חידושי הרשב"א על הש"ס/שבת/פרק ז
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
ר"ן |
רבינו חננאל |
רב ניסים גאון |
רמב"ן |
ריטב"א |
רשב"א |
תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
מתני': היודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת: ואמרינן בכריתות בפרק אמרו לו (טז, ב) דימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק. ופרש"י ז"ל כאן שאי אפשר שלא שמע בינתיים שאותו יום שבת היה. והקשו עליו בתוס' דידיעת היום לא מעלה ולא מוריד, דידיעת חטא בעינן, מדכתיב (ויקרא ד, כג) או הודע אליו חטאתו, ותדע לך מדאמרינן לקמן (ע, ב; עא, א) קצר וטחן בשגגת שבת וזדון מלאכות כו' ונודע לו על קצירה וטחינה של שגגת שבת וזדון מלאכות כו' קצירה גוררת קצירה וטחינה גוררת טחינה, אלמא בקצר וטחן בשניה בזדון שבת אין אותה ידיעה מחלקת לחטאות דידיעת חטא בעינן. ועוד דהא דחייב על כל שבת ושבת ביודע עיקר שבת איצטריך למילף בגמ' (לקמן סט, ב) מקראי, ואי כפרש"י ז"ל פשיטא קרא למה לי, אלא שמע מינה גזירת הכתוב הוא בשבת. ועוד דתנן בכריתות פרק אמרו לו (טז, א) אמר רבי עקיבא שאלתי את רבי אליעזר העושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה מעין מלאכה אחת בהעלם אחד מהו וכו', ואמר (לחייב) [לי חייב] על כל אחת ואחת קל וחומר מנדה וכו', ופירש רב חסדא (שם עמוד ב) דשגגת שבת וזדון מלאכות בעא מיניה אי ימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק או לא, ופשט ליה דהויין ידיעה לחלק, ואקשינן עליה (שם יז, א) אי ימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק בעא מיניה ופשט ליה מנדה, נדה מאי ימים שבינתים אית בה, ופריק כגון שבא עליה וטבלה וראתה וחזר ובא עליה וטבלה וראתה וחזר ובא עליה דטבילות שבינתיים הויין ידיעה כימים שבינתיים, אלמא אע"פ ששהתה עשר שנים שלא טבלה לא אמרינן אי אפשר שלא שמע בינתיים שנדה היתה באותו זמן. ועוד דאפילו למה שתירץ כגון שטבלה בינתיים טבילות מאי ידיעה הויין, דילמא טבלה לטומאת נגיעתה בשרץ ונבלה או למת ומשום טהרות ואי נמי טבלה להקר ומאי ידיעה הויין.
על כן פירשו הם ז"ל דגזירת הכתוב הוא בשבת דימי החול הוו כידיעה לחלק, וכן ימי טהרה הויין כידיעה לחלק, וילפינן לנדה [משבת] דימי היתר שבינתיים הויין ידיעה לחלק, ותרתי בעא מיניה ימים שבינתיים אי הוו ידיעה לחלק ועוד שבתות אי כגופין מחולקין דמו או לא, והא דפשט ליה מנדה שבתות כגופין מחולקין דמו פשט ליה אבל לענין ימים שבינתיים למהוי כידיעה אדרבא נדה משבת ילפינן. ולפי פירוש זה שפירשנוהו נראה שאפילו טבלה שלא בפניו והוא לא ידע אפי' הכי חייב על כל ביאה, דימי היתר שבינתיים מחלקין.
אבל ראיתי בשם רבנו שמואל ז"ל שפירש ימים שבינתיים הויין ידיעה, דכיון שנודע לו יום החול הוי הפסק להעלמות, שהרי יצא מן הספק הראשון ויודע שעכשיו הוא חול, וכן בנדה מאחר שראה אותה טובלת וידע שטהרה ועכשיו אין לו ספק שיודע בודאי שהיא טהורה ידיעה היא. ולפי הפירוש הזה נראה שהוא צריך שידע בטבילתה.
חייב על כל [אב] מלאכה ומלאכה: פירוש: למאן דאמר התם במסכת כריתות (ראה בסוגיא שם) כגופין מחולקין דמו חייב על כל מלאכה ומלאכה של כל שבת ושבת, ולמאן דאמר לאו כגופין מחולקין דמו דוקא על כל אב מלאכה ומלאכה של כל השבתות חייב אחת, דהא ליכא למימר ימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק לפי שאין השגגות בימים אלא במלאכות.
גמרא: גבי שביעית נמי משום דקבעי למיתני עוד כלל אחר תנא כלל גדול: כלל גדול שבשביעית הוא ששנינו בפרק שביעי (מ"א) כלל גדול אמרו בשביעית כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעים ואינו מתקיים בארץ, יש לו שביעית ולדמיו שביעית, יש לו ביעור ולדמיו ביעור. ועוד כלל אחר היא, ששנינו שם (במ"ב) ועוד כלל אחר אמרו כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעים ומתקיים בארץ, יש לו שביעית ולדמיו שביעית, אין לו ביעור ולא לדמיו ביעור, ואע"ג דבכלל גדול קא חשיב ארבע, ובעוד כלל אחר נמי קא חשיב ארבע, היינו גודליה דקמא משום דבקמא קתני יש לו ביעור ובבתרא קתני אין לו ביעור. והא דקתני התם (פ"ח, מ"א) כלל גדול אמרו בשביעית כל המיוחד למאכל אדם אין עושין ממנו מלוגמא, ואע"ג דלא קתני כלל אחר בתריה. איכא למימר דאכלל האמצעי קאי, דכיון דתניא עוד כלל אחר אמרו, תנא בתריה כלל גדול. וכללות ששנינו במעשר הוא ששנינו בפ"ק דמעשרות (מ"א) כלל אמרו במעשרות כל שהוא אוכל ונשמר וגדולו מן הארץ חייב במעשר, כלל אחר אמרו כל שתחילתו אוכל וסופו אוכל, אע"פ שהוא שומרו להוסיף אוכל חייב קטן וגדול.
שבת ושביעית דאית בהו אבות ותולדות: אבות שבשביעית הנהו דכתיבי באורייתא, ואידך דרבנן קרי להו תולדות. ואם תאמר אם כן במעשר איכא אבות ותולדות, כגון תירוש ויצהר דחייבין דאורייתא ואידך דרבנן נינהו. תירצו בתוספות דלא שייך אבות ותולדות אלא במידי דאית ביה אסור מלאכה. ולא הבנתי, דהא גבי נזקין תנן אבות ותולדות. ואם תאמר עוד אם כן בכלל שני דשבת ובכלל שני דשביעית ליתני נמי גדול מהאי טעמא. ויש לומר דאכלל גדול דרישא קיימי, כלומר: עוד כלל אחר גדול אמרו.
ולבר קפרא דתני כלל גדול במעשר מאי אבות ותולדות איכא: ואם תאמר לבר קפרא טפי ניחא, דלדידיה לאו משום אבות ותולדות, אלא בכולהו משום דקא בעי למיתני עוד כלל אחר. יש לומר דבר קפרא לא תני אלא חד. ואי נמי ניחא ליה לפרושי נמי הא דבר קפרא כטעמא דמתניתין.
ואילו פאה ליתא בתאנה וירק: פירש ר"ת ז"ל: דמדאורייתא דגן תירוש ויצהר דוקא איתנהו בפאה, משום דפאת שדך בקצרך כתיב (ויקרא כג, כב) וקציר דגן משמע, וכתיב (ויקרא יט, י) וכרמך לא תעולל, וכתיב (דברים כד, כ) כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך, הא כל שאר האילנות ושאר הדברים אינן חייבים דבר תורה. והא דדרשינן להו מקראי בתורת כהנים (קדושים פרק א, פי' ז), אסמכתא בעלמא נינהו, דהכי נמי מרבה בספרי (בחוקתי פרשתא ח פ' י"ב) כל מילי לגבי מעשר, אע"ג דכתיב בהו בהדיא מעשר דגנך תירושך ויצהרך (דברים יד, כג). ובתאנה וירק היינו טעמא דלא תקון בהו פאה, משום דלית בהו ריוח לעניים, אדרבא מתבטלין ממלאכתן על כך כיון שאין ידוע זמן לקיטתן, ובירק נמי כיון שאינו מכניסו לקיום דבר מועט הוא, ואי אפשר שלא יתבטל עליו יותר ממה שמרויח, ועוד דכיון שאין עושין ממנו גורן אין העם יודע מתי ילקטנו ויתבטל עליו [שיהיה] יושב וממתין. והא דנקט תאנה לאו דוקא, אלא הוא הדין לכל שאר האילנות שאין נלקטין כאחד, והיינו דלא חשיב התם (פאה פ"א מ"ה) במחוייבי פאה אלא שמונה אילנות בלבד הא כל השאר פטורין, ותאנה לרבותא נקטה אע"ג דחייבת בבכורים.
גר שנתגייר בין הגוים: פירוש: בפני שלשה, אלא שלא הודיעוהו מצות שבת, אבל נתגייר בינו לבין עצמו אינו גר וכדאיתא ביבמות פרק החולץ (מו, ב).
מהא דרב ושמואל דאוקימו מתניתין: בשהיתה עיקרה של שבת שכוחה ממנו: נראה לי גם כן קושיא לפרש"י דמתניתין, דכיון שהיתה עיקר של שבת שכוחה ממנו מאי ימים שבינתיים איכא והאיך שמע שהיה שבת, ואפילו ללישנא בתרא מתניתין נמי בין שהכיר ולבסוף שכח בין שהיתה עיקרה של שבת שכוח ממנו. אבל לפירוש שני דאוקימו לה בגזירת הכתוב ניחא. ואע"ג דרש"י ז"ל חזר על צדדי הדבר כדי להולמו, אפילו הכי לא נתיישב.
תנן כל השוכח עיקר שבת לאו מכלל דהוי ליה ידיעה: פירוש: לישנא דשוכח קא דייק, דלא שייך שוכח אלא במי שידע, דאידך אינו יודע קרי ליה.
ליתני הכיר ולבסוף שכח וכל שכן הא: איכא למידק דלמא רבותא קמ"ל, דאפילו יודע עיקר שבת אינו חייב על כל אב מלאכה ומלאכה וכדבעינן נמי למימר בסמוך אלא על כל שבת ושבת. ויש לומר דהכי קאמר ליתני הכיר ולבסוף שכח, וכל שכן היודע עיקר שבת, דאי לאשמועינן קילותא, ליתני היודע עיקר שבת אינו חייב [אלא] על כל שבת ושבת, וכדתניא ברישא דמתניתין השוכח עיקר שבת אינו חייב אלא אחת, אבל השתא דתני חייב על כל שבת ושבת, משמע דצריכותא לחיובא הוא, ואם כן ליתני הכיר ולבסוף שכח וכל שכן היודע עיקר שבת, ומכל מקום אף הוא צריך למיתני היודע עיקר שבת לאשמועינן נמי פטורא, וא"כ ליערב וניתני הכיר ולבסוף שכח, וכן היודע עיקר שבת חייב על כל שבת ושבת, והיינו נמי דבתר דפריק מאי היודע שידעה ושכחה, הדרינן ואקשינן ליה, אבל לא שכחה מאי חייב על כל מלאכה ומלאכה, אדתני היודע שהוא שבת כו', ליתני היודע עיקר שבת, כלומר אם כן מדלא תני תרתי הכיר ולבסוף שכח, והיודע עיקר שבת, אלמא דוקא שידעה ושכחה חייב על כל שבת ושבת בלבד, אבל היודע עדיין עיקר שבת חייב על כל אב מלאכה ומלאכה.
והא דאמרינן: ליתני היודע עיקר שבת וכל שכן הא: פירוש: ליתני הכיר ולבסוף שכח חייב על כל שבת ושבת והיודע עיקר שבת חייב על כל מלאכה ומלאכה, אבל אי תנא היודע עיקר שבת לחודא הוה אמינא דהיינו אפילו ידעה ולבסוף שכחה, דהא תני ליה השתא ומפרשינן ליה הכין.
ודרב ושמואל הכי אתמר: רב ושמואל דאמרי תרוייהו אפילו תינוק שנשבה בין העכו"ם, וגר שנתגייר בין העכו"ם, כהכיר ולבסוף שכח דמי וחייב: ואם תאמר אם כן ליערבינהו וליתנינהו בהדיא, וכדאקשינן לעיל למאי גבי הכיר ולבסוף שכח. יש לומר דשוכח עיקר שבת כולל שני אלה.
אמר לו הן וכל שכן שהוספת: פירוש: שאף זה קרוי שוגג, אבל לאו למימרא דסבירא ליה למונבז שאינו שוגג אלא כשהיתה לו ידיעה בשעת מעשה, דהא תניא בסמוך שגג בזה ובזה זה שוגג האמור בתורה ואוקים לה כמונבז דפוטר, אלמא דכשלא היתה לו ידיעה בשעת מעשה מחייב. ויש לפרש דשלא היתה לו ידיעה כלל נפקא ליה לפטורא מבנין אב דמזיד קרוי חוטא ושוגג קרוי חוטא, והלכך כל שלא היתה לו ידיעה כלל לא דמי כלל למזיד ולפיכך פטור, ולחייבו אפילו בשהיתה לו ידיעה בשעת מעשה נפקא ליה מהיקשא דתורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה והנפש אשר תעשה ביד רמה (במדבר טו, ל), ואי ליכא אלא חד הוה אמרינן דאינו קרוי שוגג אלא עד שתהא לו ידיעה אפילו בשעת מעשה, השתא דאיכא בנין אב ואיכא הקישא מחד ילפינן לחיוב ומחד ילפינן לפטור. והיינו נמי דאיבעיא להו מאי טעמא דמונבז, כלומר: אי בכולה מלתא אבנין אב סמכינן אם כן אפילו לא היתה לו ידיעה בשעת מעשה ליפטר, ופשטוה דידיעה דשעת מעשה נפקא לן מהיקשא, ואהני בנין אב ואהני היקש וכדאמרן, ורש"י ז"ל פירש בענין אחר.
מה להלן דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת וכו': איכא למידק, לימא מה התם דבר שזדונו סקילה. יש לומר דמהיקשא גופא דתורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה והנפש אשר תעשה ביד רמה (שם) קאמר, כלומר: בפירוש הוקשה כל התורה לכרת שבעבודה זרה, כלומר: לכרת הקישה ולא לסקילה. ואם תאמר מונבז הא מנא ליה. יש לומר כל שכן לדידיה דכולה נפקא לה מהכא דאין היקש למחצה, אלא דרבנן דמונבז סברי דאי אפשר להקישן לגמרי כמונבז, לפי שאין מקישים שוגג למזיד, ואחרים אומרים דמונבז נפקא ליה מגזירה שוה דעליה, וכדנפקא לן בריש פרק קמא דיבמות (ט, א) דגרסי' התם נאמר כאן חטאו עליה, ונאמר להלן לצרור לגלות ערותה עליה, מה להלן דבר שזדונו כרת ועל שגגתו חטאת, אף כאן דבר שזדונו כרת ועל שגגתו חטאת.
עד שישגוג בלאו שבה: פירוש: אף על פי שהוא יודע איסור עשה שבה כשב מידיעתו קרינן ליה אצל לאו שבה, דדלמא אי הוה ידע ליה ללאו הוה הדר ביה, והיינו דסמיך ליה ריש לקיש אקרא דאשר לא תעשנה.
דידע לה בתחומין ואליבא דרבי עקיבא: והוא הדין דהוה מצי למימר דידע לה לשבת בעשה דשבתון ותשבות, לפי מה שכתבנו. והכי נמי הוה מצי למימר דידע ליה בהבערה ואליבא דרבי יוסי דאמר (לקמן ע, א) הבערה ללאו יצאתה, ואי נמי במחמר אחר בהמתו דלית ביה אלא לאו לכולי עלמא (לקמן קנג, ב). ואי נמי איכא למימר דמשום הכי לא אוקמה בהבערה ואליבא דרבי יוסי, משום דעל כרחין דלא כרבי יוסי, דקא מני מבעיר מאבות מלאכות. ובמחמר נמי לא מוקי לה, דלא ניחא ליה למימר דידע ליה בשביתת בהמתו ולא ידע ליה בשביתת עצמו.
והא דאמר ר' יוחנן שאם עשאן כולן בהעלם אחד חייב על כל אחד: פירוש: לא לחלק אתא לאשמועינן, דמרישא שמעת מינה דקתני היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה חייב על כל אב מלאכה ומלאכה, אלא הא קא משמע לן מנינא דשגגת כרת שמה שגגה, אע"ג דידע ליה לשבת בלאו וכדדייקינן מינה הכא. ואי נמי דידיעת תחומין שמה ידיעה וכדמפרקינן לה אליבא דריש לקיש.
הכל מודים בשבועת בטוי שאינו חייב עד שישגוג בלאו שבה: פירש"י ז"ל: דאם נשבע שלא אוכל ואכל אינו חייב אלא א"כ שכח שבועתו כשאכל, דהשתא שגג בלאו שבה. והזקיקו לרש"י ז"ל לפרש כן, לפי שהוא ז"ל סבור שאילו שגג לגמרי בלאו שאינו יודע שיש בו איסור, לא מחייב קרבן דהאדם (ויקרא ה, ד) פרט לאנוס קרינן ביה, דכיון דלא ידע ליה כלל אנוס הוא וכמ"ש הוא ז"ל בפי' בסמוך. וגם הרמב"ם ז"ל כן הוא סבור וכמ"ש בפ"א מהלכות שבועות (הי"ג). וכן יראה לכאורה מהא דתניא בסמוך (בע"ב), איזהו שבועת ביטוי לשעבר, אמר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן אם לאו, ולא אוקמה באוקימתא רויחא וכגון דאמר מותר ששגג בלאו ממש שבה.
ואינו מחוור. דלא ממעטינן מהאדם בשבועה פרט לאנוס אלא אכל ושכח ונשבע שלא אכל, וכעובדא דתלמידי דרב (שבועות כו, א) דמר אמר שבועה הכי אמר רב ומר אמר שבועה הכי אמר רב, דסבור שקיים שבועתו אלא שלבו אנסו וכדאמר ליה רב את לבך אנסך, אבל טועה באיסורא דסבר מותר זה אינו אונס אפילו בשבועה אלא חייב כמו שהוא חייב בכל שאר איסורין שבתורה, כדתניא לעיל (סח, ב) גבי תינוק שנשבה בין העכו"ם וחייב על הדם אחת ועל החלב אחת ועל העבודה זרה אחת, וכן כשהיתה עיקר של שבת שכוחה ממנו, וכל שכן אם הכיר ולבסוף שכח שהוא חייב לכולי עלמא. וכן כתב רבנו שמואל ז"ל. וההיא דלקמן אינה ראיה כדכתבינן לקמן, אלא הכי פירושא: עד שישגוג בלאו שבה, שסבור שלא הזהירה התורה על שבועת בטוי ואומר מותר.
הכי גריס רש"י ז"ל: הא מני מונבז היא: ופירש הוא ז"ל: אבל רבנן לית להו שבועת בטוי לשעבר כלל. והקשו עליו בתוס', דרבנן דמונבז מאן רבי עקיבא, ור"ע הא שמעינן ליה בהדיא בשבועות (כה, א) דשבועות בטוי ישנה לשעבר ולהבא. ואחרים גורסים הא מני אילימא מונבז פשיטא, השתא בכל התורה כולה דלאו חדוש הוא אמר מונבז שגגת קרבן שמה שגגה הכא דחדוש הוא לא כל שכן, אלא לאו רבנן ותיובתא דאביי תיובתא. וזה הנכונה שבגירסאות. אבל רש"י ז"ל הקשה דמאי פשיטותא, אדרבה איצטריך לאשמועינן דחלוקה שגגה זו משאר שגגות דאילו בכל התורה כולה למונבז בין שגג בקרבן בין שגג בלאו וכרת שמה שגגה, וכאן לשעבר שגג בלאו שבה לאו שגגה היא דהאדם בשבועה פרט לאנוס. ואין קושייתו מחוורת וכמו שכתבנו לעיל דלא אמעיט מן האדם בשבועה פרט לאנוס אלא בשאכל ושכח וסבור שלא אכל ונשבע שלא אכל, אבל אומר מותר לאו בכלל אנוס הוא, והלכך הא דקתני בברייתא איזו הוא שבועת וכו' כפשטא.
- [ בחידושי רבנו שלפנינו למכילתין יש דילוג מדף סט ע"ב עד דף צ ע"ב. אמנם המעתיקים או המדפיסים כתבו בסוף פרק כלל גדול: "לא חבר הרב ז"ל יותר בפרק זה גם בפרק המוציא ובפרק ר' עקיבא לא חבר כלום" אך אין דבר זה מתקבל על הדעת, ואכן מצאנו בספרי הראשונים שאחרי רבנו, שמעתיקים מחידושיו גם לפרקים אלו, ומה שעלה בידינו הצגנום כאן על מקומם עם ציון המקור. ]
אימא אף משום זורע: ומורי נרו יאיר מפרש דרב פריש לן דכי קתני כולן מלאכה אחת הן דמשמע דהוו אבות, היינו משום זורע ונוטע, אבל כולהו אידך תולדות נינהו.
מחק אות גדולה ויש במקומה לכתוב שתים חייב: פירוש: משום דהוה ליה כמוחק שתי אותיות, ואע"ג דלא בעינן כדי שיהא מקום לכתוב שתי אותיות גדולות כאותה שמחק דהא לא אפשר, מכל מקום בעינן כעין אות שמחק שיהו בינונית, ומאותה כתיבה שמחק, שאם היא כתיבה אשורית בעינן נמי אשורית, דאי לא אינו חייב לפי שאין לך מוחק אות קטנה אשורית שלא יהא בה כדי לכתוב שתי אותיות בכתיבה שאינה אשורית כגון מיש"ק שלנו, וא"כ מאי גדולה, ולא קתני גדולה אלא לאפוקי שיהא מקום כעין אותה שמחק לכתוב שתי אותיות בינוניות מאותה אות שמחק, שאם הוא אל"ף שיהא מקום לכתוב שני אלפין בינונים, ואם הוא בי"ת שיהא מקום לכתוב שני ביתין בינונים או אחרות דומיא דהני, דאי לא אין לך מוחק אות אפילו בינונית שלא יהא בה לכתוב שני ווי"ן או שני יודי"ן ומאי גדולה דקתני, דאין לומר מאי גדולה הוא הדין בינונית, ולאפוקי וי"ו או יו"ד קא אתי שאם מחקם אינו חייב משום דלא הוו גדולות, דזה דחוק הוא מאד, ועוד דתינח באותיות בכתיבה מאי איכא למימר.
ומיהו מכל מקום לא בעינן שיהו שם דומיא דשם משמעון או יה מיהודה דלא נאמרו אלו אלא כדי לחייב משום מלאכת מחשבת בלבד, דסלקא דעתך אמינא כיון דאין במחשבתו אלא לכתוב שמעון או יהודה לא ליחייב, קא משמע לן כיון דשם הוא חייב, אבל בכותב שתי אותיות באיזה אות שתהיה חייב, דהא הוו בקרשים ז"ח ט"י כדי לזווגן ואף על פי שאינן שם. כן ראיתי לתלמיד אחד בשם רבו הרשב"א ז"ל.