כלי יקר על שמות ב

פסוק א

וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי. פירש"י פרוש היה ממנה כו' ונראה שלמד זה ממה שנאמר וילך איש, ולא פירש מאין הלך ולהיכן הלך, גם מבית לוי, הל"ל וילך איש לוי אלא לפי שמצינו לשון הליכה בגירושין שנאמר (דברים כד, ב) והלכה והיתה לאיש אחר. והאשה נקראת בית, ולוי לשון חיבור איש לאשה כמו הפעם ילוה אישי אלי, לכך אמר וילך איש מבית לוי שהלך לו מן ביתו דהיינו אשתו ומן החיבור אשר נתלוה לה, ואח"כ חזר ויקח את בת לוי. עשה בה ליקוחין שניים כי בזה הפעם ילוה אליה אישה הראשון, ז"ש את בת לוי.

פסוק ב

ותרא אותו כי טוב הוא. שנתמלא כל הבית אורה שנאמר (בראשית א, ד) וירא אלהים את האור כי טוב, ומטעם זה הצפינה אותו כי יראה שמא יראו המצרים האור ההוא, וע"י האור יראו גם את הילד ולכך הצפינה אותו יותר מכל הילדים, ועוד שמא ירגישו ביתרון האור כי הוא הגואל המוציאם מאפילה לאורה ומשעבוד לגאולה, ואולי חשבה שלכך נברא האור עמו כדי שתלמד ממנו להצפינו כמו האור הראשון שנגנז לצדיקים לעתיד לבא.

ומספר שלשה ירחים. רמז שאור התורה היה גנוז עד הירח השלישי הוא סיון, כמו שלמדו מפסוק יצפון לישרים תושיה, (משלי ב, ז) לפיכך לא יכלה עוד הצפינו. ועיין עוד לקמן בפסוק של נעליך מעל רגליך, שמשה היה משולל מן החומריות מכל וכל והיה מאיר מכל שני חלקיו והיה הבית האנושי שלו מלא אורה, ונס זה יוכיח על מהותו לעתיד. ונראה שעל מציאות אור זה שנולד עמו כתיב ותפתח ותראהו את הילד, מהו ותראהו אמרו רז"ל (סוטה יב, ב) שראתה שכינה עמו, ושכינה מאן דכר שמיה אלא ותראהו קאי על מציאת האורה אשר הזכיר לפנים באמרו כי טוב הוא, ואותו אור ראתה עם הילד כי את משמש במקום עם, ובזה היה נראה כנער גדול כי נתחברו יחד הילד והאור, ע"כ נאמר ותראהו רצ"ל האור את הילד עם הילד.

פסוק ו

והנה נער בוכה. שהיה נראה כנער גדול ובכיה זו ע"ש עמו אנכי בצרה כמ"ש כי ידעתי את מכאוביו, ר"ל אני מרגיש מכאוביו כביכול וזהו כפל אהיה אשר אהיה, כי בצרתם גם לו צר. וי"א שלכך נשמע קולו כנער כדי שתחשוב בת פרעה שנולד מזמן רב, דאל"כ לא תציל אותו מספק כי שמא הוא הגואל ונולד באותו יום שאמרו האצטגנונים.

פסוק ז

ותאמר אחותו וגו' האלך וקראתי לך מנקת כו'. מכאן ראיה שמרים נביאה היתה דאל"כ במה ידעה שתחמול עליו בת פרעה, כי מאמר ותחמול עליו מאמר הפסוק אבל היא מנא ידעה

פסוק יג

(שמות ב יג): "ויאמר לרשע למה תכה רעך" - פירש רש"י: (קטע:רש"י על שמות ב יג): "אף על פי שלא היכהו, בהרמת יד נקרא רשע. רעך - רשע כמותך". וקשה:

• מי הגיד למשה כי זה רשע כמותו?
• ועוד: היכן כתוב שביקש להכותו, שהרי לא נאמר "וירם ידו להכותו"?

ונראה לפרש, שלשון 'הכאה' שייך גם בלשון, כמו שנאמר (משלי יב יח): "יש בוטה כמדקרות חרב", וכתיב (דברים כז כד): "ארור מכה רעהו בסתר", כי המטיל מום בחברו, אין לך מכה גדולה ממנה, ורז"ל אמרו (קידושין ע.): "כל הפוסל - במומו פוסל", ומשה ראה שני עברים נצים בחרופים וגידופים, ואם כן, שניהם רשעים, כי מידת הצדיקים להיות מן הנעלבים ואינם עולבים, שומעים קול מחרף ואינם משיבין. וקראו "רעך" - רשע כמותך ממש, כי באותו מום שאתה פוסל ומכהו בשוט לשונך, ודאי אותו מום נמצא גם בך, כי הפוסל במומו פוסל. על כן אמר "למה תכה רעך", כי הוא רעך במום זה.

והראיה על זה שלא היתה כאן הכאה ביד כי אם בפה, ממה שאמר (שמות ב יד): "הלהרגני אתה אומר", "וכי אתה חושב להרגני באמרי פיך, לשלם לי מידה כנגד מידה? הלא עדיין לא הרגתיו ממש שתחשוב להרגני, כי כך דרכך להזהיר בעונש יתר על החטא, כי המצרי היה גם כן מכה איש עברי ואתה הרגתו, כך תחשוב לעשות גם לי".

פסוק יד

ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר. חטא הדבור אשר בעבורו ישראל שרוין בצרה יותר מכל האומות, כי חטא לשון הרע מגדיל עונות כנגד ע"ז, ג"ע, וש"ד, והאמת אינו כן שאדרבה ישראל נגאלו בזכות שלא היה בכם לשון הרע, ורק שנים אלו היו בעלי לשון הרע ופרסמם הכתוב דוגמת שלומית בת דברי שפרסמה הכתוב

פסוק כג

ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו. קצת קשה לערבינהו ולתנינהו ויאנחו ויזעקו בני ישראל מן העבודה, ונראה שאנחה היא בלב והיתה מחמת העבודה אמנם הזעקה לא תלו ישראל בעבודה כי המה חשבו שראוין המה להגאל מצד מעשיהם אף אם לא היו בעבודה קשה זו, אמנם בעיני הש"י היו רעים וחטאים ובלתי ראוים להגאל כי אם מצד העבודה, כמ"ש (זכריה א, טו) כי קצף גדול אני קוצף על הגוים אשר קצפתי מעט והמה עזרו לרעה. לכך נאמר ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה שעזרו לרעה כאמור.

גם יש לפרש שהיו שני כיתות בישראל, הטובים שבהם צעקו והתפללו אל אלהים שיצילם מן כובד העבודה, אבל הפחותים שבהם לא התפללו אל ה', אך שזעקו כקוראי תגר על ה' וכנגדם אמר ויזעקו, ולכך לא כללם יחד כי מה שנאמר ויאנחו בני ישראל מן העבודה הם הטובים שהתפללו אל ה' כי עיקר התפלה בלב, ויזעקו מדבר בפחותים שזעקו כקוראי תגר לכך נאמר ותעל שועתם אל האלהים מן הכיתות אשר שועו אל אלהים מחמת העבודה עלתה שועה אבל לא מן כת הזועקים בלא תפילה.

ויש אומרים, שזעקה זו בנגלה אמרו בפני המצרים שהיא על מיתת המלך כמתאבלים עליו, אבל האנחה בלב מן העבודה כי מיראה לא היו רשאים לומר בפני המצרים שהם זועקים מחמת העבודה, ולכך לא ערבינהו