ויקיטקסט

רבינו אשר על הש"ס/פסקי הרא"ש/שבת/פרק כד

< רבינו אשר על הש"ס‏ | פסקי הרא"ש/שבת
(הופנה מהדף רבינו אשר על הש"ס/שבת/פרק כד)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א עריכה

מי שהחשיך בדרך נותן כיסו לנכרי ואם אין שם נכרי מניחו על החמור. הגיע לחצר החיצונה נוטל את הכלים הניטלין בשבת. ושאינן ניטלין בשבת מתיר את החבלים והשקין נופלין. נותן כיסו כו' כתב רש"י מבעוד יום ולא נהירא לי. מדקאמר בגמרא אבל מציאה לא ואי מבעוד יום הרי כבר הגיע לידו ואף אם היא מונחת ע"ג קרקע יכול להגביה ולזכות בה. ועוד דומיא דנותן כיסו לנכרי איירי נמי אין עמו נכרי מניחו על החמור אם כן מאי פריך בגמרא והלא מחמר ושני עלה מניחו עליה כשהיא מהלכת בלאו הכי נמי אין כאן עקירה כיון שנתנו עליה מבעוד יום. הלכך נראה לפרש נותן כיסו לנכרי משתחשך והשתא ניחא מאי דפריך בגמרא מאי טעמא שרו ליה רבנן למיתב כיסו לנכרי. ואי מבעוד יום איירי מאי קבעי מ"ט והא ב"ה מתירין בכולן עם השמש וע"י קציצת שכר מותר:

גמ' מ"ט שרו רבנן למיתב כיסו לנכרי קים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואי לא שרית ליה אתי לאתויי ד' אמות בר"ה. אמר רבא דווקא כיסו אבל מציאה לא. ואם אין עמו נכרי וכו' טעמא דאין עמו נכרי הא יש עמו נכרי יהיב ליה. מ"ט. חמור אתה מצווה על שביתתו נכרי אי אתה מצווה על שביתתו. חמור וחרש שוטה וקטן אחמור מנח ליה. לחרש שוטה וקטן לא יהיב ליה. מ"ט הני אדם וחמור לאו אדם. חרש ושוטה לשוטה יהיב ליה לחרש לא יהיב ליה. שוטה וקטן לשוטה יהיב ליה לקטן לא יהיב ליה. איבעיא להו חרש וקטן מאי. איכא דאמרי לחרש יהיב ליה ואיכא דאמרי לקטן. וכיון דלא איפסיק בהדיא הלכתא דעביד כי האי לישנא עביד ודעביד כי האי לישנא עביד. אין עמו לא נכרי ולא חמור ולא חרש שוטה וקטן מאי. אמר ר' יצחק עוד אחרת היתה ולא רצו חכמים לגלותה. מוליכו פחות פחות מארבע אמות. אמר מר אין עמו נכרי וכו' והלא מחמר ורחמנא אמר לא תעשה כל מלאכה. אמר רב אדא בר אהבה מניחו עליה כשהיא מהלכת סוף סוף אי אפשר דלא קיימא פורתא להשתין מים ולהטיל גללים וקאתי למיעבד עקירה והנחה. תנא כשהיא מהלכת מניחו עליה וכשהיא עומדת נוטלו הימנה. אמר רב אדא בר אהבה היתה חבילתו מונחת על כתיפו רץ תחתיה עד שמגיע לביתו. ודוקא רץ אבל קלי קלי לא. מאי טעמא כיון דלית ליה היכירא אתי למיעבד עקירה והנחה. סוף סוף כי מטי לביתיה אי אפשר דלא קאי וקמעייל מר"ה לרה"י דזריק ליה כלאחר יד. הגיע לחצר החיצונה כו' אמר רב הונא היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית כגון קרני דאומנא דאסור לטלטלן בשבת משום דלא חזיין מביא כרים וכסתות ומניח תחתיהן ומתיר את החבלים והשקים נופלין. ודוקא בשליפי זוטרי דאי בעי שמיט להו לכרים וכסתות מתותיה ולא קא מבטל כלי מהיכנו. מהא שמעינן דלית הלכתא כר' יצחק דאמר בפרק כירה דף מג. דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל דהא אוקימנא בקרני דאומנא דלא חזיין וקאמר דמביא כרים וכסתות ומניח תחתיהן. תניא רבי שמעון בן יוחי אומר היתה בהמתו טעונה שליף של תבואה מכניס ראשו תחתיה ומסלקו לצד אחד והוא נופל מאליו. אביי אשכחיה לרבה דקמשפשף לבריה אגבא דחמרא. א"ל והא קא משתמש מר בבעלי חיים. אמר ליה צדדין נינהו וצדדין. לא גזרו בהו רבנן. ואסיקנא והלכתא צדדין אסורין. צדי צדדין מותרין:

סימן ב עריכה

מתני' מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה ומפספסין את הכיפין אבל לא את הזירין אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין לפני הבהמה בין דקה ובין גסה. ר' יהודה מתיר בחרובין לדקה:

גמ' אמר רב יהודה הן הן פקיעין הן הן זירין. קסבר פקיעין תרי זירין תלתא כיפין זרדי וה"ק מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה אבל מפספסין לא וכיפין פספוסי נמי מפספסינן אבל לא את הזירין לפספס אלא להתיר. אמר רבה מאי טעמא דרב יהודה. קסבר שוויי אוכלא משווינן מיטרח באוכלא לא טרחינן:

סימן ג עריכה

מתני' אין ממרין את העגלים אבל מלעיטין אותן אין אובסין את הגמל ולא דורסין אבל מלעיטין אותו ומהלקטין לתרנגולין ונותנין מים על גבי מורסן אבל לא גובלין אין נותנין מים לפני הדבורים ולא לפני יוני שובך אבל נותנין לפני אווזים ותרנגולין ולפני יוני הדריסאות:

גמ' מאי אין אובסין. אמר רב יהודה אין עושין לה אבוס בתוך מעיה. אין ממרין את העגלים אבל מלעיטין אותן תניא איזו היא המראה ואיזו היא הלעטה המראה מרביצה ועוקם את פיה ומאכילה כרשינים ומים בבת אחת הלעטה מאכילה מעומד ומשקה מעומד ונותן לה כרשינין מעומד ומאכילה בפני עצמן ומים בפני עצמן. תנו רבנן מהלקטין לתרנגולין פירוש ספו להו בידים ובולע מעצמו. אבל אין נותנין לו בפיו. עד מקום שאין יכול לחזור. ואין צריך לומר שמהלקטין פירוש נותן לפניו והוא לוקט מאליו. אין מלקיטין לפני יוני שובך ולפני יוני עלייה ואין צריך לומר שאין מהלקטין. מאי טעמא תרנגולין מזונותן עליך. יוני שובך ויונו עלייה אין מזונותן עליך. כיוצא בו נותנין לפני הכלב ואין נותנין לפני החזיר. מה הפרש בין זה לזה. זה מזונותיו עליך וזה אין מזונותיו עליך. תנו רבנן אין גובלין את הקלי. ויש אומרים גובלין מאן יש אומרים. אמר רב חסדא ר' יוסי בר יהודה היא ש"מ דהלכתא כוותיה:

סימן ד עריכה

ושווין שבוחשין את השתית ושותין זיתום המצרי ודוקא ברכה אבל בעבה לא. ורכה נמי והוא דמשני. והיכי משני אמר רב יוסף בחול נותן את החומץ ואחר כך נותן את השתית. בשבת נותן את השתית ואחר כך נותן את החומץ לוי בריה דרב הונא בר חייא אשכחיה לגבלא דבי נשא דגביל וספי לתורי פירוש המורסן. בטש ביה אתא אבוה אשכחיה אמר ליה הכי אמר אבוה דאמך משמיה דרב ומנו רב ירמיה בר אבא גובלין ולא מוסיפין. ודלא נקיט בלישניה מהלקיטין יתיה וה"מ הוא דמשני והיכי משני. אמר רב יימר בר שלמיא משמיה דאביי שתי וערב. והא לא מערבא שפיר. אמר רב יהודה מנערו לכלי אחר. כתב אפינקסא דזעירי אמרית קמיה רבי ומנו ר' חייא מהו לגבל. אמר לי אסור. מהו לפרק לכלי אחר. אמר לי מותר. אמר רב יהודה מנשיא חד קמי חד תרין קמי תרין שפיר דמי תלתא קמי תרין אסיר. רב יוסף אמר אפילו קב ואפילו קביים. עולא אמר אפילו כור ואפילו כוריים. והלכתא כעולא:

סימן ה עריכה

מתני' מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים. רבי יהודה אומר אם לא היתה נבלה מערב שבת אסור לפי שאינה מן המוכן. רש"י פירש דלועין שנתלשו מאתמול ואשמעינן דלית בהו משום שוויי אוכלא למר ומשום מיטרח באוכלין למר. והוה ליה למיתמא לעיל גבי מתירין פקיעי עמיר אלא משום דבעי למיתני מילי דחיתוך בהדי הדדי:

גמ' איתמר אמר עולא הלכה כר' יהודה. ואף רב סבר הלכה כרבי יהודה מדכרכי דזוזי דרב אסר ושמואל שרי. ואף לוי סבר הלכה כרבי יהודה כי הא דלוי כי הוו מייתי טריפתא קמיה ביומא טבא לא הוה חזו לה אלא אקילקלתא אמר דלמא לא מיתכשרא ואפילו לכלבים לא חזיא. מכאן מוכח דאין חלוק במוקצה בין שבת ליום טוב: ולא כדברי המפרשים דאנן סבירא לן במוקצה ביום טוב כרבי יהודה מדסתם לן תנא כוותיה ולא פסקינן כרבי שמעון אלא בשבת דסתם תנא כוותיה מחתכין את הדלועין לפני בהמה הואיל וחמיר טפי בשבת מיום טוב לא אתי לזלזולי ביה כדקאמר רב נחמן בריש מסכת יום טוב דף ב. דהא מוכח הכא דאין חילוק בין שבת ליום טוב מדמייתי ראיה דלוי סבר הלכה כר' יהודה במוקצה דמחתכין את הנבלה מהא דאית ליה מוקצה ביום טוב אלמא מאן דאית ליה כרבי יהודה ביום טוב אית ליה כוותיה נמי בשבת. ועוד דפריך בשמעתין לר' יוחנן דפסיק הלכה כר' שמעון מההיא דאין מבקעין עצים מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב. ומההיא דאין מבקעין דייק רב נחמן בריש מסכת יו"ט דביו"ט סתם לן תנא כר' יהודה והכא מייתי לה אמחתכין את הדלועין דאיירי בשבת. אלא ודאי רב נחמן הוא דאיצטריך לשנויי הכי מתוך הדחק אבל כל שאר אמוראי דהתם דמפרשי טעמא דמתני' בענין אחר לא מיפלגי בין שבת ליום טוב. וכן פסק רש"י פרק המביא דף לג. גבי אין סומכין: ושמואל אמר הלכה כרבי שמעון. ואף זעירי סבר הלכה כרבי שמעון. ואף ר' יוחנן סבר הלכה כרבי שמעון. והלכה כרבי שמעון. דאיפליגו בה רב אחא ורבינא חד אמר בכולה שבת הלכה כר"ש לבר ממוקצה מחמת מיאוס ומאי ניהו נר ישן וחד אמר במחמת מיאוס נמי הלכה כרבי שמעון לבר ממוקצה מחמת איסור ומאי ניהו נר שהדליקו בו באותה שבת אבל מוקצה מחמת חסרון כיס אפילו רבי שמעון מודה דתנן כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה. וקי"ל חולין צג: כל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל:

מתני' מפירין נדרים בשבת ונשאלין לנדרים דברים שהן לצורך השבת. ופוקקין את המאור ומודדין את המטלית ואת המקוה. ומעשה בימי אביו של ר' צדוק ובימי אבא שאול בן בטנית שפקקו את המאור בטפיח וקשרו את המקידה בגמי לידע אם יש בגיגית פותח טפח אם לאו ומדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת:.

גמ' ואיבעיא לן הא דתנן מפירין נדרים בשבת לצורך השבת הוא אבל שלא לצורך השבת לא אלמא הפרת נדרים מעת לעת. או דילמא כי קתני לצורך אשאלה בלבד הוא דקתני אבל הפרת נדרים כל היום ותו לא. ואסיקנא תנאי היא דתניא הפרת נדרים כל היום ור' יוסי ור' אלעזר בר' שמעון אומרים מעת לעת. והלכתא הפרת נדרים כל היום בלבד. ובהלכות נדרים פ' נערה המאורסה סימן מ"ז ביארתיו יפה. עולא איקלע לבי ריש גלותא חזייה לרבה בר רב הונא דיתיב באגנא דמיא וקמשח. א"ל אימור דאמור רבנן מדידה דמצוה. מדידה דלאו מצוה מי אמור א"ל מתעסק בעלמא אנא:


סליק פרקא וסליק רבינו אשר ממסכת שבת
אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=רבינו_אשר_על_הש%22ס/פסקי_הרא%22ש/שבת/פרק_כד&oldid=997239"