רבינו חננאל על הש"ס/שבת/פרק כד
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
ר"ן |
רבינו חננאל |
רב ניסים גאון |
רמב"ן |
ריטב"א |
רשב"א |
תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
מי שהחשיך בדרך נותן כיסו לנכרי וכו' ואוקי' למתניתין דאין מעמיד עצמו על ממונו והתירו לו לתת כיסו לנכרי בשביל שלא ישאנו הוא בעצמו. ובא רבא ודקדק ואמר דוקא כיסו אבל מציאה דלא אתא לידיה לא התירו לו לתתו לנכרי ובמציאה דאתאי לידיה ללישנא בתרא עלתה בתיקו. וכל תיקו דאיסורא לחומרא והלכתא כרבא דאוקמא (לידיה) [למתני'] בכיסו ממש. אין עמו נכרי מניחו על חמור דייקינן מינה בעת שמצויין ביחד נכרי וחמור לנכרי יהיב ליה מפני שאינו מצווה על שביתתו של נכרי ולכן לא התירו לו לתת כיסו על החמור שהוא מצווה על שביתתו אלא אם אין שם נכרי אלא חמור. וישראל חרש או שוטה או קטן אינו נותן כיסו לאחד מהן אלא נותן כיסו על החמור ולעולם לגרוע שבהן נותן כגון חרש ושוטה לשוטה נותן שוטה וקטן לשוטה נותן והשוטה גרוע בבני אדם שאין הפרש בין אדם לבהמה אלא הדעת והתבונה וזה כיון שאין לו דעת כבהמה חשוב:
בזמן שאין עמו נכרי ולא חמור אלא חרש וקטן לאיזה מהן יתן כיסו יש מהן שאומר לחרש יש מהן שאומר לקטן ואם עשה כאחד מהן עשה. ואם אין עמו נכרי ולא חמור ולא חרש ולא שוטה ולא קטן. א"ר יצחק יש שם דרך להתיר לו להביאו במקום הראוי לשמירה והוא הבאתו פחות פחות מד' אמות ולא רצו חכמים לגלותה ואמרי' אמאי לא רצו חכמים לגלותה ואמרו גזירה דלמא אתו לאתויי ד' אמות ברה"ר.
תניא ר' אליעזר אומר בו ביום גדשו סאה פי' בו ביום שהושיבו את רבי אלעזר בן עזריה בראש גדשו סאה. מדת הסאה ששת קבין והיא מחוקה הוסיפו רבותינו כמה דברים מדבריהם כגון הגדישה שהיא יתירה על העיקר והדברים שהוסיפו מהן להיתר ומהן לאיסור והכל להיות העיקר שמור ומוזהר והוא כמו זה ששנינו נותן כיסו התירו לו לתתו לנכרי שלא יביאהו בעצמו ויחלל את השבת. זה וכיוצא בו. ולאיסור כל גזירות שגזרו מקצת מן היתר המותר לעשות גדר לנשאר שהוא אסור מן התורה. ורבי יהושע אומר בו ביום מחקו סאה פי' העמידו כל דבר על עיקרו לא פחתו ולא הוסיפו. אלא התירו העיקר המותר מן התורה. שאלו באו להוסיף מדבריהן חוששין שמא יפסדו גם דברי תורה שהן העיקר שיבוא אדם להרהר ולומר כשם שזה אינו מן התורה אלא מדרבנן גם זולתי זה יש מן המצות האחרות מדרבנן כמותן ובאו לגדור נמצאו פורצים:
אמר מר [אין] עמו נכרי מניחו על החמור ואקשינן עלה והלא מחמר הוא ורחמנא אמר לא תעשה כל מלאכה. ואוקימנא כדתנא כשהיא מהלכת מניחו עליה.
כשהיא עומדת נוטלו הימנה. אי הכי חבירו נמי שרי ולמה חמור ולא אמר חבירו ופירק רב פפא כל שבגופו חייב חטאת בחבירו פטור אבל אסור פי' כל מלאכה שהעושה חייב חטאת כגון טעונת משוי ד' אמות ברה"ר אם יטעון חבירו פטור אבל אסור ואם יטעון בהמתו מותר לכתחלה ובלבד שלא תהא עקירה והנחה וזה שאמר רב אדא בר אהבה היתה חבילה מונחת בין כתיפו רץ תחתיה עד שמגיע לביתו מדדייקינן למימריה דווקא רץ ומפרקינן לטעמי' ש"מ הלכתא כוותיה ותו דליכא מאן דפליג עליה ופירוש' דזריק לה כלאחר יד לאו שמכניסה ומפרקה אלא מהלך בריצה וכשמגיע לפתחו מחזיר אחוריו כלפי פתח החצר ופניו לחוץ וזורק החבילה מעל כתיפו בחצר דרך הפתח ע"י ריצה בלא עמידה וזה פי' דזריק לה כלאחר יד שזרקה שלא כדרך מפרק ומכנס חבילות:
אמר רמי בר חמא המחמר אחר בהמתו בשבת בשוגג חייב חטאת. במזיד חייב סקילה. פי' המחמר המנהיג בהמתו ועליה משוי חייב ודמי המנהיג בהמה טעונה משאוי כנושא משאוי על כתיפו מדכתיב לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך הקיש בהמתו לו. והשיב רבא ב' תשובות בדבר חדא דכתיב תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה.
והנפש אשר תעשה ביד רמה הוקשה כל התורה לע"ז וכו' דעביד מעשה בגופה ופשוטה היא ומפורשת נמי בפרק כלל גדול ועוד תנן המחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת ועל זדונו סקילה מאי לאו מכלל דאיכא מידי דאין חייבין לא על שגגתו חטאת ולא על זדונו סקילה ומאי נינהו מחמר ופריק ליה דלמא בתחומין ואליבא דרבי עקיבא דסבר תחומין דאורייתא ועיקרו בסוטה פרק כשם שהמים בודקין אותו וחייב לאו כדכתי' אל יצא איש ממקומו ביום השביעי והבערה אליבא דר' יוסי דתניא הבערה ללאו יצאת דברי ר' יוסי ר' נתן אומר לחלק יצאת רב זביד מתני הכי אמר רמי בר חמא המחמר אחר בהמתו בשבת בשוגג פטור במזיד חייב סקילה ואקשי עליה רבא המחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת חייבין על זדונו סקילה הא אין חייבין על שגגתו חטאת אין חייבין על זדונו סקילה ופריק ופשוטה היא.
רבא אחוה דרב מרי בר רחל (או') [ואמרי לה] כי רבא הוא אבוה דרב מרי בר רחל והוא מישראל קשיא ליה הא דרב אשי דאכשריה דכיון דאימיה מישראל מקרב אחיך קרינא ביה מכלל שלא היה אביו מישראל אלא אמו. ומפורש בפרק החולץ ליבמתו. ומפרקי' דלמא תרי רב מרי בר רחל וזה אביו מישראל וכן תירוץ שמועה זו רבא אבוה דרב מרי בר רחל:
א"ר יוחנן המחמר אחר בהמתו בשבת פטור מכלום בשוגג לא מחייב חטאת (והוקשה) [דהוקשה] כל התורה כולה לע"ז במזיד נמי לא מחייב (חטאת) [סקילה]. דתנן בפרק ארבע מיתות נמסרו לבית דין [המחלל את השבת וכו'] ואוקימנא התם בתחומין ואליבא דר"ע בהבערה ואליבא דר' יוסי דתנן המחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת חייבין על זדונו סקילה הא אין חייבין על שגגתו חטאת אין חייבין על זדונו סקילה לאו נמי לא מיחייב דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו ואפי' למאן דאמר לוקין א"כ לכתוב קרא לא תעשה כל מלאכה ובהמתך אתה למה לי אלא לומר לך כל מלאכה ניהו דכי עביד מיחייב בבהמתו לא מיחייב.
והלכתא כר' יוחנן דהא דרמי ליתא דרבא אהדר עליה ופריך לטעמיה. ואע"ג דפריק לנפשיה לא שבקינן דברי רבא וסמכינן אשנוייה:
הגיע לחצר החיצונה נוטל הכלים וכו'. אמר רב הונא היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית מביא כרים וכסתות ומתיר הכלים והשקין נופלים ואקשינן עלה והתנן נוטל את הכלים הניטלין בשבת וכלי זכוכית ניטלין בשבת ולמה אין ניטלין בפני עצמן.
ופריק רב הונא מי סברת הא דאמרי' היתה [בהמתו] טעונה כלי זכוכי' ככוסות ואשישות קאמינא דשרי לטלטלן בשבת קאמר בקרני (דאוני) [דאומנא] קאימנא שמוצצין בהן הדם שאסור לטלטלן ולמה אסור לטלטלן והא קיי"ל דדבר שמלאכתו לאיסור אפי' לצורך גופו ומקומו שרי. תוב אקשי' עליה הא אמרת מביא כרים וכסתות ומניח תחת משאוי הבהמה כדי שיפלו כלי זכוכית הללו על דבר רך שלא ישברו והלא אסור להשתמש באותן הכרים והכסתות כל זמן שאלו כלי זכוכית עליהן ואינו יכול לישן בהם והנה מבטל כלי מהיכנו ופריק רב אשי בשליפי זוטרי. פי' שמנער את הכר או את הכסת מעט והן נופלות כי הא דתנן מעות שעל הכר מנער את הכר והן נופלות. ואקשינן עליה היתה בהמתו טעונה עששיות מתיר חבלים והשקין נופלים.
ואע"פ שמשתברין ופריק רב הונא אלו העששיות אינן כלי זכוכית עשוין אלא פולסא פי' חתיכות גדולות כדכתיב ברזל עשות ורוצה להכניסם לבור לעשות מהן כלי זכוכית והלכתא כרב הונא דאע"ג דאיתותב הא שני לה ושנוייא שינויין אינון דהא מתרץ לה מאן דמותבה ואמרינן דיקא נמי דקתני דומיא דטבל מה טבל דלא חזו ליה פי' אלא אחר שיתקנן אף האי נמי לא חזי ליה. והא דתניא רבי שמעון בן יוחי אומר היתה בהמתו טעונה שליף של תבואה מכניס ראשו תחתיו ומסלקו לצד אחר הלכתא כוותיה שאינו מפרק אלא מכבידו לצד אחר ונופל מעצמו ובאנו להקשות ממשנתנו אדרבן גמליאל שהיתה חמורו טעונה דבש דלא רצה לפרק חמורו. והא אנן תנן נוטל את הכלים הניטלין בשבת וזה הדבש הוא ראוי לאכילה היה לו לנוטלו ומפרקינן דבש זה הדביש פי' הופסד כדמפרש בפרק המפקיד. ותוב אקשינן עליה היה לו להתיר החבלים ומעצמו יפלו השקין. ופרקי' חייש דלמא כשיפלו השקין בקרקע מצטרו זיקו ופי' מתבקעין הנודות שהדבש בהן כדכתיב וילכו ויצטיירו. ותוב אקשינן עליה היה לו להביא כרים וכסתות ויניח תחתיהן ויפלו השקין בהן ולא יתבקעו דהכי שרי למעבד כרב הונא ופרקי' אם יפלו זיקי אילין על הכסתות נמצא מבטל כלי מהיכנו ואם תאמר ינערם ויטול הכסתות כמו שאמרנו למעלה אע"פ שינערם אינן ראויין להשתמש בהן היום דקא מיטנפי עוד אקשינן עליה ולמה הניח חמורו טעונה הא איכא צער ב"ח ופריק רשב"ג צער בעלי חיים דרבנן.
אביי אשכחיה לרבה דקא משפשף לבריה אגבה דחמרא. פי' שפשוף כדאמרינן ואם מבערב ישפשף כלומר יוליך ויביא ידו על גופו שיוסר מעליו טינוף הקרי כן רבא היה מעלה ומוריד בנו כעין שפשוף ע"ג החמור מן הצד לא על שדרו של חמור כדרך רכיבה אלא היה מושיבו ע"ג החמור והתינוק ומתגדר ונחית ואביו מחזיק בו ומחזיקו שלא יפול לארץ. א"ל אביי משתמש מר בבעלי חיים.
כלומר המשתמש בב"ח עובר משום הא דתנן ולא רוכבין על גבי בהמה השיבו רבה אינו שדרו של חמור אלא בצידי החמור אני משפשף (ויגדלן) [וצדדין] לא גזרו בהו רבנן מדתנן מתיר החבלים והשקין נופלין מאי לאו בחבר גואלקי ולא גזרו בהו רבנן פי' חבר גואלקי כשטוענין הבהמה מביאין שק וטוענין אותו מצד אחד ושק האחר מצד השני ומביא חבל וקושרן ומחברן (ומשרכבן) [ומשכיבן] בצדי הבהמה וכשמבקשין לפרק משאוי מגביה השקין לרפרף קשר החבל להיות נוח להתיר ומתיר ומניח השקין והן יורדין מצדי הבהמה ויורדין לארץ נמצא מגביה ומוריד השקין בצידי החמור כאשר אני מגביה ע"ג החמור והוא יורד בדרך שפשוף אמר לך אביי אינו אומר מתיר החבלים בחבר גואלקי אלא באבר גואלקי כדתנן כיצד מאברין את העדים ומפרשינן ליה מלשון אבר כן מוסיף כמין אבר בגואלקי והוא למעלה כדאמרי' בפ' לא יחפור (ב"ב כד:) באברוורי הוו יתבי פי' אברוורי למעלה מן המשאוי כגון שהיה צד המשאוי האחד כבד והשני קל ורצינו להשוות המשאוי שלא יהיה מטרטן ומוסיף על הצד הקל דבר להשוות המשקל שלא יהיה אחד מהן מכריע ועליו אמרה משנתנו מתיר החבלים והשקין נופלים שהקשר למעלה הוא. ואין צריך להגביה שק ולא להוריד אלא כשמתיר החבר נופלין אבר גואלקי נמצאו גואלקי על צידי בהמה ואם זה על גואלקי נמצא אבר זה צדי צדדין אי נמי בגואלקי דגואלקי עצמו אינן קשורין בחבלים אלא כמנהג שהי' לאורחים המהלכים בדרכים שעושין בראש השקין כמין קרסים ולולאות מן החבלים ומכניס הלולאות בקרסים אי נמי לולאות בלבד ומכניס בהן עץ ומחברן וכשרוצה לפרקן מושך העץ ההוא והן נופלים ונקרא עץ ההוא לכתא ואינו מגיע לצדדין ואותו האבר נמי שמוסיפין על המשאוי הוא צדדי צדדין והוא מותר אבל הצדדין אסורין. ועוד אקשי ליה אביי לרבה הא ב' בידי אדם ואחת באילן כו' ופריק רבה התם דכפייה לאילן וסיכך על גביו שנמצא משתמש באילן עצמו. תוב אקשינן עליה מסיפא דקתני ג' בידי אדם ואחת באילן כשרה ועולין לה ביו"ט ואי כפייה לאילן וסיכך ע"ג אמאי עולין לה ביו"ט הא משתמש באילן ואסור ופריק ליה התם ופרסי כאנא פי' גיהא ופרסיכנא תרתב מאבקא ועלה דייקינן זה הכלל כל שינטל האילן ויכולה לעמוד עולין לה ביו"ט לימא כתנאי אין עולין לה ביו"ט כו' סברי לה כגון דחק באילן ונתן הנסרין שהן הסכך באותה החקיקה והן הצדדין זה אוסר להשתמש בצדדין וזה מתיר אמר אביי כולי עלמא צדדין אסורין והכא בצידי צדדין פליגי פי' כגון דחק באילן ונתן באותה החקיקה עץ חזק כמין קורה ושם ראשי הנסרים שהן הסכך על אותו העץ הנתון כמין קורה שנמצא העץ הוא צדדי האילן והנסרים הנתונין על גביו צדדי צדדין רבא א' צדדין וצדדי צדדין דינם אחד האוסר בצדדין אוסר גם בצידי צדדין והמתיר צדדי צדדין גם בצדדין מתיר ובא רב משרשיא לאותובי לרבה דאמר המתיר בצידי צדדין גם בצדדין מתיר הא דתניא נעץ יתד באילן ותלה בו כלכלה למטה מעשרה עירובו עירוב למטה מי' טפחים אין עירובו עירוב. ודייקינן מינה טעמא דנעץ יתד באילן ותלה בו כלכלה פי' דהוה לה יתד צידי האילן והכלכלה צידי צדדין ולפיכך למטה מעשרה טפחים עירובו עירוב אבל אם לא נעץ יתד ותלה בו אלא תלה באמירי האילן אפילו למטה מעשרה אין עירובו עירוב דהוה לי' צדדין הדר נתברר כי זה התנא אוסר בצדדין ומתיר בצידי צדדין.
ופריק רב פפא אליבא דרבא הכא בכלכלה דחוקה וכו'. ודברי רב פפא פשוטין הן ומפקינן בה והלכתא צדדין אסורין צדדי צדדין מותרין:
דרגא דמדלא סולם העשוי לעלות בו בערסל והוא (שכתוב) [שת"י] כמלונה במקשה [כערסל]. והוא מלונה לשומרי פירות ודקדק רב אשי מזו ההלכה שאסור להניח סולם על הדקל ולעלות בו שנמצא משתמש בצידי האילן ואסור. ופירוש שאם יחקוק באילן ויניח באותה חקיקה גואזי שהן עצים ויניח באותו העצים הסולם נמצא הסולם נתון בעצים כמין הכלכלה ביתד ושרי וגם אסור להניח רגלי העולה באותה סולם בעצים הנעוצין באילן מפני שהן צדדין והצדדין אסורין. וכי אינו מותר לו להשתמש ולעלות אלא בקנים שהן מעלות הסולם והן שליבותיו שהן ודאי צדדי צדדין:
[מתני'] מתירין פקיעי עמיר כו'. פי' פקיעי אגודות כדתנן פקעת גמי בא רב הונא לפרש משנתנו ואמר הפקיעין והכיפין שניהם אגודות קשורות הן. אלא הפקיעין ב' אגודות כפקיע והכפין ג' אגודות בכף זירין דארזי כשמתגזאין ומתקשין נקראין דארזי והן אחד אחד ואינן נאגדין באגודה. ואם אגדן בחזקתן עומדין ותרצה רב הונא למתניתין הכי מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה ומפספסין פי' מפספסין מפרכין כעין פיתות (לרכנן לייתות) [לרככן] לאכלה ומצינו בתלמוד א"י שאמרו בענין (תינוק פתילה) מפספסין ופי' מחרכין כדכתיב ושער ראשיהון לא התחרך ונראין הדברים שהחריכה מרככת כעין הפתיתה דהוא מעין פסיסה. כדאמרינן בידות האוכלין שכססן לגורן וכשם שמתירין ומפספסין הפקיעין הוא הדין לכפין אבל הזירין לא יפספס ולא להתיר אם נקשרו ובא רב חסדא ופי' טעמא דרב הונא ואמר שהעמידו למשנתנו שמתירין ומפספסין הפקיעין והכפין שהן מקודם אוכל ויכולין להיאכל כמות שהן וכן ההתרה והפספוס לא להוסיף להם אלא הכשר לאכילה בלבד דייקינן מדבריו הללו דקסבר מותר למיטרח באוכל ומוסיף לו הכשר אבל אם אין יכול להיאכל כגון הזירין שהן דארזי אלא אחרי התר ופספוס אסור וזהו לשוויי אוכלי לא משוינן ורב יהודה חלק על רב הונא לדברי רבה דאוקמינהו לדברי רב יהודה שוויה אוכלא לא משווינן ואמר רבה מדתרצה למתניתין שהפקיעין [והזירין שניהן אגודות מפספס למה הן מיהו הפקיעין שתים באגודה והעמירן ג' מותר להתיר הפקיעין שקשרן מתירן] ואם לא יתירם אינן נאכלין בטוב ושלש אין קשרן אמיץ ונאכלין וכיון שיכולים להיאכל קסבר אטרוחי באכילה טרחינן ואם יש לומר מניין לנו ראיה שיש הפרש בין ב' לג' שאלו קישרם אמיץ יתר מאלו מצאנו לדבריהן שאומרים נימה אחת קשורה חוצצת ג' אין חוצצת ב' איני יודע פי' ג' אינן חוצצת שאין קשרן מתחזק ומרפרף הוא והמים באים בתוכו לפיכך אינן חוצצין אבל הכפים שהן דידי והן קשין כמו שאמרנו למעלה מפספסין כדי לשוותם אוכל וכ"ש שמתירין ובאנו להקשות לרב הונא מסיפא דהא מתניתין דקתני אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין ופשוטה היא. ופריק רב הונא לא שהחרובין רכין הן כמות שהן (שהדות) [שהדתאה] שהן רכין ויכולין להיאכל אין מרסקין אותן אלמא לא מטרחינן באוכלא אלא שחת דומיא דחרובין מה חרובין דאשיני פירוש יבישין וקשין ואין יכולין להיאכל אף שחת כמותן שנתייבש ונתקשה ואינו אוכל והריסוק משווייהו אוכל ומתניתין כוותי דאמרי שוויי אוכלא לא משווינן ואזו היא בהמה שאינה יכולה לאכול השחת אלא אחרי ריסוק ואמרנו בעילי זוטרי פי' עיירים קטנים. ותוב אקשינן על רב הונא מדרב יהודה נשמע לרבנן לאו ר' יהודה מתיר בחרובין לדקה לדקה [אין] לגסה לא מכלל דרבנן סברי כיון שיכולין להיאכל כמות שהן לא טרחינן לדחוקינהו להו דמטרח באוכלא לא טרחינן. וא"ל רב יהודה לת"ק התינח לגסה שיכולה לאכול כמות שהיא בלא ריסוק אלא לדקה שאינה יכולה לאוכלה כמות שהיא בלא ריסוק שוויי אוכלא הוא ושוי דאם נאמר כי ת"ק סבר מטרח טרחינן שוויי אוכלא לא משוינן וריסוק זה שוויי אוכלא לדקה ולגסה הוא ואסור וא"ל ר' יהודה לדקה אוכלא הוא ומיטרח באוכל שרי ואם הוא אוכל לדקה כ"ש לגסה ולא היה צריך לומר אלא ר' יהודה מתיר סתם בין לדקה בין לגסה. ועלתה בקשיא לרב הונא וחזרנו להקשות על רב יהודה דתנן מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים ופריק ליה ופשוטה היא וכן הא דתני רב חנן מנהרדעא מפריכין תבן ואספסתא ומערבין אלמא טרחינן באוכלא ופריק גם זו ואע"ג דרוב סוגיא דשמעתא כרב הונא ריחשא הא איתותב ולא אשכח לה פירוקא ועלתה בה קושיא ותוב רב יהודה ורבה רישי מתיבתא הוו דאמרינן האי שיפורא מעיקרא בי רב יהודה ולבסוף בי רבה וחלכתא כוותיה ומשוינן אוכלא ולא קא טרחינן באוכלא מכלל דרב הונא לא הוה ריש מתיבתא והא אמרינן כי הוו מפטרי רבנן מבי רב הונא הוו פיישי כו' ואמרינן ואמרי במערבא קמא לה מתיבתא דהונא בבלאה:
[מתני'] אין אובסין את הגמל כו'. פי' אובסין מפטמין כדכתיב וברבורים אבוסים והוא מאכילין את הגמל הרבה כרב ירמיה דאמר אנא חזיתיה לההוא טייעא דאכלא כו' כורא ואטענה כורא וכן הלכה דאסור לפטם בהמה בשבת ולא אפילו עופות. אין ממרים את העגלים אבל מלעיטין איזו היא המראה ואיזו הלעטה.
אמר רב יהודה המראה למקום שאינה יכולה להחזיר. פי' המראה שמוריד בידו המאכל בבלועו של עגלים במקום שאינו יכול להחזירו מתוך בלעו אבל חשוב הוא כבלוע כגון זה אסור להמרות. אבל להלעוטי כדכתיב הלעיטני וגו' לתת המאכל בחך שלו מותר וזה וזה ביד.
ורב חסדא אמר אידי ואידי למקום שאין יכול להחזיר והמראה בכלי והלעטה ביד ואותביה רב יוסף לרב יהודה מהלקטין לתרנגולין ואין צ"ל שמלקטין כו' ופריק רב יהודה הכי לעולם פי' מתניתא דאמר כך היא מהלקטין דספו ליה בידיה והיא פחותה מהלעטה שאמרנו ומלקטין שמשליך לפניה שעורים וכיוצא בהן דברים שהן מאכל לעופות. ואין משליכין מאכל לפני יוני שובך ויוני [עליה] לפי שאינן [בני] תרבות ואין מזונותן עליך וכי [הא] דתניא נותנין מזונות לפני הכלב ואין נותנין מזונות לפני חזיר ומה הפרש בין זה לזה כלב מזונותיו עליך חזיר אין מזונותיו עליך ובא רב אשי לסייע דברי רב יהודה ולומר שנויא דשני שינויא היא מדוקיא דמתניתין דקתני אין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך אבל נותנים לפני אווזים ותרנגולים ולפני יונים הרדוסיית מ"ט לאו משו' דהני מזונותיו עליך והני אין מזונותיו עליך ולא עמדו דברי רב אשי והלכה כרב יהודה דתניא כוותיה דתניא איזו היא המראה ואיזו היא הלעטה המראה מרביצה ופוקס את פיה ומאכילה כרשינין ומים בב"א. הלעטה מאכילה מעומד ומשקה מעומד ונותן לה כרשינין בפ"ע ומים בפ"ע:
מהלקטין לתרנגולים ונותנין מים למורסן אבל לא גובלין אוקימנא לר' יוסי ב"ר יהודה דתניא אחד נותן את הקמח ואחד נותן לתוכו מים האחרון חייב דברי ר' ור' יוסי בר יהודה אומר עד שיגבל אלמא אמרינן [דנתינת מים זהו גיבולו] ממאי דלמא עד כאן לא קאמר ר' יוסי ב"ר יהודה עד שיגבל אלא בקמח דבר גיבול הוא. אבל מורסן דלאו בר גיבול הוא אפי' ר' יוסי ב"ר יהודה מודי שנתינת מים למורסן אסור שזהו גיבולו ואשכחנן תניא בהדיא אין נותנין מים למורסן דברי ר' [ר'] יוסי ב"ר יהודה אומר נותנים מים למורסן ואע"ג דבכל מקום הלכתא כרבי מחבירו הכא הלכה כר' יוסי דתנינן מתניתין סתמא כוותיה. ותוב מהא דכתוב אפינקסיה דלוי אמרית קדם רבינו הקדוש והוא רבי עד דהוו גבלין שתיתא בבבל והוא צווח רבי דלית דשמע ליה ולית חילא בידיה למיסר מדר' יוסי ב"ר יהודה מהא נמי שמעינן דהלכתא כר' יוסי ב"ר יהודה דהוא בר פלוגתיה לא אסר ונפק עובדא כוותיה:
ת"ר אין גובלין את הקליא וי"א גובלין ואמרינן מאן י"א ואמר רב חסדא ר' יוסי ב"ר יהודה היא והוא דמשני היכי משני אמר רב חסדא על יד על יד פי' מעט מעט מדמתרץ רב חסדא אליבא דר' יוסי ב"ר יהודה הלכתא כוותיה ונתברר שהלכה כר' יוסי ב"ר יהודה שנותנין מים למורסן וגובלין את הקליא מעט מעט.
ושוין שבוחשין את השתית בשבת. פי' השתית היא שתיתא דאמור רבנן בכיצד מברכין (דף ל"ח ע"א) ודברי הכל מותר לבחוש בשבת והוא נתינת השתית שהוא הקליא בכלי ואחר כך יתן בו חומץ ויערבנו שתי וערב בתרווד או כיוצא בו כלי הניטל בשבת וינער אח"כ את הכלי לכלי אחר אבל לא יערבנו כדרך מריסה שמריץ התרווד סביבות כל הכלי שבתוכו השתית אלא שתי וערב בלבד. והני מילי דבחיש בה רכה אבל לבוחשה עבה גיבול הוא ואסור. ואקשינן עלה היכי אמרת דשוין שבוחשין את השתית ומי שרי והא אמרת רישא אין גובלין את הקליא. כלומר ת"ק וי"א (אסור) [מתיר] גיבול הקליא וקתני סיפא דשוין שבוחשין את הקליא מכלל דאפי' [ת"ק] שרי ומפרקי' ל"ק הא דתני אין גובלין בעבה וסיפא דקתני ושוין שבוחשין ברכה והוא דמשני ממעשה דחול שדרכו בחול נותן החומץ ואחר כך הקמח ובשבת ישנה יתן השתית ואחר כך יתן החומץ ואפילו נתינת מים למורסן כעין גיבול בשנוי שרי כדאמרי משמיה דרב ירמיה בר אבא גובלין ולא מספין ודלא לקיט בלשניה מלקיטין והני מילי גיבול בשנוי והוא עירוב שתי וערב וניעור מכלי אל כלי אחר אבל מירוס כעין טוחן ברחים של יד שמסבב ומוליך ומביא אסור. אמרו לו לרבי חנינא מהו לגבל אמר להו אסור לפרק מאי אמר [להו] מות' ולמה לא פירש מהו לפרק ומהו חד קמי חדא ותרי קמי תרתי כו' שראיתי בין הגאונים חילוקם בפירושם והלכתא כעולא דאמר אפילו כור אפילו כוריים שרי ואפילו לשלשה ועוד ובלבד ע"י שינוי כאשר פירשנו למעלה ושאר השמועה פשוטה היא:
אבלט שהיה רבן שמואל אומר גוי הוא דאמרינן בפרק אין מעמידין בהמה בפונדקאות של גוים שמואל ואבלט הוו יתבי כו:
מתני' מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים. רבי יהודה אומר אם לא היתה נבלה מע"ש אסורה:
אתמר ע'ר'ל' אמר הלכה כר' יהודה. פי' ע'ר'ל' סימן שמות החכמים דאמרו דהלכה כר' יהודה והם ע'ולא ור'ב ול'וי אילו שלשתן כר' יהודה עולא בפירוש אמר הלכה כר' יהודה רב מכלל חלוקתו על שמואל בכראכי דזוגי פי' מחצלאות הכרוכות זוגות זוגות העומדות לתפירה דרב אסר להתירן ולישב בהן שמעינן מינה כיון שהן לסחורה מוקצות הן מכלל דסבר הלכתא כר' יהודה לוי נמי מכללא דכי הוו מייתי טרפה לקמיה דלוי ביו"ט לא הוה חזי ליה אלא אקיקלתא סבר דלמא לא מכשרא ואפילו לכלבים לא חזי שמעינן מינה דכר' יהודה סבירא ליה דאמר לפי שאינה מן המוכן:
ש'ז'ח' סימן והן שמואל זעירי ור' יוחנן:
שמואל ור' יוחנן בהדיא אמרי הלכתא כר' שמעון זעירי מכללא מדחזינן ליה לזעירי דמתרגם להא דתנן בהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה דבבהמת קדשים [מיירי] מכלל דחולין שרי כר' [שמעון] דלית ליה מוקצה.
ומקשינן על ר' יוחנן וכי סבר רבי יוחנן הלכה כרבי שמעון והא אמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן אין מבקעים עצים מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה ומפרקינן האי כר' יוסי ב"ר יהודה מתני לה רבי יוחנן ולית סתמא. ואמרינן תוב ת"ש מתחילין בערימת התבן אבל לא בעצים שבמוקצה ומפרקינן התם בארזי ואשכחי [ואשוחי] דמוקצה מחמת חסרון כיס. דאפילו ר' שמעון מודה. פי' ארזי ואשוחי עצי ארזים וברושים העשויין לקורות שאין דעתו של אדם עליהן להסיקן תחת תבשילו וגמר והקצה אותן. ואמרינן תוב אין משקין ושוחטין את המדבריות אבל משקין ושוחטין הבייתות והנה סתמא כר' יהודה ורבי יוחנן סבירא ליה הלכתא כסתם משנה קשיא הלכתא אהלכתא ומפרקינן ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח בה"א מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין בש"א מסלק את הטבלא כולה ומנערה.
ואמר רב נחמן אנו אין לנו אלא ב"ש כר' יהודה וב"ה כר' שמעון והלכתא כר' שמעון וכדפסק ר' יוחנן פליגי בה רב אחא ורבינא הד אמר בכולה שבת הלכתא כר' שמעון בר ממוקצה מחמת מיאוס.
וחד אמר במוקצה [מחמת] מיאוס נמי הלכתא כוותיה לבר ממוקצה מחמת איסורו כגון הנר שהדליקו בה באותה שבת וכיוצא בו אבל מוקצה [מחמת] חסרון כיס אפילו ר"ש מודה דתנן כל הכלים ניטלין בשבת חוץ ממסר הגדול ויתד של מחרישה וקיי"ל דכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכתא כדברי המיקל ואסקינן בה הלכה למעשה. שהלכה כרבי שמעון בהלכות שבת כולן ואין הלכה כרבי יהודה אלא במוקצה מחמת איסורו ואשכחנן ר' יוחנן דאמר מודה ר' שמעון בזה. דגרסינן בפרק כירה א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן אין מוקצה לר' שמעון אלא כעין שמן שבנר בשעה שדולק הואיל והוקצה לאיסורו והוקצה למצוותו ומוקצה מחמת חסרון כיס דברי הכל מוקצה הוא ואסור וקשיא לן הדא הלכתא דאמרינן בפ' כירה (שבת ד' מ"ה) כי אתא ר' יצחק בר יוסף אמר הלכה כר' יהודה. וריב"ל אמר הלכה כר"ש וכו' וצריכא עיונא. (ואם) [ואכן] יש לומר הא ר' יצחק בר יוסף א"ר יוחנן הלכה כר' יהודה. הא ריב"ל פליג עליה ואמר הלכתא כר"ש ואע"ג [דאמר] רב יוסף [התם] היינו דאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן אמרו הלכה כר' שמעון וליה לא ס"ל (דא"ל) [וא"ל] אביי לרב יוסף ואת לא תסברא דר' יוחנן כר' יהודה סבירא ליה הני כולהו שמעתתא לא דייקינן:
מתני' מפירין נדרים בשבת ונשאלין לנדרים שהן לצורך השבת ומבעיא לן האי דקתני מפירין נדרים בשבת לצורך הוא אבל שלא לצורך השבת לא אלמא הפרת נדרים מעת לעת או דלמא כי קתני לצורך אשאלה בלבד. אבל הפרת נדרים אפילו שלא לצורך השבת מפירין. אלמא הפרת נדרים כל אותו היום בלבד וסלקא כתנאי דתניא הפרת נדרים כל אותו היום. ר' יוסי בר יהודה ור' אלעזר בר שמעון אומר מעת לעת והלכתא הפרת נדרים כל היום בלבד וגרסינן בפ' נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה פי' שמועה זו והכי פסקה לה [התם] ר"ש בן פזי אריב"ל אין הלכה כאותו הזוג. ונשאלין לנדרים לצורך השבת. ומיבעיא לן בשלא היה לו פנאי מערב שבת או דלמא אפילו היה לו פנאי ופשטנא אפילו היה לו פנאי מערב (יום) [שבת] והוה אפשר להו לשאל נשאלין בשבת ושפיר דמי. מפירין נדרים שמפר הבעל לאשתו ונשאלין לנדרים שאילה לחכמים ומפרשינן בפרק נערה המאורסה סבר רב יוסף למימר נשאלין נדרים ביחיד מומחה בשבת ביחיד מומחה אין [בשלשה הדיוטות] לא דמורה בי דינא א"ל אביי כיון דסבירא לן אפילו מעומד ואפילו בקרובין ואפילו בלילה לא מחזי בי דינא. אמר רבא אמר רב נחמן הלכתא נשאלין נדרים מעומד יחידי ובלילה ובשבת ובקרובין ואפילו אפשר להן מבע"י:
פוקקין את המאור. פירוש מניחין בגג מקום פתוח כגון זרת הן חסר הן יתיר ליכנס ממנו אור ונקרא מאור ותנן [פרק י"ג] העושה לו מאור בתחלה שיעורו מלא מקדח גדול של לשכה שירי המאור רום אצבעיים על רוחב גודל. ואם רוצה בשבת לסותמו מותר ועל זה שנינו פוקקין את המאור ופירושו סותמין את המאור כאשר פירשנו ומודדין את המטלית ואת המקוה אם הוא אמה על אמה ברום שלש ראוי לטבול בו:
פקקו את המאור בטפיח. פי' טפיח כלי חרס קטן והוא כגון פתיא [וברבים] נקראין פתוותא כדגרסינן בע"ז בגמרא אלו דברים של נכרים אוסרין ואיסורן איסור הנאה [ד' ל"ג ע"ב] וכדתנן זמורה שהיא קשורה בטפיח ממלאין בה בשבת וקושרין את המקידה בגמי פי' מקידה כלי חרס כגון זה ששנינו בפ' היה מביא את מנחתה היה מביא את מנחתה פיילי של (חדשה) [חרס] ונותן בתוכה חצי לוג מים מן הכיור. וזו שאמר רב יהודה אמר רב הילקטי קטנה היתה בין ב' בתים וגיגית סדוקה מונחת על גבן ופקקו את המאור בטפיח וקשרו את המקידה בגמי לידע אם יש בגיגית פותח טפח אם לאו מדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת וכך פירושו היה שם ב' בתים. והילקטי מלשון תל המתלקט והוא כמין קיר חוצצין ביניהן:
וגיגית כלי כמין פתיא סדוק או כמין כפושא מפולשת והיה קבוע בכותל (חלול) [חלון] פתוח ובאותה שבת היה המת מוטל בבית אחד ובבית האחר היו רוצים להכנס בו כהנים ולא היו יודעים בבירור אם יש בגיגית פותח טפח ומביא את הטומאה אם לאו שכך שנו במשנתנו. טפח על טפח על רום טפח מביא את הטומאה. ועוד שנינו פרק העושה מאור [פי"ג משנה ד'] לזון את עיניו ולדבר עם חבירו ולתשמיש בפותח טפח וסתמו את המאור בטפיח הוא כמין כלי לכסות את המאור הפתוח שלא יאהילו העומדים על הגג באותו המאור ויטמאו מן הטומאה המוטלת בתוך הבית כנגד המאור שהיה נפתח המאור יתר ממלא מקדח גדול של לשכה שזה שיעורו ומפורש במשנתנו פרק [הנזכר] לפיכך הוצרכו לסותמו. ואותה הגיגית היתה בכותל גבוהה מקומת אדם ופישוט זרועותיו ולמטה מן הגג מכדי תליית אדם ופישוט זרועותיו ולקחו מקידה שהיא כלי חרס ויש בה בכולה טפח וקשרוה בגמי ושלשלוה והעמידה כנגד פי הגיגית לראות אם פי הגיגית נתמלאה הנה יש בה טפח ומביאה הטומאה מבית לבית ואם היא פחותה ממלא הגיגית נתברר שאין בגיגית פותח טפח ואינה מביאה הטומאה. ויש אומרים קשרו המקידה בגמי בראש הקנה ושיעור פתחה של גיגית אם יש בה פותח טפח ואם לאו.
עולא איקלע לבי ריש גלותא חזייה לרבה בר רב הונא דיתיב באדנא דמיא והיה מודד המים גובה במים ורוחבו. אמר לו אימר דאמרינן שהתירו חכמים מדידה דמצוה כגון מדידה של מקוה שצריך לטבילת מקוה מדידה דלאו מצוה מי אמור א"ל מתעסק בעלמא אנא כלומר אני מודד ולא מתכוון למדידה אני:
הדרן עלך מי שהחשיך בדרך. תהלה לעל במתי עב דורך:
גירסא ירושלמי בר"ה פרק אם אין מכירין בתחלתו. אמר עד אחד נולד לאיש פלוני בשבת מלין אותו על פיו חשכה מוצאי שבת מטלטלין אותו על פיו. ר' חייא אמר מטלטלין אפומא (דימלותא) [דמלייתא]. רבי מתניאה מטלטל על אברתיה דזיהרא. ר' (ממל) [אמי מל] על פי נשים דאמרי שמשא הות בסוסיתא:
סליקא לה מסכת שבת. משירי אהודנו צח דודי. כי כביר מצאה ידי.
מי שזיכני להתחיל והוא יזכני לסיים. חזק ונתחזק הכותב לעד לא יוזק.