ר"ן על הרי"ף/שבת/פרק יג


דף לז עמוד בעריכה

 רבי אליעזר אומר האורג. ר"א אתא לפרושי שיעור אורג שמנו חכמים באבות מלאכות:

 בתחלה. אם זה תחלתו של בגד:

 ואחד על האריג. אם מוסיף הוא על האריג שעורו בא' דמצטרף עם השאר:

 בתי נירין. שנותן שני חוטין של שתי בנירה שקורין לי"ס:

 בנירין. מפ' בגמרא תרתי בבת נירא וחדא בנירא שני פעמים מרכיב כל חוט בבת נירא פינצא וחדא אנירא ופעם שלישית מרכיבו על חוט הניר שקורין לי"ס המורכב על הקנה:

 קירוס. מפ' בגמרא מסוכיתא ביריעות גרדיים האורגים ברגל הוא מקום הקנה העולה ויורד ביריעות:

 הקורע בחמתו [ו]על מתו פטור. משום דמקלקל:

 והמקלקל על מנת לתקן. כגון קורע ע"מ לתפור:    ובגמ' [דף קה ב] מוכח דעל חכם הכל חייבין לקרוע וכן נמי


דף לח עמוד אעריכה


מאן דקאי בשעת יציאת נשמה של כל אדם מישראל חייב לקרוע ובאדם כשר שמת אפילו מי שאינו עומד עליו בשעת יציאת נשמה איכא למימר דחייב לקרוע ואיכא למימר דלא מחייב אלא לבכות ולהתאבל ובחדושי הארכתי:    גמ' לא יהיה בך אל זר. וכך משמעו שאם יהיה בך תשתחוה לאל נכר לבסוף:

 שליף. שפת הבגד מן הבגד בחמתו להראות שהוא כועס ויגורו ממנו:

 מונינא. ציר של דגים קטנים:    מתני' שיעור המלבן מלא רחב הסיט כפול. הסיט הוא הפסק שבין אמה לאצבע כמה שיוכל להרחיבו ואם טוה או לבן או נפץ וצבע שהן כולן באבות מלאכות חוט ארוך כשיעור זה חייב:

 האורג שני חוטין שיעורו. ברוחב הבגד:

 כמלא הסיט. שאע"פ שלא ארגן על פני רחב כל הבגד חייב:

 הצד צפור למגדל. עד שהכניסו למגדל:

 חייב. דזהו צידתו אבל אם הכניסו לבית אינו נצוד בכך ואוקימנא בגמרא בצפור דרור שדרכו לדור בבתים ואינו ניצוד לפי שנשמט מזוית לזוית אבל בעוף אחר כיון שהכניסו לבית ונעל בפניו חייב דניצוד הוא:

 וצבי לבית. נמי הוי ניצוד אבל הכניס לגנה או לחצר אין זו צידה:

 ביברין. קרפיפות מוקפין ואוקמוה בגמ' בביבר קטן:

 צבי שנכנס. מאליו:

 ונעל א' בפניו. זהו צידתו:

 נעלו שנים פטורין. דהוו להו שנים שעשאוה:

 לא יכול אחד לנעול. אורחיה הוא לנעלו בשנים והרי לכל אחד מהם מלאכה דבלאו הכי לא מתעבדא:

 רבי שמעון פוטר. דדריש קרא יתירא למפטר זה אינו יכול וזה אינו יכול בפ' המצניע:    גמ' חגזין. מין חגב טמאים הם ונאכלין:

 במינו ניצוד. כגון חגבים וחגזין:

 שאין במינו ניצוד. צרעין ויתושין שאינן לצורך:    מתני' השני חייב. שהוא צדו:

 הא למה זה דומה. מאחר שניצוד ע"י ראשון: לנועל ביתו לשמרו ונמצא צבי שמור בתוכו. פירוש כגון שיש צבי בתוך הבית והדלת מגופה והוא שמור בכך ובא זה ונעל עוד במנעול אע"פ שמוסיף לו שמירה על שמירתו מותר ולא אמרינן הרי זה כאילו צד אותו מפני שאלמלא נעל הוא שמא היו הדלתות נפתחות והצבי נמלט כך שני זה מותר לו לישב בצד הראשון כיון שהראשון מלא את הפתח אף על פי שלאחר שנסתלק הראשון נשאר הצבי ניצוד מחמת השני א"נ כגון שהיה צבי קשור בבית זה ונעל שאע"פ שניתר הצבי אין אומרים לזה שיפתח את ביתו כדי שיצא הצבי כיון שבשעה שנעל בהיתר נעל אף זה השני כיון שבשעה שישב בהיתר ישב אין מחייבין אותו להסתלק משם לאחר שנסתלק הראשון והרשב"א ז"ל כתב בלשון הזה ובירושלמי נראה שהתירו לנעול בתחלה ביתו ולשמור ביתו וצבי שבתוכו וכיון שהוא צריך לשמור ביתו אע"פ שע"י כך ניצוד הצבי ממילא מותר ובלבד שלא יתכוין לשמור את הצבי בלבד דהכי גרסינן בירושלמי [הלכה ו] רבי יוסי בר בון בשם ר' חנינא היה צבי רץ כדרכו ונתכוין לנעול בעדו ונעל בעדו ובעד הצבי מותר ראה תינוק מבעבע בנהר ונתכוין להעלותו ולהעלות נחילה של דגים עמו מותר רבי יוסי ברבי בון בשם רבי הונא היה מפקח בגל ונתכוין להעלותו ולהעלות צרור של זהובים עמו מותר ולפי זה הא דאמר נתכוין לנעול בעדו לא בעדו בלבד דוקא קאמר אלא אם נתכוין לנעול אף בעדו קאמר ולומר שאילו צריך לנעול בעדו מותר אע"פ שמתכוין שיהא הצבי נצוד בתוכו עכ"ל ז"ל ודבריו תמוהים בעיני הרבה היאך אפשר שאפילו במתכוין לנעול בעדו ובעד הצבי יהא מותר וכי מפני שהוא צריך לנעול ביתו נתיר לו לעשות מלאכה בשבת ולא עוד אלא שאני אומר שאפי' שאינו מתכוין לנעול בעד הצבי כל שהוא ידוע שהצבי בתוכו ושאי אפשר לו שלא יהא הצבי ניצוד בתוכו אסור והיינו דאמרינן בכולה מכלתין [דף עה. וכ"מ]  דמודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות וזו שאמרו בירושלמי ענין אחר הוא לומר שאם נתכוין לנעול את ביתו ולא נתכוין לצבי כלל אע"פ שאח"כ מצא הצבי שמור בתוכו מותר כלומר שאינו מחויב שיפתח את ביתו וסמכו לזו תינוק מבעבע בנהר ומפקח בגל ולא שיהו דומות ממש בענינם לפי שבענין פקוח נפש אפילו מתכוין למלאכת הרשות עם אותה מלאכה של פקוח נפש מותר וכיוצא בזה אמרו בגמרא דילן במס' יומא (דף פד ב) והטעם מפני שהוא מלאכת מצוה וחובה היא עליו לפיכך אע"פ שהוא מתכוין עם אותה מלאכה למלאכה אחרת שהיא אסורה בשבת התירו חכמים כדי שלא ימנע בשום ענין מפקוח נפש המוטלת חובה עליו אבל במלאכת הרשות חס ושלום וזהו ששינו את הלשון בירושלמי דגבי צבי


דף לח עמוד בעריכה


אמרו ונתכוין לנעול בעדו ונעל בעדו ובעד הצבי וגבי תינוק אמר ונתכוין להעלותו ולהעלות וכו' אלא שסמכום ענין לומר שבשתיהן נעשית מלאכה אסורה עם מלאכה מותרת והוא מותר אבל לא שיהו עניניהם דומין זה לזה כנ"ל:    גמ' תחת כנפיו. תחת כנפי כסותו ואין יכול לצאת שנעל בפניו מאליו:

 יושב ומשמר כו'. ואין צריך לפתוח לו חלון דאינו אלא שומר:

 אמר שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור. מפורש בפ"ק [דף ג א] אע"ג דעביד בה מעשה ואיכא אחריני טובא דפטור ומותר דלית בהו מעשה:

 המפיס. המבקע:

 אם לעשות לה פה. בתוספתא תני הכי אם לקלפה ולעשות לה פה כדרך שהרופאים עושין דמתקן לה פתחא חייב משום בונה פתח או מתקן כלי דמה לי לתקן מכה מה לי לתקן כלי:

 ואם להוציא ליחה. של עכשיו ואינו חושש אם תחזור ותסתום מיד מותר דאין כאן תיקון ורבנן נמי לא גזרו בו משום צער:

 מחט של יד. ניטלת בשבת ליטול בה את הקוץ דהיינו דומיא דליחה דמצער ליה ואינו חושש אם יסתם מיד:

 מחט של יד היא שתופרין בה בגדים ומשום דקתני בהדה ושל סקאין לפתוח בה את הדלת קרי ליה להאי מחט של יד:

 קערה. של חרס:

 כופין. לכתחלה ולא שיכבה את הנר ואשמועינן דמותר לטלטל כלי אפילו לצורך דבר שאינו ניטל בשבת:

 ועל עקרב שלא תשוך. אע"ג דממילא מיתצד והני תלתא אמרינן בריש שמונה שרצים [דף קז ב] דאתאן כר' שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה מדאייתינהו הרב אלפסי ז"ל משמע דס"ל דקי"ל כר"ש במלאכה שאינה צריכה לגופה דפטור עליה וכמו שכתבתי בפ' המצניע בס"ד:

 סליקו להו האורג