רמב"ם על ערלה א

ערלה פרק אעריכה

משנה אעריכה

אמר השם יתברך "ונטעתם כל עץ מאכל, וערלתם ערלתו" (ויקרא יט, כג), ולפיכך כשנתכוון בנטיעתו לאכילה אז יתחייב בערלה, אבל אם נתכוון בשעת נטיעת האילן שיהיה סייג או ליקח ממנו קורות או עצים אינו חייבת בערלה.

ורבי יוסי אומר, שאפילו אילן עצמו, אם היתה כוונתו שיהיה אותו הצד הנוטה ממנו לרשות הרבים סייג לצד הנוטה ממנה לגינה, ויתכוון גם כן שיהיה הצד הנוטה ממנו לפנים, רצונו לומר לגינה, למאכל, שדין זה האילן נחלק, והצד הפנימי נתחייב בערלה, והצד החיצון פטור מן הערלה.

ואין הלכה כרבי יוסי:

משנה בעריכה

אף על פי שלא כבשו - עניינו אף על פי שלא כבשו כל הארץ.

ואמרם הנוטע לרבים - עניינו שיהא אדם נוטע אילנות בתוך שלו ולא לעצמו, אלא כוונתו שיאכלוה בני אדם כולם, וכאילו הפקיר אותו הפרי הצומח באותו אילן שנטע.

ורבי יהודה אומר, כי מה שאמר השם יתברך "ונטעתם" משמע בין ליחיד בין לרבים, שאילו אמר "ונטעתם כל עץ מאכל" ולא אמר דבר אחר, היינו אומרים כי הנוטע לרבים חייב, אבל כשאמר "יהיה לכם ערלים" משמע שאינו חייב אלא הנוטע לעצמו, ולפי שהוא אמר "ונטעתם" משמע בין ליחיד בין לרבים, "לכם" בין ליחיד בין לרבים, והוא רבוי אחר רבוי, ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט, אם כן הוא למעט הנוטע לרבים.

וחכמים אומרים כי אמרו "לכם" הוא אזהרה, ואין כוונתנו בזה החיבור לפרש סדרי ההקש והסברא ודרכיו, כדי שתתלה נפשך בהבנת רבוי אחר רבוי ומיעוט אחר מיעוט וזולתם, אבל אזכור מה שאזכור מזה המין בזה החבור זכירה פשוטה בלבד בלי ראיה אחרת.

והעולה מאליו - הוא האילן הצומח מאליו שלא נטעו שום אדם, ובתנאי שיהיה צומח ברשות היחיד. אבל עולה מאליו לרשות הרבים אינו חייב בערלה, ועל זה אמרו בספרא "ונטעתם - פרט לעולה מאליו", וכן אמרו בפירוש בתוספתא "העולה מאליו לרבים, פטור מן הערלה".

ואמרו נכרי שנטע - עניינו שנטע לישראל בשכירות או בחינם שרצה לטרוח בשבילו מעצמו, אבל אם נוטע הגוי לעצמו וקנה ממנו הישראל אחר כן, אינו חייב בערלה.

ואין הלכה כרבי יהודה:

משנה געריכה

העפר המתעבה על עיקר האילן קורין אותו סלע, והם קראו זה השם לפי שהעפר הקשה היוצא אחר שמעמיק אדם לחפור נקרא "סלע" אצלם. וממנהג האילנות שימשכו שרשיהם בארץ הרבה ויתעבה עליהם העפר עד שיהיה סביב האילן כמו האבן אפילו אחר עקירתו.

אומר בכאן, שאם נעקר האילן באותו העפר הנקרא "סלע" ועמד במקום אחר, אם יש באותו עפר כדי שיכול לחיות בו, שאינו חייב בערלה, לפי שלא נחשב זה נטיעה שניה אבל נחשוב אותו כאלו לא נעקרו.

שזעזעתו המחרישה - כלומר אם נענעו אותו הברזל שחורשין בו.

זעזעו ועשאו בעפר - פירוש שינענע האילן עצמו ויעלה אותו ממקומו, אבל לא יפרישנו מן הארץ, ואחר כן יתן העפר סביביו כדי שירחיב מקום האילן עצמו ויעלה. אם הוא בעניין שיוכל לחיות ולא יפסד, אפילו לא נתן עליו עפר, אינו חייב בערלה:

משנה דעריכה

אצל האורגים, קנה או עץ בשתי קצותיו שני ברזלים ארוכים, ויש לכל אחד מהם כמו שנים דקים כמחט, ומותחין בו רוחב הבגד כשאורגין אותו, נקרא כל שן מאותם השנים שהם כמו מחטין - מחט של מיתון. ויש שגורסין "מיתוח" והוא לשון צח יותר ונאות לעניין. ועניין "מיתוח" הוא מגזרת "וימתחם כאהל לשבת" (ישעיה מ, כב). ויש לי בפירוש זו המלה פירוש אחר עוד אבארנה בפרק שלשה עשר מכלים.

ומאמר רבן שמעון בן גמליאל, אין שום חולק עליו:

משנה העריכה

כשלוקחין ענפי האילן ומותחין אותם בקרקע וטומנין אותן בעפר, אותם הענפים מוציאים פרי בלי ספק ויש להם שרשים בארץ, ועיקרם דבקים באילן הראשון, אותם הענפים שהשרישו בארץ נקראין בריכה, והאילן הראשון נקרא זקנה.

ואמרו בכאן, שאם נעקר האילן והוא גדל ומושך לחלוחית מאותם הענפים היוצאים ממנה הטמונים בארץ, נמצא שחזר האילן עצמו כאילו הוא "בריכה", וחזרו הענפים שהיו "בריכה" כאילו הם האילן העיקרי, וזהו אמרם חזרה זקנה להיות כבריכה. והוא יגיד ויאמר במאמר השני, דין הבריכה עם הזקנה איך הוא.

ואמרו הבריכה שנה אחר שנה ונפסקה - עניינו שאם טמן מענפי האילן בארץ בזו השנה וצמחה, ולשנה השניה לקח אלו הענפים שצמחו בשנה ראשונה וטמנם בארץ, ועשה כן שנה אחר שנה, כל מה שיצמחו באותן ענפים כולם הדבקים קצתם בקצתם אינן חייבין בערלה, לפי שעיקרם דבקים באילן הזקן. ואם נפסקו הענפים ונכרתו עיקריהם מן האילן הזקן, מונה משעה שנפסקו, וכל אילו הבריכות חייבות בערלה.

ספוק גפנים וספוק על גבי ספוק - הוא שיקח אדם ענף מזו הגפן וימתח אותו עד שיגיע בגפן אחרת וירכיב קצתו בה, אפילו הטמינו בארץ, רוצה לומר אפילו לקח הענף וטמנו בארץ. "וספוק על גבי ספוק" הוא שירכיב קצת ענף זה האילן בזה האילן האחר, וקצת ענף זה האילן בזה האילן. וכל זה העניין פטור מן הערלה. ואמר בספרי "ונטעתם - פרט למבריך ולמרכיב ולעולה מאליו; מכאן אמרו, ספוק הגפנים ספוק על גבי ספוק, אף על פי שהבריכן בארץ - מותר". וזו ההברכה וההרכבה שזכר בסיפרא שאין חייבים בערלה היא שהמשיל בה, והוא שיבריך האילן עיקרו קיים עומד בארץ לא נעקר, או ימתח ענף מאילן זה ויטע קצתו באילן אחר ועיקרו קיים באילן הראשון, אבל אם פסק ענף והרכיבו באילן או הטמינו בארץ הרי זה חייב בערלה. וזו ההרכבה וההברכה הם שרמז להם באמרם "אחד הנוטע, ואחד המבריך, ואחד המרכיב". ואתה שמור אלו העיקרים ולא תשתבש בהם ותחשוב שהם זה הפך זה, כשתראה לשם שנטע ומרכיב ומבריך חייבים בערלה. ובסיפרא ביארו כי מבריך ומרכיב אינו חייב בערלה, והם שני מינין מן ההרכבה, ושני מינין מן ההברכות כמו שבארתי לך.

ואמר רבי מאיר, כי זה הענף שהרכיבו קצתו, אם יש בו לחלוחית הרבה והרכיבו באילן אחר ולא נתחזקה כוחה הרבה, לפי שאותו האילן ממנה היה הענף שהרכיב היה כוחו רע וחלוש, ואותו אילן שהרכיב בו יפה וחזק, שהיא חייבת בערלה.

ואין הלכה כרבי מאיר.

ואמרו וכן בריכה שנפסקה - חוזר על מאמרם בתחילת ההלכה "מונה משעה שנפסקה", וכבר בארנו שהפירות שהם בבריכה אינן חייבות בערלה כל זמן שעיקרי הענפים דבוקים באילן הראשון, רוצה לומר הזקנה, ואם יש בהם פירות ונפסקו עיקרי הענפים מן הזקנה שיהיו חייבים בדיני הערלה בזמן העתיד, כמו שאמר מונה משעה שנפסקה, ויהיה מותר לאכול אותם פירות לאלתר לפי שהם גדלו בהיתר. ואם הניח הפירות כדי שיגדילו אחר שנפסקה כשיעור אחד ממאתים, שהוא שיעור איסור הערלה כמו שיתבאר, נאסרו כל אותם הפירות ונעשו ערלה. וידיעת שיעור תוספת אלו הפירות כמו שבארנו בפרק חמישי מכלאים (מ"ו):

משנה ועריכה

עוד יתבאר לך בפרק של אחר זה, כי הערלה וכלאי הכרם עולין באחד ומאתים, וזהו כי כשנפל מאחד מהם חלק במאתים חלקים, שמותר לאכול הכל כמו שיתבאר, ואם נפל חלק מהם בפחות ממאתים חלקים נאסר הכל.

על כן כשיתערב זו הנטיעה האסורה בכלל נטיעות כשרות, אפילו היו אלף, אסור ללקוט מהם שום דבר לכתחילה, לפי שאינו יודע אם מן הפרי המותר לקט אם מן האיסורים. ואם לקט דבר מאותן הנטיעות, דין אותו הפרי הנלקט מהן, אם נתערב ממנו חלק באחד ומאתים חלקים מפירות אחרות מותרות, הכל מותר לאכילה.

ואמר בכלאי הכרם "נטיעה", התלמוד תקנו "ערוגה", וכאילו אמר נטיעה של ערלה שנתערבה בנטיעות, וערוגה של כלאי הכרם שנתערבה בערוגות. לפי שכלאי הכרם הם ירק או מיני תבואה או מיני זרעים שנזרעו בכרם, אבל אילן לא.

ואין הלכה כרבי יוסי:

משנה זעריכה

לולבים - הם הענפים הרכים היוצאים בראשי הבדים הקשים, והם רכים מאד.

ומי גפנים - המים היוצאים מן הגפנים כשפוצעין וחותכין הגפן או הזמורות בימי ניסן.

וסמדר - הוא הפרח שממנו יהיה הפרי, אבל הבוסר אין חולק שהוא אסור. והשם יתברך אמר "וערלתם ערלתו את פריו" (ויקרא יט, כג), ואמר בספרא "פריו - פרט לעלים ולולבים ולמי גפנים וסמדר".

ואמרו וברבעי - רוצה (לומר) בו שמותר לאכול כל אלו הדברים מנטע רבעי בלא פדיון, לפי שהשם אמר בו "יהיה כל פריו קדש הלולים לה'" (ויקרא יט, כד), ואלו אינם פרי.

ואמרו ובנזיר - עניינו שמותר לנזיר לאכלם מן הגפן, לפי שהשם יתברך אמר "מכל אשר יעשה מגפן היין, מחרצנים ועד זג, לא יאכל" (במדבר ו, ד), ואלו אינם מאכל.

וכולם הם אסורות בהנאה כשהם מ"אשרה", והאשרה הוא אילן נעבד כמו שנבאר בעבודה זרה, למאמר ה' "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" וגו' (דברים יג, יח).

שרף הערלה - הוא השרף היוצא מן האילנות ועודן ערלה.

וכבר פירשנו פעמים בזה הסדר (שביעית פ"ד מ"ה ופ"ז מ"ז), כי פגים הם הפרי שאינו מבושל, והרבה בני אדם מעמידין החלב, בדבר לבן כמו "חלב" שהוא שותת ויוצא מעוקצי הפגים קודם בישולם, ועליו אמר "שרף הפגים". ו"מעמיד" פירושו שמקפיא החלב ועושה ממנו גבינה, כמו "וכגבינה תקפיאני" (איוב י, י).

והלכה כרבי יהושע, ואין הלכה כרבי יוסי:

משנה חעריכה

ענקוקלות - פירשו זה בתלמוד שהם הענבים שלא הבשילו כל צרכן, והפסיד אותם הרוח המפסיד האילנות, והוא אמרם "ענבים דלקין תלתיהון".

וחרצנים - הם הגרעינים.

וזגים - הקליפות שהם על גרגירי הענבים.

והתמד שלהם - עניינו השריית החרצנים והזגים במים, וכבר בארנו זה (פ"ה מ"ו) (בתרומות) [במעשרות].

וקליפי רמון - קליפתו החיצונה.

והנץ שלו - הפרח.

וגרעינין ו"גלעינין" שוה, והם הגרעינין שבתוך הפרי מכל דבר שיש לו גרעינים, כגון תמרים והזיתים והאפרסקין ודומיהן.

וטעם איסור כל אלו הדברים באשרה כבר אמרנו הראיה, והוא אמרו יתעלה "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" (דברים יג, יח).

ואסור ענקוקלות וחרצנים והזגין והתמד בנזיר מן הכתוב, שאמר השם יתברך "מחרצנים ועד זג לא יאכל" (במדבר ו, ד), ואמר "חומץ יין וחומץ שכר וכל משרת ענבים" וגו' (במדבר ו, ג).

ואסר בערלה קליפי רמון והנץ שלו לא מפני שהם פרי, אלא לפי שהם ראוים לצבוע ואסור לצבוע בערלה, ואמר בספרי "לא יאכל, אין לי אלא שלא יאכל, מנין שלא יצבע ולא יהנה? תלמוד לומר וערלתם ערלתו ערלים, לרבות את כולם".

והותרו כולם בנטע רבעי, לפי שנטע רבעי אינו אסור בהנאה אבל הוא כמו מעשר שני נאכל לבעליו, כמו שבארנו במסכת מעשר שני (פ"ה מ"א), ולא יתקדש בו אלא פרי הראוי לאכילה.

והנובל מן האילנות מן הפרי קודם שיגמר בישולו אסור בכל, רוצה לומר בערלה וברבעי ובאשרה ובנזיר, וזה מבואר:

משנה טעריכה

מותר לחתוך ענף מאילן הערלה ולנוטעו, והוא הנקרא יחור, לפי שאינו אסור בהנאה אלא הפרי לא העץ.

ואין מרכיבין כפניות של ערלה - עניינו שאין מרכיבין לולבי תמרים לפי שהוא פרי ולפיכך אסור לנוטעו. ולולבי התמרה בתחילת צמיחתם נקראים בתלמוד "כפניתא".

ודברי רבי יוסי אמת, רוצה לומר שמותר ליקח היחור, שאינו אסור בהנאה כמו שנתבאר: