קטגוריה:שמות ב כג
נוסח המקרא
מהדורת הכתיב: ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבדה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבדה
המהדורה המנוקדת: וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה.
פרשני המקרא
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וַהֲוָה בְּיוֹמַיָּא סַגִּיאַיָּא הָאִנּוּן וּמִית מַלְכָּא דְּמִצְרַיִם וְאִתְאָנַחוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִן פּוּלְחָנָא דַּהֲוָה קְשֵׁי עֲלֵיהוֹן וּזְעִיקוּ וּסְלֵיקַת קְבִילַתְהוֹן לִקְדָם יְיָ מִן פּוּלְחָנָא׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וַהֲוָה בְּיוֹמַיָא סְגִיאַיָיא הָאִינוּן וְאִתְכְּתַשׁ מַלְכָּא דְמִצְרָיִם וּפַקֵיד לְקַטָלָא בּוּכְרַיָיא דִבְנֵי יִשְרָאֵל בְגִין לְמִסְחֵי בְּאַדְמֵיהוֹן וְאִתְאַנָחוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל מִן פּוּלְחָנָא דַהֲוָה קַשְׁיָא עֲלֵיהוֹן וּזְעָקוּ וּסְלֵיקַת קְבֵילְתְּהוֹן לִשְׁמֵי מְרוֹמָא דַיְיָ וַאֲמַר בְּמֵימְרֵיהּ לְמִפְרוֹקִינוּן מִן פּוּלְחָנָא: |
רש"י
"וימת מלך מצרים" - (ש"ר) נצטרע והיה שוחט תינוקות ישראל ורוחץ בדמם
מפרשי רש"י
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרָיִם – נִצְטָרַע, וְהָיָה שׁוֹחֵט תִּינוֹקוֹת יִשְׂרָאֵל וְרוֹחֵץ בְּדָמָם (שמ"ר א,לד).
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ואפשר לומר כי הפרשה הזאת היא רמז לגאולתנו זאת העתידה שהיא תלויה בתשובה ובתפלה כי כן בגאולת מצרים חזרו בתשובה והתפללו אל ה' העונה בעת צרה, ונתקבלה תפלתם ובא להם הגואל מיד, ועל כן סמך לו ומשה לרמוז כי ביאת הגואל תלויה בתשובה ובתפלה.
וע"ד הקבלה יתכן לפרש כי נרמז כאן ענין התפלה ומתוך הצרה וגודל השעבוד כוונו אל העשר ואל הראש ועד הסוף, וכענין שכתוב (ישעיה נח) אז תקרא וה' יענה, ולכך נרמזו כלם בכאן, הוא שאמר ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה, וישמע אלהים, ויזכור אלהים כנגד היראה והחכמה והבינה. את אברהם את יצחק ואת יעקב הגדולה והגבורה והיסוד, ושני עמודים בכללן וירא אלהים כנגד התפארת וידע אלהים כנגד המלכות, ותן לבך כי לא הזכיר בני ישראל אלא עם וירא אלהים כדי לרמוז על תפארת ישראל, כי שם יצעקו בני ישראל ושם יתפללו בשאלת צרכיהם, ואליו אנו מברכים בקדיש אמן יהא שמיה רבא מברך, ואנו אומרים לעלם לעלמי עלמיא יתברך הזכיר ה' עולמות כנגד ה' ספירות שמשם ולמעלה, וצריך הוא לחבר מלת עלמיא ליתברך ואין להפסיק בהם כלל כשם שאין להפסיק הכתר מאין סוף, שמע נא ואתה דע לך.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
" וימת מלך מצרים" אותו המלך שהיה רודף את משה, ולכן קרא שם בנו אחר כך אליעזר, כי אז ידע היותו נמלט ונצול מחרב פרעה: " ויזעקו" זעקו מכאב לב על עבודתם, כענין הלילי שער, זעקי עיר:
" ותעל" שועתם אל האלהים מן העבודה. לא בשביל תשובתם ותפלתם, אבל כמקנא על אכזריות המעבידים, כאמרו וגם ראיתי את הלחץ:דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
"ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים". לדעת חז"ל פירושו שנצטרע, ומפני שהם ימים של צער קורא אותן ימים רבים, וכן פי' מ"ש בשנת מות המלך עוזיהו שנצטרע, ובהשקפה ראשונה חשבתי שדבריהם בנויים על הכלל שבכ"מ שמדבר ממיתת מלך מזכיר שמו בלא תואר מלך וישכב שלמה עם אבותיו וישכב רחבעם וישכב אביה וכן כולם, וע"כ במה שהזכיר תואר, מלך מצרים, מלך עוזיה, דרשו שהיו בחיים רק שנצטרע (ושוב שמעתי כן בשם הגר"א), אולם שבתי וראיתי שהגם שכלל זה הוא בדוק בכ"מ שכתוב וישכב עם אבותיו שאז כבר חדלה המלוכה ולא יזכיר בו עוד תואר מלך, אבל במקום שכתב וימת מצאנו שני מקומות יוצאים מן הכלל, וימת מלך בני עמון (ש"ב יו"ד) ויכה את מלך ישראל וימת המלך (מ"א כ"ב). והנה כ"מ שכתוב בימים ההם, יציין לפעמים דבר שנעשה כל משך זמן ההוא, כמו בימים ההם אין מלך בישראל (שופטים יט), ולפעמים יציין דבר שנעשה בנקודה מיוחדת ביום מן הימים כמו ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו, אבל הציון בימים הרבים שמורה דבר שנעשה במשך זמן רב לא יצדק על מיתת המלך, וע"כ פי' שנצטרע והצרעת נמשך ימים רבים, שלפי ערך הצער היו רבים, כמו ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים ששלשה ימים הם רבים בערך זוב הדם, ועשרה ימים יחשבו לרבים לערך מה ששחטו ג' מאות ילדי ישראל בכל יום. אולם לדעת המפרשים שמת ממש מ"ש ויהי בימים הרבים חוזר לספור הקודם שהחל קושי השעבוד משנולדה מרים, ואחר שנולד משה והושם ביאור בטלה הגזרה של השלכת הילדים והשעבוד נשאר כמו שהיה, ובימים הרבים ההם מיום לדת משה עד היום שהיו שמונים שנה לא נעשה שום התחדשות לא לטוב ולא לרע, רק דבר אחד רשום שמת מלך מצרים אשר שם עליהם שרי מסים למען ענותם, וכל הימים היו מקוים כי כשימות מלך הזה הצורר אותם יוקל מעליהם עול השעבוד ועתה שמת המלך ונשארו בשעבודם כשהיו התחילו להרגיש בצרתם ולצעוק אל ה', וידוע בדה"י הקדמונים שכל מלך שעמד במצרים היה בונה לעצמו בנינים רמים ונשאים, ובתי קברות ועמודים (פיראמידען) גבוהים ורמים, ובמותו נשבתה העבודה הזאת, רק שהמלך החדש אשר עמד התחיל בעבודות חדשות לבנות טירות ועמודים לפאר מלכותו ומקום קבורתו, ולכן הרגישו בצרתם ויאנחו מן העבודה החדשה, והיה המנהג במצרים שכל שרי המלך ועבדיו ועמו היו עוסקים ימים רבים בבכי וזעקה ומספד מר כמ"ש ויבכו אותו מצרים שבעים יום, וע"כ העבדים האלה המעונים ומרודים שעד עתה לא היו יכולים לצעוק ולבכות על ענים כי הנוגשים היו מענישים אותם על צעקתם, עתה שהשתתפו עם המצריים לצעוק ולבכות על מות המלך והם במר לבבם בכו וצעקו לה' מן העבודה, ועז"א ויאנחו ב"י מן העבודה והאנחה היא מעומק הלב והזעקה הוא בקול, שחשבו מצרים שהם נאנחים וזועקים על מות מלכם והם עשו זה מן העבודה, ומזה התעוררו אל השועה שגדר שם שועה שצועק לישועה ששועו אל ה' שיושיעם, ותעל שועתם אל האלהים הגם שהיה מן העבודה
ומסבתה כי עדן לא שבו בתשובה שלמה, בכ"ז:כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
גם יש לפרש שהיו שני כיתות בישראל, הטובים שבהם צעקו והתפללו אל אלהים שיצילם מן כובד העבודה, אבל הפחותים שבהם לא התפללו אל ה', אך שזעקו כקוראי תגר על ה' וכנגדם אמר ויזעקו, ולכך לא כללם יחד כי מה שנאמר ויאנחו בני ישראל מן העבודה הם הטובים שהתפללו אל ה' כי עיקר התפלה בלב, ויזעקו מדבר בפחותים שזעקו כקוראי תגר לכך נאמר ותעל שועתם אל האלהים מן הכיתות אשר שועו אל אלהים מחמת העבודה עלתה שועה אבל לא מן כת הזועקים בלא תפילה.
ויש אומרים, שזעקה זו בנגלה אמרו בפני המצרים שהיא על מיתת המלך כמתאבלים עליו, אבל האנחה בלב מן העבודה כי מיראה לא היו רשאים לומר בפני המצרים שהם זועקים מחמת העבודה, ולכך לא ערבינהואור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
ומודיע הכתוב כי אותה צעקה עלתה לפני ה', והוא אומרו: שועתם וגו' מן העבודה, פירוש, מצער העבודה, וישמע ה' את נאקתם, פירוש, הרמת קול כאבם.
עוד ירצה על דרך אומרו (תהלים, קיח): ״מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה״, כי אחת מהתפלות המתקבלות היא תפלה שמתוך צרה, וכן הוא אומר (יונה, ב): ״קראתי מצרה״, והוא אומרו: ותעל שועתם וגו' מן העבודה, פירוש, לצד שהיתה מצרת העבודה, וכפי זה, שועה זו היא תפלה וצעקת כאב הצרה הנה היא רמוזה באומרו: מן העבודה ויזעקו, ובזה ידויק על נכון טעם ששינה הכתוב לשונו; שהתחיל לומר: ויזעקו ותעל שועתם וגו', שהיה לו לומר: ותעל זעקתם וגו', אלא נתכוין לומר שהם זעקו מהצרה וגם שועו לה'. כאומרו: ותעל שועתם.
וכפי זה, שיעור הכתוב הוא על זה הדרך: ותעל שועתם ששועו לאלהים מן העבודה.
עוד, אולי אומרו: מן העבודה ירצה שלא הגיעה השועה לפני ה' על ידי אמצעי אלא ביושר עלתה מן העבודה אל האלהים שלא על ידי ״בעל כנפים יגיד דבר״ (קהלת י', כ'):
ראו גם
ויקי על הפסוק
(שמות ב כג): "ויהי בימים הרבים ההם, וימת מלך מצרים, ויאנחו בני ישראל מן העבדה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלהים מן העבדה".
בני ישראל סבלו מאד מהשיעבוד לפרעה, אבל פרעה היה זקן, והם קיוו שכשפרעה ימות השיעבוד ייגמר; והנה, פרעה מת והשיעבוד לא נגמר, שום דבר לא השתפר, ולכן וייאנחו בני ישראל מן העבודה .
לאירוע מייאש זה היה גם צד חיובי - בני ישראל הבינו שאין שום פתרון בדרך הטבע לצרות שלהם, אין למה לחכות, רק ה' יכול להושיע אותם - ולכן הם זעקו אליו - ויזעקו, ותעל שוועתם אל האלהים מן העבודה .
הייאוש היה כל כך גדול, שבני ישראל לא יכלו להתפלל או לקרוא במילים, הם רק זעקו ללא מילים, ובכל זאת ה' שמע והבין, כמו שמסופר בפסוקים הבאים - וישמע אלהים את נאקתם, ויזכור אלהים את בריתו, וירא אלהים את בני ישראל, וידע אלהים .
דווקא כשהמלך מת הם "נזכרו" להיאנח?!
רש"י פירש (ע"פ מדרש שמות רבה) שפרעה לא מת ממש אלא "נצטרע, והיה שוחט תינוקות ישראל ורוחץ בדמם"; כל עוד פרעה היה בריא, הוא אמנם התנהג באכזריות, אך היה איזשהו היגיון מאחריה ובני ישראל הצליחו "להתרגל"; המחלה שלו שיבשה את דעתו, והביאה על בני ישראל גזירות חדשות ומטורפות לגמרי. גם אם מדובר במוות ממש, אפשר לפרש פשוט שהמלך שבא אחריו היה גרוע יותר, ולכן הם נאנחו.
רמב"ן פירש פירוש דומה: "מנהג כל הנעבדים למלך בליעל רשע שיהיו מצפים ומחכים ליום מותו. וכאשר ראו שמת המלך, האנחו מאד ממלוך אדם חנף מרשיע מן הראשון, כי אמרו אבדה תקותנו נגזרנו לנו"; מותו של פרעה לא הביא לבני ישראל את הגאולה המיוחלת, והם נאנחו מתוך ייאוש.
ראב"ע פירש שאין קשר בין מות פרעה לבין האנחה של בני ישראל - אלה שני דברים שקרו במקביל והכשירו את חזרתו של משה ממדין למצרים: מת פרעה, שרדף אחריו ורצה להרגו; ובמקביל, בני ישראל חזרו בתשובה וצעקו אל ה', וה' החליט לגאול אותם.
שד"ל פירש בשם אחד מתלמידיו: "גם בחיי המלך היו נאנחים, אך לא היה אפשר להם להתאסף ולקרוא צום ועצרה, כי לא היה להם יום מנוחה, ועתה במות המלך והיו המצרים עושים לו אבל ומספד, נקהלו עם היהודים וצעקו אל ה'"
ייתכן גם, שכאשר פרעה היה חי, הוא לא הרשה להם אפילו להתלונן, כדרכם של רשעים, ראו (משלי כט ב): "ברבות צדיקים ישמח העם, ובמשל רשע יאנח עם"( פירוט ).
"וייאנחו בני ישראל" לעומת "באבוד רשעים רינה"
איך מסתדר הפסוק שלנו עם הפסוק (משלי יא י): "באבד רשעים רנה"?
נראה שהפסוק "באבד רשעים רנה" מתייחס למצב שהרשעים לא רק מתים אלא גם אובדים, כלומר שהשפעתם על העולם נפסקת; במצב זה אכן יש סיבה לשמוח כי העולם נעשה טוב יותר. אך כאשר רשע אחד מת ורשע אחר בא במקומו, הרשעים עדיין לא אבדו, העולם לא נעשה טוב יותר, ולכן אין סיבה לשמוח. השמחה היא תמיד על השיפור במצבו של העולם, ולא על ההרעה במצב הרשעים; ראו שמחת נצחון בתנ"ך ובהסטוריה.
בני ישראל אכן שמחו כשהרשעים אבדו באופן שגרם שיפור במצבם - כשפרעה וחילו טבעו בים.
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-03-03.
- דף מקראות גדולות על הפסוק
- ביאור מקראות גדולות על הפסוק
- ביאור מפורט של הפסוק
- דפים באתר ויקיטקסט המקשרים לפסוק
ויקי על הפרק
באתרים אחרים: אתנ"כתא • סנונית • הכתר • על התורה • Sefaria • שיתופתא
דפים בקטגוריה "שמות ב כג"
קטגוריה זו מכילה את 9 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 9 דפים.