אור החיים על שמות ב

<< · אור החיים על שמות · ב · >>

<< · אור החיים על שמות · ב · >>

(ב) כי טוב הוא ותצפנהו וגו'. צריך לדעת מה היא הטוביות שראתה בו. ורז"ל (סוטה דף יב.) אמרו: נולד מהול ותמלא הבית אורה. וזה דרך דרש.

עוד צריך לדעת, קשר ותצפנהו עם ותרא אותו כי טוב וגו', וכי אם לא היה טוב לא תחמול על פרי בטנה לצפון אותו מאנשי דמים.

אכן כוונת הכתוב הוא, כי ממה שאמר הכתוב: ותצפנהו וגו' ולא יכלה עוד וגו' אמרו ז"ל (שם) כי מנו לה המצריים מעת הריונה, והיא ילדתו בן ששה חדשים ויום אחד. והנה, היולדת לששה פשיטא שאינו מתקיים, והיולדת לז' מתקיים. והנה, אין האשה מדקדקת במספר יום אחד, וכשילדתו - בחזקת נפל ילדתו, והודיע הכתוב כי ראתהו טוב, פירוש, בריא וחזק, שאין בו סימנים של נפל, ולזה טרחה בשבילו וסִכנה עצמה מהמצריים שהיו בודקים הבתים בקטנים, כמאמרם ז"ל (שם): והוא אומרו ותרא וגו' ותצפנהו.

ודרשת רז"ל תדרש ממה שלקח לשון זה: כי טוב, ולא אמר לשון אחר.

וכוונת רז"ל שדרשו: טוב הוא - מהול, כבר גילו דעתם במקום אחר (סנהדרין דף לח:) כי אדם הראשון קודם שחטא היה טוב מוחלט ובמעשה הרע שעשה משך הערלה מבחינת הרע, ולזה כשאמר הכתוב כי טוב, הרי זה מראה באצבע כי מושלל מהכר רע שהיא הערלה:

(ה) ונערותיה הולכות וגו'. צריך לדעת כונת סיפור זה: ונערותיה הולכות.

ואולי שיכוין לומר מעשה בתיה, להיות כי מעשה מצוה גדולה עשתה, דקדק הכתוב להודיע דקדוק אופן המעשה.

והנה דבר ידוע הוא כי בת מלך לא תלך ליאור בלא נערות, כמשפט בנות מלכים. גם ממוסר הגדולים, ובפרט המלכים, להיות להם אחד מיוחד מכובד הרבה להתגלות לפניו ולשמשו ולרחוץ בבית המרחץ או ביאור וכדומה. וכאן הודיע הכתוב באומרו: ונערותיה הולכות שהיה בזמן שהיתה רוחצת, שהוצרכו נערותיה ממוסר המלכות שלא לעמוד לפניה, ולא נשארה עמה אלא אחת המיוחדת ותשלח אותה, והוא אומרו: ותשלח את אמתה, פירוש, המיוחדת לה לרחוץ וגו'.

ואומרו: ותקחה שקולה, או ששלחה אותה לבל תיעצה הפך רצונה, כי רצונה של בת פרעה היתה להציל הילד ההוא ותקחה בת פרעה לתיבה, או ותשלח וגו' ותקחה אמתה.

ולב' הדברים שבח בת פרעה יגיד, כי נפשה נפש טהורה, מי יתן טהור מטמא וגו' (איוב, יד).

לדרך הא' יכוין לומר, שהגם שלא היתה עמה אלא אמה אחת וכל נערותיה היו הולכות וגו', אף על פי כן חששה למניעה ממנה ושלחתה, ונשארת בת מלך לבדה ולקחה התיבה בידה.

ולדרך ב' גם כן שבח יגיד, שהגם שלא היתה עמה אלא אמה אחת, ואין מדרך המוסר שתשאר בת מלך יחידה, ואין צריך לומר על שפת היאור, אף על פי כן שלחה אותה למרחוק. ולזה הקדים להודיע ונערותיה וגו׳, לדעת כוונת הודעת ותשלח את אמתה על אופן שכתבנו, ואילו לא אמר ונערותיה, לא היתה הכונה ידועה שנתכוין למה שפירשנו. והבן:

(ו) ותראהו את הילד וגו'. צריך לדעת אומרו ותראהו וגו', שהיה לו לומר: ותרא וגו'.

ונראה שנתכוין לומר, שידעה שהתיבה היא מהילדים המושלכים היאורה ונתכוונה להצילו, וכמו שפירשנו בפסוק ״ותשלח את אמתה״, והוא אומרו: ותפתח ותראהו להילד שנתכונה להציל, ואם היה אומר הכתוב: ותראה ילד, יהיה המשמעות כי ראתה מה שלא חשבה כן. והבן.

ורז"ל דרשו (סוטה דף יב:): ותראהו, ראתה שכינה עמו, והוא דרך דרש. וצריך לומר שלא הכירה השכינה היא, כי מנין ידעה השכינה מבית אביה ואבי אביה, אלא שראתה עמו אור גדול, וה' עשה כן כדי שתגדל מעלת הילד בעיניה. גם לטעם שדרשו ז"ל (זהר ח"ב י"ב ב) בכתוב ״והנה נער בוכה״, שרמז על ישראל שהיו בוכים בגלות, לזה: ויגל ה' את עיניה להראותה האור הסומך למשה.

עוד, אפשר שהרגשתה בשכינה היתה לצד שכשנגעה בו פרחה ממנה צרעת (ש"ר פ"א), אמרה: אין זה אלא בן אלהי.

ואולי שרמז פריחת הצרעת באומרו: ותראהו את הילד, פירוש, ותראהו להאמור בסמוך בכח, דכתיב: לרחוץ, וזכרון בשרה בכח, וכשפתחה התיבה ותראהו לבשרה את הילד, פירוש, כשנגעה בילד והנה נער, פירוש, חזר להיות כבשר נער קטן, על דרך מה שאמר הכתוב בנעמן (מ"ב, ה): וישב בשרו כבשר נער קטן:

ותחמול עליו. לפי מה שפירשנו, כי נתכוְנה מתחילה ובראשונה להציל הילד, טעם החמלה חדשה, לא להצילו מהיאור אלא יגיד הכתוב שבקשה להניקו, והעד: מה שאמר בסמוך: ותאמר אחותו וגו' האלך וקראתי וגו', ואמרו ז"ל (סוטה דף יב:) שהחזירתו על מניקות גויות וכו':

ותאמר מילדי העברים וגו'. קשה, מה חידוש אומרת מילדי העברים, זה פשיטא שכן הוא, כי הן הנה המשליכות ילדיהן ביאור בגזירת פרעה.

ואם לפי מה שדרשו ז"ל (שם י"ב א) כי באותו יום גזר גם על המצריים, אם כן מנין ידעה והכירה כי אינו מילדי מצריים. והנה לפי מה שאמרו ז"ל כי החזירתו על כמה מניקות גויות ולא רצה לינק, זה לך האות כי לא מילדי המצריות.

ועל כל פנים, מה חידוש אומרת בדבריה.

ולעמוד על הדבר נשכיל על דבר: אם הצלת הילד היה לצד שנסתפקה היותו מצרי או אפילו יהיה עברי.

והנה, אם נאמר שחשבה להציל לספק מצרי, תכוין באומרה: מילדי העברים זה, כי נתברר לה הפך מה שחשבה, ובזה גלתה דעתה, כי לא להציל מילדי העברים נתכונה.

ודבר זה השכל יבחרהו, כי סתם גויה לא תרחם אלא על בני אומתה. והגם שאנו רואים שאחרי שידעה כי מילדי העברים הוא, החזיקה בו ושכרה לו מינקת, אין מזה ראיה, כי אחר שידעה מעלתו, גם שריפא אותה מצרעתה רחמה עליו, גם ראוי הוא מכח זה להטות לבה לאמונת ישראל, כי היא ראתה מה נורא מעשיו:

ואם נאמר שמתחילה רִחמה על הילד הגם שידעה כי מבני ישראל הוא, תכוין באומרה: מילדי העברים נתינת טעם שלא ינק מהנכריות: לא שהוחלה^[1] מהיאור, ומסוכן הוא ואינו יכול לינק, אלא לצד שהוא מילדי העברים, ולזה תכף אמרה לה אחותו: האלך וקראתי לך וגו' מהעבריות, להבחין דבריה, ואמר הכתוב: ותקח האשה וגו' ותניקהו:

(י) ותקרא שמו וגו' ותאמר וגו'. הנה תמצא שינוי בקריאת שם יצחק ויעקב והשבטים, כי לכולם יקדים טעם השם ואחר כך השם: ביצחק (בראשית כ"א, ו') - כל השומע יצחק וגו' ותקרא שמו יצחק. יעקב (שם כ"ה כ"ו) - וידו אוחזת בעקב ויקרא שמו יעקב. בשבטים - כי ראה ה' ותקרא שמו ראובן (שם כ"ט ל"ב) כי שמע וגו' ותקרא שמו שמעון (שם לג), וכן על זה הדרך.

מה שאין כן בקריאת שמו של משה: הקדים הזכרת שמו ואחר כך טעם השם.

ואולי כי האמהות היו בעלי רוח הקודש, והיו משיגות בחינת השם, וקריאת השם היתה לְמה שהיו מכוונים בו, מה שאין כן קריאת שם משה.

מגיד הכתוב כי לא השיגה לידע בחינת השם, כי שמו נפלאות יגיד. וצא ולמד מה שכתוב בספר הזוהר (ח"ג רע"ו תיקונים תיקון ס"ט) מה ירמוז שם זה.

וה' השם שמות בארץ^[2] שם בפיה שם משה ומה שאמרה היא בטעם השם הוא כי מן המים משיתהו ולא ידעה טעם זולת זה.

או ירצה הכתוב לומר כי זאת האשה העלימה טעם השם שלא יתגלה לכל לצד כי המעשה היה הפך רצון כל עמה להציל אותם שהם גזרו עליהם להשליכם ליאור והיא תבטל עצתם לרע להם לזה לא פרסמה טעם השם אלא קראתו סתם בלא טעם והכתוב מודיע טעמה שקראתו כך הוא לצד שאמרה כי מן המים:

(יא) איש עברי מאחיו. דקדק לומר מאחיו, ירמוז כי הביט בו שהיה מהצדיקים שבישראל כי היו אז בישראל רשעים וצא ולמד מה שאמרו ז"ל (מכילתא י"ב כ"ט) בפסוק וחמשים עלו וגו' (לקמן י"ג י"ח) (שה') [שד'] חלקים ולמ"ד יותר מתו בימי החושך והשאר עלו לצד היותם רשעים, ותמצא שכאשר אמר בסמוך ב' אנשים עברים נצים לא אמר מאחיו לטעם שהיו רשעים כי הם דתן ואבירם (ש"ר):

(יג) (שמות ב יג): "ויאמר לרשע וגו'" - פירוש, לרשע שהיה בהם. ואומרו: רעך - לו יהיה שיהיה רשע כמותך, למה יהיה בולע צדיק ממנו?

או ירצה, כי הכיר שאחד רשע ואחד תם, שלא הרעו. לזה אמר לרשע: "למה תכה אדם שלא נתחייב לך ולא ביקש רעתך?" והוא אומרו: רעך. והגם שאמר בתחילה: שני אנשים נצים, יימצא שאחד יריב חינם לצד רשעו, ואידך יריב על ריבו חינם.

(טו) את הדבר הזה. אמר תיבת הזה, לומר ששמע דברים הבאים בסמוך; שהם דברי הרשע שאמר: הלהרגני וגו', לא שידע בבירור כי הוא ההורג למצרי:

ויבקש להרוג וגו'. פירוש, ביקש להוכיח הדבר אם כן עשה כדי להרוג אותו, ולזה ברח משה מפני פרעה שמא יתברר הדבר ויהרגנו.

או ירצה באומרו מפני פרעה, כי הכיר בפניו כי זעומים הם והרגיש מזה וברח, הגם שלא ידע כי הגיעו הדברים לפרעה:

(כ) למה זה וגו'. כאלו אמר: למה עזבתן את זה האיש אשר גמלכם טובות.

או ירצה; שמקפיד על זמן שעזבוהו מאז עד שיחזרו לקרא לו, וטעמו: כי אינו מהמוסר שיעשה עמהם איש נכרי חסד ויבאו ויניחוהו יעמוד בחוץ.

או ירצה, שהגם שיקפיד יתרו על התקרבותם עם אנשים, אמר כי ישתנה זה מכלם, והוא אומרו: למה זה וגו', כי מעשיו מוכיחות כי איש חסד הוא. ומה גם לדבריהם (ש"ר א'), שאמרו לו שעלו המים לקראתו, הרי זה משונה לשבח שבחים:

(כא) את צפרה בתו למשה. טעם שכפל הזכרת שמו, ולא הספיק לומר: ויתן לו את וגו', יכוין הכתוב להודיע כי היא בת זוגו, ותיבת למשה הוא דברי הכתוב, שאומר כי צפורה למשה היא למנה בת זוגו:

(כב) גר הייתי. לשון עבר, כי בזמן שנכתבה התורה ידבר הכתוב.

או ירצה על זה הדרך: גר הייתי, על דרך אומרו (תהלים, קיט): גר אנכי בארץ, כי הצדיקים אינם בעולם הזה אלא כגרים בלא שום ישוב, והוא אומרו: גר הייתי מעודי, ונוסף לי בארץ נכריה, לצד שהיה חוץ מאחיו ובית אביו:

(כג) מן העבודה. פירוש, לא שצעקו לאל שיושיעם אלא צעקו מן הצער, כאדם הצועק מכאבו.

ומודיע הכתוב כי אותה צעקה עלתה לפני ה', והוא אומרו: שועתם וגו' מן העבודה, פירוש, מצער העבודה, וישמע ה' את נאקתם, פירוש, הרמת קול כאבם.

עוד ירצה על דרך אומרו (תהלים, קיח): ״מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה״, כי אחת מהתפלות המתקבלות היא תפלה שמתוך צרה, וכן הוא אומר (יונה, ב): ״קראתי מצרה״, והוא אומרו: ותעל שועתם וגו' מן העבודה, פירוש, לצד שהיתה מצרת העבודה, וכפי זה, שועה זו היא תפלה וצעקת כאב הצרה הנה היא רמוזה באומרו: מן העבודה ויזעקו, ובזה ידויק על נכון טעם ששינה הכתוב לשונו; שהתחיל לומר: ויזעקו ותעל שועתם וגו', שהיה לו לומר: ותעל זעקתם וגו', אלא נתכוין לומר שהם זעקו מהצרה וגם שועו לה'. כאומרו: ותעל שועתם.

וכפי זה, שיעור הכתוב הוא על זה הדרך: ותעל שועתם ששועו לאלהים מן העבודה.

עוד, אולי אומרו: מן העבודה ירצה שלא הגיעה השועה לפני ה' על ידי אמצעי אלא ביושר עלתה מן העבודה אל האלהים שלא על ידי ״בעל כנפים יגיד דבר״ (קהלת י', כ'):

(כה) וירא וגו' וידע וגו'. פירוש, אחר שצעקו ועלתה צעקתם זכר ה' ברית האבות, וזה היה סיבה לפנות להם ולראות אותם, כי ראִית ה' במצטער תועיל להסרת הצער, כי הוא רחמן מלא רחמים - רחמיו על כל מעשיו^[3], והוא אומרו: וידע וגו' בלע"ז אפיאד"ו. ותמצא כי בעת כעסו יסתיר פניו, והוא אומרו (דברים, לא) ״ואנכי הסתר אסתיר״ וגו'. עוד ירצה באומרו וידע דברים נסתרים שהרעו:

1. פירוש, נהיה חולה.
2. ע״פ תהילים מו ט: ״לכו חזו מפעלות ה׳ אשר שם שמות בארץ״.
3. מלשה״כ בתהילים קמה ט.