב נמי אלה למעט א"כ ע"כ אתא לענין טומאה דשייך לחלק בהו משא"כ לענין צירן ורוטבן לא שייך לחלק בין הנך להנך כמ"ש שם התוספות ולפ"ז הכא נמי סמיך אמיעוטא דאלה וכ"ש לרב גופא דדריש למינהו ומה שהוצרך רש"י ז"ל שם לפרש דשקולין הם היינו לאידך גיסא דלא תקשי דלמא ריבויא דהטמאי' לא אתא אלא לרבויי עורן ואכתי צירן ורוטבן מניין וע"ז כתב שפיר דשקולין הן דכיון דמרבינן מיהת שום עור לטומאה כ"ש דאתא לרבויי צירן ורוטבן בכולהו כן נ"ל נכון מיהו בתוס' שם דף קכ"ו ע"ב בד"ה בנבלתה כתבו דטובא הטמאים כתיבי ע"ש וא"כ א"ש טפי ודו"ק :


דף קז עמוד בעריכה

בתוספות בד"ה אמר אביי וכו' מסקנא דפירכא היא מאביי וכו' ותימא הוא וכו' עד סוף הדיבור. ולענ"ד היה נראה לי ליישב קצת דאפשר דעיקר קושיית הש"ס היינו מאוקימתא דרבא והא דמסיק הש"ס עליה דרבא מכלל דרבי יוחנן בן נורי הנך נמי וכו' הוא סיום הקושיא הראשונה דמהכא משמע ליה דע"כ לענין שבת פליגי דאי ס"ד דלא פליגי אלא לענין טומאה אם כן תיקשי מכלל דרבי יוחנן ב"נ הנך נמי מטמאים ולפ"ז הו"ל לרבנן למימר איפכא אע"כ דעיקר פלוגתא דחכמים עליה דר' יוחנן ב"נ היינו נמי לענין שבת והא דקאמר מטמאים היינו דטעמא וראיה הוא דקמייתי מטומאה אשבת כיון דלר"י ב"נ דמחייב בשבת וה"ה לטומאה נמי ס"ל דיש להם עור וכה"ג נמי אי סברי לענין שבת כר' יוחנן ב"נ ושאני לענין טומאה דמרבינן להו מהטמאין משא"כ השתא שחלקו חכמים לענין טומאה בין שרצים לשרצים ע"כ היינו משום דאיכא סברא דהנך יש להן עור והנך אין להם עור ואף א"א דלענין טומאה היינו טעמא דאיכא ריבוי דהטמאים ואיכא נמי מיעוטא דאלה סוף סוף ע"כ הדבר מסור לחכמים ותליא בסברא דהנך יש להן עור טפי מאינך דאל"כ הי מינייהו מרבית והי מינייהו ממעטית נמצא דלפי זה ע"כ לפום האי אוקימתא בפירוש הברייתא ע"כ דלית לן למימר כסברא דרב דתני נמי תנשמת ודריש למינהו הפסיק הענין דא"כ לא תליא שבת בטומאה כלל דע"כ בטומאה גזירת הכתוב היא ולפ"ז הדרא קושיא לדוכתא מכלל דריב"נ הנך נמי מטמאים וא"כ מקשה שפיר דממ"נ ליתא לאוקימתא דרב במתניתין לאוקמי כרבנן וכטעמיה כן נ"ל נכון לולי שהתוס' לא פירשו כן ודוק היטיב ומתוך מה שכתבתי יש ליישב כמה קושיות ודקדוקים בסוגיא דפ' העור והרוטב אלא שאין כאן מקומו:

סליק פרקא וסליקא לה מסכת שבת בס"ד: