חידושי הרמב"ן על הש"ס/שבת/פרק יג
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
ר"ן |
רבינו חננאל |
רב ניסים גאון |
רמב"ן |
ריטב"א |
רשב"א |
תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
דף קה עמוד ב עריכה
חמתו אחמתו נמי ל"ק הא ר"י הא ר"ש. איכא למידק אפילו מתו נמי מלאכה שא"צ לגופה היא וי"ל אה"נ, וי"מ לר"ש נמי כיון דצריך הוא ללבוש בגד קרוע וכל שבעה קרעו לפניו צריכה לגופה מיקרי, ותו קשיא אי ר"ש היכי קתני כל המקלקלין פטורין והא לר"ש חוץ מחובל ומבעיר הו"ל למיתני, וא"ל בדין הוא דהו"ל לאקשויי הכי אלא דעדיפא מיניה אקשי ליה ומיהו לפום תירוצא דמסקנא דאוקימנן דעביד למירמא אימתא לאינשי ביתיה תרוייהו ר"י נינהו ומתני' בדלא רמי אימתא וברייתא בדרמי אימתא ועל מת דעלמא אפילו לר"י פטור דקלקול גמור הוא ולא בדקא עביד דרך כבוד חיים דדמי לרמי אימתא אלא דקעביד דרך חמה וארחי דחמתו של אדם קתני, ור"ח ורש"י ז"ל שניהן כתבו רישא ר"ש וסיפא ר"י ואינו מחוור לי דהא חד בבא הוא:
דף קו עמוד א עריכה
כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר. אוקימנן לר"ש דאמר מקלקל בחבורה חייב ולזה המחלוקת לא מצינו עיקר בתלמוד ורש"י ז"ל הביאו בקשר ענין ואמר דנפקא לן מפלוגתייהו במלאכה שא"צ לגופה דשמעינן ליה לר"ש דאמר מלאכה שא"צ לגופה פטור עליה וחובל ומבעיר חידוש הוא שחדשה התורה בהן שאין לך מבעיר ואפילו מדליק עצים לבשל קדרתן שיתחייב מן הדין שכולן מקלקלין ומה שהוא מתקן אצל אחרים כגון הבישול מלאכה שא"צ לגופה היא ומן הדין פטור עליה ומדחייבה אותן תורה ש"מ מקלקל בהבערה חייב וכן בחבלה מדאיצטריך רחמנא למישרי מילה, ולר"י התם מתקן הוא אצל אחרים ומלאכה שא"צ לגופה חייב עליה והיינו דמפרש בגמ' ואזיל מ"ט דר"ש מהאי טעמא גופיה גמרינן פלוגתייהו זהו פירוש רש"י ז"ל, ומזה הפירושש נתחייב הר"ר שמואל תלמידו ז"ל לומר דהא דאמר ר' יוחנן ואת"ל חובל בצריך לכלבו ה"ק ליה אין הלכה כר"ש אלא כר"י דאלו ר"ש לא בעי תיקון כלל דמנא תיתתי לה, וא"ת נפקא לן ממילה תיקון דמילה מאי הוא אי חשבית ליה תיקון דגופה א"כ כל טעמא של ר"ש בטל מעתה והרי חזר לדעתו של ר"י ואי לאו תיקון דגופה אלא במלאכה שא"צ לגופה היא א"כ לאו תיקון הוא כלל לדברי ר"ש, וא"ת דמודה ר"ש בתיקון דחובל ומבעיר שאע"פ שאינה תיקון דגופה חיובי מיחייב א"כ היינו ר"י דס"ל בכה"ג נמי דמקלקל בחבורה חייב ולמה אמרינן בכולה תלמודא במקלקל בחבורה פלוגתא דר"י ור"ש, אלא ה"פ חובל ומבעיר אינה משנה שיתחייב יותר משאר המקלקלין דכר"י קי"ל ואת"ל משנה חובל בצריך לכלבו מבעיר בצריך לאפרו והוא מתקן גמור, ורש"י עצמו ז"ל כ' דחובל וצריך לכלבו לר"י כיון דמתקן הוא אצל הכלב כה"ג מלאכה הוא, וזה הפירוש אינו נכון, דאי ר' אבוה כר"ש היכי משתיק ליה ר' יוחנן כדמקשינן בפ"ק חולין ורב משום דס"ל כר"י מאן דתני כר"מ שתוקי משתיק ליה, ועוד דלר"ש אפילו בחובל ומבעיר בעינן שתהא המלאכה צריכה לגופה כדאמרינן בפרק כל כתבי גבי חמשה נהרגין בשבת אלא לאו ר"ש דאמר מלאכה שא"צ לגופה פטור עליה אלמא אפילו במקלקל בחבורה בעינן מלאכה הצריכה לגופה ובפ' ואלו הן הנחנקין אמרינן והא דתנן מחט של יד ליטול בה את הקוץ ליחוש דילמא חביל ביה ומתרץ התם אי לר"י מקלקל בחבורה אי לר"ש מלאכה שא"צ לגופה היא ופטור עליה אלמא לר"ש מלאכה שא"צ לגופה בחבורה פטור, וכן זו שאמר רש"י ז"ל עצמו דאין לך מבעיר שאינו מקלקל ואפילו מבעיר עצים לבשל קדירה אינו נכון שהרי גופה של אש צריך לו, וכן במבעיר להתחמם שהנאתו וביעורו שוין והחורש ותולדותיה אין הנאתן בעצמן ממש אלא שהן תשמישו של עולם להנאת דברים אחרים וכה"ג מלאכה הצריכה לגופה מיקרי והרי בגמ' מפורש שאין טעמו של ר"ש מהבערה סתם אלא מהבערה דבת כהן ולא מחבלה דשוחט אלא ממילה לפיכך אמרו דהא דאמרינן במחלוקת ר"י ור"ש כי הא דאמרינן לקמן בפ' חביות ר' יוחנן ההוא כבן בינאי מתני לה ולא שמעינן ליה לבן בינאי אלא גמרא ואמרינן בב"ב חרוב המורכב וסדן השקמה מחלוקת ר' מנחם בר' יוסי ורבנן ולא מצינו בשום מקום מחלוקת זו אלא דגמירי רבנן דגמרא הכי ואחרים כיוצא בזה יש הרבה, או שמא ברייתא היא באחת מן החיצונות כגון משנת בר קפרא ולוי ושאר התנאים, זה כתוב בתוס' חכמי הצרפתים.
ואין אני אומר כן דמילה ודאי מלאכה הצריכה לגופה הוא שהוא צריך שיהא אדם זה מהול ומהדומה לזה הנוטל צפרניו בכלי וכן שפמו שהוא חייב משום תולדה דוגזז ואע"פ שאינו צריך לגוף הצפרנים והשיער מלאכה הצריכה לגופה נקראת, וכן הזורה והבורר ומאן דשקיל אקופי מגלימא כולן דומות למילה, והבערה דבת כהן נמי כיון שהוא מדליק האש לבשל בו פתילה הרי היא מלאכה הצריכה לגופה דומיא דמדליק את האור להתחמם כנגדו ומשתמש לאורה ולא שמענו מלאכה שא"צ לגופה במדליק אלא במכבה, אלא ודאי תרוייהו מלאכה הצריכה לגופה נינהו אלא שהצורך עצמו נקרא קלקול בגופו שהנימול נשאר חבול וחולה והבערה של בת כהן כיון שאין הנאה לאדם ממנה אלא כמקלקל בעצים אלא שאדם צריך לזו המלאכה גופה מ"מ ויש בה תיקון שאינה מגופה של מלאכה שהיא קיום המצוה, ולר"ש אין אותו התיקון כלום, הלכך לר"ש כל מלאכה שא"צ לא מחמת גופה ולא מחמת תיקון פטור עליה אפילו בחובל ומבעיר והיינו נוטל קוצו וחבל בעצמו דמקלקל גמור וא"צ לכלום היינו מלאכה שא"צ לגופה, ומ"ה בעי ר"ש חובל וצריך לכלבו מבעיר וצריך לאפרו כדי שתהא המלאכה צריכה לגופה לא משום דבעו שום תיקון וה"ק ליה ר' יוחנן חובל ומבעיר אינה משנה שיתחייב בדרך מקלקל מפני שהוא מלאכה שאין צריך לגופה ופטור עליה ואם תמצי לומר משנה חובל בצריך לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו, וא"ת והרי אעפ"כ מלאכה שא"צ לגופה היא דומיא דחופר גומא וא"צ אלא לעפרה לא תטעה בזה שהחבלה בכאן היא הדם עצמו שהוא צריך וכבר רמזתי לגוזז ונוטל שערו וצפרנו בין לתקן גופו ולייפות עצמו ובין לצורך השער והגיזה כולן מלאכה הצריכה לגופה הוא מפני שהכל דבר א' והנטילה היא המלאכה משא"כ בחופר גומא שהבנין בקרקע הוא והוא הנקרא מלאכה וכן הבערה לאפר צריך לגופו.
וכאן הבן שואל בין לדברינו בין לדברי רבותינו הצרפתים ז"ל צריך לכלבו וצריך לאפרו מתקן גמור הוא ואמאי לא מיחייב לכ"ע והשיבו בזה שכל מה שאין דרכן של בני אדם לקלקל בשביל אותו התיקון אין זה מתקן אצל שבת והטעם משום דמלאכת מחשבת בעינן ואין זו מלאכת מחשבת שיהא חובל באדם לצורך הכלב וידליק גדיש לצורך האפר אבל שוחט ומדליק עצים לבשל בהן מתקן הוא אצל שבת לד"ה דהא תנן באבות מלאכות מבעיר ומדמוסיף ר"י שובט ומדקדק ש"מ מודה בכולהו ואע"ג דלענין ע"ז אמרינן בפ"ק דחולין סכין של ע"ז מותר לשחוט בה משום דמקלקל הוא גבי שבת מיהו מחייב, ורבינו תם ז"ל מפרש דהא דחשיב מקלקל אפילו צריך לכלבו וצריך לאפרו לפי שאין התיקון בא בשעת הקלקול דלאחר שנעשית החבורה בא הדם ולאחר שנעשית הבערה בא האפר, ואין טעם זה מחוור ולא מסכים לדעתינו.
ואשוב לדברי לפרש טעמייהו דר' אבהו ור' יוחנן הוי יודע דטעמא דר"ש דפטר מלאכה שא"צ לגופה משום מלאכת מחשבת דטעמא דכל המקלקלין פטורין נמי משום דבעינן מלאכת מחשבת כדמוכח בפרק קמא דחגיגה משום הכי סבר ר' אבהו למימר הרי למדנו לר"ש דמילה קלקול הוא לגופו של נימול ותיקון הוא ודאי אצל אחרים שעושה נחת רוח ליוצרו ודרכן של ב"א לעשות כן אלא כיון שאין התיקון ממש בגופו כתיקון שאינו מגופה של מלאכה מתחשב ונמצינו מחייבים קלקול בחבורה לר"ש הלכך אפילו בשא"צ לגופה נמי מחייב דהיינו מקלקל גמור בלא שום תיקון וכוונה א"נ נוטל את הקוץ וחבל דהא גלי רחמנא דלא בעינן בהא מלאכת מחשבת וה"נ אמרינן כה"ג במס' כריתות הנח לחבורה הואיל ומקלקל חייב מתעסק נמי חייב דלא קפדינן בחבורה במלאכת מחשבת דמתעסק משום מלאכת מחשבת הוא פטור ר' יוחנן סבר מילה והבערה דבת כהן תרווייהו מלאכה הצריכה לגופה נינהו שהרי דעתו שיהא גופו נימול ודעתו להשתמש באש הזה שהדליק ומלאכת מחשבת קרינן בהו ואין דעתו להזיק ואין לך אלא חידושו בלבד תקיון לא בעינן להו כלל אבל מלאכה הצריכה לגופה בעינן הילכך שאר חובלין ומבעירין להזיק כגון שהדליק גדיש בשבת שאין לו בגופו של מלאכה שום תשמיש פטור, והא דאמרינן בפ' כל כתבי ובפ' אלו הן הנחנקין דמלאכה הצריכה לגופה בעינן כדכתבינן לעיל כולהו אליבא דר' יוחנן אתיא דלר' אבהו לא בעינן מלאכה הצריכה לגופה, עי"ל דלר' אבהו מלאכה הצריכה לגופה בעי דומיא דמילה ומש"ה פטרינן נוטל את הקוץ מפני שהוא מתכוין לקוץ ולא לחבורה אבל סבר ר"א דחובל בחבירו מאחר שהוא מתכוין לאותו קלקול ולא לדבר אחר חייב ונמצינו שקלקול בחובל חייב דמלאכה הצריכה לגופה מיקרי שהרי הוא צריך לקלקול והתורה עשתה מקלקל כמתקן בחבורה ובמילה עצמה לא חייבה אותו התורה אלא מפני הקלקול והרי החופר גומא כדי שיכשלו בה בני אדם ודאי צריך לגופה מיקרי, אלא שהוא קלקול ופטור הלכך בחובל שמקלקל בו חייב בכל גווני כשמכוין לקלקל ור"י חדית ליה שכל שאין בקלקול שלו שם הנאה פטור, ואלו היה צריך לדם כאותה שאמרו בריש כתובות אי דם חבורי מחבר חייב דלדם הוא צריך א"נ ר"א לא פליג מידי ברייתא קא תני ור' יוחנן פירשה ניהליה דצריך לגופה מיהא בעינן ומתכוין לקלקל לא כלום הוא הלכך מלאכה שא"צ לגופה הוא עד שיהא לו תשמיש בקלקולו שמחמתו הוא עושה זה הקלקול שנמצא קלקול חבלה זו מלאכה הצריכה לגופה מצד א' ואע"פ שאין צרכו כנגד קלקולו בדברים שבני אדם עושין כן כמו שפירשתי, זהו מה שהעליתי בשמועה זו מתוך פלפולו של רש"י ז"ל ואין בדבריו ממש ודבר נכון הוא ועולה כהוגן, וא"ת מה ראו לומר כן לר"ש בחובל ומבעיר מחייב במקלקל משום דלא חשיב תיקון דמצוה אדרבה ליגמר מינייהו מלאכה שא"צ לגופה חייב עליה וממילא הו"ל מתקן כדר' יהודה י"ל מלאכה שא"צ לגופה מקרא מלא הוא מלאכת מחשבת וחידוש הוא שחדשה תורה באלו שתיהן:
והא דאמרינן בטעמא דר"י מה לי לתקן מילה מה לי לתקן כלי לפי עניינו ודברי רש"י ז"ל צ"ל דה"פ מ"ל לתקן כלי מ"ל לתקן מילה כיון שהתורה פסלה בנו ערלה ה"ז תיקון במצוה מה לי לבשל סממנין מה לי לבשל פתילה הרי אנו צריכים לבישול הזה לשם מצוה וצרכנו זה כצורך הנאה של בישול אוכלין שאם תפרש דלרש"י תיקון נמי דגופו משוי ליה הרי כל הפי' שלנו בטל דמנל"ל דר"ש הוא לא חשיב תיקון דגופו וכי תימא דאי לא ברייתא אמאן תרמייה אכתי לר"י ל"ל לשווי תיקון דגופו לימא משום דמצוה הוא, ולפ"ד הללו הא דאמרינן במס' פסחים בפ' א"ד כי אזלת לקמיה דר' זריקא בעי מיניה לדברי האומר מקלקל בחבורה פטור שוחט שלא לאוכליו מאי תיקן להציא אבר מן החי דוקא לר' יהודה פריך דאמר מקלקל בחבורה פטור דלר"ש דאמר חייב אע"פ שאין בו שום תיקון נמי מחייב בין לר' אבהו בין לר' יוחנן דהתם מלאכה הצריכה לגופה הוא שהוא שוגג וסבור לשחוט יפה ומלאכת מחשבת קרינא ביה וזה סיוע לדברי, ולדברי רבותינו הצרפתים ז"ל דלר' יוחנן בעי ואליבא דר"ש הוא דקבעי והוא ניהו מ"ד מקלקל בחבורה פטור והביאו ראיה לדבריהם משום דההוא מתני' דהתם דמחייבא שוחט שלא לאוכליו לאו ר' יהודה היא דקתני רישא ושאר כל הזבחים ששחטן לשם פסח אם אינן ראוין חייב ואוקימנא בגמ' בטועה והיינו מתעסק אלא למאן דמחייב מקלקל בחבורה, ואין זה נכון דמ"ד מקלקל פטור היינו ר' יהודה ועליו אמרו כן בכ"מ ובכמה מקומות אמרו לר"ש דאמר מקלקל בחבורה חייב ודקא קשיא להו רישא דלא כר"י ניהו דרישא דמתני' לאו ר"י הוא מ"מ יכול הוא לישאל מה תיקן לר"י שלא מצינו מי שחולק בזה לפטור, ועוד שאינו אלא שאלה ואלו לא מחייב מ"ד מקלקל בחבורה פטור בשוחט שלא לאוכליו היה יכול להשיב מאן שמעת ליה דאמר הכי ר"י לר"י ה"נ דפטור, ועוד יש חילוק גדול בין מתעסק דשני תינוקות לשאר הזבחים, ובירושלמי (פ"ב ה"ה) בר קפרא אמר אפילו א"צ לדם ולאפר ר"י אמר והוא שיהיה צריך לדם ואפר מתני' פליגא על ר"י שורו שהדליק גדיש בשבת חייב בתשלומין הוא שהדליק גדיש בשבת פטור מן התשלומין לפי שמתחייב בנפשו שורו שלא לצורך אף הוא שלא לצורך ומ"מ מתחייב בנפשו אמר רב חנינא בריה דרב הלל ויאות מאחר שאלו לצורך היה מתחייב בנפשו פטור מתשלומין מן הדא מכה בהמה ישלמנה מכה אדם יומת מה מכה בהמה לא חלקת בין שוגג למזיד אף מכה אדם לא חלקת לחייבו אלא לפוטרו ממון וקשיא על בר קפרא סבר כר' יוסי דהבערה ללאו יצאת על עצמה שאינה במיתה, ולית ליה חילוק מלאכות בתמיה אשכח תנא דדריש מאחת מהנה לחייב על כל אחת ומזה ילפינן חילוק מלאכות ולא מהבערה, ודניחא הבערה חבורה אב לצורך ותולדה שלא לצורך מחליף פי' חבורה אב ושוחט תולדה ולמה תנינן עמהון פי' דתני שוחט בין האבות משום סדר סעודה תני עמהן פי' סדר סעודה תני מחורש עד אופה תני ג"כ שוחט וה"ל למיתני חובל והוצרכנו לכתוב כ"ז כדי שלא יתקשה אדם בו על דברינו:
דף קו עמוד ב עריכה
ואין נותנין לפניהם מזונות. פירש רש"י ז"ל כיון דמוקצין הן לא מצי למיטרח עלייהו, ובתוספ' מקשו עליה דהא תנן מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים ולקמן נמי בפרק מפנין אמרינן דמטלטלין אף הלוף מפני שהוא מאכל לעורבים ומאן דאסר נמי התם לא אסר אלא משום שאין דרכן של ישראל לגדל עורבים, ומפרשינן טעמא שמא יצוד אותן אבל חיה ועוף שאין מחוסרין צידה אע"פ שהן מוקצין שרי שהרי מזונותן עליך ולא דמי ליוני שובך וליוני עלייה שאסור משום שאין מזונותן עליך כדאי' בפ' מי שהחשיך ומייתי סייעתא להאי פירושא מסוגיא דפ' אין צדין דאמרינן ה"ד מחוסר צידה אר"י אמר שמואל כל שאומר הבא מצודה ונצודנו א"ל ר"י והא אווזין ותרנגולין שאומר הבא מצודה ונצודם ותניא הצד אווזין ותרנגולין ויוני הדרסיאות פטור ומאי קושיא הוא פטור אבל אסור הוא דכל פטורי דשבת פטור אבל אסור הוא וגבי שבת תניא אלא ה"פ דמתני' קתני כל שמחסור צידה אסור ליתן לפניהם מזונות משום גזירה שמא יצוד אלמא צידה זו דאורייתא הוא והתניא פטור וכיון דפטור היכי גזרינן משום שמא יצוד, אבל בירושלמי מפורש לפי שאין עושין תקנה לדבר שאינו מן המוכן ודקא קשיא להו כלבים ועורבים, ש"ה לפי שהן מוכנין לצרכן ומזומנין ונותן דעתו עליהן מאתמול אבל דגים שבביברים וכן חיה ועוף לפי שאינן מזומנים לאדם ואינן נצודין לו אסור ליתן להם מזונות אבל הניצודים כגון בביבר קטן מתוך שדעתו של אדם עליהן כמצויין לך דמו ומותר שאלו תרנגולת העומדת לגדל ביצים אע"פ שמוקצת נותנין מזונות לה ומיהו קשה לרב יוסף דשרי למישדי קמייהו דיוני שובך ויוני עלייה אע"פ שהצדן חייב ואין מזונותן עליך למה אין נותנין מזונות לפני דגים וי"ל לרב יוסף משום דשכיחי להו מזונות בביברין כדאמרינן בפ' מי שהחשיך שאני מיא דשכיחי וכן חיה ועוף בביברין מזונותן מצוי להו להכי קתני בברייתא ואין נותנין לפניהן מזונות ומיהו במתני' כיון דצדין תנן אע"פ שמזונותן מצויין להן נותנין לפניהן דכל שברשותך פטור מותר אפילו לפטם שא"א לומר בתרנגולת העומדת באשפה שלא ליתן לה מזונות אע"פ שמנקרת ואוכלת והיינו שיטתיה דרב יוסף בפ' מי שהחשיך אבל לר"י התם כל שאינו ברשותינו אין מזונותם עלינו ואסור לגמרי וההוא דמקשינן בפ' אין צדין ממתני' דקתני פטור אמתני' דקתני אסור משום דמתני' דקתני אסור חייב הוא מדקא פטר ליה גבי שבת לצד לתוכו דהני תרי משניות בנות חד בקיתא נינהו ועוד דכיון דבשבת פטור דאלמא ניצודין ועומדין הן גבי יו"ט מותר לכתחלה דהא צריך לאוכל נפש אבל גבי שבת למאי צייד להו:
הא דתנן למה זה דומה לנועל את ביתו לשמרו ונמצא צבי שמור בתוכו. נ"ל דה"פ שהיה צבי שמור בתוך הבית והדלת מגופה והוא שמור בכך ובא זה ונעל במנעל כדי שלא יבוא שום אדם ויפתח הבית שפטור ומותר אע"פ שהוא מוסיף לו שמירה שעכשיו אין אדם יכול לפתחה אף בישב הראשון על הפתח ובא שני וישב בצדו אע"פ שהוא מוסיף שמירה על שמירתו שאם עמד הראשון והלך לו נמצא שמור מכחו השני פטור, עוד יש לי לאומרה כגון שהיה צבי קשור בבית ושמור ונעל ביתו לשמרו אע"פ שנתק הצבי לאחר כן הקשר ונמצא משתמר בנעילתו הואיל ושמור היה ונצוד פטור הנועל, אבל בתוס' אמרו שלא אמרה משנתינו למה זה דומה שיהיו שוין בענינן אלא שוין הן בדינן כלומר שהוא מותר לגמרי, ואינו נכון ולכך הנך פירושי הא דקתני נועל את ביתו לשמרו ל"ד אלא אפילו לשמור הצבי מותר שהרי שמור הוא, אבל בתוס' ובירושלמי משמע ענין אחר דגרסינן התם ר' יוסי בר בון בשם רב הונא אמר היה צבי רץ כדרכו ונתכוון לנעול בעדו ונעל בעדו ובעד הצבי מותר, ובתוספתא תניא ישב א' על הפתח ונמצא צבי שמור בתוכו אע"פ שמתכוין לישב עד שתחשך פטור מפני שקדמה צידה למחשבה למה זה דומה לנועל את המגדל ונמצא צבי שמור בתוכה ולמתכסה בטלית ונמצאת צפורת בתוכה אע"פ שמתכוין לישב עד שתחשך פטור מפני שקדמה צידה למחשבה ומתני' נמי הכי קתני שנתכוין לנעול את ביתו לשמרו ולא נודע לו כלל שיהיה שם צבי דבשעת צידה ודאי דומה לנתכוין להגביה תלוש וחתך מחובר הוא ואנוס נמי הוא וקתני פטור ומותר לעשות כן שהרי הוא שומר מאליו ואע"פ שנתכוין שלא לפתחה עד הערב או משום שלא יפתחנה אחר מותר, אבל ביושב ומשמר בפתח קס"ד מעיקרא לאסור משום דדמי לצד ומסקנא שהכל מותר הואיל וקדמה צידה למחשבה: