פני יהושע/שבת/פרק ג

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רב ניסים גאון | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: פני יהושע | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף לו עמוד ב

כירה פרק שלישי

במשנה כירה שהסיקוה כו' בגפת ובעצים לא יתן עד שיגרוף כו'. ופרש"י עד שיגרוף הגחלים משום דמוסיף הבל וטעמא פרישנא לעיל שמא יחתה בגחלים. ולכאורה יש לתמוה על פרש"י דמלבד מה שהקשו עליו בתוספות ובחידושי הרשב"א והר"ן ז"ל עוד יש לתמוה על עיקר פירושו מי הכריחו לכך כיון דסוף סוף בטעמא דמוסיף הבל גופא אין הטעם אלא משום שמא יטמין ברמץ ומשום שמא יחתה בגחלים כדאיתא לעיל (דף ל"ד ע"א) ואם כן בפשיטות מצי לפרש דכיון שאינה גרופה מהגחלים אסור משום עיקר גזירה דשמא יחתה ועוד דהא לעיל פ"ק קמא (דף י"ח ע"ב) מסיק הש"ס להדיא בטעמא דברייתא בהא דלא תמלא אשה קדירה עססיות כו' ולא ימלא נחתום חבית של מים דהוי משום שמא יחתה בגחלים ואמרינן תו התם והשתא דאמרינן שמא יחתה האי קידרא חייתא שפיר דמי בשיל ולא בשיל אסור אלמא דכולה מילתא דלשהות אסור היינו משום שמא יחתה גופא אף על גב דהתם בתנור איירי דמוסיף הבל טובא אפ"ה לא נזכר שם טעמא דמוסיף הבל אלא עיקר טעמא דשמא יחתה לחוד וא"כ אמאי שביק רש"י עיקר טעמא ונקיט הטפל ולכאורה היה נראה בזה דרש"י ז"ל הוצרך לפרש כן למאי דמסקינן דמתניתין להחזיר תנן וכחנניא דלא חייש לשמא יחתה בלשהות היכא שהגיע למאכל ב"ד ואפ"ה אסור להחזיר אפילו בע"ש כדקתני לא יתן עד שיגרוף וכמו שדקדק רבינו תם ז"ל ואם כן ע"כ הוצרך לפרש דטעמא דחזרה טעמא אחרינא הוא משום דהו"ל כמטמין בידים בדבר המוסיף הבל וכמו שפי' רש"י להדיא לקמן בהא דרבי חלבו וכמו שאבאר בעזה"י וכיון דדמי להטמנה תו לא שייך לחלק אפילו לחנניא בין הגיע למאכל ב"ד דאפילו בבשיל כל צרכו אסור להטמין וכמו שכתבו התוס' לקמן בר"פ במה טומנין ויבואר עוד בשמעתין בטוב טעם אי"ה ואף על גב דמפירוש רש"י לקמן גבי מחזירין אפילו בשבת שמפרש לענין יום שבת וליל שבת א"כ משמע לכאורה דבערב שבת לא שייך ענינא דלהחזיר ודלא כפירוש התוספות מ"מ משום הא לא איריא דאפשר דרש"י נמי מודה לפירוש התוס' דלמ"ד להחזיר תנן איירי רישא דמתניתין בערב שבת מדקתני לא יתן עד שיגרוף אלא דאפילו הכי הוצרך לפרש לקמן דמחזירין אפילו בשבת היינו ביום דאם לא כן פשיטא דסיפא איירי בשבת ולא בערב שבת מדקתני נוטלין כמו שדקדק ר"ת כך נראה לכאורה אלא דא"א לומר כן דהא תיכף בדיבור הסמוך מפרש רש"י בד"ה דנותנין חמין היינו אחר שגרפה וא"כ נראה מזה דמפרש השתא למתניתין אליבא דמ"ד לשהות תנן ופליגי ב"ש וב"ה בגרוף דלמ"ד להחזיר תנן הא פליגי בלשהות באינו גרוף וע"כ משום דאע"ג דרש"י ז"ל גופא פסק כחנניא לקמן אפ"ה כיון דרש"י ז"ל פרשן הוא ולא פסקן ניחא ליה לפרש כולה מתני' לפי פשטא דלישנא כמ"ד לשהות תנן דלא איצטריך למימר חסורי מחסרא וכה"ג אשכחן בלשון רש"י ז"ל בכולא תלמודא שמפרש בפשיטות דלא כמסקנא דהלכתא וא"כ הדרא קושיא לדוכתא. לכך נראה לעניות דעתי דרש"י ז"ל סובר בפשיטות דנהי דלעיל בסוגיא דפ"ק גבי לא ימלא נחתום חבית של מים וקידרא חייתא משמע דשייך עיקר טעמא דשמא יחתה היינו משום דהתם לענין תוכה איירי שמעמידה ע"ג הגחלים ממש כדקתני לתוך התנור מש"ה חיישינן לשמא יחתה משא"כ הכא דאיירי שמעמידה ע"ג הכירה ולא בתוכה כדמסיק רבי חלבו בשמעתין דאף למאן דמוקי דרבי חלבו אסיפא מ"מ מודה מיהא דמתני' על גבה נמי איירי אף בלשהות באינה גרופה א"כ ליכא למיחש לשמא יחתה לכך הוצרך לפרש דאפ"ה אסור להשהות באינה גרופה למ"ד לשהות תנן משום דמוסיף הבל ולא גרע מהטמנה דאסור במוסיף הבל אפילו היכא דליכא גחלים כלל כ"ש הכא שסמוכה לגחלים וכמו שאבאר בעזה"י בסמוך ליישב קושיית התוספות על פרש"י בזה ואבאר גם כן פלוגתא דחנניא ורבנן בהאי סברא גופא. ומיהו בר מן דין נלע"ד דעיקר פרש"י מוכרח דהא לקמן (דף ל"ט ע"ב) אמשנה דתנור מסיק הש"ס להדיא לחלק בין תנור וכירה וכופח דכולא מילתא תליא במוסיף הבל ומסקינן להדיא דכופח נפיש הבלא מכירה וזוטר מתנור אלמא שזה עיקר הטעם דבכירה דלא נפיש הבלא מהני גרוף וקטום דתו לא מיקרי מוסיף הבל וכמו שאבאר בלשון התוספות בסמוך משא"כ כופח ותנור דנפיש הבלא אפילו בגרוף וקטום נמי מוסיף הבל ומש"ה אסור לשהות עליהן ואי כפירוש התוס' והמפרשים דעיקר טעמא משום שמא יחתה גופא א"כ איפכא מסתברא דתנור וכופח דנפיש הבלייהו תו ליכא למיחש לשמא יחתה שאין צריך כ"כ לחתות ואף שהרמב"ם ז"ל מפרש דבתנור אף שגרפו אפ"ה א"א שלא ישאיר אף ניצוץ א' וחוזר והובער כיון דנפיש הבלא משא"כ בכירה מ"מ רש"י ז"ל לא נראה לו לפרש כן מכמה טעמי חדא כיון דבגרופה נמי אסרי ב"ש חמין ולא תבשיל וה"נ קאמר רבי מאיר לקמן אליבא דב"ה וא"כ לא ידענא טעמא אי גזרו גרופה אטו שאינה גרופה א"כ חמין נמי ליתסר ואי לא גזרו מ"ט דתבשיל דאסור כיון דלא שייך טעמא דשמא יחתה כלל ואף שרוב המפרשים פירשו דאיירי שגרף מקצתן ונשארו קצת גחלים ואפ"ה שרו ב"ה כיון דגלי דעתא דלא ניחא ליה לחתות דא"כ הדרא קושיא לדוכתא א"כ בתנור גרוף וקטום נמי נימא הכי דגלי דעתא דלא ניחא ליה וכמו שאבאר בזה בכוונת רש"י ז"ל לקמן גבי קטמה והובערה ע"ש ועוד דבקטמה גופא משמע שלא קטמה לגמרי והגחלים בוערים כדאמרינן לקמן נעורת של פשתן דקה הרי היא כקטומה ואמאי אכתי ניחוש לשמא יחתה אח"כ ואי משום דגלי דעתא א"כ בתנור אמאי לא מהני קטמה מה"ט גופא מה שא"כ לפרש"י אתי שפיר דעיקר טעמא משום דמוסיף הבל משא"כ בגרוף וקטום תו לא מוספא הבלא וכמו שפרש"י בסוף פ"ק דף כ' בד"ה קטום ע"ש משא"כ בתנור וכופח לעולם מסקו הבלא אף בגרוף וקטום מש"ה אסורין ועוד דלקמן בשמעתין אמרינן נמי לענין לסמוך אף ע"ג דסליק הבלא מאידך משמע דאיסורא משום דמוסיף הבלא ולשיטת התוספות צריך עיון ליישב זאת הראיה כ"ש דלא אתי שפיר מאי דמסיק שם דלמא שאני התם כיון דמידליא שליט בה אוירא ואי משום שמא יחתה אדרבה יותר יש לחוש לחיתוי כיון דשליט אוירא אע"כ כפירש"י דטעמא משום דמוסיף הבל ואהא מסיק שפיר כיון דמידליא שליט אוירא ולא מוסיף הבלא ולענ"ד שכל זה ראיה ברורה ומוכרחת לשיטת רש"י ז"ל:

ועוד נ"ל דהוכרח רש"י לפרש כך לפי מה שאבאר בסמוך דלשיטת רש"י ז"ל איירי מתניתין בבשיל כל צרכו ואפ"ה למ"ד לשהות תנן דאי גרוף וקטום אין אי לא לא ומשמע לכאורה דאחמין נמי קאי וכמו שאבאר וא"כ אי ס"ד דטעמא משום שמא יחתה לחוד אמאי אסור בחמין שבשל כל צרכו הא הו"ל מצטמק ורע לו ובודאי לא אתי לחתויי להפסידן ומאי שנא מקידרא חייתא ושאר דברים דלא שייך חיתוי דמסקינן לעיל סוף פ"ק בפשיטות דהשתא דאמרינן דטעמא שמא יחתה כל הני שרינן לכך הוצרך רש"י לפרש דהכא אין עיקר הטעם משום שמא יחתה בזה המאכל אלא משום דהוי דבר המוסיף הבל ודמי להטמנה שלא חילקו חכמים כלל בגזירה זו דשמא יטמין ברמץ ובכל גווני אסור כמו שאנו מוכרחין לומר סברא זו בפשיטות לשיטת התוס' מהטעם שאבאר בסמוך כנ"ל ודוק היטב ועיין בסמוך:

בפירש"י בד"ה אבל לא תבשיל דניחא ליה בישוליה ואתי לאחתויי אי נמי נתקיימה מחשבתו ומיחזי כמבשל עכ"ל לפי הגירסא שלנו. אבל מהרש"ל ז"ל הגיה בלשון רש"י דהאי טעמא דנתקיימה מחשבתו ומיחזי כמבשל הוא דיבור בפני עצמו אבבא דסיפא דקאמרי ב"ש נוטלין אבל לא מחזירין ובאמת שכן פי' הר"ן ז"ל להדיא אלא שהשמיט הא דנתקיים מחשבתו וכתב בפשיטות דמיחזי כמבשל ובאמת נ"ל דלמאי דמפרשינן להאי טעמא אסיפא אהא דקאמרי נוטלין אבל לא מחזירין דלכל הפירושים איירי בשבת א"כ לא צריכין לטעמא דנתקיים מחשבתו אלא בפשיטות איכא למימר דטעמא דב"ש כיון שמחזירו בשבת מיחזי כמבשל ולפ"ז א"א לפרש כן בלשון רש"י ז"ל שכתב דנתקיימה מחשבתו משא"כ לגירסא שלנו אתי שפיר דכיון דארישא קאי דאיירי בלשהות לא שייך לומר בטעמא דב"ש דמיחזי כמבשל אלא משום שנתקיימה מחשבתו ומיחזי כמבשל ואי שרית ליה להשהות סבר דמותר לקרב הבישול בשבת ואתא לקרב הבישול בידים כמו שאבאר בסמוך בשיטת רש"י והרמב"ם ז"ל אף בנתבשל כמאכל ב"ד או אפילו בבישל כל צרכו ומצטמק ויפה לו ויותר מזה מצאתי ראיתי בלשון רש"י שנדפס בספר האלפסי שכתב וז"ל אבל לא תבשיל דניחא ליה בישולא ואתא לחתויי א"כ נתקיימה מחשבתו ומיחזי כמבשל ב"ש אומרים נוטלין אבל לא מחזירין דמיחזי כמבשל עכ"ל וזה הלשון מבואר להדיא כמו שכתבתי ודקדקתי ועתה אבוא לפרש דבריו ולקיים הגירסא שלפנינו בא' משני דרכים הדרך האחד משום דלא פסיקא ליה לרש"י ז"ל לפרש דטעם הראשון דב"ש גזיר בתבשיל משום דאתא לחתויי כיון דבגרוף איירי ונהי שהר"ן ז"ל כתב דכיון דניחא ליה בישולא גזרינן גרוף אטו שאינו גרוף מ"מ מסתימת לשון רש"י ז"ל נראה דלא נחית להכי דכל כי האי גזירה חדשה לא הו"ל לסתום אלא לפרש אע"כ דרש"י ז"ל מפרש דהאי גרוף וקטום לאו בגרף כל הגחלים איירי אלא שגרף מקצתן כמ"ש הבעל המאור וסייעתיה וכמו שאבאר שהיא ג"כ שיטת התוס' ונהי דלבית הלל סגי בהכי דתו לא מוספא הבלא ולשמא יחתה הא לא חיישינן כיון שאינו דרך הטמנה בתוכה אלא על גבה וכולה כדפרישית בסמוך מ"מ ב"ש סברי דכיון שלא גרף וקטם כל הגחלים שפיר חיישינן לשמא יחתה כיון דניחא ליה בישולא אלא דאכתי לא ברירא ליה לרש"י ז"ל הא מילתא בפשיטות לפרש דגרף וקטם איירי במקצת ולחלק בין כולן למקצתן וכמו שאבאר בלשון רש"י ז"ל לקמן גבי קטמה והובערה לכך חזר רש"י לפרש בדרך אחר דטעמא דב"ש דאע"ג שגרף לגמרי ולא שייך שמא יחתה אפ"ה אסור משום דנתקיימה מחשבתו ומיחזי כמבשל כן נ"ל נכון:

ועוד נראה לי לפרש בדרך אחר דכיון דבסמוך מיבעיא לן אי מתני' לשהות תנן או להחזיר משום הכי מפרש רש"י ז"ל לכולה מתניתין במילתא דפסיקא לכולי עלמא דבמה שפירש בדיבור הקודם בד"ה עד שיגרוף מטעמא דמוסיף הבל היינו לכל הפירושים לא מיבעיא למאן דמוקי למתניתין כחנניה הא לא חייש לשמא יחתה בלשהות וע"כ דאפ"ה לא יחזיר עד שיגרוף משום דהו"ל כמטמין בדבר המוסיף הבל כדפרישית וכמו שאבאר עוד שיטת רש"י בלשון התוספות ואף למאן דמוקי למתניתין כרבנן אפ"ה ע"כ לאו משום שמא יחתה איירי דא"כ מ"ש כירה דשרי ומ"ש תנור דאסור אלא ע"כ דעל גבה לא חיישינן לכ"ע לשמא יחתה גרידא אלא משום דמוסיף הבל לחוד כדפרישית. ולפ"ז השתא נמי מ"ש רש"י ז"ל בד"ה ב"ש אומרים חמין אחר שגרפה היינו משום דבאחר שגרף ודאי שרו ב"ש לכ"ע משא"כ קודם שגרף לא פסיקא ליה לרש"י ז"ל לפרש כיון דלמ"ד לשהות תנן איירי דוקא בגרף. ולפ"ז השתא נמי בד"ה אבל לא תבשיל הוצרך לפרש שני פירושים טעם הראשון דניחא ליה בישולא ואתא לחתויי היינו למ"ד להחזיר תנן והאי בבא קמייתא דפלוגתא דב"ש וב"ה איירי באינה גרופה ומש"ה חיישי ב"ש לשמא יחתה משא"כ למ"ד לשהות תנן דאיירי בגרופה לא שייך לפרש כן לכך הוכרח לפרש נמי טעמא דנתקיימה מחשבתו ומיחזי כמבשל כנ"ל נכון לקיים הגירסא שלנו וכגירסת רש"י בספר האלפסי ודוק היטב:

מיהו ממה שהוצרך רש"י לאהדורי אטעמא דב"ש דאסרו בתבשיל ע"כ צ"ל דאיירי מתני' נמי בבשיל כל צרכו דאי בבשיל כמאכל ב"ד לחוד לא הוי צריך רש"י להנך טעמי אליבא דב"ש דהא אשכחן לב"ש בפ"ק דאוסר בכל המלאכות שהתחיל מבעוד יום ונגמרין בשבת היכא דאתא לידי חיוב חטאת א"כ ה"נ אף שנתבשל כמאכל ב"ד שייך ביה בישול לפי שיטת רש"י ז"ל כמו שדקדקו הפוסקים מלשון רש"י בדוכתי טובא דקאי בשיטת הרמב"ם ז"ל שכ"כ להדיא בפ"ט מהלכות שבת דחייב חטאת בכה"ג וא"כ פשיטא דב"ש אוסרים מטעם שנגמר בישולו בשבת וכה"ג קשה נמי לב"ה דאמר ומחזירין אפי' בשבת ואי בלא בשיל כל צרכו הרי חיוב חטאת נמי יש בו אע"כ דבבשיל כל צרכו איירי ואף למאן דמוקי לרישא דמתני' אפילו בלא בשיל אלא כמאכל ב"ד אפ"ה סיפא דאף מחזירין ע"כ לשיטת הרמב"ם ורש"י ז"ל איירי דוקא בבשיל כל צרכו ודלא כשיטת התוספות שאבאר בסמוך בעזה"י. מיהו לפי מאי דמסיק הרא"ש ז"ל בפירקין דאפשר דרש"י ז"ל לא מחייב בבישול אחר בישול כמאכל ב"ד אלא בנצטנן והרתיח ולא בעומד בחמימותו א"כ שפיר מצינו לפרש מתני' בתבשיל כמב"ד למאן דמוקי לה כחנניה ודו"ק ועיין לעיל בפרש"י (דף כ"ב) בד"ה קטם דמשמע דבמבשל בידים שייך בישול אחר בישול וצ"ע:

בד"ה אף מחזירין הואיל וגרף. מה שיש לדקדק בזה יבואר לקמן בשמעתין בסוגיא דרבי חלבו אמר רב ע"ש:

בתוס' בד"ה לא יתן עד שיגרוף פי' בקונטרס ואין נראה לר"י כו' עד סוף הדיבור. במה שהקשה דגרוף וקטום מוסיף הבל כבר כתבו התוס' עצמן בריש פרק במה טומנין בשם ר"י בר ברוך לחלק דחום שע"י האש מתקרר והולך משא"כ בדבר המוסיף הבל מחמת עצמו ע"ש. אלא דר"י בעל התוספות התם נמי לא משמע ליה לחלק בכך כמ"ש ג"כ שם אלא דאכתי לא ידענא מאי קשיא ליה לר"י דהא מצינו למימר בפשיטות דכיון דלא התירו לו אלא על ידי גריפה וקטימה מידכר דכיר והיכירא טובא דלא ליתי למיטעי להטמין ברמץ שאינו גרוף וכי אתא לקמן למישאל אמרינן ליה שצריך לגרוף תו ליכא למיחש למידי משא"כ לענין הטמנה אי שרינן ליה להטמין בגפת ומלח שמוסיף הבל סבור דמותר להטמין אף ברמץ ויטמין ברמץ ואתי לחתויי אח"כ בגחלים שישכח שהוא שבת וכיוצא בזה כתב מורי זקיני ז"ל בס' מג"ש אלא שמה שכתבתי הוא יותר פשוט. ולכאורה אדרבא לשיטת התוספות קשה יותר דלמאי דמסיק ר"י דבלשהות אפילו בלא גזירה דשמא יטמין איכא למיחש לשמא יחתה גרידא ואפ"ה סובר חנניה דבמב"ד לא גזרינן ומאי שנא בהטמנה דמודה חנניה אע"ג דהו"ל גזרה לגזרה שמא יטמין ברמץ ושמא יחתה וע"כ צ"ל בזה כמ"ש התוספות בשם ר"ת בריש פרק במה טומנין דבהטמנה שהיא לצורך מחר חיישינן טפי לשמא יחתה וכל זה נראה לו דוחק לרש"י לפרש כן דאכתי הו"ל לחנניה למישרי להטמין כשהגיע למב"ד בדבר שאין בו גחלים כלל משא"כ לשיטת רש"י א"ש כדפרישית דטעמא דחנניה דבלשהות לא חיישינן לשמא יחתה במב"ד דלא גזרינן תוכה אטו גבה ורבנן סברי דגזרינן וכ"כ ג"כ מורי זקיני ז"ל. מיהו בעיקר קושיית התוס' דפשיטא להו דחנניה מודה דאסור להטמין אף מבעוד יום בדבר המוסיף הבל כיון דקיי"ל כחנניא כמ"ש רש"י ותוס' לקמן ולא משמע להו לאוקמי כולה מתני' דלקמן דלא כחנניה ואכתי לא ידענא מאי פשיטות' דהא לקמן (דף ל"ט ע"ב) קאמר רב חסדא דממעשה שעשו אנשי טבריא ואסרו חכמים הוא דבטלה הטמנה אף מבעוד יום וכתבו שם התוספות דבלאו מעשה דטבריא איכא לאוקמי כולה מתני' דלקמן בבין השמשות דוקא וא"כ הא קאמר עולא התם הלכה כאנשי טבריא ולפי פשטא דשמעתין משמע דלעולא לא מיתסר הטמנה אלא בין השמשות דוקא ולא מבעוד יום ואע"ג דרב נחמן אסיק כבר תברינהו אנשי טבריא לסילוניהון מצינן למימר דרב נחמן לשיטתו דמשמע לקמן דלא ס"ל כחנניה כמו שאפרש שם בעזה"י גבי הא דמפליג בין מצטמק ויפה לו כו' משא"כ למאן דס"ל כחנניא אין לתמוה כ"כ אם נאמר דס"ל כדעולא דלא מיתסר הטמנה אלא בין השמשות. ולפ"ז אין מקום לקושיית התוספות על רש"י והמעיין ומדקדק היטב בלשון רש"י ז"ל בס"פ במה מדליקין בהא דאמר רבה מפני מה אמרו אין מטמינין בדבר המוסיף הבל אפילו מבעוד יום משום שמא יטמין ברמץ ושמא יחתה שרש"י ז"ל מפרש מילתא דרבה דוקא למאן דס"ל בפירקין דכירה דלשהות נמי אין משהין אלא בבשיל כל צרכו ולפ"ז מבואר מלשונו דמאן דס"ל כחנניה ליתא נמי למימרא דרבה ולא מיתסר נמי להטמין מבעוד יום אף במוסיף הבל אלא בין השמשות הוא דמיתסר כדמשמע ממתניתין דסוף פירקא דלעיל ועלה קאי מתניתין דכירה וכמו שאבאר עוד בסמוך ועוד אבאר בזה באריכות אי"ה בסוגיא דמעשה טבריא דלענ"ד כל הסוגיא דהתם מוכרח ומסייע לשיטת רש"י ופירושו כאן ואין להאריך יותר ודו"ק:

בד"ה חמין ותבשיל נראה לר"י דסתם חמין ותבשיל כו' עד סוף הדיבור. נראה כוונת ר"י בכל זה הדיבור להכריח דמחזירין אפילו בשבת אף חמין ותבשיל שלא נתבשל כל צרכו ולאפוקי משיטת הרמב"ם ז"ל שכתבתי לעיל דהוי מבשל גמור ושייך ביה חיוב סקילה וחטאת משא"כ לשיטת ר"י ז"ל מותר אף לכתחלה בגרוף וקטום דכיון שהגיע למאכל ב"ד קודם שבת הו"ל כמבושל ואין בישול אחר בישול והיינו דרצה ר"י ז"ל להוכיח כן מתחלה מלשון חמין ותבשיל סתם דאיירי בין בבשיל כל צרכו ובין בבשיל כמב"ד ואח"ז מסיק דאפילו את"ל דסתם חמין ותבשיל לא איירי בבשיל כל צרכו דאפשר שאין דרך להשהות או להחזיר בשיל כל צרכו אלא להטמין או שנאמר בבשיל כ"צ פשיטא דלכ"ע לא חיישינן שמא יחתה. ולפ"ז היה באפשר לומר דבשיל כ"צ מותר להחזיר אף בשאינה גרופה לב"ה ולב"ש מיהא בגרופה ע"ז כתבו דא"א לומר כן ומוכחי לה מסוגיא דרבי חייא ורבי אושעיא לקמן דע"כ לענין להחזיר פשיטא לתלמודא דאין לחלק בין כל צרכו או כמב"ד אלא עיקר החילוק לב"ה בין גרופה לשאינה גרופה כיון שהטעם משום דמיחזי כמבשל כן נ"ל בכוונת התוספות דלעיקר דינא דלהחזיר איירי דאי לענין לשהות הא פסקו לקמן כחנניה ועוד אפשר דלענין לשהות נמי רוצין להוכיח דאיכא שום סברא דבשיל כ"צ ומצטמק ויפה לו חמיר טפי מלא בשיל אלא כמב"ד ומצטמק ורע לו כדמסקו דמוכח מדב"ש ומדב"ש נשמע לב"ה נמי אף לפי פסק ההלכה וכמו שאבאר לקמן בד"ה אמר רב ששת בעזה"י ודו"ק ועיין בסמוך:

בא"ד היינו אפילו לא בשיל אלא כמב"ד כו' עכ"ל. ומשמע דפשיטא להו מיהא דהיכא דלא בשיל כמב"ד לא הוי בכלל חמין ותבשיל ואע"ג דלמ"ד לשהות תנן ופלוגתא דבית שמאי וב"ה בגרוף וא"כ אפילו בלא בשיל כמב"ד נמי שרי לב"ה כיון דבגרוף לא שייך גזירה דשמא יחתה אלא דאפ"ה נקיט חמין ותבשיל דהיינו לפחות כמב"ד משום פלוגתא דלהחזיר דבלא בשיל כמב"ד ודאי אסור לכ"ע דהוי מבשל ממש. ועוד דלב"ש ודאי אסור אפילו להשהות כיון שלא נתבשל קודם שבת כלל הרי נגמר הבישול בשבת ולדידיה אסור דלא עדיף מאונין ופשתן וכל הנך דפ"ק דאסרי ב"ש היכא דנגמר בשבת כל היכא דאי עביד בידים חייב חטאת וה"נ דכוותא ועיין בחידושי הרשב"א ז"ל ועיין עוד לקמן בסמוך:

בא"ד דהא כי מוקי להחזיר תנן הוי מתניתין כחנניה כו' ולא כרבנן ואמאי ודילמא מתניתין אפילו כרבנן כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דהא דלא קשיא להו טפי בפשיטות דאי ס"ד דסתם חמין ותבשיל הוי דוקא בשיל כ"צ א"כ לא אתי שפיר כחנניה דמתיר אף כמב"ד דאיכא למימר דמתני' נמי לא נקיט דוקא כ"צ אלא לרבותא דאסור להחזיר ע"ש. ולענ"ד דבריו תמוהין דהא לקושטא דמילתא לב"ה שרי אף להחזיר בכמב"ד לשיטת התוס' ואדאשמעינן רבותא דאיסורא בלהחזיר לבית שמאי טפי הו"ל לאשמעינן כחא דהתירא לב"ה בין בלשהות בין בלהחזיר אלא דנ"ל ליישב דבריו דארישא דמתני' קאי דקתני כירה שהסיקוה בקש ובגבבא נותנין עליה תבשיל ובדין הוא דלא הו"ל למיתני תבשיל אי הוי משמע דוקא כ"צ כיון דאפילו כמב"ד שרי אלא דאפ"ה נקיט תבשיל משום רבותא דסיפא בגפת ובעצים לא יתן עד שיגרוף דאפילו בשיל כ"צ אסור להחזיר באינו גרוף וכיון דנקיט ברישא דמתניתין סתם תבשיל דהיינו כל צורכו משום הכי נקיט כולה מתניתין בהאי לישנא דסתם חמין ותבשיל כן נראה לי בכוונת מהרש"א ז"ל. ועוד נראה לי דלענין רבותא לבית הילל בלשהות סמך אמתניתין דסוף פרק קמא דקתני בהדיא עד שיקרום פניה מבעוד יום ודייקינן לקמן הא קרמו פניה שרי דהיינו כחנניא ותו לא איצטריך למיהדר ומיתני האי רבותא הכא וכיון דממילא ע"כ לענין לשהות שרו בית הלל לשהות אף באינו גרוף א"כ ממילא ידעינן דהא דשרי נמי ב"ה להחזיר אף בגרוף היינו נמי אף בכמב"ד דהא מסקינן דכי היכי דפליגי בלשהות פליגי בלהחזיר א"כ משמע דהיינו בחד גוונא ממש ובהכי א"ש טובא במאי דמסקינן חסורי מחסרא ותנא לה להאי בבא דלהחזיר בסוף ומפסיק במציעתיה בלשהות והיינו כדפרישית כי היכי דליהוי להחזיר דומיא דלשהות דפשיטא לן דאפילו כמב"ד שרי ממתניתין דסוף פ"ק. ולפ"ז אתי שפיר דאיצטריך למיתני הכא טפי לשון חמין ותבשיל דהיינו כ"צ דוקא לענין רבותא דלהחזיר אסור לב"ה באינו גרוף אף בבשיל כ"צ. מיהו לענ"ד אין אנו צריכין בזה לפירושו של מהרש"א ז"ל אלא דיש לפרש דברי התוס' בפשיטות דודאי למאן דמוקי למתני' כחנניא פשיטא להו דסתם חמין ותבשיל היינו אפילו כמב"ד דהא לעיל סוף פ"ק תנינן להדיא כדי שיצולו ואפ"ה מוקמינן לה דהיינו כמב"ד כחנניה וא"כ ה"נ מפרשינן לה בכה"ג כיון דלחנניה אין שום חילוק בין כמב"ד לבשיל כ"צ לפי שיטת התוס' דאף לענין להחזיר למאי דלא ס"ל כהרמב"ם ז"ל כמ"ש בסמוך אלא דעיקר דבריהם דאפילו למאן דבעי לאוקמי מתניתין כרבנן אפ"ה סתם חמין ותבשיל היינו אף כמב"ד דנהי דמחלקי באינה גרופה אפ"ה בגרופה אין לחלק ומוכחא לה מדלא מוקי אפילו למ"ד להחזיר נמי אפילו כרבנן אלא ע"כ דהלשון חמין ותבשיל ע"כ היינו אף כמב"ד לכ"ע כן נ"ל נכון ועיין עוד בסמוך:

בא"ד ואמאי ודלמא מתניתין אפילו כרבנן כו' דמודו רבנן דמשהין כו' עכ"ל. ואע"ג דמלשון התוספות בד"ה לעולם אימא לך משמע דהא דמיבעיא ליה אי להחזיר תנן ואיצטריך לאוקמי דחסורי מחסרא היינו משום דניחא ליה לאוקמי מתניתין כחנניה דקי"ל כוותיה וא"כ צ"ל דהא דמספקא ליה לבעל האיבעיא אי לשהות תנן היינו משום דנ"ל דוחק לומר חסורי מחסרא ולפ"ז מאי קשיא להו הכא דנימא להחזיר תנן ואפ"ה לוקמה כרבנן והא מהי תיתי כיון דאפילו אי מוקי לה כרבנן נמי ע"כ דהלכתא כחנניה וכדדייקינן לקמן דסתם מתניתין דפ"ק נמי דייקא כחנניה דהא קרמו פניה שרי ואם כן בוודאי ניחא לן טפי לאוקמי כחנניה ולא כרבנן דלא ליפלוג סתמא אסתמא אלא דאפ"ה קשיא להו שפיר בהא דקאמר ומני חנניה היא דמשמע מהאי לישנא דמתני' גופא דייקא כחנניא והא ליתא דהא מיתוקמא שפיר בין כחנניא ובין כרבנן ויתכן יותר למאי דפרישית בסמוך בכוונת התוס' דלחנניא ודאי הוי סתם חמין ותבשיל כמב"ד דמיקרי לדידיה כ"צ ולרבנן הוי כל צרכו ממש אע"כ דלשון חמין ותבשיל לכ"ע משמע אף כמב"ד ובהכי אתי שפיר נמי מה שכתבו דמצי לאוקמי כרבנן דמודו בכ"צ והא ליתא למאי דמסקינן לקמן דרבנן דחנניא היינו רבי מאיר ורבי יהודה ואינהו קאמרי להדיא דבאינה גרופה אין משהין ולא כלום דמשמע אפילו כ"צ ולמאי דפרישית אתי שפיר דאכתי אי סתם חמין ותבשיל מצי איירי בבשיל כ"צ לחוד טפי הוי שייך לומר דתנא דמתניתין ס"ל כחנניא בחדא וכר"מ ור"י בחדא ומפליג בין כמב"ד ובין בשיל כ"צ ומשום הכי נקיט בהאי לישנא דחמין ותבשיל אע"כ דלישנא דחמין ותבשיל משמע להדיא אף כמב"ד כן נ"ל נכון ודו"ק :

בא"ד ואפילו אי סתם חמין ותבשיל לא הוי כו' צ"ל הא דאסרי כו' עכ"ל. כבר כתבתי דאע"ג דמצד הלשון דחמין ותבשיל לא משמע להו השתא מידי אפ"ה פשיטא להו מסוגיא דגמרא ברבי אושעיא דסברא פשוטה היא דלענין להחזיר בשבת לא שייך לחלק בין כל צרכו ובין כמב"ד אלא בין גרוף לשאינו גרוף לב"ה ונראה דהיינו טעמא דמיחזי כמבשל וא"כ אדרבה כל מה שמבשל יותר שייך לגזור טפי כמ"ש הרא"ש ז"ל אלא דאפ"ה אין לחלק משום מראית עין שהרואין אינן יודעין אם מבושל כ"צ או כמב"ד אלא דלפ"ז השתא דאתא להכי אזלא לה נמי הוכחא קמייתא דהתוספות דלעולם איכא למימר דסתם חמין ותבשיל היינו כל צרכו ואפ"ה לא תקשי אמאי לא מוקי לה בלהחזיר נמי כרבנן דודאי לא מצי לאוקמי בהכי כיון דלמ"ד להחזיר מסיק בחסורי מחסרא דכי היכי דפליגי בלשהות פליגי בלהחזיר וכתבתי ג"כ דהא דתני להו בהאי סידרא היינו דנימא דלשהות באינו גרוף ולהחזיר בגרוף שוין לגמרי וא"כ מה"ט גופא אתיא מתני' כחנניא דהא בהא דשרי ב"ה ודקאמרי אף מחזירין היינו אפילו בכמב"ד כדפשיטא להו להתוספות מסברא א"כ בלשהות נמי איירי ע"כ בכה"ג דהגיע למב"ד והיינו כחנניא ולא כרבנן וצ"ע ודוק היטב:

מיהו בעיקר הוכחת התוס' בהא דרב אושעיא דלקמן יראה דלפרש"י לקמן דמחזירין אפילו בשבת היינו ביום השבת וא"כ צ"ל דקים להו היכא הוי עובדא ואזלא לה הוכחת התוספות ובלא"ה לפי מה שאפרש לקמן דבמצטמק ורע לו אפילו ב"ש מודו דשרי דלא שייך כלל שמא יחתה להפסיד א"כ שפיר מוכיח לקמן בגמרא מדרבי אושעיא דע"כ לא נתבשל כ"צ דאי בבשיל כ"צ מאי ולא אמרו לנו דבר דקאמר כיון דאפילו ב"ש מודו דשרי אע"כ דכמב"ד הוי ואפשר דקים להו דמזיגת הכוס לא שייך בישול כ"צ ובר מן דין נלענ"ד דלענין חמין לא שייך לחלק בין כמב"ד או בשיל כ"צ וכ"כ מורי זקיני ז"ל וע"כ דהכי הוא לפי שיטת הרמב"ם ז"ל שכתבתי לעיל ואין להאריך:

בד"ה וב"ה אומרים אף מחזירין אפילו בשבת כו' מדקאמר בגמרא כו' אפילו בשבת משמע דעיקר פלוגתא הוי בחול כו' עכ"ל. וכבר כתבתי דאפשר דרש"י ז"ל נמי נחית להכי אלא דיותר נראה דלשיטת רש"י הא דאמרינן לקמן אף בשבת היינו לאפוקי דלא נימא דמתניתין הוי דוקא בספק חשיכה דומיא להא דאמרינן במשנה הסמוכה בס"פ במה מדליקין ספק חשיכה וטומנין את החמין וסד"א דעלה קאי אף מחזירין משא"כ בודאי חשיכה הו"א דאסור משום הכי קאמר אף בשבת זה נ"ל נכון וכמ"ש התוס' כה"ג בסוגיא דמעשה טבריא (דף ל"ט ע"ב) בד"ה ממעשה ושם אבאר בארוכה בעזה"י ואפשר דלפ"ז אין מקום ג"כ לדיוקו של ר"ת ז"ל דבשיעור זוטרא כי האי שייך שפיר למיתני לא יתן עד שיגרוף דלא יתן בספק חשיכה עד שיגרוף קודם חשיכה בסמוך להחזרה כנ"ל ואע"ג דרש"י ז"ל כתב לקמן דמחזירין אף בשבת היינו ביום השבת אפשר משום דאין דרך להחזיר בלילה כ"א לצורך אכילת הלילה דרכו להחזיר סמוך לחשיכה או בספק חשיכה ומה שהוא רוצה לצורך אכילת היום דרכו להחזירו ג"כ סמוך לאכילתו וכ"ש בחמין דאיירי לקמן שהוא מצטמק ורע לו וא"כ מסתמא אינו מחזירו בלא"ה לצורך מחר כנ"ל בשיטת רש"י ז"ל והוא נכון לדעתי ודו"ק ויבואר עוד בסמוך:

בא"ד ולמאן דאסר להחזיר אסר אף בחול לב"ה כו' עכ"ל. והיינו כדמסקו בסוף הדיבור דמשיעור שלא יוכל להרתיח מיקרי חזרה אלא דאכתי קצרו במקום שהיה להם להאריך שלא כתבו טעם החזרה דע"ש טפי מלשהות אלא שהרא"ש ז"ל כתב משום דגזרינן חזרה דע"ש אטו חזרה דשבת ומשום הכי מסיק נמי דלא מיתסר חזרה דע"ש אלא בשהגיע מיהא לכמב"ד דבכה"ג שייך האי גזירה דסביר דמותר לקרב בישולו בשבת אבל כשלא הגיע לכמב"ד לא שייך האי גזירה דאתי להחזיר בשבת דהכל יודעין דאסור לבשל בשבת כיון שלא נתבשל קודם שבת אפילו כמב"ד. אלא דלפ"ז קשיא לי מ"ט דב"ש דמפלגי בין חמין לתבשיל בחזרה דע"ש באינה גרופה ויש ליישב בדוחק:

מיהו לולי דברי התוס' היה נ"ל בענין אחר דהא דקתני לא יתן עד שיגרוף היינו בספק חשיכה דאיירי במתניתין דלעיל סוף פ"ב דקתני וטומנין את החמין ועלה קתני דאסור להחזיר באינה גרופה בכירה שהסיקוה בקש ובגבבא דשמא יחתה בשעת חזרה ממש ועוד דהו"ל כמטמין לכתחילה בדבר המוסיף הבל כפירש"י והא דפליגי נמי ב"ש וב"ה בגרופה היינו נמי משום טעמא דשמא יחתה בשעה שמחזירה וקמיפלגי ב"ש בין חמין לתבשיל מה"ט גופא דשמא יחתה דשייך טפי בחמין מבתבשיל ובשיעורא זוטא כי האי שייך שפיר לשון עד שיגרוף קודם בין השמשות דהיינו עם חשיכה דקתני לעיל סוף פ"ב וכדפרישית לעיל ואכתי ס"ד דבשבת אפילו לבית הלל אסור דבין השמשות לא החמירו כ"כ דכיון שאינו אלא שבות בעלמא לא גזרו בין השמשות ועוד דבין השמשות סתם קדירות רותחות הן משא"כ בשבת מש"ה מסיק בסיפא דנוטלין אבל לא מחזירין דאיירי בשבת ואפ"ה לב"ה שרי אפילו בתבשיל והיינו דאמרי' לקמן מחזירין אף בשבת כנ"ל נכון. ואין לתמוה בזו הסברא דהא התוס' עצמן כתבו לקמן במעשה דאנשי טבריא שיש מקום לחלק בהכי בין ע"ש בין השמשות ובין שבת ממש לענין הטמנה וכמו שאפרש שם בעזה"י וא"כ לשיטת רש"י למ"ד להחזיר לפי האמת נמי מפרש כן ובזה אין אנו צריכין לדחוק במה שכתבו התוס' והקשו כאן מה שיעור הוא נותן בע"ש ודוק היטב. ולקמן במעשה דאנשי טבריא אבאר בהכרח שכן הוא שיטת רש"י ז"ל:

בגמרא אלא אי אמרת להחזיר תנן הא תו למה לי קשיא לי לפי פירוש התוספות בד"ה וב"ה אומרים דרישא דקתני לא יתן עד שיגרוף איירי בע"ש וסיפא איירי בשבת מדקתני נוטלין אבל לא מחזירין א"כ מאי מקשה הכא הא תו ל"ל הא שפיר איצטריכא לאשמועינן תרתי אליבא דב"ה ולב"ש נמי איכא למימר דבשבת אוסר אף בחמין דגזור חמין אטו תבשיל מה שאין כן ברישא בגרופה מע"ש דלא מיתסר אלא משום חזרה דשבת כמ"ש בסמוך בשם הרא"ש ז"ל א"כ שפיר מפליג בין חמין לתבשיל דלא גזור נמי חמין אטו תבשיל וע"ש אטו שבת דהו"ל גזירה לגזירה. ולכאורה היה נ"ל דמרישא לחוד נמי שפיר שמעינן דב"ה שרו אף בשבת דאלת"ה אמאי נקיט חמין ותבשיל דמשמע מיהו דבשיל כמב"ד כמ"ש התוספות ותיפוק ליה דאפילו בלא בשיל כמב"ד נמי שרי בגרופה כמ"ש לעיל בשם הרשב"א ז"ל וכמעט שכל הפוסקים הסכימו בזה אלא ע"כ דנקט חמין ותבשיל שריותא דשבת עצמו דבפחות מכמב"ד ודאי אסור דהו"ל מבשל ממש אלא שאין זה מוכרח ומספיק כ"כ לכך נ"ל דלישנא דמתני' קשיא ליה להגמרא דאי סיפא לענין שריותא דשבת אתי לא הו"ל למיתני בהאי לישנא דאף מחזירין כיון דרישא נמי משמע לענין חזרה אלא הכי הו"ל למיתני בהדיא וב"ה אומרים מחזירין אף בשבת. ועדיין צ"ע ודו"ק:

מיהו כ"ז לשיטת התוס' אח"ז ראיתי בתוספות ישנים שהרגישו בכל מה שכתבתי ע"ש בש"ס החדשים דפוס פפ"ד משא"כ לשיטת רש"י לקמן דמחזירין אף בשבת היינו אפילו ביום השבת ודאי לק"מ דהא מילתא ודאי לא שמעינן מפשטא דלישנא דאף מחזירין ואף לפמ"ש בסמוך בשיטת רש"י דרישא היינו לענין ע"ש בין השמשות וסיפא דקתני נוטלין אבל לא מחזירין היינו בשבת ממש דאפי' הכי אתי שפיר ואדרבה לפ"ז מיושב לשון רש"י ז"ל שכתב דעיקר הקושיא דהא תו ל"ל היינו אמילתא דב"ש ולכאורה לשון מיותר הוא דהא כ"ש דמילתא דב"ה מיותר טפי ולמאי דפרישית אתי שפיר דמב"ה לא קשה מידי דאיכא למימר דאשמועינן האי רבותא גופא דאף בשבת ממש מחזירין אלא דאכתי מילתא דב"ש לא אתי שפיר דלקושטא דמילתא לא משמע לתלמודא לחלק ולומר דבע"ש בין השמשות מפליג ב"ש בין חמין לתבשיל ובשבת ממש אוסר אף בחמין דלא מסתבר לחלק בהכי כנ"ל אלא דבלא"ה יש לומר בלשון רש"י דאי הוי שום רבותא או נפקותא בבבא דסיפא לב"ש לא הוי קשה כלל מדב"ה דהא בלא"ה ברישא גופא נמי מילתא דב"ה מיותר למ"ד להחזיר תנן דהא כבר תני לא יתן עד שיגרוף משמע דבגרופה אפילו תבשיל שרי דהא אמתניתין נותנין עליה תבשיל קאי אע"כ דמשום מילתא דב"ש הדר ותני מילתא דב"ה אגב גררא וה"ה בסיפא כנ"ל ודו"ק:

דף לז עמוד א

בתוס' בד"ה לעולם אימא לך להחזיר תנן וחסורי מחסרא משום דקיי"ל כחנניא כו' עכ"ל. פי' משום דלקמן דייק רבא כמ"ד להחזיר תנן מסתם מתניתין דלעיל פ"ק הא קרמו פניה שרי ואם כן משו"ה ניחא ליה למימר דמתניתין דהכא נמי ע"כ חסורי מחסרא וכחנניא כי היכי דלא תקשי סתמי דמתני' אהדדי משא"כ למ"ד לשהות תנן דלא ניחא ליה למימר חסורי מחסרא וסתמא דמתני' דהכא דלא כחנניא א"כ ע"כ דמתניתין דפ"ק נמי דלא כחנניא ובע"כ צריך לחלק בין חררה לשאר מיני חמין ותבשיל כמ"ש כל הפוסקים שפסקו דלא כחנניא. מיהו לולי דברי התוס' היה נ"ל עוד דהא דמשמע ליה טפי לומר חסורי מחסרא היינו משום דלא מסתבר לו כ"כ לומר דפלוגתא דב"ש וב"ה איירי בגרופה דא"כ מ"ט דב"ש דאסרי כיון דליכא למיחש לשמא יחתה ואי משום דגזרי גרופה אטו שאינה גרופה א"כ חמין נמי ועוד דלשיטת רש"י דאיסור דאינו גרופה היינו משום דמוסיף הבלא משא"כ בגרופה אינו מוסיף הבל א"כ לא שייך לגזור כה"ג דבר שאינו מוסיף הבל אטו דבר המוסיף הבל ואע"ג דרבי יהודא בברייתא דבסמוך מפליג בכה"ג אפשר דהיינו משום דסליק הבלא מאידך מיחזי כדבר המוסיף הבל ומחמיר לענין תבשיל דוקא ובכה"ג איכא למימר שנראה לו דוחק לומר דלשהות תנן ואפ"ה אסרינן בסיפא בתנור אף בגרופה ומ"ט כיון דגרופה היא לא שייך שמא יחתה כדפרישית לעיל והפוסקים יישבו בדוחק מ"מ בהכי ניחא ליה טפי דמתני' להחזיר תנן וטעמא משום דהו"ל כמטמין לכתחילה ושייך שפיר לחלק בין כירה לתנור מטעמא דמוסיף הבל אף בגרופה ופלוגתא דב"ש וב"ה נמי א"ש דבאינה גרופה איירי שייך שפיר לחלק לב"ש בין חמין לתבשיל כנ"ל אלא דהפוסקים לשיטתייהו שכתבו לקמן בסוגיא דתנור להיפך:

בפרש"י בד"ה אי אמרת בשלמא להחזיר תנן כו' ורבי חלבו אשריותא דלשהות על שאינה גרופה קאי עכ"ל. ונראה לי שהוכרח לפרש כן לפי שיטתו דאיסור דאינה גרופה היינו משום דמוסיף הבל משא"כ בגרופה וא"כ תו לא מצינן לאוקמי מילתא דרבי חלבו אשריותא דלהחזיר בגרופה דמה"ת לאסור להחזיר לתוכה כיון דרישא דמתני' איירי בערב שבת וא"כ אפי' לכתחילה מותר להטמין בדבר שאין מוסיף הבל אלא ע"כ דרבי חלבו אשריותא דלשהות באינה גרופה קאי וכמ"ש להחזיר תנן והיינו דקשיא ליה אי אמרינן לשהות תנן מה לי תוכה מה לי על גבה ומה"ט דפרישית ואהא מסיק שפיר מי סברת ארישא קאי אסיפא קאי והיינו משום דסיפא דאף מחזירין הא אסקינן דאיירי אף בשבת ואהא קאמר רבי חלבו שפיר דלתוכה אסור דהא אפילו בדבר שאין מוסיף הבל אסור להטמין בשבת ואף למאי דפרישית לעיל בשמעתין דלר"י איירי רישא בין השמשות נמי יש לפרש בכה"ג דהא בין השמשות נמי שרי להטמין בדבר שאינו מוסיף הבל כדתנן וטומנין את החמין כנ"ל ברור בכוונת רש"י ז"ל ונתיישב' קושיית ר"י ז"ל שכתב דבחנם דחק:

ובר מן דין נלע"ד דעיקר שיטת רש"י ז"ל מוכרח ממימרא דרבי חלבו גופא דקשיא לי אהא דקאמר לא שנו אלא ע"ג והיינו ע"כ משום דלשון נותנין עליה משמע ליה על גבה ממש ולא בתוכה וא"כ קשיא הא דתנן בסיפא דמתניתין תנור שהוסק בקש וגבבא לא יתן בין לתוכה בין על גביה דלשון מיותר הוא לגמרי דבלא"ה פשיטא דאפילו על גביה אסור דמאי דשרי בכירה אוסר בתנור ולתוכה הא אפילו בכירה אסור אע"כ כפרש"י והשתא אתי שפיר דלמאי דס"ד מעיקרא דרבי חלבו ע"כ ס"ל להחזיר תנן ונותנין עליה וכולה מתניתין דחזרה לא שני לן בין תוכה לע"ג אלא דאשריותא דלשהות באינה גרופה הא דקאמר מסברא דלתוכה אסור וא"כ שפיר איצטריך למיתני בסיפא דתנור דאיירי בחזרה דהא לא יתן להחזיר הוא ואשמעינן דבין לתוכה בין ע"ג אסור משא"כ למ"ד לשהות תנן וסיפא נמי לשהות דלא יתן לשהות הוא א"כ למאי קתני סיפא בין לתוכו בין ע"ג ומשני שפיר דלמ"ד לשהות תנן נמי נותנין עליה דרישא איירי אף לתוכה אלא דרבי חלבו אסיפא דלהחזיר קאי וא"כ בסיפא דתנור דאיירי לשהות שפיר שייך למיתני בין לתוכו בין על גביו ודוק היטב כי נכון הוא בעזה"י:

בתוס' בד"ה אא"ב להחזיר תנן כו' וקשה להר"ח דלחנניא אפילו תוכה משהין כו' דהא תנן ולא חררה כו' עכ"ל. עיין בספר מגיני שלמה למורי זקיני ז"ל שכתב דעיקר דיוקא דלקמן דהא קרמו פניה שרי לאו מחררה דייק לה דבחררה בלא"ה לא שייך שמא יחתה כמ"ש רוב המפרשים הקדמונים אלא מפת בתנור דייק לקמן וא"כ לא דמי לתוכה דאינה גרופה ועיין מה שאפרש לקמן בזה בעיקר הסוגיא. מיהו בלא"ה לא ידענא מאי קשיא להו בהא אשיטת רש"י ז"ל כיון דבלא"ה אף לשיטתם הא מסקו דרב לא אתי כשום תנא וע"כ היינו כמו שאפרש בדבריהם בסמוך דרב ס"ל כחנניא בחדא במצטמק ורע לו ופליג עליה בחדא במצטמק ויפה לו וא"כ ה"נ מצינן למימר דנהי דחנניא שרי אף לתוכה מ"מ רב ס"ל דתנא דידן גופא פליג עליה בהא דהכי דייק לה מתני' דקתני נותנין עליה כדפרישית. אלא דהתוס' לשיטתייהו שכתבו בדיבור הקודם דמעיקרא לא מיבעיא ליה אי להחזיר תנן וחסורי מחסרא אלא כי היכי דתיתי מתני' כחנניא ולא תקשי סתמא דהכא אסתמא דלעיל דסוף פ"ק וכדפרישית בדבריהם בסמוך ולפ"ז קשיא להו הכא שפיר כיון דמ"מ פליג סתמא דהכא אסתמא דלעיל א"כ מאי דוחקינן למימר להחזיר תנן וחסורי מחסרא כן נ"ל בכוונתם וא"כ באמת אין מזה סתירה לפירש"י דלשיטתו לסברת הפשטן בלא"ה צריך לומר דלהחזיר תנן וחסורי מחסרא משום הא דרבי חלבו גופא כיון דמתני' גופא משמע ליה הכי דלא שנו אלא ע"ג אבל לתוכו אסור מדקתני נותנין עליה וא"כ ממילא דע"כ להחזיר תנן דאל"כ תיקשי סיפא דמתני' בתנור שהסיקוהו וכדפרישית בסמוך ובסמוך אבאר עוד בענין יותר נכון ליישב קושיית התוספות אליבא דרש"י ודו"ק:

בא"ד אבל בהחזרה ניחא ליה שפיר לחלק כדמוכח בסיפא עכ"ל. ולא פירשו טעמא דמלתא ואפשר כיון דטעמא דהחזרה הוא משום דמיחזי כמבשל לב"ש א"כ לב"ה נמי נהי דע"ג לא מיחזי כמבשל מ"מ לתוכה מיחזי כמבשל מה שא"כ בתנור לעולם אסור להחזיר אף על גביו דמיחזי כמבשל כנ"ל:

בא"ד קשה לר"י היכי בעי למימר כו' דהא חנניא שרי במצטמק ויפה לו כו' ובביצה אמרינן לקמן דמצטמק ויפה לו הוא כו' עכ"ל. ולע"ד אין זה מוכרע דנהי דביצה מבושלת מצטמק ויפה לו הוא מ"מ לעיל במתני' דקתני אין צולין בשר בצל וביצה איכא למימר שפיר דלענין צלייה מצטמק ורע להן בכולהו כמבואר לעיל בפ"ק קמא (י"ט ע"ב) והובא ג"כ בפוסקים דלענין צלייה אם יחתה יפסיד ויחרוך ובירושלמי ספ"ק אהך מתניתין גופא דאין צולין מסיק להדיא דמצטמק ורע להן נינהו ע"ש:

בא"ד וי"ל דבלא"ה לא סבר ליה רב כשום תנא כו' עכ"ל. פי' דאפילו אם תמצא לומר לשהות תנן נמי רב לא ס"ל כלל כי תנא דמתני' אע"כ דס"ל כחנניא בחדא דשרי מיהא אף במצטמק ויפה לו אפילו כמב"ד ואיהו ס"ל כוותיה מיהו במצטמק ורע לו דבבשיל כ"צ מיהו שרי אבל במצטמק ויפה לו ס"ל כר' מאיר ור"י דאסרי אף בבשיל כ"צ וא"כ אפילו אי רב ס"ל דמתניתין להחזיר תנן והיינו ע"כ משום דלא תיקשי סתמא דהכא אמתני' דספ"ק והיינו כחנניא מ"מ איהו גופיה לא ס"ל כתנא דמתני' אלא בחדא במצטמק ורע לו ובשיל כ"צ כנ"ל בכוונתן:

אלא דהשתא דאתינן להכי נ"ל ליישב ג"כ שיטת רש"י ז"ל ממה שהקשו בתוס' דחנניא שרי אף לתוכה ולפי מ"ש יש לי לומר דודאי לסברת הפשטן דרב מוקי למתניתין ע"כ להחזיר תנן אפילו הכי לא מוקי לה דוקא כחנניא אלא אפילו כרבנן והא דדייקינן אבל לשהות משהין אפילו באינו גרוף ומחסרינן לה ופליגי ב"ש בחמין ותבשיל מפרש רב למתניתין גופא במצטמק ורע לו וכמ"ש התוספות לעיל בד"ה חמין ותבשיל דאף למ"ד להחזיר תנן מיתוקמא שפיר נמי כרבנן אלא שכתבו דלשון חמין ותבשיל משמע נמי אף כמב"ד וא"כ השתא לרב משום הא לא איריא דאין ה"נ דבמצטמק ורע לו שרי אף כמב"ד לרב ולתנא דמתניתין ואיירי מתניתין דוקא במצטמק ורע לו ונהי דהפשטן לא מיבעיא ליה לאוקמי בהכי היינו משום דלא ס"ל הא דרב כלל לחלק בין מצטמק ויפה לו למצטמק ורע לו לענין להשהות לכתחילה וא"כ ע"כ מדשרי מתניתין בכמב"ד אי להחזיר תנן ע"כ היינו כחנניא משא"כ לבתר דשני ליה בין מצטמק ויפה לו למצטמק ורע לו שפיר מפרש למתני' לגמרי כחנניה ובהכי שפיר טפי דס"ל כחנניה לגמרי רק במאי דשרי חנניה אף מצטמק ויפה לו פליג עליה רב ומוקי לסתם מתניתין דהכא נמי כוותיה. ואי תקשי אכתי מאי דוחקיה לרב למימר להחזיר תנן וחסורי מחסרא ולאוקמא מתניתין במצטמק ורע לו דוקא לוקמא מתניתין כפשטא לשהות תנן ואי גרוף וקטום אין אי לא לא היינו במצטמק ויפה לו כיון דסוף סוף לא אתי סתמא דהכא כסתמא דספ"ק דמתיר אף כמב"ד מדשרי בביצה אלא דמשום הא נמי לא איריא והיינו למאי דפרישית בסמוך דלסברת הפשטן בלא"ה צריך רב לאוקמי מתניתין דלהחזיר תנן וחסורי מחסרא משום הא דר' חלבו אמר רב גופא מדקתני במתני' נותנין עליה משמע דלתוכה אסור א"כ ע"כ להחזיר תנן כנ"ל נכון מאד ליישב שיטת רש"י ז"ל ודוק היטב:

בגמרא איבעיא להו מהו לסמוך תוכה וגבה הוא דאסור כו' וכתבו התוס' דהאי איבעיא שייך בין למ"ד לשהות תנן ובין למ"ד להחזיר תנן אלא דהרא"ש ז"ל כתב שהרי"ף ז"ל פסק כמ"ד לשהות תנן מכמה ראיות וזו אחת מהן דבלהחזיר לא שייך לומר תוכה וגבה הוא דאסור דהא להחזיר מפליג רבי חלבו בין תוכה לגבה לענין שריותא בגרופה ואם כן לא שייך לומר לא שנא דכי היכי דמחלקינן בחזרה דגרופה בין תוכה לעל גבה הכי נמי יש לחלק בחזר' דאינה גרופה לענין לסמוך כן כתב הרא"ש ז"ל בשם רבינו יונה ז"ל בכוונת הרי"ף ע"ש. מיהו לע"ד נראה דאין זו קושיא על פי' התוספות לפמ"ש בכוונתם בדיבור הקודם דהא דפשיטא להו דבחזרה שייך לחלק טפי בין תוכה לע"ג היינו משום דמיחזי כמבשל בתוכה טפי מע"ג אבל בשאינה גרופה ע"כ דלעולם שייך דמיחזי כמבשל או משום טעמא אחרינא לאיסור מדאסרינן ע"ג וא"כ שפיר קמיבעיא לי' דאפשר דלסמוך נמי אסור להחזיר באינה גרופה. וע"פ זו הסברא ממילא אזלא נמי אידך ראייתו של הרי"ף ז"ל שהביא הרא"ש ז"ל בשם רבינו יונה שכתב דאי ס"ד דאיבעי' דלסמוך היינו לענין להחזיר אם כן היאך פשט לה מברייתא דשתי כירות דאיירי בלשהות ונהי דר' יהודא אוסר לשהות באינה גרופה ואפ"ה שרי לסמוך אפשר שלענין להחזיר אסור אף לסמוך דהא ע"כ חזרה חמירא מלשהות אף לר' יהודא לענין גרופה וקטומה דלהחזיר אסור לתוכה כמימרא דר' חלבו ולשהות שרי לגמרי אף לתוכה כ"ז מתמצית דברי רבינו יונה שהביא הרא"ש ז"ל ולמאי דפרישית אין בזה סתירה לשיטת התוספות שכתבו דלמ"ד להחזיר תנן נמי מיבעיא ליה ואפ"ה פשיט שפיר מלשהות אליבא דר"י לענין להחזיר לחנניא דנהי דבגרופה חזרה חמירא משהייה היינו משום דבגרופה לא שייך שמא יחתה ואפ"ה אסור להחזיר לתוכה משום דמיחזי כמבשל משא"כ באינה גרופה פשיט שפיר דכיון דלרבי יהודא שייך שמא יחתה בלשהות ולא מבושל כל צרכו ואפ"ה שרי לסמוך והיינו ע"כ דלא מסקא הבלא בכה"ג ואם כן מה"ט גופא שרי ע"י סמיכה דכיון דלא מסקא הבלא מאותה כירה ממש לא מיחזי נמי כמבשל דעל כרחך דהכי הוא דלמ"ד להחזיר מיבעיא ליה וקפשיט ליה בהאי לישנא דאף על גב דמסקא הבלא מאידך אלמא דבהכי תליא מילתא. ועי"ל דלהחזיר דקמיבעיא ליה היינו משום דפשיטא ליה דלסמוך לא מיחזי כמבשל אלא דקס"ד דאפ"ה אסור והיינו כשיטת רש"י ז"ל שכתבתי בתחילת לשון המשנה דטעמא דחזרה משום דמוסיף הבל כנ"ל נכון ודו"ק:

דף לז עמוד ב

גמרא ש"מ מצטמק ויפה לו מותר פירש רש"י דאל"כ מאי אתא לאשמעי' והקשו בתוספת הא איצטריך לאפוקי מדרבי מאיר ורבי יהודה כו'. ואזלו בזה לשיטתם דר' יהודה אוסר בחמין בשאינה גרופה אף ע"ג דהוי מצטמק ורע לו מיהו כבר כתבתי שאין זה מוכרח ושפיר מצינו למימר דרב יהוד' אליבא דבית הילל מתיר בחמין אפילו באינה גרופה וכן כתב רשב"א ז"ל בחידושיו וכן כתב מורי זקיני ז"ל בס' מג"ש אלא דמלבד זה הסוגיא שלפנינו תמוה וכמ"ש רשב"א ז"ל בחידושיו שהרבה מקדמונים נדחקו בזה וגם פירוש רשב"א ז"ל גופא נראה דוחק וביותר מה שכתב דלמאי דמשני הש"ס שאני הכא דקטמה הוי מצי לאקשויי אי הכי אפילו לא הוחמו ונתבשלו כל צרכו נמי אלא דאורחא דתלמודא בהכי כו' ע"ש וזה דוחק גדול:

אמנם לענ"ד נראה לפרש כל הסוגיא בפשיטות והיינו לפי שיטת רש"י ולפי מאי שכתבתי במשנתינו דחמין ותבשיל דאיירי בהו ב"ש וב"ה ע"כ היינו בבישל כל צרכו דאלת"ה תקשי אמאי שרי ב"ש בחמין הא אסרו ב"ש בפ"ק במשנה דאונין של פשתן בכל המלאכות שנגמרו בשבת וכמ"ש שם בחידושי דאף למ"ד דטעמא דב"ש משום שביתת כלים אפ"ה אסרו בכל גווני בכל הנך דאי עביד להו בשבת אתי לידי חיוב חטאת אפילו היכא דלא שייך שביתת כלים וכמו שהוכחתי שם מלשון הירושלמי והתוספתא ע"ש ולפ"ז ע"כ דהנך חמין דשרי ב"ש היינו דוקא כשהוחמו כל צרכן שנגמרו קודם שבת ומדב"ש נשמע לב"ה דאיירי נמי בהכי ועוד דמסיפא נמי שמעינן ליה מדקתני אף מחזירין והיינו אפי' בשבת כפירוש רש"י ותוספת שם ואי ס"ד דבלא נתבשל כל צרכו איירי האיך שרי להחזיר בשבת הא חייב משום מבשל אחר מבשל וכמ"ש בשם רש"י והרמב"ם ז"ל וכן כתב הרא"ש ז"ל בפ"ק אע"כ דמשנתינו בבישלו כל צרכן איירי נמצא דלפ"ז למאי דס"ד השתא דר' אושעיא דקאמר קטמה והובערה משהין כו' היינו משום דדיניה כאילו לא קטמה וכמו שאבאר ממילא ע"כ סבר רבי אושעיא דמתניתין להחזיר תנן דאי ס"ד לשהות תנן אמאי שרי להשהות באינה גרופה הא להדיא קתני במתניתין לא יתן עד שיגרוף והיינו לשהות ועלה קתני פלוגתא דב"ש וב"ה דאיירי ע"כ בבשיל כל צרכו כדפרישית ואם כן הוי ר' אושעיא דלא כשום תנא אע"כ דר' אושעיא סבר דמתניתין להחזיר תנן הא לשהות משהין אפילו באינה גרופה ומוקי לה נמי כשנתבשל כל צרכו דווקא כדפרישית דאף על גב דבעל האיבעיא למאי דבעי למימר דלהחזיר תנן הוי מוקי לה כחנניא היינו משום דמשמע ליה דקי"ל הלכה כחנניא כדדייק רבא בסמוך ממתניתין דפ"ק דקרמו פניה שרי ומש"ה הוי ניחא ליה לאוקמי מתניתין דהכא נמי כחנניא דהיינו אפילו כמאכל בן דרוסאי ולא חייש לדיוקא בטעמא דב"ש בחמין דיש שום סברא לחלק ולא חייש נמי להך דיוקא דמחזירין אפי' בשבת דאפשר דלאו בחד גוונא נקט להו אלא לצדדין קתני כדפרישית במתניתין או שנאמר שבעל האיבעיא סבר כשיטת הסוברים דאין בישול אחר בישול כשנתבשל כמאכל ב"ד אלא כשנצטנן משא"כ לר' אושעיא פשיטא ליה דאין הלכה כחנניא ואפשר דמתניתין דפ"ק גופא הכי משמע ליה מדקתני אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום משמע דהיינו כדי שיצולו כל צרכו מדלא קתני בהדיא כדי שיגיע למאכל ב"ד כדקתני סיפא וחררה כדי שיקרמו פניה אע"כ דלא כחנניא ודיוקא דחררה גופא לא משמע ליה כמו שאבאר בסמוך. ולפ"ז שפיר מדייק הש"ס הכא ש"מ מצטמק ויפה לו מותר דכיון דסבירא ליה לר' אושעיא דמתניתין להחזיר תנן וודאי מתיר אף במצטמק ויפה לו חדא דהא בשר בצל וביצה מצטמק ויפה לו נינהו כמו שכתבו התוספות ועוד דלאיזה צורך נקט ר' אושעיא במילתיה חמין להיתרא הא אתא במכ"ש מתבשיל אע"כ דנקט חמין במצטמק ורע לו לגלויי עליה דתבשיל דהיינו במצטמק ויפה לו. וע"ז משני הש"ס שפיר שאני הכא דקטמה פי' דלעולם אימא לך דר' אושעיא סבר דמתניתין לשהות תנן ואפ"ה מתיר אף במצטמק ויפה לו בבשיל כל צרכו וכיון דכבר קטמה גלי דעתיה דלא ניחא ליה בצימוק כמו שפירש רש"י להדיא ומש"ה לא איכפת לן במה שהובערה אח"כ משא"כ כשלא בישל כל צרכו לא מהני האי גילוי דעתא דקטמה דכיון שהובערה אח"כ ודאי ניחא ליה שיתבשל כל צרכו ובטל האי גילוי דעתא וע"ז מקשה הש"ס אי הכי מאי למימרא דלמאי דבעית למימר דר' אושעיא סבר דלשהות תנן ואם כן פלוגתא דב"ש וב"ה בגרופה איירי ומדאסרו ב"ש בתבשיל שבישל כל צרכו אף בגרוף וקטום ע"כ היינו משום דגרוף וקטום מקצתו איירי כמ"ש הר"ן ז"ל ואפ"ה שרי לב"ה משום דגלי דעתיה אלמא שמעינן ממתניתין להדיא דגילוי דעת דקטומה מהני ומאי קמ"ל ר' אושעיא בקטמה והובערה דנהי דמעיקרא הוי פשיטא ליה להש"ס דקטמה והובערה הוי כאילו לא קטמה היינו משום דקא ס"ד דר' אושעיא סבר להחזיר תנן כדפרישית:

ולפ"ז פלוגתא דב"ש וב"ה בלשהות היינו בשאינה גרופה כלל ולא איירי מידי בגילוי דעתא ומש"ה משמע לתלמודא דלא מהני משא"כ השתא דאמרינן לשהות תנן ופלוגתא דב"ש וב"ה בגרוף וקטום מקצתו א"כ שפיר שמעינן ממתני' דגילוי דעתא דקטמה מהני וע"ז משני הש"ס דאכתי איצטריך דמהו דתימא כיון דהובערה הדרא למילתא קמייתא פירוש נהי דשמעינן ממתניתין דגרוף וקטום מקצתו מהני משום דגילוי דעתא היינו משום דעדיין מנכרא מילתא שגרופים וקטומים במקצתן משא"כ הכא דהובערה סד"א דהדרא למילתא קמייתא ובטל האי גילוי דעתא דמאן דחזי סבר שלא נקטם מעולם ואתו למישרי להשהות מצטמק ויפה לו באינה גרופה וקמ"ל רבי אושעיא דאפי' הכי שרי כנ"ל נכון מאד בעזה"י ליישב הסוגיא ובזה נתיישב' כל קושיות התוספות והרשב"א ז"ל ודוק היטב:

ומה שהשמיטו הרי"ף והרמב"ם והטור והש"ע להך דינא דר' אושעיא דקטמה והובערה דינו כקטום לענין מצטמק ויפה לו נראה דהיינו משום דמשמע להו דהא דקאמר שאני הכא דקטמה דיחוי בעלמא הוא דאפשר דקטמה והובערה הוי כאילו לא קטם אלא דסבירא ליה דמצטמק ויפה לו מותר וכיון דאיכא למימר הכי והכי אזלינן בתרווייהו לחומרא לפ"ז יש לי בזה מקום עיון על מה שכתוב בספר מג"א בסימן ר"ג סק"ג דקטמה והובערה שרי ומסתימת לשונו משמע דמתיר לגמרי בגרופה ממש אפילו בלא בישל כל צרכו והא ליתא דהא ר' אושעי' גופא לא שרי בקטמה והובערה אלא בבישל כ"צ ומצטמק ויפה לו ומהאי טעם שכתב רש"י ז"ל דגלוי דעתא דלא ניחא ליה בצמוקו אבל לענין לא בישלה כ"צ לא מהני הך גילוי דעתא ועוד כיון שהשמיטו כל הפוסקים להאי דינא דקטמה והובערה שדינו כקטום משמע דליתא וכדפרישית:

שם אמר רב ששת כו' קסבר מתניתין להחזיר תנן ופירש רש"י להחזיר תנן כו' כדאמרינן לעיל חסורי מחסרא הילכך עקר לא יחזיר עכ"ל. ופירושו בזה תמוה מאוד מאי הילכך דקאמר הא אפילו אי לשהות תנן פשיטא דעקר לא יחזיר עד שיגרוף ומהרש"א ז"ל כתב ליישב לשון רש"י לפי סוגיית התלמוד במאי דקאמר רבא תרווייהו תננהו ע"ש באריכו' שכתב שהדברים ברורים ואני לא זכיתי להבין דבריו בזה דאדרבא הוסיף לנו תמיה על תמיהתם בלשון הגמרא בדברי רבא עצמו ומאי תיקן רש"י בזה בלשון הילכך דמשמע דהא בהא תליא וליתא:

אמנם לענ"ד נראה ליישב בפשיטות דוודאי הא בהא תליא דעיקר מימרא דרבי יוחנן במאי דקאמר עקר לא יחזיר נראה דאתי לאשמעינן דאפילו חמין לא יחזיר עד שיגרוף. ולפי זה וודאי למאן דאמר לשהות תנן לא שמעינן להך מילתא ממתניתין שהרי לא נזכר במשנה איסורא בחמין כלל ואדרבא כיון דהא דקתני לא יתן עד שיגרוף היינו לשהות ואתבשיל דלעיל מינה קאי משמע דבחמין לכולי עלמא שרי וכדפרישית במתניתין אפילו אליבא דב"ש וכיון דכי היכי דפליגי בלשהות פליגי בלהחזיר משמע דלשהות ולהחזיר כי הדדי נינהו ובתרווייהו שרי בחמין אפילו באינה גרופה אלא משום דלקושטא דמילתא סבר רב ששת משמיה דר' יוחנן דלהחזיר תנן ומתני' חסורי מחסרא דלשהות משמע אפי' באינה גרופה ואפילו בלא בישל אלא כמאכל ב"ד והיינו כחנניא וכדדייק רבא ממתני דפ"ק דקתני קרמו פניה שרי. ולפ"ז ע"כ הא דמייתי במתני' הך מילתא דלשהות ופלוגתא דב"ש וב"ה לכאורה משנה שאינה צריכה היא מאחר שכבר סתם לנו בפ"ק כב"ה וכחנניא וליכא למימר דהוי כסתם ואח"כ מחלוקת הא ליתא דוודאי ב"ש במקום ב"ה אינו משנה ועוד דלמה מפסיק התנא במשנתינו בדינא דלשהות בין תרי בבא דלהחזיר כמו שדקדקתי לעיל אע"כ דהא דמייתי הכא במתני' פלוגתא דב"ש וב"ה בלשהות היינו דהאי פלוגתא איירי בחמין ומינה שמעינן דפלוגתייהו בלהחזיר נמי איירי בחמין דכי היכי דפליגי בלשהות באינה גרופה הכי נמי פליגי בלהחזיר בגרופה דוקא ולעולם לב"ה אין חילוק בין חמין לתבשיל ולפ"ז שפיר שמעינן דלהחזיר באינה גרופה אפילו חמין אסור. ולפ"ז יפה כתב רש"י ז"ל בד"ה להחזיר תנן שכתב כדאמרינן לעיל חסורי מחסרא הילכך עקר לא יחזיר כו' וכוונתו למאי שכתבתי דכיון דמתניתין חסורי מחסרא וקתני רישא וסיפא בלהחזיר ומציעתא בלשהות ע"כ דהיינו משום דיוקא דחמין לאיסורא והילכך עקר לא יחזיר פירוש אפילו חמין משא"כ אי הוי סבר לשהות תנן ובלשון הגמרא בדברי רבא נתיישב יותר דלבתר דקאמר לשהות תנן ממתני' דפ"ק דקרמו פניה שרי מדייק להחזיר נמי תנינא פירוש דכיון דלשהות תנינא בסתם מתני' דסוף פרק קמא אם כן אמאי הדר ותני האי דינא דלשהות במתני' בפלוגתא דב"ש וב"ה אע"כ משום לשון חמין דאיירי ב"ש וב"ה ומשום דיוקא דחמין לאיסורא בחזרה דאינה גרופה איצטריך והיינו דקשיא ליה להחזיר נמי תנינא כנ"ל נכון והוא כפתור ופרח ודוק היטב:

ומכ"ש דא"ש טפי לשיטת רש"י שכתבתי במשנתינו דמ"ד להחזיר תנן ומוקי לה כחנניא דשרי להשהות באינה גרופה כשהגיע למב"ד דלא חייש לשמא יחתה ואפ"ה אוסר להחזיר באינה גרופה אפילו בבישל כל צרכו דע"כ היינו משום הטמנה. א"כ לפ"ז פשיטא דלא שייך לחלק בין חמין לתבשיל דהא בחמין נמי שייך הטמנה ודוק היטב:

שם אמר רבא תרווייהו תנינהו כו' ורב ששת דיוקא דמתניתין קמ"ל ופירש רש"י משום דלא מתני לה בהדיא הא קרמו שרי כו' עכ"ל. והתוספות הקשו על זה דאין זה חידוש דדיוק פשוט הוא. ולענ"ד נראה ליישב לפמ"ש הרא"ש ז"ל בשם רבינו יונה אליבא דרב דהא דקתני אין צולין בשר כו' אלא כדי שיצולו מבעוד יום ומפרש רב כמאכל ב"ד היינו משום דגרוף איירי או שיגרוף אח"כ א"כ לפ"ז דהא דקתני נמי בחררה כדי שיקרמו פניה היינו נמי שיגרוף אח"כ אע"ג שנראה דוחק לפרש כן בחררה כמו שנראה מלשון הרא"ש ז"ל בעצמו היינו אליבא דרבא דאמר תרווייהו תנינא מ"מ רב ששת גופא שפיר אתי לאשמעינן האי דיוקא דלא נימא סיפא דומיא דרישא כנ"ל ועיין עוד בסמוך:

שם אמר רב שמואל בר יהודה אמר ר' יוחנן כו' ותבשיל שבישל כ"צ ואפילו מצטמק ויפה לו. וכתב רשב"א ז"ל בחידושיו בשם רבינו האי גאון ז"ל דלא פליג הך מימרא דר' יוחנן אאידך מימרא דרב ששת אמר ר' יוחנן דבכל חד מינייהו איכא רבותא ע"ש באריכות:

שם אמר ליה ההוא מדרבנן הא רב ושמואל דאמרי תרווייהו מצטמק ויפה לו אסור. רבים מקדמונים נתקשו בזה דקשיא דרב אדרב דהא רב גופא מפרש למתניתין דאין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו דהיינו כמאכל ב"ד ובשר וביצה מצטמק ויפה לו נינהו ובעל המאור ז"ל שהקשה על הרי"ף ז"ל שכתב שתיהן להלכה ולא קשיא ליה דרב אדרב גופא נראה דלא גריס לעיל בפ"ק אמר רב אלא אמר ר' אלעאי אלא שבכל הספרים שלנו גרסינן לעיל אמר רב אמנם בר מן דין יש לתמוה דאפילו בלא מימרא דרב לעיל אפילו אם נפרש דהאי כדי שיצולו היינו כל צרכו לגמרי אפ"ה קשיא הך מתניתין דלעיל ארב ושמואל דאמרו תרווייהו דמצטמק ויפה לו אסור אפילו בבישל כל צרכו ואמאי הא בשר וביצה מצטמק ויפה לו נינהו. ונראה דוחק לומר דפליגא אסתם מתני'. מיהו יש מתרצים לחלק בין צלי למבושל. ורבינו יונה ז"ל מפרש דהאי דאין צולין בשר בצל וביצה איירי בגרוף או שיגרוף אח"כ ואע"ג דלכאורה נראה דוחק אפ"ה נראה לענ"ד דלשון התוספתא והירושלמי מסייע ליה דהכי איתא בתוספתא ובירושלמי בפ"ק אמרו ליה ב"ש לב"ה אי אתם מודים שאין צולין בשר בצל וביצה בע"ש עם חשיכה אלא כדי שיצולו אף דיו וסמנים וכרשינים וכיוצא בהן כו' וקשיא לן טובא בדברי ב"ש אטו מי לית להו חששא דשמא יחתה והא במשנתינו משמע להדיא דב"ש חיישי טפי לשמא יחתה וא"כ מאי קא מדמה להו לדיו וסמנים אע"כ משום דמשמע להו דבצלי לא שייך שמא יחתה או דבגרוף איירי דמותר לב"ה ואם כן משמע להו לב"ש דהא דאסרי לב"ה בצלי בשר וביצה לאו משום שמא יחתה הוא אלא משום שנגמר צלייתן בשבת אם כן שפיר קא מקשי להו דמ"ש מדיו וסמנים וכרשינין:

דף לח עמוד א

ע"א בפרש"י בד"ה שכח קדירה אליבא דמאן דאסר עכ"ל. כן הוא בספרים שלפנינו אלא שרשב"א ז"ל בחידושיו כתב בשם רש"י כפירוש התוספת וכן נראה לכאורה מלשון התוספת ממאי שלא הביאו פירש"י:

אמנם לענ"ד נראה ליישב שיטת רש"י שלפנינו דלא ניחא לי' לפרש כפי' התו' דאיירי כשלא בישל כמאכל ב"ד או בקדירה חייתא דא"כ לא שייך הך איבעיא הכא בשמעתין שלא נזכרו כלל הנך גווני אלא לעיל בסוף פ"ק גבי בשיל ולא בשיל אסור הוי ליה לאתויי דלפירוש רש"י ותוספת שם איירי בכהאי גוונא מה שאין כן בסוגיא דשמעתין דלעיל מיניה כל השקלא וטריא וכל הנך מימרי דאמוראי לא איירי אלא בבשיל כמב"ד או בבשיל כל צרכו וכיון דהכא בלשון האיבעיא קאמר ובישלה ע"כ לא איירי אלא כמב"ד ומש"ה מפרש רש"י דהיינו אליבא דמאן דאוסר דאפשר דר' חייא בר אבא אע"ג דתלמידא דר' יוחנן הוי אפ"ה מצי סבר כר' שמואל בר יהודא אמר ר' יוחנן. ועוד נראה דלא רצה רש"י לפרש כפירוש התוספת דא"כ מה מקשה הש"ס בסמוך לרב יוסף אי קודם גזירה קשיא מזיד דילמא הא דמחמרי ר"מ ור"י במשהה במזיד היינו משום דאינהו מחמרי טובא לכתחלה אפילו בבשיל כ"צ וכ"ש לר"מ דמחמיר אפילו בגרופה ומש"ה מחמרי נמי בדיעבד בלא בישל כ"צ באינה גרופה משא"כ למאן דסבירא ליה כחנניא דמיקל טובא אף בבשיל כמב"ד אפילו באינה גרופה שפיר מצי סבר רב יוסף דלא מחמרינן נמי בדיעבד אף כשלא הגיע למב"ד משום דלא אלים לן הך חששא דשמא יחתה כל כך כמו לר"מ ולר"י מש"ה הוצרך רש"י לפרש דהך איבעיא איירי נמי אליבא דמאן דאסר ועלה קאי מילתא דרבה ורב יוסף ובר מן דין אשכחן לר' יוסף דאמר לעיל משמיה דשמואל דמצטמק ויפה לו אסור אפילו בכ"צ וכ"ש בכמב"ד דלעולם מצטמק ויפה לו הוא ואף ע"ג דמשמע לעיל בסמוך דרב יוסף ורב נחמן ב"י גופייהו מתירין לשהות אפשר דלשיטת רש"י היינו דוקא בבשיל כ"צ ומצטמק ורע לו דמסתמא לא פליג רב יוסף ארבותיו רב ושמואל ואיהו גופא קאמר משמיה דרב ושמואל אע"כ כדפרישית דלא שרי אלא בכה"ג אבל בכמב"ד מודה דאסור כנ"ל נכון בכוונת רש"י ז"ל:

מיהו התוספת לשיטתייהו לעיל דרב יוסף ורב נחמן בר יצחק מתירין לגמרי ומש"ה הוצרך לפרש כפירושם אלא דלפ"ז הדרא קושיא לדוכתא מאי מקשי הש"ס עלה דרב יוסף דמיקל טובא בחששא דשמא יחתה אף לכתחלה כחנניא מדר' מאיר ור"י דמחמרי טובא בפלוגתא רחוקה בחששא דשמא יחתה ואף בגרופה לר"מ ולר"י באינה גרופה מש"ה מחמרי נמי בדיעבד ועוד דהא הכא משמע דכולה אליבא דר' מאיר קאמרי. ויש ליישב בדוחק וצ"ע ודוק היטב:

בגמרא למחר נפק ודרש להו המבשל בשבת בשוגג יאכל כו' והקשה רשב"א ז"ל בחידושיו האיך דרש להו בפירקא כר"מ הא אמרינן בפ"ק דחולין דף ט"ו דרב אף ע"ג דסבר כר"מ אפ"ה דרש בפירקא כר"י וע"ש מה שתירץ ואני כמוסיף על דבריו דנראה דהא דדרש רב בפירקא כר"י משום עמי הארץ היינו לאחר גזירה דאמרינן בסמוך דמשרבו משהין במזיד חזרו וקנסו על השוכח אפילו בשוכח בשוגג. נמצא דלפ"ז מילתא דפשיטא היא שהוצרכו לגזור גם כן על המבשל בשבת בשוגג דאל"כ הוי מלתא דרבנן כי חוכא ואיטלולא בפני ע"ה להחמיר במשהה מע"ש בשוגג טפי ממבשל בשבת בשוגג. ולפ"ז בזה הענין ממש דרש להו רבי חייא בר אבא דנהי דמעיקר הדין במבשל בשבת קי"ל כר"מ היינו קודם גזירה שרבו המשהין במזיד משא"כ לאחר גזרה שרבו המשהין במזיד אסור אף בשוגג דהא וודאי אתי לאיערומי שהרי זה עיקר הגזירה כנ"ל נכון אליבא דרב נחמן בר יצחק דסוגיא דשמעתין כוותיה ולרבה ורבי יוסף דאמרי להיתירא כ"ש דאתי שפיר טפי דרבי חייא בר אבא נמי כרב סבירא ליה דהלכה כר"מ במבשל ממש בשוגג משא"כ במשהה דלא עביד מעשה אפילו במזיד מותר ואף ע"ג דרב דריש בפירקא כר"מ היינו משום הך גזירה כדפרישית כיון דרב מחמיר אפילו במצטמק ויפה לו משא"כ אליבא דר' חייא בר אבא דסבירא ליה כר' יוחנן דבישל כל צרכו מותר אפילו במצטמק ויפה לו אף לכתחילה ומש"ה משמע להו לרבה ורב יוסף דתו לא שייך הך גזירה דבסמוך דאפשר דהך גזירה היינו דווקא להנך תנאי דמחמרי במצטמק ויפה לו ואלים להו הך חששא דשמא יחתה משא"כ למאן דמיקל ע"כ לית ליה הך גזירה ומש"ה דריש רבי חייא בר אבא בפירקא כר"מ כיון דלא שייך גזירה דעמי הארץ כדפרישית בסמוך כנ"ל נכון ודוק היטב ועיין שם בסמוך:

שם אבל האי דלא קעביד מעשה כו' נראה דאין כוונתם בזה לומר דלא קעביד מעשה איסור דאורייתא במבשל ממש דסוף סוף הא עביד מיהו איסור דרבנן ואמאי יאכל במזיד הא כל דתיקנו רבנן כעין דאורייתא תיקנו אלא דעיקר כוונתם דמשהה אפילו במזיד לא עביד מעשה כלל אלא בשב ואל תעשה שלא סילק הקדרה מן הכירה סמוך לחשיכה ולפ"ז אין מקום לקושיית התוס' מהאי דעססיות ותורמסין דפ"ק דהתם ודאי עביד מעשה בידים שנתן הקדירה ע"ג הכירה סמוך לחשיכה כנ"ל נכון ודו"ק :

שם אלא לרב יוסף אי קודם גזירה קשיא מזיד כו' ואע"ג דלמאי דפרישית מצינו למימר דהא דאסרי ר"מ ור"י במזיד היינו משום דמחמרי טובא בחששא דשמא יחתה לכתחילה דר"י אוסר אפילו במצטמק ורע לו ור' מאיר מחמיר אפילו בגרוף במצטמק ויפה לו משא"כ לרב יוסף דאיירי אליבא דרבי חייא בד אבא דמיקל אפילו לכתחילה במצטמק ורע לו אף באינה גרופה וכ"ש לפי התוספות דמיקל אפילו כשהגיע למב"ד אם כן אפשר דמער"ה מיקל נמי בדיעבד אפילו בלא בישל כ"צ אלא דבלא"ה קושיית המקשה בזה היינו לרווחא דמילתא דהא לקושטא דמילתא ודאי איירי רב יוסף אף לאחר גוירה כיון דרב נחמן ב"י בר פלוגתיה ע"כ לא איירי אלא לאחר גזירה ומש"ה שפיר מסיק לרב יוסף בקושיא כנ"ל ועיין עוד בסמוך:

שם מיתיבי שכח קדירה כו' בשוגג יאכל כו' דברי ר"מ כר. ואע"ג דבפרק הניזקין דף נ"ג מסקינן דר"מ נהי דבדאורייתא לא קניס שוגג אטו מזיד אפ"ה בדרבנן קניס טפי שוגג אטו מזיד מ"מ נראה דהיינו דוקא בתרי ענייני משא"כ הכא לא שייך להחמיר בחד ענין במשהה בשוגג דהוי דרבנן טפי ממבשל בשוגג דהוי דאורייתא דהוי כחוכא ואיטלולא כדפרישית מיהו ר"י לטעמיה דמבשל דהוי דאורייתא קניס שוגג אטו מזיד משא"כ במשהה דהוי מדרבנן לא קניס בשוגג כדמסקינן אליבא דר"י גופא בפרק הניזקין עיין שם וק"ל:

שם איבעיא להו עבר ושהה מאי פירש"י עבר ושהה במזיד עכ"ל. ועיין במהרש"א מה שהקשה ע"ז ומה שתירץ ליישב שיטת רש"י כפירוש הראב"ד דאיירי באומר מותר נראה דוחק גדול דמלבד דהלשון עבר ושהה לא משמע הכי נראה מבואר עוד מדברי רש"י שהוסיף מלת במזיד שכוונתו להגדיל האיסור משא"כ לפירוש מהרש"א דרש"י בא להקל א"כ העיקר דאומר מותר חסר מן הספר לכך נראה לענ"ד דרש"י ודאי לא בעי אלא לפרש פשטא דלישנא דעבר ושהה משמע מזיד כדרכו תמיד. מיהא בעיקר האיבעיא דעבר ושהה נראה לפי שיטת רש"י דאיירי במצטמק ויפה לו מדלא נקיט ובשלה כמו באיבעיא דלעיל אע"כ דבבישלו כ"צ ומצטמק ויפה לו והיינו נמי למאן דאסר דהיינו להנך דמקרבי לרב ושמואל וקא מיבעיא ליה אפילו לאחר גזירה דאפשר דנהי דגזרו וקנסו אפילו בשוגג היינו דוקא בלא בישל כ"צ שנגמר הבישול בשבת דאיסור דרבנן ומש"ה קנסוהו שלא יהנה ממה שנעשה באיסור משא"כ בבישל כ"צ אע"פ שמצטמק ויפה לו אפ"ה לא שיך קנס התירא אטו איסורא אפילו במזיד שהרי אין אותו הצימוק ניכר ונרגש כלל ועוד דבכה"ג לא שייך לומר משרבו המשהין במזיד משום דלא שכיח לזלזל לכתחילה באיסור שבות דרבנן משום האי צימוק פורתא ואע"ג דלרבי יהודא מיהו מדינא אסור במזיד וקי"ל דר"מ ור"י הלכה כר"י מ"מ מצינו למימר דר"י לשיטתו דמחמיר טובא בחששא דשמא יחתה לכתחילה אפילו במצטמק ורע לו ועוד דאשכחן לר"י דמחמיר טובא נמי לענין דיעבד מדאשכחן דאוסר במבשל אפילו בשוגג משא"כ הנך דמקרבי לרב ושמואל דמקילי לכתחילה מיהא במצטמק ורע לו ועוד דלענין דיעבד קי"ל כר"מ דמיקל אפילו במבשל בשוגג מש"ה שפיר מצינו למימר דמיקל נמי בדיעבד אפילו במזיד כיון שכבר נתבשל כ"צ ולא מתהני כל כך מאיסורא דהאי צימוק פורתא ולפ"ז שפיר פשיט הש"ס מהא דאמר רבי חנינא דר"י דנימוקו עמו עבד עובדא בביצים שנצטמקו ואסר להם מאי לאו לאותו שבת פירוש דאי סלקא דעתך דהיינו לשבת הבאה מאי קמ"ל רבי חנינא מתניתין היא דב"ה שרו חמין ותבשיל וסתם תבשיל מצטמק ויפה לו ואפילו הכי שרי מיהת בבישל כ"צ אע"כ דאסר להם לאותו שבת אלמא דאפילו לרבי יוסי דלא קניס בעלמא בדרבנן שוגג אטו מזיד כדאיתא בהניזקין אפ"ה אוסר כאן אפילו בשוגג דלשון אישתהו משמע שוגג וע"כ היינו משום דחייש לאיערומי ומש"ה מחמיר אפילו בבישל כ"צ כיון שמצטמק ויפה לו וכ"ש במזיד ועוד נ"ל דע"כ רבי יוסי מיקל נמי במצטמק ורע לו כגון חמין אפילו לכתחילה דאף למאי דס"ד דאיירי לאותו שבת היינו לענין איסורא דביצים אבל לענין היתירא דחמין ע"כ אפילו לכתחילה דאי בדיעבד פשיטא ומאי אסהדותא דרבי חנינא הא לא אשכחן שום תנא דאוסר בדיעבד בחמין ועוד דלא שייך איסור דיעבד כלל כיון שמצטמק ורע לו ומקלקל הוא ואינו נהנה מן האיסור אע"כ לכתחלה אלמא דאפילו ר' יוסי דמיקל אף לכתחילה במצטמק ורע לו אפ"ה אוסר בדיעבד במצטמק ויפה לו אף בשוגג וממילא איפשיטא איבעיא דידן אליבא דרב ושמואל דאסור בדיעבד אף קודם גזירה וכ"ש לאחר גזירה ועל זה דחי הש"ס דלעולם לשבת הבאה איירי והא גופא קמ"ל דביצים מצוי"ל נינהו כנ"ל נכון בעזה"י:

מה שנשמט כאן תמצא בק"א:

דף לח עמוד ב

במשנה אין נותנין ביצה בצד המיחם כו' ולא יטמיננה בחול מעשה שעשו אנשי טבריא והביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמין אמרו להם חכמים אם בשבת כו' ופירש"י והביאו סילון מבע"י של צונן כדי לחממן וכו' ובד"ה אם בשבת אותן שבאו בשבת עכ"ל. ולכאורה אין פירש"י בזה עולה יפה לפי המסקנא דמסיק רב חסדא לקמן דממעשה שעשו אנשי טבריא ואסרו להו רבנן בטלה הטמנה בדבר המוסיף הבל אפילו מבע"י וא"כ משמע להדיא דהא דאסרו להו רבנן לאנשי טבריא היינו אפילו באותן מים שבאו מבע"י כמו שפירש"י שם להדיא דמפני שהצוננים מתחממין בכך אף ע"ג דממילא אסור וא"כ נראה שזה סותר למה שכתב רש"י כאן אם בשבת אותן שבאו בשבת דהא לפי האמת אפילו אותן שבאו מבע"י אסרו להם חכמים מטעם הטמנה. ואם כן לפ"ז ע"כ צ"ל דמה שפירש"י כאן אם בשבת אותן שבאו בשבת לאו לפי המסקנא דרב חסדא מפרש כן אלא לפי מאי דמשמע משקלא וטריא דגמרא מעיקרא דאמרינן מי סברת מעשה טבריא אסיפא קאי ארישא קאי דלפ"ז מה שאסרו חכמים לאנשי טבריא היינו משום דתולדת חמה הוא ומשום דלכאורה פשטא דלישנא דמתניתין הכי משמע מדקתני אם בשבת בחמין שהוחמו בשבת משמע להדיא דטעם האיסור משום שהחמירו חכמים לאסור בדיעבד במה שהוחם בשבת בתולדת החמה כי היכי דאסרינן בחמין שהוחמו בשבת ע"י אור או תולדות אור וכה"ג אשכחן טובא בכמה דוכתי שמפרש רש"י לשון המשנה לפי משמעות הלשון הפשוט יותר אף שאינו עולה כן לפסק הלכה כן נ"ל בכוונת רש"י. וכבר עלה בלבי לפרש כוונת רש"י ז"ל בדרך אחר ע"פ מ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו בשם הרמב"ן ז"ל דלרבנן דרבי יוסי הא דאסרינן בהטמנת ביצה בחול ובאבק דרכים היינו מתרי טעמי חדא משום תולדת חמה ואידך משום הטמנה וכה"ג גופא במעשה דאנשי טבריא היינו נמי מהנך תרי טעמי גופייהו עיין בחידושי הרשב"א שהאריך בזה. ולכאורה נראה לי דמלשון המשנה גופא משמע כן מדקתני מעיקרא ולא יטמיננה בחול משמע דאיירי בענין הטמנה מדלא קאמר ולא יניחנה בחול ומדמסיים בה בשביל שתצלה משמע דטעם האיסור לפי שנצלה בשבת וכן במעשה דאנשי טבריא היה נראה לי דהני תרתי טעמי צריכי תרווייהו חדא לענין איסורא דהבאת סילון מבע"י משום הטמנה אלא דמה"ט אפשר דלא שייך לאסור בדיעבד בשתייה וברחיצה אי לאו מאידך טעמא דאסרו בה תולדת חמה מה שהוחם בשבת כאילו הוחם ע"י אור או תולדת אור כדפרישית. וא"כ לפ"ז בהטמנת ביצה בחול ובאבק דרכים נמי משום הכי איצטריכו הנך תרי טעמי כך היה נ"ל לכאורה לפ' בשיטת רש"י אף לפי המסקנא אלא דלפי מה שאפרש בסמוך נראה מוכרח דרש"י ז"ל לא נחית לסברת הרשב"א והרמב"ן ז"ל בזה כמו שאבאר לכך הוכרחתי לפרש כפי' הראשון שכתבתי בכוונת רש"י ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה מעשה והביאו סילון כו' מבע"י הביאוהו כדפי' בקונטרס ואין שום איסור כלל בהבאה כדתניא בפ"ק פותקין מים לגינה כו' עכ"ל. נראה שהעיקר דברי התוס' בזה היינו ליתן טעם על סברת אנשי טבריא גופייהו דלמאי דלא אסקו אדעתייהו הך גזירה דשמא יערבם בשבת ולא אסקו נמי אדעתייהו הך טעמא דהטמנה דמסקנת הגמרא משום הכי היו סוברים שאין איסור כלל בהבאה דאע"ג שהמים מתחממין בשבת אפ"ה שרי כדתניא פותקין מים לגינה דשרי כיון דממילא הוא משא"כ לפי האמת שאסרו להם חכמים משום טעמא דגזירה שמא יערבם בשבת כדמסקו התוס' אם כן ודאי יש איסור בהבאה גופא ולא דמי להאי דפותקין מים לגינה דהא התם לא גזרינן שמא יעשה כן בשבת עצמו והכא גזרו חכמים שמא יערבם בשבת כ"ז מוכח בכוונת התוספות:

אלא דאכתי טעמא דמילתא לא ידענא היאך אפשר לומר דאסרו חכמים אפילו מבע"י גזירה שמא יערבם בשבת ומאי שנא מפותקין מים לגינה דלא גזרינן ושרי אפילו לב"ש וכה"ג בכל הנך דמתניתין בפ"ק באונין של פשתן וכל הנך בבי דמתניתין דלא מיתסר אלא לב"ש לרבה משום גזירה שמא יעשה בשבת כמ"ש התוספות שם ולרב יוסף משום שביתת כלים אבל לב"ה כולהו שרי ולא גזרינן שמא יעשה כן בשבת. וא"כ לפ"ז חכמים דאנשי טבריא דמתניתין אטו מי סברי כב"ש ולא כב"ה:

ובאמת נראה שזו היא קושיית הגמרא בעצמה (שם דף י"ח ע"ב) אפלוגתא דרבה ור"י דמקשה התם מאן תנא להא דת"ר לא תמלא אשה קדירה עססיות כו' ולא ימלא נחתום חבית של מים כו' לימא ב"ש היא ולא ב"ה ומסיק אפילו תימא ב"ה גזירה שמא יחתה בגחלים (ועיין מה שכתבתי בחידושינו שם) נקטינן מיהו דלא גזרינן שמא יעשה כן בשבת וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מ"ש הכא דגזרינן שמא יערבם בשבת ונראה דוחק לומר דעיקר הגזירה הכא דשמא יערבם בשבת היינו משום דאתי למיטעי דתולדת אור שרי דא"כ הוי ליה תלתא גזירות ועוד שאין זה במשמעות לשון התוס' כלל. ויש ליישב בדוחק מיהו כל זה שכתבתי לפי הבנת התוס' השתא בשיטת רש"י:

אמנם לע"ד מעולם לא עלה בזה על דעת רש"י הך טעמא דשמא יערבם בשבת כדפרישית בסמוך וכדמשמע מלשון רש"י בשמעתין בכמה דוכתי בכל הסוגיא שלפנינו כמו שאבאר ודוק היטב:

דף לט עמוד א

תוספות בא"ד ולר"י נראה דמה שהיו מתערבין צוננין בחמין לא הוי דמי להטמנה וליכא למילף מינה דאיכא למימר כו' עכ"ל. ולכאורה שפת יתר הוא דבמ"ש לא הוי דמי להטמנה לחוד הוי סגי לדחות פירש"י ואפשר דמשום שהיה מקום לומר דרש"י ז"ל נחית לסברת הרשב"א ורמב"ן ז"ל שהבאתי לעיל דאף לפי המסקנא דמטעם הטמנה אפ"ה שייכי תרי טעמי בחמי טבריא חדא משום הטמנה וחדא משום תולדת אור ובעיקר קושייתו של ר"י דלא דמי להטמנה נראה שכבר נזהר רש"י ז"ל בזה בסמוך בד"ה דדמיא להטמנה שכתב שמטמין מים במים עכ"ל וכמו שאבאר לכך הוצרך ר"י להקשות עוד דאכתי הטמנה גופא לא מצינן למילף ממה שאסרו חכמים לאנשי טבריא דאיכא למימר דמה"ט לחוד מפני שמבשל המים צוננין סגי לאסור ואף שכבר כתבתי בזה ליישב לפי שיטת הרמב"ן והרשב"א ז"ל מכל מקום ר"י בעל התוס' לא נחית להכי כנ"ל בכוונת התוס' ועיין עוד בסמוך ודו"ק:

בא"ד ונראה לי דסילון לא היה מתערב בחמין כו' עס"ה. וקשיא לי טובא על פירוש ר"י דהיכי דמי אם הביאו אנשי טבריא הסילון מבע"י בענין שלא היו יכולין להתחמם כל צרכן קודם שבת כדמשמע לכאורה מלשון התוס' שכתבו והשתא דמיא להטמנה שהמים צוננין היו נטמנין בתוך החמין להתחמם ופשטא דלישנא להתחמם משמע דעדיין לא נתחממו כל צרכן בשעת הטמנה א"כ הדרא קושיית ר"י לדוכתא דמנ"ל לרב חסדא בסמוך במסקנא דמשום הטמנה אסרו חכמים דילמא משום דנתבשלו המים צוננין בחמין בשבת אסרו חכמים משא"כ בסתם הטמנה מבע"י דאיירי בקדירות שנתבשלו כל צרכן מבע"י דבהכי איירי ר"פ במה טומנין מנ"ל לאסור בדיעבד:

ואם נפרש כשיטת ר"י דה"נ הביאו הסילון מבע"י כ"כ עד שהיו מתבשלין ומתחממין הצוננין מבע"י כל צרכן א"כ היאך שייך לאסור בדיעבד כה"ג הא להדיא אמרינן לעיל בדף הקודם דלכ"ע בחמין שהוחמו כ"צ מותרין מפני שמצטמק ורע לו ואפילו לאחר גזירה שרי כדמייתי התם דר' יוסי גופא מצא בציפורי חמין שנשתהו ע"ג כירה ולא אסר להם והיינו מה"ט גופא דלא שייך קנסא בכה"ג לאסור בדיעבד כיון שמצטמק ורע לו. ולכאורה היה נראה לי בזה דר"י בעל התוס' סובר כשיטת הרשב"א ז"ל בחידושיו לקמן דף מ' ע"ב בהא דת"ר ובלבד שלא ישתטף בצונן ומתחמם כנגד המדורה שהאריך שם מאד וכתב בסוף דבריו שמכלל דברים אלו למדנו כו' אבל להטמין כו' ודאי מסתברא דאסור להטמין אפילו תבשיל שנתבשל כ"צ ול"ש בין מצטמק ויפה לו ובין מצטמק ורע לו אלו תוכן דברי הרשב"א ז"ל שם מה שצריך לענינינו וכן נראה קצת מדברי התוספות בר"פ במה טומנין במה שפי' הר' יוסף בשם רבינו שמואל שנחלק עליהם ר"ת ע"ש. וא"כ י"ל דר"י בעל התוס' דהכא נמי סובר כשיטת הרשב"א ור"ת בזה דבהטמנה לא פלוג רבנן. אלא דבאמת אין זה מספיק דמלשון הרשב"א ז"ל שם לא למדנו אלא לענין איסור הטמנה לכתחלה דאסור אפילו במצטמק ורע לו אבל לענין איסור דיעבד נראה מסוגיא דלעיל דלא שייך לאסור במצטמק ורע לו כלל כדפרישית וכ"ש לפירוש ר"ת לקמן שלא הזכיר כלל בדבריו במצטמק ורע לו:

ועוד דאפילו את"ל דר"י סובר אפילו בדיעבד שייך לאסור הטמנה במצטמק ורע לו ולא פלוג רבנן כלל באיסור הטמנה אכתי קשיא טובא על פירוש ר"י אם נפרש דאיירי שהביאו הסילון בענין שהיה נתבשל כ"צ מבע"י אפ"ה אסור בדיעבד משום הטמנה מכל מקום תינח בשבת דשייכי ביה הטמנה משא"כ ביו"ט דלא שייך איסור הטמנה כלל במיני תבשיל כי אם בהטמנת חמין לצורך רחיצה לחוד א"כ הדרא קושיא לדוכתא מה טעם יש בדבר לאסור בדיעבד במצטמק ורע לו כיון דבמצטמק ויפה לו גופא מותר אפילו לכתחלה בי"ט:

ונראה דוחק לומר דלפי' ר"י מתניתין דהכא לצדדין קתני דנהי דלענין שבת הביאו הסילון מבע"י בענין שיכולין להתבשל מבע"י משום דע"כ בהכי איירי דהא ודאי אסור להביא הסילון בשבת מכל מקום הך סיפא דקתני ביום טוב היינו שהביאו הסילון ביום טוב עצמו והיו סוברין שאין איסור בדבר אלא דמלבד שזה דוחק גדול אכתי בלא"ה א"א לפרש כן סוגיא דשמעתין עפ"י שיטה זו כמו שאבאר. מיהו לשיטת רש"י בריש פירקין שכתב דטעמא דלשהות נמי הוי משום דמוסיף הבל ושייך ביה גזירה דרמץ ושמא יחתה א"כ שפיר מצינן לפרש סילון דהכא כפירוש ר"י שהסילון היה מוקף מחיצות מכל צד א"כ לפ"ז שפיר מצינן לפרש בענין שלא נתחממו מבע"י אפי' כמאכל ב"ד דאסור מדין שהייה וא"כ דהטמנה ושהייה חדא מילתא היא שפיר מסיק רב חסדא לקמן דממעשה שעשו אנשי טבריא בטלה הטמנה בדבר המוסיף הבל אפילו מבע"י ועיין מה שאכתוב בזה לקמן במימרא דרב חסדא בשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל ובעיקר כוונת רש"י ז"ל:

אבל שיטת ר"י דהכא אי אפשר לפרש כן דהא ר"י גופא לעיל בריש פירקין השיג על מה שפירש רש"י ז"ל דטעמא דלשהות ולהחזיר הוי משום תוספת הבל ע"ש ובחידושינו באריכות ודוק היטיב:

בפירש"י בד"ה אטו תולדות האור דמאן דחזי סבר דתולדות האור נינהו. לכאורה שזה סותר למ"ש התוס' במשנתינו בכוונת רש"י דמה שאסרו במעשה דאנשי טבריא היינו משום גזירה שמא יערבם בשבת ולערב בשבת אסור משום תולדת אור והא ודאי בחמי טבריא לא שייך לומר דתולדת אור נינהו ואפ"ה גזרינן תולדת חמה אטו תולדת אור. ועוד דהא לסברת המקשה בסמוך אפיסקא דלא יטמיננה בחול וליפלוג נמי ר"י בהא אלמא דקא ס"ד דבחול ובאבק דרכים נמי הוי טעמא משום גזירה תולדת חמה אטו תולדת אור אע"ג דבחול ובאבק דרכים לא שייך לומר האי סברא דמאן דחזי סבר תולדת אור נינהו. לכך נראה בכוונת רש"י כמ"ש במשנתינו דודאי דסברת המקשה בסמוך דלא אסיק אדעתיה דשייך בחול ובאבק דרכים גזירה דשמא יטמין ברמץ כמו שאבאר בסמוך בלשון התוספות בד"ה אלא למ"ד שמא יזיז א"כ ע"כ הוי סבר דטעמא דחול ואבק דרכים הוי משום דגזרינן תולדת חמה אטו תולדת אור אפילו היכא דלא שייך לומר האי סברא דמאן דחזי סבר דתולדת אור נינהו וכ"ש למאי דמסקינן אליבא דרב יוסף דמעשה טבריא ארישא קאי ע"כ נמי צריך לומר דטעמא דאנשי טבריא הוי משום דגזרינן תולדת חמה אטו תולדת אור אף על גב דלא שייך לומר מאן דחזי סבר כו' אבל מה שהוכרח רש"י לפרש כן במימרא דרב נחמן דהא דגזרינן אטו תולדת אור משום דמאן דחזי סבר תולדות אור נינהו היינו לפי המסקנא דרב חסדא בסמוך דקאמר ממעשה שעשו אנשי טבריא ואסרו להם רבנן בטלה הטמנה אלמא דסבר בפשיטות דמה שאסרו חכמים לאנשי טבריא היינו משום איסור הטמנה ולא משמע ליה כלל לומר טעמא דגזרינן תולדת חמה אטו תולדת אור כדס"ד מעיקרא ובהך סברא דרב חסדא קאי נמי רב נחמן דאמר לעולא כבר תברינהו אנשי טבריא לסילונייהו וכמו שאבאר במקומו א"כ ע"כ היינו משום דלא שייך למגזר בתולדת חמה אטו תולדת אור אלא דוקא בסודרין וכיוצא בו דשייך ביה מאן דחזי כו' משא"כ במעשה דאנשי טבריא ממילא דה"ה בחול ובאבק דרכים נמי לאו משום גזירה דתולדת אור הוא דהא לא שייך ביה מאן דחזי אלא משום איסור הטמנה נגעו ביה למאי דקי"ל כרבה בסמוך דבחול ובאבק דרכים הוי משום גזירה שמא יטמין לחוד כנ"ל ברור בכוונת רש"י ויבואר עוד לקמן והיינו כמ"ש ג"כ בכוונת רש"י במשנתינו בד"ה אם בשבת וזה דלא כסברת הרשב"א והרמב"ן שהבאתי לעיל שכתבו דלרבה נמי שייך בחול ובאבק דרכים הנך תרתי טעמי גזירה אטו תולדת אור וגזירה דשמא יטמין כנ"ל ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

בא"ד שמא יטמין ברמץ דמאן דחזי סבר מכדי האי לבשולי כו' עס"ה. נראה מדקדוק לשון רש"י דלא משמע ליה כלל לפרש האי שמא יטמין ברמץ דהכא משום דבר המוסיף הבל דומיא האי דשמא יטמין ברמץ דאמר רבה לעיל סוף פרק במה מדליקין לענין הטמנה מבע"י כדמשמע מלשון התוספות כאן בד"ה אלא למ"ד שמא יזיז וכדמשמע נמי לכאורה מפשטא דלישנא דרב חסדא בסמוך דטעמא דאבק דרכים ודאנשי טבריא היינו משום הטמנה בדבר המוסיף הבל אבל רש"י לא ניחא ליה בהכי משום דלקושטא דמילתא חול ואבק דרכים שהוחמו בחמה לא מיקרי דבר המוסיף הבל כיון שלאחר שמסתלק החמה חוזר ומתקרר וכמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו ועוד דע"כ הכי הוא דאי משום דבר המוסיף הבל מאי איריא בשבת דקתני במתני' אפילו מבע"י נמי ועוד מאי בשביל שתצלה דקתני הא אפילו ביצה צלויה מבע"י כ"צ אסור להטמין בשבת כדי שתחזור ותתחמם מבע"י ככל הטמנות דפרק במה טומנין דעיקרן בסתם קדירות שכבר נתבשלו כ"צ לכך הוכרח רש"י לפ' בענין אחר דהאי שמא יטמין ברמץ דהכא היינו משום דמאן דחזי סבר מכדי האי לבשולי והאי לבשולי וכי היכי דלא תיקשי מהא דאמרינן בסמוך דבגג רותח לא שייך טעמא דשמא יטמין ברמץ אע"ג דהתם נמי מאן דחזי סבר מכדי האי לבשולי לכך הוסיף רש"י בלשונו צח לומר ותרווייהו דרך הטמנה וכוונתו דדוקא בכה"ג שייך מכדי האי לבשולי משא"כ בגג דלא הוי דרך הטמנה כמו שפירש"י בסמוך ומ"ש רש"י דרך הטמנה ולא כתב ותרוייהו בהטמנה היינו כדפרישית דהאי דהכא לאו מדין הטמנה אתינן עליה וכי היכי דלא תקשי נמי אם כן דלאו מענין הטמנה אתינן עליה הדרא קושיא לדוכתא מ"ש גג ומ"ש חול ואבק לכך הוסיף רש"י לפרש מה לי רמץ ומה לי חול משום דרמץ דומה לחול ואבק והוי נמי דרך הטמנה מש"ה מאן דחזי סבר מכדי האי לבשולי והאי לבשולי כיון דהוי דרך הטמנה אע"ג דלא הוי הטמנה ממש וכמו שאבאר עוד בסמוך כנ"ל נכון וברור בכוונת רש"י ז"ל ועיין בחידושי הרשב"א ז"ל שהבין ג"כ בכוונת רש"י דעיקר טעמא משום דחול ואבק דומה לרמץ. ומה שיש לדקדק בשיטת רש"י בזה במימרא דרב חסדא אבאר במקומו בסמוך ודוק היטיב:

בגמרא רב יוסף אמר מפני שמזיז עפר ממקומו. נראה דלרב יוסף הא דקתני כדי שתצלה אע"ג דלה"ט מפני שמזיז אפי' אם כבר נצלה מבע"י אסור להטמינה בשבת כדי שתחזור ותתחמם מה"ט גופא מפני שמזיז עפר ממקומו אלא משום דבכה"ג בלאו האי טעמא דמזיז נמי אסור משום דהוה ליה הטמנה גמורה דאסור בשבת אפי' בדבר שאינו מוסיף הבל כסברת התוספות דדוקא בבישול גמור כי הכא דלא שייך טעמא דשמא ירתיח וקמ"ל דאפ"ה אסור משום טעמא דמזיד כנ"ל ודו"ק :

בתוספת בד"ה מפני שמזיז פי' בקונטרס כו' וקשה לרשב"א דהא ליכא איסורא דאורייתא כו' לר"ש דאמר מלאכה שאצ"ל פטור עכ"ל. ולכאורה לא היו צריכים לאתויי מר"ש דהא לקמן בפרק כלל גדול אמר ר' אבא אפילו לרבי יהודה פטור משום דמקלקל הוא אלא דאפ"ה לא פסיקא להו להקשות ממימרא דר' אבא עליה דרב יוסף דאפשר דלא ס"ל כדר' אבא מש"ה פסיקא להו להקשות מדר"ש כיון דבלא"ה עיקר מימרא דרב יוסף היינו אליבא דר"י ור"י ס"ל כר"ש לעיל (דף ל' ע"ב) אלא דאכתי אין זה מספיק דהא עולא מוקי לדר"י לעיל אפילו אליבא דר' יהודה ע"ש וא"כ מצינו למימר דרב יוסף כעולא ס"ל לכך נראה דהא דאמרינן לקמן בפרק כלל גדול דהחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה פטור אפילו לר"י מטעמא דמקלקל היינו דוקא בחופר גומא ממש בקרקע קשה שהוא ראוי לזריעה מש"ה הוי מקלקל גמור לענין זריעה או בבית וחצר דהוי נמי מקלקל משא"כ הכא בחול ובאבק דרכים דלא הוי גומא גמורה לענין קילקול כיון דבלא"ה נידוש ברגלי אדם וברגלי בהמה ולא חזי נמי לזריעה מש"ה לא קשיא להו אלא מדר"ש והיינו משום דאזלי לשיטתם שפסקו בכמה דוכתי הלכה כר"ש לענין מלאכה שאצ"ל ולא ניחא להו לאוקמי מילתא דרב יוסף שלא אליבא דהלכתא כנ"ל ועדיין צ"ע:

בא"ד ור"ת הקשה על פירוש הקונטרס כו' ליגזור שמא יחפור במעזיבה כו' עכ"ל. ולע"ד נראה דאין מזה קושיא על פירש"י דאפשר דבמעזיבה שהיא קשה וצריכה מרא וחצינא לחפור מש"ה ליכא למיחש להכי ודוקא בחול ובאבק דרכים שייך הך גזירה כמו שפירש"י שמא לא יהיה חול עקור כ"כ ואתי לאזוזי עפר הדבוק בידיו וכ"כ מו"ז בספר מג"ש ע"ש באריכות. אחר זה מצאתי בש"ס חדשים שכן הוא בתוספות ישנים על הגליון בהקדמת המס' ע"ש:

בא"ד ובלא"ה איכא בינייהו טובא כגון גג כו' ולכאורה טפי הוי מצי למימר דנ"מ לענין י"ט דלא שייך טעמא דשמא יטמין ברמץ אבל טעמא דמזיז עפר שייך אפי בי"ט אלא כיון דהכא לשיטת ר"ת קאי דאיסור הזזת עפר היינו משום מוקצה א"כ אפשר לומר דאפילו לרב יוסף בי"ט שרי דהו"ל מוקצה בצורך אוכל נפש ממש כדי שתצלה דמותר ביום טוב כמ"ש בתוספות בביצה ובכמה דוכתי משא"כ לפירש"י ולאידך פירושא של ר"ת דאיסור הזזת עפר היינו משום גומא דהו"ל תולדה דחורש אם כן וודאי אפילו בי"ט אסור:

בא"ד עוד פי' ר"ת כו' שהיא תולדה דחורש אפי' בעפר תיחוח כו' כדמוכח בביצה כו' עכ"ל. ומהאי סוגיא דביצה דפשיטא להו דבעפר תיחוח נמי שייך גומא ומש"ה קשיא להו בסמוך בד"ה איכא בינייהו על פירוש הקונטרס ותירצו בדוחק וכבר כתבתי בזה שם בביצה דמסוגיא דהתם לא מוכח מידי דלכאורה הא דמקשה התם הא קא עביד גומא לאו מאיסור גומא דאורייתא איירי אלא מאיסור דרבנן כמו שהוכחתי שם בראיות ברורות דכל השקלא וטריא דהתם באיסור דרבנן איירי ע"ש באריכות וא"כ לק"מ על פי' הקונטרס בשמעתין כיון דלגירסת רש"י דגרסינן שמא יזיז לא הוי אלא חששא בעלמא שפיר מצינן למימר דלא שייך הך חששא אלא היכא דאיכא חשש איסור דאורייתא משא"כ בעפר תיחוח דלא הוי אלא חששא דרבנן מש"ה לא חיישינן לה:

בד"ה אלא למ"ד שמא יזיז לגזור וא"ת ולר"י אטו מי לית ליה כו' כך הנוסחא בכל הספרים בדפוסים ישנים אלא דמהרש"א ז"ל לא גריס ליגזור ומפרש דהך קושיית התוספת היינו אאידך קושיא דמקשה בגמרא למ"ד שמא יזיז אמעשה דאנשי טבריא ע"ש שכתב שכן מצא בספרים מדוייקים ובאמת שכן מצאתי ג"כ בש"ס חדשים בהקדמת המס' שמ"כ שיש למחוק תיבת ליגזור ע"ש. אלא דמהרש"א ז"ל הוסיף דהא דלא מקשו התוספת כה"ג לעיל בהא דאמרינן איכא בינייהו עפר תיחוח היינו משום דאיכא לפרש נמי איפכא כשיטת רבינו האי גאון דאדרבה בעפר תיחוח לא שייך שמא יטמין ושייך שמא יזיז אלו תמצית דברי מהרש"א ז"ל ע"ש. ולע"ד לא יתכן לפרש כן משום כמה קושיות חדא דאי ס"ד דהתוספות כאן אסקו אדעתייהו הך סברא דרבינו האי גאון דאיכא למימר איפכא א"כ כיון דלפי סברא זו אין מקום לכל קושיות התוספת שהקשו אליבא דרב יוסף בכל הדבורים הקודמים אם כן הו"ל לאתויי בשמעתין הך סברא דרב האי גאון ולסתור פירושו ובתר הכי הו"ל לאקשויי כל הנך קושיות כדרכם בכל הש"ס אע"כ דלא משמע להו הך סברא כלל. ועוד דטפי הו"ל להתוספות לאקשויי הך קושיא עצמה בתחילת הסוגיא דמקשה סתמא דתלמודא וליפלוג נמי ר"י בהא ומאי קושיא אטו מי לא ידע הך גזירה דשמא יטמין ברמץ כדמקשו הכא ועוד דלפי' מהרש"א אכתי לא תירצו התוספות כלום במ"ש דהאי שמא יטמין דהכא לא דמי להך דס"פ במה מדליקין מ"מ כיון דלרבה בשמעתין אית ליה הך גזירה שמא יטמין אפילו בכה"ג דאנשי טבריא א"כ מנ"ל להמקשה גופא להקשות ממעשה דאנשי טבריא עליה דרב יוסף דילמא ר"י נמי כרבה ס"ל ואית ליה נמי טעמא דשמא יטמין אלא שהוסיף טעמא דשמא יזיז משום עפר תיחוח לשיטת רבינו האי גאון ולשיטת רש"י והתוספות נמי הא אשכחן מילי טובא דלא שייך בהו שמא יטמין אפ"ה אסור לרב יוסף מטעמא דשמא יזיז כמ"ש התוס' לעיל בד"ה מפני שהוא מזיז ואני הוספתי משלי דלענין י"ט נמי לא שייך שמא יטמין ושייך שמא יזיז וא"כ לפ"ז שפיר מייתו רבנן ראיה אפילו אליבא דרב יוסף ממעשה דאנשי טבריה דאסור מיהא משום הטמנה (ועין מה שאכתוב בזה לקמן לענין מעשה טבריא בי"ט) ועוד דלפי' מהרש"א אין מקום לכל מה שכתבו התוספות בדיבור זה דלא שייך הטמנה בשבת עצמו וכן בדבר שלא נתבשל כלל א"כ נראה להדיא שכל דברי התוס' בזה היינו אביצה דאיירי בשבת עצמו משא"כ מעשה דאנשי טבריא לא פסיקא הך מילתא דהא רב חסדא מסיק טעמא דאנשי טבריא משום הטמנה מבעוד יום וכ"ש לפי' ר"י דלעיל דהסילון היה מוקף מכל צד וכבר נתחמם מבע"י ולפ"ז הך קושיא אחרונה בסוף הדיבור דמקשו התוספת דהטמנה בשבת עצמו אסור אפילו באינו מוסיף הבל משום שמא ירתיח אם כן לעיל בהא דמקשי ליפלוג ר"י נמי בהא ומוקי לה רבה ור"י משום שמא יטמין או שמא יזיז הוה ליה לאקשויי מאי קושיא ומאי פירוקא הא בלא"ה פשיטא דמודה ר"י בהטמנת ביצה בחול בשבת משום שמא ירתיח והו"ל לתרץ כמו שתירצו כאן. וכבר היה מקום אתי ליישב גירסת הספרים ולגזור ע"פ סברת מהרש"א עצמו דאדרבה הא דפשיטא להו להתוספת בדיבורים הקודמים לפרש דלא כשיטת רבינו האי גאון היינו משום הך קושיא גופא דמקשי הש"ס הכא מברייתא דר' שמעון בן גמליאל אלא למאן דאמר שמא יזיז לגזור ואילו לפירוש רבינו האי גאון אין מקום לקושיא זו כלל דהא לפירושו דבעפר תיחוח נמי שייך איסור גומא דאורייתא ומוכח לה מסוגיא דביצה דמקשי והא קעביד גומא אם כן על כרחך איירי שבהטמנת הביצה נעשה גומא גמורה ממש ואם כן לא שייך הך מילתא אלא דוקא כגוונא דמתני' דקתני ולא יטמיננה בחול וכפשטא דלישנא דאיירי בהטמנה גמורה משא"כ בברייתא דרשב"ג דקתני מגלגלין ביצה ע"ג גג ולשון מגלגלין משמע שלא כדרך הטמנה א"כ שפיר מצינן למימר דמש"ה לא גזר רשב"ג גילגול אטו הטמנה כי היכי דמפלגינן נמי אליבא דרבה מה"ט גופא כמו שפירש"י. אע"כ דליתא לשיטת רבינו האי גאון אלא כפירש"י והתוס' בשמעתין דהך הטמנה בחול ובאבק דרכים נמי לאו הטמנה גמורה היא בידים אלא דרך הטמנה כל דהו ואפ"ה גזר רב יוסף שמא יזיז והיינו כפירש"י שמא לא יהא לו עפר כ"צ ויבא לחפור לעשות גומא גמורה וא"כ מקשי הש"ס שפיר דלרשב"ג נמי ליגזר הך גזירה גופא למאי דס"ד דאיירי בגג שיש בו עפר א"כ שמא לא יתחמם כ"צ ע"י הגג לבד ויצטרך לעשות גומא להטמינו בעפר שבגג. ומכ"ש לפיר"ת דגזירה דרב יוסף היינו משום מוקצה א"כ אין לחלק בין חול ואבק דרכים לגג שיש בו עפר:

נמצא כיון דמהך קושיא דמקשי בגמרא למ"ד שמא יזיז ליגזור פשיטא להו להתוספת דליתא לשיטת רבינו האי גאון אלא כמו שפיר"ת בדיבור הקודם דגזירה דרב יוסף היינו משום מוקצה ור"י לקולא קאמר ואם כן מקשו התוספת שפיר אטו מי לא ידע דהטמנה אסורה והיינו כמו שפי' התוס' לעיל בכוונת רש"י דאיירי שעושה גומא כדי להטמין הביצה בתוכו. וא"כ לפ"ז הו"ל הטמנה גמורה כמו שאר הטמנה בדבר המוסיף הבל דפשיטא לן דאסור כך היה נ"ל לכאורה לסברת מהרש"א (מיהו לפי מה דפרישית לעיל בכוונת רש"י דהטמנה דרבה לא הוי הטמנה גמורה א"כ בלא"ה לא קשה קושיית התוספות בזה דרב יוסף לא חייש בהטמנה כי הך אלא בהטמנה ממש) אלא דכל זה איננו שוה לי לפרש כוונת התוספות על שיטת מהרש"א כיון שלא נזכר כלל בתוספות סברת רבינו האי גאון וכל כה"ג לא הו"ל לסתום אלא לפרש. לכן נראה לי לפרש בדרך אחר על דרך פירוש מהרש"ל דעיקר קושיית התוספות אהא דמקשי הש"ס אדרשב"ג לגזור שמא יזיז ומאי קושיא דלמא רשב"ג לית ליה הך גזירה דהא לשיטת התוספת לעיל בפי' ר"ת דגזירה שמא יזיז היינו משום מוקצה ומשום דס"ל לרב יוסף דטילטול מן הצד שמיה טילטול. ובאמת הך מילתא פלוגתא דתנאי ואמוראי היא במכילתין בכמה דוכתי וא"כ שפיר מצינן למימר דרשב"ג ס"ל דלא שמיה טילטול מש"ה לא גזר (וכה"ג נמי לשיטת רש"י דשמא יזיז היינו משום גומא נמי פלוגתא דר"י ור"ש לענין מלאכה שאצ"ל כדפרישית לעיל) והא דנקט רשב"ג גג טפי מחול ואבק דרכים היינו משום דהתם ודאי אסור משום גזירה שמא יטמין ברמץ וע"ז מתרצים התוספת שפיר דמשמע ליה לתלמודא דרב יוסף לית ליה הך גזירה דשמא יטמין ברמץ בשבת אלא מבע"י דוקא דאל"כ לא הוי דחיק נפשיה לאוקמי בטעמא דשמא יזיז ולפרש דמעשה טבריא ארישא קאי כנ"ל ודוק היטיב:

בגמרא מי סברת מעשה טבריא אסיפא קאי כו' ולכאורה לשון מי סברת אינו מדוקדק ואפשר דהשתא סבר סתמא דתלמודא אפילו לרבה לא קאי מעשה טבריא אסיפא כיון דאין הטמנות דומות זו לזו דהטמנה דחול איירי בשבת והטמנה דאנשי טבריא מבע"י הוי אלא דלפ"ז לא אתי שפיר הא דמסיק הש"ס דר"י סבר דחמי טבריא תולדה דאור הוא משום דחלפי אפיתחא דגיהנם דבפשיטות הוי מצי למימר דר"י סבר דמעשה דאנשי טבריא הוי משום הטמנה בדבר המוסיף הבל מבע"י ואפשר כיון דלרב יוסף הוצרך לאסוקי האי טעמא למאי דפרישית במשנתינו בשיטת רש"י דרב יוסף לית ליה דרב חסדא ומש"ה נקיט ליה בכה"ג (וכ"כ בחידושי מהר"ם לובלין דמעשה דאנשי טבריא בשבת איירי שפתחו נקביהם ע"ש) ובאמת יש להקשות קושיא זו בפשיטות על שיטת הרמב"ם והרשב"א ז"ל ושאר מפרשים דמשמע להו דהא דרב חסדא הלכה פסוקה היא ואליבא דרבנן תרי טעמי שייכי במעשה דאנשי טבריא וא"כ לא הוי צריך לפרש הכא אפילו אליבא דרב יוסף דר"י סובר דחמי טבריא תולדת אור הוי בפשיטות הומ"ל דלר"י משום טעמא דהטמנה מבע"י בדבר המוסיף הבל לחוד אסרו חכמים וצ"ע ודוק ועיין עוד בסמוך:

דף לט עמוד ב

בגמרא אמר רב חסדא ממעשה שעשו אנשי טבריא ואסרו להו רבנן בטלה הטמנה כו' כבר כתבתי לעיל בשיטת רש"י דהא דפשיטא ליה לר"ח דהא דאסרו רבנן היינו משום הטמנה ולא משום דגזרי תולדות חמה אטו תולדות אור היינו משום דמשמע ליה דלא גזרו רבנן בכה"ג אלא דוקא בסודר וכיוצא בו דמאן דחזי סבר דתולדות אור נינהו משא"כ בחול ובאבק דרכים ובמעשה טבריא דלא שייך לומר מאן דחזי אפילו רבנן מודו דליכא למיגזר וע"כ דהא דאסרו בהו היינו משום הטמנה ואע"ג דהאי חול ואבק היינו בשבת ומעשה דאנשי טבריא לרב חסדא מבע"י אפ"ה אידי ואידי חדא מילתא היא כיון דתרווייהו משום גזירת הטמנת רמץ נגעו בהו וכדפרישית ומהכא שמעינן שפיר דכל מילי דהטמנה אסור אפילו בדיעבד אפילו בחמין אפילו בקידרא חייתא כמ"ש התוספות כאן ובר"פ במה טומנין:

אלא דלפ"ז נראה דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל לא נחתו להך סברא לחלק בגזירת תולדות חמה בין היכא דשייך לומר מאן דחזי ובין היכא דלא שייך דאלת"ה למה השמיטו הך דרב חסדא לישמעינן הך מילתא גופא דכל מידי דהטמנה אסורין בדיעבד בכל ענין ומחמרינן בהו טפי מבשהייה וחזרה אע"כ כדפרישית דאינהו סברי דר"ח לחוד הוא דקאמר הכי דמשום הטמנה אסרו להו רבנן משא"כ סתמא דתלמודא בשקלא וטריא דלעיל אליבא דרבה ור"י משמע להו דדוקא אליבא דר"י צריכי להנך טעמי אבל אליבא דרבנן הוי טעמא משום דגזרינן תולדות חמה אטו תולדות אור לחוד ולאו משום הטמנה ולא הביאו אלא פלוגתא דעולא ורב נחמן לחוד לענין איסור חמי טבריא גופא. מיהו לשיטת הרי"ף בלא"ה א"ש מה שהשמיט מימרא דר"ח כיון דלגירסתו לעיל ס"פ במה מדליקין במימרא דרבה דגריס להיפך מספרים שלנו דהטמנה דשבת אסור משום שמא יטמין ברמץ אבל הטמנה מבע"י לא מיתסר אלא משום שמא ירתיח ואם כן היינו דלא כר"ח ואנן כרבה קי"ל שהרי כל הפוסקים הביאו להלכה כל אחד לפי גירסתו ולפי שיטת הרי"ף רבה דלעיל בשמעתין ע"כ סבר דמעשה דאנשי טבריא בשבת הוי דומיא דחול ואבק דרכים משא"כ בשיטת הרא"ש אי אפשר לפ' כן שהרי גורס בס"פ במה מדליקין כגירסת הספרים שלנו ואם כן לשיטתו ע"כ צ"ל כדפרישית מעיקרא. ולפ"ז נפקא מינה לדינא כיון דלא ק"ל כר"ח א"כ אין שום ראיה לאסור מהטמנה בדיעבד בדבר שנתבשל כ"צ או בקידרא חייתא ומצטמק ורע לו כיון דמעשה טבריא לאו משום הטמנה מבע"י אסרוה אלא משום טעמא אחרינא גזירה תולדות חמה אטו תולדות אור. ובאמת שלא הובא דבר זה מבורר בלשון הטור דהטמנה אסור בכל ענין בדיעבד אלא שהב"י הביאו בשם הר"ן ז"ל ועדיין צ"ע ודוק היטב ועיין בק"א:

בפירש"י בד"ה בטלה הטמנה אסרו הטמנה כו' ומפני שהצוננים מתחממי' בכך. גם זה כבר כתבתי לעיל דאפשר לפרש בכוונת רש"י כאן אליבא דר"ח כפירוש ר"י לעיל במשנה שהסילון היה מוקף מכל צד אלא שלא נתבשלו כ"צ מבע"י. ולפ"ז א"ש טובא מ"ש רש"י מפני שהצוננים מתחממים בכך ואם כן הו"ל כמו לשהות ור"ש לשיטתו דלשהות והטמנה חדא מילתא היא כיון דתרווייהו משום גזירת הטמנת רמץ נגעו בהו לפירש"י בר"פ:

אמנם אם נפרש בכוונת רש"י כמ"ש התוספת במשנתינו בכוונתו שהסילון היה שופך והולך הצוננים לתוך אמה של חמין וכדמשמע מלשון רש"י בד"ה אם בשבת אם כן צריך לפרש במימרא דר"ח דהכא דלא איירי אלא לענין איסור דיעבד לחוד וכמ"ש התו' לחד פירושא אלא דאליבא דרש"י צריך לומר דכי היכי דאסרו חכמים בדיעבד מעשה טבריא שנתערבו הצוננים בחמין בשבת אף ע"ג דהוי ממילא א"כ מה"ט גופא משמע דאיסור הטמנה נמי היינו בדיעבד וממה שאסרו להם בדיעבד בטלה הטמנה לכתחילה כמו לפי' התו' כנ"ל ודו"ק:

בתוס' בד"ה ממעשה שעשו אנשי טבריא וא"ת מה צריך למילף כו' עס"ה. ובחידושי הרשב"א כתב עוד תירוץ אחר דהא דקאמר ממעשה שעשו אנשי טבריא בטלה הטמנה לאו לענין דינא בעי למימר דילפינן לאיסור הטמנה ממעשה דאנשי טבריא אלא ה"ק דע"י אותו המעשה שאסרו חכמים נגמרה ההוראה של איסור דין הטמנה והביא ראיות שמצינו כה"ג טובא בש"ס ואפשר שזה טעמו של הרא"ש ז"ל שהשמיט מימרא דר"ח לפי שתופס פי' זה עיקר וא"כ לא נפקא מיניה מידי לדינא:

בגמרא אמר עולא הלכה כאנשי טבריא. ולכאורה יש לתמוה מ"ט דעולא הא לא אשכחן מאן דפליג עלייהו דרבנן דאסרו לאנשי טבריא אדרבה מפשטא דלישנא דמתני' דמשמע שהביאו ראיה ממעשה דאסרו לאנשי טברי' ארישא או אסיפא אם כן משמע דליכא מאן דפליג אהא וכדמשמע בפשיטות בכל הסוגיא דלעיל דאפילו רבי יוסי מודה והנראה לע"ד בזה דעולא לא ס"ל הך דר"ח אי משום דסובר כפירש"י לעיל דמעשה דאנשי טבריא לא דמי לעיקר הטמנה כלל אלא שהמים צוננים היו שופכין תוך האמה או שסובר ככל הנך תירוצים שכתבו התוספת דמתני' דבמה טומנין איכא לאוקמי בבין השמשות דוקא אבל מבע"י שרי וכ"ש דמעשה דאנשי טבריא דדמי לקידרא חייתא כמ"ש רבינו יונה שהביאו התוספת אם כן משמע ליה לעולא דמה שאסרו רבנן לאנשי טבריא אינו אלא משום גזירה דתולדות חמה אטו תולדות אור דפליגי בה ר"י ורבנן וסובר דהלכה כר"י והיינו משום דמשמע ליה כסברת המקשה דלעיל דאין לחלק בין חמה לתולדות חמה ואם כן הו"ל הך מילתא מחלוקת ואחר כך סתם דקי"ל הלכה כסת' והא דקאמר עולא הך מילתא אמעשה דאנשי טבריא ולא קאמר אעיקר מילתא דפלוגתא דר"י ורבנן לענין סודר שהוחם בחמה היינו דאגב אורחא אתי עולא לאשמעינן נמי לאפוקי מדר"ח דאסור משום הטמנה:

ולפ"ז א"ש הא דקאמר רב נחמן כבר תברינהו א"ט לסילונייהו משום דר"נ לטעמיה דמחלק לעיל בשמעתין בין חמה לתולדת חמה כנ"ל. והכי משמע נמי בירושלמי דשמעתין ע"ש ועיין בחידושי הרשב"א ז"ל:

כל זה כתבתי לפי שיטת הרי"ף והתוספת מיהו למאי דפרישית לעיל דלשיטת רש"י הך מעשה דאנשי טבריא אפילו אי איירי שהסילון מוקף מכל צד אפ"ה לא הוי הטמנה ממש כיון שלא נתחמם כ"צ מבע"י ומשום איסורא דלשהות נגעו בה רבנן. וא"כ לפ"ז שפיר סבר עולא דהלכה כאנשי טבריא משום שסובר דהלכה כחנניא דלשהות מותר כדפסק רב ששת משמיה דר' יוחנן לעיל:

והשתא נמי א"ש הא דקאמר ר"נ כבר תברינהו משום דאזיל לטעמיה שסובר דלא כחנניה. וכבר כתבתי בזה לעיל בר"פ בלשון התוס' ד"ה לא יתן ע"ש:

פיסקא מעשה שעשו אנשי טבריא מאי רחיצה כו' הא חמין שהוחמו מע"ש מותרין והא תניא חמין שהוחמו מע"ש כו' ויש לדקדק מאי קושיא הא משמע לקמן דהא דאסור לרחוץ כל גופו בחמין שהוחמו מע"ש אינו אלא משרבו עוברי עבירה ומשום גזירת הבלנין. ואם כן בפשיטות איכא למימר דמעשה דאנשי טבריא קודם גזירה הוי ומש"ה לא אסרו אלא בחמין שהוחמו בשבת. וראיתי בתוספת ישנים בש"ס חדשים שהרגישו בזה ותירצו דמסתמא אחר גזירה הוי וגזירת קדמונים היתה ולקמן משמע דאפילו בימי ר"א ב"ע ור"ע עדיין לא נגזרה אותה גזירה דעלה קתני משרבו עוברי עבירה התחילו לאסור. ולענ"ד אין צורך לזה דלכאורה מלשון המשנה גופא מוכח דלאחר גזירה הוי דאלת"ה אם כן למה אסרו בי"ט בכה"ג דמסתמא איירי שהביאו הסילון מעי"ט דומיא דשבת א"כ למה אסרוהו נהי דבשבת אסור היינו משום הטמנה כדמסיק ר"ח לעיל משא"כ בי"ט דלא שייך איסור הטמנה אפ" במיני תבשיל א"כ כ"ש דלא שייך לאסור בחמין כדפרישית לעיל אע"כ דמה שאסרו במעשה דאנשי טבריא בי"ט היינו משום גזירת הבלנין אם כן מקשה שפיר דאפי' חמין שהוחמו מע"ש לגמרי בענין שהחמין מחופין בנסרין ועומדין בחמימתן נמי ליתסר כדאשכחן בברייתא דלקמן כנ"ל נכון:

מיהו לשיטת הרי"ף והרמב"ם והגאונים שאבאר בסמוך שסוברים בפשיטות דחמין שהוחמו בי"ט מותר לרחוץ כל גופו אפילו לאחר גזירה ולשיטתם ע"כ מתני' דשבת ויו"ט לצדדים קתני וכדפרישית נמי לעיל בשיטת ר"י בעל התוספ' במשנתינו א"כ לא יתכן לפרש כן אלא כסברת התוספת ישנים:

אלא דאכתי קשיא לי מאי מקשה הא חמין שהוחמו מע"ש מותרין דלמא לעולם דאסורין ברחיצה אלא הא דקתני חמין שהוחמו בשבת היינו משום איסור שתייה דודאי לא שייך אלא בחמין שהוחמו בשבת ואפשר דמשמע ליה להמקשה דהא דקתני ואסורין ברחיצה לא הוי צריך למיתני שהוחמו בשבת כיון דאסורין בשתייה כ"ש שאסורין ברחיצה כמ"ש התוס' בקושיית הרשב"א אע"כ דהא דקתני ואסורין ברחיצה היינו למידק מיניה דדוקא חמין שהוחמו בשבת אסורין ברחיצה הא הוחמו מע"ש מותרין כנ"ל ועיין מה שאכתוב בזה בסמוך בל' התוס' ד"ה אלא פניו ידיו ורגליו דהאי ק"ו דרשב"א פריכא הוא ואם כן הדרא קושיא לדוכתא ויש ליישב ודו"ק:

בתוס' בד"ה אלא פניו ידיו ורגליו הכל היה יכול לדקדק מסיפא כו' אלא דרך הש"ס מה שיכול לדקדק מרישא מדקדק עכ"ל. ואף לפמ"ש בסמוך דהשתא נמי דמדקדק מרישא אפ"ה ע"כ אסיפא סמיך דאל"כ הוי מוקמי למתניתין קודם גזירת הבלנין אפילו הכי שפיר ניחא ליה לאתויי מרישא כדאשכחן בכמה דוכתי ובלאו הכי נ"ל דהא דלא מדקדק מסיפא היינו משום דלא פסיקא הך מלתא כ"כ דהוחמו מערב יום טוב אסור דהתוספת גופא הוצרך לדקדק מברייתא דלקמן וא"כ הוי צריך לאתויי נמי הך ברייתא דלקמן ומכל שכן לשיטת הרי"ף והרמב"ם שפסקו להדיא דמותר לרחוץ ביום טוב בחמין שהוחמו מעי"ט כמו שיבואר וק"ל:

בא"ד ומיהו קשה לרשב"א דמגופה דמתניתין הוי מצי למידק כו' עס"ה. עיין במהרש"ל ומהרש"א ומהר"ם שהאריכו בכוונת הרשב"א ואין צורך להאריך יותר. אלא דעיקר קושיית הרשב"א כבר תירצו מ"ז ז"ל בס' מג"ש דאין כאן קל וחומר דודאי יש לאסור יותר בשתייה מברחיצת פניו ידיו ורגליו שאינן אלא הנאה בעלמא ואנן קי"ל דמעשה שבת מותרין בהנאה שאינן של אכילה ושתייה ע"ש באריכות:

בד"ה אלא א"כ ראויין לשתייה נראה לר"י דוקא שמחמם אותם לצורך שתייה כו' ונראה לר"י דיוכל לחמם כו' עס"ה. נראה דכל עיקר דברי ר"י בזה לאו משום דטעמייהו דבית שמאי אתא לאשמעינן אלא משום דמדבית שמאי נשמע לבית הלל כיון דב"ש ע"כ לא שרי בראויין לשתייה אלא כשמחמם אותם לצורך שתייה כדמוכח מסוגיא דביצה ומסוגיא דשמעתין ואפ"ה משמע דלא שרי ב"ש אלא פניו ידיו ורגליו אבל רחיצת כל גופו כגון שמחמם הרבה יותר מכדי שתייה אסור אף על גב דפניו ידיו ורגליו שרי כה"ג כדמוכח בפ' הדר ואם כן ע"כ דהא דאסור ברחיצת כל גופו כה"ג היינו משום דהבלנין חשודין נמי בכך וא"כ מדבית שמאי נשמע לב"ה דהא לא אשכחן דפליגי ב"ש ובית הלל אלא באין ראויין לשתייה אבל בראויין לשתייה ולענין רחיצת כל גופו לא אשכחן דפליגי וכ"ש דהתם טעמא אחרינא איכא משום גזירת הבלנין כנ"ל ודו"ק :

בד"ה וב"ה מתירין כו' וגזרו על הזיעה ביום טוב כמו בשבת כו' ואם כן משמע שאסור לעשות הבערה משום רחיצה דאל"כ לא היו גוזרין על הזיעה עכ"ל. משמע דפשיטא להו דהבערה לרחיצה ביום טוב אסור מדאורייתא וכבר כתבתי שהרי"ף ז"ל בפ"ב דביצה שם כתב בשם הגאונים דהבערה לרחיצה ביום טוב אינו אסור אלא מדרבנן ע"ש דמשו"ה פסקו דבחמין שהוחמו מערב יום טוב מותר לרחוץ כל גופו ולפי זה צריך לומר שסובר דמה שהיו גוזרין על הזיעה משום רחיצה כדלקמן לא חשיב גזירה לגזירה משום דאי לאו הא לא קיימא הא דאכתי היו רוחצין בחמין שהוחמו ביום טוב ואמרו מזיעין אנחנו כדלקמן משא"כ לגזור ולאסור בחמין שהוחמו מערב יום טוב אטו חמין שהוחמו ביום טוב סברו הגאונים והרי"ף דהוי גזירה לגזירה כיון דהבערת הבלנין ענין מפורסם הוא ולא מסתבר ליה להחמיר כה"ג כיון דלדידהו רחיצת כל גופו נמי הוי דבר השוה לכל נפש ומה שהביאו התוס' ראיה מהירושלמי והיינו ממאי דאיתא בירושלמי דאמר בר קפרא לתלמידיו בטעם איסור רחיצה ביום טוב והלא כבר נאמר אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם י"ל דהגאונים והרי"ף סוברים דאינו אלא אסמכתא בעלמא משום שדומה לדבר שאינו שוה לכל נפש ואתי לזלזולי בשאר מלאכות כה"ג. ולכאורה מלשון הירושלמי עצמו שם מוכח כן דהא גרסי' התם חמין שהוחמו ביום טוב וכן חמין שהוחמו מערב שבת פליגי רב ושמואל אי שרי לרחוץ כל גופו אברים אברים או לא ומדלא קאמר חמין שהוחמו מעי"ט כי היכי דקאמר חמין שהוחמו מערב שבת אלמא דלענין ערב יום טוב יש לחלק בין יום טוב לשבת ממילא דאפילו כל גופו מותר דהא לקושטא דמילתא אין לחלק בין רוחץ אבר אבר או כולו כאחד כדאיתא לקמן בשמעתין דתניא כוותיה דשמואל. ובאמת הרשב"א ז"ל בחידושיו הקשה על שיטת התוספת שסוברין דרחיצת כל גופו ביום טוב דאורייתא א"כ מ"ט דמ"ד דמותר לרחוץ כל גופו אבר אבר ונדחק ליישב אבל לפמ"ש בשיטת הרי"ף והגאונים א"ש דכיון דבי"ט אינו אלא מדרבנן דאתי למיטעי דלאו דבר השוה לכל נפש היא ואתי לזלזולי בשאר איסורין כה"ג א"כ ברחיצת אבר אבר מינכרא מילתא טובא דאפילו רחיצת כ"ג כא' אסור ותו לא אתי לזלזולי בשאר מלאכות כנ"ל בשיטת הרי"ף והגאונים ועיין מה שאכתוב עוד בזה לקמן:

בא"ד ואומר ר"י בשם ריב"א דרחיצה אינו אלא לתענוג אבל זיעה שוה היא לכל נפש דאינה תענוג אלא לבריאות כו' עכ"ל. ולכאורה מה שכתבו דאינו תענוג ל' מיותר הוא דאפילו אם היה תענוג כיון שעושין כן לבריאות שפיר הוי דבר השוה לכל נפש דאטו משום שיש בו תענוג מיגרע גרע אלא אפשר דלקושטא דמלתא משמע להו דאינו לתענוג. ומה שהוצרכתי לזה היינו משום דנ"מ לדינא לענין לעשן הטואב"ק ביום טוב שרוב העולם נוהגין היתר וכמה חכמים גדולים עושין כן והייתי רגיל לאסור לפי שיטת התוס' דהכא דרחיצת כל הגוף אסור מדאורייתא משום דמיקרי דבר שאינו שוה לכל נפש. אע"ג דאמרינן לקמן ראה שאין הדבר עומד ופירש"י שאין הציבור יכולין לקבל אלמא שרגילין היו הרבה במרחצאות עד שלא היו יכולין לעמוד בהן ואפ"ה מיקרי דבר שאינו שוה לכל נפש כיון שיש כמה וכמה בני אדם שאין רוחצין ומש"ה לא דמי לאכילה ושתיה וכיוצא בו. א"כ כ"ש בעישון הטובא"ק אדרבה כמה וכמה ב"א מתרחקים מהם וא"כ לא הוי דבר השוה לכל נפש וכן ראיתי לבעל מ"א בהלכות יום טוב סימן תק"ד סק"ד שאוסר בפשיטות ולא הביא שום ראיה:

אמנם מתוך דברי התוס' דהכא דמחלקין בין רחיצה לזיעה משום דרחיצה אינו אלא לתענוג וזיעה לבריאת הגוף. וא"כ נראה דעישון הטובא"ק נמי הוי לבריאת הגוף לעכל המזון ולתאוות המאכל וכיוצא בזה אם כן אף שיש חושבין אותו לתענוג אפ"ה אין לאסור בשביל כך כדפרישית דאטו משום שהוא נמי לתענוג מיגרע גרע ואי משום שיש שאין רגילין בו אפ"ה לא גרע מזיעה דודאי כמה וכמה ב"א אין רגילין בכך אפ"ה שרי מדאורייתא ולא אסרו חכמים אלא משום רחיצה וגזירת הבלנין כנ"ל ועיין בק"א:

בפירש"י בד"ה בכלי דהרואה אומר היום הוחמו ומוכחא מילתא דתולדת האור נינהו ואתי להחם בשבת כגון נותן צונן בחמין עכ"ל. ולכאורה לשון רש"י תמוה דלכאורה משמע דחמין שהוחמו בע"ש אפילו לענין רחיצה לא נאסר אלא משום גזירת הבלנין כדאיתא לקמן שהיו מחממין בשבת ואמרו מערב שבת הוחמו וא"כ משמע דלענין משתטף נמי משום האי טעמא אסרוה ולא משום גזירת הרואים וכל שכן דמ"ש ואתו להחם בשבת כגון נותן צונן בחמין נראה יותר תמוה דמאי שנא מכולה שמעתין דלעיל בהא דאמרינן דגזרינן אטו תולדת אור דלא שייך הך מילתא כלל דאתו לאיערובי צונן בחמין ואפ"ה גזרינן. מיהא בהא מצינו למימר דדוקא לעיל שייך למיגזר אטו תולדת אור גרידא היינו שיצלה ביצה בצד המיחם בשבת דאתו למיטעי דלעולם לא מיחזי כמבשל אלא ע"ג אור ממש וכן אפילו במיחם עצמו או בקדירה עצמה בשעה שהאור מהלכת תחתיו דהוי נמי מבשל גמור כיון שעיקר הבישול על ידי האור מה שא"כ בצד המיחם אתי למיטעי ולומר דלא הוי כמבשל כיון שעיקר הבישול נראה שהוא מחמת המיחם עצמו וכהאי גוונא נמי שייך לפרש הא דלא יטמיננה בחול ובאבק דרכים שהיא תולדת חמה אטו סיד רותח דמיחזי כתולדת אור כיון שעיקר הצליה מחמת הסיד עצמו משא"כ הכא לענין חמין שהוחמו מערב שבת לא משמע ליה לרש"י לפרש דהרואה אומר היום הוחמו דמהיכא תיתי הרי לא נחשדו ישראל על השבתות לבשל ממש בשבת משום הכי מפרש רש"י דאתו להחם בשבת כגון נותן צונן בחמין דכיון שאותן החמין לא נתחמם אלא ע"י כלי שעל האש הנך חמין מיחזי כתולדות אור וסבר דשרי. והשתא לפ"ז אתי נמי שפיר הא דאמרינן לקמן בגזירת הבלנין עצמה שהתחילו להחם בשבת והקשה הרשב"א ז"ל אטו מי נחשדו ישראל על השבתות ולמאי דפרישית בשיטת רש"י א"ש שהבלנין לפי שהיו צריכים מים הרבה ולא הספיק להם היו מערבים צונן בחמין וסברו דליכא איסורא כ"כ (ועין מה שאכתוב בזה לקמן במעשה דהבלנין) אלא דאכתי מה שכתב דהרואה אומר היום אכתי אינו מדוקדק דהא לקמן משמע דהכל מגזירת הבלנין היא. ונלע"ד בזה דנהי דלפי האמת משמע דהאי דלא ישתטף נמי משום גזירת הבלנין הוא מדאסרינן אפילו צונן והיינו לפי המסקנא דהכא דעיקר מחלוקת בקרקע משא"כ למאי דס"ד מעיקרא דר"ח אמר מחלוקת בכלי אבל בקרקע ד"ה מותר א"כ ע"כ לאו משום גזירת הבלנין הוא דהא פירש"י דקרקע היינו כגון אמבטאות ומרחצאות אם כן אדרבה בכה"ג שייך יותר גזירת הבלנין לכך הוצרך רש"י לפרש דלמאי דס"ד השתא סבר דלענין להשתטף לא שייך גזירת הבלנין אליבא דר"ש ור"י אלא דאפ"ה פליגי בכלי משום חששא דהרואה אומר היום הוחמו ואתי לעירובי צונן בחמין. מיהו לפ"ז האי ד"ה אר"ש ור"י קאי אבל ר"מ דאוסר אפילו בצונן נראה דודאי סבר טעמא דלא ישתטף נמי משום הבלנין דלפי שהוצרכו לגזור לגמרי על רחיצה גזרו נמי שלא להשתטף כלל כנ"ל ועיין עוד בסמוך:

בגמרא והא מעשה דאנשי טבריא בקרקע הוה ואסרי להו רבנן ולכאורה יש לתמוה מאי קושיא ממעשה דאנשי טבריא הא ר"ח גופא אמר לעיל דהא דאסרו להו רבנן לא"ט היינו משום איסור הטמנה בדבר המוסיף הבל וא"כ לא דמי כלל להך ברייתא דלא ישתטף דלא איירי כלל מענין הטמנה בדבר המוסיף הבל. ואף למאי דפרישית לעיל במשנתינו בל' רש"י בד"ה אם בשבת שמפרש אותן שבאו בשבת והיינו משום דסבר דמשקלא וטריא ומסוגיית הש"ס דלעיל משמע דבאמת לא קיי"ל כר"ח אלא דמה שאסרו חכמים לא"ט היינו כ"ש התוס' בכוונת רש"י דעיקר האיסור של אנשי טבריא היינו משום שהן מערבין הצוננין בחמין בשבת. וא"כ לפ"ז הוי דמי לגמרי להך ברייתא דלא ישתטף דלמאי דמפלגינן השתא מחלוקת בכלי היינו כמו שפירש"י דאתו להחם בשבת כגון נותן צונן בחמין וכיון דלפום האי טעמא בעי למימר דבקרקע ד"ה מותר א"כ מקשה הש"ס שפיר ממעשה דאנשי טבריא דמשמע דאע"ג דבקרקע הוי אפ"ה גזרינן דאתו ליתן צונן בחמין בתולדות האור וא"כ כ"ש דבתולדות אור ממש אסור אפילו בקרקע. אלא דאכתי א"א לפרש כן כיון דהכא אליבא דרב חסדא קיימינן ור"ח גופא להדיא קאמר דטעמא דאיסור דאנשי טבריא משום הטמנה בדבר המוסיף הבל הוא וכ"ש דקשה יותר לפמ"ש התוס' במשנתינו בפי' ר"י דלקושטא דמילתא טעם איסור דאנשי טבריא איסור הטמנה ממש הוא אם כן לא מקשה הש"ס הכא מידי כיון שהסילון היה סתום מכל צד:

מיהו למאי דפרישית לעיל במימרא דר"ח דלא שייך איסור הטמנה אלא לאסרה בשתייה אבל לענין רחיצה לא שייך איסור הטמנה מה"ט שכתבתי א"כ מקשה הש"ס שפיר. ועוד נ"ל דאפילו לענין איסור הטמנה נמי מקשה הש"ס שפיר דלמאי דבעי למימר אבל בקרקע ד"ה מותר היינו כמו שפירש"י משום דבטלה מתורת חמין. מש"ה לא שייך לגזור דאתו ליתן צונן בחמין א"כ מה"ט גופא משמע ליה להש"ס דלא שייך נמי בקרקע איסור הטמנה בדבר המוסיף הבל כיון שעיקר הטמנה אינה אלא בחמין ותבשיל והנך הא בטלו מתורת חמין ואין דרך להטמין אמבטאות וסילון של מים המחוברין לקרקע בדבר המוסיף הבל אע"כ דאפ"ה לא פלוג רבנן בין קרקע לכלי וא"כ מקשה הש"ס שפיר וזה נ"ל יותר נכון לפי דקדוק לשון רש"י שכתב בד"ה והא מעשה כו' אלמא במלתייהו קיימי ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה והא מעשה כו' הקשה הרב ר' אליעזר ממי"ץ מאי פריך התם הוחמו בשבת כו' עכ"ל. כאן יש לתמוה יותר על קושיית הר"א ממי"ץ הא ודאי פריך הש"ס שפיר כיון דהכא אליבא דר"ח קיימינן ור"ח מסיק להדיא דאיסור דאנשי טבריא היינו משום הטמנה בדבר המוסיף הבל אפילו מבעוד יום מיהו למאי דפרישית בסמוך דלא שייך איסור הטמנה אלא בשתייה אבל לא ברחיצ' הוי אתי שפיר קושיית הר"א ממ"ץ אלא שכבר כתבתי דהתוס' לא נחתו להכי:

ונראה דמשמע ליה להר"א ממי"ץ דהא דקתני במתניתין כחמין שהוחמו בשבח מסתמא איירי דומיא דמעשה דא"ט שהם בקרקע כגון באמבטאות שהוחמו ע"י האור והיינו משום דע"כ לסברת המקשה כך הוא דהא ממעשה דא"ט גופייהו לא הוי מקשה הש"ס מידי כיון דמשום הטמנה נגעו בה כדפרישית אע"כ מהא דקתני כחמין שהוחמו בשבת הוי קושיית המקשה ואם כן מקשה הר"א ממי"ץ שפיר מאי מקשה מהוחמו בשבת להוחמו מערב שבת לענין אמבטאות וסילון כנ"ל ליישב שיטת הר"א. אבל באמת לפי מאי דפרישית בסמוך אין מקום לקושייתו דודאי הא דקתני כחמין שהוחמו בשבת שפיר מצי איירי בסתם חמין שמשתטפין בהם בכלי דפליגי בהו הנך תנאי וא"כ הן הן דברי המקשה דלר"ח מה ענין לאסור מעשה דא"ט שהיה בקרקע לשאר חמין שהוחמו בשבת דעיקר איסורייהו היינו בכלי כנ"ל ודו"ק:

בד"ה אמר רבה בר בר חנה כו' אע"ג דר' יוחנן אית ליה הלכה כסתם משנה כו' וקשה דבפ"ק דפסחים פריך כו' עס"ה. ולכאורה תירוצם נראה דוחק. ולולא דבריהם היה נ"ל ליישב קושייתם לפי מה דפרישית בכמה דוכתי הא דאמר ר"י הלכה כסתם משנה היינו דוקא היכא שעיקר הדין מבואר להדיא במשנה משא"כ במלתא דלא אתא אלא מדיוקא לא שייך לומר הלכה כסתם משנה אלא דוקא היכא דעיקר מלתא דמתני' הוי מילתא דפשיטא ולא אתא להך דיוקא לחוד (ועיין מה שכתבתי בזה לעיל בפ"ק דף ו' בהא דאמר ר' יוחנן ומודה בן עזאי בזורק) וא"כ לפ"ז א"ש דלא שייך הלכה כסתם משנה בכה"ג במעשה דא"ט כיון דעיקר מילתא דמעשה דא"ט לא הובא במשנתינו אלא לראיה בעלמא אהאי דלא יפקיענה בסודרין למאן דמתני ארישא או אסיפא דלא יטמיננה בחול וא"כ לפ"ז עיקר סתמא דמתניתין לא נחית להך דיוקא למיתני כחמין שהוחמו בשבת לאשמעינן הא אם הוחמו מערב שבת שרי ולפ"ז אפילו את"ל דחכמים דא"ט גופייהו משמע להו דחמין שהוחמו מערב שבת שרי להשתטף כרבי שמעון אפ"ה אנן לא קי"ל כוותייהו בהא אלא כר' יהודה דהו"ל מכריע דאפילו מערב שבת אסור ובזה אין סתירה כלל למשנתינו אדרבה יותר מתחזקת הראיה ממעשה דאנשי טבריא אהנך גווני דמתניתין לענין סודרין וחול כנ"ל נכון:

ומתוך מ"ש נתיישב ג"כ מה שהקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו אהא דפסק ר"י הכא הלכה כר"י ולקמן ס"פ חבית מדייק הש"ס מסתם משנה דהרוחץ במי מערה ומי טבריא דלהשתטף כל גופו בחמין אפילו לכתחילה שפיר דמי והיינו כר"ש ונדחק ליישב ע"ש. ולמאי דפרישית א"ש דהתם הך מילתא דלהשתטף לא נזכר כלל במשנה אלא דסתמא דתלמודא מדייק הכי ולאו מיתורא דלישנא דמתניתין מדייק לה אלא מלישנא בעלמא מדאיצטריך במתניתין למיתני מי מערה דומיא דמי טבריא לאשמעינן דברחיצה לכתחילה אסור ולא קתני הך מלתא לענין להשתטף אלמא דלהשתטף לכתחילה שפיר דמי וא"כ כה"ג לא מיקרי סתם משנה כיון דליכא שום יתור במתני' וא"כ שפיר מצינן למימר דניחא ליה למיתני רחיצה דאסור אליבא דכ"ע משא"כ להשתטף לא הוי כר"ש כנ"ל ודו"ק :

דף מ עמוד א

בגמרא ת"ר מרחץ שפקקו נקביו מע"ש כו' פקקו נקביו מעי"ט למחר נכנס ומזיע ויוצא ומשתטף בבית החיצון כו' משמע להדיא מלשון הברייתא דאפילו פקקו נקביו מעיו"ט אפ"ה לא שרי למחר אלא להזיע ולהשתטף כיון דאכתי לא גזרו על הזיעה א"כ כ"ש דלא גזרו להשתטף והיינו כדפרישית לעיל דלא אסרו להשתטף אלא משום זיעה אבל לענין רחיצה עצמה בי"ט משמע דאסור אפילו פקקו נקביו מע"ט כיון שכבר גזרו על הרחיצה אפילו בהוחמו מע"ש או מעי"ט. ולפ"ז יש לתמוה טובא על שיטת הרב אלפס שהבאתי לעיל שכתב בפ"ב דביצה בשם הגאונים דבחמין שהוחמו מעי"ט מותר לרחוץ כל גופו אפילו לכתחילה וכן פסק הרמב"ם ז"ל וא"כ הוי דלא כברייתא דהכא ואף שראיתי להר"ן ז"ל שכתב בשמעתין ומיהו דוקא חוץ למרחץ אבל במרחץ אסור ומשמע מדבריו שליישב שיטת הרי"ף והרמב"ם כ"כ ולענ"ד נראה דוחק גדול דמסתימת לשונם לא משמע הכי דכל כי האי גוונא לא הו"ל לסתום אלא לפרש כיון דלענין שבת לא שני לן בין מרחץ לחוץ למרחץ לענין רחיצת כל גופו בחמין שהוחמו מע"ש דסתמא קתני חמין שהוחמו מע"ש שלא התירו לרחוץ אלא פניו ידיו ורגליו ואין דרך רחיצה כזו בבית המרחץ אלא בביתו וא"כ אי איתא דס"ל לחלק בין מרחץ לחוץ למרחץ הו"ל לפרש. לכך נראה לענ"ד ליישב שיטת הרי"ף והרמב"ם בענין אחר שהם מפרשים הברייתא דפוקקים נקבים כפי' הראשון שכתב רש"י בשמעתין שלא פקקו אותן הנקבים שמסיקין בהן המרחץ אלא שפקקו הנקבים של המרחץ שלא יצא חמימותו כדי שיהא ראוי לזיעה למחר א"כ לפ"ז כבר אפשר שהמרחץ הוסק בי"ט עצמו כיון שהבלנין חשודין בכך אם נתיר לרחוץ בכה"ג כל גופו מש"ה הוצרכו לגזור אפילו בכה"ג משא"כ מה שהתירו הרי"ף והרמב"ם ז"ל בשם הגאונים היינו באותן חמין שהוחמו ודאי מעי"ט כגון שפקקו נקבי המרחץ במקום שמסיקין וכ"ש בחמין שהוחמו בבית מעי"ט משום הכי כתבו בפשיטות דמותר. ולענ"ד נראה עוד דאדרבה ברייתא דהכא מסייע לשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דמשמע להו מדנקיט הכא תרי בבי לענין ע"ש ועי"ט ולא ערבינהו ותנינהו כדמקשו התו' ע"כ משמע דדוקא לענין שבת שרי לרחוץ למ"ש מיד ולא בעינן בכדי שיעשו אלא בהוסק מע"ש דוקא אבל בשהוסק בשבת באיסור אפילו ע"י עו"ג בעינן בכדי שיעשו משא"כ כשהוסק בי"ט לא בעינן בכדי שיעשו כיון דלא שייך בי"ט איסור דאורייתא כלל ברחיצה כדפרישית לעיל ומה שלא כתבו התוספת כן והוצרכו לפ' הא דלא ערבינהו ותנינהו בענין אחר היינו משום דאזלו לשיטתייהו שכתבו לעיל בד"ה וב"ה מתירין דרחיצת כל גופו בי"ט אסור מדאורייתא כנ"ל ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

שם התחילו הבלנין להחם בשבת כו' הקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו וכי נחשדו ישראל על השבתות כו' ע"ש. כבר כתבתי לעיל בלשון רש"י בד"ה בכלי דלשיטתו שם א"ש הא דקאמר הכא התחילו הבלנין להחם בשבת היינו שהיו נותנין צונן בתוך החמין וקסברי דשרי בתולדת אור אלא דבלא"ה לא ידענא מאי קשיא ליה להרשב"א ז"ל דהא שפיר מצינן למימר דהנך הבלנין עכו"ם היו והיו מסיקין בית המרחץ של ישראל או בעיר שרובן ישראל ובכה"ג ודאי אסור לרחוץ בהן והא דקתני בברייתא דלעיל משרבו עוברי עבירה בלאו הכי לאו אבלנין קאי אלא על אותן ישראל שהיו רוחצין ומזיעין בהן כדמשמע להדיא ממימרא דרבא בסמוך דמאן דעבר אדרבנן שרי למיקרי ליה עבריינא כמו שפירש"י להדיא כנ"ל לפי שיטת רש"י דלעיל אלא דמלשון הירושלמי שהביא הרשב"א לא משמע כן:

דף מ עמוד ב

בגמרא ת"ר מביא אדם קיתון מים לא בשביל שיוחמו אלא בשביל שתפיג צינתן רבי יהודא אומר כו' לא בשביל שיבשל אלא בשביל שיפשר. ויש לדקדק מאי שנא דשני בלישנא דלענין מים דאיירי תנא קמא תנא לא בשביל שיוחמו ובשמן דאיירי ר"י קתני לא בשביל שיבשל וכן בסיפא דלענין מים קתני לא התירו אלא כדי להפיג צינתן ובשמן קתני אלא כדי שיפשר והיה נראה לכאורה דבשביל שיחמו ובשביל שיבשל תרי מילי נינהו דדוקא בשמן מתיר ר"י בשביל שיפשר משום דהפשירו לא זהו בישולו ומש"ה לא מיתסר אלא בשביל שיבשל ממש משא"כ במים דרישא אפילו בשביל שיחמו כדי לפשר אסור דהפשירו זהו בישולו שאין דרך לשתות מים רותחין כדמשמע לקמן דף מ"ב בהך ברייתא דקתני בד"א בכוס כפירש"י שם. אלא דאכתי אי אפשר לומר כן דהא אמר ר"י אמר שמואל בסמוך דאחד יין ואחד שמן יד סולדת בהן אסור משמע דכי הדדי נינהו וכן במתניתין דהמיחם שפינהו בדף הסמוך משמע להדיא דבמים נמי כדי להפשירן מותר. וכבר עלה בלבי לחלק בכמה גווני אלא דיותר נראה דהא דקתני במים בשביל שיוחמו ולא קתני בשביל שיבשלו היינו משום דבמים אין הבישול ניכר כלל ועיין בספר פרי חדש בי"ד סימן ס"ח ס"ק י"ח שנסתפק שם קצת אי שייך בישול דאורייתא במים והביא ג"כ סברא זו כיון שאין הבישול ניכר בהם ע"ש באריכות ועיין עוד בסמוך במה שנראה לי בשיטת רש"י ועיין גם כן במה שאפרש בסוגיא דהמיחם שפינהו:

בפרש"י בד"ה לא שיוחמו לא שיניחם שם עד שיוחמו עכ"ל. ובד"ה אלא שתפיג צינתן במקצתן כו'. ונראה שאין גירסת רש"י כגירסת הגמרא שלנו דגרסינן לא בשביל שיוחמו אלא בשביל שתפיג ורש"י השמיט תיבת בשביל בשני הבבות ומלבד שלשון בשביל לא משמע לכאורה כפירוש רש"י דלשון בשביל משמע שעושה לדעת כן דבכוונה לחוד תליא מילתא ובתוספתא דמכילתין פ"ד מצאתי הגירסא לא שיחמו אלא כדי שתפיג צינתן. מיהו בלא"ה אפילו לגירסת הספרים שלנו אי אפשר לפרש לשון בשביל דבכוונה תליא מילתא שאם לא נתכוין לחממן אלא להפיג צינתן אפילו אם הניחם שם עד שיוחמו לית לן בה דהוי דבר שאין מתכוין ומותר דהא ודאי ליתא דהא רבי יהודא בסיפא דברייתא דאיירי לענין שמן קאמר נמי לא בשביל שיבשל אלא בשביל שיפשר ורבי יהודא סבירא ליה בעלמא דדבר שאין מתכוין אסור אע"כ דהאי בשביל דקתני בכל הברייתא היינו שמעשיו מוכיחין עליו שעושה בשביל כך שאם הניחם שם עד שיוחמו הרי רוצה שיתחממו ואסור לכ"ע אפילו למ"ד דבר שאין מתכוין מותר אפילו הכי אסור משום דמיחזי כמבשל דלא כ"ע ידעי אם נתכוין לכך או לא וכמו שאבאר לקמן בסוגיא דהמיחם שפינהו ומש"ה לא התירו להניח כנגד המדורה אלא בשביל שתפיג צינתן במקצתן כדפירש"י ואז מחוייב לסלקם משם והא דקתני הכא בשביל שתפיג צינתן ובסיפא גבי שמן קאמר ר"י בשביל שיפשר נראה דהיינו כדפרישית בסמוך משום דבמים כנגד המדורה אין הבישול ניכר בו שנדע לחלק בין הפשר לבישול אם הגיע לשיעור שיד סולדת בו או לא משום הכי לא הותר לו להניחם שם אלא כדי שתפיג צינתן במקצת לחוד שדבר ידוע דאי אפשר בכך לבא לידי בישול מה שאין כן בשמן מינכר טובא בין הפשירן לבישולן ולפ"ז צריך לומר דהא דקאמר ר"י אמר שמואל בסמוך אחד שמן ואחד מים יד סולדת בו אסור אין יד סולדת בו מותר היינו נמי בענין שאי אפשר לבוא לאותו שיעור שתהא יד סולדת בו כגון שמעמידו ברחוק מהמדורה עד שלא יגיעו לשיעור יד סולדת כנ"ל נכון וכן משמע מלשון ספר התרומה שהובא בהגהת מרדכי ועיין בחידושי רשב"א שהאריך בפי' הברייתא ועיין בבית יוסף סימן שי"ח ס"ד והנלע"ד כתבתי:

בד"ה ואתי ר"ש למימר דהפשירו זהו בישולו הלכך כדעבדין בחול לא ליעבד אלא כלאחר יד ע"י שינוי עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דלמאי דמשמע דרשב"ג סבר הפשירו זהו בישולו היינו משום דהוי גמר מלאכתו בכך והו"ל כמבשל ממש דאסור מן התורה א"כ אמאי מותר לכתחילה לעשותו על ידי שינוי. לכך נראה דהא דאמרינן דרשב"ג סבר הפשירו זהו בישולו לאו מבישול ממש דאורייתא איירי אלא משום דהפשר השמן הוי גמר מלאכתו מיחזי כמבשל ולא דמי להא דאמרינן לעיל בגלגל ביצה ומליח ישן וקוליית האספנין דכל מידי דהוי גמר מלאכתו אפילו בהדחה בעלמא וכיוצא בו חייב משום בישול דאורייתא דשאני התם דמקמי הכי לא חזי לאכילה כמו לאח"כ משא"כ בשמן לעולם במילתיה קאי בין לשתייה בין לסיכה אלא דאפילו הכי אוסר ר' שמעון בן גמליאל משום דמיחזי כמבשל כנ"ל:

בתוס' בד"ה וש"מ כלי שני אין מבשל תימא מ"ש כלי שני מכלי ראשון דאי יד סולדת כו' עס"ה. למאי דפרישית בסמוך דע"כ בשמן לא שייך בישול ממש כלל כיון דאפילו רשב"ג דמחמיר מתיר ע"י שינוי אע"כ דעיקר איסור במקום שיד סולדת היינו משום דמיחזי כמבשל אם כן לפי זה בפשיטות מצינו למימר דבכלי שני אפילו יד סולדת בו מותר דתו לא מיחזי כמבשל דאין דרך בישול בכלי שני וכ"ש בשמן כנ"ל. מיהו בלא"ה מתרצים התוספות שפיר כדמשמע בכמה דוכתי לענין שארי איסורין דמחלקינן בין כלי ראשון לכלי שני מהטעם שכתבו התוס' ודו"ק:

בגמרא אמר רבינא ש"מ כו' דהא מעשה דרבי לאחר גזירה הוה והקשו בעל המאור והרשב"א ז"ל בחידושיהם דהא בפרק תפלת השחר מסקינן במעשה דרבי נכנס להזיע וקודם גזירה כו' ע"ש. כבר כתבתי בפרק תפלת השחר דאפ"ה קאמר שפיר הכא בשמעתין דהא דמעשה דרבי לאחר גזירה הוי והיינו לאחר שגזרו על רחיצת כל גופו אפילו בחמין שהוחמו מערב שבת אע"ג שעדיין לא גזרו על הזיעה והכא ודאי רחיצת כל גופו ממש הוי כיון שהיה יושב באמבטי של מים. מיהו אכתי איכא למידק על לשון רש"י כאן שכתב להדיא דמעשה דרבי לאחר גזירה הוי שגזרו על הזיעה ואם כן קשיא הך דפרק תפלת השחר. מיהו בלא"ה יש לדקדק אהא דמשמע בפרק תפלת השחר דבימי רבי עדיין לא גזרו על הזיעה ולעיל בדף הקודם לא משמע הכי דהא ר"מ ור"י ור"ש דפליגי בלהשתטף כל גופו משמע דהיינו לאחר שגזרו על הזיעה דהא לא אסרו להשתטף אלא משום לתא דזיעה כדפרישית. (ולפ"ז דהא דאמרינן הכא במעשה דר"מ שהיה נכנס למרחץ היינו נמי בחמי טבריא) וא"כ היאך אמרינן בפרק תפלת השחר דרבי נכנס להזיע קודם גזירה דהא רבי תלמיד דרבי מאיר ור"ש הוי וכבר נגזרה בימיהם ומכ"ש לפירש"י דאפילו בימי רבי יהושע נגזרה. והנראה לענ"ד בזה ליישב שיטת רש"י ז"ל שסובר כשיטת הרי"ף והרמב"ם והגאונים שהביא בא"ח סימן שכ"ו דאפילו בחמי טבריא אסור להזיע אף שהותרו לרחוץ ויצא להם כן מסוגיא דס"פ חבית אמתניתין דהרוחץ במי מערה ובחמי טבריא. ואם כן לפ"ז משמע דהך גזירה דזיעת חמי טבריא עדיין לא נגזרה בהך מעשה דרבי בפרק תפלת השחר אלא לאח"כ וא"כ שפיר אמרינן התם דנכנס להזיע וקודם גזירה אע"ג דלפ"ז טפי הומ"ל התם שרחץ רחיצה ממש בחמי טבריא. מיהו זו הקושיא לאו אליבא דרש"י לחוד אלא לכל הפירושים הוי מצי לשנויי התם בפשיטות דרבי בחמי טבריא רחץ כיון דרבי בטבריא הוי וכדאמרינן נמי הכא. אלא ע"כ צ"ל דבלא"ה ניחא ליה לרבא התם לפרש דנכנס להזיע ולא לרחיצה ממש אפשר דאין דרך לרחוץ בע"ש סמוך לחשיכה כ"כ דמסתמא היה רוחץ בעוד היום גדול בערב שבת כנ"ל ועדיין צ"ע ודוק ועיין בק"א:

דף מא עמוד א

במשנה מוליאר הגרוף שותין הימנו בשבת ופירש"י שותין ממימיו בשבת. ומשמע מלשונו שהוחמו המים במוליאר או באנטיכי מבע"י מש"ה הוצרך לפרש דטעם האיסור אנטיכי היינו משום דמוסיף הבל מה שא"כ במוליאר ולכן הקשו בתוספות על פירושו כמה קושיות ועיין מ"ש מ"ז בספר מג"ש ליישב קושיות התוספות לנכון ובכלל דבריו דברי לפי מ"ש בר"פ ולעיל בסוגיא דאנשי טבריא דלפירש"י שהייה והטמנה חדא מילתא היא:

אמנם לע"ד לא הוצרכנו לכל זה דשפיר יש לפרש בכוונת רש"י על דעת שיטת רבינו יונה והרשב"א והר"ן ז"ל שהיו נותנין המים למוליאר ואנטיכי בשבת וכן נראה במ"ש בד"ה מוליאר הגרוף מן הגחלים מבעוד יום ולכאורה שפת יתר הוא דפשיטא שלא גרפו הגחלים בשבת אע"כ דעיקר כוונתו לומר שלא נתנו המים למוליאר אלא לאחר שכבר היה גרוף מבע"י ואפילו הכי שרי דאע"ג שהוחמו קצת בשבת מחמת הכלי וא"כ היה ראוי לאסור דנהי דאינו מבשל ממש אפ"ה מיחזי כמבשל ע"ז כתב דאפ"ה שרי ולא מיחזי כמבשל לפי שאין כלי זה מוסיף הבל וא"כ אי אפשר לבוא לידי בישול משא"כ באנטיכי שמוסיף הבל אע"פ שהיא גרופה מן הגחלים מש"ה אסור דמיחזי כמבשל כנ"ל בכוונת רש"י. ומ"ש שותין ממימיו בשבת אפשר דכוונתו בזה לפרש לשון שותין הימנו דמשמע לכאורה שותין מאותו הכלי ממש ובאמת אין דרך בני אדם לשתות מכלים כאלו כגון מוליאר ואנטיכי אלא שמערה מתוכן לתוך הכוס וע"ז כתב שותין ממימיו דהאי הימנו היינו כמו על ידו כמ"ש הר"ן ז"ל ג"כ לפי שיטתו פירושו ע"ש ותמצא נחת כנ"ל ודו"ק:

בתוס' בד"ה במוליאר הגרוף כו' ונראה כפי' הרב פורת כו' שמוזגין המים חמין ביין כו' אבל אנטיכי כו' יש בו הבל יותר ומתבשל היין מן המים בשעת מזיגה וכן משמע בירושלמי עכ"ל. וכתב הרשב"א בחידושיו שרבינו יונה ז"ל הקשה על פי' התוספות דאפילו באנטיכי אמאי אסור למזוג יין באותן המים הא אמרינן לקמן דחמין לתוך צונן לעולם מותר. ועוד אמאי לא מפליג הכא בין מים מרובים למים מועטים כמו בסמוך לענין מיחם. ולענ"ד נראה ליישב פי' התוספות ע"פ דרך שיטת הר"ן ז"ל דבאנטיכי לא מהני גריפה כלל כמו בתנור והיינו נמי כדמשמע מפירוש רש"י לפי שדפנו עב והאור תדיר בתוכו כל ימות החול מש"ה מתקיים חום שלו יותר. וא"כ לפ"ז אפשר דאפילו חמין לתוך צונן אסור דהא עירוי מבשל מיהא כדי קליפה ועד כאן לא שרינן לקמן חמין לתוך צונן אלא במיחם וכיוצא בו שמערה מתוך כלי ראשון לאחר שהוסר מן האור שחום של אותו כלי הולך ומתקרר משא"כ באנטיכי שחום שלו מתקיים הרבה והגריפה לא מהני בו ואם כן הוי כאילו אור מהלכת תחתיו וא"כ שפיר מצינו למימר דעירוי כזה מבשל בישול גמור ואפילו אם תמצא לומר דאין מבשל אפ"ה י"ל דאסור דמיחזי כמבשל ומש"ה לא מפלגינן נמי בין מים מרובים למועטים ובלא"ה נמי אין זו קושיא כ"כ דנראה דסתם מזיגת מים ביין היה דרכם למזוג בענין שהמים מרובים מיין כדמשמע בכמה דוכתי כן נ"ל ליישב שיטת התוספות אלא דעדיין צ"ע מי הכריחם לפרש דרך מזיגת מים ביין שזו לא נזכר במשנה כלל בפשיטות הוי ליה לפרש כמו שפי' רבינו יונה ז"ל דאיירי שנותנין המים למוליאר ואנטיכי בשבת עצמו ובזה הענין מסתייע יותר לסוגיית הירושלמי ולא נזכר שום יין. ויותר נראה דסברת התוספות דדוקא במזיגת מים ביין אסור אפילו על ידי עירוי חמין לתוך צונן כיון דהוי גמר מלאכתו בכך לפי שאין היין ראוי לשתות בלא מזיגה ואם כן דמי קצת למליח ישן וקוליית האספלנין דאפילו ע"י הדחה אסור משום דהוי גמר מלאכתן ודו"ק ועיין בק"א:

שם במשנה המיחם שפינהו כו' בגמרא מאי קאמר ופירש"י מאי פינהו ומאי לא יתן והדר אמר אבל נותן עכ"ל. ולכאורה פירש"י תמוה בזה דהא ודאי שפיר קתני במתניתין דלא יתן בשביל שיוחמו אבל נותן כדי להפשירן. ולכאורה היה נ"ל בכוונת רש"י מדקתני במתניתין בשביל שיוחמו ולא קתני בשביל שיבשלו אלמא בשביל שיוחמו לאו היינו כדי בישול כ"צ וא"כ מקשה שפיר דמה שיעור יש בדבר לחלק בין לא הוחמו כ"צ ובין להפשיר דהא להפשיר נמי היינו לשון חימום כמו שפירש"י לעיל בדף הקודם גבי מפשיר מים שעליו דמפשיר היינו מחמם וה"נ משמע לעיל גבי שמן דקתני בשביל שיפשר אע"ג דאיכא למ"ד הפשרו זהו בישולו אלמא דלשון פושרין היינו שמתחמם חימום גמור ואפילו את"ל דמצד הלשון יש חילוק בין לשון חימום לפושרין כדאשכחן בכמה דוכתי אפ"ה לא שייך לתלות האיסור והיתר בכך לענין שבת דמה שיעור יש בדבר כך היה נ"ל לכאורה אלא דא"א לומר כן דהא לקושטא דמילתא בין לאוקימתא דרב אדא בר מתנא דאיירי במיחם שפינה ממנו מים חמין ובין לאוקימתא דאביי דאיירי שפינהו מן האור מ"מ מסתמא איירי דלאלתר מאחר שפינה ממנו חמין או שפינהו מן האור ונותנין בהן מים מועטים וא"כ הדבר ידוע שמתחממין כדי בישול כדין כל כלי ראשון דאף לאחר שהעבירו מן האור יש בו כדי לבשל ואפ"ה קתני בשביל שיוחמו אע"כ דהא דקתני בשביל שיחמו ולא קתני בשביל שיבשלו היינו כדפרישית לעיל דבמים לא שייך ל' בישול כיון שאין הבישול ניכר בהם כלל ומש"ה שייך טפי למיתני לשון שיחמו והיינו שהיד סולדת בו דבזה השיעור הוי בישול כ"צ וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי קשיא ליה לתלמודא למיפרך מאי קאמר ומ"ש רש"י בתחילת דבריו דמאי קאמר היינו מאי פינהו ג"כ אין זו קושיא דהא ודאי פשטא דלשון פינהו משמע שפינהו מן האור כדמקשה אביי בסמוך ואפילו את"ל דפינהו תרי לישני משמע אכתי לק"מ דלמא אה"נ דמתני' בכל גוונא איירי בין שפינהו מעל האור ובין שפינה ממנו החמין דבשניהם הדין שוה דלא יתן בשביל שיוחמו אלא כדי להפשיר:

ולולי פירש"י היה נ"ל דהא דקשי' לי' מאי קאמר משום דלכאורה כיון דקתני רישא בשביל שיחמו ובסיפא קתני כדי להפשירן ולא קתני בשביל שיפשירו או איפכא דברישא נמי הו"ל למיתני כדי שיחמו וא"כ יש במשמעות הל' דלעולם אינו אסור אלא אם נותן הצוננים ונתכוין בשביל שיחמו אותן הצוננין כדי שיהא להם מים מרובים אבל בסיפא איירי שאין מתכוין להחם הצוננין אלא כדי להפשיר הרותחין להפיגן מרתיחתן ומש"ה שרי אפילו אם נתחממו הצוננים בכך ואכתי הו"ל דבר שאין מתכוין דשרי לר"ש ובאמת פשיטא ליה לתלמודא דבכה"ג אפילו ר"ש מודה דאסור והיינו כדפרישית לעיל בדף הקודם גבי קיטמא של מים דלא שרי ר"ש בדבר שאין מתכוין אלא כשניכר מתוך מעשיו שאינו מתכוין לאותו ענין שנעשה באיסור משא"כ היכא שאין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אפילו ר"ש מודה דאסור דלא אתי המחשבה ומבטל המעשה כדמשמע בכולה תלמודא דמה"ט דברים שבלב אינם דברים (ובכך נתיישב לי מ"ש הרמב"ם בהלכות כלאים פ"י דמוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין וכתב ג"כ דלא ילבוש אדם כלאים אפילו ליגנוב את המכס והקשו עליו כל מפרשי המשניות דהוי כתרתי דסתרי אהדדי אע"ג דתרוייהו סתמא משניות הן אפ"ה פליגי אהדדי ולמאי דפרישית א"ש דודאי ליגנוב את המכס הוי דברים שבלב משא"כ במוכרי כסות מחשבתן ניכרת מתוך מעשיהן שאינם לובשין דרך מלבוש גמור וע"ש בכס"מ ואין להאריך כאן יותר) ועל זה משני הש"ס שפיר דעיקר החילוק בין כדי שיחמו או כדי להפשירן הוא דבשביל שיחמו היינו שנותן לתוכו מים מועטים וכדי להפשירן היינו שנותן לתוכו מים מרובים. א"כ לפ"ז הוי שפיר מחשבתו ניכר מתוך מעשיו כיון שנותן מים מרובים מסתמא לא ניחא ליה שיחמו ומש"ה שרי לר"ש כנ"ל ועיין מ"ש עוד בסמוך באוקימתא דאביי דאפשר דלר"י נמי בכה"ג שרי כן נראה לי ודו"ק:

שם אמר רב אדא בר מתנא ה"ק המיחם שפינה ממנו מים חמין כו' אבל נותן לתוכו מים מרובים כדי להפשירן. ולכאורה יש לדקדק דלפ"ז לא אתי שפיר הא דקתני בסיפא אבל נותן הוא לתוך הכוס ובכוס ודאי לא שייך לומר שפינה ממנו מים חמין שהרי אין דרך לבשל בכוס דכלי שני הוא כדמשמע לקמן בדף הסמוך בסוגיא דכוס ואמבטי וספל וא"כ מאי כדי להפשירן שייך בהו דאפילו אם תמצא לומר דבכלי שני נמי שייך בישול קצת היינו בעוד החמין בתוכו אבל לאחר שפינה ממנו החמין לא שייך בהו ענין בישול כלל אפילו בשביל שיחמו לא שייך בהו:

מיהו בלא"ה האי או לתוך הכוס דקתני בסיפא מילתא יתירתא היא אפילו לאוקימתא דאביי כיון דאפילו במיחם שרי כדי להפשירן כ"ש בכוס ואפילו זו ואצ"ל זו לא שייך בכה"ג וטפי הו"ל למיתני לתוך הכוס בבבא דרישא לאיסורא אי הוי שייך בכוס בשביל שיחמו אע"כ דלא קתני בסיפא או לתוך הכוס אלא לגלויי על שיעור כדי להפשירן דמיחם שצריך ליתן לתוכו מים מרובים כ"כ עד שלא יהא בהן אלא כדי להפשירן דכוס שהוא כלי שני לעולם לא שייך בהו אלא שיעור הפשר בלבד כנ"ל:

אלא דאכתי איכא למידק אמאי שרי ליתן למיחם שפינה ממנו מים מרובים כדי להפשירן דמסתמא אי אפשר לצמצם לשפוך כל המים מרובים בשפיכה אחת אלא בכמה שפיכות וכ"ש למאי דמשמע מפירש"י לקמן דלא שייך שיעור צירוף אלא כשמלאהו כולו. וא"כ לפ"ז מדמקשה הש"ס הכא והלא מצרף ע"כ היינו היכא דמלאהו כולו ואם כן אפילו בלא צירוף נמי ליתסר דלאלתר שנותן לתוכו מים בשפיכה ראשונה שהמים מועטים הרי נתבשלו אותן המים וא"כ מאי מהני מה שחוזר ונותן לתוכו להרבות המים סוף סוף כבר נתבשלו המים הראשונים קודם לכן. והנראה בזה דכל היכא ששופך המים רצופים בלי הפסק בינתיים וגלי דעתיה שאינו רוצה בחימום אלא כדי להפשירן מש"ה שרי במאי דמוקמינן ליה כר"ש ויותר נראה דאפי' לר"י שרי בכה"ג כיון שאין מלאכת הבישול כיוצא בזה מתקיימת א"כ לא דמי למבשל כלל וכמו שאבאר עוד בסמוך כנ"ל ודו"ק:

דף מא עמוד ב

בגמרא מתקיף לה אביי כו' מיחם שפינהו קתני. וכתבו התוס' דאע"ג דמיחם שפינהו שייך אפילו בפינה ממנו מים אפ"ה לא הו"ל למיתני בהאי לישנא כיון דאיכא למיטעי ולכאורה לא ידענא מאי איכא למיטעי שייך הכא כיון דלקושטא דמילתא לענין עיקר דין בישול דאיירי במתניתין בשניהן הדין שוה בשביל שיחמו אסור ולהפשירן מותר וא"כ ממילא ידעינן דמהאי טעמא גופא נקיט לה בהאי לישנא דשייך בתרווייהו לאשמעינן דלא שייך איסור מצרף אפילו בפינה ממנו וכר"ש דאמר דבר שאינו מתכוין מותר. ועוד דאפילו את"ל דלא שמעינן שפיר מהאי לישנא דאתיא כר"ש דוקא אפ"ה לא איכפת ליה לתנא דמתני' כלל בהא כיון דבלא"ה אשכחן כמה סתמי משניות דדבר שאין מתכוין מותר כר"ש והיינו מתניתין דמוכרי כסות מוכרין כדרכן שהיא משנה בכלאים וסתם מתני' דנזיר חופף ומפספס אבל לא סורק דמהך סתם מתני' מקשה הש"ס לקמן ס"פ המוציא יין דר' יוחנן אדר"י ע"ש. מיהו בהא מצינו למימר דאף לפמ"ש התוס' בסמוך בד"ה מיחם דבשבת שייך טפי להקל לענין דבר שאין מתכוין מבשאר איסורין מ"מ איכא למיטעי לאידך גיסא ולמימר דלענין איסור שבת יש להחמיר יותר לענין דבר שאין מתכוין היכא דלא הוי פסיק רישא דאשכחן להדיא בגמרא דר"פ הנחנקין דמפליג הש"ס בין שגגות לאו לשגגות חנק בהך מילתא גופא דדבר שאין מתכוין היכא דלא הוי פסיק רישא אלא דלמא חביל וא"כ ה"נ דכוותיה דלפמ"ש התוס' דהא דאמרינן הכא והלא מצרף היינו שמא מצרף וא"כ אכתי הו"ל שגגות סקילה ולא דמי להנך מתני' דכלאים ונזיר דלא הוי אלא שגגות לאו. כנ"ל לפי פי' התוס':

מיהו לפמ"ש בסמוך אין צורך לפרש כן אלא בפשיטות מצינן לפרש קושייא דאביי דהו"ל למיתני בהדיא מיחם שפינה ממנו מים לרבותא דעיקר דינא לאשמועינן כחא דהיתירא דאפילו בכה"ג שמתכוין לחמם ולהפשיר הצוננין אפ"ה שרי ולא חיישינן שמא יבא לידי בישול משא"כ השתא דקתני מיחם שפינהו איכא למיטעי דדוקא בכה"ג שפינה מעל האור כפשטא דלישנא משום הכי שרי כיון שאין מתכוין להחם הצוננין כלל אלא לצנן הרותחין וא"כ אפילו לכשהגיע לכדי שיחמו אפ"ה ליכא איסורא כדפרישית דכה"ג אפילו לרבי יהודה שרי אבל בפינה ממנו מים לעולם אפשר דאסור והיינו כרבי יהודה וכיון דלקושטא דמילתא משמע ליה לאביי אפילו בפינה ממנו מים מותר לטעמא דמתני' א"כ מקשה שפיר דהוי ליה למיתני הכי בהדיא וכדפרישית. כן נ"ל:

שם ומיחם שפינה ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני שמצרף ור"י הוא כו'. ויש לתמוה דלפירש"י בסמוך דאפילו לרב דס"ל כר"י אפ"ה מודה דבמיחם שפינהו מעל האור שרי כשאין בו אלא כדי שיעור להפשיר והיינו כגון שלא מלאוה כולה וא"כ היאך קאמר אביי הכא דלא יתן לתוכו מים כל עיקר ונראה דוחק לומר דאביי פליג אדרב אליבא דר"י ומכ"ש לפי מ"ש התוס' דרב כר"ש ס"ל כדמשמע בכמה דוכתי וכמו שאבאר אלא דמוקי למתני' כר"י משום דיוקא א"כ אין סברא לומר דאביי מחמיר אליבא דר"י טפי מרב. וכבר ראיתי בש"ס חדשים בפתיחת המסכת דיש למחוק תיבת כל עיקר כו' ע"ש:

מיהו לולי פירש"י הי' נ"ל לקיים הגירסא ולפרש דרב ואביי לא פליגי כלל אליבא דר"י לדינא אלא לענין פירושא דמתני' לחוד דאביי משמע ליה דדיוקא דמתני' אתי למעוטי דמיחם שפינה ממנו מים אפי' במאי דשרי בפינה מעל האור וגם כשנותן לתוכו מים מרובים אפ"ה אסור בפינה ממנו מים דהא אדרבא כשנותן לתוכו מים צוננים מרובים שייך בי' צירוף טפי והא דקאמר רב ל"ש אלא שיעור להפשיר היינו מילת' אחריתא דמפרש דהא דמפליג במתני' בין בשביל שיחמו ובין כדי להפשירן לאו במרובין ומועטין דצוננים תליא מילת' אלא בשיעור חימום המיחם לחוד איירי דבין בפינה ממנו ובין בפינהו לעולם אסור כל שיש במיחם כדי שיעור לצרף והיינו לאלתר לאחר שהסירו מן האור בין אם יש בו מים ובין שפינה ממנו המים לאלתר אפ"ה אסור דאין לחלק בין מרובין למועטין דאי אפשר לצמצם ומש"ה לעולם לא שרי במתני' אלא כשאין במיחם אלא כדי להפשיר כגון שכבר העבירוהו מן האור איזה זמן עד שלא נשאר במיחם ובמים שום חמימות אלא כדי להפשיר והיינו כדפרישית לעיל מש"ה קתני בסיפא דמתני' או לתוך הכוס לגלויי עלי' דמיחם שא"א שיחמם אלא כמו הכוס דלעולם אינו ראוי אלא להפשיר כן נ"ל לולי דרש"י והתוס' לא פירשו כן:

בתוס' בד"ה מיחם שפינה ממנו מים כו' כיון דאינו מבשל כגון שיש בו מים הרבה שאין המיחם מספיק לבשל רוב המים שבתוכו כדאשכחן בפרק אמר להם הממונה שאין מבשל ומצרף כו' עכ"ל. ולכאורה אין דבריהם מדוקדקים דאם כוונתם במ"ש שאין המיחם מספיק לבשל רוב המים היינו דמשום ריבוי המים צונני' שבתוכו אין יכולין להתבשל א"כ לא הוצרכו בזה לשום ראי' דאע"פ דאין מבשלין אפ"ה שייך בהו צירוף דבלא"ה מילתא דפשיטא היא דמחמת ריבוי' המים צוננים שגורם שאין יכולין להתבשל זה הענין עצמו גורם דשייך בהו צירוף טפי שהרי עיקר הצירוף בכלי מתכות חם היינו ע"י המים צוננים ואם נפרש כוונתם במ"ש שאין המיחם מספיק היינו דאפילו קודם נתינת המים צוננים לתוכו לא הי' רותח כ"כ עד שבשביל זה אינו יכול לבשל רוב המים שבתוכו דבכה"ג ודאי הוצרכו לראי' דאע"פ שאין המיחם רותח כ"כ אפ"ה שייך בהו צירוף אלא דלפ"ז לא מייתי שפיר ראיה מסוגיא דיומא דהא התם הנך עששיות של ברזל רותחין גמורים הוו דהא היינו דקאמר אביי אפילו תימא כשהגיע לצירוף ומעיקרא דאמר שלא הגיע לצירוף היינו שלא היו רותחין כ"כ אלא דלעולם אפי' אם הי' רותחין גמורין אפ"ה לא שייך התם משום בישול כיון שמי המעיין שבמקוה מרובים הרבה וצוננים טובא דלא שייך בהו בישול כלל ויש ליישב בדוחק:

בא"ד ואע"ג דאביי סבר כר"ש דהא אמר לעיל כל מילי דמר עביד כרב כו' וחד מינייהו הלכה כר"ש בגרירה וכו' עכ"ל. ולכאורה אין ראיה זו מוכרחת דהא שפיר מצינן למימר דהא דסבר רבה דהלכה כר"ש בגרירה היינו דוקא בגרירה או כיוצא בו דאפילו במתכוין ליכא אלא איסורא דרבנן דהוי חופר כלאחר יד משא"כ במצרף דהכא דהוי דאוריית' לפי משמעות לשון התוס' דאף לפמ"ש בסוף הדיבור דהוי מדרבנן היינו כשאינו מתכוין דמודה ר' יהודה דמדאורייתא שרי משום דהוי מלאכת מחשבת משא"כ כשמתכוין לצירוף נראה מדברי התוס' דהוי מלאכה גמורה מדאוריי' א"כ אפשר דרבה גופא ס"ל בהא כר"י דאפילו באינו מתכוין אסור מדרבנן וא"כ אביי נמי מצי סבר הכי כרבה רבי' ושפיר מסיק אביי הכא דלר"י מיחם שפינה ממנו מים אסור לגמרי מפני שמצרף והיינו משום איסור דרבנן. ולכאורה יש לי להביא ראיה איפכא מסוגיא דפסחים (דף כ"ה ע"ב) בפלוגתא דאביי ורבא התם לענין אפשר ולא קמכוין דנהי דללישנא קמא משמע דאביי כר"ש ס"ל מ"מ הא אסקינן התם אלישנא קמא בתיובתא וא"כ ללישנא בתרא דהתם משמע דאביי כר"י ס"ל וצ"ע וע"ש בחידושינו בפסחים ודו"ק:

בא"ד קשה דהכא משמע דבצירוף אוסר ר"י דשא"מ ובפרק אמר להם הממונה גריס רש"י כו' ולא גרסינן שבות במקדש כו'. מיהו בלא"ה קשה לפירושו כו' עכ"ל. עיין בספר מג"ש מ"ש מ"ז ז"ל בזה ליישב כל קושיות התוס' על פירש"י ע"פ הסוגיא דפסחים ומחלק בין אפשר ולא קמכוין ללא אפשר ולא קמכוין ע"ש ותמצא נחת:

מיהו הא דפשיטא ליה למ"ז ז"ל מסברא דנפשי' דבסוגיא דיומא בעששיות של ברזל הוי לא אפשר אין הסברא מוכרחת כ"כ ואני בקשתי ומצאתי לו עזר מלשון הירושלמי שם ביומא דטעמא דר"י שהוצרך לעששית של ברזל ולא היו מטילין לתוך המקוה קומקומים של מים כמו לת"ק משום דסבר ר"י שלא יאמרו ראינו כ"ג טובל במים שאובין וכבר הארכתי בענין זה בדין הטלת חמין נמצינו למידין מיהו שיפה כתב מ"ז ז"ל דלר"י הוי לא אפשר מ"מ נ"ל דסוגיא דתלמודא דידן ביומא לא ס"ל טעמא דירושלמי דהא בסוגי' דפסחים שהבאתי בסמוך מסקינן כלישנא בתרא דלאביי בלא אפשר ומכוין ס"ל כר"י דשרי ואיפכא מדר"ש ע"ש וא"כ לפ"ז אי ס"ד דאביי ביומא סובר דעששית של ברזל לר"י היינו משום דלא אפשר א"כ אמאי הוצרך אביי לומר דטעמא דר"י משום דדבר שאין מתכוין מותר תיפוק ליה דאפילו במתכוין מתיר ר"י היכא דלא אפשר אע"כ דסוגיא דיומא דתלמודא דידן וכ"ש אליבא דאביי משמע דלית ליה הך סברא דירושלמי וא"כ הוי אפשר ולא קמכוין. ואף לפי מה שהעליתי בחידושי פסחים והוכחתי בראיות ברורות דהא דסבר אביי בלישנא בתרא דלא אפשר ומכוון שרי לר"י היינו דוקא באיסורא דרבנן או אפילו בדאוריית' היכא דהוי בהאי מילתא שב ואל תעשה מ"מ התוס' שם לא נחתו להכי וא"כ לפי שיטתם כאן דצירוף דהכא בשמעתין ודיומא הוי מלאכה דאוריי' ע"כ צ"ל דעששית של ברזל מיקרי אפשר. אמנם לע"ד בלא"ה נראה דכל צירוף דשמעתין ודיומ' לא הוי אלא מדרבנן כדמשמ' מפירש"י בשמעתין דעיקר מלאכת צירוף היינו משום גמר מלאכה שכן גמר מלאכת הצורפים וא"כ משמע להדיא דדוקא בכה"ג הוי מלאכה גמורה דאוריית' כשרוצה לעשו' כלי מאותו ברזל וא"כ לפ"ז אותן עששיות של ברזל שהיו במקדש לא שייך בהו הך מילתא ונרא' שזה עצמו הם דברי התרצן דהתם במאי דקאמר אבל הכא צירוף דרבנן הוא כיון שאין דעתו לעשות מהם כלים וכמו שכתבתי נראה מלשון הרשב"א בחידושיו בשילהי שמעתין גבי מכבין גחלת של מתכת דכל ענין צירוף לא הוי אלא מדרבנן:

ומתוך כך נתיישב לי היטב סוגי' דיומא בהא דמקשה התם והלא מצרף וטפי ה"ל לאקשויי והלא מכבה דהא בגחלת של מתכת נמי שייך כיבוי מדרבנן כדמשמע בשילהי שמעתין דאמר שמואל מכבין גחלת של מתכת בר"ה וע"ז לא הוי משני הש"ס התם מידי דטעמא דר"י משום דדבר שא"מ מותר דהא לענין כיבוי ודאי הוי פסיק רישא דאפילו ר"ש מודה דאסור אבל למאי דפרישית א"ש דהמקשה דהתם לא משמע לי' לאקשויי מאיסור דרבנן דודאי הוי ידע דאין שבות במקד' מש"ה לא מקשה אלא מצירוף דקס"ד דצירוף דעששית אסור מדאורייתא ומש"ה לא מצי לאקשויי נמי בהא דאוסר ר"י בגרירה דהא בודאי לקושטא דמילתא לא אוסר ר"י אלא מדרבנן וא"כ איכא למימר דכל דבר שאינו מתכוין לא מיתסר לר' יהודא אלא מדרבנן וא"כ אין שבות במקדש ומש"ה הוצרך לאקשויי מהאי דימול בשר ערלתו משמע דלר"י דבר שאינו מתכוין אסור מדאורייתא וע"ז משני הש"ס שפיר ה"מ בכל התורה כולה אבל הכ' דצירוף דרבנן הוא והיינו כדפרישית דצירוף דאורייתא לא שייך אלא במלאכת הצורפים שמצרף לעשות הכלי לאלתר או כמ"ש הרשב"א דכל צירוף לא הוי אלא מדרבנן א"כ לפ"ז מ"ש רש"י שם דלא גרסי' ואין שבות במקדש היינו משום דבלא"ה מילתא יתירתא הוא כיון דבלא"ה בכל השקלא וטרי' דהתם מעיקרא נמי הוי ידע דאין שבות במקדש מדלא אוסר משום מכבה ומדלא פריך נמי מהאי דגרירה אע"כ דעיקר סברת התרצן היינו במאי שחידש הך סברא גופא דצירוף לא הוי אלא מדרבנן כנ"ל נכון ליישב כל הקושיו' שהקשו התוס' על פירש"י. ועי' מה שאכתוב עוד בסמוך בשילהי שמעתין ודוק היטב:

בפירש"י אבל לצרף שפינה ממנו החמין ובד"ה אלא שיעור להפשיר ולא לצרף כגון שלא מלאהו כולו ורב משמע לי' פינהו כרב אדא כו' עס"ה. ונראה מלשונו דדוקא לפי המסקנא צריך לפרש דרב ס"ל פינהו כר"א משא"כ למאי דס"ד מעיקרא הוי משמע דרב כאביי ס"ל והיינו מדקאמר סתמא אבל לצרף אסור ולא מפליג בשיעורין אלמא דבסתמא בפינה ממנו החמין בכל ענין שייך צירוף אע"ג דלא מלאהו כול' משא"כ לפי המסקנא דלרב בשיעורין תלי' מלתא ע"כ דס"ל כר"א משום דמשמע לי' לרש"י בפשיטות דכל שיש מים חמין בתוך המיחם ואפי' נותן צונני' הרבה כדי להפשירן אפ"ה לא שייך בהו צירוף דאין צירוף אלא בצונני' גמורי' כדמשמע מל' רש"י לעיל בד"ה והלא מצרף:

ובעיקר החילוק שבין מלאהו כולו או לא נראה דמשמע לרש"י דכל כלי שיש בו מים והוא על האור המים שבתוכו אפילו חמין אין מניחין להקדיח היורה עד שתהא קרובה להשבר ותגיע לכלל צירוף ועיקר הצירוף לא שייך אלא למעלה סמוך לשפתו במקום הריקן שהוא למעלה מן המים. א"כ לפ"ז לא שייך צירוף כלל אלא במלאהו כולו כנ"ל ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה לא שנו אלא להפשיר מתוך פירוש הקונטרס כו' אבל כשפינה המים מתוכו אי אפשר להיות צירוף ודוחק עכ"ל. סתמו דבריהם ולא פירשו מה הוא הדוחק ואי אדסמיך לי' קאי במאי דמשמע מפירש"י דכשפינה המים מתוכו אי אפשר להיות צירוף כבר כתבתי בסמוך שאין זה דוחק אלא אדרבה החוש מעיד והדעת נותנת כן דאין צירוף אלא בצונני' גמורי' כמ"ש רש"י לעיל שזהו גמר מלאכת הצורפי' וראיתי שמ"ז כתב דמה שנראה להתוס' פירש"י דוחק היינו דלפירושו לא א"ש הא דמקשה לעיל בפשיטות והלא מצרף ולא ניחא לי' לאוקמי כשלא מלאהו כולו ולע"ד משום הא נמי לא אירי' דהא בפשיטות מצינן למימר דמשמע לסתמא דתלמוד' דע"כ מסתמא איירי מתני' אפילו במלאהו כולו דאל"כ אדמפליג בין בשביל שיחמו לכדי להפשיר ליפלוג וליתני בדידיה בלהפשיר גופא בין מלאהו כולו ללא מלאהו כולו מש"ה ניחא לסתמא דתלמוד' לאוקמי כר"ש כיון דבלא"ה קי"ל כר"ש וכיוצא בזה כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו הא דמקשה בפשיטות והלא מצרף ולא מוקי לה כשלא הגיע לצירוף היינו נמי מהנך טעמי דפרישית ע"ש משא"כ לרב דס"ל כר"י ע"כ מוקי למתני' בהכי דאיירי דוקא שלא מלאהו כולו ולא חש להך קושיא דליפלוג וליתני בדידי' דניחא לי' לאפלוגי בלא מלאהו כולו גופא בין בשביל שיחמו ובין כדי להפשיר אלא דנראה לי מ"ש התוס' על פירש"י שהוא דוחק היינו במאי דמשמע מפירושו דמעיקרא הוי מוקמינן מילת' דרב כאביי ולמסקנ' כר"א. ועוד דלמאי דס"ד מעיקר' לא ה"ל לרב למימר בהאי לישנא ל"ש אלא להפשיר אבל לצרף אסור טפי ה"ל למימר ל"ש אלא שפינה מעל האור אבל בפינה ממנו מים אסור משא"כ לפירושו אתי שפיר כנ"ל בכוונת התוס' ודו"ק:

דף מב עמוד א

בגמרא למימרא דשמואל כר"ש ס"ל והאמר שמואל מכבין גחלת כו' ואי ס"ד ס"ל כר"ש אפילו של עץ נמי והקשו בתוס' מאי ס"ד דמקשה וכי משום דס"ל כר"ש בדשא"מ יסבור נמי כר"ש במלאכה שאצ"ל כו' ועלתה להם בקושיא מהך סוגיא דפרק כל התדיר. ולע"ד לא ידענא מאי קשיא להו דבפשיטות מצ"ל דשפיר סבר המקשה דהכא ודפרק כל התדיר דודאי הא בהא תליא אב"א קרא אב"א סברא אב"א קרא קס"ד דהא דסבר ר"ש בכל התורה דשא"מ מותר היינו משום דיליף לה מק"ו משבת דחמירא ואפ"ה כתיב בה מלאכת מחשבת דמינה ממעטינן מלאכה שאצ"ל ומתעסק כדאיתא בחגיגה ובכריתות א"כ כ"ש דיש למעט מהאי קרא דמלאכת מחשבת דשא"מ דהכי משמע לשון מחשבת היינו מחשבה היינו מתכוין אלמא דבכוונה תליא מילתא וכדאמרינן להדיא בפסחים (דף כה ע"ב) בלישנא בתרא אליבא דאביי דר"ש אזיל בתר כוונה בין לקולא בין לחומרא ולרבא לקולא דוקא ע"ש. וא"כ נראה לכאורה היינו מה"ט גופא דילפינן משבת דתליא רחמנא בכוונה כל זה היה סברת המקשה דהכא ודפרק כל התדיר דמדאשכחן לשמואל דסבר משאצ"ל חייב וכרבי יהודה וע"כ היינו משום דלא משמע ליה הך דרשא משום דהאי במשכן כתיבא ולא איירי לענין איסור שבת כלל וא"כ מה"ט גופא משמע דסבר שמואל דדבר שא"מ אסור. ולכאורה לא מצינו בש"ס בשום דוכתא מהיכא פשיטא ליה לר"ש דדבר שא"מ מותר אי לאו מהאי קרא. מיהו התרצן משני דאף על גב דשמואל סבר כר"י במלאכה שאצ"ל ולא דריש מלאכת מחשבת אפ"ה לענין דשא"מ שפיר מצי סבר כר"ש מה"ט גופא דפשטא דלישנא דקרא מלאכת מחשבת היינו דבעינן כוונה או שנאמר דסבר התרצן אפילו את"ל דר"ש לא ס"ל כלל הך דרשא דמלאכת מחשבת אפ"ה פטור בדשא"מ מקרא אחרינא ונ"ל דהיינו מסוגיא דיבמות (דף ד' ע"ב) כיון דתרי קראי כתיבי לא תלבש שעטנז ולא יעלה עליך כלאים ואתא למעוטי דמוכרי כסות מותרים למכור כדרכן ופירש"י שם דהיינו כיון שלא נתכוין לחימום אלמא דבשא"מ מותר מיהו רבי יהודה מוקי לה במוכרי כסות שלא כדרך לבישה וע"ש בחידושי הרשב"א שכתב דהך מילתא תליא בסוגיא דפסחים לענין אפשר ולא קמיכוון. וא"כ לפ"ז שפיר י"ל דהמקשן והתרצן דהכא ודפרק כל התדיר נחלקו בהך סברא גופא:

ואבע"א סברא דסבר המקשה דע"כ מהך מימרא דשמואל דאסור לכבות גחלת של עץ בר"ה ממילא מוכח דס"ל דשא"מ אסור דאי ס"ד דמותר אם כן אפילו גחלת של עץ נמי לישתרו דאע"ג דסבר משאצ"ל חייב אפ"ה הא לא מכוין כלל לכבות וכ"ש שלא מתכוין לעשות פחמין ואי משום דלענין כיבוי הוי פסיק רישא דמודה ר"ש אפ"ה איכא למימר דהמקשה דהכא ודפ' כל התדיר כאביי ס"ל דמקמי דהדר ביה בפרק ר"א דמילה הוי סבר דאפילו בפסיק רישא מתיר ר"ש ויותר נראה דאפילו את"ל דמודה ר"ש בפסיק רישא אפ"ה סבר המקשה דהכא ודפרק כל התדיר דבפסיק רישא נמי לא אסור אלא מדרבנן. וא"כ מקשה שפיר אפילו גחלת של עץ לישתרו דבמקום היזיקא דרבים לא חייש שמואל לאיסור דרבנן מדמתיר בגחלת של מתכת. ובלא"ה ע"כ כך הוא סברת המקשה דפרק כל התדיר דאל"כ אמאי אמר שמואל המתנדב יין מזלפן ע"ג האישים הא קמכבה והך כיבוי לכאורה הו"ל פסיק רישא וא"כ אפילו לר"ש אסור אע"כ בחד מהנך גווני דפרישית אי משום דלית ליה לשמואל הא דמודה ר"ש בפסיק רישא וכאביי מקמי דהדר ביה או שנאמר דהא דאמרינן בעלמא מודה ר"ש בפסיק רישא היינו לענין איסור דרבנן ומש"ה מותר לזלפו ע"ג אישים היינו משום דבמקום מצוה לא גזרו וא"כ מקשה הכא שפיר דאפילו בגחלת של עץ לישתרי משום נזקי דרבים כיון דליכא אלא איסורא דרבנן כדפרישית. מיהו התרצן דהכא שפיר מוקי ליה שמואל כר"ש לגמרי בדשא"מ דהא דאסר בגחלת של עץ היינו משום דהו"ל פסיק רישא וסובר דמודה ר"ש בפסיק רישא דאסור מדאורייתא והא דאמר שמואל בפרק כל התדיר מזלפן ע"ג אישים ע"כ מוקמינן לה בטיפות דקות בענין דלא הוי פסיק רישא כמ"ש התוס' לקמן בפרק הבונה (דף ק"ג ע"א ד"ה לא צריכא) ע"ש כנ"ל נכון בעזה"י ודוק היטב:

שם והאמר שמואל מכבין גחלת של מתכות בר"ה כו' והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו דנהי דלא שייך כיבוי דאורייתא בגחלת של מתכת כמו שפי' רש"י ז"ל אכתי ליתסר משום דמצרף ותירץ שם לחד תירוץ דכל צירוף דר' יהודא אפילו צירוף דכלים לא הוי אלא מדרבנן וכבר כתבתי לעיל שכן נראה לי ג"כ בשיטת רש"י דלא שייך צירוף אלא כדרך הצורפין שמצרף כדי לעשות ממנו כלי אלא דמלשון הרשב"א ז"ל נראה דמיקל יותר דכל צירוף הוי מדרבנן אלא דאכתי קשה לפי' התוס' שכתבו לעיל וביומא דצירוף כה"ג הוי מדאורייתא היכא שמתכוין לכבות משא"כ בהאי דיומא אינו מתכוין א"כ הדרא קושיא לדוכתיה אמאי שרי שמואל לכבות גחלים של מתכות למאי דס"ד מעיקרא דשמואל סבר לגמרי כר"י אפילו בדשא"מ וכמ"ש התוספות דס"ד דהא בהא תליא דלר"י דלא בעינן מלאכת מחשבת כלל מש"ה אסור מדאורייתא אפילו בדשא"מ אפילו לענין שבת וא"כ למה התיר בגחלת של עץ דנהי דליכא כיבוי אפ"ה ליתסר משום מצרף ואפשר דלמאי דס"ד מעיקרא ע"כ הא דשרי שמואל לכבות גחלים של מתכות בר"ה היינו דוקא כשלא הגיע לצירוף:

אלא שראיתי להרשב"א והר"ן ז"ל בחידושיהם בשמעתין שכתבו בשם בה"ג ורבינו האי גאון ור"ח ז"ל דשמואל מתיר בגחלת של מתכת אפילו באיסור דאורייתא משום סכנה משא"כ בשל עץ דאסור משום דלא שייך ביה היזיקא דרבים שגחלת של עץ לפי שהאש בוערת בהם הכל מרגישין ונזהרין ממנו וכתב הר"ן ז"ל דע"כ לדבריהם הא דשייך איסור דאורייתא בגחלת של מתכת היינו משום צירוף דמסתמא ודאי הגיע לצירוף וע"ש שנדחק מאוד ליישב דברי הגאונים במה שהתירו איסור דאורייתא בכה"ג במאי דמשמע דליכא סכנה כ"כ:

אמנם לדעתי לולי דברי הרשב"א והר"ן ז"ל היה נ"ל ליישב דברי הגאונים בפשיטות שמעולם לא עלה על דעתם להתיר איסור דאוריית' בשביל היזיקא כי האי אלא דאינהו נמי סברי דבגחלת של מתכת ליכא איסורא דאורייתא אלא מדרבנן ואי תיקשי א"כ למה הוצרך לפרש מה שאוסר שמואל בגחלת של עץ היינו משום דהכל מרגישין בו ותיפוק ליה דבלא"ה אסור למאי דמסקינן במלאכה שאצ"ל ס"ל כר"י ולענ"ד משום הא לא איריא משום דהגאונים אית לן למימר שפסקו כר"ש אפילו במלאכה שאצ"ל כשיטת רוב הפוסקים שפסקו כר"ש וכדמשמע לעיל בפרק במה מדליקין (דף ל"א ע"ב) דרבי יוחנן מוקי לדרבי יוסי כר"ש דפליג עליה דר"י א"כ משמע דטעמא דרבי יוחנן משום דכר"ש ס"ל ואמוראי בתראי נמי איירי התם במילתא דר' יוחנן אלמא הכי ס"ל ובלא"ה הביאו הפוסקים כמה ראיות דהלכה כר"ש אפילו במלאכה שאצ"ל. ואם כן לפ"ז מדלא אשכחן מאן דפליג אדשמואל במאי דקאמר אין מכבין בגחלת של עץ משמע להו להנך גאונים דבשל עץ טעמא אחרינא איכא אליבא דכ"ע כיון דליכא היזיקא דרבים והכל מרגישין בו:

והא דמקשה הש"ס הכא אי ס"ד כר"ש ס"ל אפילו של עץ נמי לישתרי אע"ג דלשיטתם בשל עץ ליכא היזיקא דרבים אפ"ה מקשה שפיר דלמאי דס"ד דמלאכה שאצ"ל ודשא"מ כולהו חדא מילתא היא ושוין לגמרי א"כ כי היכא דמתיר ר"ש אפילו לכתחילה בדשא"מ כה"ג יש להתיר לר"ש במלאכה שאצ"ל נמי לכתחילה. מיהו למאי דמסיק הש"ס לחלק בין משאצ"ל ובין דשא"מ א"כ הדרינן לסברא דנהי דבדשא"מ מתיר ר"ש אפילו לכתחילה אפ"ה במשאצ"ל מודה ר"ש דאסור מדרבנן כדמשמע בכל הש"ס כנ"ל נכון ליישב שיטת הגאונים ז"ל בלי שום גמגום. ולפ"ז יש לי מקום עיון על הטור שכתב בא"ח סי' של"ד דאפילו בגחלת של עץ מותר והיינו משום שסובר דקי"ל כר"ש כמ"ש הב"י והש"ע נמי הביא שני דיעות בזה דלהרמב"ם שפוסק כר"י אסור בגחלת של עץ ולמאי דפרישית בשיטת הגאונים נראה בעליל דבשל עץ אסור אפילו לשיטת הפוסקים שפסקו כר"ש כיון דליכא היזיקא דרבי וא"כ אף ע"ג דהוי מלאכה שאצ"ל אפ"ה איכא איסורא דרבנן וצ"ע לדינא ודוק היטב:

פיסקא אבל נותן כו' ת"ר נותן אדם חמין לתוך צונן כו' ופירש"י דקסבר תתאה גבר כו' עכ"ל. נראה דאין כוונת רש"י בזה דשייך הך מילתא בהך פלוגתא דר"פ כיצד צולין דפליגי רב ושמואל בהכי רב סבר עילאה גבר ושמואל סבר תתאה גבר דהא ודאי ליתא דא"כ למאי דקאמר רב התם דצונן לתוך חמין עילאה גבר ושרי תיקשי ליה מתני' דהכא דאסרינן במיחם צונן לתוך חמין כדי שיחמו ואמאי לימא עילאה גבר וכ"ש למאי דמפרש"י לעיל בסמוך דרב מפרש המיחם שפינה ממנו החמין כרב אדא אלמא דאפילו בכה"ג אסור ליתן צונן לתוך חמין אפילו בחמימות של כלי לבד ולא אמרי' עילאה גבר והצונן מקרר את הכלי אע"כ דאין לדמות כלל איסור שבת דתליא בבישול דוקא לשארי איסור והיתר דאיירי בהו רב ושמואל התם דלאו בבישול לחוד תליא מילתא אלא בנתינת טעם ואפילו ע"י פליטה ובליעה אסור דבדבר שיש בו רוטב אסור לגמרי בנתינת טעם וכשאין בו רוטב צריך קליפה או נטילת מקום או הדחה כדאיתא שם בסוגיא וכל זה לא שייך לענין שבת. ועוד דבלאו הכי ע"כ צ"ל דלא אמר רב עילאה גבר אפילו באיסור והיתר דצונן לתוך תמין מותר אלא שקדם וסילק את הצונן מיד לאחר הנפילה אבל כשלא סילק ודאי שהצוננים עצמם חוזרים ומתחממים ומיקרי חמין לתוך חמין ותדע שכן הוא דהא ודאי לא פליג רב אמתני' דטיפת חלב שנפלה על הבשר ומסתמא איירי בחלב צונן ורב גופא נמי אמר התם דכזית בשר שנפל לתוך יורה רותחת דהבשר אסור והחלב מותר ומוקמינן לה התם בשקידם וסילקו והיינו נמי מה"ט שהבשר צונן חוזר ומתחמם וא"כ מסתבר טובא דבכה"ג הא דאמר בצונן לתוך חמין עילאה גבר כגון שקדם וסילק הצונן לאלתר וכמדומה לי שראיתי כן בספר הראב"ן נמצא דלא דמי כלל למשנתינו וברייתא דהכא שלא סילק הצוננים מתוך החמין ובלא"ה נמי לא דמי איסור שבת לשאר איסורין כלל כדפרישית. ולפ"ז אפשר דלזה נתכוין רש"י בעצמו מ"ש דקסבר תתאה גבר דכוונתו דבכה"ג כ"ע מודו דתתאה גבר שהרי ב"ש וב"ה שוין לדבר זה כיון דבבישול תליא מילתא ואין דרך בישול בחמין לתוך צונן:

ומתוך כך נתיישב לי הא דאמרינן בפסחים (דף ל"ז ע"ב) דפליגי ב"ש וב"ה במעיסה והחליטה ומקשה הש"ס דלת"ק מ"ש מעיסה ומ"ש החליטה וכתבו התוספות דתימא לר"י דמאי קושיא נימא דמר סבר עילאה גבר ומ"ס תתאה גבר ותירץ בדוחק ע"ש. ולמאי דפרישית מקשה הש"ס התם שפיר דודאי ליכא למימר דב"ש וב"ה פליגי בעילאה גבר דהא אשכחן בברייתא דהכא דב"ש וב"ה שוין בדבר זה במידי דתליא בבישול והתם לענין חלה נמי בבישול תליא מילתא כדמוכח התם ע"ש כנ"ל ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה נותן אדם חמין לתוך צונן אפילו בכלי ראשון כו' אינו מבשל כמו שאפרש עכ"ל. ולכאורה לפי מה שקיצרו התוס' במובן בדיבור זה נראין דבריהם כסותרים שהרי כתבו דלמ"ד תתאה גבר עירוי מבשל כדי קליפה וא"כ משמע דאסור ואם נתכוונו למ"ש בסוף הדיבור דחמין לתוך צונן היינו שהצוננים מרובים ומש"ה פשיטא להו להתיר אפילו בכלי ראשון אלא דלפ"ז לשון דאינו מבשל לא שייך הכא מיהו יש ליישב דבריהם דבלא"ה מה שכתבו בסוף הדיבור דנראה כמו שאמר ר"ת לא פסיקא להו כ"כ דמה שהקשו על פירש"י מדלא מקשה מסוגיא דהכא אמ"ד עילאה גבר אין זו קושי' כ"כ דהא בלא"ה מייתי הש"ס בפרק כיצד צולין ברייתא דתניא כוותיה דשמואל דאיירי בהך מילתא גופא דפליגי רב ושמואל ועוד עכ"פ הוי מצי למימר דהא דלא מקשו התם מברייתא דהכא למ"ד עילאה גבר דהוי מצי למידחי ולפרש כפי' ר"ת משא"כ לפי האמת דקי"ל דתתאה גבר דתניא כוותיה ודאי יש לן לפרש הברייתא דהכא כפשטא דחמין לתוך צונן שרי בכל גווני משום דתתאה גבר ובאמת שכ"כ הב"י שכוונת הטור א"ח סי שי"ח שכתב הטעם דתתאה גבר ע"ש וממה שהקשו עוד על פירש"י דלמ"ד תתאה גבר נמי הא מבשל כדי קליפה נראה ג"כ דהך סברא לא פסיקא להו כ"כ דהא לקמן ע"ב כתבו התוס' עצמן מחלוקת הרשב"ם והר"י בזה אם עירוי דינו ככלי ראשון או ככלי שני והכריעו דאינו מבשל אלא כדי קליפה וכבר יש מקום לומר דאפילו כדי קליפה לאו משום בישול הוא אלא משום בלוע בלא בישול ולפ"ז שרי בשבת אלא דאפשר דמה שמפרש ר"ת בענין אחר לאו משום הך קושיא לחוד מפרש כך אלא דבלא"ה לא ניחא ליה לפרש כפירש"י דשייך עילאה גבר או תתאה גבר כיון שהמים חוזרין ומתערבים זה בזה כמ"ש הרשב"א והר"ן ז"ל בחידושיהם בשמעתין. נמצא לפ"ז דלא פסיקא להו להתוס' להכריע כ"כ בין הפירושים לטעמא דברייתא מש"ה סתמו וקיצרו כאן עכ"פ לכל הפירושים דמאן דשרי חמין לתוך צונן היינו אפילו בכלי ראשון כנ"ל בכוונת התוספות ודוק היטיב ועיין עוד בסמוך:

בא"ד ואפילו למ"ד תתאה גבר נמי הא מבשל כדי קליפה כמו שאפרש לקמן בעז"ה עכ"ל. מה שהוצרכו להביא ראיה על זה אע"ג דבהך ברייתא דפרק כיצד צולין גופא מבואר להדיא דחמין לתוך צונן קולף אלא דהתם איכא למימר דלאו משום דמבשל כדי קליפה אלא משום דמבליע כדי קליפה דלענין איסורין בליעה בלא בישול נמי אסור וא"כ אין זה דומה לאיסור שבת דלא תליא אלא בבישול דוקא לכך כתבו כמו שאפרש לקמן והיינו במה שהביאו ראיה מסוגיא דזבחים פ' דם חטאת דעירוי חשיב כמבשל כיון דמרבינן לה מאשר תבושל כנ"ל בכוונת התוספות וק"ל:

בא"ד אלא נראה כמו שאמר ר"ת כו' עס"ה. כבר כתבתי דנראה דלאו משום הך קושיא שהקשו התוס' על פירש"י הוצרך ר"ת לדחוק ולפרש דהברייתא דשרי חמין לתוך צונן איירי דוקא בצוננים מרובים וזה דוחק כמו שהקשו כל המפרשים על פי' ר"ת אלא משום דבלא"ה לא משמע ליה לר"ת לפרש כפירש"י משום דלא שייך הכא עילאה גבר או תתאה גבר כיון שהמים חוזרין ומתערבין אלא דאכתי קשיא לי על מ"ש התוס' כאן דנראה להם לפרש כפי' ר"ת ומאי דוחקייהו לפרש כן דכיון שכבר כתבו דהאי דאסרו ב"ה צונן לתוך חמין באמבטי אפילו בכלי שני היינו משום דגזרינן אטו כלי ראשון דהיינו נמי טעמא דב"ש בכוס וא"כ בפשיטות מצינן לפרש דדוקא בצונן לתוך חמין שייך לגזור כלי שני אטו כלי ראשון כיון דעיקר תשמישו של כלי ראשון היינו צונן לתוך חמין ודרך בישול בכך משא"כ חמין לתוך צונן שאין זה דרך תשמישו של כלי ראשון ונראה ברור דלא שייך בישול דאורייתא בכה"ג דהא אפי' אי עירוי מבשל כדי קליפה אפילו הכי לא הוי בישול כיון שחוזרים ומתערבים ומתקררין למאי דקי"ל דתתאה גבר ומש"ה שרי ולענ"ד צ"ע על התוס' שלא פירשו כן. ובאמת נראה לי שזהו שיטת רש"י דמש"ה הוצרך לפרש טעמא דתתאה גבר כן נ"ל ודו"ק:

בגמ' סבר רב יוסף למימר ספל הרי הוא כאמבטי ופירש"י ואע"ג דכלי שני הוא כו' משמע לכאורה מל' רש"י דאמבטי היינו כלי ראשון וזה החילוק שבין אמבטי לכוס א"כ יש לדקדק על פירושו כמו שהקשו בתוס' דהו"ל למינקט מיחם:

אמנם לע"ד אין זה מוכרח בכוונת רש"י דשפיר אפשר לומר דאמבטי נמי הוי כלי שני אלא דעיקר החילוק שבין אמבטי לספל היינו משום דסתם אמבטי עומדת לרחיצת כל גופו כדאשכחן לעיל באמבטאי דרבי ובדוכתי טובא ואף ע"ג דרחיצת כל גופו אסורה בשבת היינו לאחר גזירה וא"כ אפשר דפלוגתא דב"ש וב"ה קודם גזירה ומש"ה מחמרינן בה משום דלרחיצת כל גופו צריך שיחמו הרבה כדי שיעמדו בחמימתן כל משך זמן רחיצה וכדי להזיע משא"כ בספל שאינה עומדת אלא לרחיצת פניו ידיו ורגליו מש"ה תנא ר' חייא דספל אינו כאמבטי אבל רב יוסף הוי סבר למימר דאפילו בספל שאינו אלא לרחיצת פניו ידיו ורגליו אפ"ה צריך לחמם הרבה יותר מכוס שהוא לשתייה:

ובזה היה נ"ל ליישב ל' הטור א"ח סימן שי"ח שהשמיט דין האמבטי ולא כתב אלא דין הספל והיינו משום דהאידנא לאחר שגזרו על רחיצת כל גופו ועל הזיעה א"כ לא שייך דין האמבטי כלל כי אם בחמי טבריא ונראה דבחמי טבריא לא שייך להחמיר כלל בכלי שני אפילו בצונן לתוך חמין כיון דליכא חשש איסור דאורייתא בחמי טבריא אפילו בבישול גמור. ובזה יש ליישב גם כן לשון הגמרא בסמוך דקאמר מי סברת ר"ש אסיפא קאי וכתב הרא"ש בכוונת הרי"ף ז"ל שדקדק בלשון מי סברת ע"ש. וא"כ הדקדוק במ"ע על הפוסקים שחולקים על הרי"ף (וכיוצא בזה דקדקתי גם אני לעיל (דף ל"ט ע"א) גבי מי סברת מעשה טבריא אסיפא קאי ע"ש) ולמאי דפרישית א"ש טובא דודאי שפיר קאמר הכא מי סברת ר"ש בן מנסיא אסיפא קאי והיינו משום דבלאו הכי לא משמע ליה כלל לומר דר"ש ב"מ אסיפא קאי כיון דר"ש ב"מ בימי רבי ולאחר גזירה דרחיצה וזיעה הוי וא"כ תו לא שייך הך דינא דאמבטי אע"כ ר"ש בן מנסיא ארישא קאי. ולפ"ז אפשר ליישב דברי הטור ג"כ במ"ש בדין הספל לחלק בין חמין לתוך צונן או איפכא וכבר הקשו עליו הב"י והט"ז שם שהוא נגד גמרא ערוכה דמשמע דספל שרי בכל גווני מפיסקא דרבא ולפמ"ש י"ל דהטור דקדק כן מלישנא דסתמא דתלמודא דקאמר מי סברת וכבר הארכתי בזה ואין כאן מקומו להאריך ויבואר בק"א:

בפרש"י בד"ה מי סברת כו' דלא שרי ת"ק כו' ואסר אף חמין לתוך צונן עכ"ל. ולכאורה לשון מיותר הוא ולמאי דפרישית א"ש דרש"י ג"כ מדקדק מלשון מי סברת ומשום הכי מפרש דבלא"ה אין שום סברא לומר דרשב"מ אסיפא קאי ומחמיר אף בחמין לתוך צונן אפילו בכלי שני כיון שאין טעם לדבר כנ"ל:

בתוס' בד"ה מי סברת כו' וא"ת למאי דס"ד דארישא קאי כו' מאי קמ"ל רב יוסף כו' כוס הרי הוא נמי כאמבטי לר' שמעון בן מנסיא דהלכתא כוותיה כו' עס"ה. ותירוצם נראה דוחק ולולי דבריהם היה נ"ל ליישב בענין אחר דבלאו הכי יש לדקדק אהא דמקשה בגמרא מדר"נ אדר"י למאי דס"ד מעיקרא ואטו גברא אגברא קא רמית ואפשר דלא שמיע ליה הא דר"נ או דלא ס"ל אלא ע"כ אפ"ה לא נראה להגמרא שום סברא לומר דר"י פליג אדר"נ מדלא מהדר ליה אביי ממימרא דר"נ. נמצא דלפ"ז שפיר קאמר בגמרא מי סברת אסיפא קאי וא"כ הלכה כמותו כדאמר ר"נ ולא אשכחן מאן דפליג עליה אלא ארישא קאי וא"כ שפיר אית לן למימר דר"י לית ליה דר"נ דאמר הלכה כר"ש ב"מ כיון דסתם מתניתין דמיחם הוי דלא כר"ש ב"מ ואפשר עוד לומר דר"נ ור"י במילתא דר"ש ב"מ גופא פליגי דר"נ סבר דאסיפא קאי ור"י הוי סבר דארישא קאי וא"כ אין הלכה כמותו כנ"ל לולי שהתוס' לא פירשו כן ודו"ק :

במשנה האילפס והקדירה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין. משמע דעיקר רבותא דאף לאחר שהעבירן מן האור אפ"ה דינן ככלי ראשון דמבשל ואף דלכאורה לאוקימתא דאביי לעיל דמפרש למתני' דמיחם שפינהו היינו שפינה מעל האור ואפ"ה אסור ליתן לתוכו מים מועטים א"כ ממילא שמעינן דאף לאחר שהעבירן מן האור הוי ככלי ראשון דהא בסיפא דהך מתני' דמיחם קתני להדיא אבל נותן הוא לתוך הכוס אלא אפ"ה איצטריך לאשמועינן הכא אפילו בתבלין שצריכין בישול יותר ממים אפ"ה אסור אף לאחר שהעבירן מן האור. ותדע שכן הוא דהא רבי יהודא פליג הכא בסיפא דמותר ליתן תבלין לאילפס וקדרה לאחר שהעבירן מן האור וברישא לענין מים לתוך המיחם משמע דמודה ר"י דאסור דהא אביי גופא מוקי להך מתני' דמיחם כר"י אלא ע"כ כדפרישית דיש לחלק בין תבלין לשאר דברים וכמ"ש התוס' להדיא לקמן בסמוך בד"ה לכל קדירות רותחות. אלא דקשיא לי דבפ' קמא דמעשרות פליגי נמי ר"י ורבנן וקאמר ר"י נמי לכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר והתם אשמן קאי לענין מעשר דלת"ק כיון שנותן השמן לאילפס וקדירה הוי כבישול וקובע למעשרות ולר"י לא הוי כבישול א"כ משמע להדיא דאפי' בשמן דמשמע לעיל (דף ל' ע"ב) דהפשירו זהו בישולו לפי גירסת רש"י ואפ"ה קאמר ר"י דלא הוי כבישול א"כ קשיא דר"י אדר"י ונראה דוחק לומר דנהי דמסקינן בשמעתין דר"י אאילפס וקדרה דרישא פליג ואפ"ה בהך מתניתין דמעשרות לא קאי ר"י אאילפס וקדרה דסיפא אלא אתמחוי דרישא וזה דוחק ואפשר דיש לחלק בין בישול דשבת לבישול דמעשר דלענין מעשר בעינן בישול גמור יותר משבת אלא דהא נמי לא מיחוור אדרבה משמע איפכא דהא לענין מעשרות תנן בפ"ד משנה א' דאפי' מליחה קובע למעשר ולענין שבת מליחה לא הוי כבישול אלא במליחת עורות חייב משום מעבד כדאיתא להדיא בפרק כלל גדול. ועוד דבירושלמי דמעשרות בהך פלוגתא דר"י ורבנן גופא משמע להדיא דשבת ומעשרות שוין לענין זה ע"ש. ולפ"ז ע"כ צ"ל כפי' ראשון שכתבתי והיינו מה"ט גופא דלענין מעשר לא בעינן בישול גמור כמו בשבת ומש"ה סובר ר"י דבדבר שיש בו חומץ וציר אפילו כלי שני קובע למעשר ובמעשרות ארישא הוא דפליג כנ"ל ועדיין צ"ע:

דף מב עמוד ב

בתוספות בד"ה אבל נותן הוא ולר"י נראה דעירוי ככלי ראשון ומביא ראיה כו' נראה דר"י לא חייש לראיית הרשב"ם מהא דקיימא לן תתאה גבר והתם בפרק כיצד צולין משמע להדיא דעירוי סגי ליה בקליפה וכמ"ש התוספות בסמוך אלא דאכתי איכא למידחי כדפרישית לעיל בד"ה נותן אדם דהתם בפרק כיצד צולין מילתא אחריתא היא דלאו בבישול דוקא תליא מילתא לענין איסור והיתר אלא אפילו בבליעה לחוד אשכחן דאסור ובהא הוא דקיימא לן תתאה גבר כשהתחתון רותח גובר להבליע בעליון שהרי העליון בעצמו מתחמם והולך כמו שהבאתי ראיה מהא דאמרינן בחולין (דף ק"ח ע"א) גבי כזית בשר שנפל לתוך יורה רותחת מיבלע בלע מיפלט לא פלט משא"כ כשהעליון חם והתחתון צונן העליון מתקרר והולך ומשום הכי אין מבליע אלא בתחילת קילוח והיינו כדי קליפה משא"כ בשבת דבבישול תליא מילתא תו לא שייך לחלק בין כדי קליפה ליותר מכאן דסוף סוף כדי קליפה מיהו מבשל. נמצא דלפ"ז מייתי ר"י שפיר ראיה מהאי דזבחים דרבינן עירוי מלשון אשר תבושל אלמא דהוי כבישול גמור מיהו לענין קליפה ומשום הכי כלי חרס בעי שבירה וכדמשמע מלשון הירושלמי שהביאו התוס' בסמוך כנ"ל בכוונת ר"י. א"כ לפ"ז שיטת ר"י היינו לגמרי כמסקנת התוס' בסמוך במ"ש ונראה דעירוי כו' אלא דמה ששינה ר"י בלשונו וכתב דעירוי ככלי ראשון היינו משום דלענין שבת הוי ככלי ראשון אבל לענין הגעלה אפשר דמודה ר"י דדבר שתשמישו ע"י אור אינו ניתר בהגעלה (עירוי ניתר בהגעלה ע"י עירוי) ועיין מ"ש הרשב"א ז"ל בזה בחידושיו בשם ר"ת ז"ל והנלע"ד כתבתי:

במשנה אין נותנין כלי תחת הנר כו' ואם נתנו מבע"י מותר ופירש"י מותר להניחו שם. נראה דכוונתו דלשון מותר היינו שאינו מחוייב לסלקו וע"ז כתבו התוספות דלשון המשנה דחוק משום דמשמע להו דמילתא דפשיטא היא. מיהו לע"ד יש ליישב לשון המשנה לפי פירוש רש"י דודאי שייך שפיר לשון מותר דלכתחילה אסור ליתן הכלי תחת הנר אפילו מבע"י ולא מיבעיא לשיטת הרמב"ם ז"ל שהבאתי לעיל בפרק במה מדליקין גבי לא יקוב אדם שפופרת דהא דאמרינן התם דגזרינן דלמא אתי לאיסתפוקי מיניה מפרש ליה הרמב"ם ז"ל בחיבורו פרק ה' מהלכות שבת דמה שאסור להסתפק ממנו היינו משום מוקצה וחזר בו ממ"ש שם בפירוש המשניות שהמסתפק ממנו חייב משום מכבה וכבר כתבתי טעמו לעיל שם ודקדקתי ג"כ שם מלשון רש"י מה שכתב כיון שהקצהו לנר חייב משום מכבה שדבריו נוטין לשיטת הרמב"ם ז"ל בחיבורו ע"ש. והבאתי ג"כ ראיה מברייתא במעשה דרבי טרפון וזקנים דמשמע כשיטת הרמב"ם. וא"כ לפ"ז שייך נמי הך גזירה גופא בנתינת כלי תחת הנר אפילו מבע"י דלמא אתי לאיסתפוקי מיניה ואסור משום מוקצה כדקתני להדיא בסיפא דמתני' וע"ז קתני במציעתא דאם נותן מבע"י מותר והיינו כפירש"י דמותר להניחו שם וכדפרישית שאינו חייב לסלקו וזימנין דאיסורא נמי איכא שאין רשאי לטלטלו ולסלקו והיינו לר"י דאית ליה מוקצה אלא משום דלא פסיקא הך מילתא אליבא דר"ש מש"ה קתני סתמא בלשון מותר כל זה לפי שיטת הרמב"ם דלעיל אלא דאפילו לשיטת החולקים ומפרשים דהא דאמרינן לעיל דאתא לאסתפוקי מיניה היינו משום מכבה ולא משום מוקצה אפ"ה איכא למימר דלדינא מודו דאין ליתן הכלי תחת הנר אפילו מבע"י משום הך גזירה דלמא אתי לאיסתפוקי מיניה דאסור משום מוקצה ואפילו למאי דקי"ל כר"ש דלית ליה מוקצה אפ"ה אסור דלמא אתי לאיסתפוקי מיניה בשעה שהנר דולק כמ"ש התוס' בסמוך בד"ה ואין ניאותין ממנו כן נ"ל נכון ליישב לשון המשנה ולשון רש"י ז"ל אלא שהטור והש"ע א"ח בסימן רס"ה כתבו להדיא דמבע"י מותר ליתן לכתחילה והיינו משום דאזלו לשיטתם דמפרשי דהא דאמרינן לעיל גבי לא יקוב דלמא אתי לאסתפוקי מיניה היינו משום מכבה ולא משום מוקצה ואפשר עוד לומר אפילו למאן דחייש דלמא אתי לאסתפוקי משום מוקצה אפ"ה מודה דלא שייך הך גזירה הכא משום דשמן הנוטף מן הנר ממאיס ולא חזי לאכילה כ"כ מיהו הרמב"ם ז"ל בחיבורו העתיק לשון המשנה כצורתה ומשמע דמבע"י בדיעבד הוא דשרי אבל לכתחילה אסור והיינו כדפרישית כנ"ל:

אחר זה ראיתי בלשון התוי"ט שכתב ג"כ בכוונת ל' רש"י כמו שכתבתי דאסור לכתחלה אלא שכתב טעם הדבר שמא לאחר שיפול השמן לתוכו יטלטל הכלי ולא ידעתי מי הכריחו לכך דטפי הו"ל לפרש שמא יסתפק מאותו שמן מיהו למאי דפרישית א"ש דאפשר דבשמן הנוטף לא שייך הך גזירה והנלע"ד כתבתי ולדינא צ"ע כיון דמשמע מלשון רש"י והרמב"ם ז"ל דלכתחילה אסור אפילו מבע"י ולשון המשנה מסייע להו ודו"ק. ועיין בק"א ומה שיש לדקדק עוד בזה עיין בסמוך בלשון הגמרא. ומתוך כך נתיישב ג"כ מ"ש רש"י הנך טעמי דאין כלי ניטל ומבטל כלי מהיכנו משום דלענין שבת גופא פסיקא ליה הנך טעמי טפי כמו שאבאר:

בתוס' בד"ה אע"פ שאמרו חכמים כו' אין נותנין כלי תחת הנר לקבל בו את השמן הול"ל כו' עכ"ל. מיהו למאי דפרישית בסמוך א"ש בפשיטות דבהאי דאין נותנין כלי דמתניתין לא איצטריך הנך טעמי דמייתי הש"ס לענין ביצה כיון דבלא"ה אסור ליתן כלי תחת הנר לקבל השמן משום גזירה דילמא אתי לאיסתפוקי מיניה מה שא"כ בכלי תחת התרנגולת לקבל הביצה דלא שייך האי טעמא אלא משום דאין כלי ניטל משום הכי שפיר שייך למיתני אבל כופה עליה כלי שלא תשבר כנ"ל:

ומתוך כך ממילא נתיישב ג"כ מה שהקשו התוס' בסמוך בד"ה הצלה שאינה מצויה והוצרכו לדחוק דשמן תחת הנר חשיב הצלה שאינה מצויה וזה דוחק כמ"ש הרשב"א ומהרש"א ז"ל בחידושיהם ולמאי דפרישית א"ש בפשיטות דבהאי דאין נותנין כלי תחת הנר טעמא אחרינא איכא משום דילמא אתי לאסתפוקי מיניה משא"כ לפי' התוס' עכ"פ הו"ל לאביי לאקשויי לרבה מעיקרא מהך מתניתין דהכא אמתניתין דנותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות ודו"ק:

בגמ' אמר רב חסדא אע"פ שאמרו אין נותנין כלי כו' ופרש"י ומדיוקא דמתניתין שמעינן לה דדמי לנותן כלי תחת הנר עכ"ל. ולכאורה שזה סותר למה שכתבתי בסמוך דכלי תחת הנר בלאו הכי אסור לטעמא דידי משום דאתי לאסתפוקי ולסברת בעל תוי"ט משום טעמא אחרינא אלא דאדרבה ממ"ש רש"י כאן מדיוקא דמתני' שמעינן לה ובפשיטות הו"ל לפרש דממתני' שמעינן לה אע"כ משמע ליה לרש"י דמפשטא דמתני' ליכא למשמע מינה משום דבנר איכא טעמא אחרינא אלא לר"ח דאמר אף ע"פ שאמרו משמע להדיא דמדיוקא דמתני' דייק לה דלא ניחא ליה לאוקמי למתניתין מטעמא אחרינא לחוד ונראה לי משום דבלאו הכי ע"כ צ"ל דלמאי דמפרש ר"ח טעמא דמתניתין למאי דמפרש לה רבה משום דהצלה שאינה מצויה לא התירו ופי' רש"י בסמוך דמילתא דרבה אליבא דר"ח היינו דוקא לדבר שאינו ניטל וא"כ ע"כ צ"ל דמוקי למתני' כר"י דאית ליה מוקצה דאי לר"ש לא פסיקא הך מילתא דאין נותנין כלי תחת הנר בשבת דהא זימנין דשרי כגון לאחר שכבה דשרי לר"ש דהוי ליה דבר הניטל וכה"ג איכא למידק נמי בטעמא דרב יוסף אליבא דרב חסדא בסמוך כמו שאבאר אע"כ דר"ח מוקי למתניתין כר"י דבלא"ה אשכחן לר"ח בר"פ מפנין (דף קכ"ח ע"א) גבי בשר תפל דאפילו במוקצה לטילטול ס"ל כר"י ע"ש. וא"כ לפ"ז תו לא שייך האי טעמא דפרישית משום גזירה דילמא אתי לאסתפוקי מיניה דהא ר"י גופא לית ליה הך גזירה בפרק במה מדליקין במשנה דלא יקוב מש"ה ניחא ליה לר"ח לאוקמי טעמא דמתני' בפשיטות משום דהצלה שאינה מצויה לא התירו בדבר שאינו ניטל וכהאי גוונא אית לן למימר במילתא דרבא גופא דאיהו נמי כר"י ס"ל לענין מוקצה דהא רב כר"י ס"ל ואמר אביי כל מילי דמר עביד כרב דכה"ג מדקדק הש"ס והתוספות בכמה דוכתי כנ"ל בכוונת לשון רש"י בכל הסוגיא שלא יהא כסותרין זה את זה ודוק היטיב:

בתוס' בד"ה הצלה שאינה מצויה כו' ונראה לו לפרש כו' אפילו בדבר הניטל משום טירחא עכ"ל. ועיין בחידושי הרשב"א ז"ל שכתב בשם הרמב"ן ז"ל בענין אחר משום דכל היכא דשייך הצלה איכא למיחש שמא יבא לידי איסור דאורייתא ע"ש:

דף מג עמוד א

בגמ' רב יוסף אמר היינו טעמא דרב חסדא משום דקא מבטל כלי מהיכנו. ולכאורה לטעמא דר"י לא שייך שפיר הא דאמר ר"ח אף ע"פ שאמרו כו' אבל כופה עליה כלי שלא תשבר ומאי קמ"ל דמילתא דפשיטא היא כיון דלא שייך ביה כלל ענין ביטול כלי מהיכנו ובשלמא לטעמיה דרבה א"ש דעיקר מילתא דר"ח לחלק בין דבר מצוי לדבר שאינו מצוי מה שא"כ לטעמא דר"י. ויש ליישב דהיא גופא אתא ר"ח לאשמעינן דאע"פ שאמרו אין נותנין כלי תחת התרנגולת משום דדמי לאין נותנין כלי תחת הנר דמתני' אפ"ה לא תימא דטעמא דתרווייהו משום דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל וא"כ סד"א דלכפות כלי על הביצה נמי אסור מה"ט גופא קמ"ל ר"ח דמותר לכפות כלי דהא דאסרינן ליתן כלי תחת הנר או תחת התרנגולת לאו משום דאין כלי ניטל הוא אלא משום דמבטל כלי מהיכנו כנ"ל ומכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש בסמוך ובכל השיטה מסברא דנפשאי דבזה מדוקדק היטב לישנא דר"י דקאמר ה"ט דר"ח ולא קאמר ה"ט דמתניתין ודוק היטב:

בתוס' בד"ה מבטל כלי מהיכנו בפרק בתרא פי' הקונטרס דאסור משום דמיחזי כסותר וכאן פי' כו' עכ"ל. ולע"ד נראה דדברי רש"י נכונים ונימוקו עמו דבהאי דכלי תחת הנר ותחת תרנגולת דשמעתין שפיר שייך טעמא דבונה ולא דסותר שהרי מסתמא הנך כלים דאיירי הכא איירי בכלים שעשויין לקבל בהם וא"כ השתא נמי שמניחין תחת השמן או תחת תרנגולת עדיין ראויים הם לכך דאפילו באותו שבת עצמן ראויין לתשמיש זה ולהניח בו שום דבר וא"כ אין כאן סתירה כלל אלא דלפי שאין רשאי לטלטלם ממקומם הוי כאילו מחברן בטיט והו"ל כבונה דקי"ל דשייך בנין בכלים כשהן דרך קביעות כמ"ש התוספת בכמה דוכתי משא"כ בכרים וכסתות דלקמן פרק בתרא דלא שייך בהו טעמא דבנין כלל שאין דרך בנין בכרים וכסתות ואין דרך לחברם בטיט כלל לכך הוצרך רש"י לפרש דאפ"ה שייך בהו ביטול כלי מהיכנו משום דהו"ל כסותר שהרי תחילת עשיית כרים וכסתות הם לצורך שכיבה או לישב עליהן והשתא שמונחים לקבל כלי זכוכית שוב אינם ראוין למלאכתן הראשונה באותו שבת וא"כ דמי לסותר כנ"ל בכוונת רש"י וק"ל:

בד"ה טבל מוכן הוא קשה לרשב"א דתנן במס' תרומות כו' המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל ולישנא דקאמר הכא כו' עכ"ל. וכבר האריך בזה מ"ז ז"ל בס' מג"ש ע"ש ותמצא נחת ותיתי לי שכוונתי לדעתו ברוב דבריו טרם עיינתי בספרו:

אמנם לע"ד נראה דבלא"ה אין עיקר כוונת הרשב"א ז"ל בקושייתו להקשות דרב יוסף לא משני שפיר לאביי דזה אין עולה לדעת כלל דודאי מילתא דפשיטא היא דאפילו את"ל דבמזיד אסורין באכילה לאותו שבת מ"מ כיון דאינו אלא משום קנסא בעלמא כדאיתא בהניזקין א"כ אין טעם לאסור בהם הטילטול כיון דשם אוכל גמור עליהן ולא דמי לבשר תפל דאמרינן לקמן בפ' מפנין דאסורין בטילטול למאן דאית ליה מוקצה היינו משום דלאורתא נמי לא חזי לאוכלם בעין אם לא ע"י תיקון וא"כ השתא אין שם אוכל עליהן משא"כ הכא דלאורתא חזי בלא תיקון אפילו לדידיה ובשבת נמי הא חזי לאחרינא א"כ לפ"ז לא שייך הכא ענין ביטול כלי מהיכנו כיון שיוכל לטלטל הפירות עצמן דהא דאסרינן טבל בטילטול בפרק מפנין היינו כשלא ניתקן כלל אע"כ דעיקר כוונת הרשב"א בקושיא זו משום דלשון אם עבר ותקנו מתוקן משמע ליה דמתוקן לגמרי ומותרין באכילה אפילו לב"ה עצמו כדאשכחן האי לישנא גופא לענין בכור שהביאו התוספת בסוף הדיבור דמאן דס"ל אם עבר וביקרו מבוקר מותר באכילה לגמרי א"כ לפ"ז ממילא נתיישב מה שהקשה מ"ז ז"ל על מה שתירץ הרשב"א דאיירי הכא דלית ליה פירי אחרינא וע"ז הקשה מ"ז ז"ל דא"כ תפשוט האבעיא דפ"ב דביצה דמשמע התם דהיכא דלית ליה פירי אחרינא נמי מיבעיא ליה וא"כ תפשוט ליה מהכא דהא מסקו התוספת בשמעתין דלכ"ע אין מבטלין כלי מהיכנו וכן כתבו רוב הפוסקים ואם כן ע"כ הך ברייתא דחבית של טבל היינו משום דאם עבר ותקנו מתוקן היכא דלית ליה פירי אחרינא. אמנם למאי דפרישית דעיקר קושיית הרשב"א ותירוצו אינו אלא על הלשון מתוקן בלבד א"כ תו לא מצינן למיפשט האיבעיא מהכא כיון דלעולם שפיר קאי האי טעמא דרב יוסף דאין מבטל כלי מהיכנו כנ"ל ודו"ק:

בא"ד ועוד הקשה היכא דלית ליה פירי אחרינא בשוגג אמאי יאכל נימא מגו דאיתקצאי כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל דאיכא לאוקמי הך סתמא דמתני' כר"ש וכה"ג קשיא ליה בכל הנך תיובתא דשמעתין אמאי לא מוקי להו כר"ש וע"ש שתירץ בדוחק וכמו שהתעורר ג"כ מו"ז ז"ל בס' מג"ש והשיב על דבריו בסוגיא דהניזקין ועיין מה שכתבתי שם בחידושינו בפרק הניזקין. אמנם בלא"ה יש כאן מקום תימא על מהרש"א ז"ל שהרי הדבר פשוט בכולהו מכילתין דהא דלית ליה לר"ש מגו דאיתקצאי בין השמשות היינו דוקא היכא דיושב ומצפה כגון בהאי דלקמן דמתיר ר"ש במותר השמן שבנר דמסקינן לקמן (דף מ"ו ע"ב) דהיינו משום דאדם יושב ומצפה אימתי שיכבה נרו משא"כ היכא דלא שייך לומר יושב ומצפה מודה ר"ש דאסור כדדייקינן לקמן ממתניתין דבכור שנפל לבור וא"כ לפ"ז יפה הקשה הרשב"א ז"ל דבשוגג אמאי יאכל נימא מיגו דאיתקצאי דהא לא שייך הכא לומר אדם יושב ומצפה שמא ישכח ויתרום בשוגג. מיהו בזה יש להעמיד קצת דברי מהרש"א ז"ל לפמ"ש התוספת בפ"ק דחולין (דף י"ד ע"א) גבי השוחט בשבת דמשמע התם דלר"ש הוי שרי באכילה ליומיה ואין בו משום מוקצה משום דיושב ומצפה שמא ישחטנה חש"ו ואחרים רואין אותו כו' ע"ש. (ולכאורה נ"ל לפרש כן בכוונת רש"י ז"ל כאן בד"ה מוכן שאין בו מוקצה כו' שאם בא אחד ועבר כו' מותר לטלטלם ולאכלן משמע דכוונתו בזה אליבא דר"ש והיינו משום דיושב ומצפה כך היה נ"ל לכאורה אלא דבסמוך אבאר שלא הוצרכנו לפרש כן בשיטת רש"י) אלא דמ"ש מהרש"א ז"ל בכל הנך תיובתא דשמעתין נלע"ד ברור במחילת כ"ת דלא דק שפיר משום דבכל הנך תיובתא דמייתי הש"ס לא שייך בהו פלוגתא דר' יהודה ור"ש כלל דבכולהו ר' שמעון מודה דוק ותשכח:

בא"ד ועוד מ"ש דהכא אמר אם עבר ותיקנו מתוקן ובביצה גבי בכור שנפל לבור קאמר דאם עבר וביקרו אינו מבוקר ואדא בר אוכמי כו' עס"ה. גם בזה האריך מ"ז ז"ל בס' מג"ש בתכלית אריכות ודעתי ג"כ להרחיב בהם הדיבור לקמן (דף מ"ז ע"ב) ובביצה פרק אין צדין (דף כ"ו ע"ב) וכאן אבא בקצרה שאם כוונת הרשב"א ז"ל בקושיא זו דמשמע ליה דהאי דקתני גבי בכור אם עבר וביקרו אינו מבוקר היינו משום מוקצה כמ"ש התוספת לקמן ובפרק אין צדין והיינו דקשיא ליה דמ"ש טבל דהכא דשרי משום מוקצה א"כ יש לנו לתרץ בזה ע"פ שיטת רש"י בביצה פרק המביא (דף ל"א ע"ב) במשנה דבית שמלא פירות שכתב רש"י שם דכל מידי דלא הוי מוקצה אלא משום איסור דרבנן לא אמרינן מיגו דאיתקצאי והביא ראיה מהא דאמרינן הכא בטבל שאם עבר ותיקנו מתוקן וע"ש בתוספת דנראה מדבריהם שהסכימו ג"כ לסברא זו א"כ לפ"ז לק"מ לפי שיטת רש"י דהתם בבכור שנפל בו מום בי"ט הוי מוקצה מחמת איסור דאורייתא ואמרי' שפיר מיגו דאתקצאי ובבכור שנפל בו מום מעי"ט כבר כתב רש"י שם דלר"ש אה"נ לאו משום מוקצה אסרינן ליה אלא משום מתקן ואם כוונת הרשב"א כאן להקשות בטעמא דמתקן גופא מ"ש התם דאפילו בדיעבד אינו מבוקר והכא בטבל מהני בדיעבד וכמו שנראה באמת מהא דמייתי הרשב"א הך דאדא בר אוכמי דמשבש ותני והיינו בנפל בו מום מעי"ט כדמשמע התם אלא שגם בזה כתבתי שם לחלק בטוב טעם בין מתקן דבכור דחמיר טובא לפי שהיה לו חזקת איסור משעה שנולד משא"כ טבל שלא היה לו חזקת איסור אלא משעה שנתמרח וראה פני הבית וכדאמרינן נמי להדיא בפסחים (דף ט' ע"א) א"כ שפיר איכא לאוקמי טבל דהכא נמי בכה"ג ומלבד זה יש לחלק בכמה גווני וכמו שאבאר קצת לקמן (דף מ"ו ע"ב) ובפרק אין צדין אבאר יותר:

בד"ה בעודן עליו כו' וא"ת רב יוסף דמפרש מתני' כו' דלדידיה לא אתיא מתניתין כר"ש כו' כיון דשרי לאחר שכבה כו' עס"ה. נראה מדבריהם דאפילו אותו שמן המטפטף מן הנר בעודו דולק נמי מותר לאחר שכבה הנר דאל"כ לא הוי מקשו מידי:

אלא דבאמת לא ידענא שום טעם לחלק באותו שמן המטפטף בעודו דולק בין קודם שכבה הנר לאחר שכבה דממ"נ אם נאמר דלאחר שכבה דלא שייך ביה הוקצה למצותו ומש"ה שרי א"כ אותו שמן המטפטף ממנו לתוך הכלי בעודו דולק אפ"ה אותו שמן שהוא בתוך הכלי כבר אזלא מצותו ולפ"ז לא הוי משני התוס' מידי ואם נאמר דאפ"ה אסור דכיון שהיה מטפטף בעודו דולק כבר נעשה השמן בסיס לאיסור כדמסיק הש"ס לקמן דטעמא דר"ש דהנח לנר שמן ופתילה דהוי בסיס לדבר איסור ופרש"י לקמן שהשמן בסיס לשלהבת וא"כ אפילו לאחר שכבה הנר יש לאסור מה"ט גופא דמה"ת יחזור להיתירא והא דמתיר ר"ש היינו דוקא באותו שמן המטפטף לאחר שכבה ועיין בחידושי הרשב"א ז"ל בזה דאף שדבריו מגומגמים קצת שקיצר בלשונו מ"מ נראה לי שנתכוין בזה למה שכתבתי ולדעת שיטת התוס' בזה צ"ע ודו"ק:

בד"ה ושני ליה בין צריך למקומו כו' תימא לר"י מ"ש גבי שמן דקתני אין נותנין כו' עכ"ל. נראה דקושיית ר"י דהכא היינו לפי מאי דמשמע מלשון התוספת לעיל בלשון המשנה בד"ה ואם נתנוהו דלשון מותר לאו דוקא דאפילו לכתחילה כמ"ש הטור והש"ע בא"ח סי' רס"ה משא"כ לפמ"ש לעיל בשיטת רש"י והרמב"ם ז"ל דכלי תחת הנר אסור לכתחילה משום גזירה דילמא אתי לאסתפוקי מיניה או כמ"ש התי"ט דחיישינן שמא יבא לטלטל הכלי שנפל בו השמן א"כ אין מקום לקושיית ר"י דהא שפיר קתני אין נותנין כלי תחת הנר לקבל בו השמן מהנך טעמי משא"כ גבי ניצוצות שפיר קתני מותר לכתחלה דהא למאי דמסקינן דניצוצות אין בהם ממש דמש"ה לא מבטל כלי מהיכנו שהרי אין שום טעם לאסור דלא שייך חששא דשמא יסתפק ולא שייך נמי הך גזירה שכתב התי"ט שמא יבא לטלטל הכלי שהרי באמת מותר לטלטל הכלי לאחר שכבר נפלו הניצוצות ולא איצטריך לאוקמי אליבא דרבי יצחק הך דניצוצות בצריך למקומו אלא משום דהניצוצות קודם שנפלו לתוך הכלי הו"ל דבר שאינו ניטל דאפילו מדאורייתא אסור דהוי מכבה אבל לאחר שנפלו לתוך הכלי אין שום צד איסור לטלטל הכלי כדפרישית ודו"ק:

דף מג עמוד ב

בתוספות בד"ה כבר תרגמה רב הונא לשמעתיך כו' וא"ת אכתי תקשי ליה התם דהא ר"ה סבר הכא דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל כו' עכ"ל. נראה שכיוונו בזה למאי דמסקינן התם דמילתא דר"ה היינו בקרני דאומני דלא חזי ליה ופירש"י לפי שנמאסת והו"ל מוקצה מחמת מיאוס משמע דר"ה במוקצה כי האי כר"י ס"ל וכמו שאבאר לקמן בסוגיות שלפנינו אי"ה. א"כ לפ"ז משמע דאפי' לצורך גופו או לצורך מקומו אסור כדמשמע לקמן בדף הסמוך גבי נר ישן ולפ"ז מקשו התוס' הכא שפיר דר"ה אדר"ה דהא קרני דאומני דבר שאינו ניטל הוא משא"כ אם נאמר דמוקצה מחמת מיאוס נמי לא אסור אלא מחמה לצל כמו כלים שמלאכתן לאיסור או שנאמר דקרני דאומני גופייהו הוי טעמא משום דמלאכתן לאיסור וכמ"ש בעל המאור ס"פ מי שהחשיך א"כ ודאי לא אסור אפילו לר"י אלא מחמה לצל אבל לצורך גופו או מקומו שרי כמ"ש התוס' לעיל ס"פ במה מדליקין בד"ה והא ר"י וא"כ לא הוי מקשו התוספ' הכא מידי דר"ה אדר"ה דמצינו למימר דבפרק מי שהחשיך דאוסר ר"ה לטלטל הקרני דאומני גופייהו בידים היינו משום דהתם מחמה לצל הוי שלא ישברו אבל להניח כרים וכסתות תחתיהן איכא למימר דשרי דלא מיקרי לדבר שאינו ניטל כיון דבצריך לגופו או למקומו מותר לטלטל אפי' קרני דאומני גופייהו משא"כ במימרא דרב יצחק לעיל דאסור ליתן כלי תחת תרנגולת לקבל ביצה דהביצה גופא אסור לטלטל אפי' לצורך גופו או מקומו כדתני לעיל בברייתא דאין מטלטלין הביצה לכפות בו את הכלי ולסמוך בו כרעי המטה וכן בכל הנך משניות דמותבינן לעיל תיובתא לר' יצחק היינו נמי בכה"ג שהן דברים שאינן ניטלין אפי' לצורך גופן או מקומן אע"כ כדפרישית דסברת התוס' דקרני דאומני היינו משום מוקצה מחמת מיאוס דבכה"ג ס"ל לר"ה כר"י אפילו לענין מוקצה בטילטול דהא דאמרינן בר"פ מפנין דר"ה במוקצה לטלטול כר"ש ס"ל דהיינו דוקא בטלטול מוקצה דאוכלין דאיירי ביה ר"ה התם וכמו שאבאר לקמן בפירקין אבל בטלטול כלים כגון מוקצה מחמת מיאוס סבר ליה כר"י לגמרי דאפילו לצורך גופו או מקומו אסור וא"כ מקשי התוס' הכא שפיר דר"ה אדר"ה. כן נ"ל בכוונת התוס' דהכא ודו"ק:

בא"ד ור"י מתרץ דאיסור דאין כלי ניטל כו' שרי היכא דאיכא הפסד מרובה כו' עס"ה. והרמב"ן ז"ל בספר המלחמות ס"פ מי שהחשיך הקשה ע"ז דא"כ מאי מקשה התם והא מבטל כלי מהיכנו דילמא בהא נמי משום הפסד מרובה שרי דודאי ביטול כלי מהיכנו נמי לא הוי אלא איסור דרבנן. מיהו לע"ד משום הא לא איריא דהא ודאי בלא"ה לאו בכל איסורי דרבנן הקילו משום הפסד מרובה וממקומו הוא מוכרע מדלא שרי ר"ה לטלטל קרני דאומני גופייהו שהרי לכל הפירושים לא מיתסרו אלא משום חשש איסור דרבנן אע"כ כדפרישית דאדרבה אשכחן דמחמה לצל אסור טפי לטלטל ולא חיישינן להפסד ומש"ה לא שרי ר"ה אלא להניח כרים וכסתות תחתיהן דהשתא טרח בהיתירא וא"כ ע"ז מקשה הש"ס שפיר והא מבטל כלי מהיכנו וא"כ הו"ל תרי איסורי חדא דמטלטל לדבר שאינו ניטל ועוד דמבטל כלי מהיכנו והו"ל כסותר וכמו שפירש"י שם ואם נאמר דאפ"ה מתיר ר"ה משום הפסד מרובה דכלי זכוכית יקרים ביותר ונוחים להשתבר אכתי טפי הו"ל להתיר לטלטל קרני דאומני גופייהו דליכא אלא חדא איסורא ולא שייך בהו חשש איסור דאורייתא כלל משא"כ במבטל כלי מהיכנו מיחזי מיהו כסותר. כנ"ל ליישב שיטת התוס' וכ"כ שם בעל המאור ע"ש בס' המלחמות ובלשון הר"ן באריכות והנלע"ד כתבתי ודו"ק:

בד"ה דכ"ע טלטול מן הצד כו' וקשה לר"י דבר"פ כל הכלים פסק ר"נ כו' עכ"ל. כבר הקשה הרב אלפס ז"ל קושיא זו בהלכותיו ותירץ לחלק דהא דאמרינן הכא טלטול מן הצד שמיה טלטול היינו דוקא במידי דדמיא למת כגון אבנים וכיוצא בהן משא"כ בהנך דפרק כל הכלים דהוו מיני מאכל מש"ה לא שמיה טלטול. ולכאורה היה נראה דרב אלפס ז"ל לטעמיה לפי מה שמפרש בפרק מי שהחשיך דאע"ג דאמר רב ששת לעיל לר' יצחק כבר תירגמה ר"ה לשמעתיך בבבל אפ"ה ע"כ לית ליה לר"ה הך דר' יצחק ונראה דהיינו נמי מה"ט גופא דלר"ה דוקא במת וכיוצא בו הוא דס"ל דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל משא"כ בהך דאיירי ביה ר' יצחק גופא שאוסר לכפות כלי על ביצה שלא תשבר לא ס"ל לר"ה כוותיה דהא ביצה נמי דבר מאכל הוא וכן משמע קצת מלשון כבר תירגמה דלאו לגמרי ס"ל כוותיה ועיין מ"ש הרמב"ן ז"ל בס' המלחמות פרק מי שהחשיך בסוף דבריו בשם הראב"ד ז"ל. וא"כ לפ"ז א"ש מה שלא רצו התוספות כאן לתרץ כן משום דר"י לשיטתו שכתב לעיל בד"ה כבר תירגמה דר"ה ס"ל לגמרי כר"י א"כ ע"כ לא משמע ליה לחלק בין מוקצה דמת למוקצה דמאכל והוצרך לתרץ בענין אחר. כן נראה לי ודו"ק:

דף מד עמוד א

בא"ד ועוד קשה לר"י כו' ופי' בקונטרס לקמן דאסור משום טלטול מן הצד וכן קשה דר"ה דאמר התם כו' עס"ה. עיין בס' מג"ש למ"ז ז"ל שהאריך מאוד בזה וכתב שם ג"כ שהתוס' בפרק במה טומנין מתרצים קושיא זו מיהו בעיקר דברי התוס' שכתבו דפי' הקונטרס לקמן דאסור משום טלטול מן הצד לא מצאתי מבואר לקמן בפירש"י דאי משום שכתב שם בד"ה סליקוסתא ומסיים ואינו מזיז עפר דמשמע דאי לא רצה מבע"י הוי אסור משום דמזיז עפר והיינו משום מוקצה ולע"ד משום הא לא איריא דהא לעיל (דף ל"ט ע"א) בהא דקאמר רב יוסף שמא יזיז עפר ממקומו מפרש רש"י נמי דהיינו משום גומא ולא משום מוקצה ע"ש בתוספת וא"כ מכ"ש שיש לנו לפרש כן לקמן בההיא דפ' במה טומנין שכן נראה שם מלשון רש"י עצמו שלא הזכיר כלל ענין טלטול מן הצד אלא כדמשמע פשטא דסוגיא דהתם דאיירי משום איסור גומא כמו שפירש ר"י כאן. והנראה בזה דלא משמע ליה לר"י לפרש כן בכוונת רש"י שם משום דלפירושו שם בסכיני דביני אורבי דהיינו שנועץ הסכין בין שורות הלבנים וא"כ משמע דבכה"ג לא שייך ביה עשיית גומא אלא דלפ"ז לפירוש ר"י דהכא נמי לא א"ש ע"כ צ"ל דר"י מפ' להאי דסכיני דביני אורבי בענין אחר בענין דלא שייך ביה עשיית גומא כנ"ל. אחר זה ראיתי שמהרש"ל בח"ש הרגיש ג"כ בזה דמפירש"י שלפנינו לקמן יש לפרשו כפי' ר"י דהכא וכבר עלה בלבי דממ"ש רש"י שם בתיובתא דר' קטינא בד"ה הטומן לפת כו' וז"ל שם דאי אין מקצת עליו מגולין אין לו במה לאוחזו אא"כ מזיז עפר בידים עכ"ל ומדמפליג בין מזיז בידים דאסור משמע דהאי דשרי במקצת עליו מגולין היינו משום דהו"ל טילטול מן הצד כיון שהעפר ניזז מאיליו כמ"ש רש"י שם ולע"ד משום הא נמי לא איריא דלענין גומא נמי שייך שפיר לפלוגי בהכי דכשמזיז עפר בידים הו"ל כעושה גומא משא"כ בניזז מאיליו לא מיחזי כגומא דהו"ל חופר כלאחר יד וכן משמע להדיא מל' רש"י לעיל (דף ל"ט ע"א) במימרא דרב יוסף גופא ע"ש וצ"ע:

במשנה מטלטלין נר חדש כו' ר"ש אומר כל הנרות מטלטלין חוץ מנר הדולק בשבת. מהך מתני' דהכא ומברייתא דמותר השמן דלעיל בסמוך פשיטא לן במכילתין ובכולה תלמודא דלר"ש לית ליה מוקצה לא מוקצה דאכילה ולא מוקצה דטילטול דמותר השמן הוי מוקצה לאכילה והיינו דרמי ליה אביי לרבה לקמן דף מ"ו ודייק מהכא וקאמר אלמא לר"ש לית ליה מוקצה ומקשה ליה לרבה מהא דאוסר ר"ש בבכור דהוא נמי מוקצה לאכילה וממתניתין דהכא שמעינן דלית ליה מוקצה לטילטול והא דפשיטא לן דלר"י אית ליה מוקצה לטילטול היינו מברייתא דבסמוך דאוסר ר"י בנר ישן שהוא מוקצה מחמת מיאוס ואוסר נמי בנר של מתכות שהדליקו בו באותו שבת דהו"ל מוקצה מחמת איסור ובמוקצה לאכילה נראה דהיינו משום דשמעינן לר"י לקמן בסוף מכילתין דאוסר לחתוך נבילה לפני כלבים וקאמר אם לא היתה נבילה מע"ש אסורה לפי שאינה מן המוכן והאי נמי כמוקצה לאכילה דמיא דכל מה שאדם נהנה מיקרי מוקצה לאכילה כדמשמע בפסחים בפרק אלו עוברין דרבה אית ליה דמבשל בעצי מוקצה חייב משום דמוקצה דאורייתא ויליף לה מוהכינו את אשר יביאו והאי קרא במוקצה לאכילה איירי וע"כ כדפרישית ואע"ג דאנן לא קי"ל כרבה בהא אלא מוקצה דרבנן מ"מ משמע בכמה דוכתי בגמרא ובפירש"י במכילתין ובביצה דמוקצ' דאכילה אסמכינהו רבנן אהאי קרא דוהכינו. אלא דאכתי איכא למידק דמהא דאוסר ר"י בנר של מתכות בטילטול בברייתא דבסמוך הא מסיק הש"ס בחולין דאיכא למימר דשאני הכא דדחי ליה בידים וא"כ היכא דלא דחי בידים בבין השמשות מנ"ל דר"י אית ליה מוקצה טפי מתנאי אחריני וליכא למימר דמוקצה לאכילה ומוקצה לטילטול חדא מילתא היא ומוקצה לאכילה ודאי שמעינן ליה מדאוסר בנבילה אע"ג דלא דחי בידים דהא ודאי ליתא דהא לקמן בר"פ מפנין מסיק הש"ס דר"ה במוקצה לאכילה ס"ל כר"י ובמוקצה לטילטול ס"ל כר"ש אלמא דמוקצה לטילטול קיל טובא ממוקצה לאכילה ונראה דהיינו מטעמא דפרישית דמוקצה לאכילה אסמכוה אקרא דוהכינו משא"כ במוקצה לטילטול אמרינן לקמן בפרק כל הכלים דאינו אלא משום גזירה דגזרינן טילטול אטו הוצאה. וא"כ לפ"ז הדרא קושיא לדוכתא מנ"ל דר"י גופא אוסר בטילטול היכא דלא דחי ליה בידים וליכא למימר דקים ליה לתלמודא דר"י סובר כן הא ודאי ליתא דהא בסוגיא דחולין התם מהדר הש"ס לאשכוחי הא דנסבין חברייא למימר ר"י היא ומייתי הש"ס האי דר"י דנרות ודחו לה וקאמר דלמא שאני התם דדחו ליה בידים. ומש"ה מסיק רב אשי ר"י דמבשל היא דלפ"ז לא הוי טעמא דר"י משום מוקצה כלל אלא משום קנסא כדמשמע התם ואם כן משמע להדיא דהיכא דלא דחי בידים כההוא דהשוחט בשבת לא שמעינן דאית ליה לר"י מוקצה ובכמה דוכתי משמע בגמ' דבכל ענין אפי' היכא דלא דחי בידים אית ליה לר"י מוקצה. והנלע"ד בזה דהא דמשמע בחולין דלר"י לית ליה מוקצה היכא דדחי ליה בידים היינו לענין דלא אמרינן מיגו דאיתקצאי ביה"ש איתקצאי לכולי יומא והיינו דמייתי התם השוחט בשבת דכיון דבהמה בחייה לאכילה עומדת ואפ"ה הוי בעי למימר מעיקר' דר"י אוסר משום מוקצה והיינו משום דאיתקצאי בין השמשות והיינו דבעי רב ששת בריה דרב אידי למיפשט לה מר"י דנרות של מתכות דאע"ג דשל מתכות הוא כלי גמור דחזי לאישתמושי לכל מידי ואפ"ה אוסר ר"י וע"כ היינו משום דאיתקצאי בה"ש מחמת איסור שבת וא"כ ה"ה להשוחט בשבת ובהא דחי הש"ס שפיר דילמא שאני התם דדחי ליה בידים משא"כ היכא דלא דחי בידים אה"נ דלית ליה לר"י מיגו דאיתקצאי בה"ש. נמצא דלפ"ז היינו דוקא במידי דהוי חזי מאתמול קודם בה"ש אבל במידי דלא הוי חזי מאתמול להך מילתא ודאי אשכחן לר"י דאוסר מהאי דאמר רב יוסף התם בחולין מעיקרא אהאי דהשוחט דר"י דכלים היא והיינו דמייתי ממתני' דכל הכלים הניטלין בשבת ר"י אומר כו' מעין מלאכתן אין מעין מלאכה אחרת לא אלמא כל מידי דלא חזיא בה"ש להך מילתא אסורה ונהי דדחי לה אביי התם מילתא דרב יוסף היינו לענין דלא דמי להשוחט בשבת כדמסיק התם דכיון דבהמה בחייה לאכילה עומדת ומעיקרא נמי הוי אוכלא הוי אוכלא דאפרת וא"כ אדרבה משמע להדיא דר"י אית ליה מוקצה היכא דלא הוי חזי מאתמול קודם בה"ש להך מילתא אפילו היכא דלא דחי בידים דהא כלים שנשברו לא דחינהו בידים אפ"ה אוסר ר"י. אם כן לפ"ז שפיר מוקי הש"ס ס"פ במה מדליקין להך ברייתא דשופר מטלטלין וחצוצרות אין מטלטלין כר"י ונראה דהיינו ר"י דכלים שנשברו ועיין לעיל בתוס' ס"פ במה מדליקין שהביאו הסוגיא דמנעל שע"ג האימום דאיירי ביה ר"י ולע"ד אין נראה לומר דר"י מהתם שמעינן לה כיון דלא מייתי הש"ס התם בפ"ק דחולין ועוד דנראה דמנעל גופא הוי כדחינהו בידים אע"כ כדפרישית דהאי דחצוצרות וכה"ג טובא מידי דלא חזי מאתמול שמעינן לה מר"י דכלים שנשברו כנ"ל:

ואכתי איכא למידק נמי לאידך גיסא מהא דבעי הש"ס בחולין למידק דר"י אית ליה מוקצה בהשוחט בשבת מהך דנרות מי דמי דהתם מוקצה לאכילה והכא מוקצה לטילטול והיה נראה בעיני לומר דמוקצה לאכילה אתיא בק"ו ממוקצה לטילטול כדמשמע מסוגיא דר"פ מפנין דר"ה אוסר במוקצה לאכילה ומתיר במוקצה לטילטול אלא דלמאי דפרישית לאו מילתא דפסיקא היא כיון דהאי טעמא לחוד והאי טעמא לחוד דמוקצה לטילטול הו"ל משום גזירה דהוצאה כדמשמע בפרק כל הכלים ומוקצה דאכילה לא הוי אלא משום אסמכתא דוהכינו וא"כ איכא למימר דבמוקצה לטילטול כלים יש לאסור טפי משום גזירה דהוצאה דאתי לידי איסור דאורייתא לכן חזרתי לפרש בדרך אחר דלעולם מוקצה דאכילה ומוקצה דטילטול כלים כולה חדא מילתא היא והא בהא תליא בין מטעם האסמכתא דאיכא למימר דאסמכינהו אקרא דוהכינו איכא למימר דאכלים נמי קאי שכל הכלים הצריכין לו לשבת צריכין שיהא מוכנים מבע"י וכן משמע ברפ"ק דביצה דבמה שאסרו לטלטל הביצה אפי' בספק י"ט ספק חול למאן דמפרש טעמא דביצה משום מוקצה החמירו בספיקו משום דאיסור מוקצה אסמכוהו אדאורייתא והיינו נמי טעמא דספק מוכן כמ"ש שם בתוס' ישנים וכן בעיקר הטעם שהחמירו חכמים באיסור מוקצה נראה מל' הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ד מהלכות שבת שהטעם שאסרו לטלטל כלים המיוחדים לאיסור גזירה שמא ישכח השבת ויבא לעשות בהם מלאכה ובאמת נראה מל' הרמב"ם בפ' כ"א מהלכות שבת הלכה ל"ה דבמוקצה לאכילה כגון האי דנבילה לפני כלבים וכיוצא בזה למאן דאסר היינו נמי משום גזירה דילמא אתי לידי מלאכה דאורייתא. ובזה נ"ל ליישב הסוגיא דחולין (דף י"ד ע"ב) בהא דנסבין חברייא למימר ר"י היא ומשקלא וטריא דהתם לענין אוכלא דאפרת דבעי למימר דמש"ה לית ביה משום מוקצה ומדמה לה הש"ס לפלוגתא דר"י ורבנן דזיתים וענבים ומשמע מפירש"י ותוס' דכי היכא דגזרינן שמא יסחוט ה"נ גזרינן שמא ישחוט ולכאורה הסוגיא תמוה דמה ענין מוקצה דאיירי בה מעיקרא רב יוסף לענין ר"י דכלים להך גזירה דשמא ישחוט ושמא יסחוט אבל למאי דפרישית א"ש דגזירה דמוקצה גופא בין במוקצה לאכילה בין במוקצה לטילטול כלים הוי נמי משום גזירת גופייהו וכבר הארכתי בזה בסוגיא דחולין וכאן אין להאריך יותר:

נמצא דלפ"ז הא דאמרינן לקמן בפרק כל הכלים דטילטול אסור משום דצורך הוצאה היא לאו דוקא הוצאה אלא כל מלאכות כגון כלים שמלאכתן לאיסור כדברי הרמב"ם ז"ל אלא דבשאר מוקצה כגון עצים ואבנים או אפי' כלים שמלאכתן להיתר כשאינן לצורך שבת כלל והאי הוא דשייך בהו איסור טילטול משום הוצאה כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפירוש שם בס"פ כ"ד מהלכות שבת ע"ש כנ"ל אלא דמלשון התוספת בפ"ק דביצה (דף י"ב ע"א) גבי ליפלגו באבנים לא משמע כן מ"מ בלשון רש"י שם נראה שנתכווין לסברא זו שכתבתי בשיטת הרמב"ם ז"ל וע"ש בחידושינו:

ומעתה לפ"ז יש ליישב כמה סוגיות דאיירי בדיני מוקצה ותלה ליה הש"ס בפלוגתא דר"י ור"ש אע"ג דלא אשכחן בהדיא דפליגי בהו ר"י ור"ש אלא בהנך דמייתי הש"ס בפ"ק דחולין אבל למאי דפרישית א"ש דסוף סוף כיון דאשכחן דר"י דמחמיר במוקצה בהנך דפליגי בהו בהדיא ממילא נמי דמחמיר בכולהו היכא דיש בהו טעם איסור כגון האי דשופר וחצוצרות דס"פ במה מדליקין וכה"ג טובא כיון דשורש אחד לכל דיני מוקצה מטעמא דפרישית וה"ה ר"ש דמיקל בהנך ה"ה בכולהו. והא דאמרינן בר"פ מפנין דר"ה במוקצה לאכילה ס"ל כר"י ובמוקצה לטילטול ס"ל כר"ש נ"ל דלאו בטילטול כלים איירי אלא בטלטול אותו מאכל עצמו שאינו אסור אלא משום דלא חזי למידי כגון האי דבשר תפל ליתן לפני כלבים ובהאי הוא דסבר ר"ה דנהי דאסור משום מוקצה לאכילה לפי שאין עומד לכלבים אפ"ה לא שייך להחמיר לאוסרה בטילטול ולקמן בפירקין אבאר דע"כ צריך לפרש כן כל זה נ"ל נכון וברור בעזה"י: ומה שהוצרכתי להאריך ולהרחיב הדיבור בזה לפי שענין זה הוא מקור ומפתח לכל דיני מוקצות שבכל הסוגיות הבאות לפנינו בכולהו מכילתין ובפ"ק דביצה:

ועוד ראיתי להערה אחרת כיוצא בזה בהא דמשמע מפירש"י והתוס' בביצה דף ל"א במשנה דבית מלא פירות דלא אמרינן מוקצה מחמת איסור אלא במה שאסור בה"ש משום מלאכה דאורייתא משא"כ במידי דלא מיתסר אלא מדרבנן לא אסרינן משום מוקצה ומכמה סוגיות לא משמע כן וכבר הארכתי בזה שם במקומו ועוד אבאר בזה לקמן בשמעתין ובכל הסוגיות דפירקין ודוק היטיב:

מיהו במה שכתבתי לעיל לא שמעינן לר"י דאוסר במוקצה אלא בהנך מתניתין וברייתא דמייתי הש"ס בפ"ק דחולין מ"מ ממימרא דאמוראי אשכחן פלוגתא דר"י ור"ש בכמה דוכתי דלעיל פרק במה מדליקין אמר ר"י אמר רב מסיקין בכלים כו' ומייתי תלת בבי ומסיק בהו דברי ר"י ור"ש מתיר אלמא דהכי קים ליה לרב דר"י ור"ש גופייהו פליגי בנולד וא"כ לר"נ דאמר מאן דאית ליה מוקצה אית ליה נולד ממילא שמעינן דר"י ור"ש גופייהו פליגי נמי במוקצה כה"ג שלא מחמת איסור ודו"ק וע"ש לעיל בחידושינו:

בפרש"י בד"ה אבל לא ישן דמוקצה מחמת מיאוס הוא עכ"ל. ומש"ה אוסר ר"י אע"ג שלא הדליקו בו באותו שבת ומטעם איסור מוקצה מחמת מיאוס לר"י נראה דהיינו דמחמת מיאוסו אינו ראוי לשום תשמיש אחר כי אם להדלקה וכיון דבשבת להדלקה נמי לא חזי נמצא דאין שם תורת כלי עליו בשבת והו"ל כעצים ואבנים בעלמא שאין מטלטלין אותן אפילו לצורך גופן ומקומן מהטעם שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ה מהלכות שבת כיון דהוה ליה כעובדא דחול אתי לידי איסור דאורייתא כנ"ל ודו"ק:

בד"ה חוץ מן הנר שהדליקו כו' דאית ליה לר"מ מוקצה מחמת איסור כו' עכ"ל. ולפמ"ש לעיל בשיטת רש"י דפרק המביא דף ל"א דלא אמרינן מיגו דאיתקצאי במוקצה מחמת איסור אלא באיסור דאורייתא ולא באיסור דרבנן א"כ צ"ל דר"מ סובר דכל כיבוי אפילו שלא לצורך הפתילה ולעשות פחמין אסור מדאורייתא ומש"ה אוסר בנר שהדליקו כיון דאיתקצאי בה"ש מחמת איסור דאורייתא איתקצאי לכולי יומא כיון דנעשה בסיס לדבר איסור כך היה נ"ל לכאורה אלא שנראה דוחק לאוקמי מילתא דר"מ דלא כהלכתא לפי שיטת רש"י והתוספת וסייעתם שפסקו כר"ש במלאכה שאצ"ל מהא דאמרינן לקמן בסוף מכילתין בכל השבת כולה הלכה כר"ש לבר ממוקצה מחמת איסור כמ"ש הרמב"ן והר"ן ז"ל שם. וא"כ מדמסיק התם מאי ניהו נר שהדליקו בו באותו שבת הוי כתרתי דסתרן אהדדי דכיון דקי"ל מלאכה שאצ"ל פטור א"כ נר שהדליקו בו באותו שבת לא מיקרי מוקצה מחמת איסור כיון שאינו אלא איסורא דרבנן. מיהו יש ליישב דהא דאסרינן בנר שהדליקו בו באותו שבת אע"ג שהוא מוקצה מחמת איסור דרבנן היינו משום דהו"ל תרתי ריעותא מוקצה מחמת איסור מדרבנן והוקצה נמי למצותו כל בה"ש ואדרבה בזה הוי א"ש טובא הא דאמרינן התם בסוף מכילתין ומאי ניהו נר ישן דאתי למעוטי שאר מוקצה מחמת איסור דרבנן דשריין כנ"ל לפי שיטת רש"י דפ' המביא ושם יבואר יותר ועיין עוד בסמוך:

בגמרא ר"א בר"ש אומר מסתפק מן הנר הכבה כו' לכאורה לא שייך הך מילתא דר"א בר"ש אהך פלוגתא דתנאי בהאי ברייתא דלא איירי אלא לענין טילטול הנר ולעיל בברייתא דמותר השמן הו"ל לפלוגי אלא דאיכא למימר דהכא לא מיבעיא קאמר דכיון דאפילו לכתחלה שרי לאסתפוקי מן הנר הכבה ומן השמן המטפטף דלית ליה מוקצה כלל א"כ כ"ש דמותר לטלטל הנר אפי' בשעה שהוא דולק וק"ל ועיין בסמוך:

בפרש"י בד"ה מן הנר הכבה דכיון דכבה והולך לא מחייב תו משום מכבה ולכאורה יש לתמוה על סברא זו כיון דרש"י מפרש לשון הכבה שעדיין לא כבה לגמרי דבהא ר"ש נמי מודה דמותר דהו"ל מותר השמן אע"כ דהאי הכבה היינו שכבה והולך וא"כ אמאי לא מחייב משום מכבה. והנראה בזה דר"א בר"ש בהא נמי כאבוה ס"ל דכל כיבוי שאין צריך לגופו של פתילה ולעשות פחמין לא הוי אלא איסורא דרבנן. א"כ לפ"ז הא דתניא בביצה (דף כ"ב ע"א) המסתפק משמן שבנר חייב משום מכבה לאו חייב ממש קאמר אלא כמ"ש התוספת שם כיון דמכחיש אורו נראה ככיבוי א"כ לפ"ז סובר ר"א בר"ש דכיון שכבה והולך תו לא מיחזי כמכבה מש"ה מותר אפילו לכתחלה להסתפק מן השמן כיון דלית ליה מיגו דאיתקצאי בה"ש בין במוקצה מחמת איסור ובין במוקצה למצותו ואפשר דהיינו נמי מה"ט גופא כיון דאין איסורו ומצותו אלא מדרבנן. כנ"ל נכון לפי שיטת רש"י וממילא דלפ"ז יש סיוע וחיזוק לשיטת רש"י דפרק המביא לחלק בין מוקצה מחמת איסור דאורייתא למוקצה מחמת איסור דרבנן. ודוק היטב ועי' עוד בסמוך:

בגמרא אמר עולא סיפא אתאן לר"י. נראה דעולא הוי סבר דר"י לית ליה מוקצה מחמת איסור כלל אלא מוקצה מחמת מיאוס לחוד כדס"ד דתלמודא בסמוך במימרא דר' זירא דלא אסיק אדעתיה הך ברייתא דאוסר ר"י בנר של מתכת שהדליקו וא"כ שפיר משמע ליה לעולא דלר"י אסור בכוס וקערה ועששית כיון דנפישי מיהו למר זוטרא דמתקיף ליה מאי אבל היינו משום דהוי ידע להך ברייתא דבסמוך דאית ליה לר"י נמי מוקצה מחמת איסור אלא אדרבה שמחמיר יותר במוקצה מחמת מיאוס אע"ג שלא הדליקו בו באותו שבת אם כן מקשה שפיר מאי אבל כוס כו' דאפי' בנר אוסר כן נ"ל ודו"ק :

בתוס' בד"ה שבנר ושבקערה אסור כו' וא"ת ומ"ש נר שכבה כו' מסוכה רעועה דעלמא דמהני בה תנאי כו' עס"ה. ולכאורה לא ידענא מאי קשיא להו דלמא אין הכי נמי דמהני בו תנאי. ובאמת שהרמב"ן והרשב"א והר"ן ז"ל כתבו דמהני בו תנאי והביאו ראיה מהירושלמי ונהי דהתוספת משמע להו לדינא דלא מהני תנאי והיינו מאותו הטעם שכתבו בתירוצם לחלק בין נר שכבה לסוכה רעוע' משא"כ מעיקרא דלא הוי משמע להו לחלק א"כ במאי פסיקא להו דלא מהני תנאי ונראה דוחק לומר משום דקתני סתמא משמע להו הכי דלכאורה משמע דבלא"ה אשכחן כמה משניות וברייתות דקתני בהו דיני מוקצה סתמא אע"ג דמהני בהו תנאי אף לשיטת התוס' כגון היכא דלא דחי בידים ולכאורה היה נ"ל דמשמע להו דאי ס"ד דבנר שכבה הוי מהני תנאי למאי דלא משמע להו לחלק בין נר לסוכה רעוע' א"כ מסתמא נמי אין סברא לאסור בנר שכבה משום דהו"ל כאילו התנה דמסתמא אין דעתו לאבד מותר השמן לאחר שיכבה וכ"ש בשמן המטפטף לר"ש דמשמע לעיל אפילו כשהניח כלי תחת הנר מבע"י לקבל השמן קתני לעיל במתניתין דאין ניאותין ממנו אפילו לר"ש כמ"ש התוספת לעיל וא"כ אמאי לא נימא דהוי כאילו התנה וע"ז מתרצים התוס' דהא דאסור בכל ענין ולא מהני תנאי היינו משום דדחי בידים כך היה נ"ל אלא דמלשון הפוסקים לא משמע כן ועדיין צ"ע ויבואר בק"א:

בד"ה מטה שייחדה למעות כו' נראה דאפילו לצורך גופו כו' והויא כחצוצרות כו' עס"ה. ולכאורה דבריהם תמוהים במ"ש נראה דאסור כיון דבלא"ה לא קאי כלל הך פיסקא דמטה שייחדה למעות דהדר ביה תלמודא. וע"ק במ"ש דהוי כחצוצרות דנראה שבאו ליתן טעם לאסור מטה שייחדה אפילו לצורך גופו משום דדמי לחצוצרות דפשיטא להו דאפילו לצורך גופו אסור כמו שכתבו לעיל בס"פ במה מדליקין גבי חצוצרות וכתבו שם הטעם משום דלא חזי כלל למלאכת היתר והביאו שם ראיה ממטה דהכא א"כ לפ"ז מאי מקשה ר"נ ב"י מנר דקאמר ומה נר דלהכי עבידא דהא ודאי לא דמי דנר חזי לתשמיש אחרינא ומטה למאי דס"ד השתא לא חזי למידי אחרינא וכמ"ש התוס' להדיא בד"ה לא הניח דמטה ונר לא דמי לחצוצרות לפי המסקנא. והנלע"ד בזה דכל מה שכתבו התוס' בזה הדיבור אין כוונתם לדינא וליתן טעם למטה שייחדה לחוד אלא דעיקר כוונתם שרוצין לפרש דהאי אסור לטלטל שבסוגיא זו בין למאי דס"ד מעיקרא ובין לפי המסקנא היינו אפילו לצורך גופו ומקומו ומה שהוצרכו לפרש כן היינו משום דבלא"ה הו"א דכל מידי שיש תורת כלי עליו לא שייך לאסור לצורך גופו ומקומו אפילו לר"י ולא מיתסר אלא מחמה לצל כדמשמע לכאורה בפרק כל הכלים דף קכ"ג וקכ"ד במימרא דרבה ואביי ורבא ע"ש לכך הוצרכו לפרש כאן שאין הדבר כן והביאו ראיה מחצוצרות דס"פ במה מדליקין דמוקמינן לה התם כר"י וע"כ בלצורך גופו ומקומו איירי דאי מחמה לצל אפי' שופר נמי ליתסר והתוס' לשיטתייהו שכתבו שם דשופר נמי מלאכתו לאיסור ומש"ה אסור מחמה לצל ומותר לצורך גופו ומקומו כיון דתורת כלי עליו וחזי למידי אחרינא משא"כ חצוצרות דלא חזו למידי אחרינא אע"ג דתורת כלי עליהם אפ"ה בשבת לא חזו למידי ומש"ה אינם בכלל כל הכלים דאיירי בהו לקמן בפרק כל הכלים אם כן לפ"ז מסברא משמע להו נמי לאסור במטה אפי לצורך גופו אפי' למאי דס"ד מעיקרא והיינו משום כיון דייחדה למעות תו לא חזי בשבת למידי אחרינא דבטיל לה מתורת כלי ביחוד לחוד וממילא דכ"ש לפי המסקנא בייחדה והניח עליה וכ"ש כשהיה עליה מעות בה"ש דכיון דהמטה בטל' לגבי המעות והמעות פשיטא דאסור לטלטל כיון דלא חזי בשבת למידי והו"ל כצרורות ואבנים בעלמא דמסקינן לקמן בפירקין דאע"ג דחזי לכסויי מנא אפ"ה כיון דליכא תורת כלי עליהם אסור א"כ ה"ה למעות וכיון שהמטה טפילה למעות לר"י בטל' תורת כלי ממנה וממילא אסור אפילו לצורך. כנ"ל נכון ומוכרח בכוונת התוס':

אלא דעדיין לא נתיישב דעתי בזה דאכתי לא הוי להו לפרש כן במימרא דהכא במטה ולהביא ראיה מחצוצרות כיון דבחצוצרות גופא לכאורה משמע מסתימת לשון כל הפוסקים דלא קי"ל בהא כר"י לאסור לטלטלו לצורך גופו ומקומו וכדמשמע נמי בסוף מכילתין דבכולה שבת הלכה כר"ש לבר ממוקצה מחמת איסור ומה ניהו נר שהדליקו באותו שבת דמשמע דוקא בכה"ג דדחי בידים הוא דלא קי"ל כר"ש וכמ"ש שם בתוספת וכן במטה שיחדה והניח עליה מעות נמי משמע משיטת רוב הפוסקים דלמאי דקי"ל כר"ש ממילא דאין הלכה כרב בהא דאמר לשמעתיה כר"י וכדמשמע מלשון התוספת בסמוך ד"ה ומה נר ולקמן בד"ה ה"נ מסתברא (ועיין מה שאכתוב בד"ה הא אין עליה מעות) א"כ לפ"ז לא שייך הך מילתא שכתבו התוספת כאן אליבא דהלכתא כי אם במטה שיש עליה מעות או שהיה עליה בה"ש דבהא ודאי קי"ל כרב משום דדמי לנר שהדליקו בו באותו שבת דהאי נמי כדחי בידים דמי וכדמשמע מלשון הרי"ף והרא"ש ז"ל א"כ לפ"ז טפי הו"ל להתוספת לפרש כן בברייתא דלעיל בסמוך בנר שהדליקו בו בשבת דאפילו לצורך גופו ומקומו אסור וליכא למימר דהתם מילתא דפשיטא היא דפלוגתא דר"מ ור"י ור"ש בנר שהדליקו היינו לצורך גופו ומקומו דאי מחמה לצל אפילו ר"ש מודה דאסור דהו"ל מלאכתו לאיסור וכמו שהוכיחו התוספת לעיל בס"פ במה מדליקין דמחמה לצל מודה ר"ש דדבר שמלאכתו לאיסור ע"ש אלא דלע"ד דנר לא מיקרי מלאכתו לאיסור ולא מיקרי דבר שמלאכתו לאיסור אלא כשעושה מעשה המלאכה בגוף הכלי וזה לא שייך בנר דמינח נייח כדמשמע לעיל בספ"ק. והנלע"ד בזה דאפילו התם בנר מילתא דפשיטא היא כיון שהוא מוקצה מחמת איסור דאורייתא לר"י דאמר מלאכה שאצ"ל חייב ועוד דדחי נמי בידים ממש סמוך לשבת א"כ ממילא משמע דאין סברא לחלק בין חמה לצל ובין צורך גופו ומקומו משא"כ הכא במטה דאין הטעם אלא משום דנעשה בסיס למעות והמעות גופא לא איתקצאי בה"ש אלא מחמת איסור טילטול דרבנן וא"כ הו"א דיש להתיר המיטה כשנסתלק' ממנה המעות כיון שיש תורת כלי על המטה ועוד דלא דחי המיטה בידים ממש לכך הוצרך התוספות לפרש דאפ"ה ע"כ אסור אפילו לצורך גופו ומקומו כדמשמע מימרא דרב דהא לדידיה דמי לחצוצרות וא"כ ממילא משמע דאף למאי דלא קי"ל כרב דס"ל כר"י מ"מ במאי דשמעינן דאוסר בהניח עליה בין השמשות אפילו לצורך גופו ומקומו שפיר קי"ל כוותיה כיון דבמוקצה מחמת איסור אמרינן מיגו דאיתקצאי קי"ל להדיא בסוף מכילתין כר' יהודא ולקושטא דמילתא לא משמע להו להתוספות לחלק בין מוקצה מחמת איסור דאורייתא או מחמת איסור דרבנן וכמו שאבאר בביצה בפרק המביא (דף ל"א ע"ב) אי"ה כנ"ל ועדיין צ"ע ודוק היטב:

דף מד עמוד ב

אלא אי אתמר הכי אתמר כו' מטה שיחדה למעות הניח עלי' מעות כו' לא יחדה למעות יש עליה מעות כו'. נראה בכל הנך בבי דלא יחדה למעות לאו משום הך קושיא דמה נר מסיק לה הכי אלא דאפילו ללישנא קמא דבעי למימר דיחדה לחוד אסור נמי הוי בעי לאסוקי הני בבי דלא יחדה אלא משום דאפסקה ר"נ בר יצחק בתיובתא דמה נר והדר ביה הש"ס וקאמר אלא אי אתמר דלא אסר ר"י אמר רב אלא ביחדה והניח ואסור אפילו בהניח מימות החול מש"ה מסיק נמי לכולהו בבי דלא יחדה לחלק בכמה גווני. אלא דאכתי קשה דלכאורה כל הנך בבי דלא יחדה דאמר רב משנה שאינה צריכה היא דמה שאוסר ביש עליה מעות כיון דלפירוש התוס' ע"כ במניח איירי ולא בשוכח א"כ לא משתמע שפיר הך מילתא ממימרא דרב לחוד אלא ממתני' דפ' נוטל וממימרא דר"ה אמר רב התם דאמר לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר איסור א"כ ממימרא דרב התם שמעינן לה שפיר טפי והא דמסיק בסיפא דאין עליה מעות מותר לטלטלה נמי ליכא למימר דאתי לאשמעינן דאין מוקצה לחצי שבת שהרי כתבו התוספת דליכא למיפשט מינה מידי וכ"ש דהך בבא דמסיק והוא שלא היה עליה בה"ש דמוקמינן לה ע"כ כר"י דאית ליה מגו דאיתקצאי לא אשכחן בה שום רבותא דאטו מי לא ידעינן דר"י אית ליה מיגו דאיתקצאי הא משנה שלימה שנינו בסוף מכילתין דאוסר ר"י בנבילה שנתנבלה בשבת אע"ג דלא דחי בידים וכ"ש הכא כיון דבמניח איירי לשיטת התוספות הוו דחי בידים ואשכחן נמי לר"י בברייתא דנר של מתכת דלעיל דאוסר בנר שהדליקו בו באותו שבת והיינו נמי משום מיגו דאיתקצאי וא"כ אי ס"ל רב כר"י לימא הלכה כר"י ואף את"ל דאיכא שום רבותא בחד מהנך בבי דסיפא טפי הוי ליה לרב למימר הך מילתא אנר שהדליקו בו באותו שבת דאיירי ביה הנך תנאי דברייתות דלעיל ולמימר דאפילו בהדליקו בשבת עצמו על ידי עכו"ם לדעת ישראל אפילו הכי אסור לטלטל בעודו דולק ולאחר שכבה מותר כיון דלא איתקצאי בין השמשות ועוד דהתם בהיתירא נמי משכחת לה כגון שהדליקו לחולה או לחיה כמ"ש הפוסקים באמת בא"ח סי' רע"ט ע"ש:

ולולי דברי התוספות היה נראה לפרש דהא דקאמר רב יש עליה מעות אסור לטלטלה היינו בכל גוונא ל"ש שוכח ל"ש מניח משום דלכאורה עיקר החילוק שבין שוכח למניח לענין בסיס לדבר איסור בעוד שמונח עליו היינו משום דבמניח דחיא בידים ובשוכח לא דחיא בידים. א"כ לפ"ז תליא הך מלתא בפלוגתא דר"י ור"ש דלר"ש לא מיתסר אלא היכא דדחי בידים כדמסקינן לקמן הנח לנר שמן ופתילה דנעשין בסיס לדבר איסור משא"כ לר"י אשכחן דאפילו בלא דחיה בידים אוסר כגון בהמה שנתנבלה בשבת וכה"ג טובא. א"כ לפ"ז שפיר מצינן למימר דהא דאמר רב לקמן ל"ש אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס היינו משום דמתניתין דפרק נוטל ע"כ לא מתוקמא אלא כר"ש דלר"י אפילו בשוכח אסור משא"כ רב גופא דסבר כר"י ולא איכפת ליה בהנך סתמי דמתניתין דבלא"ה אשכחן כמה סתמי כר"ש וכמה סתמי כר"י כדמשמע מסוגיא דהכא ולקמן בדף הסמוך בענין מוכני גופא ובסוף מכילתין וברפ"ק דביצה וא"כ שפיר אשמעינן רב הכא דביש עליה מעות אסור לטלטלה ל"ש שוכח ול"ש מניח משום דנעשה בסיס לד"א אע"ג דלא דחי בידים אפילו באיסורא דרבנן דהא מעות גופא לא מיתסר לטלטל אלא משום איסור מוקצה דרבנן כך היה נ"ל לולי שהתוספות לא פירשו כן:

מיהו מסתימת לשון רש"י והרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל נראה שמפרשים להך דיש עליה מעות בכל גווני ל"ש שוכח ול"ש מניח וכפשטא דמימרא דרב דלא איירי בשוכח ומניח בשבת עצמו אלא כולה מילתא בע"ש איירי ובזה נתיישב ג"כ לשון הרי"ף בפרק נוטל שהוצרך להביא ראיה דהלכתא כרב בהא דאמר לא שנו אלא שוכח אבל במניח כו' אף ע"ג דלכאורה לא אשכחן מאן דפליג עליה ולמאי דפרישית א"ש שהוצרך לכך דלא נימא לאידך גיסא דהא דאמר רב במניח דנעשה בסיס היינו משום דס"ל כר"י משו"ה הוצרך להביא ראיה מדרבי יוחנן דאע"ג דס"ל כר"ש אפ"ה מודה במניח דנעשה בסיס כנ"ל ואין להאריך כאן יותר ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה יש עליה מעות כו' ע"כ במניח איירי דבשוכח תנן בפ' נוטל מנער את הכר כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דאכתי הוו מצי לאוקמי בשוכח בטלטול גמור כו' ע"ש שנדחק ליישב ולענ"ד א"צ לדחוק אלא דכ"ש דאי אפשר לאוקמי מימרא דרב הכא בכה"ג דהא ממתניתין דהתם שמעינן לה דקתני מנער הכר ומוקי לה רב התם בשוכח אלמא דמנער אין טלטול גמור לא ואדרבא קשיא ליה לאידך גיסא דטפי הו"ל להתוס' להוכיח בפשיטות דבמניח איירי דאי בשוכח אמאי קאמר רב דאסור לטלטלו דמשמע אפילו לצורך מקומו שהוא עיקר הטלטול הנזכר בש"ס לענין מוקצה וכ"ש במטה שיש עליה מעות שאין דרך לטלטלה אלא לצורך מקומה ולקמן בפרק נוטל אמרינן דלצורך מקומו מטלטלן ועודן עליו והיינו בשוכח ובענין זה נראה שדקדק הר"נ ז"ל ע"ש:

מיהו אפשר דלא ניחא להו להתוספות הך הוכחה כיון דלא אמר רב גופא הך מילתא דלצורך מקומו מותר ואפשר דלית ליה הך סברא משום הכי ניחא להו לאיתויי מעיקר מילתא דבשוכח מותר לנער דהיינו מימרא דרב גופא התם ובלאו הכי ע"כ מתניתין דשרי לנער מוקמינן לה בשוכח ומשמע להו להתוס' דסתם לשון אסור לטלטל היינו אפילו לנער. כן נ"ל בכוונת התוס'. מיהו לפמ"ש בסמוך דאפשר דלקושטא דמילתא דרב איירי בכל גווני לא שנא שוכח ולא שנא מניח וכדפרישית אפ"ה לא תקשי מהא דאמרינן התם דלצורך מקומו מותר דאפשר דסוגיא דהתם היינו אליבא דר"ש דמיקל במוקצה דהא משמיה דר' יוחנן אמר התם ואיהו כר"ש ס"ל אבל לרב דס"ל כר"י שפיר מצי סבר דאפילו לצורך מקומו אסור כנ"ל ודו"ק :

בא"ד דאיכא לאוקמא כגון שהניחם לדעת ישראל כדי להסירם אחר שעה כו' והקשה מהרש"א ז"ל דבכה"ג אפילו אם היה עליה בה"ש אמאי אסור שהרי כתבו התוספות לעיל שאם היה בדעתו לסלקו הו"ל כשוכח כו' ע"ש. ונראה שנתכוין למ"ש התוס' לעיל בד"ה דכ"ע טלטול מן הצד ע"ש שהביאו ראיה לסברא זו מהא דאמרינן ס"פ במה טומנין מנער הכיסוי והן נופלות ומשמע ליה למהרש"א ז"ל שדברי התוספות בזה הלכה פסוקה היא והא ודאי ליתא דהך מילתא תליא באשלי רברבי דאדרבה בלשון רש"י בס"פ במה טומנין מבואר להיפך דכל שמניחם קודם השבת אף ע"פ שדעתו לסלקם מיד לאחר בה"ש אפ"ה מיקרי מניח ובטור א"ח והש"ע סי' ש"ט הביאו שני דעות בזה ועוד שהרי התוספות עצמם כתבו לעיל דף מ"ג גבי אפרוחים דכיון שכפאו הסל בה"ש והקצה אותו שעה אחת לצורך אפרוחים אף ע"ג שבידו להפריחם לאלתר אפילו הכי איתקצאי לכולי יומא וא"כ לפי סברת מהרש"א נראין דברי התוס' כסותרים זא"ז ואם באנו לחלק בין האי דאפרוחים ובין הנך שכתבו התוס' לעיל ד"ה טלטול מן הצד א"כ כמו כן יש לחלק במטה דיש עליה דשמעתין ועיין מה שאכתוב בזה ס"פ במה טומנין ומ"ז ז"ל האריך שם בענין זה ובפרק כל הכלים אבאר יותר אי"ה:

בפרש"י בד"ה מוכני שלה גבי שידה תנן כו' מוקפת מחיצות למרכב אנשים ונשים והקשו בתוספות דא"כ חזיא למדרס ותו לא שייך בו מדידה דמדוס לא איתקש לשק כו'. ובמנחות דף ל"א הקשו התוס' ג"כ קושי' זו ותירצו דמה שעשוי למרכב אנשים מעיר לעיר לא מיקרי מדרס והביא ראיה מהאי דאנקטמין טהורין לקמן ס"פ במה אשה ור"ת דחה שם ראיה זו נראה דמש"ה לא מייתו התוס' הכא הך שינויא דהתם ועיין בתי"ט פ' כ"ד דכלים שהאריך לחלק בענין אחר בין פשוטי כלי עץ דחזי למדרסות ובין כלים הבאים במדה דבהנך לא שייך האי כללא דכל מטמא במדרס מטמא בטמא מת וכתב דכן נראה משיטת הרמב"ם והביא שם ג"כ לשון רש"י מ"ש גבי מפץ במת לקמן בפרק ר"ע ובפרק כיצד הרגל עיין שם באריכות ויש לתמוה דאישתמיט ליה לשון רש"י והתו' דהכא בשמעתין וכבר הארכתי בזה ג"כ במקום אחר לחלק בכמה גווני בין פשוטי כלי עץ דחזי למדרסות ובין כלים הבאים במדה וכאן אין להאריך:

בד"ה ואין מצלת כו' דאם השידה מחזקת ארבעים כו' ולא שנכנסה לבית שהמת בו דא"כ אין כאן הצלה שהרי הגג מאהיל כו' עס"ה. לכאורה נראה דמשמע לרש"י דהך שידה אע"פ שמוקפת מחיצות אפ"ה אין לה גג מלמעלה ולא הוי דומיא דתיבה ומגדל אם כן לפ"ז שפיר כתב שהרי הגג מאהיל על הטהרות מלמעלה כיון שהשידה פתוחה מלמעלה כלפי גג הבית משא"כ אם נאמר שהשידה מכוסה ג"כ מלמעלה וסתומה לגמרי כמו תיבה ומגדל א"כ לא שייך לומר שהרי הגג מאהיל על הטהרות כיון שגג השידה מפסיק בין הטהרות לגג הבית והוי כאהל בתוך אהל ששנינו להדיא בפ"ד דאהלות דמגדל שעומד בתוך הבית טומאה בתוכו הבית טמא טומאה בבית מה שבתוכו טהור שדרך הטומאה לצאת ואין דרכה להכנס וכמ"ש שם כל מפרשי משניות דאיירי במגדל הבא במדה ודלתותיה מגופות מש"ה מצלת על טהרות שבתוכה דהוי כאהל בתוך אהל כיון שגג המגדל מפסיק בין גג הבית לטהרות שבתוכה וא"כ ע"כ לא משמע ליה לרש"י לפרש שידה דהכא בכה"ג ואפשר דהיינו שאין דרך השידה להיות סתומה מלמעלה אלא דאכתי קשה על מ"ש רש"י בסוף דבריו שרבותיו דוחקין ומפרשין אותה באהל המת ממש ובשל חרס מוקפת צמיד פתיל ע"ז כתב רש"י דהרבה תשובות יש וא"כ יש לתמוה על רש"י ועל רבותיו דמאי דוחקייהו לאוקמי בשל חרס ומוקף צמיד פתיל שהיא סתומה מכל צד אף מלמעלה וטפי הו"ל לפרש בפשיטות בשל עץ כה"ג גופא שהיא מכוסה כגג מלמעלה ואם כן דמיא לגמרי להאי דמגדל דפ"ד דאהלות ובפשיטות הוי מצי רש"י לפרש דלא מצי איירי שנכנס לבית שהמת בו דאם כן למה לא יטמא הכלים שחוץ למגדל נגד המוכני כשאין המוכני נשמטת שהרי גג הבית מאהיל על הטהרות (דהמוכני בפני עצמה ודאי אינה מוקפת צמיד פתיל כדמסיק רש"י גופא על לשון רבותיו) אע"כ בב"ה איירי וצ"ע ליישב ודו"ק:

בגמרא הא אין עליה מעות שריא כו' ההיא ר"ש היא. כבר כתבתי בסמוך דיש לדקדק דמעיקרא מאי קשיא ליה לעולא ממוכני ומדיוקא אטו בלא"ה מי לא אשכחן כמה משניות דלר"ש לית ליה מיגו דאיתקצאי ור"י אית ליה ומאי משני נמי ההיא ר"ש היא פשיטא דר"ש היא דהא ר"י ודאי אית ליה מיגו דאיתקצאי אע"ג דלא דחי בידים כגון ההיא דנתנבלה בשבת. ואפשר דניחא ליה לאקשויי מסתם מתני' דמוכני דאיירי במעות כגוונא דמימרא דרב גופא ולא ניחא ליה למימר דרב פליג אסתם מתני' ע"ז משני הש"ס שפיר האי ר"ש היא ואפ"ה רב כר"י ס"ל היינו משום דסתמא אחרינא אשכח והיינו סתם מתני' דאין משקין ושוחטין את המדבריות דמייתי הש"ס בסוף מכילתין וכה"ג טובא. מיהו יותר נראה דמעיקרא הוי סבר דרב גופא במוקצה לטלטול כר"ש ס"ל כדאשכחן לר"ה תלמידיה בר"פ מפנין דהכי ס"ל וכמו שאבאר. ולפ"ז הא דאסר הכא בהיה עליה בה"ש היינו אפילו כר"ש דר"ש גופא לא שרי במותר השמן ובטלטול הנר שהדליקו בו אלא משום דאדם יושב ומצפה אימתי יכבה נרו משא"כ בהאי דמטה שהיה עליה מעות בה"ש קס"ד דלא שייך לומר אדם יושב ומצפה א"כ הוה ליה ככוס וקערה ועששית דמודה ר"ש דלא יזיזם ממקומם כדאיתא לעיל וכדאשכחן נמי בבכור שנפל לבור דמייתי הש"ס לקמן דאוסר ר"ש משום דלא שייך לומר אדם יושב ומצפה א"כ לפ"ז מקשה שפיר מדיוקא דמוכני דאשכחן סתם מתניתין וע"כ היינו כר"ש וע"ז משני הש"ס שפיר ההיא ר"ש היא דלית ליה מוקצה והיינו נמי משום דבכה"ג שייך נמי אדם יושב ומצפה שמא יטלנה תינוק או עכו"ם כמ"ש התוס' בפ"ק דחולין גבי השוחט בשבת ע"ש וכמ"ש הפוסקים לחלק בין מטה דהכא לכוס וקערה ועששית דלעיל מיהו רב כר"י ס"ל אפילו במוקצה לטלטול והיינו דמייתי ה"נ מסתברא כנ"ל ודוק ועיין בסמוך:

ועוד נ"ל דהמקשה הוי סבר דהאי דמוכני ע"כ ר"י היא דכר"ש לא מתוקמא הא דקתני רישא יש עליה מעות אסור לטלטלה ומדנקיט סתמא משמע אפילו שוכח ואפילו לצורך מקומו ולר"ש ודאי שרי וא"כ ע"כ ר"י היא ואפ"ה כשהיה עליה בה"ש מותר דהא דאסר ר"י בנר שהדליקו בו היינו משום דלדידיה הוי מוקצה מחמת איסור דאורייתא כדפרישית משא"כ במוכני דמעות גופא אינו אלא מוקצה דרבנן מש"ה מקשה שפיר וע"ז משני הש"ס שפיר ההיא ר"ש היא ורישא במניח כמ"ש התוס' כנ"ל נכון ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה הא אין עליה מעות כו' קשה לרשב"א מאי פריך כו' מיהו מטה שייחדה והניח עליה כו' עס"ה. עיין במהרש"ל שכתב שהוא גליון וכן נמצא בש"ס חדשים שמצא בתוס' ישנים על הגליון. ובאמת אין זה גליון דכל הני מילי מעליותא אתמר משמיה דגברא רבה ופה קדוש אמרו כמ"ש הרא"ש ז"ל בשמעתין בשם ר"ת שפסק כן והיינו לפי שיטתו שכתבו התוס' כאן בשמו דהכל מודים בסיכי זיירי ומזורי כו' והאי הכל מודים היינו אפילו ר"ש ודלא כפרש"י לקמן בר"פ כל הכלים דהאי הכל מודים היינו רבנן דפליגי עליה דרבי נחמיה ע"ש וא"כ זה ג"כ שיטת התוספות לעיל ד"ה ומה נר ובסמוך ד"ה ה"נ מסתברא דהנך בעלי התוספות לא משמע להו הך סברא דר"ת אלא כשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל שפסקו במטה שיחדה והניח עליה מעות שרי לדידן למאי דקי"ל כר"ש בכולהו מוקצה ומפרשים נמי דהאי הכל מודים דפרק כל הכלים כפירש"י דלא קאי אר"ש ובטור וש"ע סימן ש"י הובאו שני הדיעות נמצא זכינו לדין שאין זה גליון ולפ"ז מ"ש ג"כ מהרש"א ז"ל דהאי ומיהו שייך לקמן אין צורך לזה כלל דשפיר שייך הכא בקושיות הגמרא והיינו למאי דפרישית בסמוך דהמקשה הוי סבר דרב ס"ל כר"ש במוקצה לטלטול ומש"ה פריך לרב מהאי דיוקא וע"ז כתבו התוס' שפיר דהאי דמטה שיחדה והניח עליה נמי מצינן לאוקמי אפילו כרבי שמעון דאל"כ לא הוי מקשה הש"ס מידי כנ"ל ודו"ק:

דף מה עמוד א

בגמרא ה"נ מסתברא דרב כר"י ס"ל דאמר רב מניחין נר כו' משמע הכא להדיא דרב לגמרי כר"י ס"ל אפילו במוקצה לטילטול וקשיא לי טובא מסוגיא דפרק מפנין בהא דאמר ר"ה התם בשר תפל מותר לטלטלו ומקשה הש"ס והא ר"ה תלמידיה דרב הוי ורב כר"י ס"ל דאית ליה מוקצה ומשני התם במוקצה לאכילה ס"ל כר"י ובמוקצה לטלטול ס"ל כר"ש א"כ משמע להדיא דרב גופא במוקצה לטלטול כר"ש ס"ל דאל"כ לא משני התם מידי ממאי דמקשה והא ר"ה תלמידיה דרב הוי. מיהו לפמ"ש לעיל במשנתינו א"ש דהא דאמרינן התם דר"ה במוקצה לטלטול ס"ל כר"ש לאו במוקצה לטלטול דכלים איירי אלא דוקא במידי דמאכל דלא מיתסרו אלא משום מוקצה לאכילה ומש"ה לא החמירו כ"כ לאסרם אפילו בטלטול וכמ"ש לעיל מילתא בטעמא כנ"ל. מיהו שיטת מפרשים הקדמונים לא משמע כן ובפ' מפנין אבאר עוד בזה אי"ה ודו"ק:

שם בעא מיניה ר"ל מר"י חטין שזרען בקרקע כו' כי לית ליה לר"ש מוקצה היכא דלא דחייה בידים כו'. ולכאורה לא שייך הך איבעיא זו כאן אמתניתין ואשקלא וטריא דלעיל דכולהו איירי במוקצה לטלטול ואיבעיא דהכא במוקצה לאכילה ולעיל אברייתא דמותר השמן שבנר הו"ל לאתויי דהא פשיט ליה רבי יוחנן מינה ואמילתא דר"י נמי יש לדקדק דטפי הו"ל לאתויי מגרוגרות וצמוקים כמו שהקשו התוס'. אמנם למאי דפרישית לעיל בסמוך א"ש טובא דעיקר איבעיא דר"ל אי מודה ר"ש היכא דדחי בידים כי האי גוונא דחטין או לא נראה דתליא באוקימתא דמתניתין דמוכני דלעיל דממותר השמן שבנר ודאי לא מצינן למיפשט דאפילו דחיה בידים לית ליה דשאני התם דיושב ומצפה אימתי יכבה נרו כדמסקינן לקמן משא"כ בחיטין וביצה לא שייך לומר יושב ומצפה שהרי עדיין הן בדיחויין כמ"ש התוספות אלא איכא למיפשט הך מילתא היינו מהאי דמוכני דלמאי דמוקמינן לה כר"ש אפילו הכי אוסר ביש עליה מעות ע"כ היינו משום דדחי בידים ועדיין הם בדיחויין אלא משום דאיכא לאוקמי מתניתין דמוכני נמי כר"י כסברת המקשה וכדפרישית ועוד דרבי יוחנן גופא מוקי לה לקמן סתם מתניתין דמוכני כרבי יהודא וע"ז מהדר ליה ר"י שפיר אין מוקצה לר"ש אלא שמן שבנר בלשון כלל ופרט משום דאתי למעט נמי מטה שיש עליה מעות דשרי לרבי שמעון אף על גב דעדיין הם בדיחויין והא דאסר ר"ש בנר הדולק בין להסתפק ממנו ובין לטלטל הנר היינו משום דהוקצה למצותו הוקצה לאיסורו כמו שאבאר מה שאין כן בחטין וביצה ה"ה למטה שיש עליה מעות לית ליה לרבי שמעון מוקצה כלל אע"ג דדחי בידים ועדיין הם בדיחויין והיינו משום דרבי יוחנן לטעמיה דבלא"ה מוקי לקמן מתניתין דמוכני כרבי יהודה. נמצא דלפ"ז לא שייך הכא הך מילתא דגרוגרות וצמוקין כלל כן נ"ל נכון בעזה"י ואפילו הכי לא נפקא מיניה מידי לדינא דאע"ג דלפמ"ש רבי יוחנן אליבא דר"ש מטה שיש עליה מעות מותר לטלטלה וכל הפוסקים כתבו לאיסור מ"מ סוף סוף הא רבי יוחנן גופא פסק לקמן כר"י היכא דדחי בידים כמ"ש התוס' לקמן בסוגיא דקינה של תרנגולים:

בתוס' בד"ה אלא שמן שבנר כו' תימא לרשב"א כו' עס"ה. כבר נתיישב מתוך מ"ש בסמוך ועיין בספר מג"ש למ"ז ז"ל שתירץ דגרוגרות וצמוקים אתמול לא היה שם אוכל עליהן כלל וכבר כוונתי בזה ג"כ לדעתו ונתבאר יותר מתוך מה שכתבתי באריכות במשנתינו ובסוגיא דשמעתין דלעיל בסמוך:

בגמ' ולית ליה לר"ש הוקצה למצותו והתניא סיככה כהלכתה. משמע דהמקשה הוי סבר דרבי יוחנן אליבא דר"ש לית ליה מוקצה אלא דוקא היכא דאיכא תרתי הוקצה למצותו והוקצה לאיסורו ומש"ה מקשה שפיר מסיככה כהלכתה דליכא אלא מוקצה למצותה לחוד והא דלא מקשה נמי לאידך גיסא ולית ליה לר"ש הוקצה לאיסורו לחוד דהא שמעינן לה בבכור דאוסר אף על גב דלא מיתסר אלא מחמת איסור ראיית מומין לחוד וכמו שכתבו התוס' לקמן אלא דאכתי לא דמי דכיון דהכא בשמן המטפטף איירי והוי כיושב ומצפה ומש"ה לא מיתסר אלא דוקא משום דאיכא תרתי לסברת המקשה כנ"ל:

שם וממאי דר"ש היא דתני רבי חייא בר יוסף כו' ופירש"י דהא דלא מקשה מהך ברייתא דרבי חייא בר יוסף לחוד היינו משום דלא מיתנייה בי רבי חייא ורבי אושעיא ולכאורה הוא דוחק גדול כיון דסוף סוף לא מצי לאקשויי לר"י אליבא דר"ש מברייתא דר"ח ור"א לחוד אלא מברייתא דר"ח ב"י א"כ הדרא קושיא לדוכתא:

ולולי פירש"י היה נ"ל ליישב בפשיטות דמהך ברייתא דר"ח בר"י דקתני ושוין בסוכת החג בחג שאסורה לא מצי לאקשויי כלל אדרבי יוחנן דאיכא למימר דשאני התם בסוכת החג דילפינן מהיקישא דחג דומיא דחגיגה כדאיתא בפ"ק דסוכה (דף ט' ע"א) ובפרק המביא וא"כ אפילו שאר מצות שהן מדאורייתא לא מצינן למילף כדמשמע שם בפ"ק דסוכה וע"ש בחידושינו ואם כן כ"ש דלא דמי לנר של שבת דאינו אלא מצוה דרבנן בעלמא משום הכי איכא למימר דלא מהני הוקצה למצותו לחוד אלא בהדי מוקצה לאיסורא אף ע"ג דבאמת בהך היקישא דסוכה לחגיגה לא מצינן למילף דהוקצה למצותו אלא כדי שיעור הכשר סוכה כמ"ש התוס' לעיל דף כ"ב ובפרק המביא ע"ש מ"מ איכא למימר דאה"נ דהא דקתני ושוין בסוכת החג בחג שאסורה היינו כדי שיעור הכשר סוכה מש"ה הוצרך לאקשויי מעיקרא מברייתא דסיככה כהלכתה דאיירי בנוי סוכה שאינו אלא מדרבנן ולא שייך האי כלל בהיקישא דחגיגה ואפילו הכי אסור א"כ מקשה שפיר מנוי סוכה דרבנן אנר שבת דרבנן ובעי למידחי במאי דקאמר ממאי דר"ש היא ואהא מסיק שפיר מברייתא דר"ח בר"י דקתני ושוין בסוכת החב בחג שאסורה דמשמע דר"י ור"ש שוין לגמרי בענין זה וכיון דלר"י ע"כ מה שאוסר בסוכת החג היינו אפילו במה שיותר על הכשר סוכה ואפילו בדפנות הסוכה דהא ודאי לא גריעי מנוי סוכה דאסורין כדאשכחן בברייתא ואפילו את"ל דלאו ר"ש היא אלא ר"י הוא דקאמר לה מ"מ כיון דקתני באידך ברייתא ושוין א"כ ממילא משמע דר"ש נמי אוסר אפילו ביותר מכדי הכשר סוכה וממילא דהך ברייתא אזלא אליבא דכ"ע כנ"ל נכון בעזה"י לולי דרש"י לא פי' כן ובפרק המביא כתבתי עוד בדרך אחר דמהאי דסוכת החג לחוד לא מצי לאקשויי דאפילו את"ל דאיירי ביותר מכדי הכשר סוכה אפ"ה איכא למימר דשאני התם דאיכא נמי תרתי שהוקצה למצותה מיהו מדרבנן והוקצה נמי לאיסורא בה"ש משום סתירת אהל וכמ"ש שם באריכות לענין נפלה ואע"ג דקתני סיפא ואם התנה עליה הכל לפי תנאו ולשיטת רש"י והתוס' לא מהני תנאי במוקצה מחמת איסור היינו לפי האמת דבחד מינייהו סגי או הוקצה למצותו או הוקצה לאיסורו משא"כ לפי סברת המקשה דהכא דלא מיתסרי אלא היכא דאיכא תרתי אם כן ודאי מהני תנאו דתו ליכא הוקצה למצותו אלא הוקצה לאיסורו לחוד מש"ה מקשה מעיקרא מנוי סוכה דלא שייך ביה מוקצה מחמת איסור (ואף דמלשון רש"י כאן משמע קצת דבנוי נמי שייך סתירת אהל מ"מ נראה דלרווחא דמילתא כתב כן בדרך את"ל כדמוכח מלשון רש"י עצמו בפרק המביא ע"ש) ואפילו הכי אסור והא דקאמר ממאי דר"ש היא מסיק שפיר מדקתני בסיפא בהך ברייתא דר"ח בר"י ואם התנה עליה הכל לפי תנאו וההיא ודאי ר"ש היא דהא לר"י לא מהני ביה תנאי לא במוקצה למצותו ולא במוקצה לאיסורו כיון דלסברת המקשה כהדדי נינהו וא"כ מסתמא בברייתא דלעיל דנוי סוכה נמי ר"ש היא וכמו שהארכתי בזה בפרק המביא ע"ש ותמצא נחת אף שהוא בשינוי קצת מ"מ שניהם כא' טובים ודוק היטב:

שם כעין שמן שבנר קאמרינן הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו. ולכאורה לשון הוקצה לאיסורו תמוה ושפת יתר הוא ורש"י נדחק בזה ונראה דהוקצה לאיסורו שפיר איצטריך דאי משום הוקצה למצותו לחוד לא שייך לאסור לטלטל הנר אפילו בשעה שדולק אע"כ משום הוקצה לאיסורו וכדמשמע לקמן דף מ"ז דאמר רבא אליבא דר"ש הנח לנר שמן ופתילה הואיל ונעשה בסיס לדבר האסור ולשון האסור משמע דהיינו משום מוקצה דלענין מצוה לא אשכחן לשון בסיס ואע"ג דרש"י פירש לקמן דהכל נעשה בסיס לשלהבת והשלהבת לאו משום מוקצה אסור אלא משום מכבה מ"מ אי לאו איסור מוקצה לא הוי שייך לומר דנר נעשה בסיס דהא לר"ש שרי היכא דיושב ומצפה מתי יכבה נרו אפילו ע"י תינוק וגוי כמ"ש התוס' לעיל בד"ה יש עליה מעות ובפ"ק דחולין לענין השוחט בשבת ע"ש וא"כ ע"כ הא דאסור לר"ש משום דנעשה בסיס לדבר האסור היינו משום דכיון דכבר הוקצה למצותו לכל זמן דליקתו תו לא שייך לומר יושב ומצפה דרוצה בהדלקתו שלא יכבה כמ"ש התוס' לעיל (דף מ"ג ע"א) בד"ה בעודן עליו כנ"ל נכון והמדקדק בלשון רש"י יראה שקרוב הדבר שנתכוין למה שכתבתי ודו"ק:

שם אילימא ר"י ומה היכא דלא דחייה בידים כו' ופירש"י כגון שהכניסן לאוצר וכן כתבו ג"כ התוס' מיהו במ"ש התוס' דלא דחי בידים שמעינן לה לר"י מבהמה שנתנבלה. ויש לדקדק דהא בפ"ק דחולין גבי השוחט בשבת דאסור ליומיה ובעי למימר דר"י דנבילה היא ומסיק הש"ס מי דמי התם מעיקרא הוי מוכן לאדם והשתא מוכן לכלבים כו' מש"ה הדר ביה הש"ס וקאמר דר"י דמבשל היא משום דלא אשכחן דר"י אוסר היכא דלא דחי בידים אלא דנראה דהתם לענין השוחט בשבת קאמר הש"ס דלא דמי כיון דבהמה בחייה לאכילה עומדת ומעיקרא אוכלא הוא אלא אריה הוא דרביע עלויה מחמת אסור שחיטה משא"כ הכא בגרוגרות וצמוקים שפיר אתיא לה בק"ו מהאי דנבילה דהתם מיהו שם אוכל הוי עליה מאתמול משא"כ הכא בגרוגרות וצמוקים דלאו שם אוכל עלייהו כלל מאתמול והוי כעצים ואבנים שהיא מוקצה גמור. ובזה נתיישב ג"כ הא דלא מייתי בפ"ק דחולין מר"י דאוסר באוצר והיינו נמי משום דאכתי לא דמי להשוחט דהתם דאוכל גמור הוא ואריה הוא דרביע עליה כנ"ל ודוק היטב:

דף מה עמוד ב

בתוספות בד"ה לדבריו דר"ש קאמר כו' ותימא אמאי לא מוכח מהאי דלקמן כו' והורה במנורה כר"ש בנר כו' עס"ה. קושיא זו הניחו בתימה ולמאי דפרישית לעיל יש ליישב דמה שהורה במנורה להיתירא היינו משום דאתמול תורת כלי עליו ואפילו לר"י לא מיתסר אלא משום בסיס משא"כ פצעילי תמרה וכיוצא בו שפיר מצי סבר דאסור דהוי מוקצה ועוד נ"ל דשפיר מצינן למימר דנהי במוקצה לטלטול רבי ס"ל כר"ש אפ"ה במוקצה לאכילה ס"ל כר"י כדאיתא לקמן בר"פ מפנין ואף לפי מ"ש לעיל לפרש הך דר"פ מפנין בענין אחר היינו דוקא אליבא דר"ה דתלמידיה דרב הוה ורב אוסר בטלטול כלים משא"כ אליבא דרבי שפיר שייך לחלק מסברא בין מוקצה לטלטול ובין מוקצה לאכילה כמ"ש באריכות במשנתינו. כנ"ל ודו"ק:

אמר רבה בר בר חנא אמר רבי יוחנן אמרו הלכה כר"ש. סתמא דלישנא משמע דאדר"ש אמתניתין וברייתא דלעיל קאי דאיירי בנר שהדליקו בו באותו שבת דמהכא משמע דלית ליה לר"ש אפי' מוקצה מחמת איסור דחמיר מש"ה מקשי שפיר מהאי דקינה של תרנגולין דלמאי דס"ד מעיקרא לא הוי אלא משום דהוי כלי שמלאכתו לאיסור כפירש"י והאי מוקצה ודאי קילי טובא כמו שאבאר וקמ"ל דאפ"ה אוסר רבי יוחנן משום דס"ל כר"י א"כ כ"ש במוקצה מחמת איסור ומש"ה נמי אפילו למאי דמשני דאיירי דאית ביה ביצה והו"ל נולד אפ"ה מוכח שפיר דכיון דאסור בנולד כ"ש במוקצה מחמת איסור דהא לקושטא דמילתא קי"ל בסוף מכילתין דבכולהו שבת הלכה כר"ש לבר ממוקצה מחמת איסור ולשיטת רוב הפוסקים דנולד נמי שרי וכדמשמע נמי סתמא דלישנא דבכולהו שבת א"כ ע"כ דמוקצה מחמת איסור חמיר אפילו מנולד ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

בפרש"י בד"ה אלא לתרנגולין הלכך הו"ל מלאכתו לאיסור ואסור עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה טובא דהא לא אשכחן דפליגי ר"י ור"ש כלל בכלי שמלאכתו לאיסור וכמ"ש התוס' לעיל ס"פ שני דלצורך גופו ומקומו אפילו ר"י שרי ומחמה לצל אפילו ר"ש מודה דאסור. מיהו יש ליישב דשאני קינה של תרנגולין דלא חזי כלל למידי אחרינא אלא לתרנגולין וא"כ הו"ל כחצוצרות דמשמע לעיל סוף פרק במה מדליקין דלר"י אסור לצורך גופו ומקומו ולר"ש שרי וכן נראה מדקדוק לשון רש"י כאן בדיבור הקודם שכתב כלום עשוי לשום תשמיש והיינו כדפרישית. כן נ"ל בכוונת רש"י. אלא דמלשון רש"י לעיל ס"פ במה מדליקין שמפרש דהחילוק שבין שופר לחצוצרות היינו דשופר מלאכתו להיתר וחצוצרות מלאכתן לאיסור א"כ משמע דרש"י לא נחית לסברת התוס' דהתם דטעמא דחצוצרות משום דלא חזי למידי אחרינא ואם כן הדרא קושיא לדוכתא לכך נראה יותר דמ"ש רש"י דהו"ל מלאכתו לאיסור אין כוונתו משום כלי שמלאכתו לאיסור דבלא"ה כתבתי לעיל דלא שייך מלאכתו לאיסור אלא כשעושה מלאכה ממש עם הכלי וכן מצאתי בשיטת הפוסקים ואפשר נמי דאין תורת כלי כלל על הקינה אלא דכוונת רש"י בזה הענין עצמו שהקינה נעשית בסיס לדבר איסור שהן התרנגולין דאסורין משום מוקצה דב"ח ואע"ג דבמוקצה דב"ח אפשר דר"ש נמי מודה דאסור מ"מ לענין הקינה שאינה אלא משום בסיס סבר המקשה בפשיטות דכיון דמיקל ר"ש אפילו במוקצה מחמת איסור בין להסתפק ובין לטלטל הנר ולא אמרינן דנעשה בסיס אלא בשעה שהוא דולק א"כ כ"ש דיש להתיר בקינה של תרנגולין וא"כ מדאוסר ר' יוחנן ע"כ כר"י ס"ל. כנ"ל בכוונת רש"י:

מיהו למאי דפרישית לעיל דהא דקאמר רבי יוחנן אין מוקצה לר"ש אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק והיינו משום דהוקצה למצותו אבל בשאר דוכתי לית ליה לר"ש מוקצה כלל אפילו במטה שיש עליה מעות. וא"כ לפ"ז שפיר מדייק הש"ס הכי דאי ס"ד דרבי יוחנן ס"ל כר"ש לגמרי אם כן קשיא מהא דאסר ר"י לטלטל קינה של תרנגולין דודאי לא גריעי ממטה שיש עליה מעות ומנר שהדליקו בו באותו שבת דאי לאו דהוקצה למצותו הוי שרי אלא ע"כ מסיק הש"ס דאיירי בביצת אפרוח דאפילו ר"ש מודה דהוי כמעות עצמן ולא דמי למטה שתורת כלי עליה. ומכ"ש דא"ש למאי דמסיק בסמוך דאמרו וליה לא ס"ל דלפ"ז סבר רבי יוחנן כר"י לגמרי היכא דדחי בידים כמ"ש התוס' בסמוך דלפ"ז תו לא צריך לאוקמי בביצת אפרוח אלא דבלא"ה אסור דהוי כמטה שיש עליה מעות כנ"ל ודוק היטב:

בגמרא הכא במאי עסקינן דאית ביה אפרוח מת. נראה דלפ"ז הא דקאמר רבי יוחנן כלום עשו היינו משום דסתם קינה של תרנגולין שכיח להיות בו אפרוח מת ולזה כיוונו גם כן התוספות שכתבו דהוי כמניח שכוונתם אף שלא הניח האפרוחים אלא הקינה מ"מ הוי כמניח לענין זה דמיקרי דחיה בידים וכה"ג צריך לפרש נמי למאי דמסיק הש"ס דאיירי דאית ביה ביצת אפרוח. כנ"ל ודו"ק:

בתוס' בד"ה הב"ע דאית ביה פי' הר"ר יוסף כו' אלא ודאי ב"ח מוקצים הם כו' עס"ה. ולכאורה יש קיצור בלשון התוספות דהא לפ"ז הדרא קושיא לדוכתא למאי נקיט אפרוח מת. ועוד מ"ש מתרנגולין עצמן שהן ג"כ בעלי חיים. ועיין מ"ש מהרש"א ז"ל בזה אלא שאני מוסיף על דבריו דלא שייך כלל לומר דהקינה נעשה בסיס ולומר ג"כ דהוי כמניח אלא דוקא באפרוח מת כדפרישית בלשון כלום עשוי והיינו לפי שדרך הקינה להיות בו אפרוחים מתים נמצא דהוי ליה כמניח שישארו שם כל יום השבת משא"כ באפרוחים ובתרנגולין עצמן לא שייך לומר דהוי כמניח סמוך לשבת שהרי כבר מונחים והולכים שם מימות החול כמ"ש הב"י ובש"ע בשם תרומת הדשן דכה"ג לא מיקרי מניח וכ"ש הכא שדרכם לעלות ולירד מעל הקינה א"כ לא שייך בכה"ג לומר דהוי בסיס. כנ"ל ודו"ק:

בגמ' הב"ע בדאית ביה ביצה והאמר ר"נ מאן דאית ליה מוקצה אית ליה נולד כו' כבר כתבתי בזה בחידושי ביצה ברפ"ק דקשה מהכא על שיטת הפוסקים שפסקו דליתא לדר"נ משום דכל הנך אמוראי דהתם פליגי עליה כו' ע"ש. וא"כ היאך מקשה סתמא דתלמודא מדר"נ אדר"י וכ"ש לכאורה ר"י גופא מפרש התם טעמא משום משקין שזבו וא"כ לשיטת הפוסקים ע"כ ר"י לית ליה דר"נ ככל הנך אמוראי דהתם. וראיתי שהרשב"א ז"ל בחידושיו כאן הקשה קושיא זו ומיישבה בדוחק. ולמאי דפרישית התם בביצה ליישב הסוגיא דהתם ממילא נתיישב ג"כ הסוגיא דהכא ע"ש (דבכה"ג דהכא כ"ע אית להו הך מילתא דר"נ דהא בהא תליא) אלא דכאן לא באנו למדה זו דבלא"ה מקשה הש"ס שפיר דכיון דלמאי דס"ד השתא דרבי יוחנן בנר שהדליקו בו בשבת גופא ס"ל כר"ש אע"ג דהוי מוקצה מחמת איסור דחמיר טובא א"כ כ"ש דלית ליה נולד דהא לקושטא דמילתא קיי"ל דנולד מותר ומוקצה מחמת איסור אסור והא דאיצטריך לאתויי ממימרא דר"נ משום דבלא"ה היה אפשר לומר דנולד חמיר מכל המוקצות אפילו ממוקצה מחמת איסור שלא היה אתמול בעולם כלל מש"ה מייתי מדר"נ דאמר מאן דלית ליה לית נולד והיינו אפילו במוקצה שלא מחמת איסור א"כ שוב אין סברא לומר דר"י יחמיר כל כך לומר דנולד חמיר אפילו ממוקצה מחמת איסור דהו"ל כסברות הפוכות לגמרי. ועוד נ"ל ליישב בדרך אחר למאי דס"ד השתא דר"י כר"ש ס"ל א"כ תקשי האמר ר"י הלכה כסתם משנה ותנן אין משקין ושוחטין את המדבריות כדמקשו הש"ס בסוף מכילתין ומשני התם דר"י סתמא אחרינא אשכח והיינו מתני' דעצמות וקליפין דר"י בהא כר"נ ס"ל דב"ש כר"י וב"ה כר"ש. א"כ לפ"ז ממילא משמע דר"י סבר דנולד מותר דהא עצמות וקליפין נולד הוא כדמשמע מסוגיא דהתם וכמו שאבאר בעזה"י ולא מייתי הכא מילתא דר"נ אלא משום דר"נ גופא נמי נראה דלאו מסברא דנפשיה פשיטא ליה הכי דמה"ת נאמר דר"י ור"ש פליגי בפלוגתא רחוקה והא קי"ל אפושי פלוגתא לא מפשינן אע"כ משום דמהך מתני' דעצמות וקליפין גופא מדייק לה דהוי נולד ואפ"ה שרי וכן במימרא דרב לעיל בפרק במה מדליקין דר"י ור"ש פליגי בהדיא בקליפי אגוזים וגרעיני תמרים דהוי נולד דדמי נמי לעצמות וקליפין א"כ מקשה שפיר. נמצא דלפ"ז לפי האמת דמסקינן בסמוך דר"י היכא דדחי בידים כר"י ס"ל א"כ שפיר מצינן למימר דר"י לית ליה דר"נ ככל הנך אמוראי דריש פ"ק דביצה כן נ"ל נכון ודוק היטב:

בתוס' בד"ה דאית ביה ביצה כו' צ"ע דר"י גופיה כו' ואפשר דמש"ה לא הוי אסר ר"ש בטלטול עס"ה. נראה דכוונתם בזה דכיון דטעמא דמשום משקין שזבו הוי מותר בטלטול וא"כ מדאסר ר"י הכא לטלטל בקינה של תרנגולין ע"כ היינו בתרנגולת עומדת לגדל איירי משום נולד וא"כ מקשה הכא שפיר מדר"נ והא דאיצטריך ר"י בביצה לטעמא דמשקין שזבו היינו כדי לאוקמי בתרנגולת העומדת לאכילה דאל"כ מ"ט דב"ש כדאיתא התם כנ"ל ברור ולפ"ז אין מקום לקושיית מהרש"א ז"ל. מיהו כבר כתבתי בחידושי ביצה דיש לתמוה היאך אפשר לומר כן דהא בפ"ק דביצה מייתי הש"ס דר"א ב"א אמר לאושפזיכניה דביצה אסור לטלטלה בי"ט ע"ש אע"ג דר"א ב"א גופא סבר לעיל בפ' במה מדליקין דנולד מותר ואפ"ה אוסר לטלטל הביצה וכ"ש דמשמע התם דאליבא דרבי יוחנן איירי וע"ש בחידושינו. מיהו השתא דאתינא להכי נ"ל שלא הוצרכו התוס' כאן לזה דאפילו את"ל דמשום משקין שזבו אוסר נמי בטלטול היינו הביצה עצמה כיון דלא חזיא באכילה ליומיה אבל מ"מ אין סברא להחמיר ולומר דהקינה של תרנגולים יאסר בטלטול בשביל כך אע"כ דהביצה אסורה משום נולד משום הכי הקינה ג"כ אסור דנעשה בסיס לדבר איסור כן נ"ל נכון ודו"ק:

בד"ה אין לנו אלא בנר כר"ש כו' אע"ג דנבילה מוקצה מחמת איסור כדפי ר"ת התם לא דחייה בידים כו' עכ"ל. ואף על גב דלפ"ז לא מקשה הש"ס שפיר בסוף מכילתין אהא דפסק רבי יוחנן הלכה כר"ש בבהמה שנתנבלה מסתם מתניתין דאין משקין ושוחטין את המדבריות ומאי קושיא דילמא שאני התם במדבריות דחינהו בידים מה שאין כן בהמה שנתנבלה לא דחי לה בידים אלא דבלאו הכי ע"כ הש"ס דהתם לא נחית להך סברא דמדבריות מיקרי דחינהו בידים דהא לעיל בשמעתין אמרינן לחד שינויא דמדבריות לגרוגרות וצמוקין דמו לפי שדחינהו בידים א"כ מאי מקשה התם דהא בגרוגרות וצמוקים ר"ש גופא מודה אלא ע"כ דסוגיא דהתם אליבא דאידך שינויא דלעיל קאי דמדבריות לא מיקרי דחינהו בידים ועי"ל דבלאו הכי לא ניחא ליה להש"ס לומר דרבי יוחנן מסברא דנפשיה ס"ל כר"י בחדא בדחינהו בידים ופליג עליה בחדא בלא דחינהו דמאן פלג ליה אלא דמ"ש התוספות כאן לחלק בין דחינהו ללא דחינהו היינו לפי המסקנא דהתם דרבי יוחנן סתמא אחרינא אשכח היינו הך דעצמות וקליפין דבית הלל כר"ש אלמא דבלא דחינהו סתם לן תנא כר"ש ובדחינהו סתם לן תנא כר"י כי היכא דלא תקשי סתמא אסתמא ועוד דמקשה דהתם למאי דלא אסיק אדעתיה הא דאמר רב נחמן אנו אין לנו אם כן ס"ד דבעצמות וקליפין נמי מסתמא בית הלל כר"י ואם כן אפילו בלא דחינהו בידים סתם לן תנא כר"י ואם כן הוי ליה תרי סתמי. כנ"ל נכון ודו"ק:

דף מו עמוד א

בא"ד אך לפ"ז קשה לרשב"א כו' הא אמרינן בריש כל הכלים הכל מודים בסיכי וזירי ומזורי כו' עכ"ל. נראה דרשב"א מפרש כשיטת ר"ת דלעיל דהאי הכל מודים דר"פ כל הכלים אדר"ש קאי משא"כ לפירש"י שם דהאי הכל מודים אדרבנן דפליגי אדרבי נחמיה קאי א"כ לק"מ. מיהו בלאו הכי לא ידענא מאי קשיא ליה לרשב"א שאם נפרש דעיקר קושייתו היינו דלמאי דמשמע דר"י גופא כרבי יהודה ס"ל אפילו בנר דאסור משום מוקצה והא דקאמר אנו אין לנו אלא בנר היינו אליבא דר"ש ורוצה לומר אבל במנורה ר"ש גופא מודה א"כ אמאי הדר ביה הש"ס לפרש דהא דמודה ר"ש במנורה היינו משום בנין דאכתי הוי מצי למימר דהא דמודה ר"ש היינו משום קביעות מקום כדמעיקרא דהא בפ' כל הכלים משמע דר"ש מודה דהיכא דמייחד ליה מקום אסור ואף שרשב"א עצמו מפרש בסמוך דלמסקנ' כה"ג לא הוי קביעות מקום היינו משום דאזיל לפי פירושו דהכא דר"י גופא סבר כר"ש משא"כ להך פירושא דר"י גופא לא ס"ל כר"ש אלא דכולה מילתא דנר ומנורה אליבא דר"ש איירי א"כ שפיר מצי למימר דמסברא קאמר ר"י דר"ש מודה במנורה דהוי קביעות מקום דמה"ת נאמר דר"י ור"ש פליגי בפלוגתא רחוקה דר"י אוסר אפילו בנר דלא שייך קביעות מקום כלל ור"ש יתיר אפילו במנורה דשייך בה קביעות מקום קצת כל זה מוכרח בכוונת הרשב"א וכן כתב מהרש"א ז"ל ע"ש אלא דאכתי לא ידענא מאי קשיא ליה לרשב"א דהא ודאי שפיר מקשה בגמרא דאי ס"ד דבכה"ג מיקרי קביעות מקום לר"ש א"כ רבי חייא דמתיר בכילת חתנים הוי דלא כמאן לא כר"י ולא כר"ש אע"כ דבכה"ג פשיטא דלא הוי קביעות מקום וא"כ ע"כ הא דאמר רבי יוחנן דר"ש מודה במנורה היינו משום בנין. ובר מן דין תמוה לי טובא במאי דמייתי הרשב"א ראיה מסיכי וזירי ומזורי לכאורה לא דמי כלל דשאני התם שכלים הללו מלאכתן לאיסור כפירש"י והתוס' שם שמיוחדים לבית הבד ולאריגת בגדים וא"כ נהי דכלים שמלאכתן לאיסור לצורך גופן או מקומן שרי היינו משום דחזו לתשמישי אחריני משא"כ בהנך דקפיד עלייהו ומייחד להו מקום תו לא חזו לתשמישי אחריני. וא"כ לפ"ז במנורה וכילת חתנים דהכא שמלאכתן להיתר וכמ"ש לעיל דנר ומנורה לא מיקרי מלאכתן לאיסור כיון שאין עושין מלאכה בגוף הכלי אלא בסיס בעלמא הוא דעבדו וכן מצאתי להדיא שכ"כ הרשב"א ממונפלא"ר בחידושי שבת בר"פ כל הכלים ע"ש וכמו שאבאר בסמוך גבי שרגא דמשחא. ועוד דע"כ ממקומו הוא מוכרע מסוגיא דשמעתין גופא דאי ס"ד דמנורה נמי מיקרי מלאכתה לאיסור א"כ מאי מקשה אביי הכא מכילת חתנים דהא ודאי מלאכתה להיתר הוא דרבי חייא דקאמר מותר לנטותה ומותר לפרקה אע"כ כדפרישית דמנורה נמי מיקרי מלאכתה להיתר כמו כילת חתנים א"כ מקשה אביי שפיר דאי ס"ד דמטעם קביעות מקום אסור בטלטול אפילו במלאכתו להיתר אם כן תקשי מכילת חתנים אלא ע"כ דבמלאכתו להיתר לא שייך לאסור משום קביעות מקום כמ"ש הטור והש"ע בריש סימן ש"ח וכדמשמע להדיא לקמן בפרק כל כתבי (דף קכ"ב) גבי פמוטות של בית רבי כמ"ש התוס' והרא"ש שם (ועיין מה שאכתוב שם בלשון רש"י) וכדאיתא נמי להדיא בס"פ המוצא תפילין (דף ק"ב ע"א) בהאי שריתא דהוי בי רבי פדת וכמ"ש התוס' והרא"ש בס"פ במה מדליקין גבי חלתא בת תרי כורי ע"ש ונראה דרשב"א בעל התוס' לא נחית להך סברא. אלא דלפ"ז סוף סוף קשיא הך סוגיא דפרק כל כתבי גבי פמוטות של בית רבי לא הוי כמסקנא דהכא. וצ"ע גדול ליישב ודו"ק:

בד"ה דחוליות קשה לר"י דבפ"ב דביצה משמע דב"ה שרי כו' עס"ה. ויש לדקדק דמאי קשיא להו דהא בפ"ק דביצה (דף יו"ד ע"א) משמע דהא דס"ל לב"ה אין בנין בכלים גבי תריסין היינו משום שמחת יו"ט כדמשמע דמה"ט א"ר יוחנן מוחלפת השיטה ואף למאי דדחינן התם ואמרינן דילמא לא היא ומשמע שרוצה לומר אפילו היכא דלא שייך שמחת י"ט ס"ל לב"ה דאין בנין בכלים מ"מ כיון דהכא בשמעתין אליבא דרבי יוחנן קיימינן ואיהו ס"ל דדוקא משום שמחת י"ט התירו ולכאורה היה נ"ל בזה דסברו התוס' דנהי דלענין חזרת תריסין שייך שמחת י"ט אפ"ה לענין מנורה דאיירי בשמעתין משמע להו דלא שייך שמחת י"ט אלא דא"א לומר כן דהא במתני' דהתם פ"ב דביצה קתני להדיא דר"ג שהיה מחמיר בזקיפת מנורה היינו כב"ש דבית הלל שרי וא"כ ע"כ לרבי יוחנן דאמר מוחלפת השיטה משום דבתריסין מיקל ב"ה משום שמחת י"ט א"כ ממילא מוכח דבזקיפת מנורה נמי שייך שמחת יו"ט והנלע"ד בזה דעיקר קושיית התוס' דהכא אהא דפשיטא ליה לסתמא דתלמודא דהכא דקאמר הלכך חוליות בין גדולה ובין קטנה כו' ובקטנה דאית ביה חידקי פליגי ומנ"ל לתלמודא להחמיר כולי האי כיון דלב"ה אין בנין בכלים אלא משום חומרא בעלמא א"כ טפי הול"ל דר"י ור"ל פליגי אפילו בגדולה דאית ביה חידקי לכך הוצרך תוס' לתרץ ולחלק בין חליות דהכא לחוליות דפ"ב דביצה דחוליות דהתם דמיא לתריסין שאין בהם בנין כ"כ וחוליות דהכא פשיטא ליה לסתמא דתלמודא דחמיר טובא דדמי לבנין גמור משום הכי משמע דאפילו בגדולה בחידקי שייך לגזור כן נ"ל בכוונת התוספות כאן מיהו בפ"ב דביצה כתבו התוספות עוד תירוץ אחר שנוטה קצת לסברא ראשונה שכתבתי ושם יבואר אי"ה ודו"ק:

בגמרא ומי אמר ר"י הכי והאר"י הלכה כסתם משנה ותנן מוכני שלה. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו דאמאי מייתי הכא טפי הך סתמא דמוכני מהנך סתמא דמייתי הש"ס בסוף מכילתין כגון ההיא דעצמות וקליפין ותירץ דהתם לא איירי במוקצה מחמת איסור משא"כ הכא דאיירי במוקצה מחמת איסור דחמיר טובא כו' ע"ש. ולענ"ד אין זה מספיק אדרבא כ"ש דלא מקשה הכא מידי דאית לן למימר דרבי יוחנן סתמא אחרינא אשכח היינו האי דאין משקין ושוחטין והך סתמא עדיפא טפי כיון שנשנה בסוף המסכת כמ"ש התוספות ברפ"ק דביצה. והנלע"ד דהנך סתמי דסוף מכילתין ודרפ"ק דביצה לא שייכי הכא דהנך כולהו איירי במוקצה לאכילה משא"כ כל השקלא וטריא דהכא בפלוגתא דר"י וריב"ל בענין נר קאי אברייתא דלעיל לענין טלטול מש"ה מקשה שפיר מטלטול דנר לטלטול דמוכני ולפ"ז לא שייך לומר דר"י סתמא אחרינא אשכח האי דאין משקין ושוחטין דשאני התם דהוי מוקצה לאכילה דחמיר טפי. אף לפי מ"ש לעיל בתחלת הסוגיא דלא שייך לחלק בין מוקצה לאכילה למוקצה לטלטול וכתבתי לפרש הא דמחלק בר"פ מפנין בענין אחר היינו משום דמסברא דנפשין אין לנו לחלק משא"כ היכא דקשיא סתמא אסתמא פשיטא שיש לנו לחלק בסברא כל דהו כי היכי דלא תיקשי סתמא אסתמא כנ"ל:

מיהו לפי מ"ש לעיל בסוגיא דמוכני וגבי חטין שזרען בקרקע א"צ לכל זה דבלאו הכי מוקי רבי זירא שפיר הך מתני' דמוכני כר"י משום דלא משמע ליה לאוקמי כר"ש דא"כ אפילו ביש עליה מעות הוי שרי כמ"ש שם ודו"ק:

בפרש"י בד"ה איבעיא להו חדא הוראה הויא והכי קאמר הורה במנורה להיתירא כדרך שהיה ר"ש מתיר בנר ישן כו' עס"ה. והקשו עליו בתוס' דאין לתלות מנורה בנר כו' ולענ"ד כבר נתיישב היטב בדקדוק לשון רש"י עצמו שכתב בסוף דבריו או דילמא כו' כדאמרינן בחידקי משמע דמעיקרא דבעינן למימר דחדא הוראה הוי היינו משום דמעשה דרבי איירי במנורה שאין בה לא חוליות ולא חידקי אלא משום דמנורה גדולה היתה ומה שהוצרך רבי להורות להיתירא היינו לאשמעינן דאין לאסור בכה"ג משום קביעות מקום והיינו כדרבי חייא בכילת חתנים. כנ"ל ברור בכוונת רש"י ז"ל ודו"ק ועיין מ"ש מ"ז ז"ל בספר מג"ש שהאריך בזה:

בגמ' אמר רבי יהודה שרגא דמשחא שרי לטלטולי. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו בריש פרק כל הכלים אהא דאמר רב יהודה התם דכלי שמלאכתו לאיסור אפילו לצורך גופו אסור וא"כ קשיא דר"י אדר"י וכתב לתרץ דנר שמדליקין בו לא מיקרי מלאכתו לאיסור כו' ע"ש. ונתתי שמחה בלבי שכוונתי לדעת הגדול מסברא דנפשאי כמו שכתבתי לעיל בסוגיא בכמה דוכתי להכריח סברא זו בראיות ברורות ובדקדוק לשון רש"י גבי קינה של תרנגולין ע"ש:

בתוס' בד"ה דנפטא אסור כו' ואע"ג דרב אית ליה מוקצה כו' ורבה נמי אית ליה כדאמר אביי כל מילי דמר עביד כרב כו' עכ"ל. והרשב"א ז"ל בחידושיו כתב דמשום הא לא איריא דהא דאמר אביי כל מילי דמר עביד כרב היינו דוקא היכא דפליג שמואל לחוד עליה משא"כ הכא דתליא באשלי רברבי דריב"ל נמי כר"ש ס"ל. אלא לפי שיטת רש"י לעיל (דף מ"ב ע"ב) דהא דאמר רבה בטעמא דרב חסדא דאין נותנין כלי תחת תרנגולת היינו משום דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל א"כ שפיר שמעינן דרבה כר"י ס"ל דהא לר"ש ביצה דבר הניטל הוא אלא דהתוספות שם לא כתבו כן ומכ"ש לפי שיטת רש"י שכתב בכמה דוכתי בביצה דרבה ס"ל מוקצה דאורייתא כדאמר להדיא בפרק אלו עוברין וכמ"ש שם בחידושינו ברפ"ק דביצה דמשמע דרבה לא הדר ביה בפרק אלו עוברין. וא"כ לפ"ז פשיטא דס"ל כר"י דאית ליה מוקצה מדמהדר למידרשיה מקרא דוהכינו אלמא דהכי ס"ל ועיין מה שאכתוב עוד בזה לקמן ובמסכת ביצה ובק"א:

דף מו עמוד ב

רמי ליה אביי לרבה תניא מותר השמן שבנר כו' אלמא לר"ש לית ליה מוקצה ורמינהו. ויש לדקדק אהא דמייתי אביי מברייתא דמותר השמן ואמאי לא מייתי ממשנתינו דאמר ר"ש כל הנרות מטלטלין חוץ מנר הדולק בשבת דמשמע לאחר שכבה מותר לטלטלה אלמא דלית ליה מוקצה. ועוד דטפי הוי ליה לאתויי מברייתא דלעיל בעיקר פלוגתא דר"י ור"ש דשמעינן מינה דלר"י אית ליה מוקצה ור"ש לית ליה מוקצה דקתני בהדי' כבתה מותר לטלטלה וא"כ הו"ל לרמויא דר"י אדר"י ור"ש אדר"ש מהך מתני' דבכור שנפל לבור דהתם איפכא שמעינן להו לא מיבעיא למאי דמשמע מלישנא דגמ' דכל השקלא וטריא דהכא דרמי ליה אביי לרבה ובשינויא דמשני ליה דהאי דבכור שנפל לבור איירי בנפל בו מום בי"ט וכמו שאבאר בסמוך דלכאורה לישנא דמתניתין דייק הכי אלא דאפילו לשיטת התוס' דמשמע להו דאיירי בבכור שנפל בו מום מעי"ט ומוכח לה ממילתא דר"י א"כ על כל פנים טפי הוי ליה לאתויי נמי מילתא דר"י דמתניתין וברייתא דלעיל וכן האי דבכור שנפל לבור דלפ"ז הוי מקשה שפיר ממה נפשך אי איירי בבכור שנפל בו מום בי"ט קשיא דר"י אדר"י ואי בנפל בו מום מערב י"ט קשיא דר"ש אדר"ש. והנלע"ד בזה דודאי לא מצי לאקשויי מהא דשרי ר"ש לטלטל הנר לאחר שכבה אהך מתניתין דבכור משום דבפשיטות מצינן למימר דמוקצה לאכילה סבר ר"ש דאסור ומוקצה לטלטול ס"ל דשרי כדמחלק הש"ס בר"פ מפנין בהאי דבשר תפל אליבא דר"ה ואף לפי מ"ש לעיל לפרש הסוגיא דר"פ מפנין בענין אחר לחלק בין טלטול מוקצה דמיני מאכל ובין מוקצה לטלטול הכלים היינו משום דמסברא יש לנו לומר כן כי היכי דלא תקשי סוגיות הש"ס אהדדי משא"כ הכא דבעינן למירמי דר"ש אדר"ש א"כ בקל מצינן לומר דשני ליה בין מוקצה דאכילה למוקצה לטלטול כי היכי דלא תקשי דידיה אדידיה כיון דטעמא רבה איכא לחלק בכה"ג כמ"ש באריכות במשנתינו:

והא דלא מקשה נמי דרבי יהודה אדרבי יהודה מהך ברייתא דטלטול נרות דמחמיר ר"י אף בטלטול אמתני' דביצה דמיקל אפילו במוקצה לאכילה דחמיר אלא דבהא נמי מצינן למימר בפשיטות דהא דמחמיר ר"י בנרות היינו משום דדחי בידים משא"כ בבכור דלא דחי בידים ותדע שכן הוא דהא בחולין גבי השוחט בשבת דאסור ליומיה ונסבין חברייא למימר דטעמא משום מוקצה ור"י דנרות הוא ומייתי הנך ברייתות דלעיל ודחה הש"ס דילמא שאני התם דדחי בידים (וכמו שאבאר עוד בזה בלשון התוס') ומש"ה מסיק הש"ס התם דר"י דמבשל הוא ומשום קנסא אלמא דבדלא דחיה בידים לא שמעינן ליה לר"י דאית ליה מוקצה. וא"כ לפ"ז לא קשיא ליה לאביי כלל דר"י אדר"י אלא דר"ש אדר"ש ומשום הכי הוצרך לאקשויי מברייתא דמותר השמן אמתניתין דביצה דר"ש אית ליה מוקצה ומוקצה דאכילה אדמוקצה דאכילה קשיא ליה כן נ"ל:

אלא דאכתי איכא למידק מאי מקשה דר"ש אדר"ש דילמא שני ליה לרבי שמעון בין שבת ליום טוב דשבת חמיר ולא אתי לזלזולי מש"ה לית ליה מוקצה משא"כ ביו"ט דקיל אית ליה מוקצה כדאמר רב נחמן ברפ"ק דביצה. מיהו בהא מצינן למימר דאביי ורבה לא משמע להו לחלק בהכי והיינו לשיטת הפוסקים דלא קי"ל כאוקימתא דר"נ בהא מ"מ לשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל וסייעתם שפסקו כן לפי האמת דמוקצה בשבת מותר וביו"ט אסור והיינו משום דמשמע להו דהנך אמוראי דפ"ק דביצה נמי מצי סברי הכי אלא דניחא להו לאוקמי אפילו בעומדת לאכילה כי היכי דלא תקשי התם וליפליגו בתרווייהו א"כ קשיא טובא בסוגיא דהכא. והנראה לענ"ד בזה דנהי דלענין פסק הלכה משמע להו לתנאי ואמוראי ולהנך פוסקים לחלק ולהחמיר לענין מוקצה ביו"ט משבת מ"מ אליבא דר"י ור"ש גופייהו ע"כ אין לחלק דהא רב אמר להדיא בפ' במה מדליקין דף כ"ט דר"י ור"ש גופייהו פליגי ביו"ט אע"ג דהתם בנולד איירי מ"מ משמע דה"ה לענין מוקצה. ומכל שכן דאתי שפיר טפי לפי מ"ש בסמוך לשיטת רש"י דרבה לא הדר ביה ואית ליה מוקצה דאורייתא מקרא דוהכינו כמו הכנה דחדא מילתא היא וכמו שאבאר בסוגיא דבכור שנפל לבור בלשון רש"י א"כ תו לא שייך לחלק בין שבת לי"ט דהא רבה גופא דריש מקרא דוהכינו דבין לשבת ובין לי"ט בעי הכנה מחול דוקא (ועיין מה שכתבתי בזה בריש פ"ק דביצה בלשון רש"י):

אלא אי קשיא לי הא קשיא לי דאכתי מקשה אביי לרבה מדר"ש אדר"ש דלמא הא דלית ליה לר"ש מוקצה במותר השמן שבנר היינו משום דלא הוי אלא מוקצה מחמת איסור דרבנן למאי דס"ל דכל כיבוי הוי מלאכה שאצ"ל משא"כ האי דבכור אם נפרש דאיירי בבכור שנפל בו מום ביום טוב וכדפרישית אם כן מאתמול בה"ש הוי מוקצה מחמת איסור דאורייתא כמ"ש רש"י והתוספות בביצה דף ל"א בבית שמלא פירות לחלק בין מוקצה מחמת איסור דאורייתא לאיסור דרבנן ואף לשיטת החולקין על רש"י והתוס' בזה דאין לחלק בין דאורייתא לדרבנן היינו לפי האמת לפי סוגיית הגמרא כמו שאבאר שם משא"כ הכא דאליבא דרבה קיימינן ואיהו ס"ל דמוקצה דאורייתא דדריש ליה בפרק אלו עוברין מקרא דוהכינו א"כ פשיטא דקרא לא איירי אלא בדבר שהיה מוקצה מאתמול מחמת איסור דאורייתא ואם כן בפשיטות יש לנו לומר דר"ש נמי אית ליה הך דרשא והיינו טעמא דבכור והא דמיקל במותר השמן היינו משום דהוי מוקצה מחמת איסור דרבנן ואם כן לא קשיא דרבי שמעון אדרבי שמעון. וידעתי גם ידעתי שיש לתרץ דאין ה"נ דמשמע מסוגיא דהכא דרבה הדר ביה מהא דאמר מוקצה דאורייתא לבתר דאקשי ליה אביי התם בפרק אלו עוברין אלא אכתי קשה לשיטת רש"י דביצה שסובר דלא הדר ביה. ועוד אכתי קושיא קמייתא קשה לפי שיטת הרמב"ם ז"ל וכ"ש דקשה למאי דפרישית בסמוך אדרבה מהא דמקשה אביי לרבה הכי דר"ש אדר"ש ולא שני ליה בין שבת לי"ט אלמא דהיינו משום דלא הדר ביה רבה:

מיהו נראה לענ"ד דאליבא דר"ש ע"כ לא משמע ליה לחלק לענין מוקצה בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן והיינו למאי שכתבתי לעיל דהא דמקשה מנוי סוכה אהוקצה למצותו דנר וקאמר התם ממאי דר"ש היא ומייתי התם ברייתא דקתני ושוין בסוכת החג ומדמה נמי התם מוקצה מחמת מצוה למוקצה מחמת איסור אם כן ע"כ דלא שני ליה לר"ש בין דאורייתא לדרבנן כמ"ש שם באריכות דנוי סוכה ואפילו סכך ודפנות יתרים על שיעור סוכה נמי אוסר ר"ש משום דכל דתיקנו רבנן כעין דאורייתא תיקנו ואם כן משמע דה"ה במוקצה מחמת איסור דאי ס"ד דר"ש אית ליה מיגו דאיתקצאי באיסור דאורייתא אם כן ממילא דה"ה באיסור דרבנן. ויש להביא עוד ראיות בזה ואין להאריך כאן יותר ועיין מה שאכתוב בזה בפרק המביא גבי בית מלא פירות אי"ה ודוק היטב:

בתוס' בד"ה והתנן ר"ש אומר כו' קשה לר"י מאי קא פריך הא ע"כ טעמא דר"ש כו' משום דסבר דאין רואין מומין ביום טוב דהא ר"י דאית ליה טפי מוקצה כו' וי"ל דדייק מדלא קתני כו' עס"ה. נראה דמעיקרא בקושיית ר"י הוי משמע להו להתוס' דמשום האי טעמא לחוד דאין רואין מומין בי"ט סבר ר"ש דאינו מן המוכן משום דהו"ל כמתקן והיינו כמו שפירש"י שם מהך הוכחה גופא דר"י אית ליה טפי מוקצה והתוס' שם הקשו עליו דמטעמא דמתקן לא שייך לאסרו בדיעבד אלא משום דמסוגיא דהכא משמע להדיא דמטעם מוקצה קאסר ר"ש כמו שהקשו שם גם כן על פירש"י מסוגיא דהכא והוכרחו לתרץ שם כמו שתירצו כאן דודאי מטעם מוקצה אמר ר"ש דאינו מן המוכן והא דמחמיר ר"ש טפי מדר"י היינו משום דאיירי בנפל בו מום מעי"ט דלר"י לא הוי מוקצה ולר"ש הוי מוקצה משום דאין רואין מומין וע"ז סובבים והולכים כל דברי התוספות דשמעתין שהכריחו לפרש דהנך תלתא מי יימר לאו דוקא כיון דבנפל בו מום קבוע מעי"ט איירי כמ"ש התוספות בדיבור הסמוך מסוגיית הש"ס דהתם:

אמנם לולי דברי התוס' היה נ"ל ליישב סוגיא דהכא בפשיטות דנהי דמסוגיא דהתם בשקלא וטריא דמתני' שם מסיק הש"ס הכי דלפ"ז ע"כ טעמא דר"ש משום דמתקן לכך הוצרך רש"י לפרש שם דטעמא דמתקן שייך לאסור אפילו בדיעבד משא"כ בסוגיא דהכא דרמי ליה אביי לרבה ודאי מקשה ליה שפיר דע"כ טעמא דר"ש משום מוקצה הוא דליכא למימר דמטעמא דמתקן אסור לר"ש אפילו בדיעבד דהא ודאי ליתא דהא בפ"ב דביצה דף י"ח גבי טבילת כלים משמע להדיא דלרבה לית ליה טעמא דמתקן מדהוצרך לפרש טעמא דאיסור טבילת כלים היינו משום שמא יעבירם ארבע אמות בר"ה ואקשי ליה אביי טובא עד שהוצרך רבה לדחוק דגזרינן י"ט אטו שבת וגזרינן נמי בור בחצירו אטו בור בר"ה ובהא נמי מקשה ליה אביי טובא ע"ש א"כ אי ס"ד דרבה אית ליה טעמא דמתקן א"כ מאי דוחקא לאוקמא משום הך גזירה דשמא יעבירם ולדחוק בכל הנך דוחקי ואמאי לא מפרש בפשיטות משום טעמא דמתקן אלא ע"כ דאפילו לענין טבילת כלים לא משמע טעמא דמתקן בי"ט מהטעם שכתבתי שם בחידושינו ע"ש וכ"ש דאין שום סברא להחמיר בטעמא דמתקן אפילו בדיעבד ע"י ראיית מומין בבכור שהם אוכל נפש עצמו וא"כ מהך סברא גופא מקשה אביי הכא שפיר לרבה דלדידך דלא ס"ל טעמא דמתקן א"כ ע"כ הא דאמר ר"ש אין זה מן המוכן היינו משום מוקצה א"כ קשיא דר"ש אדר"ש. וא"כ לפ"ז רצה אביי להכריח סברתו דהתם דטבילת כלים דטעמא משום מתקן וא"כ טעמא דבכור נמי משום מתקן וכמו שהוכחתי בחידושי ביצה שם (דף י"ח) דע"כ הוי סבר אביי דטעמא דטבילת כלים משום מתקן וע"ש:

ולענין עיקר קושיית התוס' שהקשו כאן היאך אפשר לומר דטעמא דר"ש משום מוקצה לחוד דא"כ הא ר"י אית ליה טפי מוקצה כבר כתבתי בסמוך בלשון הגמרא ליישב בטוב טעם דהא דמיקל ר"י הכא היינו משום דלא דחי בידים והבאתי ראיה מסוגיא דחולין גבי השוחט בשבת דמסקינן ר"י דמבשל היא ומשום קנסא משמע להדיא דהיכא דלא דחי בידים לית ליה לר"י מוקצה והיינו היכא דשייך לומר דיושב ומצפה כגון בבכור דהכא דכיון דלא דחי בידים שהרי לא היה אפשר לשוחטו מאתמול שעדיין לא היה בו מום מש"ה לא הוי מוקצה משום דיושב ומצפה שמא יפול בו מום והכי איתא להדיא בבכורות (דף כ"ה ע"ב) דבהמות כיוון דמנגחי אהדדי שכיח בהו מומא ע"ש:

ומהא דאשכחן דאוסר ר"י אפילו בלא דחי בידים כגון בהמה שנתנבלה נמי ליכא למידק דהא דחי ליה הש"ס שם בפ"ק דחולין דשאני התם דמעיקרא הוי מוכן לאדם וא"כ לא שייך לומר יושב ומצפה. ואף ע"ג דלעיל דף מ"ה קאמר הש"ס להדיא דר"י אפילו היכא דלא דחי בידים אית ליה מוקצה כבר כתב רש"י שם דהיינו במאי שאוסר הכניסן לאוצר וכתבו התוספות שם דהיינו מתני' דר"פ מפנין ובאמת דשם לא נזכר ר"י אדרבה סתם מתני' ר"מ היא וכמו שהקשה הרשב"א ז"ל באמת בחידושיו בסוגיא דלעיל דאיכא לאוקמי כר"מ וא"כ ע"כ רבה בשמעתין דהכא נמי מתוקמי להך דאוצר דלא כר"י אלא כר"מ. ועוד דנהי דמשמע לעיל דאוצר לא מיקרי דחי בידים היינו לגבי גרוגרות וצמוקים משא"כ גבי בכור ודאי אוצר מיקרי דחיא בידים שהרי הקצוהו בפירוש לאוצר וכן משמע מלשון הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות במשנה ראשונה דביצה ע"ש:

נמצא דלפ"ז שפיר מצינן למימר דכיון דלרבה לית ליה טעמא דמתקן ע"כ טעמא דר"ש משום מוקצה והיינו משום דלר"ש לא שני ליה בין היכא דדחי בידים להיכא דלא דחי בידים אלא כולה מילתא תליא ביושב ומצפה וכ"ש דא"ש למאי דפרישית בסמוך לשיטת רש"י דרבה לא הדר ביה ממאי דקאמר מוקצה דאורייתא בפרק אלו עוברין ודריש ליה מקרא דוהכינו אם כן שפיר אית לן למימר דר"ש נמי אית ליה הך סברא אלא דלר"י משמע ליה הך דרשא דוהכינו דוקא בדח' בידים ולר"ש משמע ליה הך דרשא היכא דלא שייך לומר כל כך אדם יושב ומצפה והיינו כדמסקינן הכא בבכור משום דאיכא תלתא מי יימר ואם כן לפ"ז כיון דמעיקרא לא אסיק אדעתיה דאביי לחלק בין תלתא מי יימר ובין חד מי יימר שפיר מקשה ליה לרבה מדר"ש אדר"ש ורוצה אביי להכריח סברתו בטעמא דמתקן כדמקשה ליה אביי לרבא גופא התם בביצה בטבילת כלים:

נמצא דלפ"ז אין צורך לדחוק דאביי דהכא הדר ביה ממאי דקאמר בביצה פרק אין צדין כוותיה דרבה בר ר"ה מסתברא והיינו כאדא בר אוכמי אלא אדרבה טפי אית לן למימר איפכא דהאי מימרא דאביי דהתם היינו לבתר דשני ליה רבא בשמעתין לחלק בין חד מי יימר לתלתא מי יימר ומסתמא קיבל מיניה אביי תלמידו ואם כן מה"ט גופא מסיק התם אביי כרבה בר ר"ה דבנפל בו מום מע"ט לכתחילה הוא דלא הא דיעבד ש"ד כיון דלא מיתסר משום מוקצה משום דאדם יושב ומצפה היכא דליכא אלא חד מי יימר אבל בנפל בו מום ביו"ט דאיכא תלתא מי יימר אפילו דיעבד נמי לא כיון דאיכא תלתא מי יימר כן נ"ל נכון בעזה"י לולי שהתוס' לא פירשו כן והיינו משום דלא נחתו לסברא זו שכתבתי לחלק אליבא דר"י בין דחי בידים ללא דחי בידים והיינו כמו שכתבו בדיבור הסמוך דהכי משמע להו סוגיא דפרק אין צדין דבנפל בו מום מעי"ט איירי פלוגתא דר"י ור"ש כדמוקמינן לה התם בהדיא מיהו גם בזה אבאר בסמוך מה שנלע"ד ובפרק אין צדין אבאר יותר ע"ש ודו"ק:

בד"ה מי יימר נראה דכל הנך מי יימר כו' לאו דוקא דהא ר"ש אוסר אפי' בנפל בו מום מעי"ט כו' לכך נראה דלאו דוקא דאפילו בחד מי יימר סגי עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה טובא בדבריהם דמאי לאו דוקא שייך הכא דלפי שיטתם דסוגיא דהכא אסיק הך סוגיא דביצה דמוקמינן התם בהדיא פלוגתא דר"י ור"ש בנפל בו מום קבוע מעי"ט א"כ תו ליכא אלא חד מי יימר ואמאי נקיט הכא תלתא ועוד דהיאך אפשר לומר דלר"ש בחד מי יימר אסור משום מוקצה שהרי התוס' כתבו להדיא בפרק קמא דחולין גבי השוחט בשבת דנסבין חברייא למימר ר"י היא דמשמע לר"ש שרי וכתבו הטעם משום דיושב ומצפה שמא ישחטנו חש"ו ואחרים רואין אותו וכה"ג משמע להדיא דלעיל במטה ומוכני שהיה עליה מעות בה"ש דמותר לר"ש כדאמרינן בהדיא בגמרא משום דיושב ומצפה שמא יטלנה עכו"ם או תינוק ועוד דהא אפילו בבהמה שנתנבלה שנינו בסוף מכילתין דמותר לר"ש כדמוכח התם ובכולא תלמודא דר"ש היא ואם כן אין לך מי יימר גדול מזה ואפילו הכי מתיר ר"ש. והנראה בעיני מה שכתבו התוס' דבחד מי יימר סגי אין כוונתם לומר דבכל חד מהנהו תלת סגי אלא דוקא בהאי מי יימר דמזדקק ליה חכם לחוד סגי דכיון דאין רואין מומין בי"ט תו לא שייך לומר יושב ומצפה שיעבור החכם ויזדקק ליה. נמצא דלפ"ז ודאי דמי יימר כה"ג גרע מנבילה שנתנבלה דלא אקצי דעתיה לגמרי כיון דאפשר שתתנבל ומכ"ש דגרע מכל הנך שכתבתי אלא דלפ"ז נראה יותר דוחק הא דמקשה מהאי דהפרת נדרים דהתם ודאי אפשר שיזדקק לה בעל ולדעתי צ"ע גדול ליישב שיטת התוספות בזה:

אמנם לפי מאי דפרישית בסמוך אין צורך לכל זה דודאי דכל הנך מי יימר דוקא נקיט להו והיינו לפי מ"ש דסוגיא דהכא וסוגיא דביצה חלוקות הן דהכא אליבא דרבה קיימינן דס"ל מוקצה דאורייתא אלא דרבי יהודא מוקי לקרא דוהכינו בדדחי בידים ולא שני ליה בין יושב ומצפה או לא ור"ש ס"ל איפכא דכולה מילתא תליא ביושב ומצפה ושני ליה בין חד מי יימר לתרי ותלת וכל זה הוכרח רבה לפרש גם כן לפי מאי דלית ליה טעמא דמתקן בראיית מומין כדפרישית וכמו שאבאר עוד בפרק אין צדין אי"ה וא"כ ע"כ דטעמא דר"ש משום מוקצה לחוד כי היכא דלא תיקשי דידיה אדידיה דבעלמא שמעינן ליה דלית ליה מוקצה בחד מי יימר אפילו בהמה שנתנבלה וכן בכל הנך שהבאתי לעיל ע"כ משום דשני ליה בין חד מי יימר לטובא נמצא דכל זה בסוגיא דהכא אליבא דרבה מה שא"כ בסוגיא דביצה דסתמא דתלמודא הוא דמסיק לה התם דאיירי בנפל בו מום קבוע מעי"ט דאי בי"ט כ"ש דלר"י אסור כדמקשה הש"ס והא מוקצה נינהו והיינו משום דמשמע לסתמא דתלמודא דלר"י אפילו היכא דלא דחי בידים אית ליה מוקצה והיינו כמסקנת הש"ס דפ' קמא דחולין דהשוחט בשבת אסור משום מוקצה לר"מ כיון דאין ראוי לכוס א"כ כ"ש לר"י ואף לשיטת הרי"ף שפסק דלא כמסקנא דהתם היינו משום דבשילהי מכילתין פסק הש"ס להדיא בכולהו מוקצה קי"ל כר"ש לבר ממוקצה מחמת איסור ומאי ניהו נר שהדליקו דדחי נמי בידים וכמ"ש ג"כ התוס' שם משא"כ לר"י גופא ודאי מוכח מהאי סוגיא דמי שהחשיך גופא דכר"מ ס"ל אפילו בדלא דחי בידים דהא במוקצה מחמת מיאוס מחמיר ר"י טפי מדר"מ ואם כן ע"כ איצטריך לאוקמי התם הך דבכור שנפל לבור בנפל בו מום קבוע מעי"ט והא דאוסר ר"ש אע"ג דליכא אלא חד מי יימר אה"נ דלאו משום מוקצה קאסר רבי שמעון אלא משום טעמא דמתקן וכדמשמע נמי מכל השקלא וטריא דהתם כמו שאבאר עוד בתכלית אריכות במקומו אי"ה כן נ"ל נכון ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

בגמ' מתיב רמי בר חמא מפירין נדרים בשבת כו' ואמאי לימא מי יימר כו' וכתבו התוספות דמכאן נמי מוכח דכל הנהו מי יימר לאו דוקא דהא הכא ליכא אלא חדא מיהו למאי דפרישית בסמוך א"ש טובא דכיון דהכא אליבא דרבה קיימינן דמפרש ליה מילתא דר"ש משום מוקצה לחוד ולא משום דאין רואין מומין אי משום דלית ליה טעמא דמתקן או משום דסובר דאי לאו משום מוקצה היה מתיר לראות מומין בבכור שנפל לבור משום צער ב"ח וכמו שאבאר שם באריכות ומשום הכי הוצרך לפרש מטעמא דמוקצה ומשום דאיכא תלתא מי יימר. א"כ לפ"ז ע"כ נמי דהא דקאמר מי יימר דמזדקק ליה חכם לאו משום דאין רואין מומין הוא אלא מי יימר דמיתרמי ליה כדמשמע מסתימת לשון רש"י. וא"כ לפ"ז מקשה רמי בר חמא שפיר דע"כ דבכה"ג לא מיקרי מי יימר כלל דאל"כ קשיא האי דמפירין נדרים דאע"ג דליכא אלא חד מי יימר מ"מ לר"י מיהו ליתסר דהא ר"י ודאי אוסר במוקצה אפילו בחד מי יימר והא ודאי ליתא דמעשים בכל יום דמפירין נדרים מכ"ש דא"ש לפמ"ש לעיל דרבה גופא כר"י ס"ל מדאית ליה מוקצה דאורייתא וגם מאותו ראיה שהביאו התוס' לעיל בד"ה דנפטא אסור מהאי דכל מילי דמר עביד כרב א"כ לפ"ז אי ס"ד דהאי דמפירין נדרים אתא דלא כר"י א"כ הו"ל מחלוקת ואח"כ סתם בחד מסכתא דהא הך דמפירין נדרים סיפא דנבילה היא והלכה מרווחת אליבא דכ"ע דמחלוקת ואח"כ סתם בחדא מס' הלכה כסתם וא"כ ע"כ דהאי דמפירין נדרים אליבא דכ"ע מיתוקמא משום דכל כי האי גוונא לא מיקרי מי יימר כלל דודאי מזדקק ליה חכם או בעל. וא"כ לפ"ז מקשה שפיר אדר"ש דאפילו בנפל בו מום בי"ט ליכא תלתא מי יימר ועוד דמום עובר ומום קבוע לע"ד לא מיקרי אלא חד מי יימר דמום עובר לאו מידי היא כנ"ל נכון ליישב הנך תרי סוגיות דהכא ודביצה דכל חדא וחדא תיקום אדוכתיה בלי גמגום בעזה"י ודוק היטב ובחידושי ביצה אבאר יותר אי"ה ע"ש:

בתוספות בד"ה מי יימר דמזדקק תימא מי דמי כו' עיין במהרש"א:

בד"ה דכל היכא דמכוין איכא איסורא דאורייתא וא"ת דהכא בכיבוי ליכא איסורא דאורייתא לר"ש דמלאכה שאצ"ל היא כו' עס"ה. ובילדותי הייתי רגיל לתרץ קושיא זו דהא דשמעינן ליה לר"ש דמלאכה שאצ"ל פטור היינו דפטור מחיוב חטאת כיון דליכא איסור סקילה והיינו משום דמלאכת מחשבת כתיב במשכן וקרא דכל העושה מלאכה יומת נסמכה למלאכת המשכן כדאיתא סופ"ק דחגיגה דמה"ט קרי לה התם הררים תלויים בשערה וכפירש"י שם. וא"כ לפ"ז כיון דלית ביה חיוב מיתה משום הכי פטור לר"ש מחטאת אבל מ"מ איכא למימר דר"ש מודה דאסור מדאורייתא משום לאו דלא תעשה כל מלאכה שנאמר בסיני קודם מלאכת המשכן ובסנהדרין נמי אמרינן דבמרה נצטוו עליה וא"כ אין סברא לפוטרו משום מלאכת מחשבת שלא נאמר עד הקמת המשכן בשנה שניה. ועוד דהא אפילו במלאכת י"ט שנצטוו בפרשת החודש הזה לכם והתם סתמא כתיב כל מלאכה לא יעשה בהם ומה"ת לחלק במלאכה שאצ"ל בין י"ט לשבת. א"כ לפ"ז הוי א"ש טובא סוגיא דהכא ובזה נתיישבו לי ג"כ כמה סוגיות בגמרא אלא לפי שמצאתי בסוגיא דגמרא דלעיל דף מ"ד דשמואל דס"ל כר"ש ומש"ה מקשה הש"ס עליה דשמואל דאוסר לכבות גחלת של עץ בשביל נזק רבים א"כ משמע להדיא דלר"ש דפוטר במלאכה שאצ"ל ע"כ מדאורייתא מותר לגמרי וליכא אלא איסורא דרבנן דאי ס"ד דלאו אית ביה לא הוי מקשה הש"ס התם מידי דנהי דבר"פ הנחנקין מחלק הש"ס בכה"ג גופא בין שגגות לאו לשגגות כרת מ"מ במזיד ובמתכוין לא שייך לחלק בין איסור לאו לאיסור כרת א"כ לפ"ז מקשי התוספות שפיר:

מיהו מה שכתבו על תירוצם שתירצו דוחק הוא לא ידעתי למה דאדרבה לכאורה טעמא רבה איכא דכיון דהך מילתא דדבר שאינו מתכוין אינו אלא דברים המסורים ללב א"כ שפיר יש להחמיר לענין כיבוי דהרואה סבר שמתכוין לכבות משום הפתילה עצמה לפי שרוצה להבהבה שידלק יפה כדאיתא לעיל בפרק במה מדליקין דרבי יוסי מחייב בחס על הפתילה משא"כ בחריץ לא שייך לגזור בכה"ג דהא כ"ע ידעין שאין מתכוין לעשות חריץ כיון שאינו חופר אלא כלאחר יד ואין דרך מלאכת חפירת גומא בכה"ג ע"י גרירת מטה כסא וספסל. כן נ"ל מדקדוק לשון רש"י. ועוד נ"ל ליישב קושי' התוס' בענין אחר דנהי דמעיקרא נקט אביי לישנא דבהדי דנקיט לה כבתה דמשמע דלא שייך אלא חשש איסור דכיבוי היינו משום דכיבוי שכיח טפי על ידי טלטול הנר אבל לעולם אין הכי נמי דשייך ביה נמי חששא דהבערה דע"י טלטול הנר ממילא דאתי לידי הטיית הנר דאסור משום הבערה כדמשמע בפ"ק דמכילתין ובכמה דוכתי ובודאי דבר הנראה לעינים הוא דסתם הטייה תחילתו מכבה וסופו מבעיר. נמצא דלפ"ז שפיר מסיק הש"ס דהא דאוסר ר"ש לטלטל הנר בשעה שהוא דולק היינו משום דכי מכוין כדי שתדלק יפה איכא איסורא דאוריית' א"כ דשייך ביה חשש הבערה תו ליכא לחלק מטעמא דמלאכה שאצ"ל ולפ"ז א"ש נמי מה שהקשיתי לעיל בכמה דוכתי דלר"ש בכה"ג הוי מוקצה מחמת איסור דרבנן ולמאי דפרישית הוי מוקצה מחמת איסור דאורייתא ועוד אבאר בזה בפ"ב דביצה גבי המסתפק ממנו חייב משום מכבה ובפרק המביא דף ל' בסוגיא דאין נוטלין עצים מן הסוכה ע"ש:

דף מז עמוד א

בגמרא הנח לנר שמן ופתילה הואיל ונעשה בסיס לדבר אסור. כבר כתבתי לעיל דאף על גב דר' יוחנן אמר לעיל דטעמא דר"ש דאוסר בשמן שבנר בשעה שהוא דולק היינו משום דהוקצה למצותו מ"מ הוצרך רבא לומר כאן דהוי בסיס לדבר אסור משום דלענין טלטול הנר דלהוי בסיס לא סגיא האי טעמא דהוקצה למצותו דבכה"ג אין לאסור הכלי משום בסיס אלא דע"כ משום דשמן בשעה שהוא דולק הוי נמי מוקצה מחמת איסור דאסור להסתפק ממנו משום מכבה דהא משום הכי אסור השמן אפילו בטלטול כיון דבהאי שעתא לא חזי ליה מידי ואם כן שפיר מיקרי הנר בסיס לדבר איסור. ובזה היה נראה בעיני ליישב קצת מ"ש רש"י לעיל דף מ"ד בד"ה חוץ מן הנר הדולק כו' דאסור שמא יכבה הנר וכתב שם מהרש"א ז"ל דלמסקנא לא קיימי הכי ולמאי דפרישית א"ש דלמסקנא נמי עיקר איסור הוא משום כיבוי כדפרישית ומ"ש רש"י כאן לאו משום דחייש לכבייה היינו הך חששא דס"ד מעיקרא דלמא בהדי דנקיט לה כבתה דבהא ודאי שפיר קאמר רבא דלא חיישינן כיון שאינו מתכוין אבל בהך חששא דמסתפק ודאי חיישינן כיון דנתכוין להסתפק הו"ל פסיק רישא אם יכבה והיינו כמ"ש התוס' בפ"ב דביצה דהא דאמרינן המסתפק ממנו חייב משום מכבה היינו משום דמיחזי ככיבוי ועמש"ל דף כ"ט ע"ב בלשון רש"י במשנה דלא יקוב בד"ה שתהא מנטפת אלא דבמ"ש רש"י כאן דהאי לדבר אסור דהכא היינו לשלהבת משמע דלא נחית להכי ואפשר משום דלא פסיקא ליה לפרש ענין בסיס אליבא דר"ש בכה"ג אלא דוקא בשלהבת וכיוצא בו וכמו שאבאר עוד בשיטת רש"י בסמוך:

בפרש"י בד"ה אמר רבי רומנוס כו' ס"ד באפרה כו' שהאפר מוקצה ולא היו צריכין לו כו' עס"ה. ולכאורה לשון רש"י תמוה דהא משמע דהא דקס"ד שהאפר מוקצה היינו משום דלאו באפר שנעשה בחול איירי דהא קיי"ל אפר כירה מוכן הוא אלא ע"כ דמסתמא איירי שהובערה מהלבונה סמוך לשבת כדי להתגמר בו בשבת עצמו כדאשכחן סוף פ"ב דביצה במעשה דר"ג וא"כ הוי אפר נולד גמור כמ"ש התוספות בפ"ק דביצה דף ח' בסוגיא דאפר כירה כשהוסק ביום טוב אפילו לר"ש אסור ע"ש. וא"כ לפ"ז לא א"ש הא דמסיים רש"י ולא צריכין לו שהרי אפילו בצריך לו אסור וכדמשמע נמי מהא דמדמה לה בסמוך לכלכלה ואבן בתוכו דהאבן לאו בר טלטול הוא לגמרי אפי' לצורך גופו ומקומו. וכה"ג קשה נמי במ"ש רש"י בסמוך בד"ה הא ליכא פירי דמשמע מלשונו דמה שמחתה נעשה בסיס היינו דוקא אליבא דר"י ולמאי דפרישית אפילו לר"ש הוי בסיס דהא מסיק רבא לעיל דעיקר טעמא דאיסור טלטול בנר לר"ש הוי משום בסיס. וכבר עלה בלבי לחלק בין בסיס דשלהבת בשעה שהוא דולק שהוא מוקצה מחמת איסור דאורייתא ממש ובין האי בסיס דאבן ובסיס דמחתה לאחר שכבה אליבא דר"ש משום הכי הוצרך רש"י לפרש דעיקר הקושי' דר"י אדרבי יוחנן היינו משום דרבי יוחנן כר"י ס"ל דלר"ש לא מיתסר משום בסיס כי האי אלא דאכתי קושיא קמייתא קשה. לכך נראה לפרש כוונת רש"י בזה בענין אחר דמ"ש שהאפר מוקצה היינו באפר גמור שנשאר במחתה קודם שבת ואפ"ה הוי מוקצה ולא דמי לאפר כירה לפי שאפר כירה הוי מוכן לגמרי ולא בעי הזמנה ולא מחשבה לפי שאפר כירה מוכן תמיד לעשות בה כל צורכיו כדמשמע להדיא בסוגיא דאפר כירה משא"כ אפר מחתה אינו מוכן לכך אלא א"כ היה דעתו עליה מאתמול משום הכי מסיים רש"י ולא היו צריכין לו וכוונתו לפי שאין בו צורך כ"כ מש"ה בעי הזמנה. וכן נראה מלשון התוספות שדקדקו בלשונם שכתבו דאפר מתתה מוקצה הוא. ועוד נראה דמה שהוכרח רש"י לפרש דלא היו צריכין לו היינו משום דלכאורה פשטא דלישנא דאגב קטמה דלקמן בסמוך משמע דאדרבה הקטמא הוא דבר המותר ועיקר הטלטול הוא משום שצריך לאותו אפר וכמו שפירש"י בסמוך דלפי המסקנא מחתה באפרה נמי הוי כה"ג שהיה צריך לאפר ודעתיה עלייהו מאתמול ומש"ה הוצרך רש"י לפרש דלמאי דס"ד מעיקרא הוי איפכא לגמרי שהטלטול לא היה בשביל שצריך לאפרה שהרי האפר מוקצה כיון שלא היה דעתיה עלייהו מאתמול וכדפרישית ומשום דלא פסיקא ליה לרש"י דהך מילתא דאפר הוא מוקצה לר"ש כיון שלא היה דעתיה עליה מאתמול דהא לר"ש אפשר דלא בעינן שיהא מוכן מאתמול לכך וכדמשמע בכמה דוכתי דלר"י הוא דשמעינן דאיסור מוקצה הוא במה שלא היה מוכן מאתמול להך מילתא משום הכי הוצרך רש"י לפרש דעיקר קושיית המקשה מדר"י אדר"י דמדמה מחתה לאבן היינו משום דשמעינן ליה לר"י דכרבי יהודה סבירא ליה. כן נ"ל נכון בכוונת רש"י וכן נראה שהבין הרשב"א ז"ל בחידושיו בכוונת רש"י ודוק היטב ועיין מה שאכתוב עוד בזה בלשון התוספות ד"ה הוה מטלטלינן:

בתוס' בד"ה ואמר רבה בר בר חנא אמר ר"י כו' תימא אמאי לא פריך בלאו מילתא דר"י ממתניתין דפרק נוטל כו' עס"ה. ולכאורה למאי דפרישית בסמוך דהך מילתא דבסיס כה"ג דמחתה תליא בפלוגתא דר"י ור"ש א"כ ממילא אין מקום לתמיהת התוס' דודאי לא מצי לאקשויי ממתניתין דפרק נוטל אדר"י דר"י מצי לאוקמי הך מתני' כר"י ואיהו גופא אפשר דס"ל כר"ש ואי משום דאמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה הא אמרינן בשילהי מכילתין דר"י סתמא אחרינא אשכח וא"כ הוי צריך לאתויי נמי הך ראיה דמייתי רש"י דשמעינן לרבי יוחנן לעיל דכר"י ס"ל (והיינו דבנר ישן של חרס לחוד הוא דס"ל כר"ש וע"ש בתוס' באריכות) וא"כ סוף סוף לא הוי מצי לאקשויי אלא ממתניתין דפרק נוטל ומרבי יוחנן דלעיל מש"ה ניחא טפי לאקשויי ממתניתין דכלכלה ואבן בתוכה דמסיק רבי יוחנן גופא דאיירי בכלכלה מלאה פירות דוקא ומדלא מוקי לה כר"ש היינו ע"כ בא' משני פנים או שנאמר דמשמע ליה דלא שייך פלוגתא דר"י ור"ש בהכי או משום דרבי יוחנן כר"י ס"ל מש"ה מוקי למתני' כר"י וא"כ מקשה רבי זירא שפיר:

ועוד יש ליישב בדרך אחר דודאי ממתניתין דפרק נוטל לחוד לא מצי לאקשויי דהא רבי יוחנן גופא אמר התם אהך מתני' דאסור לטלטל בלא ניער היינו דוקא לצורך גופו אבל לצורך מקומו מטלטל ועודן עליו א"כ שפיר איכא לאוקמי הכא דמה שהתיר רבי לטלטל מחתה באפרה היינו לצורך מקומו ואף ע"ג דמסקינן התם דאמר רב לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר איסור ולא אשכחן מאן דפליג עליה והכי נמי במחתה ע"כ הוי במניח מ"מ סוף סוף הוי צריך לאתויי הך מילתא דרב ולאקשויי מרב אדרבי יוחנן ומשו"ה מייתי לה הך מתני' דכלכלה ואבן בתוכה דמוקי לה בכלכלה מלאה פירות ולא מוקי לה בצורך מקומה אע"כ משום דמשמע ליה דמסתמא האי דכלכלה ואבן בתוכה איירי במניח א"כ ממילא שמעינן דבמניח סבר רבי יוחנן דאפילו צריך למקומו אסור. כן נראה לי לולי שהתוס' לא פירשו כן ודו"ק:

בד"ה הוי מטלטלינן כנונא אגב קיטמא כו' פי' אגב אפרה שהוסק מע"ש כו' עכ"ל. משמע מלשונם דלמאי דס"ד מעיקרא איירי באפר שהוסק מבע"י והולך ונעשה אפר בשבת עצמו דהו"ל נולד גמור כדפרישית וא"כ לא נחתי להאי פירושא שכתבתי לעיל בכוונת רש"י דמאי דס"ד מעיקרא נמי הוי איירי שהוסק מע"ש אלא משום דמחתה לא דמי לאפר כירה דבעי הזמנה מטעמא דפרישית אלא כלשון ראשון שכתבתי שם וא"כ לכאורה שזה סותר למה שדקדקתי לעיל בלשון התוס' שדקדקו וכתבו דאפר מחתה מוקצה הוא וצ"ע ודוק היטב ומה שהקשו התוס' עוד מסוגיא דפ"ב דביצה יבואר שם במקומו אי"ה:

בגמ' לוי בר שמואל אשכחינהו כו' אמר להו מהו להחזיר מטה של טרסיים בשבת כו'. ולכאורה לא שייך הך סוגיא הכא כלל אלא דנראה משום דלעיל בדף הקודם מייתי הש"ס הא דאורי רבי במנורה כר"ש בנר ומשמע דבמנורה היינו משום דיש בנין בכלים ובנר היינו משום מוקצה ומשום הכי מייתי מעיקרא הך מילתא דר"ש בנר דמתניתין דלית ליה מוקצה ומייתי נמי הך מילתא דהתיר רבי לטלטל מחתה באפרה דאיירי נמי לענין דינא מוקצה ולבתר דאסיק לדינא מוקצה חוזר לפרש הך דינא דמטה של טרסיים דתליא בהך מילתא דהורה במנורה דלעיל אי יש בנין בכלים או לא. כנ"ל וק"ל: