מדרש זוטא (בובר)/מגילת איכה/פרשה א


[א]. אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד (איכה א א), למה נכתבה [קינות] בא"ב, [רבי אליעזר אומר] שעברו ישראל על כל התורה כולה, שנאמר וְכָל יִשְׂרָאֵל עָבְרוּ אֶת תּוֹרָתֶךָ וְסוֹר לְבִלְתִּי שְׁמוֹעַ בְּקֹלֶךָ (דניאל ט יא). רבי יהושע אומר [מפני שעברו ישראל כ"ב עבירות כנגד כ"ב אותיות שבתורה. רבי יהודה אומר] אין לשון איכה אלא לשון תוכחה, הדא הוא דכתיב אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה (ישעיה א כא). אמר רבי שמעון בן פזי אין לשון איכה אלא גמטריא ל"ו, כנגד ל"ו כריתות שנתחייבו, מנין איכה:

העריכה בעיצומה
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

[דרש רבי אלעזר בנו של] רבי יוסי הגלילי וכן דרש רבי חנינא אחריו, איכה ישבה בדד, אמר ירמיה לפני הקב"ה רבש"ע עיר ששמך ושבחך בתוכה, ורוב עמה בתוכה בשלש רגלים, תשב בדד? אמר לו הקב"ה לירמיה, ירמיה עד שאתה דורש את שלהם, דרוש את שלי, אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה (ישעיה א כא), ירמיה אמר בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה (איכה א ב), ורוח הקדש אומרת לו וְהִנֵּה שָׁם הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז (יחזקאל ח יד), ירמיה אמר גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי וּמֵרֹב עֲבֹדָה (איכה א ג), ורוח הקדש אומרת וַתְּגַל אֶת עֶרְוָתָהּ (יחזקאל כג יח), [ירמיה אמר דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת (איכה א ד), ורוח הקדש] אומרת עַל דְּרָכִים יָשַׁבְתְּ לָהֶם (ירמיה ג ב), ירמיה אמר הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ (איכה א ה), ורוח הקדש אומרת וְאַתְּ לִמַּדְתְּ אֹתָם עָלַיִךְ אַלֻּפִים לְרֹאשׁ (ירמיה יג כא), וכן כל דבר ודבר:

[ב]. אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד (איכה א א), אמר רבי מאיר אמר לה הקב"ה לירושלים מי הושיבך בדד, אמרה לפניו רבש"ע מי יכול להושיבני בדד אלא אתה בלבד, [נגעה בי ידו של פרעה ולא ישבתי בדד, וכיון שנגעה בי ידך ישבתי בדד, שנאמר] מִפְּנֵי יָדְךָ בָּדָד יָשַׁבְתִּי (ירמיה טו יז): דבר אחר בדד, בדד מעמה, בדד מנבואה, בדד מכהונה:‎

[ג]. הָעִיר רַבָּתִי עָם (איכה א א), עיר שמחזקת את רבת עמה. [אמר רבי חנינא הָעִיר רַבָּתִי עָם (איכה א א), עיר שרוב עמה בתוכה בשלש רגלים]: דבר אחר העיר רבתי עם עיר שמכונין לפרות ולרבות בתוכה, כיצד תינוק בן שתים עשרה שנה משיאין אותו אשה בת עשרים שנה, כדי שתתעבר ותלד, הגדול משיאין לו אשה קטנה כדי שתתעבר ותלד:

[ד]. הָיְתָה כְּאַלְמָנָה (איכה א א), כאלמנה ולא אלמנה גמורה שתלך ותנשא לאחר ולא אשת איש שתקח מנכסי בעלה:

רַבָּתִי בַגּוֹיִם (איכה א א), עיר שנעשו רבנים לאדוניהם. אמרו מעשה בגוי אחד ששבה שני תינוקות מארץ ישראל והיו רצין לפני סוסיו, אמר אחד לחברו דרך זה שאנו מהלכים בה, גמל אחד סומא באחת מעיניו מהלך בה, וזו היא הליכתו. ושני פרקין שעליו אחד של יין ואחד של חומץ, ושני בני אדם מהלכים אחריו, אחד גוי ואחד ישראל, אמר להם רבן, מנין אתון ידעין שהגמל סומא הוא באחת מעיניו? אמרו לו ראה עשבים שבצד הדרך, מקום שהוא כנגד עינו הסומא לא נגע בהם, ומקום שאכל עשבים הוא שמצד עינו הפתוחה שהיה רואה אותם והיה אוכל אותם. [ומנין אתון ידעין] שני פרקים שעליו אחד של יין ואחד של חומץ? אמרו לו הבט באם הדרך מקום שטפות נופלות עליו, היין נבלע, ומקום החומץ נרתח. [ומנין אתון יודעין] שבני אדם מהלכים אחריו, אחד גוי ואחר ישראל? [אמרו לו] הגוי הטיל מים באמצע הדרך, וישראל סלק עצמו לצד הדרך והטיל מים, ורץ אחריהם ומצא כדבריהם, הגיע לפתחו של רומי, אמר אחד לחברו מריח אני קפלוטות [שביהודה] שמבשלים בקדרה של כפר חנניא, כעס עליהן רבן אמר להם אלהיכם לא היה יכול לסבול אתכם, עד שהוא מקלל אותן, בא פלמנטר של מלך, אמר לו מאין באת? אמר לו מארץ יהודה באתי היום, אמר לו אפשר מארץ יהודה היום מהלך ארבע מאות פרסא? אמר לו רוח נשבה לספינה ובאתי היום, ואם אין אתה מאמיני, ראה קפלוטין של ארץ יהודה שמבשלים כקדרה ועדיין לא טעמתי מהן כלום. נכנס רבן לתוך ביתו, עמדה אמו ושחטה לו טלה, ועשתה לבנה מיני תבשילין, ופתחה לו חבית של יין, והיה רבן מסב בסעודה שעשתה לו אמו, ואותן התינוקות היו עומדין עליו, אמר אחד לחברו ראה ריח בשר הזה כריח כלב, וריח היין זה כריח מת, אמר לאמו מה טיבו של יין זה? ומה טיבו של בשר זה? אמרה לו רחלה היתה אצלי וגדלתי אותה ונתעברה וילדה איל, כיון שילדה הרחלה מתה ונשתייר לו האיל, ולא היה מי שיניקהו חלב, וכלבה שלנו הולידה, ונתתי את האיל עם הכלבה והיתה מניקתו עם גוריה עד שנתגדל האיל, והייתי מאכילו עשבים ושעורים, עד שבאת ושחטתי אותו לך ואתה אוכל אותה. (עכשיו תאמרי) [אמר לה] מה טיבו של היין הזה ומהיכן הוא? אמרה לו זה היין מאותו הקבר שאביך קבור בו, והכרם עומד על קברו של אביך, ולפי שידעתי שאין בכל הכרמים חשוב כמוהו, לפיכך מלאתי לך חבית מאותו כרם, וסתמתי אותה וחתמתי אותה, ואמרתי אין אני פותחת עד ביאת בני, ועכשו שראיתיך שמחתי שמחה גדולה, ועמדתי ושחטתי את האיל, ועשיתי לך מיני תבשילין, ופתחתי לך את החבית, מיד אכל ושתה ושמח באותם התינוקות שהביא עמו יותר מכל הביזה שהביא, מפני שכל מה שהיו אומרים היה בודק אחריהן והיה מוצא דבריהן אמת. לאחר ששמח ואכל ושתה עמד ורקד, אמר אחד לחברו ראה רגלי רקד, אמו זנתה עם רקד שהיה זמר ונתעברה הימנו. כיון ששמע אותו האיש את הדברים האלה, נטל את הסייף בידו והלך אצל אמו ואמר לה כל הדברים שאמרו לי התינוקות, אמת אמרו לי, מפני שכבר בדקתי את דבריהן, ואם אין את אומרת לי בן מי אני, הריני הורגך. אמרה לו בני אל תהרגני ואני אומרת לך אמת, פעם אחת הביא אביך זמר והיה רקד והיה קולו ערב, ולא היה אביך מוליד, כיון שראיתיהו נבעלתי לו ונתעברתי ממנו וילדתי אותך, ולא יפה עשיתי שהבאתי שרש לאביך? כיון ששמע אותו מעשה שעשתה, אמר הבאתי לי מי שמוציא את גנותי לבין הבריות, צוה להם ואמר להם צאו מעלי לשלום, איני כדאי שישמשוני כמותכם, נתן להם כל מיני מאכל וצדה לדרך ולוה אותם עד שיצאו מעליו, וחזר לביתו, וכך נתקררה דעתו עליו:

[ה]. שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת (איכה א א), עיר שטבעה יוצא מסוף העולם ועד סופו:

הָיְתָה לָמַס (איכה א א), אמר רבי חוניא ודאי עיר שכל עמה חזקים וגבורים נשבר לבם מפני אומות העולם, מפני שאין לשון למס אלא לשון שבירה, שנאמר וַיִּמַּס לְבַב הָעָם וַיְהִי לְמָיִם (יהושע ז ה): דבר אחר היתה למס (איכה א א) אמר רבי יוחנן עיר שכל אומות העולם היו מעלין לה מס, תהא היא נותנת מס לאחרים, אמר לו ריש לקיש אם במס הכתוב מדבר מעלין לה מס, הרי הורגין ומטופולין ממנו על עץ, ומה תלמוד לומר היתה למס, אלא כיון שרואים את הדומה היו מכשכשין ונופלין, שאין למס אלא פשפש, שנאמר וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס (שמות טז כא):

[ו]. בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה (איכה א ב), [אמר רבי חנינא] אמר הקב"ה בכיתם בגלות יכניה ולא חזרו, וחזרו בגלות חזקיהו, למה נשתנה בוכה בלילה מהבוכה ביום? שהבוכה בלילה כותלי הבית ומזלי דרקיע נושאים עמו קינה, אבל הבוכה ביום אין כותלי הבית ומזלי דרקיע בוכים עמו:

מעשה באלמנה אחת שהיתה בשכונתו של רבן גמליאל ומתו שני בניה, והיתה בוכה כל שבע שנים, והיה [רבן גמליאל] יושב ובוכה עמה כל הלילה, עד שנשרו ריסי עיניו, עד שידעו התלמידים ופנוה משם:

אֵין לָהּ מְנַחֵם מִכָּל אֹהֲבֶיהָ (איכה א ב), אלו נביאי השקר שהתנבאו להם לישראל ולא הניחום לחזור:

