ר"ן על הרי"ף/שבת/פרק ג


דף טו עמוד בעריכה

עד שיגרוף. הגחלים משום דמוסיף הבל וטעמא פרישית בפרקין דלעיל [דף לד ב] שמא יחתה בגחלים:

 או עד שיתן את האפר. על גבי גחלים לכסותן ולצננן כך פירש רש"י ז"ל לפי שהוא מפרש זה הפרק (אף) בהטמנה דכל שגרוף וקטום ס"ל שאינו מוסיף הבל וכן כתב בהרבה מקומות בהלכה וכתב הר"ז הלוי ז"ל שהשיאו לרש"י ז"ל לפרש כן מפני שראה פרק כירה בין שתי הטמנות סוף במה מדליקין ותחלת במה טומנין ולא נהירא דהיאך אפשר שכירה קטומה אינה מוספת הבל והרי הוא עצמו ז"ל פירש לעיל בסוף פרק במה מדליקין [דף לד ב] מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל מבעוד יום גזירה שמא יטמין ברמץ ורמץ (היינו) אפר המעורב בגחלים אלמא אע"פ שנתן האפר מוסיף הבל הוא וכן הוא ודאי שהרמץ מחמם את הצונן וכל שמחמם את הצונן מוסיף הבל הוא וכיון שכן היאך אפשר דכי נתן את האפר דהויא נתינה כל דהו כמו שנפרש בסמוך בסייעתא דשמיא לא יהא מוסיף הבל ותו דאמרינן בגמרא [דף לז א] דגחלים עוממות הרי הן ככירה קטומה ובודאי דגחלים עוממות מוסיפין הבל טפי מרמץ אלא ודאי עיקרן של דברים כדברי רבינו האי גאון ורבינו אפרים גאון ז"ל שפי' דהכא לא איירי בהטמנה כלל אלא כגון שהקדרה יושבת על כסא של ברזל וכיוצא בו או שהיא תלויה באבנים שאין שולי הקדרה נוגעין בגחלים ומשום הכי כל שגרוף וקטום דאיכא היכרא שמסלק דעתו מלחתות בגחלים שרי:    עד שיגרוף או עד שיתן את האפר מפורש בירושלמי [ר"פ זה] הגורף צריך שיגרוף כל צרכו כלומר שלא ישארו שם גחלים כלל ובקוטם אמרו מן מה דתני מלבה עליה נעורת של פשתן הדא אמרה אפילו לא קטם כל צרכו כלומר שאינו צריך לקטום עד שלא ניכר שם אש כלל והכי נמי משמע לענין קטימה בגמרא דילן מדאמרינן לקמן [דף לז א] דגחלים שעממו או שנתן עליה נעורת של פשתן דקה הרי היא כקטומה ומתני' נמי דייקא דקתני שיתן את האפר ומדלא קתני שיטמין באפר משמע דבקטימה בכל שהוא סגי והיינו טעמא דבקטימה סגי לן בכל דהו ובגריפה בעי גריפה גמורה משום דבגריפה אי גרף מקצת גחלים והניח מקצתן אין בנשארות היכר כלל אבל מכיון שנתן אפר על גבי כל הגחלים הא עבד ליה היכרא בכולהו וכי תימא א"כ דבגרוף בעינן שיגרוף כל צרכן שלא ישארו גחלים כלל היכי אמרינן לקמן [בגמרא] [דף לח ב] דתנור אפי' גרוף אסור וכיון שלא נשארה שם גחלת כלל למאי ניחוש לה תירצו דהיינו טעמא משום דכיון דתנור נפיש הבליה אפילו גרוף מיחזי כמו שיש שם גחלים לוחשות ואתו לשהויי בכירה ולחתויי ונכנסו בכל זה הדוחק מפני שראו בירושלמי [ר"פ זה] מן מה דתני הגורף צריך לטאט בידו הדא אמרה הגורף צריך שיגרוף כל צרכו ואין תירוצם מחוור אצלי משום דכיון דלא מיתסר אלא מגזירה דרבנן בלחוד אינו דין לגזור כל גזירות הללו תנור אטו כירה וכירה משום חיתויי לפיכך נ"ל דברי הרב רבינו זרחיה הלוי ז"ל שכתב דגורף היינו שיגרוף כל הגחלים לצד אחד אבל אם גרף את הכל והוציא לחוץ אפי' בתנור שרי דליכא למיחש למידי ומאי דאמרינן בירושלמי צריך לטאט בידו לא קשיא לי מידי משום דאפשר דבמקום הנחת הקדרה בלבד הוא שאמרו כן ובהכי אתי ליה שפיר טפי מאי דאמרינן דבקטימה סגי בכל דהו ובגריפה צריך לטאט בידו לפי שכיון שהגחלים נשארים לצד אחד מהכירה בדין הוא שיהא צריך להיות מושב הקדרה פנוי מגחלים לגמרי ולא תקשי לך נמי אם איתא דבסלוק גחלים לצד אחד סגי היכי איבעיא לן בגמרא [דף לז א] מהו לסמוך דפשיטא דשרי וכ"ש הוא שהרי מפסיק דופן הכירה לאו קושיא היא דהתם לא עביד מעשה להיכרא והכא עבד מעשה:

 בית שמאי אומרים חמין. נותנין עליה לאחר גריפה וקטימה דלא צריכי לבשולי וליכא למיגזר שמא יחתה:

 אבל לא תבשיל. דכיון דתבשיל צריך בשול וחתוי גזרו ב"ש גרוף אטו אינו גרוף:    בית שמאי אומרים נוטלין ולא מחזירין. דמיחזי כמבשל בשבת:

 וב"ה אומרים אף מחזירין. הואיל וגרוף וקטום: ואמרי'  בגמ' [ד' לח ב] לדברי האומר מחזירין מחזירין ואפי' בשבת ומדאמרינן אפי' בשבת מכלל דעיקר פלוגתייהו בחול היא וכי תימא א"כ לב"ש למה לא מחזירין פי' בתוס' דכל שהוא סמוך לחשיכה כל כך שכשהתבשיל צונן אינו יכול להתחמם מבעוד יום לב"ש אסור וכל כי האי גוונא מיקרי חזרה וכי יהיב לה על גבי כירה מקמי הכי מקרי שהייה ואפשר ג"כ שאפי' היה התבשיל חם כל שאילו היה צונן לא היה שהות ביום כדי להתחמם אסור לב"ש משום גזירת הרואין וב"ה שרו והיינו דאמרינן בגמרא דאע"ג דעיקר פלוגתייהו בחול לדברי האומר מחזירין מחזירין ואפי' בשבת וכתבו בתוס' דמדב"ש אסרי כי האי גונא אפי' בגרופה נשמע לב"ה בשאינה גרופה כל שהוא סמוך לחשיכה כל כך אסור ולא נראה לי כן משום דב"ש לטעמייהו אזלי דבעו בכולהו מלאכות שאדם מתחיל מבעוד יום (הוא) אם יעשה מקצת מעשה שלהם קודם לחשיכה אבל לב"ה דמתירין בכולן עם השמש כדאיתא בפרקא קמא אפי' אין שהות ביום כדי להתחמם שרי.  ומשום הכי אמרינן בגמרא לדברי האומר מחזירין מחזירין אפילו בשבת משום דלהחזיר סמוך לחשכה לא איצטריך להו לבית הלל דהא בכל מלאכות כולן הן מתירין עם השמש אלא משום דחזרה דשבת גופיה הוא דאצטריכו לאפלוגי אבל אין הכי נמי דאפילו בשאינה גרופה מבעו"י שרי:    והקשו בתוס' היכי שרית להחזיר קדירה על גבי כירה בשבת דהא אמרי' ביום טוב בפרק המביא (דף לג א) דביעתא קדרא חביתא ופוריא מלמטה למעלה אסור משום אהל תירץ ר"י ז"ל דכי אסרו חכמים בכי האי גונא באהל עראי הני מילי בשעשה הדפנות תחלה ואח"כ הכיסוי אבל הכא שדופני הכירה כבר עשויות מאליהן לא אחמור רבנן לאסור ליתן קדרה על גבה ואע"ג דאמרינן בפרק המוצא תפילין (דף קב א) גבי בריה דרב הונא דא"ל כרוך בודיא ושייר בה טפח למחר מוסיף על אהל עראי הוי ושרי דמשמע טעמא דשייר הא לא שייר אסור אע"ג דהתם נמי הדפנות כבר הן עשויות אומר ר"י ז"ל דהתם דמחזי אהל טפי אפילו בלא עשיית דפנות אסור אבל קדרה דלא דמי לאהל כולי האי לא אסרו חכמים בלא עשיית דפנות:    גמ' איבעיא להו האי לא יתן לא יחזיר הוא משום שמחזיר בשבת נראה כמבשל אם אינה קטומה וכי קתני מתני' בית שמאי אומרים נוטלין אבל לא מחזירין וכו' הכי קאמר דבר זה מחלוקת ב"ש


דף טז עמוד אעריכה

וב"ה דב"ש אומרים וכו' והכי איתא בגמרא:

 אבל לשהות. שהניח הקדרה מבעוד יום מותר להשהותה לכשתחשך על גבי כירה אע"פ שאינה גרופה וקטומה ומני חנניא היא דאמר כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר להשהותו על גבי כירה אע"פ שאינה גרופה וקטומה:    ומנא לן דהכי הוא מסקנא דהא בתר דשקלינן וטרינן איבעיא לן מהו לסמוך וכו' הרב אלפסי ז"ל מביא ראיות הללו לסיועי למילתיה דקי"ל לשהות תנן ואפילו בשהייה בעיא גרוף וקטוף והחולקים עליו דחו כל ראיותיו ואני אכתוב על כל אחת ואחת טעמו של הרב אלפסי ז"ל וטעם החולקים עליו ראיה קמייתא היא מאי דאיבעיא לן בגמ' מהו לסמוך לה כלומר לסמוך קדרה אצל דופן הכירה שאינה גרופה שהכירה מיטלטלת היא ומושיבין אותה ע"ג קרקע וסבר הרב ז"ל דאע"ג דאיכא לפרושי לבעיין למאן דאמר להשהות תנן מהו להשהות בסמיכה ולמאן דאמר להחזיר תנן מהו להחזיר בסמיכה אפ"ה כיון דאמר תוכה וגבה הוא דאסיר (משום דאינה קטומה) דמשמע משום דאינה קטומה הוא דאסור תוכה וגבה משמע דכמ"ד להשהות תנן נקיט לה לבעיין דאילו לענין חזרה מיירי מאי איריא אינה קטומה אפי' בקטומה תוכה אסור דהכי אמר ר' חלבו אמר רב בגמ' [דף לז א] לא שנו אלא על גבה אבל בתוכה אסור והחולקין עליו אומרים דלא מכרעת דמשום דתלמודא נקיט לה לבעיא בכולהו וקושטא דמילתא הוא דכולהו תוכה וגבה אסור באינה קטומה נקט הכי אע"ג דלענין חזרה אפי' בקטומה תוכה אסור:    וסייעיה למילתיה תו מדאמרינן מאי הוי עלה תא שמע דתניא כירה שהסיקוה וכו' דודאי הך ברייתא מוכחא בהדיא דאפילו לשהות אי גרוף וקטום אין אי לא לא כדקתני בהדיא ואין משהין עליה אא"כ גרופה וקטומה.  והחולקים עליו אומרים אין ברייתא הכי תניא וכר' יהודה אתיא דאמר הכי בברייתא בגמ' דאפי' לשהות בעינן גרופה וקטומה מיהו אע"ג דתלמודא פשיט בעיין מהך ברייתא לא מוכחא דכרבי יהודה ס"ל דאיכא למימר דהכי פשיט דמדר' יהודה נשמע לחנניא דכי היכי דלר' יהודה דאסר לשהות שרי לסמוך בשהיה ה"נ למ"ד להחזיר תנן שרי לסמוך בחזרה דאע"ג דחמיר איסורא להחזיר טפי מאיסורא דלשהות לענין תוכה מהא דרבי חלבו שכתבתי לעיל בסמוך אפשר דסבירא ליה לתלמודא דלענין סמיכה כי הדדי נינהו וליכא לאיפלוגי בינייהו ומכל מקום בעיין אפשיטא דלסמוך בשאינה גרופה שרי וכתבו בתוספות דאפילו הכי אין ללמוד מכאן שיהא מותר לסמוך אצל האש דשאני הכא שדפנות הכירה מפסיקין:    וסייעיה למילתיה תו דרבי אושעיא ורבה בר בר חנה נמי הכי סבירא להו כדאיתא בגמ'.  והחולקין עליו אומרים אינהו דאמרו כרבי יהודה ואנן כחנניא סבירא לן:    וסייעיה למילתיה תו מדאמרינן לקמן בענין תנור שהסיקוהו בקש ובגבבא וכו' דההוא שקלא וטריא כפשטה בשהייה היא והחולקים אומרים דהא ודאי לא מכרעא כלל דגמרא


דף טז עמוד בעריכה

נקיט לה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה למ"ד לשהות תנן לשהות ולמאן דאמר להחזיר להחזיר:    תו כתב הרב ז"ל דלא תקשי להאי פיסקא מאי דאמר רב ששת אמר ר' יוחנן ומתני' להחזיר תנן אבל לשהות משהין אף על פי שאינו גרוף ואינו קטום דלית הלכתא כוותיה ואף על גב דסייעיה רבא ואמר תרוייהו תננהו ההוא סיועא לאו דוקא הוא וכו'.  ועל ראיה זו שדוחה הרב אלפסי ז"ל סמך רבינו האי גאון ז"ל ופסק הלכה כמאן דאמר להחזיר תנן אבל לשהות [משהין]  אף על פי שאינו גרוף ואינו קטום כחנניא דהא רבי יוחנן סבירא ליה הכי ורבא נמי דהוא בתרא הכי סבירא ליה ועוד דמסייע ליה בגמ' ממתני' דתנן בפ"ק (דף יט א) ולא חררה על גבי גחלי' אלא כדי שיקרמו פניה ולא אידחיא לה האי סייעתא בגמרא כלל והרב אלפסי ז"ל נראה שלא סמך על (דחיה)  [ראיה]  זו דאפשר למדחיה משום דהתם כיון דלא מפסיק מידי בין פת לגחלים אי מחתה סליק בהו קוטרא ומשום האי טעמא נמי תנן לעיל בפ"ק (שם) אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום ואמר רב עלה וכמה כדי שיצולו כמאכל בן דרוסאי אף על גב דאיהו גופיה אמר הכא בגמרא [דף לז ב] מצטמק ויפה לו אסור וביצה מצטמקת ויפה לה היא כדאמרינן לקמן בגמרא [דף לח א] אלא היינו טעמא משום דהתם לא מפסיק ולא מידי בינן ובין האש וכל שנצולו כמאכל בן דרוסאי מיחרכי ומפסדי ומשום הכי שרי אבל מקמי הכי שעדיין הן חיין לא מיפסדי בחתוי גחלים ומשום הכי אסירי אבל הכא דמפסקא קדרה כי מחתה לאחר שהגיע למאכל בן דרוסאי לא קשי ליה אדרבה ממהר בשולו וזהו טעמו של הרב אלפסי ז"ל שכתב בפרק קמא עלה דההיא וכמה כדי שיצולו כמאכל בן דרוסאי דאלמא בהכי שרי אפילו בלא גרופה וקטומה והכא אמרינן דאי גרוף וקטום אין אי לא לא ודאמר רבא בגמרא עלה דהא דרב ששת תרוייהו תננהו לאו סיועי מסייע ליה אלא סברא דרב ששת הוא דקא מפרש דלדידיה תננהו משום דמדמי תבשיל שבקדרה לפת דכי היכי דהתם שרי בקרימת פנים בתבשיל נמי שרי בשהגיע למאכל בן דרוסאי ומיהו אפשר לאיפלוגי בינייהו כדכתבינן:    ותו איכא ראיה בגמרא לסיועי לרב אלפסי ז"ל דמסקינן בסוף שמעתי' [דף לז ב] דמצטמק ויפה לו אסור מצטמק ורע לו מותר וההיא על כרחין בשהיה דליכא למימר דלא נחתין בפלוגתא דלשהות ולהחזיר כלל אלא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה למ"ד לשהות תנן פסקינן הכי בלשהות ולמ"ד להחזיר פסקינן הכי בלהחזיר דליתא דליכא למימר דלהחזיר כשאינה גרופה יהא מותר אפי' מצטמק ורע לו וראיה לדבר מדמייתי סייעתא לרב ששת בסמוך דאמר לדברי האומר אף מחזירין מחזירין אפילו בשבת [דף לח ב] מההיא דרבי חייא רבה שהעלו לו קומקום של חמין ואם איתא דמצטמק ורע לו שרי להחזיר אפילו באינה גרופה היכי מייתי סייעתא מיניה דלמא התם הוא בחמין שהוחמו כל צרכן דחמין כי האי גוונא מצטמק ורע להן ושרי להחזיר אפילו בשאינה גרופה אבל מתני' דמיירי בדבר הצריך בשול או צמוק לעולם אימא לך דאפי' בגרופה לא שרי אלא ודאי כדאמרן דלהחזיר אפילו במצטמק ורע לו אסור הלכך על כרחין מסקנא דשמעתין אתיא כמאן דאמר לשהות תנן (דאי) אפי' נתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו אסור כל שכן בשלא נתבשל אלא כמאכל בן דרוסאי אבל רבינו האי גאון ז"ל סובר דלמסקנא מצטמק ויפה לו שרי מדאמרינן בגמ' [דף לז ב] דאמר ליה רב עוקבא ממישן לרב אשי אתון דמקרביתו לרב ושמואל עבידו כרב ושמואל כלומר דסבירא להו דמצטמק ויפה לו אסור אנן נעביד כרבי יוחנן דסבירא ליה מצטמק ויפה לו מותר ואי לאו דסבירא ליה דהכי הלכתא לא הוה עביד כרבי יוחנן והא דקאמר ליה אתון עבידו כרב ושמואל היינו משום דכיון דסמיכי לרב ושמואל הוה ליה כדברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור והר"ז הלוי ז"ל תפס לו דרך אחרת ופסק כמאן דאמר להחזיר תנן אבל להשהות [משהין]  אע"פ שאינו גרוף ואינו קטום מיהו ה"מ בתבשילין שאין צמוקן יפה להן אבל בתבשילין שצמוקן יפה להן הכי דינייהו דכל שלא נתבשלו אלא כמאכל ב"ד לכ"ע אסור לשהותן ע"ג כירה שאינה גרופה ואינה קטומה וכשנתבשלו כל צרכן אלא שצמוקן יפה להן איכא מ"ד מותר ואיכא מ"ד אסור וכל כה"ג במנהגא תליא לבני מדינחא דמקרבי לרב ושמואל אסור לבני מערבא דמקרבי לרבי יוחנן שרי ואנן דלית לן מנהגא בהכי נקטינן לקולא כבני מערבא והרוצה להחמיר כבני מדינחא שרי:    ונמצאו כאן שלשה דעות לרבינו האי גאון ז"ל כל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי מותר לשהותו ע"ג כירה שאינה גרופה אפילו מצטמק ויפה לו.  ולדברי הרב אלפסי ז"ל אסור לשהותו אלא אם כן מצטמק ורע לו. ולדברי הר"ז הלוי ז"ל תבשיל שהגיע למאכל בן דרוסאי ואין צמוקו יפה לו מותר [לשהותו]  אבל צמוקו יפה לו כל שלא נתבשל כל צרכו אסור נתבשל כל צרכו וצמוקו יפה לו הכל כמנהג המדינה:    ואי שכח ושהה ע"ג כירה שאינה גרופה ואינה קטומה מידי דלא בשיל כל צרכיה אסיר. כלומר שלא נגמר בשולו לרוב בני אדם:    והיכא דעבר (ושכח) ושהה מידי דבשיל כל צרכיה ומצטמק ויפה לו וכו'. בגמרא איבעיא לן כי האי גונא דגרסינן התם [דף לח א] איבעיא


דף יז עמוד אעריכה

להו עבר ושהה מאי. ונראה שהרב אלפסי ז"ל גורס עבר ושכח מאי וסבירא ליה ז"ל דנהי דאמרינן לעיל בסמוך חזרו וקנסו אף השוכח ה"מ בשלא נתבשל כל צרכו אבל בנתבשל כל צרכו כיון דלא איפשיטא נקטינן לקולא וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפרק שלישי מהלכות שבת והראב"ד ז"ל השיגו דסבירא ליה דליכא לאוקמי לבעיין בשוכח מדאמרי' בגמ' [ד' לח א] תא שמע דאמר ר' שמואל בר' נתן אמר ר' חנינא כשהלך רבי יוסי לצפורי מצא ביצים מצומקות על גבי כירה ואסר להם מאי לאו לאותה שבת לא לשבת הבאה ואי בשוכח מאי איכא בין שבת זו לשבת הבאה והרי אף בשבת זו לא אמרו מותר אלא ששכחו וכשם ששכחו בשבת זו כך השכחה מצויה לשבת אחרת לפיכך פי' הוא ז"ל עבר ושהה בשוגג דאומר מותר וקיל טפי משוכח דפשע דבשוכח אפילו בנתבשל כל צרכו אסור:    גרסינן בפרק מרובה [דף עא א] תניא המבשל בשבת בשוגג יאכל. אפילו הוא עצמו ואפי' בו ביום במזיד לא יאכל כלומ' בו ביום לא יאכל לא הוא ולא אחרי' אבל במוצאי שבת בין הוא בין אחרים אוכלין והדין הוא דליתני לא יאכל לא לו ולא לאחרי' אלא איידי דתנא רישא בדידיה תנא סיפא נמי בדידיה רבי יהודה אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת בין לו בין לאחרים אבל לא בשבת בין לו בין לאחרים כמזיד דר' מאיר במזיד לא יאכל עולמית כלומר לא יאכל הוא עולמית אבל אחרים אוכלין למוצאי שבת כשוגג דרבי יוחנן הסנדלר ונקוט האי כללא בידך מזיד דרבי מאיר כשוגג דרבי יהודה מזיד דרבי יהודה כשוגג דרבי יוחנן הסנדלר והכי הוא פירוש דהך ברייתא בראיות ברורות כתבתים במסכת חולין: וכתב הרי"ף ז"ל דמדקיימא לן דרב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל שמע מינה דליתא לדרבי יוחנן הסנדלר והקשה עליו הר"ז הלוי ז"ל מאי קא מוכח מהכא דמשמע ממילתיה דמאן דמיקל בהו דלא כרבי יוחנן הסנדלר (וקא) מוכח בהדיא בפרק מרובה ובפרק אלו נערות דאליבא דרבי יוחנן הסנדלר הוא דפליגי ויש מי שתירץ שהרב אלפסי ז"ל לא לכך נתכוין אלא לומר דכיון דקיימא לן דרב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל אלמא ר' יוחנן הסנדלר לאו דוקא מדאורייתא קאמר אלא מדרבנן בעלמא וכיון דהאי איסורא לא הוי אלא מדרבנן לית לן לאחמורי כוותיה ומיהו מסתברא [דעיקר]  לענין פסקא דהא מילתא איתיה בפ"ק דחולין (דף טו א) דאמרינן התם דרב כי מורי להו לתלמידיו מורי להו כרבי מאיר וכי דריש בפירקא דריש כרבי יהודה משום עמי הארץ ואיכא מאן דאמר לפום האי מימרא דאנן נמי כר' מאיר מורינן הילכך מבשל בשבת בשוגג אפילו הוא עצמו יאכל בו ביום במזיד לא יאכל בו ביום לא הוא ולא אחרים אבל במוצאי שבת בין הוא בין אחרים אוכלין. ואחרים אומרים דעד כאן לא מורי להו רב לתלמידיו כר' מאיר אלא משום דסביר' ליה דלא איתמר בדר' מאיר ור' יהודה הלכה כר"י אלא מטין איתמר כדאיתא בעירובין [דף מז ב] אבל אנן דקיימא לן דהלכה איתמר נקטינן כר' יהודה ועוד דרב גופיה כי דריש בפרקא דריש כר' יהודה משום עמי הארץ ואנן הא שכיחי עמי הארץ גבן וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק ו' מהלכות שבת:    הלכך נקטינן דהמבשל בשבת במזיד במוצ"ש יאכל לאחרים אבל הוא לא יאכל לעולם ואם בשל בשוגג מותר במוצאי שבת בין לו בין לאחרים כר' יהודה מיהו כתב רש"י ז"ל דדוקא בכדי שיעשו וכן דעת בה"ג ז"ל וטעמא דמילתא דכיון דאסרי להו ביומא כדי שלא יהנה ממעשיו הרעים אם אתה מתירה לערב מיד הרי הועילו לו מעשיו הרעים ואיכא מ"ד דלמו"ש מותר מיד שלא אמרו בכדי שיעשו אלא בדבר שנעשה ביד נכרי כגון [ביצה דף כד ב] שהביא דורון לישראל ויש מאותו המין במחובר לקרקע משום דאי שרינן ליה לערב מיד אתי למיכליה בשבת הבא לפי שאמירה לנכרי בשבת קלה היא בעיניו וכן נמי החמירו בדבר הנעשה מאיליו ע"י ישראל כדתניא בפ"ק דמכילתין [דף יח ב] לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמוסין ע"ש עם חשיכה ואם עשתה כן למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו לפי שכיון שהדבר נעשה מאיליו קל הוא בעיניו ויבא לעשות כן לכתחלה אבל במבשל ליכא למיגזר דבשול דבר חמור הוא ואפילו שרית ליה למוצאי שבת מיד לא אתי למיעבד לכתחלה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ו' מהלכות שבת למוצאי שבת יאכל בין הוא בין אחרים מיד וכ"ש שהדבר ברור במבשל לחולה או שקצץ לו דלעת שמותר לבריא למוצאי שבת מיד דלא בעי' בכדי שיעשו אלא כשנתחלל שבת או בשוגג או במזיד אבל מבשל ברשות שאינו אסור לבריא אלא משום מוקצה או גזירה שמא ירבה בשבילו לא בעינן בכדי שיעשו:    גרסי' בשחיטת חולין בפ"ק (דף טו ב) אמר רב דימי מנהרדעא הלכתא השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא. יש שלמדו מכאן דאומצא בלא מליחה שריא דאי במליחה הא אי אפשר למלוח בשבת דמעבד הוא כדאיתא לקמן בפרק כלל גדול (דף עג א) ובצלי נמי הוא הדין והוא הטעם דשרי ואחרים חולקין בזה ויתבאר במסכת חולין בס"ד:

 מאי טעמא. כיון דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה כי קא שחיט אדעתא דחולה קא שחיט מיהו דוקא בחולה שחלה מבעוד יום אבל חלה בשבת אסור לבריא משום דההוא מידי דשחיט בשבת הוה ליה מוקצה מע"ש והכי מוכח בהאי שמעתא בפ"ק דחולין (דף טו א) והרב אלפסי ז"ל סתם הדברים ולא פירש כל צרכו:    

דף יז עמוד בעריכה


פיסקא וב"ה אומרים אף מחזירין אמר רב ששת לדברי האומר אף מחזירין מחזירין אפילו בשבת. כבר פי' במשנתנו דעיקר פלוגתייהו דב"ש וב"ה בסמוך לחשיכה ומשום הכי איצטריך רב ששת למימר דלב"ה דאמרי מחזירין לאו בסמוך לחשיכה בלבד אלא אפי' בשבת אבל רש"י ז"ל פי' דאפילו בשבת ביום המחרת דלא תימא פלוגתייהו משחשכה והתם הוא דשרי משום דמוכחא מילתא דאדעתא לאהדורי לצורך מחר שקיל לה אבל ביום לא מוכחא מילתא דשקיל לה אדעתא לאהדורי ובטלה לה להטמנה והוה ליה כמטמין לכתחלה וזה על דרך פירושו ז"ל שהוא מפרש כולה פרקין בהטמנה מיהו לדידן נמי דמפרשינן ליה בלא הטמנה איכא לפרושי להא על פי דרכו ז"ל:

 קומקום. יורה קטנה:

 דיוטא. עליה:

 למקומו. לכירה:    ומיהא שמעינן דלהחזיר אפילו מצטמק ורע לו אי גרוף וקטום אין ואי לא לא דאי לא מאי קא מוכח מקומקום של חמין וכדכתיבנא לעיל:    לא שנו אלא שעודן בידו אבל הניחם על גבי קרקע אסור. להחזירן דמחזי כמבשל לכתחלה איכא לישנא אחרינא בגמרא דשרי הניחן על גבי קרקע בשדעתו להחזיר ועודן בידו אפילו אין דעתו להחזיר והאי לישנא בגמרא בתרא הוא ואפילו הכי פסקי רבואתא כלישנא קמא לחומרא דאע"ג דכל ה"מ מדרבנן בעלמא נינהו דכיון שנתבשל כמאכל בן דרוסאי לית ביה משום מבשל דאורייתא החמירו ז"ל בדברים הללו מפני שהן קרובין לבא לידי איסור תורה:    בעי רב אשי פינן ממיחם למיחם מהו מי מחזי כמבשל לכתחלה או שרו במיחם שני כמיחם ראשון ולא איפשיטא וא"ת אדרבה מיחם שני קיל טפי דהא אמרינן לקמן בפרק במה טומנין [דף נא א] לגבי מטמין בדבר שאינו מוסיף דלא אסרו אלא באותו מיחם אבל פינן ממיחם למיחם מותר לאו קושיא היא דהתם היינו לענין מטמין בדבר שאינו מוסיף אבל הכא דאסור משום דמחזי כמבשל טפי מחזי כמבשל במיחם שני מבמיחם ראשון א"נ הכא פירושא דקא מיבעיא לן פינן ממיחם למיחם מהו להחזיר למיחם ראשון ולהחזירה על גבי כירה מי הוי כהניחו על גבי קרקע או לא:    ומיהו בירושלמי משמע דכל הני פלוגתא ליתנהו אלא בשסלקן מע"ג כירה מערב שבת ולא החזירן עד שחשכה דגרסי' התם [בפרקין סה"א] נטלו מבעוד יום מחזירו מבעוד יום נטלו משחשכה מחזירו משחשכה נטלו מבע"י וקדש עליו היום ר' סימון בר תדאי בשם רב אושעיא אם הניחו אסור לטלטלו אמר ר' אלעזר בשם ר' אושעיא משרת הייתי את ר' חייא הגדול והייתי מעלה לו חמין מדיוטא התחתונה לדיוטא העליונה וכו' ועלה איבעיא להו התם תלאו ביתד מהו הניחו על גבי ספסל מהו ולפי זה דוקא בנטלו מבעוד יום הוא דמחמירי' אבל נטלו משחשיכה אפי' הניחו על גבי קרקע מותר להחזירו ועל דרך זה גם כן אפשר לפרש מאי דאמרינן לעיל לדברי האומר מחזירין מחזירין אפילו בשבת לומר שאף על פי שהחזרה היא בלבד שנעשית בשבת שרי ובכה"ג הוא דמפלגינן בין עודן בידו להניחו על גבי קרקע אבל כשסלק בשבת בכולהו גווני שרי:    מתני' תנור שהסיקוהו וכו'. תנור משום שצר למעלה ורחב למטה נקלט חומו בתוכו טפי מכירה ומשום הכי אפילו בקש וגבבא חיישינן שמא יחתה וכתב ר"ח ז"ל וקיימא לן מתני' בתנור של נחתומין ותנור של נחתומין מפורש בפרק לא יחפור (דף כ ב) אבל תנור דידן ככירה של נחתומין הוא:

 כיפה שהסיקוה וכו'. כיפה מפרשינן (בגמרא)  לקמן שאינו אלא מקום שפיתת קדרה אחת ומשום הכי נפיש הבלה מדכירה ואסורה בשהסיקוה בגפת ועצים אפילו גרופה וקטומה וכן נמי אסור לסמוך לה כתנור דאסיר כדאמרינן בסמוך ואילו בכירה שרי כדאמרינן לעיל [דף לז א] אבל הסיקוה בקש וגבבא כיון דלא נפיש הבלה כתנור הרי היא ככירים:    ושמעינן מינה דכל מידי דאסור לשהויי על גבי כירה וכו' זה לפי שטתו של הרב אלפסי ז"ל וכבר כתבתי למעלה דברי החולקין:    ונמצאו כללי השמועה בשהוי קדירה על גבי כירה שאינה גרופה ואינה קטומה כל היכא שהיא חיה לגמרי מותר לדברי הכל כדאי' בפ"ק [דף יח ב] נתבשל קצת ועדיין לא הגיע כמאכל בן דרוסאי לכ"ע אסור דאפילו חנניא מודה בכי האי גוונא נתבשל כמאכל בן דרוסאי ולא נתבשל כל צרכו האי מילתא תליא באשלי רברבי וכדכתיבנא לעיל שלדברי רבינו האי גאון ז"ל שפוסק כחנניא כל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי אפילו הוא מן התבשילין המצטמקים ויפה להן שרי ולדברי הרב אלפסי ז"ל כל שמצטמק ויפה לו אסור ואין צ"ל כשלא נתבשל אלא כמאכל בן דרוסאי (שהוא עדיף מנתבשל ויפה לו) ולדברי הר"ז הלוי ז"ל נתבשל כמאכל בן דרוסאי בתבשיל שאין צמוקו יפה לו שרי בתבשיל שצימוקו יפה לו אסור מיהו ה"מ בלא נתבשל כל צרכו אבל נתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו הא מילתא תליא במנהגא וכדכתיבנא וכל ה"מ [בלשהות]  על גבי כירה אבל לסמוך לה תבשיל מבעוד יום בכולהו גווני שרי לדברי הכל דהכי אפשיטא בעיין דמהו לסמוך לעיל [דף לז א] וכן נמי כל היכא דהויא כירה גרופה וקטומה משהין עליה כל תבשיל שבעולם [דכיון]  דליכא למיחש לחתויי אע"פ שמתבשל מאליו בשבת שרי כדתנן בפ"ק [דף יז ב] וכולן ב"ה מתירין עם השמש ובכולהו גווני דאמרן דשרו לשהות על גבי כירה שאינה גרופה ואינה קטומה אפי' בתנור וכיפה נמי שרי וליכא פלוגתא בהכי בינייהו כלל אלא במאי דבעינן בכירה גרופה וקטומה איכא פלוגתייהו בין כירה ותנור וכיפה דבכירה כל שהסיקוה בקש ובגבבא א"נ בגפת ועצים וגרף וקטם שפיר דמי והיכא דלא גרף וקטם לסמוך שפיר דמי ובתנור בין שהסיקוהו בקש וגבבא בין שהסיקוהו בגפת ועצים וגרף וקטם וכן נמי כיפה שהסיקוה בגפת ועצים אע"פ שהיא גרופה וקטומה אין סומכין להן ואין צריך [לומר]  על גביהם אבל כיפה שהסיקוה בקש וגבבא הרי היא ככירים (ומהניא ליה גריפה וקטימה)  אלו הן דיני שהיות תבשיל בכירה וכיפה ותנור:    ולענין חזרה כל שאינו גרוף וקטום אפילו מצטמק ורע לו אסור כדכתיבנא לעיל אבל בגרוף וקטום כל שהגיע למאכל בן דרוסאי על גבה מותר בתוכה אסור וה"מ בכירה אבל בתנור וכיפה בכל ענין אסור להחזיר דהא בכל להחזיר בעי גרופה וקטומה ובתנור וכיפה גריפה וקטימה לא מהניא מידי:    ואנו עכשיו מניחין את החמין על גבי כירה ואין הקדרה נוגעת על הגחלים וכל כה"ג שיהוי מיקרי ולא הטמנה כמ"ש למעלה ואע"פ שמכסין אותה בבגדים מלמעלה ההיא הטמנה בדבר שאינו מוסיף היא שמותרת מבע"י אבל באש שתחתיה כיון שאינה נוגעת אינה מטמנת ולפיכך לדברי מי שפוסק דלהחזיר תנן שרי [לשהות] אפי' בשאינה גרופה ולדברי מי שפוסק כמ"ד לשהות תנן צריך שיתן את האפר ונ"ל דמנהגנו עכשיו כמ"ד להחזיר תנן דאי כמ"ד לשהות תנן אפילו בגרופה לא סגי לן דהא תנורי חמין שלנו ככיפה דמי שאין בהן אלא שפיתת קדרה אחת ובכיפה לא מהניא גריפה וקטימה וכדכתיבנא לעיל אלא ודאי כדאמרן מיהו בעינן שלא תהא הקדרה נוגעת בגחלים דאי לא הוה ליה מטמין בדבר המוסיף הבל ואסור ולדברי רש"י ז"ל שהוא סובר דכירה קטומה אינה מוספת הבל אי תנור שלנו ככירה דמי אע"פ שנוגעת בגחלים שרי דסבירא ליה ז"ל דנהי דגפת של זיתים והדומין לו אסור להטמין בהן היינו


דף יח עמוד אעריכה

משום דהנהו כל שעתא ושעתא מוספי הבלא מה שאין כן בגחלים קטומות שעוממות והולכות ולא די שאינן מוסיפות אלא שפוחתות וכתב הר"ז הלוי ז"ל שעל פי סברא זו נהגנו לאכול החמין הטמונין במקומותינו כמנהג הטמנתם:    מתני' אין נותנין ביצה בצד המיחם. קומקום של נחשת:

 בשביל שתתגלגל. שתצלה קצת עד שתהא מגולגלת:

 ולא יפקיענה בסודרין. לא ישברנה על גבי סודר שהוחם בחמה כדי שתצלה בחומו של סודר:

 בחול ובאבק דרכים. שהוחמו מכח החמה ובגמ' פריך אמאי לא פליג ר' יוסי בהא:    איבעיא להו גלגל מאי. בתולדת האור במיחם מיבעיא לן אי איכא חיוב חטאת או לא ומסקינן דגלגל חייב חטאת:

 חוץ מן המליח הישן וקוליס האספנין. מתני' היא לקמן בפ' חבית [דף קמה ב] והכי קתני כל שלא בא בחמין בע"ש כלומר שלא נתבשל מדיחין אותו בחמין בשבת שאין זה גמר מלאכתו אבל לא שורין חוץ מדג מליח ישן או קוליס האספנין דג שקורין טונינא:

 שהדחתן זו היא גמר מלאכתן. מדקרי ליה גמר מלאכתו ש"מ זהו בישולו וחייב:    והא דתנן [נותנין] את הצונן בחמה בשביל שיחמו לימא ר' יוסי היא. דקס"ד דרבנן דאסרי תולדות חמה כ"ש חמה עצמה:

 בחמה כ"ע לא פליגי דשרי. דאין דרך בשול בכך וחמה באור לא מיחלפא דליגזור הא אטו הא:

 בתולדות האור. כגון אם הוחם הסודר הזה באור כ"ע לא פליגי דאסור:

 כי פליגי בתולדות חמה. שהוחם הסודר בחמה:

 אטו תולדות האור. דמאן דחזי סבר תולדות האור נינהו:    אמר רבה (א"ר) גזירה שמא יטמין ברמץ דהטמנת חול ברמץ מיחלפא ומש"ה מודה ר' יוסי:

 שמא יזיז עפר ממקומו. שמא לא יהיה שם חול עקור ככל הצורך ואתי לאזוזי עפר הדבוק והוי חופר והוא תולדה דחורש ואמרינן בגמרא מאי בינייהו עפר תחוח ופרש"י ז"ל דמאן דאמר שמא יטמין ברמץ איכא ולמ"ד שמא יזיז עפר ממקומו ליכא והקשו בתוספות דהא בפ"ק דיו"ט [דף ח א] משמע דאפילו בעפר תיחוח איכא משום גומא דעלה דמתני' דתנן התם ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה אמרינן בגמרא והוא שיש לו דקר נעוץ מבעוד יום ואקשינן והא קא עביד כתישה ומשני בעפר תיחוח ומקשינן תו והא קא עביד גומא אלמא אפילו בעפר תיחוח איכא משום גומא י"ל דהאי עפר תיחוח הוא תיחוח כל כך שכשהוא נותן הביצה על אותו עפר נכנסה מאיליה בתוכו ואיהו לא עביד מידי הילכך ליכא משום גומא מה שאין כן בההיא דכיסוי דליכא לתרוצה הכי. אבל רבינו האי גאון ז"ל פי' בהפך דלמאן דאמר גזירה שמא יטמין ברמץ ליכא דעפר תיחוח ברמץ לא מיחלף אבל למ"ד שמא יזיז עפר ממקומו איכא והשתא אתיא ההיא דיו"ט שפיר אלא דהאי פירושא לא מיחוורא בגמרא:    מיהו לכ"ע אפילו תמצא לומר דבעפר תיחוח איכא משום גומא בפירות ובקמח וכיוצא בו ליכא משום גומא שאל"כ יהא אסור ליטול קמח ביו"ט ללוש אלא ודאי קמח וכיוצא בו אין בו משום גומא והכי אי' בירושלמי דפירקין דגרסי' התם תמן אמרי' חמה מותרת תולדות חמה אסורה ורבנן דהכא אמרין בין חמה בין תולדות חמה מותרת אמרי' מתני' פליגא על רבנן דהכא לא יטמיננה בחול ובאבק דרכים ופרקינן שניא הוא שהוא עושה חריץ [אלו אמר]  בקמח יאות אלמא בקמח אין בו משום חריץ ולא משום גומא:    ומדאמר רבה גזירה שמא יטמין ברמץ שמעי' דאסור להטמין קיתון של צונן באמבטי של חמי טבריא מערב שבת אבל להניח על גביו בלא הטמנה מע"ש מותר ובשבת אסור דקיימא לן כרבנן דגזרי תולדות חמה אטו תולדות האור וכן כתב ה"ר יונה ז"ל:    מתני' והביאו סילון של צונן. מבעוד יום והמים נמשכין ובאין כל השבת לתוך האמה של חמי טבריא:

 בשבת. אותן שבאו בשבת:    גמ' אמר עולא הלכה כאנשי טבריא. דסבירא ליה לעולא דאף על גב דקי"ל כרבנן דתולדות חמה אסירי וחמי טבריא לא גרעי מתולדות חמה אפילו הכי הני מילי במחמם לכתחלה בשבת אבל בגורם מערב שבת שיבואו המים בשבת שרי ולית ליה שיהא אסור מטעם הטמנה:

 וא"ל רב נחמן כבר תברינהו אנשי טבריא לסילונייהו. כלומר ששמעו לדברי חכמים שאסרו להם ומדאמר ליה רב נחמן הכי ולא אהדר ליה מידי משמע דהכי הלכתא ולפיכך כתב הריא"ף ז"ל דהלכתא כרב נחמן וכן דעת הגאונים ז"ל:    גרסי' בגמרא [דף לט ב] ממעשה שעשו אנשי טבריא ואסרי להו רבנן בטלה הטמנה בדבר המוסיף [הבל] אפילו מבעוד יום. ומהא שמעינן דמטמין בדבר המוסיף [הבל]  התבשיל אסור אפילו בדיעבד וכתב הרמב"ן ז"ל דדוקא בצונן שנתחמם או שנצטמק ויפה לו אבל בעומד בחמימתו כשעה ראשונה אין לנו ומדברי רש"י ז"ל נראה שסילון זה של צונן היה נשפך כל השבת כולה לתוך האמה של חמין ואם איתא דהכי הוא מה שאנו נוהגין ליתן בשבת מים מבושלים לתוך החמין נראה לי דאסור דכה"ג הטמנה קרינן ליה בשמעתין. אבל בתוספות אמרו דבר המעורב לא שייכא הטמנה אלא סילון זה היה עובר בתוך האמה ופיו יוצא


דף יח עמוד בעריכה

לחוץ והיו מימיו נשפכין לעוקה שבקרקע שלא היו רוחצין בחמי טבריא עצמן מפני שריחן רע וכי האי גוונא הוא דדמי להטמנה:

 תניא לא ישתטף אדם כל גופו בין בחמין. אע"פ שהוחמו מערב שבת גזירה אטו הוחמו בשבת:

 בין בצונן. דמיתחזי כאילו רחץ כבר בחמין שכן דרך הרוחצין להשתטף אחר כך בצונן כדאמרינן בפרקין בגמרא [דף מא א] רחץ בחמין ולא נשתטף בצונן דומה לברזל שהכניסוהו לאור ולא הכניסוהו לצונן:

 ור' שמעון מתיר. דלא גזר בשטיפת חמין שהוחמו מערב שבת אטו חמין שהוחמו בשבת ובצונן נמי לא גזר:

 ר' יהודה אומר בחמין אסור. גזירה אטו הוחמו בשב':

 בצונן מותר. דגזירה דצונן לית ליה:    אמר רב חסדא מחלוקת בקרקע. כגון אמבטאות של מרחצאות בההיא הוא דשרי ר' שמעון לפי שדרך הוא שמשתמר החום בתוכן יום אחד:

 אבל בכלי. שנוטל מן המים בכלי ושופך על גביו דברי הכל אסור שכן דרך הרוחצין לאחר שהזיעו שופכין עליהם מים חמין ואתי למיחשדי' שהוחמו היום דאמרינן אם איתא דהוחם מערב שבת אין דרך הכלי שישתמר בו כל כך: וכתב  ה"ר יהונתן ז"ל דלא איצטריך ליה לרב אלפסי ז"ל לאתויי האי ברייתא דהא פסקינן בסמוך כשמואל דלא שרי כל גופו בחמין שהוחמו מע"ש אלא פניו ידיו ורגליו אבל אפשר שבא להשמיענו דהלכה כר' יהודה דבצונן שרי להשתטף כל גופו ולי נראה שלכך הביאה ללמד שאף בקרקע אסור:    איתמר חמין שהוחמו מערב שבת וכו'. מים חמין:

 תניא כוותיה דשמואל וכו' ואין צריך לומר חמין שהוחמו ביום טוב. מדלא איירי בחמין שהוחמו מערב יו"ט ש"מ דהוחמו מערב יום טוב רוחץ בהן כל גופו אבר אבר והרב אלפסי ז"ל התיר בשם גאון אפילו לרחוץ בהן כל גופו בבת אחת וכמו שכתב במס' יום טוב עלה דמתניתין דתנן בפרק יו"ט (דף כא ב) לא יחם אדם חמין לרגליו וכן דעת הרמב"ם ז"ל ומיהו דוקא חוץ למרחץ אבל במרחץ אסור דהא תניא בברייתא בגמרא בסמוך [דף מ א] פקקו נקביו מערב יו"ט למחר נכנס ומזיע ויוצא ומשתטף בבית החיצון והא מדקתני פקקו נקביו בחמין שהוחמו מערב יו"ט מיירי ואפ"ה משתטף אין רוחץ לא ומשתטף נמי בבית החיצון אין בבית הפנימי לא הילכך בתוך המרחץ אפילו בחמין שהוחמו בערב יו"ט אסור חוץ למרחץ שרי: ונראה  לי דסבירא להו דלהחם חמין ביו"ט לרחיצת כל הגוף מדאוריי' שרי דאי מדאורייתא אסיר כי היכא דגזרינן ע"ש אטו שבת לגזור נמי ערב יום טוב אטו יו"ט אלא ודאי כדאמרן ומשום הכי מסתברא לי שלדברי רבותינו בעלי התוספות שאומרים דלהחם חמין ביו"ט לרחיצת כל הגוף מדאורייתא אסור בחמין שהוחמו מערב יו"ט נמי אסור לרחוץ בהן כל גופו גזירה ערב יום טוב אטו יו"ט:    מרחץ שפקקו נקביו מערב שבת. שסתמו אותן נקבין שהמרחץ מתחמם על ידיהם שהאור נסקת מבחוץ מתחתיו:

 למוצאי שבת רוחץ בו מיד. ואינו צריך להמתין בכדי שיעשו שהרי לא נתחמם בשבת ונראה לי דהא קמ"ל סד"א הרואה [סבור] שהוחם בשבת ואתי למשרי כהאי גוונא למוצאי שבת לאלתר קמ"ל דכיון דאיסורא דכדי שיעשו מדרבנן בלחוד הוא לא גזרינן משום לתא דידיה ואגב אורחיה קמ"ל דהיכא שלא פקקו נקביו אף על פי שמאליו הוחם בשבת צריך להמתין למוצאי שבת בכדי שיעשו לפי שאסור לעשות כן גזירה שמא יחתה בגחלים:    אמר ר' שמעון בן פזי וכו' התחילו הבלנין להחם חמין בשבת. לאו דוקא בשבת דהא תנן [גיטין דף נד א] נחשדו ישראל על השביעית ולא נחשדו על השבתות אלא שהיו נותנין שם עצים מבערב סמוך לחשיכה והם מתבערים והולכים כל השבת ואיכא למיחש שמא יחתה בגחלים והכי איתא בירושלמי בהדיא:

 והתירו להם את הזיעה. היינו שהוא עומד או יושב במרחץ ואינו נותן מים על גביו והוא מתחמם ומזיע:

