ביאור:שמחת נצחון

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

בכמה מקומות בתנ"ך ובתלמוד מסופר על אנשים ששמחו ושרו כשניצחו את אויביהם או כשאויביהם אבדו, למשל:

א. בני ישראל שרו לה' אחרי שהמצרים טבעו בים סוף (שמות יד ל): "ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים, וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים. וירא ישראל את היד הגדלה אשר עשה ה' במצרים, וייראו העם את ה', ויאמינו בה' ובמשה עבדו. אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'... אשירה לה' כי גאה גאה, סוס ורכבו רמה בים..."
ב. יתרו שמח ושיבח את ה' כששמע שבני ישראל ניצלו מיד מצרים (שמות יח ט): "ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל, אשר הצילו מיד מצרים. ויאמר יתרו 'ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה, אשר הציל את העם מתחת יד מצרים'."
ג. דבורה וברק שרו לה' אחרי שנצחו את יבין מלך כנען (שופטים ה א): "ותשר דבורה וברק בן אבינעם ביום ההוא לאמר: בפרע פרעות בישראל, בהתנדב עם, ברכו ה'... "
ד. דוד בירך את ה' אחרי שה' המית את נבל (שמואל א כה לט): "וישמע דוד כי מת נבל, ויאמר 'ברוך ה' אשר רב את ריב חרפתי מיד נבל, ואת עבדו חשך מרעה, ואת רעת נבל השיב ה' בראשו'...".
ה. היתה רינה במחנה אחרי שאחאב מת במלחמה עם ארם (מלכים א כב לה): "ותעלה המלחמה ביום ההוא, והמלך היה מעמד במרכבה נכח ארם, וימת בערב, ויצק דם המכה אל חיק הרכב. ויעבר הרנה במחנה כבא השמש לאמר: 'איש אל עירו ואיש אל ארצו'".
ו. אנשים ועצים שמחו לאחר נפילתו של מלך בבל (ישעיהו יד ז): "נחה שקטה כל הארץ, פצחו רנה. גם ברושים שמחו לך, ארזי לבנון: מאז שכבת, לא יעלה הכרת עלינו"( פירוט ).
ז. קבעו את חג הפורים לזכר נצחון היהודים על אויביהם (אסתר ט כא): "לקים עליהם להיות עשים את יום ארבעה עשר לחדש אדר ואת יום חמשה עשר בו בכל שנה ושנה; כימים אשר נחו בהם היהודים מאיביהם, והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב; לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלח מנות איש לרעהו ומתנות לאבינים".
ח. בתלמוד ( תענית ל: ) מסופר שיום 15 באב נקבע כיום שמחה כי בו כלה דור המדבר וחזרה הנבואה הישירה למשה רבנו: " "דאמר מר: עד שלא כלו מתי מדבר, לא היה דבור עם משה, שנאמר (דברים ב) ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי - אלי היה הדבור" ".
ט. במגילת תענית מסופר " "בשניים בשבט יום טוב, ולמה שינה זה מזה? אלא שבראשון [תשעה בכסלו] מת הורדוס ובזה מת ינאי המלך, ששמחה היא לפני הקב"ה כשהרשעים מסתלקים מן העולם. אמרו: כשחלה ינאי המלך שלח ותפס 70 זקנים מזקני ישראל, נטלם וחבשם בבית האסורין, ואמר לשר בית האסורין: "אם מתי - הרוג את הזקנים הללו, ועד שישראל שמחים לי, ידוו על רבותם". אמרו: אישה טובה היתה לינאי המלך ושלמציון המלכה שמה, וכשמת סילקה טבעתו..." "

שני דברים משותפים לכל המקרים א-ח:

1. על הטוב ולא על הרע

השמחה והשירים התחילו רק לאחר שהמלחמה נגמרה, והתוצאות החיוביות של אבדן הרשעים כבר היו גלויות ומוחשיות:

א. בני ישראל לא שרו לה' כשפרעה אחד מת (ראו על מה נאנחו ישראל ), גם לא כשהמצרים קיבלו 10 מכות, ואפילו לא כשהמצרים טבעו בים - אלא רק אחרי שהים שקט מזעפו, בני ישראל ראו את המצרים על שפת הים, והבינו שהשיעבוד למצרים נגמר באופן סופי, וסוף-סוף הם חופשיים באמת.
ב. יתרו הודה לה' "על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל", וכן מזכיר שלוש פעמים שה' "הציל" את ישראל.
ג. דבורה וברק שרו לה' רק אחרי ש(שופטים ד כד) "הכריתו את יבין מלך כנען" לגמרי, השתחררו מהשיעבוד לכנענים, והראיה, שבשירה נזכרים אירועים נוספים שאינם נזכרים בתיאור המלחמה, וכנראה קרו מאוחר יותר (ראו שירת דבורה - סיכום המלחמות עם הכנענים ); ובסוף השירה נאמר "ותשקט הארץ ארבעים שנה".
ד. דוד בירך את ה' רק אחרי ש: "וישמע דוד כי מת נבל", ואחרי שהיה ברור לו שהוא לא יצטרך להילחם בו עוד: "ואת עבדו חשך מרעה".
ה. הרינה במחנה לא התחילה כשאחאב זעק מכאבים במרכבה, אלא רק לאחר שמת; והרינה היתה "לאמר: איש אל עירו ואיש אל ארצו" - שמחו על כך שהמלחמה נגמרה ואפשר לחזור הביתה, ולא על הסבל והמוות של אחאב.
ו. "נחה שקטה כל הארץ, פצחו רנה" - הרינה היא על המנוחה ועל השקט שבאו לעולם אחרי שהמלך מת; וגם אצל הצמחים - "גם ברושים שמחו לך, ארזי לבנון: מאז שכבת, לא יעלה הכרת עלינו".
ז. חג הפורים (בערי הפרזות) לא נקבע ליום ה-13 באדר, שבו היהודים נלחמו והיכו בשונאיהם, אלא ליום ה-14, "כימים אשר נחו בהם היהודים מאיביהם"; וכבר עמדו על כך ה'משך חכמה' ואחריו הרב אברהם קורמן .
ח. שמחת ט"ו באב לא נקבעה בכל יום שבו מתו אנשים מדור המדבר, אלא רק לאחר שהם כלו, וחזרה הנבואה למשה רבנו.
ט. מגילת תענית היא יוצאת דופן, כי הנימוק הרשמי לחג הוא "ששמחה היא לפני הקב"ה כשהרשעים מסתלקים מן העולם"; אולם, זה מנוגד לפסוקים מפורשים בתורה ולמדרשי חז"ל שמראים שה' אינו שמח באבדנם של רשעים; ועוד: בעם ישראל היו מלכים רשעים רבים, וגם בגויים היו מלכים רשעים רבים שהציקו לישראל, ועד כמה שידוע לי, על רובם לא קבעו יום טוב כשמתו; לכן מסתבר יותר, שהסיבה העיקרית לכך שקבעו יום טוב היא הצלתם של 70 הזקנים (ֶסיפור שמספרים אותו גם על ינאי וגם על הורדוס).

שמחה כזאת היא שמחה על הטוב ולא על הרע - האדם שמח על כך שמצבו האובייקטיבי השתפר, ולא על כך שהאויב שלו סובל; זו השמחה המתוארת בפסוק:

(משלי יא י): "בטוב צדיקים תעלץ קריה, ובאבד רשעים רנה"( פירוט ).

2. על הצדק ולא על המקרה

השמחה והשירים היו על כך שנעשה דין ברשעים - מידי ה' או מידי אדם:

א. שירת הים התחילה רק לאחר שבני ישראל ראו "את היד הגדלה אשר עשה ה' במצרים" - ראו בבירור שה' התערב בעולם כדי לעשות דין במצרים; ואכן, ההודיה לה' תופסת מקום חשוב בשירת הים.
ב. יתרו הודה לה' ואמר (שמות יח יא): "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים, כי בדבר אשר זדו עליהם"- המכות שה' הביא על המצרים הוכיחו שה' גדול יותר מכל האלהים שהמצרים האמינו בהם.
ג. מלחמת דבורה וברק נאמרה לאחר ש (שופטים ד כג): "ויכנע אלהים ביום ההוא את יבין מלך כנען לפני בני ישראל"- ראו בבירור שה' התערב בעולם כדי להכניע את הכנענים ששיעבדו את ישראל בחזקה.
ד. דוד אמר בפירוש: "ברוך ה' אשר רב את ריב חרפתי... ואת רעת נבל השיב ה' בראשו".
ה. מותו של אחאב, כעונש על חטאיו, נחזה מראש ע"י הנביא מיכיהו בן ימלה, שאמר מלכים א כב יז " "ויאמר ה' 'לא אדנים לאלה, ישובו איש לביתו בשלום..." "ויאמר מיכיהו 'אם שוב תשוב בשלום - לא דבר ה' בי'; ויאמר 'שמעו עמים כלם!'" ". כשאחאב מת, כל העמים ראו שנבואתו נכונה ואמיתית ונתנו כבוד לה' (אמנם, השמחה העיקרית היתה על החלק השני של הנבואה "ישובו איש לביתו בשלום").
ו. גם מפלתו של מלך בבל, כעונש על חטאיו, נחזתה מראש ע"י הנביא ישעיהו באותה נבואה (ישעיהו יג-יד).
ז. גם הנצחון בפורים היה למעשה עשיית דין-צדק בשונאי ישראל, שרצו להשמידם (אמנם, במקרה זה ההליך השיפוטי לא היה תקין, ולא חשף את צדקתם של היהודים אלא רק את קשריהם עם המלך; ולכן במקרה זה לא חוגגים את עשיית הצדק אלא רק את המנוחה שבאה אחריה).
ח. גם דינם של דור המדבר היה בגזירת ה', כידוע.
ט. ורק היום-טוב במגילת תענית יוצא דופן, כאמור למעלה.

שמחה כזאת היא אף נעלה יותר מהשמחה הקודמת - זוהי שמחה על ההתגלות של כבוד ה' בעולם כשופט צדק, ולא על עניינים חומריים מכל סוג שהוא. זוהי שמחת הצדיקים, המתוארת בפסוקים:

תהלים נח יא-יב: "ישמח צדיק כי חזה נקם, פעמיו ירחץ בדם הרשע. ויאמר אדם 'אך פרי לצדיק, אך יש אלהים שופטים בארץ'" - הצדיק שמח כשהוא רואה נקמה צודקת שנעשית ברשעים, כי נקמה כזו מראה לכולם שיש אלהים העושה משפט צדק בעולם ( פירוט ).
(תהלים סח ד): "יקום א-להים יפוצו אויביו וינוסו משנאיו מפניו... וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלהים וישישו בשמחה".
משלי כא טו: "שמחה לצדיק עשות משפט, ומחתה לפעלי און" - הצדיק שמח כשנעשה משפט השובר את כוחם של פועלי האוון ( פירוט ).
משלי כט ו: "בפשע איש רע מוקש, וצדיק ירון ושמח" - הצדיק שמח כשהרשע מכשיל את עצמו ( פירוט ).
(תהלים נב ז): "גם אל יתצך לנצח, יחתך ויסחך מאהל, ושרשך מארץ חיים סלה. ויראו צדיקים וייראו ועליו ישחקו".

מקורות ופירושים נוספים

הרעיון של סעיף ב נמצא כבר בדברי מהר"ל, על ההבדל בין "באבוד רשעים רינה" לבין "בנפול אויבך אל תשמח": " "והא דכתיב באבוד רשעים רינה - היינו היכי שבא האבוד בשביל הרשעות, שהיו דנין אותו בית-דין למיתה בשביל רשעותו, כדי לסלק הרשעות מן העולם, אבל אם לא היה משום הרשעות רק נפילה אחרת הגיע לרשע - אסור לשמוח" " (דרך חיים ד כ) .

אמנם הרב משה צוריאל הקשה על דבריו וכתב: " "יש קושיא חזקה נגד דבריו. הרי בסנהדרין אמרו זאת על אחאב, והוא מת במלחמת ישראל נגד אויביו, ולא מחמת בית דין?!" "; אך כפי שהסברנו למעלה אין זו קושיה, כי מותו של אחאב נחזה מראש ע"י הנביא מיכיהו בן ימלה, שלמעשה גזר עליו גזר דין מוות בפומבי.

בנוסף למקרים שתיארנו במאמר זה, ישנו מקרה שבו היתה מחלוקת אם להתאבל או לא: ב ביאור:שמואל ב יט , לאחר מותו של אבשלום שמרד בדוד, דוד התאבל על בנו, ויואב שר הצבא כעס עליו והוכיח אותו על כך, ואף כפה עליו להפסיק להתאבל. בכל מקרה, שמחה ממש לא היתה שם.

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-03-03.

קיצור דרך: tnk1/kma/qjrim1/2smx