ר"ן על הרי"ף/שבת/פרק כד


דף סה עמוד בעריכה

מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי. מבעוד יום:

 ואם אין וכו'. הא יש עמו נכרי עדיף כדמפרש בגמרא:

 לחצר החיצונה. של עיר שהוא מקום המשתמר וכשבא לפרוק מן החמור נוטל בידיו מעליו כלים הניטלין בשבת ושאין ניטלין מתיר את החבלים של אוכף שהן קשורין בו


דף סו עמוד אעריכה

והשקין נופלין:    גמ' מ"ט שרו ליה רבנן. ומפרקינן קים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו וכו':    וכתבו בתוספות בשם ר"ת ז"ל וכן בספר התרומה דמהא שמעינן למי שמתירא מפני הלסטים או השלטון שיהא מותר לטלטל את המעות כדי להחביא דמשום הפסד ממונו שרו ליה רבנן כי היכי דשרו ליה הכא כי אין עמו נכרי ואינך אחריני לטלטל כיסו פחות פחות מארבע אמות ואע"ג דתנן [דף קטז ב] מצילין תיק הספר עם הספר אף על פי שיש בתוכו מעות מפני הדליקה ומשמע דדוקא עם הספר אבל בלא ספר אין מצילין היינו להציל לחצר שאינה מעורבת אבל לחצר המעורבת כל כמה דבעי מציל זהו דעת בעלי התוס':    אבל הרמב"ן ז"ל סובר דבדליקה אפילו בחצר המעורבת אין מצילין אלא מה ששנו חכמים משום דאי שרית ליה אתי לכבויי כדאיתא בפרק כל כתבי [דף קיז ב] וכמו שכתבתי שם בס"ד:

 ולפיכך כתב דמי שמתירא מפני לסטין לא שרינן ליה מידי מפני הפסד ממונו אלא לסטים כדליקה וכי תימא אמאי שרינן הכא כתב הרב ז"ל דהכא הכי קאמרינן אין אדם מעמיד עצמו לכוף את יצרו שיזרוק ממונו שאוחז בידו להפסידו ומשום הכי שרי ליה הכא אבל אדם מעמיד עצמו שיהא ממונו נפסד מאליו ואינו מכניס עצמו לידי איסור בשביל שיצילנו ומש"ה לא שרו ליה רבנן בדליקה דהתם פסידא ממילא אתיא והביא ראיה לדבר מדמסקינן לעיל בפרק נוטל [ד' קמב ב] גבי ארנקי מלאה מעות ששכחו בסרטיא דלא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד ואמאי לא שרינן [אפילו] בלא ככר כי הכא אלא ודאי היינו טעמא דכל היכא דפסידא ממילא אתיא כי ההיא דארנקי בסרטיא אדם מעמיד [עצמו שילך לאיבוד מה שאין בידו] ומשום הכי לא שרו ליה רבנן מידי אבל אין אדם מעמיד עצמו שישליך לאיבוד מה שבידו ומש"ה שרו ליה רבנן הכא והרשב"א ז"ל הקשה עליו דבסוגיין משמע דלא מפלגי בין מאי דנקיט בידיה ובין מאי דמנח אארעא מדאמרי' בלישנא קמא דרבא גבי מציאה ולא אמרן אלא דלא אתאי לידיה ומשמע דדוקא במציאה דלא אתאי לידיה הוא דלא שרינן מידי אבל אתאי לידו ככיסו דמיא [דמציאה דלא נקט ליה בידיה שרו ליה רבנן אלמא כל היכא דזכי ליה]  לא שנא נקט ליה ול"ש מנח אארעא שרי ודא ודא אחת היא דבכולהו גווני קים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו.  ולפיכך כתב הרב ז"ל שיש לדון ולהתיר כדברי רבותינו הצרפתים ז"ל אלא שמצא תשובה להם ממקום אחר דהכא כי שרי' ליה לא מפני הפסד ממונו הוא דשרינן אלא כי היכי דלא ליתי לידי איסורא דאורייתא אבל במי שמתיירא מפני לסטים מאי איכא דאי לא שרו ליה אתי לטלטולי אטו כדי שלא יבא לידי איסור טלטול מי שרינן ליה טלטול הלכך לא שרינן ליה כלל אלו דבריו ז"ל:

 ותשובה זו איני מכיר דכי היכי דאמרי' הכא באין שם נכרי ואינך אחריני דהתירו לו לטלטלן פחות פחות מארבע אמות כי היכי דלא ליתי לטלטל ארבע אמות כאחת לפי שאם לא תתיר לו כלל לא ישמע לך ויבא לטלטל בהדיא אפילו באיסורא דאורייתא הכי נמי איכא למימר הכא למי שבאו עליו לסטים שאם לא תתיר לו טלטול דרבנן בביתו והולכת פחות פחות מארבע אמות אף הוא לא ישמע לך ויטלטל אפילו ארבע אמות בבת אחת ואיני רואה הפרש בין זו לזו כלל:    אלא כך אני אומר דהיינו טעמא דשרו ליה רבנן הכא ובדליקה לא שרו לפי שכל הפסד שהוא נופל פתאום שאפילו בלא אסור שבת אדם בהול עליו וצריך שימהר הצלתו כגון דליקה בכה"ג שייך למימר מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי לפי שמתוך שהדבר נחפז הרבה ואין לבו עליו אי שרית ליה מידי אף הוא לא יתן דבריו לשיעורין ואתי לכבויי דכל בכי האי גוונא טפי איכא למיחש למתוך שאדם בהול ממאי דאיכא למיחש לאין אדם מעמיד אבל הכא אין השעה דחוקה לו כל כך שיהא לבו בהול עליו ואי שרית ליה אף הוא יציל בההוא גונא דשרית ליה בלחוד ואי לא שרית ליה מידי אף הוא לא יעמוד עצמו על ממונו ויציל כי היכי דבעי והיינו לישנא דלעיל אמרינן מתוך שאדם בהול והכא אמרינן לפי שאין אדם מעמיד עצמו כך נ"ל ובההיא דפרק נוטל [דף קמב ב] אע"פ שאין הדבר נחפז שיהא לבו בהול עליו היינו טעמא דלא שרי ליה רבנן לפי שכיון שבעיר הוא ואפשר לו לישב ולשמור עד לערב לא שייך למימר אין אדם מעמיד עצמו על ממונו שהרי יכול הוא להציל ממונו בלא דחיית איסור ולענין לסטים נראין הדברים שלבו של אדם בהול עליהן כדליקה שהרי הצלתן נחפזת אפילו בלא איסור שבת ואי שרית ליה מידי אתי לידי איסורא דאורייתא זהו דעתי:    אמר רבא דוקא כיסו. דכיון דטרח ביה שעל ידי טורח הוא משתכר חייס עליה ואי לא שרית ליה אתי לאיתויי אבל מציאה דלא טרח בה לא וגרסינן בגמרא ולא אמרן אלא דלא אתאי לידיה אבל אתאי לידיה ככיסו דמי כלומר דכיון דהגביהה וזכה בה קודם שתחשך ככיסו דמו דאין אדם מעמיד עצמו עליה ושרו ליה רבנן:

 וגרסינן תו התם ואיכא דאמרי בעי רבא מציאה הבאה לידיה [מהו כיון דאתא לידיה]  ככיסו דמי או דילמא כיון דלא טרח לא אתי לאיתויי ארבע אמות תיקו ומסתברא דהלכתא כלישנא קמא דאע"ג דבלישנא בתרא מספקא לן מציאה הבאה לידו מהו כיון דהאי איסורא מדרבנן בעלמא הוא נקטינן לקולא כלישנא קמא ועוד אפילו ללישנא בתרא כיון דספוקי הוא דמספקא לן הוה ספיקא דרבנן ולקולא וכן נראין דברי הרמב"ם ז"ל בפרק עשרים מהלכות שבת אע"פ שלא נתחוור לי לשונו שם אבל לא נראה כן מדברי הרב אלפסי ז"ל שכתב בהלכות דוקא כיסו אבל מציאה לא ולא חלק בין אתאי ללא אתאי לידיה:    מאי טעמא חמור אתה מצווה על שביתתו. פירוש דאע"ג דליכא הכא משום שביתה דהא אמרינן בסמוך כשהיא מהלכת מניחו עליה וכשהיא עומדת נוטלו הימנה אפילו הכי כיון דבמלאכה גמורה הוא מצווה על שביתתו לנכרי יהיב ליה ולא לחמור:    הני אדם. ויש במינן שהוא חייב במצות ואתי לאיחלופי:

 לשוטה יהיב ליה. דלית ליה דעת כלל אבל חרש אית ליה דעתא קלישתא כדאמרי' ביבמות (דף קיג ב):    איכא דאמרי לחרש יהיב ליה וא"ד לקטן יהיב ליה. וכיון דלא איפשיטא לן יהיב ליה להי מנייהו דבעי ומסתברא דכי יהיב ליה לקטן ה"מ דיהיב ליה כשהוא מהלך וכשהוא עומד נוטלו ממנו וכדאמרינן לקמן בבהמה דאי לא הא ספי ליה איסורא דאורייתא בידים וכתיב לא תאכלום וקרי ביה לא תאכילום כדאיתא בפרק חרש [דף קיד א] ואמרינן התם לא יאמר אדם לתינוק הבא לי מפתח אבל מניחו תולש מניחו זורק ובפרק כל כתבי [דף קכא א] נמי תנן קטן שבא לכבות אין שומעין לו ואוקימנא בגמרא בקטן העושה על דעת אביו וכתב הרשב"א ז"ל שמכאן יש להביא ראיה דאיסורא דרבנן ספי ליה בידים וה"נ מוכח בפרק חרש ואע"ג דכל היכא דעביד מחמת גדול אפילו בדרבנן אסור כי היכי דלא ליתי למסרך דהא כבוי דליקה דרבנן הוא לרבי שמעון דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא ואפ"ה אין שומעין לו שאני הכא דכיון דאיכא למיגזר דאי לא שרית ליה אתי למעבד איסורא דאורייתא שרי ליה ולא חיישינן בכי הא דילמא אתי למסרך:    אין עמו לא נכרי ולא חמור ולא חרש ולא שוטה ולא קטן מאי א"ר יצחק עוד אחרת. עוד תקנה אחרת לכיס להצילו בהולכת פחות פחות מד' אמות ומיהו אי איכא חד מכל הני לא שרי ליה הכי לפי שהוא יותר קרוב לבא לידי איסור תורה ומש"ה לא רצו לגלותה והכי משמע דטפי חמירה הולכת פחות פחות מד' אמות מנתינת כיסו לנכרי וכיון שכן נראין הדברים דבמציאה אסור להוליכה פחות פחות מארבע אמות דכיון דאמרינן לעיל גבי נכרי דוקא כיסו אבל מציאה לא דאלמא לא שרינן במציאה נכרי כ"ש לא שרינן ביה פחות פחות מארבע אמות דחמיר טפי אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ' הנזכר דבמציאה נכרי אסור אבל הולכת פחות פחות מארבע אמות שרי ונתן הוא ז"ל טעם לדבר בתשובת שאלותיו דבכיסו מתוך שהוא בהול על ממונו פעמים שהוא נחפז ללכת ושמא יוליכנו ארבע אמות ולפיכך לא התירו לכתחלה להוליכה פחות פחות מארבע אמות ולאסור לגמרי לא רצו לפי שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו והתירו לו נכרי אבל גבי מציאה אסרו לו נכרי לפי (שאין אדם)  [שאדם]  מעמיד עצמו עליה והתירו לו להוליכה פחות פחות מד' אמות שמתוך שאינו בהול ונחפז כל כך להצילה לא אתי להוליכה ד' אמות בבת אחת ואין טעמו מחוור וכבר השיגו הראב"ד ז"ל:    והלא מחמר. מנהיג חמור טעון הוי מחמר ורחמנא אמר לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך ואיזו סתם מלאכה העשויה על ידי שניהם זו שהיא טעונה והוא מחמר אחריה והא דלא אקשינן ליה דקא עבר משום שביתת בהמתו משום דהוה מתרץ ליה דילמא בבהמה שאינה שלו ושאלה ושכירות לא קנו ואמסקנא לא קשיא מידי דכיון דלא עביד עקירה והנחה אפילו משום שביתת בהמתו ליכא דבגופו נמי פטור ומכאן ראיה למה שכתבתי בפירקא קמא


דף סו עמוד בעריכה

דע"ז דבאיסורא דמחמר לא שנא בהמתו ולא שנא בהמת חבירו:    מניחו עליה כשהיא מהלכת. לאחר שעקרה ללכת דלאו עקירה היא כדאמרינן בפ"ק [דף ג א] גבי הטעינו חברו אוכלין ומשקין וכיון דאדם לא מחייב בה חטאת כי האי גונא כאן מותר דהכא נמי מלאכה כתיב והאי לאו מלאכה היא ואתי למעבד עקירה והנחה כשחוזרת ועוקרת לילך אחר הטלת המים וגללים:

 נוטלן הימנה. ולאחר שתחזור ותעקור רגל יניחנו:    רץ תחתיה. עד שמגיע לביתו דכל כמה דלא עמד ליכא עקירה:

 קלי. מעט כלומר בנחת:

 למעבד עקירה והנחה. דזמנין דקאי ולאו אדעתיה אבל רץ איכא היכרא:

 כלאחר יד. שלא כדרך זריקה כגון מכתפיו ולאחוריו:

 והוי יודע דדוקא בחבילה הוא דשרי' הכי לפי שאין דרכו של אדם לרוץ עמה ומאן דעביד הכי אית ליה היכרא טובא אבל רץ בכיס לית ליה הכירא ואסור דאי לא תימא הכי ליתני מתני' האי תקנתא נמי בכיס וכי תימא לא רצו לגלותה הוה ליה למימר בגמרא לעיל הכי אין שם לא חמור ולא חרש מטלטלו פחות פחות מד' אמות או רץ אלא ודאי כדאמרן. הרמב"ן ז"ל:    אמר רב הונא היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית כגון קרני דאומני וכו'. מקיזי דם שאינן ראוים בשבת לכלום לפי שמאוסין. ואפי' לר"ש דלית ליה מוקצה מחמת מיאוס אסור לטלטולינהו דעד כאן לא שרי ר"ש בשרגא דנפטא אלא משום דחזי לכסויי בה מנא אבל הני לא חזו להכי דכיון דאי נפלו מתברי לא עבידא לכסויי בהו מנא:    דאי בעי שמיט להו לכרים וכסתות מתותייהו ולא קא מבטל כלי מהיכנו. ואם תאמר והיכי שרי למשמטינהו והלא מדעת הניחן וקיימא לן דבמניח נעשה בסיס לדבר האסור י"ל דלא מקרי מניח אלא בשהניחה על דעת שיעמוד שם אבל הכא לא נתכוין אלא על דעת לשמטן ליכא משום בטול כלי מהיכנו דביטול לשעה אינו ביטול אלא אם כן נתבטל לכולי יומא ולפי זה איכא מאן דאמר דהא דאמר רב חסדא בפרק כירה (דף מב ב) אין נותנין כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה ודייק לה ממתני' דתנן אין נותנין כלי תחת הנר לקבל את השמן דוקא בשהקצה הכלי מדעתו כל אותו היום לקבלת הביצה והשמן שזה הוא בטול כלי מהיכנו אבל אם דעתו לנערו מותר וזו היא שיטת הרז"ה ז"ל:    ואחרים אומרים דכשם שאסור לבטל כלי מהיכנו לכל היום ה"נ אסור לבטלו למקצתו של יום דאי לא תימא הכי כי אקשינן בפרק כירה עליה דרב יוסף דאמר משום דקא מבטל כלי מהיכנו ממתניתין דנותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות ואיצטריך לשנויי ניצוצות אין בהן ממש וכן נמי אקשי' עלה מנותנין כלי תחת הדלף ואיצטריך לשנויי בדלף הראוי למה לי לשנויי הכי לישני ליה דלאו במבטל אותו כלי לאותו דבר לכל השבת עסקי' אלא ודאי אפי' לבטל כלי מהיכנו למקצת שבת נמי אסור אלא דהכא משום פסידא הוא דשרינן כיון דלא מבטל ליה לכולי יומא ומש"ה אוקימנא בשליפי זוטרי דאי בשליפי רברבי שאי אפשר לנערן כיון דקא מבטל כלי מהיכנו לגמרי לכל השבת חמור טפי ואפילו במקום פסידא לא שרו ליה רבנן והיינו דאמרינן בגמרא מהו דתימא להפסד מועט נמי חששו דאלמא משום פסידא אתינן עלה:    מהא שמעינן לית הלכתא כרבי יצחק דאמר בפרק כירה אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת וכו'. וכמו שכתב בהלכות והרז"ה ז"ל כתב דאי מהא לא איריא דהא בפרק כירה משמע דרב הונא אית ליה דרבי יצחק מדאמרינן התם [דף מג ב] פוקו ואמרו לר' יצחק כבר תרגמה רב הונא לשמעתיך בבבל וכיון שכן אפילו תימא דלא קיימא לן כר' יצחק מ"מ ה"ל לאקשויי מינה לרב הונא דסבירא ליה הכי אלא ודאי היינו טעמא דלא חיישינן לרבי יצחק משום דאפילו רבי יצחק מודה במקום הפסד מרובה דאע"ג דביטול כלי מהיכנו לא שרי אפילו במקום הפסד מרובה איסורא דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל לא חמיר כולי האי ושרי ליה ולפיכך יש מי שכתב דקיימא לן כר' יצחק דליכא לדחוייה משמעתין וכדכתיבנא אבל הרמב"ן ז"ל הקשה דרבי יצחק לא שרי לטלטל כלי (שלא)  לצורך דבר שאינו ניטל אפילו במקום הפסד מרובה וראיה לדבר מדאמרינן בפרק משילין (דף לה ב) דתנן ומכסין את הפירות בכלים מפני הדלף וכן כדי יין וכן כדי שמן ואתמר [דף לו א] עלה אמר רב הונא אוירא דליבני ורבי יצחק אמר פירות הראויין ואזדא ר' יצחק לטעמיה דאמר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל ואוקמא עולא למתני' בדטבלא ואקשינן בשלמא למאן דאמר בדטבלא היינו דקתני כדי יין וכדי שמן אלא למאן דאמר פירות הראויין הא תנא ליה פירות כדי יין ושמן אצטריכא ליה מהו דתימא להפסד מרובה חששו להפסד מועט לא חששו קמ"ל והא פירות דהפסד מרובה ואפ"ה לר' יצחק אין כלי ניטל אלא בראויין וש"מ דרב הונא דשרי הכא להביא כרים וכסתות לית ליה דרבי יצחק וכדברי הרב אלפסי ז"ל:    היתה בהמתו טעונה שליף תבואה. של טבל:

 מכניס ראשו תחתיו ומסלקו לצד אחר. ומשום צער ב"ח הוא דשרינן טלטול כה"ג הא בעלמא אפילו טלטול מקצת שמיה טלטול ואסור כדתנן


דף סז עמוד אעריכה

בס"פ שואל (דף קנא א) ובלבד שלא יזיז בו אבר וכמו שכתבתי שם בס"ד:    אביי אשכחיה לרבא דהוה משפשף ליה לבריה. אגבא דחמרא בשבת לשעשע התינוק:

 הא משתמש מר בב"ח. ותנן לא רוכבין על גבי וכו' וה"ה לכל תשמיש:

 צדדין הם שאינו מרכיבו עליו אלא משפשפו על צדי גבו ואין זה תשמישו ורבנן לא גזור בה:

 צדי צדדין. כגון שיש דבר בצדי הבהמה והוא משתמש בצדדי אותו דבר ובאילן נמי מסקינן כה"ג בגמרא דצדדין אסורין ולפיכך אסור לסמוך הסולם לצדי אילן דכי סליק ביה משתמש בצדדין אבל אם יש יתד תקוע בצדי אילן מותר לסמוך סולם עליו דהוה ליה יתד צדדין וסולם צדי צדדין:    מתני' מתירין פקיעי עמיר. קשין של שבולין שאגדן מתירין אותן שיהו נוחין לבהמה לאכלן:

 ומפספסין. שכן דרך בהמה שמפזרין לפניה עשבים ויפה לה לאכלן שכשהן דחוקין מתחממין ואינה מריחה את ריחן כל כך וקצה בהן:

 כיפין. מפרש בגמרא וכן זירין:

 אין מרסקין. אין מחתכין:

 את השחת. אספסתא:

 ולא את החרובין. מפרשינן בגמרא אליבא דרב יהודה דאמר מטרח באוכלא לא טרחינן וקיימא לן כוותיה דחרובין דקתני דומיא דשחת דרכיכא אף חרובין דרכיכי ומש"ה אין מחתכין דמטרח באוכל לא טרחינן דכיון דבלאו הכי אוכלא הוא הוה ליה טירחא דלא צריך:

 רבי יהודה מתיר בחרובין לדקה. דס"ל דאע"ג דרכיכי שוויי אוכלא הוא שמתוך ששיניה דקות אינה יכולה לאכלן בלא ריסוק:    גמ' הן הן פקיעין הן הן זירין. שניהן קשין של שבולין הן ומיהו פקיעין תרי שאינן קשורין אלא בשני ראשין:

 זירין תלתא. קשורין תלתא אגדין:

 כיפין דארזי. ענפים של ארז שמזירין אותן ובעודן לחים ראויין לבהמה וה"ק מתירין פקיעי עמיר דכל זמן שהן קשורין לאו אוכלא נינהו ומתיר לשווינהו אוכלא:

 אבל פספוסי לא. דסגי ליה בהתרה בלבד:

 ומטרח באוכלא. כלומר בדבר שהוא אוכל בלא תיקון זה לא טרחי':

 וכיפין פספוסי נמי מפספסין. דבלאו פספוס לא הוי אוכלא ושוויי אוכלא משוינן:

 אבל לא את הזירין לא לפספס ולא להתיר. כך היא הגירסא במקצת נוסחות הלכות הרב אלפסי ז"ל ומשום הכי לא שרינן דכיון שקשור בשלשה מקומות הוי ליה טירחא יתירא ואסור אבל רש"י ז"ל גורס וכן הגירסא בספרים שלנו אבל לא הזירין [לפספס אלא להתיר וכי קתני אבל לא הזירין] אפספוס קאי דפספוס בזירין מיטרח באוכלא הוא אבל להתיר שרי דשוויי אוכלא הוא דזירין הרי הן כפקיעין אלא דפקיעין (זירין)  תרי זירין (פקיעין)  תלתא:    מתני' אין אובסין את הגמל. מאכילין אותו הרבה על כרחו שתוחבין בגרונו ובגמ' מפ' אובסין שעושין אבוס במעיו והא דאמרינן בפרק עושין פסין (דף כ א) גמל שראשו ורובו בפנים אובסין אותו בפנים כבר פי' רבינו שמואל ז"ל דההיא הלעטה היא אלא דלא דק בלישנא:

 ולא דורסין. שדורס לה לתוך גרונה את העומרין ומיהו לא הוי כל כך כמו אובסין:

 אבל מלעיטין. מפרש בגמרא:

 אין נותנין מים לפני דבורים. לפי שאין מזונותן עליו שיוצאין ואוכלין בשדה ומיא באגמא שכיחא להו:

 הדרסיות. על שם מקומן:    גמ' המראה מרביצה ופוקס את פיה. נותן חרס לתוך פיה שלא תוכל לסגור את פיה ומאכילה כרשינין ומים בבת אחת והמים מבליעין הכרשינין לתוך בית הבליעה על כרחה למקום שאינה יכולה להחזיר:

 מאכילה מעומד. נותן לתוך פיה וכ"ז שאין מרביצין אותה אינו יכול כל כך לתחוב ויכולה להחזיר:

 מהלקטין לתרנגולין. הלקטה דתרנגולין כהלעטה דעגלים:

 דספי ליה בידי'. נותן לתוך פיו במקום שיכולה להחזיר:

 אין מזונותן עליך. ומש"ה אפי' למשדי קמייהו אסור והיינו דתנא אין נותנין מים לפני דבורים:    מדאמרי' בגמרא ולטעמיך מאי איריא מים אפילו חיטי ושערי נמי ומפרקינן שאני מים דשכיחי משמע (ליה)  דמזונות דלא שכיחי כגון חיטי ושערי מותר לתת לפני יוני שובך אע"פ שאין מזונותיהם עליו ודקתני אין מהלקיטין ליוני שובך וליוני עלייה במזונות דשכיחי קאמר ולפיכך תמהני על הר"ם במז"ל שכתב בפרק כ"א מה' שבת אבל מי שאין מזונותיו עליו כגון חזיר ויוני שובך ויוני עלייה ודבורים לא יתן לפניהם לא מזון ולא מים ולא חילק בין שכיח ללא שכיח וכן הרב אלפסי ז"ל לא הזכיר מזה כלום ולא ידעתי למה:    ת"ר אין גובלין את הקלי. קלי קמח של תבואה שנתייבשה כשהיא קליות בתנור ואותו קמח לעולם מתוק והיא קמחא [פסחים דף לט ב] דאבישונא ועושין ממנו שתית של שמן ומים ומלח מעורבין:

 ר' יוסי ברבי יהודה היא. דתניא אחד נותן


דף סז עמוד בעריכה

את הקמח ואחד נותן לתוכו מים האחרון חייב דברי [רבי]  ר' יוסי בר' יהודה אומר אינו חייב עד שיגבל וכיון דלרבי יוסי ברבי יהודה לא מיחייב בנתינת מים עד דאיכא גיבול ועל ידי שינוי מותר מתני' נמי דקתני נותנין מים על גבי מורסן אבל לא גובלין ר' יוסי ברבי יהודה היא:    ושוין שבוחשין את השתית. ובגמ' פרכינן והא אמרת רישא אין גובלין ופרקינן ל"ק הא בעבה הא ברכה כלומר דברכה אפילו תנא קמא מודה שבוחשין בתרווד והיינו גובלין הלכך נקיטינן דבעבה על יד על יד שרי ואפי' לגבל לגמרי וברכה אפי' טובא נמי שרי והוא דמשני:

 בחול נותן את החומץ. כלומר כן דרכו:

 לגבלא דבי נשא. שומר בהמות של אביו ומגבל מאכלן:

 דקא גביל. מורסן על ידי שינוי:

 בטש ביה. דהוה סבירא ליה דכי תנן אבל לא גובלין אפי' ע"י שינוי נמי אסורין:

 גובלין. על ידי שינוי כדמפרש ואזיל:

 ולא מספין. אין ממרין כדתנן במתני':

 ודלא לקיט בלישניה. עגל קטן שעדיין לא למד לאכול:

 והני מילי. דמותר לגבל:    אפנקסיה. לוחות קשורות זו בזו כאותן של גלחים:

 מהו לגבל. א"ל אסור כתב הרז"ה ז"ל שלא היה לו לרב אלפסי ז"ל להביאה דלא קי"ל הכי דכרבי אזלא ופליג עליה ר' יוסי בר' יהודה וקי"ל כוותיה והרמב"ן ז"ל כתב בספר המלחמות דלא קשיא מידי דהכא בגיבול גמור קאמר ור' יוסי ברבי יהודה לא שרי אלא על ידי שינוי וכתב שכך הוא פסקן של דברים דגיבול מורסן לתרנגולין לעולם אסור קלי ושתית לאדם על יד מותר ואע"פ שמגבל גיבול גמור וכן בשתית כל שמשנה שנותן את השתית ואחר כך נותן את החומץ נמי שרי' ואפי' טובא וממרס ביד מורסן לשוורים במגבלו לגמרי אסור והיינו דאמרינן מהו לגבל אמר ליה אסור אבל בשאינו מגבל לגמרי אלא שתי וערב וחוזר ומנער לכלי שרי אלו דבריו ז"ל מכלל דסבירא ליה דגיבול מורסן לתרנגולין אפי' ע"י שינוי אסור ולא ידעתי מנין לו אי משום דתנן במתני' אבל לא גובלין ההיא בגיבול גמור עסקינן ומכיון שמצינו בגמ' דלשוורים שרי ע"י שינוי למה לא נלמוד ממנה לתרנגולין דא ודא אחת היא וכן דעת הר"ם במז"ל בפכ"א מהלכות שבת:    מהו לפרק. פרש"י ז"ל לפרק מלפני בהמה זו ולתת לפני בהמה אחרת ולא נהירא דאם איתא מתני' היא בפ' תולין [דף קמ ב] נוטלין מלפני בהמה זו ונותנין לפני בהמה אחרת בשבת וברייתא [שם] נמי תניא נוטלין מלפני בהמה שפיה יפה ונותנין לפני בהמה שפיה רע אלא ודאי הכי פירושו מהו לפרק ולנער מכלי אל כלי אמר ליה מותר וכדאמר רב יהודה מנערו לכלי:

 חד קמי חד תרי קמי תרי שפיר דמי. מדה אחת שרגילין לתת לפני בהמה מותר לפרק ולנער בשבת וכן תרתי קמי תרתי האוכלות באבוס אחד אבל תלתא קמי תרתי הואיל ובחול לא יהיב להו כה"ג לא ואסיקנא ואפילו כור ואפילו כוריים:    מתני' מחתכין את הדלועין. התלושין ומיהו סתמן לאו למאכל בהמה קיימי אלא לאדם:

 ואת הנבלה. שנתנבלה היום ובין השמשות הוה עומדת לאדם ואפילו הכי מחתכין כר' שמעון דלית ליה מוקצה:    גמ' כרכי דזוזי. מחצלאות עשויות לספינה לכסות פרקמטיא שבתוכה:

 כל הכלים ניטלין בשבת. ואפילו מלאכתן לאיסור ור"ש היא:

 חוץ מן המסר הגדול. מגרה שהיא לאומנין לקוץ בה עצים ומוקצה מחמת חסרון כיס היא שלא ישתברו חריציה שהיא עשויה כסכין מלא פגימות:

 ויתד של מחרישה. החופר את הקרקע ומדאמרינן בכל השבת כולה הלכה כר"ש כתב הרמב"ן ז"ל דמהכא שמעינן דבמלאכה שאינה צריכה לגופה נמי הלכה כר"ש דאמר פטור עליה דלישנא דכל השבת כולה הכי משמע דבכל מאי דקאמר ר"ש בשבת נקיטינן כותיה כדאמרינן בעלמא [עירובין דף מו א] הלכה כדברי ר"ש בעירובין [שם] והלכה כדברי המיקל באבל ועוד אי במוקצה בלחוד קאמרינן למ"ד בר ממוקצה מחמת מיאוס כ"ש מוקצה מחמת איסור ומוקצה מחמת חסרון כיס ומוקצה דגרוגרות וצמוקין דאפי' ר"ש מודה בהו וכיון שאפי' בדין מוקצה בטלי ארבעה חלקיו היכי לימא בכל השבת כולה ועוד דלמ"ד נמי חוץ ממוקצה מחמת איסור היה לו ליפסוק במוקצה כר"מ [דף מד א] דלית ליה מוקצה מחמת מיאוס ואית ליה מוקצה מחמת איסור אלא לאו שמע מינה שהוא כלל גדול לכל מילי דשבתא דנקיטי' בכולהו כר"ש הלכך נקיטינן כותיה במלאכה שאינה צריכה לגופה דפטור עליה:    מתני' מפירין נדרים בשבת. בעל לאשתו:

 ונשאלין. לחכם:

 שהן לצורך השבת. כגון שנדר שלא אוכל היום:

 ופוקקין את המאור. כרבנן דאמרי [דף קכה ב] פוקקין פקק חלון בין קשור בין שאינו קשור והוא שמתוקן:

 ומודדין את המקוה. אם יש אמה על אמה ברום שלש אמות:

 ואת המטלית. שתהא בת שלש אצבעות על שלש


דף סח עמוד אעריכה

אצבעות כגון אם היתה טמאה ונגעה בטהרות:

 בטפיח. פך של חרס:

 מקדה. כלי חרס:

 לידע אם יש בגיגית פותח טפח. מפרשינן בגמרא הלקיטני קטנה היתה בין שתי בתים וגיגית סדוקה היתה מונחת על גבן ופקקו את המאור בטפיח וקשרו את המקדה בגמי לידע אם יש בגיגית פותח טפח אם לאו והכי פירושא הלקיטני כלומר שביל קטן היה בין שני הבתים וגיגית סדוקה היתה מונחת על גבו והמת מוטל בהלקט בשביל תחת סדק הגיגית וקודם שימות המת פקקו בשבת מאור שהיה שם בטפיח שחששו שמא אין בסדק הגיגית פותח טפח ונמצא המת מוטל באהל וכיון שכן הרי החור שבין ב' הבתים אם היה פותח טפח היה מכניס טומאה לצד השני ולפיכך סתמוהו בכלי חרס וגבו כנגד הלקיטני ואין כלי חרס מקבל טומאה מגבו וחוצץ ואחר כך קשרו המקדה בראש הקנה להגיעו בסדק הגיגית אם יוכל לצאת מן הסדק אם לאו ולידע מתוך כך אם היה שם פותח טפח:    גמ' לצורך השבת אין שלא לצורך השבת לא. דצורך השבת דמתני' אהפרה נמי קאי:

 אלמא הפרת נדרים. מעת לעת הלכך זה ששמע בשבת יכול להפר משתחשך בתוך מעת לעת של שמועה הלכך שלא לצורך לא טרחינן בשבתא ואם תאמר שמע ע"ש בין השמשות מאי איכא למימר יש לומר דדבר שאינו מצוי הוא ובטלוהו מפני המצוי אי נמי יש לומר דכל כי האי גוונא אין הכי נמי דמפר אפילו שלא לצורך ומסקינן דהפרת נדרים כל היום ותו לא הלכך לצורך השבת דקתני מתני' אשאלה בלחוד קאי אבל הפרת נדרים אפילו שלא לצורך [כיון שאין לו פנאי] :

 איבעיא להו. הא דקתני נשאלין לנדרים שהן לצורך בשלא היה לו פנאי לשאול מערב שבת קאמר או אפילו היה לו פנאי שהיה לו שהות לישאל על נדרו מערב שבת:

 אפילו מעומד. יכולין להתיר הנדר ואפילו המתירין קרובים לנודר ואפילו בלילה הלכך לא מתחזי כדינא דכל הני תלתא פסילי בדינא:

 באגנא. גיגית מלאה מים והיה מודד גובה המים ורחבן:

 אימר דאמור רבנן. במתני' דשרי למדוד:

 הני מילי במדידה דמצוה. כמקוה וכיוצא בו:

 מתעסק בעלמא אנא. שלא לצורך אלא לאיתעסוקי בעלמא אבל אין הכי נמי דלצורך לא שרי אלא במקום מצוה:

 סליקו להו מי שהחשיך

 וסליקא לה מסכת שבת