מלבי"ם על שמות ב

(א)השאלות (א - ד) מ"ש וילך איש לאיזה מקום הלך, ועוד הלא כבר לקחה ימים רבים שכבר הולידה את מרים ואת אהרן, ומ"ש ותרא אותו כי טוב הוא וכל הילדים טובים לאמם, ולמה צפנה אותו ג' ירחים לא יותר, שאיך הכירו המצרים בבטן המלאה זמן הלידה שלא יבקשו קודם לט' חדשים: "וילך איש מבית לוי". לא הודיע פה מי היה האיש ומה שם אשתו, שזה הודיע במקומו (לקמן ו' כ') ויקח עמרם את יוכבד דודתו לו לאשה, ואמר שנית (במדבר כו נ') ושם אשת עמרם יוכבד בת לוי אשר ילדה אותה ללוי במצרים, שבזה הודיע שיוכבד לא היתה דודתו מן האם שאסורה לב"נ, כי שם אמה היה אותה, שהיא אשה אחרת שלקח לוי, וכן א"א לומר שעתה לקחה בפעם הראשון, דהא כבר ילדה את אהרן ואת מרים, וכן אין לומר כפירוש הראב"ע שפי' וכבר הלך קודם לכן, שבזה היה צ"ל ואיש מבית לוי לקח את בת לוי בקדימת השם אל הפעל, וכמ"ש באילת השחר (כלל קי"ז), ומוכרחים אנו לבא לקבלת חז"ל שאחר שגזר פרעה על השלכת הבנים עמדו כלם וגרשו את נשותיהם, וא"ל בתו גזרתך קשה משל פרעה ועמד והחזיר את אשתו וכן עשו כולם, ופירושו כי אחר שיצאה גזרת מלך היו כל ישראל בסכנה גדולה, כי היתה הפקודה לכל העם וישראל בכללם, וכל מי שמצאו אצלו ילד מוטמן היה חייב מיתה כי עבר על מצות המלך, והמצריים היו מחפשים בבתיהם ומעלילים עליהם והיו בסכנה, ע"כ התייעצו וגרשו כולם את נשותיהם והפרישו אותם מבתיהם לעיר אחרת שתהיינה הנשים לבד, וזה נודע להמצריים וחדלו לחפש בבתיהם כי ידעו שאשה עצורה להם מתמול שלשום, וזה נמשך כמה חדשים עד שעמרם שהיה נביא וגדול הדור הלך לעיר שאשתו שם ויקח את אשתו בחזרה, וכן עשו כל ישראל כי עמרם היה קדוש ה' מכובד בתוכם:

(ב) "ותהר". הנה גם אחר שנודע להמצריים שחזרו ולקחו את נשותיהם לא הלכו לחפש בבתיהם אם יולד זכר כי ידעו שקודם ט' חדשים א"א שיולד למו כי הנשים היו גלמודות מבעליהם, ולא התחילו לחפש בבתיהם עד אחר תשעה חדשים, והיה בהשגחת ה' שיוכבד הרתה תיכף וילדה לז' מקוטעים, ולכן ותצפנהו שלשה ירחים כי עד שלשה ירחים לא חפשו בבתי ישראל כי לא מלאו ימיהם ללדת, וספר שהגם שנולד למקוטעים ראתה אותו כי טוב הוא ונשלם יצירתו כאילו נולד בזמנו, ונכלל בזה גם כן שראתה שהוא טוב בצורתו וכמ"ש חז"ל בכמה דרשות:

(ג) "ולא יכלה עוד הצפינו". כי אחר עבור תשעה חדשים מעת שהחזירו נשותיהם התחילו לחפש בבתיהם אם יש נולד. ותקח לו תבת גמא, ע"ד הרמז, אחר ששלשה חדשים מיום לדת משה בז' באדר נשלמו בז' סיון, יום שבו עתיד לעלות אל האלהים במתן תורה, נרמז בתיבה זו ענין כולל עצמותו של משה וענינו, כי האדם מרכב מגוף ונפש, והנפש סגורה בבית כלא במאסר הגויה, ואחר חטא אדה"ר נתמזגו כוחות הגוף עם הנפש ולא תוכל להפרד ממנו עד יום המות, אולם משה היה מדרגתו כמו אדם קודם החטא שהיתה נפשו נפרדת מגופו ויכולה להפשיט שמלת החומר מעליה בכל עת, והיתה כבת מלך שוכנת בהיכל ורשות בידה לצאת מן ההיכל לפי רצונה, ומורגל בפי חכמי חידות להמשיל את הגויה כאניה שבה תעבור הנפש האלהית את ים החיים הזועף כל ימי חייה, שכמו שא"א לבעל חי לעבור בים אם לא ע"י אניה כי הוא יסוד אחר, כן א"א להנשמה הרוחניית לשוטט בעולם הגשמי, אם לא ע"י התלבשה בגויה שהיא האניה הנבנית מעולם הזה החומריי, אשר יעבירנה ארחות ימים, אמנם אנית משה שהוא גופו גבר בו יסוד האוירי ככלי גומא שהוא קל על פני מים. ותחמרה בחמר ובזפת כמ"ש המליץ בבחינת עולם ותכסיה בחלאה וקדרות מצופים על חרס ותחמרה בחמר ובזפת, שהוא משל על לבושה הגשמי, אולם התיבה היתה מגומא שיסוד האוירי גבר על העפרורי הכבד, ולא הושם בתוך היאור ומצולת משבריו רק על שפת היאור ובסוף, להזכיר כי האיש האלהי הלז נפשו לא תעבור בהמון ים החיים וגלי תאוותיו כי מן המים משיתהו ותעמוד תמיד בחוף ובסוף מופרדת מן המים הרעים והמרים, ועז"א:

(ד) "ותתצב אחותו מרחוק". ודרשו חז"ל בסוטה שכולו מרמז על השכינה, שהנפש שהיא חלק אלוה ממעל יש לה אחות במרום שהיא השכינה ומדה זו המשגחת על הנפשות היקרות היא עמהם אחיות תאומות לא יתפרדו, והגם שעומדת מרחוק בעולם העליון היא מתייצבת על נפשות חסידיו כענין ויתיצב ה' וכמ"ש בפי' שם, ומרחוק ה' נראה ועומד לדעה מה יעשה לו, והיתה שכינה עמו ומשגחת על הצלתו וכמו שיספר:

(ה) השאלות (ה - כב) למה ספר שנערותיו הולכות על יד היאור. ומ"ש את הילד והנה נער. ולמה א"ל שתקרא מינקת מן העבריות דוקא: למה ספר כל המעשים האלה ללא צורך. ומה שדייק ויצא אל אחיו, מכה וכו' מאחיו למה התערב בריב הרועים שהיה להם תקנה שלא ישקו הצאן עד אם יאספו כל העדרים כמו רועי חרן: "ותרד". עתה יספר הסיבות שהזמין ה' שינצל, ושיהיה אמון אלי תולע בבית המלך ושבכ"ז יכירהו עמו ובית אביו. א] הזמין ה' שבת פרעה אשר כל כבודה בת מלך פנימה תרד ממעלתה לרחוץ על היאור במקום גלוי ומעבר לרבים שלולא זה לא היתה אחותו מגיע אליה, ב] שנערותיה לא היו אתה רק היו הולכות על יד היאור, שאם היו אתה היתה יראה מפניהם לעבור על מצות אביה הצל לקוחים למות, ג] ותרא את התבה הגם שהיה בתוך הסוף טמון ומכוסה ע"י הסוף. ד] שלקחה אותו ע"י אמתה הפחותה, שלא בושה מלפניה לעשות כל חפצה. ויש הבדל בין נערות ובין אמהות, שהנערות הם הנתונות לה לצוותא והם נכבדות ובנות שרים, והאמהות הם הפחותים העומדים לשרתה:

(ו) "ותפתח ותראהו את הילד". כפילת הכינוי עם הפעל מורה שני דברים, א] שראתה את עצמותו ופנימותו, ב] שראתה את הילד בחיצוניותו, כי הראיה תהיה בשני ענינים, א] ראית החומר שהוא יפה תואר ובריא וחזק, ב] ראית הצורה שראתה בשכלה כי יש בו צורה נשגבה אלהית, ועז"א חז"ל שראתה שכינה עמו, את הילד והנה נער בוכה, הראיה בחמרו ראתה שהוא ילד שנולד מחדש, ובכ"ז ראתה כי בענין בכיתו נדמה כנער שהתעוררו כוחותיו ויש לו רגש פנימי ער ומתעורר, שזה גדר שם נער, ולכן ותחמול עליו, והתבאר אצלי בכ"מ כי יש הבדל בין פעל חמל ובין חוסה ורחמים, שהחמלה תהיה מצד טיב הדבר בעצמותו שאינו רוצה להשחית דבר יקר וטוב, משא"כ חוסה ורחמים הם התפעליות נפשיים יוצאות מרוך לבב לראות בצרת הנדכא שזה גדר הרחמים, או מתועלות שישיג מן הדבר שזה גדר החוסה, ושניהם לא היו פה, רק שהתעוררה שלא יושחת דבר יקר כזה, וכאשר היה חשש שהוא אסופי אמרה מילדי העברים זה שהוא בן כשר נעזב מאבותיו מפני גזרת המלך:

(ז) "ותאמר אחותו". היה מהשגחת ה' שאחותו תערב לבה לדבר כזאת אל בת מלך בלא פחד שתענש, ב] שהיה מטיב עצתה במ"ש האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות, ר"ל שאם תתניהו לאשה מצרית פן תשלח בו יד להמיתו בסתר משנאתם ילדי העברים, וצריך מינקת עברית, ובזה יש חשש שיקחוהו המצריים מידה וישליכוהו ליאור, עז"א ותינק לך את הילד בענין שיקרא ההנקה על שמך ואז לא יערב איש לפגוע בו:

(ח) "ותלך העלמה". שם עלמה מציין הזריזות וחזוק כח הגוף יותר מנערה, כי היתה בזה כמי שנשלם שכלה וכוחותיה והלכה בזריזות ותקרא את אם הילד ובזה היה ההשגחה שימצא משה בבית אביו ויכיר עמו ומולדתו:

(י) "ויגדל הילד". והיה מהשגחת ה' שגם אחר שגדל שכבר עברה החמלה שעורר לבה עליו בעת שמצאה אותו עזוב ומושלך בכ"ז לקחה אותו לבן, וזה היה מהשגחת ה' שיגדל בבית מלך ושם למד כל חכמת מצרים והיה לו לב אמיץ בגבורים כי היה מבני פלטין, ובכ"ז השגיח ה' שלא ישכח עמו ומולדתו במה שקראה שמו משה, שמזכיר שמשתה אותו מן המים, וכבר כתב פילון היהודי [שהיה באלכסנדריא בימי בית שני] בספר חיי משה ששם משה מורכב מן מו שהוא מים בלשון מצרי כמו מוי בלשון ארמי ומן שה שהוא לשון הוצאה והמלטה בלשון מצרי, ושם זה מעיד על מקרה זה בין בלשון מצרי ובין בלשון עברי, וכן כתב היוסיפון בקדמוניות שלו ספר ב' פרק ט'. ועי"ז נחקק בלבו תמיד שהוא מזרע בני תמותה, וכן ידעו כל ישראל כי הוא יהודי:

(יא) "ויגדל משה ויצא אל אחיו". יספר מצדקת משה ואיך מנעוריו היו בו כל המעלות שבעבורם זכה לכל הכבוד הזה, שהגם שגדל בבית מלך וישראל היו אז בתכלית השפלות לא הסתיר פניו מהם ויצא אליהם מצד שהם אחיו, הפך מטבע האנשים שבעלותם לגדולה יתרחקו מאחיהם העניים והאביונים, זאת שנית שראה בסבלותם היינו שהביט ע"ז בעין חמלה ולבו עליו דוי, זאת שלישית שראה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, שהגם שגדל בין המצריים ומתערב עמהם היו כזרים בעיניו, והאיש העברי המוכה הרגיש בצרתו מצד שהוא אחיו עצמו ובשרו, ועל המכה חרה אפו מצד שהוא מצרי נבזה ושפל בעיניו. ובזה עטה כמעיל קנאה על הכותו את אחיו החשוב בעיניו:

(יב) "ויפן". יספר כי נוססה בו רוח אלהי לשבור זרוע רשע ולפתח בני תמותה, ולבל תאמר כי עשה זה שלא בעצת שכלו רק מתוך כעס פתאום וזה לא ישובח, עז"א שפנה כה וכה לראות אם יש איש, כי עשה במתון ובעצת שכלו, וידע שיש סכנה בדבר אם יודע לאיש, ואז הכהו להציל נפש אחיו, ודעת חז"ל בסנהדרין שהיה המצרי חייב מיתה דמצרי שהכה לישראל חייב, והרמב"ם בהלכות מלכים דעתו שא"ח רק בידי שמים, ועז"א במדרש דנמלך בפמליא של מעלה וירא כי אין איש אבל מלאכים ראה ונמלך עמהם, ובדרך הרמז שראה א"ע כי אינו איש רק מצורף אל המלאכים והכהו בכח הרוחני שבו ועז"א חז"ל שהכהו בשם המפורש:

(יג) "ויצא". ואף שראה צרת אחיו ושעי"כ קרוב הוא לבוא לידי סכנה בכ"ז לא נמנע לצאת ביום השני, וירא והנה שני אנשים עברים נצים המצה הוא ע"י הכאה וזה ההבדל בינו ובין ריב, ויאמר לרשע למה תכה רעך כי שני רעים שהם במצור ובמצוק יאהבו זל"ז בטבע ויעזרו זל"ז לא שיהיה ריב ומדון ביניהם, ובזה נודע שנטוע בנפשו אהבת משפט וצדק בין איש ובין אחיו, שכ"ז צריך למי שמוכן להנהיג הנהגת העם, כמ"ש צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל:

(יד) "ויאמר מי שמך". ר"ל מי שיתייצב להוכיח ולשפוט בדברי ריבות יהיה באחד משלשה פנים, או שהוא איש, ר"ל גדול ונכבד בעיני העם שישמעו אליו מצד מעלתו, או שהוא שר, הממונה להשתרר בחזקה, או שהוא שופט, שקבלוהו עליהם לשפוט בדברי ריבותם, ואתה מי שמך לאיש נכבד או שר או שופט עלינו, ואחר שאינך ממונה ע"ז ואתה מתעבר על ריב לא לך מבואר שאתה רוצה להרגני ברצח כאשר הרגת את המצרי, וע"ז אתה אומר ומוכיח לבקש עלילה להרגני, אכן נודע הדבר, כי תחלה חשב שאין רואה, וחז"ל אמרו שנודע הדבר שהיה פליאה בעיניו מה חטאו ישראל מכל ע' אומות, ר"ל שמשה לא היה מתירא אחר שעשה זאת כפי הדין להציל את המוכה, ובודאי יושיעהו ה' בל תאונה אליו רעה, אבל אחר שנודע אליו שישראל מוכים כדין מפני חטאם, דאג כי לא יופיע עזרת ה' להצילו ולכן ויירא משה:

(טו) "ויבקש". ממה שלא אמר "ויבקש" פרעה את משה להרגו למדו חז"ל שכבר היה בידו ומסרו לקוסטינר להרגו ולא שלטה בו החרב, וישב על הבאר גם זה היה מהשגחת ה' להמציא לו בת זוגו והמציאו לו על הבאר כמו ליצחק וליעקב, וכן בת זוגו בעולם העליון היא באר חפרוה שרים ומשה איש האלהים בעלה דמטרוניתא כנודע:

(טז) "ולכהן". הרועים עשו התקשרות ביניהם כמו שעשו רועי חרן שלא ישקו הצאן עד אשר אם יתאספו כל העדרים כי היו המים ביוקר ומצד זה הקפידו על בנות מדין שהקדימו לדלות ולהשקות לפני הרועים, אמנם משה ראה שהדין עמהם מפני ארבעה טעמים, א] שההתקשרות שעשו הרועים ביניהם אינו חל על יתרו שהיה כהן מדין שמצד כהונתו נוטל חלק בראש ויש לו משפט הקדימה, ב] שהיו שבע בנות ומצד שהם נקבות אין ראוי שימתינו על הרועים מפני הצניעות, ג] מצד עצם הענין שכבר באו ודלו ותמלאנה את הרהטים והיו המים שלהם, ד] שההתקשרות אינו חל רק על רועים שרועים צאן של אחרים, אבל הם באו להשקות צאן אביהן ואינם בכלל הרועים, ובכ"ז:

(יז) "ויבאו הרעים ויגרשום". ומסתמא שפכו גם המים כמ"ש וגם דלה דלה לנו, לכן ויקם משה ויושיען בל יעשו עמהם רעה וגם וישק את צאנם כי שפכו המים:

(יח) "מדוע מהרתן". ויצחק אמר ליעקב מה זה מהרת למצוא, מדוע הוא שאלת הסבה, ומה הוא כמו למה שהוא שאלת התכלית, יצחק לא שאל על הסבה שמבואר שמצא ציד תיכף, רק על התכלית כי היה הצווי שיצא למקום רחוק כדי לטרוח הרבה במצות כבוד כמש"פ שם ורעואל לא שאל על התכלית רק על הסבה מה יום מיומים שלא עכבו הרועים אותם:

(יט) "ותאמרן". ספרו שבחו מג' טעמים, א] שהוא איש מצרי שאין לומר שכבוד הכהן נגע בלבו כי הוא מאומה אחרת, ב] שהצילנו, ג] שחוץ מזה דלה דלה לנו שההצלה בא מצד אהבת משפט, ומה שדלה להם הוא מצד אהבת חסד וצדקה, ובזה ספר ממעלת אדונינו שמלבד שהיה מגן לבני עמו, עשה משפט לעשוקים לכל בני האדם בכלל:

(כ) "ואיו". ר"ל שאם היה בא עמכם הייתי יכול לחשוב כי עשה זאת בעבור תקות גמול או למצוא חן בעיני הכהן, אבל אחר שלא בא עמכם מבואר שעשה זה מטוב לבבו ומדותיו הטובות לבד וא"כ מדוע עזבתן איש כמוהו קראן לו ויאכל לחם:

(כא) "ויואל". כבר בארתי (הושע ה) שפעל יאל מורה שנתרצה אחר שמאן תחלה בדבר, מבואר שמשה לא נתרצה תיכף, וכן אחר שנתרצה לא נתרצה מצד שהוא כהן מדין רק לשבת את האיש מצד מעלתו וחכמתו, כי כהונתו לע"ז היה נגד רצון משה:

(כב) "גר הייתי". יודיע שהגם שנתישב במדין ונשא שם אשה והגם שברח ממצרים מפני מלשינות איש ישראל בכ"ז לא שכח אהבת עמו, והיה עינו ולבו שם כל הימים לשוב אליהם ולהושיעם, ומדין היתה ארץ נכריה בעיניו, וישיבתו שם כגרות וטלטול:

(כג) השאלות (כג - כה) מ"ש בימים רבים וימת, והמיתה אינה נמשכת ימים רבים, ולמה נאנחו וזעקו עתה במות המלך הרשע ולא קודם. והכפל וישמע וירא וידע אלהים: "ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים". לדעת חז"ל פירושו שנצטרע, ומפני שהם ימים של צער קורא אותן ימים רבים, וכן פי' מ"ש בשנת מות המלך עוזיהו שנצטרע, ובהשקפה ראשונה חשבתי שדבריהם בנויים על הכלל שבכ"מ שמדבר ממיתת מלך מזכיר שמו בלא תואר מלך וישכב שלמה עם אבותיו וישכב רחבעם וישכב אביה וכן כולם, וע"כ במה שהזכיר תואר, מלך מצרים, מלך עוזיה, דרשו שהיו בחיים רק שנצטרע (ושוב שמעתי כן בשם הגר"א), אולם שבתי וראיתי שהגם שכלל זה הוא בדוק בכ"מ שכתוב וישכב עם אבותיו שאז כבר חדלה המלוכה ולא יזכיר בו עוד תואר מלך, אבל במקום שכתב וימת מצאנו שני מקומות יוצאים מן הכלל, וימת מלך בני עמון (ש"ב יו"ד) ויכה את מלך ישראל וימת המלך (מ"א כ"ב). והנה כ"מ שכתוב בימים ההם, יציין לפעמים דבר שנעשה כל משך זמן ההוא, כמו בימים ההם אין מלך בישראל (שופטים יט), ולפעמים יציין דבר שנעשה בנקודה מיוחדת ביום מן הימים כמו ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו, אבל הציון בימים הרבים שמורה דבר שנעשה במשך זמן רב לא יצדק על מיתת המלך, וע"כ פי' שנצטרע והצרעת נמשך ימים רבים, שלפי ערך הצער היו רבים, כמו ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים ששלשה ימים הם רבים בערך זוב הדם, ועשרה ימים יחשבו לרבים לערך מה ששחטו ג' מאות ילדי ישראל בכל יום. אולם לדעת המפרשים שמת ממש מ"ש ויהי בימים הרבים חוזר לספור הקודם שהחל קושי השעבוד משנולדה מרים, ואחר שנולד משה והושם ביאור בטלה הגזרה של השלכת הילדים והשעבוד נשאר כמו שהיה, ובימים הרבים ההם מיום לדת משה עד היום שהיו שמונים שנה לא נעשה שום התחדשות לא לטוב ולא לרע, רק דבר אחד רשום שמת מלך מצרים אשר שם עליהם שרי מסים למען ענותם, וכל הימים היו מקוים כי כשימות מלך הזה הצורר אותם יוקל מעליהם עול השעבוד ועתה שמת המלך ונשארו בשעבודם כשהיו התחילו להרגיש בצרתם ולצעוק אל ה', וידוע בדה"י הקדמונים שכל מלך שעמד במצרים היה בונה לעצמו בנינים רמים ונשאים, ובתי קברות ועמודים (פיראמידען) גבוהים ורמים, ובמותו נשבתה העבודה הזאת, רק שהמלך החדש אשר עמד התחיל בעבודות חדשות לבנות טירות ועמודים לפאר מלכותו ומקום קבורתו, ולכן הרגישו בצרתם ויאנחו מן העבודה החדשה, והיה המנהג במצרים שכל שרי המלך ועבדיו ועמו היו עוסקים ימים רבים בבכי וזעקה ומספד מר כמ"ש ויבכו אותו מצרים שבעים יום, וע"כ העבדים האלה המעונים ומרודים שעד עתה לא היו יכולים לצעוק ולבכות על ענים כי הנוגשים היו מענישים אותם על צעקתם, עתה שהשתתפו עם המצריים לצעוק ולבכות על מות המלך והם במר לבבם בכו וצעקו לה' מן העבודה, ועז"א ויאנחו ב"י מן העבודה והאנחה היא מעומק הלב והזעקה הוא בקול, שחשבו מצרים שהם נאנחים וזועקים על מות מלכם והם עשו זה מן העבודה, ומזה התעוררו אל השועה שגדר שם שועה שצועק לישועה ששועו אל ה' שיושיעם, ותעל שועתם אל האלהים הגם שהיה מן העבודה ומסבתה כי עדן לא שבו בתשובה שלמה, בכ"ז:

(כד) "וישמע אלהים את נאקתם". נאק ואנק בא על אנקת חלל, ובכל ארצה יאנק חלל (ירמיה נא), ונאק נאקת חלל (יחזקאל ל) וזה נכון מאד לפי' חז"ל ששחטו ילדי ישראל ונפש חללים תשוע, ולמפרשים שמת ממש בא נאקתם על אנקת עני וגוע, כי הפילו מהם חללים ורבים נתמעכו בבנין, ואז זכר ה' את בריתו שהגם שגזר עליהם ענוי לא גזר עליהם כליון להומם ולאבדם, כי הברית קיים להחיותם ולהקימם להיות גוי לפניו:

(כה) "וירא". שע"י ששמע נאקתם עי"כ ראה אותם להשגיח על עניניהם כענין מ"ש הטה אלהי אזנך ושמע פקח עיניך וראה, והראיה תפול על רושמים החיצונים שהם נראים לעין, והידיעה תפול על מכאובי הנפש הפנימים, כמ"ש אשר ראית את עניי, ידעת בצרות נפשי: