ר"ן על הרי"ף/שבת/פרק ז

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רב ניסים גאון | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: ר"ן על הרי"ף | ראשונים | אחרונים

דף לא עמוד א

כלל גדול. בגמרא [דף סח א] מפרש דמשום הכי קרי ליה כלל גדול משום דגדול עונשה של שבת משל שביעית:

השוכח עיקר שבת:    דסבור אין שבת מן התורה:

אינו חייב אלא חטאת אחת:    בגמרא [דף סט ב] יליף שמירה אחת לשבתות הרבה משמירה לכל שבת ושבת ומסתברא דכי כתיבא שמירה אחת לשבתות הרבה כי האי גונא כתיבא דכולה שגגה אחת היא וקרבן (אחד) אשוגג קאתי:

היודע עיקר שבת:    שיש שבת בתורה ונאסרו בו מלאכות:

ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה:    ע"י שגגת שבת ששכח ששבת היום מדקתני סיפא היודע שהוא שבת מכלל דרישא בשאין יודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בענין זה ולא נודע לו בנתיים שחטא:

חייב על כל שבת ושבת:    חטאת אחת לכל שבת ושבת ואע"פ שלא נודע לו בנתיים והעלם אחת היא אמרינן ימים שבנתיים הויין ידיעה שאי אפשר שלא שמע בנתיים שאותו היום שבת היה ואע"פ שלא נודע לו בנתיים שחטא שלא נזכר במלאכות שעשה בו כיון דשגגה קמייתא משום שבת הוא דהויא והא איתידע ליה ביני וביני כל שבת חדא שגגה היא ומיהו על הרבה מלאכות שבכל שבת לא מחייב אלא חדא דכולה שבת חדא שגגה היא דהא לא שגג אמלאכות דיודע הוא שהמלאכות אסורות אלא אשבת הוא דשגג:

והיודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה:    שלא ידע שהמלאכות הללו אסורות ועשאן כמה פעמים בכמה שבתות:

חייב על כל אב מלאכה:    חטאת אחת ואע"פ שחזר וכפלה בכמה שבתות כולהו חדא שגגה היא דהא לא נודע לו בנתיים ולענין שגגת שבת הוא דאיכא למימר ימים שבנתיים הויין ידיעה לחלק אבל לענין שגגת מלאכות לא אמרי' הכי דמשום הפסק ימים אין לו לדעת אלא אם כן עסק וישב לפני חכמים ולמדוהו הלכות שבת ומיהו בחטאת אחת לא נפטר אכל שבת דשגגה לאו בשבת היא אלא במלאכות ושגגות טובא הוי לשבת אחת ובגמרא (דף ע א) יליף פעמים שהוא חייב על כל אחת ואחת ופעמים שאינו חייב אלא אחת על כל שבת ושבת ומסתברא דחיובא בזדון שבת ושגגת מלאכות דאיכא שגגות טובא ופטורא בשגגת שבת וזדון מלאכות דחדא שגגה היא ואב מלאכה דנקט לאו למעוטי תולדות דה"ה לתולדות ובלבד שיהו התולדות דשני אבות אלא למעוטי היכא דעביד שתי תולדות של אב אחד אי נמי אב ותולדה דידיה דאינו חייב אלא אחת כדקתני סיפא העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת כלומר שתי תולדות של אב א' אינו חייב אלא [חטאת] אחת דהרי הוא כעושה וחוזר ועושה בהעלם א':

גמ' מונה ששה:    מיום שישים אל לבו שכחתו:

ומשמר:    השביעי:

וכל יום ויום עושה כדי פרנסתו:    כלומר ולא יותר דדלמא שבת הוא. ולאו פרנסה מרווחת אלא מצומצמת כדי שיוכל לחיות בה אותו יום בצמצום שלא הותר לו אלא מפני פקוח נפש בלבד. ומשום הכי פרכי' וההוא יומא לימות בתמיה דכיון דאתמול לא עבד אלא כדי פרנסה מצומצמת אי לא עביד מידי בההוא יומא לימות:

ודלמא אתמול שבת הוה:    ונמצא מחלל שבת שלא לפקוח נפש:

בקדושא ואבדלתא:    ולזכרון בעלמא שיהא לו יום חלוק משאר הימים ולא ישתכח שבת ממנו וא"ת ולימא דמינכר ליה בתחומין שאינו מהלך באותו יום חוץ לתחום וכי תימא אפילו בשאר ימים נמי אינו יוצא חוץ לתחום דלאו פקוח נפש הוא ומשום הכי לא שני ליה הכי (וכי) [דאם כן] יעמוד לעולם במדבר ויחלל שבת וימות בארץ גזירה אלא יש לומר דמשום הכי לא שני ליה הכי משום דאפי' בההוא יומא נמי מותר לצאת חוץ לתחום הואיל ותחומין דרבנן:

אמר רבא אם היה מכיר סכום יום שיצא בו:    שהיה יודע היום יום ג' ליציאתו או ד' ליציאתו ומתוך כך יודע איזו יום שמיני ליציאתו:

עושה מלאכה:    בכל יום שמיני וכן לעולם דודאי יום שיצא בו קים ליה דבשבת לא יצא שהרי בישוב לא שכח את השבת:

במעלי שבתא לא נפיק:    דאין לצאת מפני כבוד השבת ועל כרחך כל יום שמיני ותשיעי ליציאתו לישתרי דליכא לספוקינהו בשבת:

דף לא עמוד ב

מתני' אבות מלאכות ארבעים חסר אחת. במקצת נוסחי ההלכות כתובה משנה זו פסקי פסקי ואני מפרש כולה בבת אחת כסדר השנויה במשנתנו:

אבות מלאכות:    אותן מלאכות שהיו במשכן קרויות אבות וכולהו מלאכות אחרנייתא מהנך נפקו והוו תולדות:

הזורע והחורש:    בגמ' פרכינן [דף עג ב] מכדי מכרב כרבי ברישא והדר זרעי ליתני החורש והזורע ומפרקינן תנא בא"י קאי דזרעי ברישא והדר כרבי:

והמעמר:    מאסף את העמרים:

הזורה:    ברחת לרוח:

הבורר:    פסולת בידיו:

המרקד:    בנפה. ובגמרא [שם] פרכינן היינו זורה היינו בורר היינו מרקד דכולהו להפריש פסולת מתוך האוכל נינהו אמאי פלגינהו תנא לתלת ומשנינן דכל מילתא דהוי במשכן אע"ג דאיכא אחריתי דדמיא לה חשיב לתרוייהו באבות כיון שאין מעשיהן שוין ואינן בזמן אחד אלא זה אחר זה:

זורה:    בתבן:

בורר:    בצרורות:

מרקד:    בסובין:

האופה:    לא הואי במשכן דלא שייך אלא בפת ופת לא שייכא במלאכת המשכן אבל כולהו קמאי הוי לסמנין של צבע תכלת וארגמן ותולעת שני אלא דנקט אופה בפת דשכיח כנגד בשול סמנין שהיה במשכן והכי מפרשינן בגמרא [דף עד ב]:

הגוזז את הצמר:    גוזז ושאר מלאכות של צמר השנויות במשנתנו כולן היו בצמר תכלת של מלאכת המשכן:

המלבנו:    מכבסו בנהר:

מנפצו:    אשקרפי"ר בלע"ז:

המיסך:    אורדי"ר בלע"ז:

בתי נירין:    ליצי"ש בלע"ז שנתן שני חוטין בתוך הבית ניר. וגוזז ומלבן וכולהו [אינך] מפרש שיעורייהו לקמן בפרק האורג [דף קה ע"א וע"ב]:

והפוצע שני חוטין:    פי' הרא"ה ז"ל דפוצע הוא שכשחוט אחד ניתק פוצע ראשיהן ושוזרן ביד עד שיהא נארג וקאמר דכשעשה כן בשני חוטין חייב. והנך כולהו ממיסך ואילך עד קושר ומתיר [שייכי ביריעות] ומפרש בגמרא [דף עד ב] דהואי בציידי חלזון. ותופר וקורע נמי ביריעות הוה:

ע"מ לתפור:    פעמים שניקבה היריעה ואינו יכול לתופרה יפה אא"כ קורעה והכי איתא בגמרא אבל קורע שלא לתפור לא היה במשכן:

הצד את הצבי:    וכל מלאכת עור נוהגת בתחשין ובעורותיהן:

המולחו:    לעור:

הממחקו:    מגרר שערו:

מחתכו:    מקצעו ומחתכו לרצועות וסנדלים:

וכותב ומוחק:    מפרש בגמרא [דף קג ב] שהיו רושמין בקרשי המשכן לידע איזה בן זוגו וכותב אות בזה ואות בזה ומוחק פעמים שטועה:

מכבה ומבעיר:    באש שתחת הדוד של סמנין:

הבונה והסותר:    במשכן ובאהלים והקשו בתוספות כי היכי דקתני קורע על מנת לתפור ומוחק על מנת לכתוב אמאי לא תני סותר ע"מ לבנות ותירצו דבהנהו נמי לא הוה צריך למתני על מנת לאשמועינן דבלאו הכי פטור דהא ודאי פשיטא דמקלקל לא מחייב אלא כי עביד על מנת לתקן אלא דתנא הכי לאשמועינן דתופר וקורע על מנת לתפור וכן נמי כותב ומוחק על מנת לכתוב חד שיעורא אית להו דהיינו שתי תפירות ושתי אותיות אבל בבונה דליכא שיעורא כלל כדתנן לקמן [דף קב ב] הבונה כל שהוא לשיעורא לא איצטריך [למתני דלית ליה שיעורא ולאשמועינן נמי דסותר על מנת שלא לבנות לא מיחייב לא איצטריך] דפשיטא דהאי מקלקל הוא:

והמכה בפטיש:    פרש"י ז"ל משום גמר מלאכה שכן האומן מכה על הסדן בשעת גמר מלאכה ולא מיחוור דהא בפרק הבונה (דף קב ב) תנן המסתת והמכה בפטיש ועלה קתני סיפא ר"ג אומר אף המכה בקורנס על הסדן בשעת גמר מלאכה אלמא דלאו היינו מכה בפטיש אלא עיקרן של דברים כפר"ח ז"ל שפי' שהאומן מכה בפטיש על הכלי לשוות עקמימותו וכן על האבן שבבנין להשוותה לחברותיה וכי האי גוונא אע"ג דלא הויא מלאכה מצד עצמה מיחייב בה משום גמר מלאכה:

והמוציא מרשות לרשות:    וא"ת ואמאי לא חשיב נמי מעביר ארבע אמות ברה"ר י"ל משום דמעביר תולדה דמוציא הוא לפי שד' אמות של אדם רשותו הן ומי שמוציא חוץ לד' אמות הוה ליה מוציא מרשות לרשות וכי אמרינן לקמן בפרק הזורק (דף צו ב) דמעביר ד' אמות ברה"ר הלכתא גמירי לה היינו לחייב בה מדין מוציא ומש"ה עונשין עליה הואיל ונסמכה לתורה שבכתב הא לאו הכי לא מחייב עליה שאין עונשין מהלכה למשה מסיני וא"ת עוד למה לא שנו מושיט מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע דמיחייב כדאיתא לקמן בפרק הזורק [דף צו ב] כבר הקשו זה בירושלמי [פרק זה סוף הלכה ב'] דגרסינן התם למה לא תנינן הושטה עמהון רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי ר' יודא בשם ר' יתר עליה הושטה ולמה לא תנינן הושטה עמהון שכל המלאכות באחת וזו בשנים שכל המלאכות יש להן תולדות וזו אין לה תולדה ומדלא חשו לאקשויי הכי בגמרא דילן מסתברא דסבירא להו שאף הושטה בכלל המוציא מרשות לרשות היא כיון שאינו מתחייב עליה אלא מפני שרה"ר בינתיים:

גמ' תנא הזורע והזומר וכו':    כולן מלאכה אחת הן דזומר נמי לצמוחי אילנא הוא ונפקא מינה דאי עביד כולהו בהדי זורע לא מחייב אלא חדא דהעושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא חטאת אחת. זורע אב מלאכה ונוטע נמי אב מלאכה דהיינו זורע אלא שזה באילנות וזה בזרעים מבריך ומרכיב כמו כן אבל זומר תולדה היא:

האי מאן דקטל אספסתא:    שחת וקוצרין אותו ג' פעמים בחדש וחוזר וצומח:

אחת משום קוצר:    לפי שצריך הוא למה שקוצר:

ואחת [משום] נוטע:    לפי שע"י קצירתן צומח יותר:

דקניב סילקא:    שחותך תרדין מן המחובר וחוזרין וגדלין:

והחורץ:    עושה חריצים בקרקע:

מלאכה אחת הן:    ואינו חייב אלא אחת דכולהו לרפויי ארעא עבידי:

גבשושית:    תל קטן:

בבית:    שייך בנין שמתכוין להשוות קרקעיתה:

בשדה חייב:    משום חורש דמרפי ארעא:

גומא וטממה בעפר:    בשדה חייב משום חורש שהעפר שמילאה בו הוי רפוי וטוב לזרוע והשוה הקרקע להיות נזרע עם השדה:

אלא לעפרה:    לכסות צואה:

פטור עליה:    דאין כאן משום בנין בבית דקלקולא היא ולזריעה נמי לא חזיא אבל אם היה צריך לה בבית חייב משום בונה:

לרבי יהודה:    בפ' המצניע (דף צד ב) גבי המוציא המת במטה:

מתקן:    כמו המוציא את המת לקברו שאינו צריך לגופה של הוצאה ולא למת אלא לפנות את ביתו והוצאה הצריכה לגופה היינו שהוא צריך לחפץ זה במקום אחר:

מקלקל הוא:    את ביתו:

גודר:    בתמרים:

מוסק:    בזיתים:

אורה:    בתאנים:

אמר רב פפא האי מאן דשדא פיסא לדיקלא:    זרק פסת רגבים בדקל:

ואתר תמרים:    השיר תמרים:

תולש:    תולדה דקוצר:

מפרק:    תולדה דדש שמפרק תבואה משבוליה לשון פורק מן החמור ופרש"י ז"ל שאף זה מפרק תמרים מן הדקל ולא נהירא דאי הכי מאי איריא תמרים בוצר וגודר ומוסק ואורה נמי ליחייב תרתי אלא דווקא בתמרים הוא דמיחייב תרתי לפי שהם באילן כעין אשכול וכשהאשכול נתלש מן האילן חייב משום תולש וכשנחבט בקרקע ונפרקין התמרים מן האשכול חייב משום מפרק:

ורב אסי אמר דאין דרך תלישה ופריקה בכך:    ע"י זריקה אלא או ביד או בכלי ותולש כלאחר יד הוא ופטור:

דף לב עמוד א

המחבץ. שמעמיד החלב בקיבה:

דכניף מילחא ממלחתא:    שצובר מלח ממשרפות המים (יהושע יא) דמתרגמינן חריצי ימא שממשיך לתוכן מן המים והחמה שורפתן והן נעשות מלח ולאותן חריצין קרי מלחתא:

משום מעמר:    שאף הוא מאסף השבלים:

המנפץ:    פשתן מגבעוליו:

המנפט:    צמר גפן בקשת כדרך האומנים צמר גפן גדולי קרקע הוא להכי קרי ניפוט דידיה תולדה דדש שמפרק גרעינין ממנו ולא קרי ליה תולדה דמנפץ צמר:

תנו רבנן היו לפניו מיני אוכלין וכו' בורר ואוכל לאלתר:    ודוקא ביד כמו שנפרש בסמוך בס"ד:

היו לפניו מיני אוכלין וכו':    והתניא חייב פרש"י ז"ל דמברייתא דלעיל פרכינן ולא מחוור דאם איתא כיון דמוקמינן לה בנפה ובכברה ברייתא דקא שריא לאלתר נמי [בנפה וכברה] היא דהא אביי לא מפליג בין רישא וסיפא אלא בין לאלתר ובו ביום וליתא דלא מבעיא בנפה וכברה אלא אפילו בקנון ותמחוי לאלתר נמי אסירי וראיה לדבר מדתני בפרקא קמא דיו"ט (דף יב ב) המולל מלילות מערב שבת למחר מנפח על יד על יד ואוכל אבל לא בקנון ולא בתמחוי וההיא ודאי לאלתר היא דאי לבו ביום הא אמרינן התם לענין מעשר המולל מלילות של חטים מנפח על יד על יד ואוכל ואם נפח ונתן לתוך חיקו חייב אר"א וכן לשבת אלא ודאי הא דאמרי' והא תניא חייב היינו ברייתא אחריתי דמתניא הכי היו לפניו מיני אוכלין ובירר ואכל ובירר והניח חייב ומדקאמר בירר ואכל משמע דאפילו לאלתר ומשנינן דההיא בנפה וכברה וכי קאמר רב אשי פטור אבל אסור היינו בקנון ותמחוי ולאלתר וברייתא דקתני לעיל מותר מיירי ביד:

ונמצא פסקן של דברים דכל לבו ביום אפילו ביד חייב חטאת לאלתר ביד מותר והיינו ברייתא דלעיל בקנון ובתמחוי פטור אבל אסור והיינו דרב אשי בנפה ובכברה חייב חטאת והיינו הך ברייתא בתרייתא דקתני חייב ושיעורא דלאלתר כתבו בשם רבינו חננאל ז"ל דהיינו שיעור מה שמיסב על השולחן באותה סעודה בלבד ועוד כתבו בשמו ז"ל דכי שרינן לאלתר היינו דוקא בבורר אוכל מתוך פסולת אבל פסולת מתוך אוכל אפי' לאלתר חייב חטאת ויליף לה מדחזקיה דאמרינן לקמן בסמוך הבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהן חייב ומדקאמר סתמא משמע אפי' לאלתר וטעמא משום דעיקר בורר היינו פסולת מתוך אוכל ולא תיקשי לך הא דאמרינן לקמן בפ' תולין [דף קלח א] משמר משום מאי מתרינן ביה ואמרינן משום בורר ומה דרכו של בורר נוטל אוכל ומניח פסולת אף כאן נוטל אוכל ומניח פסולת דהתם הכי קאמרינן דכיון דאף בורר אוכל מתוך פסולת משכחת ביה חיובא דהיינו בנפה וכברה משום הכי קאמרינן שאף אם התרו בו משום בורר התראתו התראה דאיכא בורר דמיחייב דדמי ליה אבל בתוספות תירצו דכשהאוכל מרובה על הפסולת בכי האי גוונא דרכו של בורר לברור האוכל ולהניח הפסולת אבל כשהפסולת מרובה דרכו לברור הפסולת ולהניח האוכל ולא מחוור:

אמר חזקיה הבורר תורמוסין וכו' ואי לא שקלי ליה מסריח:    כלומר דמתוך שהוא שלוק הרבה אם אין מסלקין אותו מיד מתוך פסולת שלו לאלתר הוא מסריח והפסולת אינו מסריח הילכך כפסולת מתוך אוכל דמי:

אמר רב פפא האי מאן דפרים סילקא פרים גרסינן כלומר שמחתכו הדק וכדפרשינן קיפה בפרק העור והרוטב (דף קכ א) פירמא דהיינו אותו דק דק של בשר שיורד לשולי הקדירה וכתב הרשב"א ז"ל בתשובה דדוקא במחתכן כדי לאכלן למחר או לבו ביום לאחר שעה הא לאו הכי שרי כדשרי אביי לברור ולאכול לאלתר ולפיכך התיר לפרר פתיתי לחם לתרנגולים לתת לפניהם לאלתר וכדקיימא לן בשלהי מכלתין [דף קנה א] דשוויי אוכלא משוין ובספר המצות התירו לפי שאין טחינה אחר טחינה:

אמר רב מנשיא האי מאן דסלית סילתי:    פרש"י ז"ל שמבקע עצים גדולים ועושה מהן עצים דקים והרב אלפסי ז"ל פי' כמו שכתוב בהלכות:

ואי קפיד אמשחתא:    לחתכו במדה:

חייב משום מחתך:    דעור שהוא אב מלאכה והיינו שהוא קוצצו במדה:

האי מאן דשדא סכתא לאתונא:    פרש"י ז"ל שהשליך יתד לח לתנור חם ליבשו שיתקשה והרב אלפסי ז"ל פי' כמו שכתוב בהלכות:

האי מאן דארתח כופרא:    שהתיך זפת:

חייב משום מבשל:    אמרינן בגמרא דקמ"ל שאע"פ שחוזר ומתקשה ואין הבישול ניכר בו אפ"ה חייב משום מבשל:

תנו רבנן התולש את הכנף:    נוצה גדולה מכנף העוף:

והקוטמו:    לאחר שתלשו חתך ראשה שהוא דק וראוי להניחו בכר וכסת:

והמורטו:    לצד זנבו שהוא קשה מורט השער מכאן ומכאן ומשליך הקנה ונותן השער בכר וכסת ומפרשי' בגמרא דתולש חייב משום גוזז וקוטם חייב משום מחתך דקפיד לחתוך עד מקום שהוא ראוי וממרט חייב משום ממחק:

ומדאמרינן דתולש חייב משום גוזז ש"מ דאפי' לאחר מיתה מיחייב דבגוזז ל"ש מחיים ול"ש לאחר מיתה והכי איתא בתוספתא [מכילתין ר"פ ט] הגוזז מן הבהמה מן החיה מן העופות אפילו מן השלח מלא הסיט כפול חייב והכי נמי איתא בירושלמי בפרקין דגרסי'

דף לב עמוד ב

התם התולש מן המתה חייב תלישה זו היא גזיזתה וכיון דבגוזז לא שנא מחיים ולא שנא לאחר מיתה כתב הרמב"ן ז"ל שמותר לתלוש נוצה מצואר העוף ביו"ט כדי לשחוט דכיון דלא שני לן באיסורי תלישה בין מחיים בין לאחר מיתה וניתנה יו"ט לדחות אצל מלאכה זו שהרי עתידה הנוצה ליתלש משום אוכל נפש אף מחיים מותר ואי קשיא לך דהא תנן בבכורות בפרק הלוקח בהמה (דף כד ב) רבי יוסי בן משולם אומר השוחט את הבכור עושה מקום לקופיץ מכאן ומכאן ותולש את השער ואבעיא לן עלה בגמרא כנגדו ביו"ט מהו ואסיקנא דכנגדו ביו"ט מותר [שם וכ"ה א] דתולש לאו היינו גוזז ופרכינן עלה והא תניא התולש את הכנף והקוטמו והמורטו חייב שלש חטאות ואמר ריש לקיש תולש חייב משום גוזז ומפרקי' שאני כנף דהיינו אורחיה ומשמע לכאורה דכיון דהיינו אורחיה בכנף ביום טוב אסור יש לומר דהכי אמרינן היכי אמרת דתולש צמר מן הבהמה לאו היינו גוזז מאי שנא מתולש את הכנף דחייב משום גוזז ומפרקי' דלא דמי כנף לצמר דצמר לאו היינו אורחיה בתלישה אלא בגזיזה וכנף היינו אורחיה וכיון דהיינו אורחיה אם לא היה סופו של יו"ט לדחות אצל מלאכה זו כשם שאין סופו לדחות אצל צמר הבהמה אין ה"נ דהוא אסור אבל כיון שסופו לדחות כדכתיבנא אע"ג דהיינו אורחיה מה לי מחיים מה לי לאחר מיתה זהו דעת הרמב"ן ז"ל וכן נהגו והרמב"ם ז"ל אוסר:

התופר שתי תפירות והא לא קיימי:    וכיון דלא קיימי לאו מלאכה היא:

שקשרן:    שקשר שני ראשי החוט ומכאן למד הרב ר"א ממיץ ז"ל דקושר קשר אחד לא מחייב שאינו מתקיים דאי מחייב כיון דתופר שתי תפירות לא משכחת לה בלא קשר [תיפוק לי משום קשר] אלא ודאי כדאמרן והכא בשלא קשר אלא קשר אחד עסקינן:

שכן יריעה שנפלה בה דרנא:    כלומר תולעת שמנקבת בה נקב קטן ועגול וצריך לקרוע למעלה ולמטה את הנקב שלא תהא התפירה עשויה קמטין:

המותח חוט של תפירה:    (כנגד התפירה כנגד התפור) ועומד והניח החוט ארוך ונתפרדו שתי חתיכות הבגד זו מזו במקצת וחוטי התפירות נמשכין ומתח את ראשי החוטין להדק ולחבר החתיכות זהו תפירתו וחייב:

הלמד דבר אחד מן המגוש:    מין שממשיכו לע"ז ואפי' דברי תורה אסור ללמוד ממנו:

והיודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו מחשב אסור לספר הימנו:    דכתיב כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים איזו היא חכמה ובינה שהיא לעיני העמים זו חשוב תקופות ומזלות [שמראה להם סימן לדבריו בהלוך החמה והמזלות] שמעידין כדבריו שאומר שנה זו גשומה והיא גשומה שנה זו שחונה והיא שחונה שהכל לפי השעה המתחלת בכניסת השמש למזל הילכך כשאינו מחשב אסור לספר הימנו:

היינו מולח היינו מעבד:    אטו מליחה לאו צורך עבוד הוא:

ועייל שרטוט:    כשהוא בא לחתכו משרטט תחלה כפי מה שהוא רוצה להאריך ולהרחיב ולקצר החתוך ואח"כ מעביר הסכין דרך השרטוט שכך עשו בעורות המשכן כשחתכום:

השף בין העמודים:    פרש"י ז"ל כגון עמודי אכסדראות העשויות חלונות חלונו' והשף בקרקעית הבנין שביניהן כדי שיהא חלק חייב משום ממחק ולא נהירא דכל כי האי גונא בבית חייב משום בונה ובשדה חייב משום חורש וכדאמרינן לעיל [דף עג ב] גבי גבשושית וגומא אלא הכי פירושא השף את העור בין העמודים כדי להחליקו חייב משום ממחק שכן דרך הרצענין להחליקו ולרככו בכך והכי איתא בירושלמי דפרקין [סוף הל' ב'] מה מחיקה היתה במשכן שהיו שפין את העור על גבי העמוד ועדיין אין נוח לי דא"כ היכי שייך למימר חייב משום ממחק היינו ממחק גופיה:

המגרר ראשי כלונסאות:    שיהיו ראשיהן שוין זה כזה:

והממרח רטיה:    מחליק תחבושת על המכה:

מסתת את האבן:    לאחר שנעקרה מן ההר ונחצבה מחליקה:

משום מכה בפטיש:    שהוא גמר מלאכה:

הצר בכלי צורה:    בכלי שעומד לכך לנאותו:

מנפח בכלי זכוכית:    כשהותך נעשה ע"י נפוח:

דשקיל אקופי:    קסמים דקים שנארגו בה בלא מתכוין ונוטלין אותן ממנה לאחר אריגה גמר מלאכה הוא וחייב משום מכה בפטיש:

כתב אות אחת גדולה וכו' פטור:    שבקרשי המשכן שתים היו כותבין אות אחת בזו ואות אחת בזו כדי לזווגן כשסותרים אותו:

מחק אות אחת וכו' חייב:    שאין מלאכת מחיקה אלא ע"מ לכתוב והרי יש מקום לשתי אותיות:

אמר רבי מנחם ברבי יוסי וכו':    הא קמ"ל מאן תנא קמא ר' מנחם בר' יוסי:

מתני' ועוד כלל אחר אמרו כל הכשר להצניע:    שהוא העשוי להיות צורך האדם:

ומצניעין כמוהו:    כמות זה כלומר שיש בו שיעור הראוי להצניע:

אינו חייב אלא המצניעו:    אם נעשה חביב לאדם אחד והצניעו חייב על הוצאתו אם חזר והוציאו אבל אדם אחר אינו חייב עליו דלגביה לאו מלאכה היא:

גמ' מאן דאמר דם נדה:    אינו כשר להצניע כל שכן עצי אשרה דאיסורי הנאה נינהו וצריך לאבדן:

כיון דחלשא:    המאכיל דם האדם לחתול נעשה חלש אותו אדם:

מתני' המוציא תבן וכו' עצה:    מפרש בגמרא דהיינו תבן של מיני קטנית:

כמלא פי גמל:    דנפיש אבל כמלא פי פרה לא חזי שאין אוכלין אותו אלא גמלים:

עמיר:    קשין של שבלים:

פי טלה:    נפיש מפי גדי הילכך עמיר דלא חזי [לגדי] לא מחייב כמלא פי גדי עד דאיכא

דף לג עמוד א

כמלא פי טלה אבל עשבים הואיל וחזו בין לטלה בין לגדי מיחייב כמלא פי גדי:

לחין:    הראוים לאדם:

כגרוגרת:    דזהו שיעור לכל מאכל אדם בשבת אבל כמלא פי גדי לא דלחים לא חזו לגדי:

ואין מצטרפין זה עם זה:    אם הוציא חצי שיעור מזה וחצי שיעור מזה אין מצטרפין ומפרש בגמ' דלא אמרינן הכי אלא לענין שאינו מצטרף הקל עם החמור אבל החמור עם הקל מצטרף וחמור היינו אותו ששיעורו מועט וקל אותו ששיעורו מרובה:

המוציא אוכלין:    אוכלי אדם:

ומצטרפין:    כל אוכלי אדם זה עם זה:

חוץ מקליפיהן:    שאינן אוכלין ואין משלימין השיעור:

ועוקציהן:    זנב הפרי דהוא עץ בעלמא:

וסובן:    קליפת חיטין הנושרת מחמת כתישה:

ומורסנן:    הנשאר בנפה ואמרינן בגמ' [ד' עו ב] דאע"ג דסובן ומורסנן מצטרפי לשיעור חלה התם שאני שכן עני אוכל פתו בעיסה בלוסה כלומר מעורבת בסובנה ומורסנה הילכך לחם הארץ קרינן ביה אבל לענין שבת מידי דחשיב בעינן וסתמייהו דהני לאו אוכל נינהו:

רבי יהודה אומר:    כל קליפין אין מצטרפין כדקאמרי' (רבי):

חוץ מקליפי עדשים:    שמצטרפות אותן שמתבשלות עמהן אבל לא קליפה חיצונה שהן גדילות בתוכן הנושרות בגורן:

גמ' מפני שנראין כזבובין בקערה:    לפי שקליפתן שחורה ומשום הכי אין מתבשל עמהן אדרבה מסירין אותן כדי שלא יראו כזבובין בקערה:

סליקו להו כלל גדול