 שרי למקרי' עבריינא. מפקי' לה בגמ' מדתניא בברייתא משרבו עוברי עבירה גבי גזירה דרבנן בעלמא:    גרסי' בגמ' [דף מ ב] אמבטיאות של כרכים מטייל בהן ואינו חושש כלומר מהלך לתוכו לפי דרכו ולא להזיע ואינו חושש שמא יאמרו מזיע הוא ואף על פי שאסרו את הזיעה ואמרי' עלה דוקא של כרכים דרויחן אבל דכפרים לא דכיון דזוטרי נפיש הבלייהו.  כלומ' והרי הוא כיושב ומתכוין להזיע ונ"ל שהרב אלפסי ז"ל השמיטה לפי שאין השיעור שבין כרכים לכפרים ברור:    הלכך נקטינן משמעתין דחמין שהוחמו בשבת אסורין בהנאה ליומן אפילו לשתיה כדתנן במתני' לעיל [דף לח ב] אסורין ברחיצה ושתיה  אבל הוחמו מע"ש ברחיצה ולהשתטף בהן כל גופו אסורין ואבר אבר נמי אסור אבל פניו ידיו ורגליו מותר כשמואל דתניא כוותיה [דף מ א]:    ולענין יו"ט מותר להחם חמין ביום טוב לצורך פניו ידיו ורגליו כב"ה דשרו הכי בפרק יום טוב שחל [דף כא ב] אבל לרחוץ בהן כל גופו אסור ואם הוחמו מערב יו"ט כל גופו אבר אבר מותר כדדייקינן מברייתא דלעיל והרב אלפסי ז"ל בשם גאון ז"ל התיר עוד אפילו לרחוץ בהן כל גופו בבת אחת וכבר כתבתי מה שנ"ל שלדברי התוספות שכתבו דלהחם חמין לרחוץ בהן כל גופו ביו"ט מדאורייתא אסור אפילו בהוחמו מערב יום טוב נמי אית לן למיסר גזירה אטו יו"ט דכיון דלא גמרינן בהא מילתא קולא לית לן לאקולי בה:    ולרחוץ בחמי טבריא מותר בין בשבת בין ביום טוב ולהזיע בחמי האור אסור בשניהם:    תנו רבנן לא ישוט אדם כו' גדודי. שיש שם כעין כותלים בכל צד:

 שרי דאי נמי עקר להו למיא הא איכא גדודי דמהדרי להו. זה לשון הגאון ז"ל לפי שהוא מפרש מאי דאמרינן בגמ' [דף מ ב] עלה דהא אנא חזיתיה לרבי אבהו דשט באמבטי ולא ידענא אי עקר אי לא עקר ומסקינן עלה [דף מא א] הא דאית ליה גדודי הא דלית ליה גדודי דעקר הוא למיא קאמר כשהן יוצאין חוץ לבריכה ונמשכין בחצר אסור דדמי לנהר והוי בכלל גזירה שאין שטין על פני המים וכי לא עקר להו למיא הוה ליה ככלי ולפיכך כתב ז"ל דאית ליה גדודי שרי דא"נ עקר להו למיא הא איכא גדודי דמהדרי להו אבל רש"י ז"ל פירש מאי דאמרינן בגמרא אי עקר אי לא עקר אי עקר רגליו מן הארץ לשוט קאמרינן וכל היכא דאיכא גדודי הוה ליה ככלי


דף יט עמוד אעריכה

ובכלי לא אסרו לשוט דליכא למגזר שמא יעשה חבית של שייטין:    תנו רבנן מתחמם אדם וכו'. מפני שמפשיר מים שעליו ונראה כרוחץ בחמין שהוחמו בשבת:

 אלונטית. בגד שמסתפגין בו על גבי מעיו כשהוא חש במעיו מחמין לו כלי או בגד ומניחו שם ומועיל:

 ובלבד שלא יביא קומקום וכו'. שמא ישפכו עליו ונמצא רוחץ בחמין בשבת:

 מפני הסכנה. פעמים שהם רותחים:    תנו רבנן מביא אדם קיתון של מים ומניחו כנגד המדורה לא בשביל שיחמו וכו'. פרש"י ז"ל לא שיניחם שם עד שיחמו אלא כדי שתפוג צינתן במקצת. נראה מדבריו שאפילו קרוב למדורה ממש במקום הראוי לבשל מותר כדי להפשיר דהיינו כל שלא שהה אותם כ"כ כדי שיתבשלו ולדבריו הא דאמר רב יהודה אמר שמואל בסמוך אחד שמן ואחד מים יד סולדת בו אסור אין יד סולדת בו מותר לא במקום שיד סולדת ומקום שאין יד סולדת קאמר אלא כל שהניחן עד שתהא יד סולדת קאמר ומכל מקום אפילו לדבריו על גבי האש ממש אסור מפני שנראה כמבשל דהא אפילו תבשיל שנתבשל כל צרכו אף על פי שמצטמק ורע לו אסרו להחזיר בכירה שאינה גרופה וקטומה כדאמרינן לעיל וכל שכן לתת לכתחלה ואפילו להפשיר אלא ודאי לא התירו כאן אלא כנגד המדורה בלבד אלא שהרמב"ן ז"ל כתב דלהפשיר לא שנא כנגד המדורה ול"ש על גבה והקשו על דברי רש"י ז"ל מדאמרי' בסמוך גבי עובדא דרבי ש"מ תלת וכו' ש"מ הפשירו לא זהו בשולו ואפילו הכי אסור עליו מלהניחו באמבטי ואע"פ שרש"י ז"ל אינו גורס כך זו היא הגירסא הנכונה והיא גירסתן של גאונים ז"ל אלא ודאי משמע שלא התירו להפשיר אלא במקום שאינו ראוי לבשל והיינו נמי הך דיד סולדת בו דאמרינן בסמוך לומר דכל שהוא קרוב מן המדורה כ"כ בכדי שתהא יד סולדת שם מחמת חום האש אסור והכי אמרינן בירושלמי בפרקין [הלכה ד] אמר רב זעירא בשם רבי יהודה מותר להפשיר במקום שהיד שולטת ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת ואפי' במקום שהיד שולטת עד היכן ר' יהודה בן פזי ר' סימון בשם ר' יוסי ב"ח עד כדי שהוא נותן יד לתוכו ונכוית וכן דעת ר"י דבכל מקום הראוי לבשל אפילו להפשיר אסור ודייק לה מההוא עובדא [דף מח א]  דרבה ורבי זירא דאקלעו לבי ריש גלותא וחזו לההוא גברא דאנח כוזא דמיא אפומא דקומקמא כדאיתא בריש במה טומנין מיהו הני מילי בדבר שלא נתבשל אבל צונן שנתבשל מותר להניחו אפילו בכלי ראשון או כנגד המדורה ואפילו במקום שהיד סולדת בו שאין דרך בשול בכך וראיה לדבר מדתנן [דף קמה ב] כל שבא בחמין לפני השבת שורין אותו בחמין בשבת כלומר אפילו בכלי ראשון אע"פ שתולדות האור כאור והמבשל בה חייב חטאת כמבשל על גבי האש ממש ומיהו דוקא בכלי ראשון או כנגד המדורה אבל על גבי האש ממש אסור אלא אם כן גרוף או קטום דהא אסקינן לעיל דאפילו תבשיל המצטמק ורע לו אסור להחזירו על גבי כירה שאינה גרופה ואינה קטומה הלכך דוקא כנגד המדורה הוא דשרי א"נ בכלי ראשון וכן נמי מותר לתת על פי קדירת חמין בשבת תבשיל שנתבשל מערב שבת כל צרכו כגון פאנאדי"ש בלע"ז וכיוצא בהן לחממן ואף על פי שהיד סולדת בו לפי שאין דרך בשול בכך ואע"פ שהקדרה נתונה על האש אבל להטמין תחת הבגדים הנתונים על גבי מיחם ודאי אסור שהרי אסור להטמין משחשכה אפילו תבשיל שנתבשל כל צרכו אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל דהא בפרקין דבמה טומנין לא מפלגינן בין תבשיל לתבשיל כלל ומכל מקום לשום כלי על התבשיל כדי לשמרו מן העכברים או כדי שלא יתטנף בעפרורית שרי שאין זה כמטמין להחם אלא כשומר וכנותן כסוי על גבי קדרה וכ"ש אם הכלי שהוא מניח עליו רחב שלא יגיע בו שאין זו הטמנה כך כתב הרשב"א ז"ל ואפשר גם כן דמה שאין דרכו לאפות על גבי כירה כגון פאנאדי"ש וכיוצא בה שמותר לחממן בשבת על גבי כירה או על גבי כיסוי של ברזל כל שהוא מצטמק ורע לו שהדבר מוכיח שאינו נעשה אלא בשביל שיתחמם:    רבי יהודה אומר מביאה אשה פך של שמן וכו'. קמ"ל דשמן נמי בשביל שיתפשר שרי דהפשרו לא זהו בשולו. רבן שמעון בן גמליאל אומר סכה אשה ידה בשמן וכו'. דסבירא ליה דבפך אסור משום דשמן הפשרו זהו בשולו מיהו כלאחר יד כגון שסכה ידה בשמן ומחממתה כנגד המדורה שרי:

 אמר רב יהודה אמר שמואל אחד מים ואחד שמן יד סולדת בו אסור. כלומר בין שמן בין מים הפשרן לא זהו בשולן:

 סולדת. נמשכה לאחריה מדאגה שלא תכוה מלשון [איוב ו] ואסלדה בחילה:

 היכי דמי יד סולדת בו. שיש שסולד מרתיחה מועטת ויש שאינו סולד וכבר כתבתי למעלה שלדברי רש"י ז"ל לא במקום שיד סולדת ומקום שאין יד סולדת קאמר אלא כל שהניחן עד שתהא יד סולדת קאמר ולדברי החולקים עליו מקום שהיד סולדת קאמר דכל שהוא קרוב מהמדורה כ"כ בכדי שתהא היד סולדת שם מחמת חום האש אפילו להפשיר אסור:    אמר רב יצחק בר אבדימי פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ. בשבת ובחמי טבריא הוה שלא נאסרו כדאמרינן לעיל [דף מ א] התירו להם חמי טבריא ובקשתי להניח לו פך של שמן לסוך ממנו אחר רחיצה:

 באמבטי. כגון בריכה העשויה בקרקע שהמים נאספים שם:

 טול בכלי שני ותן בו. טול מן המים בכלי ב' כדי שיצטננו מעט דכלי שני אינו מבשל ואח"כ תן הפך לתוך אותו כלי שני:

 וש"מ הפשרו לא זהו בשולו. דאי זהו בשולו אפילו בכלי שני ליתסר:    בכל מקום מותר להרהר. בדברי תורה:

 דברים של קדש. דברי תורה אסור לאמרן במקום הטנופת אפי' בלשון חול:

 ולענין אפרושי מאיסורא שרי. משמע בגמרא דדייקינן הכי מדלא הניחו שיניחנו באמבטי דומיא דהך עובדא דתלמידו של ר' מאיר דאמר לו ר' מאיר לאפרושי מאיסורא דאין מדיחין ואין סכין וטעמא דלמא אתי לאשוויי גומות:    ואשמעי' תו מיהא דאפי' בלא אפרושי מאיסורא שרי למימר בבית המרחץ ובית הכסא עביד לי הכי והכי אף על גב דממילא הויא הוראה דהא אמר ליה טול בכלי שני ותן וגמרינן מיניה דהפשרו לא זהו בשולו ובירושלמי [פרק זה הל"ג] התירו אפילו לשאול הלכות בית הכסא בבית הכסא והלכות בית המרחץ בבית המרחץ דגרסינן התם ושואלין הלכות המרחץ בבית המרחץ והלכות בית הכסא בבית הכסא כהדא ר' שמעון בן אלעזר עאל עם ר' מאיר אמר ליה מהו שנדיח אמר ליה אסור מהו שנקנח א"ל אסור ולא כן שאל שמואל לרב מהו לענות אמן במקום המטונף ואמר ליה אסור ואסור דאמרינן לך אסור כלומר דהאי אסור דאמרי' לך אילו שאלתני על כך במקום המטונף היה אסור לי לאמרו אשכח תני שואלין הלכות בית המרחץ בבית המרחץ והלכות בית הכסא בבית הכסא וכתב הרמב"ן ז"ל דמסתברא דגמרא דילן לא שרי אלא לאפרושי מאיסורא ומעשה דר' מאיר נמי לאו הכי הוא כדמייתי' ליה בירושלמי אלא כדאמרינן הכא בקש להדיח לו קרקע וכו':    מתני' מוליאר הגרוף וכו'. מוליאר הוא כלי שיש לו בית קבול קטן אצל דפנו מבחוץ ומחובר לו ונותנין שם גחלים ובבית קבולו הגדול נותנין מים להחם והכי מפרשי' בגמרא מים מבפנים וגחלים מבחוץ וקתני דמוליאר שגרף שותין ממנו בשבת היינו כמו שותין על ידו לומר שמותר לתת מים בתוכו בשבת ולשתות שדרכן היה למזוג בפושרין ומשום הכי שרי לפי שאין חומו גדול כ"כ ואינו אלא מפשיר. אבל אנטיכי והוא כלי כעין יורה שעושין לה ב' שולים ונותנין גחלים בין שניהם ומים למעלה אף על פי שגרף אין שותין ממנו בשבת שיש בחומו כדי


דף יט עמוד בעריכה

לבשל ונראה לי דהיינו טעמא דשריותא דמוליאר ואיסור דאנטיכי משום דקי"ל [דף מב א] דכלי ראשון מבשל וכלי ראשון היינו שעומד על גבי האור שהוא מבשל אפילו לאחר שהעבירוהו משם ואשמועינן תנא דמוליאר אף על פי שהגחלים סמוכין לקיבולו הגדול אפילו הכי לא מיקרי כלי ראשון כיון שאין אותו קבול גדול עומד על הגחלים אבל אנטיכי כיון שהקבול העליון עומד על הגחלים שעומדין בקבול התחתון הוה ליה כלי ראשון ועדיף נמי מיניה לפי שמקום המים ומקום הגחלים כלי אחד הוא ועיקר רבותא דהך מתני' למוליאר איצטריך דלא דיינינן ליה ככלי ראשון וכדי שלא תאמר דלא מיקרי כלי ראשון אלא באנטיכי שמקום המים והגחלים הכל כלי אחד סמכה לה ענין אידך מתני' שהמיחם שפינהו כלומר שפינהו מעל גבי האור ויש בו מים חמין דקתני שלא יתן לתוכו צונן כדי שיחמו דאע"פ שלא היו הגחלים במיחם זה לעולם אפ"ה כלי ראשון מיקרי:    גמ' מאי אנטיכי אמר רב נחמן בי דודי. כמו שפרשתי במשנתנו:

 מפני שנחושתה מחממתה. נחושתה לשון שולים כדכתיב [יחזקאל יו] יען השפך נחשתך ובל' משנה נחשתו של תנור במס' כלים [פ"ח מ"ג]:    מתני' המיחם שפינהו. כולה מתני' מפרש בגמ':    גמ' מאי קאמר. מיבעיא לן המיחם שפינהו דקתני במתני' אי פינהו מעל האור קאמר או פינה מים קאמר:

 לא יתן לתוכו מים מועטין בשביל שיחמו. דכלי ראשון מבשל:

 מפני שהוא מצרף. מחזיק הנחושת כדרך שהנפחים עושין שמניחין ברזל ונחשת חמין לתוך המים בשביל שיתחזקו וזו היא גמר מלאכת הצורפין שרתיחת האור מפעפע המתכת וקרוב להשבר והמים מחזיקים פעפועו ור' יהודה היא דאילו ר' שמעון שרי כיון שאינו מתכוין לצירוף ואף על גב דמודה ר' שמעון [דף עה א] בפסיק רישיה ולא ימות הכא לאו פסיק רישיה הוא לפי שכשמצרפין הכלי מחמין אותו תחלה ביותר והכא אפשר שלא יגיע לצירוף מפני שהמים שבתוכו מונעין אותו מלהתחמם כל כך ואע"ג דלא קיימא לן [דף כב א] כרבי יהודה בדבר שאין מתכוין מסיק אביי למילתיה הכי ואמר דמיחם שפינה ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר משום דמתני' קשיתי' דמדקתני המיחם שפינהו ולא קתני המיחם שפינה ממנו מים וכדדייקינן בגמרא אלמא כשפינה ממנו מים לעולם אסור דמתני' ר' יהודה היא אע"ג דלא קי"ל כוותיה:    אמר רב יהודה לא שנו אלא שיעור להפשיר. שאינו נותן שם מים מרובים כל כך שיצטננו לגמרי:

 אבל שיעור לצרף. שנותן שם מים מרובים כל כך שהם צוננין בתוך הכלי אסור משום צירוף:

 כרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר. הא כתיבנא לעיל דלא הוי פסיק רישיה:

 מכבין גחלת של מתכת. שמשליכין הנפחים לחוץ פסולת של ברזל מכבין דלא שייך כיבוי בהכי מדאורייתא ומדרבנן הוא דאסור והיכא דאיכא נזקא דרבים לא גזרו על השבות:

 אבל לא גחלת של עץ. דאיסור דאורייתא הוא וחייב סקילה:

 ואי כר"ש ס"ל אפילו של עץ נמי. דהא לר"ש מלאכה שאינה צריכה לגופה [פטור עליה והא מלאכה שאינה צריכה לגופה] היא דכל כבוי אינו צריך לגופו חוץ מעושי פחמים או מהבהבי פתילה:    אמר רבינא הלכך. כיון דאמרינן דלא גזרו שבות דכבוי מתכות במקום נזקא דרבים:

 קוץ ברשות הרבים מוליכו פחות פחות מד' אמות. עד שיסלקנו לצדדין של רה"ר דאיסור דרבנן בעלמא הוא:

 ובכרמלית. דטלטול דידיה דרבנן:

 אפילו טובא. יוליכנו בעקירה אחת:    ומהא שמעינן דשרינן שבות דרבנן במקום שהיזק הרבים מצוי והרב בעל הלכות ז"ל התיר עוד אפילו איסורא דאורייתא שהוא ז"ל כתב דהא דמפלגינן בין גחלת של עץ לשל מתכת משום דבשל עץ כמה דלא כביא אית ביה סומקא וחזו לה ולא אתו לאתזוקי בה אבל של מתכת אע"ג דאזיל סומקא לא כביא ואתו לאתזוקי בה משמע דס"ל ז"ל דבתרוייהו איכא איסורא דאורייתא ועל כרחין בשל מתכת היינו משום צירוף דאילו משום כבוי דאורייתא ודאי לית בה ומשמע דמוקי לה (הר"י)  [הרב]  ז"ל אפי' בשהגיע לצרוף ודהוי פסיק רישיה ומקשי הכי ואי כר' שמעון ס"ל כיון דלדידיה כבוי גחלת של עץ מדרבנן בעלמא אף על פי שאין היזקה מצוי אית לן למשרי ודברי תימה הם שהיאך יתיר שמואל מלאכה דאורייתא שלא במקום סכנת נפשות אלא שנראה שהרב ז"ל סובר דנזקא דרבים כסכנת נפשות חשיב לן ולדבריו הא דמסקי' הלכך קוץ ברשות הרבים מוליכו פחות פחות מארבע אמות ולא שרינן ארבע אמות כאחת משום דכמה דאפשר לשנויי משנינן:    תנו רבנן נותן אדם חמין לתוך צונן ולא צונן לתוך חמין דברי ב"ש. פרש"י ז"ל משום דתתאה גבר ולא נהירא דאם כן תקשי למ"ד התם בפרק כיצד צולין [דף עו א] דעלאה גבר דעד כאן לא פליגי ב"ה אלא בכוס דהוי כלי שני כדאמרי' בסמוך


דף כ עמוד אעריכה


ועוד דאפילו למ"ד תתאה גבר הא מודה דכדי קליפה מיהא אסור דאדמקרר לה תתאה לעילאה מבלע בלע וא"כ ה"נ נימא דמבשל ליה עליון לתחתון בכדי קליפה ותיאסר אלא ה"פ נותן אדם חמין לתוך הצונן לפי שהן מתקררים בעירויין ומתערבים ממש בתוך הצונן ואין כח בהן לבשל אפילו בבאין מכלי ראשון דאפילו תמצא לומר דעירוי כלי ראשון ככלי ראשון ה"מ במערה ע"ג תבלין וכיוצא בהן שאין החמין מתערבין בתוכן אלא מכין עליהם בקלוחן ומבשלין אבל מים במים שהן מתערבין ממש אין כח לקלוח לבשל המים התחתונים:

 אבל לא צונן לתוך חמין. אפילו בכוס שהוא כלי שני משום דגזרו ב"ש כלי שני אטו כלי ראשון:

 וב"ה מתירין. דלא גזרי בכלי שני כלל:

 אבל באמבטי. שהוא כלי ראשון:

 חמין לתוך צונן. כלומר שמותר לערות מאמבטי חמין שבו לתוך המים צוננין שבכלי אחר דעירוי דכלי ראשון לא חשיב לן ככלי ראשון כל שהוא נשפך לתוך הצונן:

 ולא צונן לתוך חמין. כלומר אפי' ליתן לתוכו מים צוננין הרבה שאינו אלא להפשירו דאע"ג דבמיחם תנן במתני' [דף מא א] שנותן לתוכו כדי להפשירן ה"מ מיחם שאינו חם ביותר אבל באמבטי מתוך שמקפידין הרבה על חומו אסרו בו אפי' הפשר כנ"ל ומקצתו מחידושי הרשב"א ז"ל ולא כדבריו:    ומסקנא דשמעתא דהלכת' כב"ה וכו' וכמ"ש בהלכות:

 לתוך ספל של מים. שהוא כלי שני ומצינו למדין לפי פסק הרב אלפסי ז"ל דבאמבטי צונן לתוך חמין אסור ואפילו להפשיר דמדלא מפלגינן באמבטי כלל כדמפלגינן במיחם לעיל בכל ענין אסור וכדכתיבנא דדוקא בכלי ראשון אחר הוא דאיכא לאפלוגי דבכדי שיחמו אסור ובכדי להפשירן שרי אבל באמבטי בכל ענין אסור ומיהו לערות מחמין שבאמבטי לתוך צונן שרי כדכתיבנא לעיל:    ובכלי שני בכולהו גווני שרי ואפי' טפי מהפשר דכיון דכלי שני אינו מבשל למאי ניחוש ליה דאע"ג דתנן אבל נותן לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן לא תידוק מינה דטפי מהפשר אפילו בכלי שני אסור דליתא אלא משום דכלי שני אינו מבשל חמין שלו הפשר קרי ליה א"נ משום מיחם נקט הכי אבל בכלי שני בכל ענין שרי:    והוי יודע שזה שפסק הריא"ף ז"ל כב"ה דבאמבטי חמין לתוך צונן שרי נחלקו עליו מן הפוסקים שהם אומרים דבאמבטי אפי' חמין לתוך צונן אסור ומחלוקתם תלויה בסוגיין דאמרי' בגמרא מי סברת ר"ש בן מנסיא אסיפא קאי ואין לי להאריך:    ומדאמרי' מערה אדם קיתון של מים וכו' שמעינן דבכלי שני אפילו מערה דלא מפסיק כלי מותר ובאמבטי אפי' היכא דמפסיק כלי אסור דהא אמרינן לעיל [סוף סי' שלו] שבקש להניח לו פך של שמן באמבטי ואסר עליו ואמר לו טול בכלי שני ותן ואפשר דלענין זה כל כלי ראשון דינו כאמבטי דאפילו היכא דמפסיק כלי אסור:    מתני' האלפס והקדרה שהעבירן מרותחין. מן האור בין השמשות:

 לא יתן לתוכן. משתחשך תבלין דכלי ראשון כל זמן שרותח מבשל:

 אבל נותן הוא לתוך הקערה. דכלי שני אינו מבשל:

 תמחוי. כמין קערה גדולה שמערה כל האלפס לתוכה ומשם מערה לקערות:

 ר' יהודה אומר לכל הוא נותן. מפרשינן בגמרא דר' יהודה ארישא פליג ולקולא דלכל אלפסין רותחין הוא נותן:

 חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר. שהן מבשלין את התבלין כשהן רותחין:

 ציר הנוטף מן הדגים. כשכובשין אותן במכבש:    ודאמרי' אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי פי' ר"ת ז"ל דוקא כשנותן התבלין לתוך הקערה או לתוך התמחוי אחר שעירה שם התבשיל אבל ליתן התבלין תחלה ולערות עליהן מכלי ראשון אסור דערוי דכלי ראשון ככלי ראשון והביא ראיה מדאמר בירושלמי בפרקין [הלכה ה] מהו ליתן תבלין מלמטן ולערות עליהן רותח מלמעלן ר' יונה אומר אסור וערוי ככלי ראשון הוא חיליה דר' יונה מן הדא (אחד שבשל בו ואחד שעירה לתוכו רותח) (ובההוא אומר הכין)  אמר ר' יוסי תמן כלי חרס בולע תבלין אינן מתבשלין התיב ר' יוסי בר בון והא תני אף בכלי נחשת כן אית לך מימר כלי נחשת בולע פי' דמשמע ליה לר' יוסי בר בון דנהי דאיכא לאפלוגי בין בליעה לבשול ה"מ בכלי חרס שבליעתו קלה אבל בכלי נחשת שקשה לבלוע אין מבליע בו אלא חום שהוא ראוי לבשל ומדשתק ליה ר' יוסי אלמא קבלה מיניה:

 ואין זו ראיה דאפשר דר' יוסי לא חש לה לההיא פירכא דר' יוסי בר בון משום דקסבר דאף בכלי נחשת איכא לאפלוגי בין בליעה לבשול ואדרבה התם משמע דמסקנא דירושלמי הכי הוא שאין עירוי דכלי ראשון מבשל דאמרינן התם מהו לערות (על)  [מן]  הקלוח א"ר זעירא בריה דר' הלל מחלוקת ר' יונה ור' ייסא ר' יצחק בר' גופתא בעי קמי ר' מונא עשה כן בשבת חייב משום מבשל עשה כן בבשר בחלב חייב משום מבשל אמר ליה לא דאמר ר' זעירא איזהו חלוט ברור כל שהאור מהלך תחתיו עד כאן אלמא לא סבירא להו לבני מערבא דעירוי דכלי ראשון מבשל אדרבה מקילי טפי מגמרא דילן דלדידהו לית להו בישול אלא כשהאור מהלך תחתיו ותו סייעיה למילתא ר"ת ז"ל דעירוי דכלי ראשון ככלי ראשון מדאמרינן בהשוכר בע"ז [דף עד ב] נעוה ארתחי ונעוה היינו גת וע"כ היינו עירוי דכלי ראשון דגת אי אפשר להגעיל בכלי אחר והא נמי לאו ראיה היא דאיכא לאוקמה בגת של אבן וכגון שהסיקו האור תחתיה ואפילו אם תמצא לומר דמיירי בשל עץ ובעירוי דכלי ראשון התם הוא ביין דצונן הוא אבל בעלמא לא:

 ועוד הביא ראיה מדתניא בזבחים בפרק דם חטאת (דף צה ב)  וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר אין לי אלא שבשל בו עירה לתוכו רותח מנין ת"ל ישבר אלמא עירוי דכלי ראשון מבשל הוא ולאו ראיה היא דאיכא למדחייה כדדחי לה בירושלמי דמהתם לא משמע אלא שעירוי כלי ראשון מבליע אבל לא שמבשל ואדרבה מהתם משמע איפכא דקרי ליה לעירוי דכלי ראשון בלוע בלא בשול דבעי' התם תלאו באויר תנור מהו ת"ש א' שבשל בו וא' שעירה בו רותח וכו' ומשני בלוע בלא בשול לא קא מבעיא לי כי קא מבעיא לי בשול בלא בלוע אלמא עירוי כלי ראשון לא מיקרי בשול ורבינו שמואל אחיו ז"ל גם כן חולק עליו שכתב דעירוי כלי ראשון לאו ככלי ראשון הוא לענין בשול מדקיימא לן בפסחים [דף עו א] תתאה גבר אלא דאיכא למדחי דהתם מיירי כגון שנטף מרוטבו על החרס שקלוחו נפסק אבל הכא שאין קלוחו נפסק איפשר דמבשל הוא ולדברי רבינו תם שאומר דעירוי דכלי ראשון ככלי ראשון אסור לערות מים מכלי ראשון על התרנגולת כדי למולגה מפני שהוא מבשל הדם בתוכה:    ומיהו לענין הגעלה לא נפקא לן מהאי פלוגתא מידי דאפילו תאמר דעירוי דכלי ראשון ככלי ראשון אין מגעילים בעירוי דברים שנשתמשו בו בתוך כלי ראשון דכלל גדול אמרו [ע"ז עו ב] כבולעו כך פולטו וכן נמי אם נשתמשו בכלי ע"ג האור כגון יורות וקומקמים אין מגעילין אותן בכלי ראשון שהעבירו מעל גבי האור:    גמ' מלח אינו כתבלין דבכלי ראשון נמי לא בשיל. וכלי ראשון היינו לאחר שהעבירוה מעל גבי האור דאי ע"ג האור אפילו בשרא דתורא בשלה ביה ופסק הריא"ף ז"ל כלישנא בתרא משום דקם ליה רב נחמן כוותיה הלכך מותר לתת מלח בקדרה לאחר שהעבירה מעל גבי האור:    ומהא שמעינן שאע"פ שכלי ראשון מבשל דוקא דברים הקלים להתבשל כמים ושמן ותבלין וכיוצא בהן אבל דברים הקשים להתבשל אין מתבשלין בו דהא במלח אסיקנא לקולא אלא לפי שאין אנו בקיאים בטבעי הדברים אנו אוסרין לתת כל דבר בשבת בתוך כלי ראשון בר ממאי דאפשיטא בגמרא להיתרא:    מתני' אין נותנין כלי תחת הנר לקבל את השמן. המטפטף בשבת משום דאסור לבטל כלי מהיכנו כלומר להושיב כלי במקום שלא יוכל עוד ליטלו משום דהוי כקובע לו מקום ומחברו בטיט ודמי למלאכה וכלי זה משיפול בו שמן הוי מוקצה ויהא אסור לטלטלו לפי שהשמן שבנר מוקצה מחמת איסור שהרי המסתפק מן השמן שבנר חייב משום מכבה כדאי' בפ"ב דיו"ט [דף כב א] כן פי' כאן רש"י ז"ל טעמא דמבטל כלי מהיכנו ובפ"ב פי' דאסור משום דמיחזיא כסותר:

 ואם נתנו מבע"י מותר. לו להניחו שם:

 ואין נאותין ממנו לפי שאינו מן המוכן שהרי הוקצה לאיסורו:    גמ' אמר רב חסדא אע"פ שאמרו אין נותנין כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה. כדי שלא תפול במקום מדרון ותשבר וממתניתין שמעינן לה דדמי לנותן


דף כ עמוד בעריכה

כלי תחת הנר לקבל בו שמן שאסור לבטל כלי מהיכנו דביצה שנולדה בשבת מוקצית היא:

 אבל כופה עליה כלי בשביל שלא תשבר. ובגמרא פליג עלה ר' יצחק ואסר משום דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל והריא"ף ז"ל דחאה מהלכה כמו שכתבה בהלכותיו בפ' מי שהחשיך ואחרים פוסקים כר' יצחק ואכתוב הדבר שם אם גומר השם עלי:    איתמר מת המוטל בחמה. ומתירא שמא יסריח רב יהודה אמר הופכו ממטה למטה שאוחז במטה ומנער המת מעליה למטה [אחרת]  עד שמגיע לצל:

 מר סבר טלטול מן הצד שמיה טלטול. טלטול מן הצד מיקרי כה"ג דאמר' שע"י דבר הניטל מטלטל דבר שאינו ניטל ומדברי [רש"י]  ז"ל נראה שאפילו הופך המת ממש כיון שהוא מטלטלו כלאחר יד טלטול מן הצד מיקרי:    לימא כתנאי וכו'. ואי דליכא. והאי מצילין דקאמר ר' יהודה בן לקיש דמטלטל ליה להדיא מאי טעמיה דר' יהודה בן לקיש:

 אי לא שרית ליה טלטול דרבנן אתי לידי כבוי דאורייתא לאו דוקא דאורייתא דהא קי"ל כר"ש דאמר [דף צג ב] מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה והכא אינו צריך לכבוי אלא בשביל המת אלא דמ"מ עיקר כבוי דאוריית' כגון מכבה עצים לעשות פחמי' שהוא כבוי הצריך לגופו:    אמר רב יהודה בר שילא א"ר יוחנן הלכה כר"י בן לקיש במת שמעינן מינה דטלטול מן הצד שמיה טלטול ולא שרי ליה רבנן אלא לגבי מת וכו'. מלשון הרב אלפסי ז"ל נראה דלא שרי ר' יהודה בן לקיש במת אלא טלטול מן הצד וכן כתב ה"ר יונה ז"ל ואמר דהכי מוכח מדאמרינן הלכה כר' יהודה בן לקיש במת דמשמע דאצטריך למעוטי דבעלמא לא ואי אמרת בשלמא דבטלטול מן הצד עסקינן שפיר אלא אי אמרת דאפילו טלטול גמור שרי לא הוה צריך למימר אלא הלכה כר' יהודה בן לקיש ותו לא ואי מהא לא איריא דלעולם בטלטול גמור ואפי' הכי איצטריך למעוטי הצלת ממון שאין מתירין בשבילה טלטול בדבר שאינו ראוי כלל דלא תימא כי היכי דאמרינן גבי מת דאי לא שרית ליה אתי לכבויי ה"נ נימא גבי הצלת ממון דליתא אבל לעולם להציל את המת מפני הדליקה אפילו טלטול גמור שרינן ביה וכן נראה מדברי רש"י ז"ל וכן הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות שבת:    וקשיא לן ההיא דגרסינן בפרק כל הכלים וכו' כדכתיב בהלכות. תירוצו של הרב אלפסי ז"ל לא נתברר כל הצורך בהלכות וכך הוא עיקר' של דברים דתרי גווני טלטול מן הצד נינהו דכל שעיקר טלטולו משום דבר המותר ודבר המותר הוא שמטלטל אלא שאי אפשר לו לטלטל אותו דבר המותר אלא אם כן יטלטל עמו דבר האסור בטלטול מן הצד בכי האי גוונא שרי והיינו ההיא דפגה שטמנה בתבן שהביא הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו והיינו נמי דתנן בפרק במה טומנין [דף מט א] בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן כיצד הוא עושה נוטל את הכסוי והם נופלות מאליהן ותנן נמי בפרק נוטל [דף קמב ב] האבן שעל פי חבית מטה על צדה והיא נופלת מעות שעל הכר מנער את הכר והן נופלות אבל כשעיקר טלטולו בשביל דבר האסור אע"פ שמטלטל אותו מן הצד כי הכא שהוא צריך לטלטל המת מחמת עצמו שלא יסריח בחמה ושלא ישרף בדליקה אסור וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ה מהלכות שבת וההיא נמי דתנן בפ' [תולין] [דף קמא א] הקש שעל גבי המטה לא ינענענו בידו אבל מנענעו בגופו היינו טעמא נמי לפי שאינו מטלטל את הקש מפני שצריך לו אלא מפני שהוא צריך למטה ואי אפשר לו בלא טלטול הקש ומשום הכי כיון דלא מטלטל ליה בהדיא אלא כלאחר יד שרי:    תנו רבנן מותר השמן שבנר ושבקערה אסור להסתפק ממנו. משום דכיון דאיתקצאי לבין השמשות מחמת איסור שהרי המסתפק מן השמן שבנר חייב משום מכבה כדאיתא בפרק ב' דיו"ט (דף כב ב) אתקצאי נמי לכולי יומא אפי' לאחר שכבה והך בקערה שמדליק בה קאמר דומיא דנר:

 ור' שמעון מתיר. דלית ליה אפילו מוקצה מחמת איסור [דלימא ביה]  מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא ולא קיימא לן כר' שמעון במוקצה מחמת איסור כמו שכתב הרב אלפסי ז"ל בסמוך:    מתני' מטלטלין נר חדש. לפי שאינו מאוס וחזי לאשתמושי ביה שלא הדליק בו נר מעולם:

 אבל לא ישן. דמוקצה מחמת מיאוס הוא דבנר של חרס עסקינן דמאוס:

 

דף כא עמוד אעריכה


כל הנרות מטלטלין. דלית ליה לר' שמעון מוקצה מחמת מיאוס ולא מוקצה מחמת איסור:

 חוץ מן הנר. הדולק בשבת בעוד שהוא דולק דאסור משום דנעשה בסיס לדבר האסור דהיינו שלהבת שבו:

 נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות. וליכא למיחש למבטל כלי מהיכנו דניצוצות אין בהם ממש משכבו ומותר ליטלן בשבת כדאמרינן לקמן:

 ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה. ואי שרית ליה מערב שבת אתי למיעבד הכי בשבת והא דלא גזרינן הכי במצודת חיה ועוף [דף יז ב] וכולה אינך דבפרק קמא הנהו מזהר זהירי בהו אבל נתינת מים דממילא הוי לא חשיבא להו מלאכה:    גמ' תנו רבנן מטלטלין נר חדש שלא הדליקו בו מעולם:

 אבל לא ישן. של חרס דמאיס:

 ר' מאיר אומר כל הנרות מטלטלין. דלית ליה מוקצה מחמת מיאוס:

 חוץ מן הנר. שהדליקו בו באותה שבת שאע"פ שכבה הנר אסור דאית ליה לר"מ מוקצה מחמת איסור דאמרינן ביה מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא:

 כבה מותר לטלטלו. דלית ליה לר' שמעון אפילו במוקצה מחמת איסור דלימא ביה מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא:    ואע"ג דקי"ל כר"ש וכו'. כדכתיב בהלכות. הלכך מוקצה מחמת מיאוס שרי אבל מוקצה מחמת איסור אסור דאמרי' ביה מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא:

 חוץ מן המסר הגדול. מגרה גדולה העשויה לקצץ בה קורות:

 ויתד של מחרישה. הוא כלי העשוי כסכין שבו עושה חריץ של תלם המענה דהנך קפיד עלייהו ומייחד להו מקום:    אמר ר' זירא פמוט. מנורה גדולה של מתכת:

 שהדליקו עליו באותה שבת דברי הכל אסור לטלטלה. אפי' לר' שמעון דעד כאן לא פליג ר"ש אלא בנר דזוטרא דדעתיה עילויה ויושב ומצפה מתי יכבה אבל בפמוט גדול שאין עשוי לכבות כל השבת כולה אפי' ר' שמעון מודה דאסיר דהוה ליה ככוס וקערה ועששית שכבו דאפילו לר' שמעון לא יזיזום ממקומם כדאיתא בגמרא [דף מד א] וכי שרי לעיל ר"ש מותר השמן שבקערה אוקימנא לה בגמרא בקערה זוטרתי דומיא דנר:

 לא הדליקו עלי' באותו שבת דברי הכל מותר לטלטל. ואפילו לר' יהודה משום דכיון דשל מתכת היא לא מאיסה ולא ידעתי למה הוצרך הרב אלפסי ז"ל להביא' דהא במוקצה מחמת איסור לא קיימא לן כרבי שמעון ואפילו נר קטן שהדליקו עליו באותה שבת אסור ולא קיימא לן נמי כר' יהודה במוקצה מחמת מיאוס ואפילו נר של חרס שלא הדליקו עליו באותה שבת שרי ונראה לי שכתבה ללמד דלא תימא פמוט קפיד איניש עליה ומייחד ליה להדלקה בלחוד והוה ליה כמסר הגדול וכיתד של מחרישה וסלקא דעתך אמינא דאפילו לא הדליק עליו באותה שבת ליתסר קמ"ל:    והא דמסקינן דנר שהדליקו עליו באותה שבת אסור דוקא בשלא התנה עליו אבל התנה עליו שיטלטלנו לאחר שכבה שרי לטלטלה משכבה ואפילו נר גדול וכן כתב הרמב"ן ז"ל והביא ראיה מדגרסי' בירושלמי אם התנה עליו מותר מה אנו קיימי' אי כר' מאיר אפי' התנה אסור דקסברי התם דלדידיה כל המיוחד לאיסור אסור אי כר' יהודה נר מאוס הוא ואין אדם יכול להתנות על דבר מאוס שלא יהא מוקצה ואי כר' שמעון אפי' לא התנה יהא מותר ופרקי' כר"ש היא ומיירי בכוס וקערה ועששית דאסירי לר"ש אפילו לאחר שכבו ואם התנה עליהן מותר הלכך לדידן דקי"ל דמוקצה מחמת מיאוס שרי בין בנר של חרס בין בנר של מתכת מהני תנאה:    ומטה שיש עליה מעות וכו'. בגמרא הכי איתא אמר רב יהודה מטה שיחדה למעות הניח עליה מעות אסור לטלטלה וטעמיה משום דסבירא ליה כר' יהודה דאית ליה מוקצה ומשום הכי לדידן דקי"ל כר"ש בר ממוקצה מחמת איסור כתב הרב אלפסי ז"ל דאע"פ שיחדה למעות והניח עליה מעות בחול שריא והוא שלא היו עליה כל בין השמשות אבל היו עליה כל בין השמשות אסור מיהו דוקא שהניחה שם לדעת דאי שלא לדעת אפילו היו עליה מעות בין השמשות שרי לטלטלה שהרי לא הוקצה בין השמשות דהא אמרי' בפ' נוטל [דף קמב ב] דמעות ששכחן על גבי הכר ואבן ע"פ החבית דכל שצריך לכר ולחבית מנערן וכל שצריך למקומן מטלטלן ועודן עליו אלא ודאי בשמניח לדעת עסקינן:    מניחין נר ע"ג דקל בשבת. מבעוד יום וידלוק שם בשבת דליכא למיחש דלאחר שכבתה שקיל ליה ומניח ליה ומשתמש במחובר דהא אסור לטלטלה אבל ביו"ט דשרי לטלטלה איכא למיחש להכי ואסור:    אין מוקצה לר' שמעון אלא גרוגרות וצמוקין בלבד. גרוגרות תאנים שמעלה לגג ליבשן ומשנשתהו שם מעט אינן ראויות לאכילה עד שיתייבשו כל צרכן וכן צמוקי הענבים:

 הואיל ומסריחות בינתים. בעוד שאינן יבשות ונמצא שכשנכנס שבת היו מוקצות לגמרי הלכך אע"פ שנתייבשו בחצי היום אסורות:    גרסי' בגמרא [דף מז א] א"ר יוחנן אמר ר' חנינא לי התיר רבי לטלטל מחתה באפרה. כלומר אע"פ שאין האפר ראוי שהוסק בשבת ופרכינן עלה ומי א"ר יוחנן הכי והתנן נוטל אדם את בנו והאבן בידו כלכלה ואבן בתוכה ואמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן בכלכלה מליאה פירות עסקינן טעמא דאית בה פירי. פירוש משום דהויא לה בסיס לדבר האסור ולדבר המותר הא לית בה פירי לא והכא היכי שרינן לטלטל מחתה שאין בה אלא דבר האסור בלבד דהיינו אפרה ומפרקינן הכא נמי דאית ביה קורטין כלומר קורטי לבונה שהן ראויין להריח. ופרכינן אמר אביי קורטין בי ר' מי חשיבי. כלומר דכיון דנשיא ועשיר הוה לא חשיבי ליה וכי תימא חזו לעניים והתנן בגדי עניים לעניים וכו':    ומהא שמעינן דמוקצה לעשירים מוקצה ואפי' עניים אין מטלטלין אותו שכבר הוקצה מדעתו של בעה"ב העשיר ולא בעיא שיהא מוקצה לכל והכי נמי משמע טעמא בגמרא [דף מו ב] דאמרינן [נמי]  גבי מפירים ונשאלין נדרים לצורך השבת ואמאי מי יימר דמזדקק לה בעל וחכם [אלמא]  מפני שאסרה הככר על עצמה נעשה מוקצה:    ומסקי' לשמעתא הכי אלא אמר


דף כא עמוד בעריכה


 בנין מן הצד הוא מפני שאינו תוקעה ומהדקה בחוזק קרי ליה מן הצד כלומר ע"י שנוי. ומסקינן דאם היה רפוי מותר:    ואיכא מאן דאמר דכיון דמסקינן הכי ש"מ דאין בנין בכלים דאם איתא דיש בנין אפילו לא תקע כל היכא דמיהדק חייב חטאת ואפילו ברפוי איכא למיגזר אטו שאינו רפוי אבל כיון דאין בנין בכלים אפי' היכא דמיהדק לא אסור אלא מדרבנן גזירה שמא יתקע וחייב משום מכה בפטיש ומשום הכי אם היה רפוי מותר:    ולפיכך השמיט הרב אלפסי ז"ל מן ההלכות הא דאמרינן בגמרא [דף מו א] גבי טלטול מנורה של מתכת הילכך דחוליות בין גדולה בין קטנה אסורה כלומר דאסור לטלטלה שמא תפול ותתפרק ויחזירנה ונמצא עושה כלי. גדולה נמי ואית בה חידקי כלומר חתוכין סביב לה ודומה לשל פרקים אסורה אטו גדולה דחוליות משום דכיון דגדולה דרכה לעשותה של חוליות כי אית בה חידקי מאן דחזי סבר דחוליות נינהו כי פליגי בקטנה ואית בה חידקי ר' יוחנן סבר גזרינן וריש לקיש סבר לא גזרינן והשמיט כל זה הרב אלפסי ז"ל משום דס"ל דאתי אליבא דמאן דאמר יש בנין בכלים אבל לדידן דקי"ל דאין בנין בכלים אפי' דחוליות נמי שריא והכי נמי משמע בפ' שני דיו"ט (דף כא ב) דתנן התם ג' דברים רבן גמליאל מחמיר כדברי ב"ש אבל ב"ה שרו וחדא מינייהו אין זוקפין את המנורה ביום טוב ואוקמינן התם בשל חוליות ובית הלל שרו משום דקא סברי דאין בנין וסתירה בכלים וכי תימא אם כן ר' יוחנן ור"ל דסבירא להו דבשל חוליות אסירי דאמרי כב"ש איכא למימר דאינהו לא מוקמי פלוגתייהו דב"ש ובית הלל ביש בנין ואין בנין בכלים דלדידהו לכולי עלמא יש בנין אלא התם בדאית בה חידקי פליגי דב"ש סברי אפי' ביום טוב גזרינן חידקי אטו חוליות ובית הלל סברי משום שמחת יו"ט לא גזרינן ואנן כיון דבגמרין התם אוקמו פלוגתייהו דבית שמאי וב"ה ביש בנין ואין בנין לא קי"ל כר' יוחנן ור"ל אלא נקטינן דאין בנין בכלים ואפילו דחוליות בשבת שרי לטלטולא וזהו טעמו של הרב אלפסי ז"ל שהשמיט מאי דאמרינן בגמרא בטלטול מנורה אבל בתוספות אמרו דקי"ל כר' יוחנן דשל חוליות ודאית בה חידקי נמי בין גדולה בין קטנה אסירא ולא תקשי לך מההיא דפ' יו"ט שחל דהתם בשל חוליות מחוברין ואינן מפורקין ולפעמים מטין אותן ולפעמים זוקפים וכיון דאינן מפורקין לגמרי ליכא משום בנין והכא בשהן מפורקין לגמרי ואסור ומיהו אפילו מפורקין לגמרי כל שהוא רפוי מותר ואפילו להחזיר כרשב"ג:    ניצוצות אין בהן ממש. משכבו ומותר ליטלן:

 ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה. מערב שבת שאף על פי שנותן המים מערב שבת אסור מפני שמקרב כיבוי הניצוצות הנופלות שם בשבת ולא דמי לטלית שאחז בה האור דשרי' בפרק כל כתבי (דף קכ א) ליתן עליה מים מצד אחד ואם כבתה כבתה דהתם היינו טעמא לפי שאין המים מכבין את הדליקה אלא מונעין שלא יתפשט האור אבל הכא טפי מגורם הוי. ויש לתמוה במה שנהגו עכשיו לתת מים לתוך העששיות ואמאי הא מקרב כיבוי הניצוצות הניתזין ולא עוד אלא אפילו בלא נתינת מים נמי ליתסר שהרי כשהניצוצות נופלין על השמן כבין הן. ואיכא למימר דלא אסרו אלא בנותן על מנת לכבות דאי שרית ליה אתי לכבויי בידים אבל נותן שמן בעששית [בערב שבת]  על דעת הדלקה הוא ולא על דעת כיבוי ואף המים שנותנין לתוכו נמי על דעת כן הוא כדי שיתקרב השמן לראש הפתילה ומשום הכי שרי:

 סליקו להו כירה