מהרש"ל על הש"ס/שבת/פרק ג

‏‏

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רב ניסים גאון | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: מהרש"ל | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף לו עמוד ב

רש"י אחר ד"ה אבל לא תבשיל כו'. צ"ל ד"ה לא מחזירין בשבת דמחזי כמבשל והס"ד:

תוס' בד"ה חמין ותבשיל כו' דמודו רבנן כו'. נ"ב הכל בלשון דילמא הוא אבל לפי האמת אינו כן כדמוכח לקמן ודו"ק:

דף לז עמוד א

תוס' בד"ה אי אמרת בשלמא כו' ניחא ליה שפיר לחלק כדמוכח כו'. נ"ב פי' דאי כפרש"י דלא ניחא ליה לחלק בחזרה אלא בהשהאה באינה גרופה אבל לא בחזרה א"כ מאי משני אסיפא קאי הא לא ניחא ליה לחלק בחזרה ודו"ק:

בא"ד דהא חנני' שרי במצטמק ויפה לו כו'. נ"ב וא"ל למאי צריכים לדייק מחנניא ממתני' גופה איכא למידק דהא בית שמאי אין אוסרין תבשיל שנתבשל כל צורכו אלא במצטמק ויפה לו כמ"ש התוס' וא"כ ממילא כה"ג בית הלל שרו משום דמתניתין איירי סתמא אפילו בלשהות בגרוף וקטום וכי האי גוונא צריכין לומר דטעמא דב"ש משום דמצטמק ויפה לו אבל אי מתניתין בלהחזיר קתני אבל לשהות שרי אפילו באינו גרוף כו' אין אנו צריכין לשום טעם אמאי קאסרי בית שמאי נתבשל כל צרכו משום דאינו גרוף וקטום הוא ובאינו גרוף לא חילקו באיסור וכמו שלא חלקו לענין חזרה ודו"ק:

בא"ד אתיא כחנניא כו'. נ"ב ותימה אמאי לא דייק מגופא דחנניא דשרי אפי' לא בישל כל צרכו וכ"ש מצטמק ויפה לו וכ"כ הרי"ף והרא"ש דכ"ש הוא ולפ"ז הוי ליה נמי לדייק ממתני' מאחר דשרי ב"ה אפילו בלא בישל כל צרכו כ"ש מצטמק ויפה לו אלא בודאי לא ס"ל התוס' הכי וסברי דילמא מצטמק ורע לו אפי' לא בישל כל צרכו עדיף ממצטמק ויפה לו בבישל כל צרכו משום דממילא יתבשל כל צרכו ולא יחתה מאחר שמצטמק ורע לו כמו שכתבו התוס' לעיל גבי חמין א"כ שמא גם בתבשיל נאמר הכי ודו"ק (עיין במהרש"א):

דף לז עמוד ב

גמ' משהין עליה חמין שהוחמו כ"צ ותבשיל שבישל כל צרכו אפי' כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה להחזיר תנן כו' חסורי מחסרא הלכך עקר כו'. נ"ב האי לישנא דהלכך מגומגם הוא דהא אפילו לשהות קתני מ"מ אסור להחזיר כמו שפי' לקמן אלא צ"ל דהכי פי' הלכך דוקא עקר לא יחזיר ר"ל אבל לשהות שרי אף באינו גרוף וקטום ודו"ק:

תוס' בד"ה ש"מ מצטמק כו' שרי בחמין שלא הוחמו כו'. נ"ב פירוש וקשה אמאי נקט לב"ה גבי חמין שהוחמו כל צרכן וק"ל:

בד"ה דיוקא דמתני' כו' ונראה לפרש דדיוקא דמתני' כו'. נ"ב פי' כדי שלא תאמר מתני' דכירה בלשהות איירי ואסור בלא גריפה ואם כן פליגא הך סתמא אסתמא דפ"ק ולא חררה על גבי גחלים כו' ואם כן סתמא בתרייתא עיקר ודו"ק:

דף לח עמוד א

רש"י בד"ה קתני מיהת כו' בין לרבה ולרב יוסף כו'. שוגג הס"ד כצ"ל:

בד"ה לפני גזירה כו' השוכחים וכי כו' הד"א:

תוס' בד"ה הא לכתחלה הא דיעבד כו'. נ"ב וצ"ע א"כ אמאי לא משני תרווייהו אליבא דר"מ ויאמר וכן אליבא דר' יהודה או יפרש נמי תרווייהו כדר' יהודה דמאחר דקשה נמי לר"מ חמין אחמין הו"ל לשנויי מיד וק"ל. ונראה דזהו פשוט לתלמודא דאיכא לשנויי חמין אחמין בין לר"מ בין לר"י דזו איירי לכתחלה וזו דיעבד וכן זו בגרופה וזו באינו גרופה אבל מה שקשה מתבשיל לתבשיל דהתם קאמר חמין ולא תבשיל והכא אמר חמין ותבשיל ולישנא דחמין ותבשיל משמע קצת דפליג אמאן דאמר חמין ולא תבשיל ומחלק ביניהן אלא חמין ותבשיל לשניהן שוין בכל מילי אם כן אזלי כל הני שינויי בין לר"מ בין לר' יהודה משום הכי מוכרח התלמוד לשינויא להשמיע דאף בכה"ג איכא שינויא ולאו דוקא חמין ותבשיל קאמר שיהיו שוין לגמרי ודו"ק:

דף לט עמוד א

רש"י בד"ה והא דתניא כו'. צ"ל והא דתנן כו' בפ' חביות נותנין כו' והד"א:

תוס' בד"ה מפני שמזיז כו' ליגזר שמא יחפור כו' כצ"ל:

בא"ד מעשה דאנשי טבריא כו'. נ"ב הכי פריך דשייך יטמין א"כ מעשה אסיפא קאי ויהיה אסור להטמין ביצה בחול אף מבעוד יום אבל למ"ד מפני שמזיז א"כ מעשה דאנשי טבריא ארישא קאי וא"כ הא דלא יטמיננה בחול כו' דוקא בשבת איירי עיין באשר"י:

בא"ד והוה חופר שהוא תולדה דחורש. נ"ב ואין להקשות א"כ אמאי קאמר ליגזור הא דאורייתא הוא שחופר גומא די"ל דה"ק אפילו את"ל דאינו חופר גומא ממש אף לר' יוסף משום דלא שייך גומא אלא כשנוטל עפר בידו מן הקרקע ונשאר גומא כו' כמו שמפרשים התוס' לקמן מ"מ אסור מדרבנן א"כ ליגזור נמי הכא כו' ודו"ק:

בד"ה אלא למ"ד שמא יזיז כו'. נ"ב נ"ל דמשום הכי מקשי התוס' הכא מדפריך המקשה מרשב"ג אלא למ"ד כו' מאי פריך דילמא איהו אליבא דר' יוסי קאמר ורשב"ג לא ס"ל הכי אלא ש"מ אליבא דכ"ע אמר שהטעם הוא משום מזיז ולא משום שמא יטמין כו' א"כ קשה אטו מי לית ליה גזירה דהטמנה כו' ודו"ק. א"נ לעיל ליכא לאקשויי דדילמא רב יוסף מוסיף אדרבה וסבירא ליה תרוייהו טעמי ומאי בינייהו דקאמר לאו דוקא מאי בינייהו בין רבה ובין רב יוסף אלא רצה לומר מאי בינייהו בין הני תרי טעמי ודו"ק. (עיין במהרש"א היטב) (תירוץ האחרון מצאנו במקום אחר מכתיבת ידי הרב ז"ל):

דף לט עמוד ב

רש"י בד"ה והאי תנא כו'. ואפי' ב"ה כו' אלא לפניו ידיו כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אלא פניו ידיו ורגליו כו' כ"ש פניו ידיו כו'. נ"ב ואין לומר דה"ה פניו ידיו ורגליו אסור ולא תנא רחיצת כל גופו אלא למידק מיניה מבעוד יום שרי ומש"ה פריך מן הברייתא דאסור זה אינו דלמה ליה למיתני רחיצת כל גופו בשבת כדי למידק מבעו"י ליתני רבותא כדי לאשמעינן גופא דדינא בשבת דאפילו פניו ידיו ורגליו אסירי והא דתירץ במשתטף כל גופו קאמר ליכא למיפרך הא פניו ידיו ורגליו שרי דגריעי טובא מלהשתטף כל גופו כדמוכח להדיא בסוגיא זו ל"ק מידי אמת דגריעי מיניה אבל בתחלה מוכרח התנא להשמיע לן דאסרי שיטוף כל גופו דלא תימא לא אסרי אלא רחיצה אפילו פניו ידיו ורגליו אבל לשיטוף בעלמא ליכא צד איסור קמ"ל ודו"ק. אבל תימה דלמא לא איצטריך לאשמעינן דפניו ידיו ורגליו אסירי מאחר דתנא שאסורים בשתיה א"כ מכ"ש היא ולא תנא רחיצה אלא כדי למידק דבע"ש שרי כל גופו וצ"ל דמאחר דפניו ידיו ורגליו נמי אסירי א"כ מה שתנא סתמא אסורים ברחיצה הוה כאילו תנא להדיא דאיירי נמי בפניו ידיו ורגליו וא"כ יש להקשות אימא סיפא ומה משני דאיירי בשיטוף ולא ברחיצה וזה אינו שייך אלא בכל גופו ודו"ק (עיין במהרש"א):

בד"ה אלא אם כן ראויין כו' דהא לית להו מתוך כו'. נ"ב היינו פ"ק דביצה דף יג:

בא"ד והיינו טעמא שהבלנים חשודין כו' כצ"ל. ונ"ב הכי פירושו מאחר דב"ש אסרי להחם מים לרחוץ פניו ידיו ורגליו ואפ"ה התירו כשמחמם לשתיה והותיר לפניו ידיו ורגליו ואע"פ שהמבשל לחולה אסור לבריא משום שמא ירבה בשבילו הכא התירו משום שמחת יום טוב כמו ממלאה אשה קדירה של בשר אע"פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת וכמו שפירשו התוס' בפרק קמא דגיטין א"כ אמאי לא שרי בית שמאי נמי להותיר אף כשיעור רחיצת כל גופו דהא ב"ש הוו קודם גזירה שגזרו על רחיצה בחמין ביום טוב אפילו בחמין שהוחמו בעיו"ט על כן משני דהיינו טעמא דאפילו בימי ב"ש לא רצו להקל ולהתיר שירבו כדי שיעור רחיצה כי הבלנים הם לעולם היו חשודין כו' ודו"ק:

בד"ה אמר רבה בר בר חנא כו' דהכא סתם במתני' כו'. נ"ב פי' אבל התם הוי מחלוקת ואח"כ סתם והלכה כסתם וק"ל:

דף מ עמוד א

גמ' דהא איתותב לא שמיע כו' כצ"ל ונמחק דילמא. ונ"ב פי' לא ס"ל כלומר לא חש להאי תיובתא ודו"ק נ"ל (עיין במהרש"א):

שם אמר רבא האי מאן כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ואי לא שמיע כו' לרב יוסף הא כו' הד"א:

בד"ה מחופים בנסרים כו' לחוש שמא נתחממו כו'. נ"ב מה שפירש"י בשבת לאו דוקא אלא ביו"ט וה"ה בשבת:

תוס' בד"ה דילמא ה"מ כו' אע"ג דלא קאמר במישנתנו כו'. נ"ב פי' שלא קאמר הלכה כדברי המכריע במשנתנו אלא סתמא קאמר הלכה כדברי המכריע בכל מקום:

בד"ה הלכה כדברי המכריע כו' ולא נהירא דלא הוי הכרעה כו'. נ"ב והא דהלכה כמותו משום דמפרש ונותן טעם לדבריו ותימה לי לפי' ר"ת דס"ל דהוי מכריע ממש הא ר"ע הוי תלמיד לגבי ב"ש וב"ה ואין התלמיד יוכל להכריע (עיין במהרש"א):

בד"ה למוצאי שבת כו' ולא ביו"ט דעובדא דמייתי כו' כצ"ל. ונ"ב פי' הא דריב"ל התחילו הבלנים וק"ל:

דף מ עמוד ב

גמ' תדע דאמר כו'. נ"ב יש כאן להקשות מאי אולמא האי עובדא דר"מ מהאי עובדא דלעיל דר' וצ"ל דלא תימא לעולם אסור לומר ד"ת בבית המרחץ אפי' כדי לאפרושי מאיסורא אלא שרבי לא רצה שיחם בכלי ראשון אלא כדי שיפשור מעט וק"ל. והאי ש"מ תלת בע"כ נמי ליתא לכך מביא ראיה להדיא מהא דר"מ דשרי לאפרושי מאיסורא וק"ל (עיין במהרש"א):

רש"י בד"ה סולדת כו' ואסלדה בחילה כו'. נ"ב במענה (ג') [ב] דאיוב:

בד"ה לא ישוט דאע"ג דליכא למיגזר אסור. נ"ב פי' לחבית של שייטין:

דף מא עמוד א

רש"י בד"ה שותין ממימיו כו' ועוד דנחושתא דתנן באנטיכי כו'. נ"ב ר"ל תחתית של יורה וכן לענין ערות קלון אשה כדכתיב יען השפך נחושתך ותגלה ערותך ר"ל תחתון של אשה ע"כ:

דף מא עמוד ב

תוס' בד"ה מיחם שפינה כו' שאין מתכוין אלא מדרבנן כו'. נ"ב פי' ואין שבות במקדש כמו שמסיק בסוף המסקנא ודו"ק:

דף מב עמוד א

רש"י בד"ה גחלת כו' לחון פסולת של כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה נותן אדם כו' שאמר ר"ת דחמין לתוך צונן כו'. נ"ב והר"ן כתב מאחר שמתערבין בעירויין אין בהם כח לבשלן כו' ע"ש:

דף מב עמוד ב

גמ' אמר רבה מ"ט כו' והתניא נשברה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה חוץ מדבר שיש בו חומץ או ציר שהן כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה והיינו דרב נחמן הכא הלכה כלישנא בתרא כו'. נ"ב ושיטת הרי"ף והרמב"ם לעולם לישנא בתרא עיקר וכ"כ הרא"ש בב"ק:

דף מג עמוד א

גמ' באבנים מקורזלות. נ"ב פי' בערוך מקורזלות מתוקנות ואין בהם חידודין פי' אחר שאין ראשיהן חדין פי' אחר אבנים רכות וע"ש:

תוס' בד"ה בעודן עליו כו' כי שדינהו בקדרה כו' כצ"ל:

דף מג עמוד ב

רש"י בד"ה ב' חלות כו' עושין אותה הדבורים כו' חלות דסתמא כו' כצ"ל:

בד"ה זה זוקף כו' אבל לאתויי מעיקרא. נ"ב פי' לזקוף אותה:

דף מד עמוד א

רש"י בד"ה מטלטלין כו' לאשתמושי ביה שלא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה דכ"ע טלטול כו' והכא חשוב כשוכח מדשרי שמואל כל דבר שדעתו ליטלו בשבת כו' כצ"ל. נ"ב והאשר"י נמי כתב דאיירי בשוכח אבל לא מטעם התוס' שפי' שלא היה דעתו שיונח במקום זה כל השבת אפילו בחמה אלא מאחר דמת בשבת הוה כשוכח ודו"ק (עיין במהרש"א):

בא"ד ופי' בקונטרם לקמן דאסור משום טלטול מן הצד כו' כצ"ל. ונ"ב ברש"י שלפנינו לא מצאתי אלא מפני שמזיז עפר ויכול להיות כפי' ר"י ע"ש:

בא"ד ואיידי דאיירי לעיל מיניה בגומא נקטי ומותיב כו' כצ"ל. ונ"ב הכי פריך בשלמא לפי' הקונטרם דפי' דהא סליקוסתא דרב הונא משום טלטול מן הצד הוא היינו דשייך בסוגיא דלעיל מיניה אמתניתין דקופה מטה על צדה כו' ואמרינן עלה הכל מודים שאם נתקלקל הגומא שאסור להחזירה והיינו משום טלטול מן הצד אבל השתא דאיירי משום שמזיז עפר וחופר גומא לא שייך כלל לסוגיא דלעיל דאיירי בטומן בגיזת צמר על כן משני אפ"ה שייך להא דלעיל דאיירי בעשיית גומא נקטה נמי הכא ר"ל דהכא נמי אסור משום חופר גומא וק"ל. ונכתב עוד בצידו כך הקישור בשלמא לפי' הקונ' איכא למימר דהכי מקשה מאחר שטמן הלפת וצנונות בתוך העפר א"כ אפי' מקצת עליו מגולים מ"מ א"א שלא יהא טלטול מן הצד לעפר שעל ראשן ואפ"ה שרי וה"ה לסליקוסתא אפי' לא דצה ושלפה דהרי אין בו איסור אלא משום טלטול מן הצד שמזיז עפר מן הצד לפירש"י וגבי טומן לפת אפי' דצה ושלפה אינו מועיל למה שלא יזיז עפר שעליו וכן פירשו התוס' בפ' חלון דהטומן לפת בכה"ג איירי אבל לפי' התוס' דמשום חופר גומא הוא ואינה אלא בלא דצה ושלפה אם כן מאי פריך מהאי ברייתא דהטומן לפת כו' דלמא איירי שלא בדצה ושלפה דחופר גומא אינו שייך אלא למטה בקרקע על כן משני דמשום הכי פריך דסבירא ליה לסתמא דתלמודא דסתם מתני' איירי אפילו בלא דצה ושלפה כו' ומסקי התוס' ותדע דלפ"ה קשה וכי רב הונא ושמואל לא הוי ידעי מתניתין דזרעים אבל לפירוש התוס' שפיר ידעי אלא דדחקי לאוקמי בדצה ושלפה ודו"ק (עיין במהרש"א):

בד"ה שבנר ושבקערה כו' ומדליקים כו' כבה כו' כצ"ל:

בא"ד להנאתו בא כו'. נ"ב פי' ולאחר שכלה הנאתו יושב ומצפה כו' וק"ל:

בד"ה לדברי המתיר כו' בפ"ק דחולין כו' נ"ב פי' אע"ג דלית ליה מוקצה מחמת מיאוס מוקצה מחמת איסור אפילו לחוד אית ליה וק"ל:

דף מד עמוד ב

תוס' בד"ה ואין מצלת כו' כל הבית טהור לפי כו' כצ"ל. ונ"ב פי' מן הבור לעלייה ודו"ק:

בא"ד פירשן על כו' רישא דמפסיק בין כו' כצ"ל:

בד"ה הא אין עליה כו' ומיהו מטה שיחדה כו' עד סוף הדבור. נ"ב גליון הוא והדבור שאחריו יוכיח ודו"ק. ויש מגיהין האי ומיהו אחר דבור של אחריו דהיינו ה"נ מסתברא כו' וטעות הוא בידם דלא שייך לומר ומיהו כו' דנהי דממטה אין ראיה מכל מקום איכא ראיה מכרכי דזוזי כו' וק"ל:

דף מה עמוד א

תוס' בד"ה ה"נ מסתברא כו' ואלו לר"ש שרי. נ"ב זהו לפי סברת ר"י בד"ה ומה נר כו' והקשה על רש"י כו' ומתוך דבריו משמע דלא מחלק בין מטה לנר לענין יחדו אבל רשב"א ס"ל דר"ש מודה גבי מטה כמ"ש בדבור שלפני זה שר"ש מודה וכן ס"ל לרשב"א בהיפך הדף בד"ה אין לנו כו'. (זה מצאנו בכ"י הרב ז"ל במקום אחר):

בא"ד ודכרכי בזוזי כו'. נ"ב פי' דרב אסר לעיל בפרק קמא ומיניה דייק תלמודא בפ' מי שהחשיך דרב כר' יהודה ס"ל וק"ל:

בד"ה אלא שמן שבנר כו' דמוקצה למצותו לא אסור לטלטל כו' דלא איתקצו לא מחמת מצוה כו' כצ"ל:

דף מה עמוד ב

גמ' פצעילי תמרה כו' נ"ב פ"ה תמרים שאינם מתבשלים באילן לעולם וגודרין אותם מן הדקל ועושין להן חותלות וכונסין לתוכן ומתבשלות ומבעיא לר"ש מהו לאכול מהם ביו"ט ולא נהירי דפצעילי תמרה לא משמע הכי אלא פי' דהוה פגי תמרה שסופן להיות נגמרים ומתוקנין יפה יפה ועדיין לא נתבשלו ופוצעין אותם א' לשנים בסכין ומעלין אותן לגג ליבשן ולא הוי כגרוגרת וצימוקין דלא דחינהו בידים דלא היו ראוים מעולם:

שם ר"ש אפילו בב"ח כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה לדבריו כו' צ"ל וא"א לדבריו כו':

בד"ה דאית ביה ביצה כו' אוסר ר"ש לטלטלה כו'. נ"ב אבל הרא"ש מוכיח בסוף ביצה דר' יוחנן אפילו לטלטלה אוסר מהאי טעמא אלא הוי מצי לשנויי כו':

דף מו עמוד א

גמ' דהואיל וחזי לכסות ביה מנא נמחק. ונ"ב בס"א אינו וכן משמע מעובדא דלקמן:

תוס' בד"ה דחוליות כו' דבפ"ב דביצה כו' כצ"ל:

דף מו עמוד ב

גמ' נדרים בשבת ונשאלין לנדרים שהן לצורך שבת כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ואמר עולא כו' אמר כגון זה מבטל רשות כו' כצ"ל ונמחק נותן רשות. ונ"ב פי' ולא חשבינן כמומר ממש שאינו יכול לבטל בלא שכירות לאפוקי ר"מ דאמר אפילו מחלל שבת בפרהסיא מבטל רשות ע"ש:

בד"ה והא תנן כו' וא"ת דבביצה משמע דאביי סבר כהך ברייתא דתלתא בבא דאמרי לר"ש היכא דנפל בו מערב יום טוב אם בקרו מבוקר דאמר אביי התם כוותיה דרבה בר רב הונא מסתברא מדקתני שלשה בבי בברייתא וא"כ דשני ליה כו' כצ"ל. ונ"ב כך הוא ראוי להגיה דמה תלוי באדא בר אוכמא כי רק לפי האמת דבעי למימר ברייתא משבשתא היא מוקי כאדא כלומר שהוא רגיל לשנות הברייתא בשבוש שהיה שוכחן וכן פירש רש"י ודו"ק:

בא"ד ולית ליה הך ברייתא מששמע מתניתא דרבי אושעיא דאדא בר אוכמא הוה משבש ותני כו' כצ"ל:

דף מז עמוד א

גמ' עליה שברי עצים כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה דאית כו' ולבונה חזיא להריח ואגב לבונה מטלטל כו' לתוכה כצ"ל והס"ד:

בד"ה אגב כו' רבותא דאע"ג כו' אשמעינן כגון דאיכא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה הוה מטלטלינן כו' או צואה וקשה דמשמע כו' גרעי משברי עצים כו' כצ"ל:

דף מז עמוד ב

תוס' בד"ה מפני שמקרב כו' ומיד נכבית אבל לרבנן אפי' מחיצות של מים כו'. נ"ב ודוחק לומר דתלמודא שלנו יחלוק על דין הירושלמי במה שאינו תלוי בסוגית התלמוד בשלמא מה שהירושלמי מוקי כר' יוסי ותלמוד שלנו מוקי כרבנן ל"ק מידי כי זה תלוי בסוגית התלמוד המשתנה ביניהן אבל מה שפסק להדיא בירושלמי להתיר מחיצה של מים לרבנן ונאמר דתלמודא דדידן לא ס"ל זהו דוחק ואח"כ מסיק ונראה כו' ר"ל בשלמא בלא פי' ר"ת וגירסתו א"ל מאחר שהירושלמי מתיר להדיא מחיצה של מים לרבנן והכא אוסר בנתינת מים תחת הנר אפילו נפרש מפני שמקרב כפשוטו בלא גזירה דשמא יגביה אלא שקרב כיבוי אסור אפילו לרבנן מ"מ יש לחלק ביניהם כו' אבל פירוש ר"ת עדיין בקושיא עומד ומסיק ועוד כו' ר"ל ואפי' לפי' ר"ת יש ליישב ולומר מה שהירושלמי מתיר תלוי בשינוי הסוגיא ואינו תמיה במה שפליגי אהדדי ודו"ק (עיין במהרש"א):