[ז]. כָּל רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ (איכה א ב), זה מיכאל וגבריאל שהיו מלמדים עליה זכות, אמר להם הקב"ה מי חביב עליכם? אמרו לו [ישראל, ואחר ישראל מי חביב עליכם? אמרו לו] בית המקדש, אמר להם נשבע אני בשמי הגדול שאתם בעצמכם מציתים בי את האור, מיד נטלו מיכאל וגבריאל שני לפידי אש והציתו אש בהיכל ה', והיה המקדש קורא קינה על עצמו שנאמר מִמָּרוֹם שָׁלַח אֵשׁ בְּעַצְמֹתַי וַיִּרְדֶּנָּה (איכה א יג), וכתיב מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית (ישעיה מו י). [כשבא אותו רשע עם המלכים לירושלים דמו ללכדו בזמן מועט, והקב"ה היה מחזק את אנשי ירושלים עד השנה שלישית אולי יחזרו בתשובה, והיו גבורים בירושלים עד אין חקר, והיו נלחמים עם הכשדים ומפילים מהם חללים הרבה, והיה שם גיבור אחד ושמו אביקא בן נבתרי, כשהיו אנשי החיל מקלעים באבנים גדולות להפיל החומה, היה מקבלן בידו ומשליכן על בני החיל והורג מהם הרבה, עד שהתחיל לקבל אבנים ברגלו והיה מחזירן לחיל, וגרם העון ובאת הרוח והפילתו החומה ונבקע ומת, באותה שעה נבקעה ירושלים ונכנסו הכשדים, מה עשה חנמאל דוד ירמיהו? השביע מלאכי שרת בשם והורידם מזויינים בכלי זין על האומות, כיון שראו הכשדים כן, ברחו מפני אימתן, עד ששינה להם הקב"ה את שמותם, מה עשה? השביע את שר העולם בשם והגביה את ירושלים ותלאה באוויר, עד שבעט בה הקב"ה מן השמיים ונפלה, הדא הוא דכתיב הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ (איכה ב א), וכתיב גַּת דָּרַךְ אֲדֹנָי לִבְתוּלַת בַּת יְהוּדָה (איכה א טו) ונכנסו כלם לירושלים ונבלעו החומות, הדא הוא דכתיב הָיָה אֲדֹנָי כְּאוֹיֵב בִּלַּע יִשְׂרָאֵל (איכה ב ה) ונכנסו להיכל ובקשו לשרפו, עד שקרא הקב"ה לגבריאל ומיכאל ואמר להם מי חביב עליכם כו'.

אמר לו הקב"ה לירמיה לך והנבא על ישראל, והיה משיב לפני הקב"ה לֹא יָדַעְתִּי דַּבֵּר כִּי נַעַר אָנֹכִי (ירמיה א ו) לפי שאינו רוצה להתנבאות עליהם נבואה קשה, עד שאמר לו טֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ (ירמיה א ה), מיד קבל עליו נבואה וסבור היה ירמיה שאינו אלא אל הגויים, כיון שקבל עליו ירמיה נבואה מיד אמר לו הקב"ה קַח אֶת כּוֹס הַיַּיִן הַחֵמָה הַזֹּאת מִיָּדִי וְהִשְׁקִיתָה אֹתוֹ אֶת כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁלֵחַ אוֹתְךָ אֲלֵיהֶם (ירמיהו כה טו), מיד נטלו ירמיה שנאמר וָאֶקַּח אֶת הַכּוֹס מִיַּד יְהוָה (ירמיהו כה יז), והיה סבור שאינו משקה אלא לגויים, וכך אמר לו הקב"ה צא ולמד מדרך ארץ, כלום משקין אלא למי שמסב בראש, ראה מי מסב בראש כל מדינות והשקה תחלה ירושלים שהיא מסבה בראש כל המדינות, משל למה הדבר דומה, לסוטה שנכנסה לעזרה לשתות מי סוטה, בא כהן להשקותה, והיה מסתכל והיא אמו, מיד נתבייש וחזר לאחוריו, והיה צועק ובוכה על אמו, כך ירמיה כשאמר לו הקב"ה השקה את ירושלים, היה צועק ובוכה, אמר לפניו ריבונו של עולם לא כך אמרת לי נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ (ירמיה א ה), עכשו תחלת נבואתי באומה שלי, פִּתִּיתַנִי יְהוָה וָאֶפָּת חֲזַקְתַּנִי וַתּוּכָל (ירמיה כ ז), אמר לו הקב"ה כבר קבלת ואי אתה יכול להחזירן, מיד נטלו מידו ושתת אותו כלו, ולא עוד אלא שמצצה את חרסיה, שאמר וְשָׁתִית אוֹתָהּ וּמָצִית וְאֶת חֲרָשֶׂיהָ תְּגָרֵמִי (יחזקאל כג לד). וכיון שראה ירמיה שנחתם גזר דינה של ירושלים, מיד היה צועק ונטל קינה אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד (איכה א א), באותה שעה אמר לו הקב"ה מה אתה עומד, מיד פתח ואמר כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת הִתְבּוֹנְנוּ וְקִרְאוּ לַמְקוֹנְנוֹת וּתְבוֹאֶינָה וְאֶל הַחֲכָמוֹת שִׁלְחוּ וְתָבוֹאנָה. וּתְמַהֵרְנָה וְתִשֶּׂנָה עָלֵינוּ נֶהִי וְתֵרַדְנָה עֵינֵינוּ דִּמְעָה וְעַפְעַפֵּינוּ יִזְּלוּ מָיִם (ירמיה ט טז ,ירמיה ט יז), לומר לך כל זמן שישראל שרויים בצער אף הקב"ה שרוי עמהם בצער, שנאמר בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם (ישעיה סג ט), באותה שעה קרא אבל על כל מעשה בראשית שנאמר אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת וְשַׂק אָשִׂים כְּסוּתָם (ישעיה נ ג), וכתיב יִּקְרָא אֲדֹנָי יְהוִה צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה (ישעיה כב יב), אמר ירמיה לפני הקב"ה מי פותח על ישראל קינה אתה או מלאכי השרת, אמר הקב"ה אני פותח תחלה, מיד פתח הקב"ה אָהֳלִי שֻׁדָּד וְכָל מֵיתָרַי נִתָּקוּ בָּנַי יְצָאֻנִי וְאֵינָם אֵין נֹטֶה עוֹד אָהֳלִי וּמֵקִים יְרִיעוֹתָי (ירמיה י כ), הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻצָה מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם מַר יִבְכָּיוּן (ישעיה לג ז), באותה שעה נכנסו מלאכי השרת לנחמו, ולא רצה לקבל תנחומין, הדא הוא דכתיב עַל כֵּן אָמַרְתִּי שְׁעוּ מִנִּי אֲמָרֵר בַּבֶּכִי אַל תָּאִיצוּ לְנַחֲמֵנִי עַל שֹׁד בַּת עַמִּי (ישעיה כב ד):

אמר רבי יהושע בר חנניא כיום שחרב בית המקדש וחרבה ירושלם אין שמחה לפני הקב"ה עד שיבנה את ירושלים ויחזור את ישראל לתוכה, שנאמר וְגַלְתִּי בִירוּשָׁלַ‍ִם וְשַׂשְׂתִּי בְעַמִּי וְלֹא יִשָּׁמַע בָּהּ עוֹד קוֹל בְּכִי וְקוֹל זְעָקָה (ישעיה סה יט) אמן כן יהי רצון:

[ח]. גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי וּמֵרֹב עֲבֹדָה (איכה א ג), [אמר רבי אלעזר] משל למלך שכעס על בנו, ומסרו ביד עבדו, והיה העבד מזדעזע מן בן המלך, עד שכפת המלך ידיו לאחוריו, אף כך אמר הקב"ה לנבוכדנצר עלה לירושלם, והיה מתירא עד שכפת יד מיכאל, שנאמר הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ מִפְּנֵי אוֹיֵב (איכה ב ג). אמר הקב"ה לישראל כשבראתי את עולמי לא היה לפני לא עמילה ולא יגיעה, שנאמר הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ אֱלֹהֵי עוֹלָם יְהוָה בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ (ישעיה מ כח), ולמעשיכם הרעים היה לי עמילה ויגיעה כדי שיעלו עליכם מלכים, שנאמר אַךְ הֶעֱבַדְתַּנִי בְּחַטֹּאותֶיךָ הוֹגַעְתַּנִי בַּעֲו‍ֹנֹתֶיךָ (ישעיה מג כד):

[ט]. אמרו מעשה באדם אחד ודואג בן יוסף שמו והיתה אמו ואם אמו ואחותו ואחות אביו מודדות את בנו בטפחים ונותנות משקלו זהב, כיון שצר נבוכדנצר על ירושלים היתה אמו וקרובותיו אוכלים אותו אברים אברים, ועליו מקונן ירמיה אִם תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹלֲלֵי טִפֻּחִים (איכה ב כ).

אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ אֲדֹנָי כֹּהֵן וְנָבִיא (איכה ב כ) זה זכריה בן יהוידע. [אמרו ביום שהרגו את זכריה בן יהוידע] עברו שבע עברות, הרגו כהן ונביא, וחללו שבת ויום הכפורים ועבדו עבודה זרה וטמאו את המקדש ובטלו את התמיד:

[י]. אמרו מעשה באיש אחד שהיה לו ארבעה בנים, אמר לאשתו יש לנו כלום בבית, אמרה לו יש לנו כף מלא קמח, אמר לה בשלי אותו ונאכל אותו, ובשלתו בקדרה נתזה טיפה מן הקדרה, בא בנו הגדול לגרוף אותו הטפה, דחפו ואמר לו אל תגזול את אחיך, ולא הספיקו לאכול עד שבאו כשדים למלחמה עליהם ועזבו אותם והרגו את כולם, הלך אביהם ומצא את כל אחד ואחד במקומו, נטל אצבעו של בנו הגדול והניחה בתוך עינו, אמר לו אצבעך שלא הנחתי לגרוף את הטיפה היא תטול את עיני:

[יא]. אמרו מעשה באשה אחת שהיה לה שלשה בנים, והלכו שני בניה למלחמה, נטלה את בנה שהיא מניקה ובשלתו בקדרה, כשהם אוכלים הכירו ידי אחיהם, עלו לגג ונפלו ומתו, ועליהם מקונן ירמיה טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב (איכה ד ט), והיתה ירושלם צועקת ואומרת אַלְלַי לִי כִּי הָיִיתִי כְּאָסְפֵּי קַיִץ כְּעֹלְלֹת בָּצִיר אֵין אֶשְׁכּוֹל לֶאֱכוֹל (מיכה ז א), אמרה קוצר מניח ספיחים והבוצר מניח עוללות אבל אני לא נשתייר כלום, נמסרתי ביד נבוכדנצר כרחל ביד ארי, וכגדי ביד טבח:

[יב]. אמרו שתי נשים היו בירושלים והיו יפיפיות ביותר, תפשום כשדים והלכו אצלם מאה וחמשים איש, עד שמתו מתוך הבעילה, והיו צועקות ואומרות איה רחמיך ה' שבראת בהם עולמך, וכשמתו היה ירמיה מקונן עמהם נָשִׁים בְּצִיּוֹן עִנּוּ בְּתֻלֹת בְּעָרֵי יְהוּדָה (איכה ה יא), והיו הכשדים בועלים את הבתולות עד שהלך דם הבעילה כמין גת, שנאמר בְּתוּלֹתֶיהָ נּוּגוֹת (איכה א ד), אל תקרא נוגות אלא מן גת, גַּת דָּרַךְ אֲדֹנָי לִבְתוּלַת בַּת יְהוּדָה (איכה א טו), אל תקרא לבתולת אלא לבעולת:

[יג]. אמרו מעשה בשבעים בתולות שנשבו, והושיבן בספינה להלוך ולהישיבן בקובות, והיו אותן הבתולות אומרות זו לזו בואו ונקדש שמו של הקב"ה אל יחללונו גוים ערלים, מה עשו עלו לגג הספינה ונפלו לים וטבעו עצמם בים:

[יד]. כתיב נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי (ישעיה מ א), למה שני פעמים, רבי אומר לפי שכל מכות שלהן כפולות שכן ירמיה היה אומר

וכל כך למה, לפי שחטאו בכפלים, שנאמר כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי (ירמיה ב יג), וכיון שחטאו בכפלים לקו בכפלים, שנאמר כִּי לָקְחָה מִיַּד יְהוָה כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיהָ (ישעיה מ ב), ולפי שמכותיה כפולות כך נחמותיה כפולות, שנאמר

אמרו לו הכל אתה נותן בכפלים, כִּי מַכַּת אוֹיֵב הִכִּיתִיךְ (ירמיה ל יד), [אמר להם הן אל תאמרו כן, אלא כִּי מַכַּת אוֹיֵב הִכִּיתִיךְ (ירמיה ל יד)], כה עשיתי לאיוב וַיֹּסֶף יְהוָה אֶת כָּל אֲשֶׁר לְאִיּוֹב לְמִשְׁנֶה (איוב מב י) אמר להם הקב"ה מה לאיוב הוכפלו, לבני על אחת כמה וכמה, לָכֵן בְּאַרְצָם מִשְׁנֶה יִירָשׁוּ (ישעיה סא ז):

[טו]. דבר אחר נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי (ישעיה מ א), רבי אומר אין דבר שירושלם מתרעמת לפני הקב"ה שאינה מתפייסת עליה

  • אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד (איכה א א), אמר לה אני משרה אותך יחידה לבניך, שנאמר וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד (דברים לג כח):
  • בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה (איכה א ב), מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה (ירמיה לא טו):
  • גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי (איכה א ג), וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ (ישעיה יא יב):
  • דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת (איכה א ד), פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְהוָה (ישעיה מ ג):
  • הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ (איכה א ה), וּנְתָנְךָ יְהוָה לְרֹאשׁ (דברים כח יג), וכן וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד וְעָלוּ מִן הָאָרֶץ (הושע ב ב):
  • וַיֵּצֵא מִבַּת צִיּוֹן כָּל הֲדָרָהּ (איכה א ו), זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ (ישעיה סג א):
  • זָכְרָה יְרוּשָׁלַ‍ִם יְמֵי עָנְיָהּ וּמְרוּדֶיהָ (איכה א ז), יִּזְכֹּר לָהֶם בְּרִיתוֹ וַיִּנָּחֵם כְּרֹב חֲסָדָיו (תהלים קו מה):
  • חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלַ‍ִם (איכה א ח), יְבֻקַּשׁ אֶת עֲו‍ֹן יִשְׂרָאֵל וְאֵינֶנּוּ (ירמיה נ כ):
  • טֻמְאָתָהּ בְּשׁוּלֶיהָ (איכה א ט), וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם (יחזקאל לו כה), וכן וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ (ויקרא יב ז):
  • יָדוֹ פָּרַשׂ צָר עַל כָּל מַחֲמַדֶּיהָ (איכה א י), יוֹסִיף אֲדֹנָי שֵׁנִית יָדוֹ לִקְנוֹת אֶת שְׁאָר עַמּוֹ (ישעיה יא יא):
  • כָּל עַמָּהּ נֶאֱנָחִים מְבַקְּשִׁים לֶחֶם (איכה א יא), וַאֲכַלְתֶּם אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ (יואל ב כו):
  • לוֹא אֲלֵיכֶם כָּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ (איכה א יב), הָרִימוּ מִכְשׁוֹל מִדֶּרֶךְ עַמִּי (ישעיה נז יד):
  • מִמָּרוֹם שָׁלַח אֵשׁ בְּעַצְמֹתַי וַיִּרְדֶּנָּה (איכה א יג), וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם יְהוָה חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב (זכריה ב ט):
  • נִשְׂקַד עֹל פְּשָׁעַי (איכה א יד), וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם (ויקרא כו יג):
  • סִלָּה כָל אַבִּירַי אֲדֹנָי (איכה א טו), סֹלּוּ סֹלּוּ פַּנּוּ דָרֶךְ (ישעיה נז יד):
  • עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם (איכה א טז), עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב יְהוָה צִיּוֹן (ישעיה נב ח):
  • פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ (איכה א יז), עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם (זכריה ח ד):
  • צַדִּיק הוּא יְהוָה כִּי פִיהוּ מָרִיתִי (איכה א יח), וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ (ישעיה ס כא):
  • קָרָאתִי לַמְאַהֲבַי הֵמָּה רִמּוּנִי (איכה א יט), וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה (ישעיה סה כד):
  • רְאֵה יְהוָה כִּי צַר לִי (איכה א כ), וַיַּרְא בַּצַּר לָהֶם בְּשָׁמְעוֹ אֶת רִנָּתָם (תהלים קו מד):
  • שָׁמְעוּ כִּי נֶאֱנָחָה אָנִי (איכה א כא), וְלֹא יִשָּׁמַע בָּהּ עוֹד קוֹל בְּכִי וְקוֹל זְעָקָה (ישעיה סה יט), וכן לֹא יִשָּׁמַע עוֹד חָמָס בְּאַרְצֵךְ שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּגְבוּלָיִךְ (ישעיה ס יח):
  • תָּבֹא כָל רָעָתָם לְפָנֶיךָ וְעוֹלֵל לָמוֹ (איכה א כב), וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה (ישעיה סג ד):

כִּי רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם מֵשִׁיב נַפְשִׁי (איכה א טז), והקב"ה אומר אני מנחמך, שנאמר נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי (ישעיה מ א):

[טז]. דבר אחר נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי (ישעיה מ א), למי צריכים לנחם לי או לה? למי שמתה אשתו למי מנחמים, לא לבעל? כך נמשלה ציון למתה, שנאמר בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם (איכה ג ו), לא לי צריכים לנחם? נחמוני נחמוני,

כיוצא בו למה הדבר דומה, [למי שנשבו שני בניו בחייו, למי מנחמים לא לאביהם? כך בָּנַי יְצָאֻנִי וְאֵינָם (ירמיה י כ) כיוצא בו למה הדבר דומה, למי ששרפו את ביתו, הדא הוא דכתיב וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית יְהוָה וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל בָּתֵּי יְרוּשָׁלַ‍ִם וְאֶת כָּל בֵּית הַגָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ (ירמיה נב יג),

כיוצא בו למה הדבר דומה], למי שנקצץ כרמו, למי מנחמים, לא לבעל הכרם, כך ישראל כרמו של הקב"ה, שנאמר כִּי כֶרֶם יְהוָה צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל (ישעיה ה ז), צריך להנחם לא אני, הוי נחמו נחמו עמי, נחמוני נחמוני עמי:

[ועוד למה הדבר דומה, לרועה שהיה לו צאן, ונכנס ארי ואכלו, למי מנחמים לבעל הצאן, כך צֹאן אֹבְדוֹת הָיוּ עַמִּי רֹעֵיהֶם הִתְעוּם (ירמיה נ ו), הוי אומר למי אתם צריכים לנחם? אותי, נחמוני נחמוני עמי, למה? שמי שהוא נוטל כל שלו אין דעתו מיושבת עליו, מי שבניו גולים צריך כך להתנחם, כביכול הכתבתי זה? וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים (מלכים א ט ג), וכשחרב בית המקדש עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלַ‍ִם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה תָּמִיד לֹא יֶחֱשׁוּ הַמַּזְכִּרִים אֶת יְהוָה אַל דֳּמִי לָכֶם. אַל תִּתְּנוּ דֳמִי לוֹ עַד יְכוֹנֵן וְעַד יָשִׂים אֶת יְרוּשָׁלַ‍ִם תְּהִלָּה בָּאָרֶץ (ישעיה סב ו,ישעיה סב ז), הוי אתם צריכים לנחם אותי, ואף אתם נחמו נחמו עמי נחמוני נחמוני]:

[יז]. דבר אחר נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי (ישעיה מ א), אמר הקב"ה לנביאים לכו נחמו את ירושלים, כיוון שבאו אמרה כבר אזניי מלאין מן התוכחות שהוכחתם אותי, ואתם באים לנחמני, מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלְלֵי בַת עַמִּי (ירמיה ח כג), וירמיה מקונן ברוח הקודש ואומר בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה (איכה א ב), מי בכה? ישראל בכה, ויש אומרם ירמיה בכה:

אמר רבי אחא כיון שחרבה ציון וירושלם ובית המקדש וגלו ישראל ויצאו בקולרין והיו ישראל מבקשים לבכות, ולא הניחום הכשדים, אלא היו רודפים ומכים אותם על צואריהם, שאמר עַל צַוָּארֵנוּ נִרְדָּפְנוּ יָגַעְנוּ וְלֹא הוּנַח לָנוּ (איכה ה ה) שלא היו מניחים אותם לבכות, כיון שיצא יום ראשון נפנו אלו לאכילה ולשתיה, ואלו נפנו לבכות, שכן נבוזראדן צוה על ירמיה קָחֶנּוּ וְעֵינֶיךָ שִׂים עָלָיו וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה רָּע (ירמיה לט יב), אמרו ישראל לירמיה נעשה תנאי בינינו עד שאתה נתון ברוחה הוי בוכה ביום ואנו בוכים בלילה, וכן עשו ירמיה היה בוכה ביום, ואומר אָרוּר הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻלַּדְתִּי בּוֹ יוֹם אֲשֶׁר יְלָדַתְנִי אִמִּי אַל יְהִי בָרוּךְ. אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר בִּשַּׂר אֶת אָבִי לֵאמֹר יֻלַּד לְךָ בֵּן זָכָר שַׂמֵּחַ שִׂמֳּחָהוּ (ירמיה כ יד,ירמיה כ טו), [ישראל בוכים בלילה, שנאמר בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה (איכה א ב)], אמר הקב"ה לישראל, אתם בוכים בלילה, וירמיה בוכה ביום, ואני בוכה ביום ובלילה, שנאמר אֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלְלֵי בַת עַמִּי (ירמיה ח כג):

[יח]. דבר אחר מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה (ירמיה ח כג), מה כתיב למעלה מן הענין, עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי הָשְׁבָּרְתִּי קָדַרְתִּי שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי (ירמיה ח כא), הקב"ה אמר פַּלְגֵי מַיִם תֵּרַד עֵינִי עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי (איכה ג מח), אילולא שהכתוב מדבר היה הלשון האומרו חייב לחתכו אברים אברים, אלא קדמו ראשונים, שנאמר וְקַדְמֹנִים אָחֲזוּ שָׂעַר (איוב יח כ), כתוב שער תלויה. משל לבן מלך שבקש להגביה אבן, כיון שבא להגביה אותה נפלה עליו ושברתו שמע המלך שנשבר בנו התחיל לומר נשברתי, אמרו לו בני פלטין בנך נשבר ואתה אומר נשברתי? כך אמר הקב"ה כביכול עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי הָשְׁבָּרְתִּי (ירמיה ח כא), מהו קָדַרְתִּי שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי (ירמיה ח כא), משל לחכם שלא ראה אבל מימיו, היה לו בן אחד ומת, קרא לכל תלמידיו אמר להם בבקשה מכם הראו לי היאך אבלים מתאבלים, אמרו לו אבל קורע בגדיו, אמר להם אף אני קורע, אמרו לו אבל יושב ודומם לעצמו ומראה פנים, אמר להם אף אני יושב כן, אמרו לו אבל כופה מטתו, אמר להם אף אני כופה מטתי, אמרו לו אבל לובש שחורים, אמר להם אף אני לובש שחורים, אמרו לו אבל בוכה ביום ובלילה, אמר להם אף אני אבכה ביום ובלילה. החכם זה האלהים, שנאמר יְהוָה בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה (משלי ג יט), כיון שחרבה ירושלם וציון ובית המקדש ועברו על ישראל כל אותן הצרות שנאמר אֲשֶׁר לַמָּוֶת לַמָּוֶת וַאֲשֶׁר לַחֶרֶב לַחֶרֶב וַאֲשֶׁר לָרָעָב לָרָעָב וַאֲשֶׁר לַשְּׁבִי לַשֶּׁבִי (ירמיה טו ב), קרא הקב"ה למלאכי השרת אמר להם הראו לי האיך בני אדם מתאבלים, אמרו לו אבל קורע את בגדיו, אמר להם אף אני קורע, שנאמר עָשָׂה יְהוָה אֲשֶׁר זָמָם בִּצַּע אֶמְרָתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה מִימֵי קֶדֶם (איכה ב יז), אמרו לו האבל יושב לעצמו ומראה פנים, אמר להם אף אני עושה כן, שנאמר יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו (איכה ג כח) אמרו לו האבל כופה מטתו, אמר להם אף אני עושה כן, חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי כָרְסָוָן רְמִיו (דניאל ז ט), אמרו לו האבל מכבה פנסין, אמר להם אף אני עושה כן שנאמר רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹהוּ וָבֹהוּ וְאֶל הַשָּׁמַיִם וְאֵין אוֹרָם. רָאִיתִי הֶהָרִים וְהִנֵּה רֹעֲשִׁים וְכָל הַגְּבָעוֹת הִתְקַלְקָלוּ (ירמיה ד כג, ירמיה ד כד), וכתיב רָאִיתִי וְהִנֵּה אֵין הָאָדָם (ירמיה ד כה), ואין אדם אלא ישראל שנאמר וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם (יחזקאל לד לא), אמרו לו האבל לובש שחורים, אף אני לובש שנאמר אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת וְשַׂק אָשִׂים כְּסוּתָם (ישעיה נ ג), אמרו לו אבל בוכה ביום ובלילה, [אמר להם] אף אני בוכה ביום ובלילה, שנאמר וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלְלֵי בַת עַמִּי (ירמיה ח כג), מי בוכה? כביכול הקב"ה, דומה לחכם שיו לו שני בנים משכים ומוליכם לבית הספר, מעריב ומוליכם לבית המשתה, אחר ימים מתו לו שניהם, והיה משכים והולך לבית הספר ובוכה, מעריב הולך ולבית המשתה ובוכה, כך כשחרבה ציון וירושלים, היה הקב"ה משכים והולך לציון ומבקש אדם מישראל שמה, ולא היה מוצא שם בריה, ומעריב הולך לירושלים ומבקש אדם מישראל שמה, ולא היה מוצא שם בריה, לכך נאמר וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלְלֵי בַת עַמִּי (ירמיה ח כג):

[יט]. דבר אחר מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה (ירמיה ח כג), מהו מי יתן ראשי מים? אמר הקב"ה [הלואי] הנחתי עולם תהו ובהו כשם היה שנאמר וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם (בראשית א ב), ואין ראשי שנאמר כאן אלא ברייתו של עולם, שנאמר בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים (בראשית א א):

דבר אחר מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם (ירמיה ח כג), אמר הקב"ה הלואי לא ירדתי להר סיני ונתתי להם תורה שיעברו עליה ויענשו בה, ואין ראשי אלא תורה, שנאמר יְהוָה קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז (משלי ח כב), בוא וראה משה מקלסם במי יתן, שנאמר מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם (דברים ה כה), וירמיה אמר מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם (ירמיה ח כג), הוא שאמר דניאל וְהוּא מְהַשְׁנֵא עִדָּנַיָּא וְזִמְנַיָּא (דניאל ב כא),

  • וכשיצאו ישראל ממצרים אמר משה וַיּוֹשַׁע יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל (שמות יד ל), וכשיצאו ישראל מירושלים אמר ירמיה נְתָנַנִי אֲדֹנָי בִּידֵי לֹא אוּכַל קוּם (איכה א יד),
  • כשיצאו ישראל ממצרים אמר משה הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו (תהלים קיד ב), וכשיצאו ישראל מירושלים אמר ירמיה סוּרוּ טָמֵא קָרְאוּ לָמוֹ סוּרוּ סוּרוּ אַל תִּגָּעוּ (איכה ד טו),
  • כשיצאו ישראל ממצרים אמר משה הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר (תהלים קיד ג), וכשיצאו ישראל מירושלים אמר ירמיה עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ (תהלים קלז א)
  • כשיצאו ישראל ממצרים אמר משה הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים (תהלים קיד ד), וכשיצאו ישראל מירושלים אמר ירמיה רָאִיתִי הֶהָרִים וְהִנֵּה רֹעֲשִׁים (ירמיה ד כד),
  • [כשיצאו ישראל ממצרים אמר משה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ לֹא חָסַרְתָּ דָּבָר (דברים ב ז), וכשיצאו ישראל מירושלים אמר ירמיה עוֹלָלִים שָׁאֲלוּ לֶחֶם פֹּרֵשׂ אֵין לָהֶם (איכה ד ד),]
  • כשיצאו ישראל ממצרים אמר משה וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ (דברים א לא), וכשיצאו מירושלים אמר ירמיה הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל (איכה ב א),
  • כשיצאו ממצרים אמר משה וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם (דברים ד ד), וכשיצאו [ישראל] מירושלים אמר ירמיה דָּבַק לְשׁוֹן יוֹנֵק אֶל חִכּוֹ בַּצָּמָא (איכה ד ד),
  • כשיצאו ממצרים אמר משה וַעֲנַן יְהוָה עֲלֵיהֶם יוֹמָם (במדבר י לד), וכשיצאו מירושלים אמר ירמיה סַכּוֹתָה בֶעָנָן לָךְ מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה (איכה ג מד),
  • כשיצאו ממצרים בשירה יצאו שנאמר אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה (שמות טו א), וכשיצאו מירושלים בבכיה יצאו שנאמר בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ (איכה א ב):

[כ]. אמר רבי [יהושע בן לוי] סח לי זקן אחד בבקעת מגידו שהרג נבוזראדן [רב טבחים] מישראל מאתים ואחד ועשרים ריבוא, ובירושלים תשעים וארבע ריבוא, עד שהלך דמם ונגע בדמו של זכריה, הדא הוא דכתיב פָּרָצוּ וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ (הושע ד ב) חזיה לדמיה של זכריה דהוה קא רתח וסליק, אמר להון, מאי הוא? אמרו דם זבחים ועולות דאשתפיך אייתי דמי פרים ואילים ושחט ולא אידמי, אמר להו אי אמריתו לי מוטב, ואי לא מסריקנא לבשריכון במסרקא דפרזלא. אמרו ליה נביא הוה לן דהוה מוכח לן ולא קבלנו מיניה וקמנו עליה וקטלנוה, אמר אנא מפייסנא לדמיה, אייתי בחורים ובתולות קטיל עליה ולא נח, אייתי תינוקות של בית רבן קטיל עליה ולא נח, אייתי סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה קטיל עליה ולא נח, קריב לגביה ואמר ליה זכריה זכריה כל טובים שבהם הרגתי, אם נייחא מוטב, ואם לאו אקטלינהו כולהו, [באותו שעה] מיד נח, נבוזראדן הרהר בדעתיה ואמר [ומה] ישראל שהרגו נפש אחת כך גרם להם, אני שהרגתי כמה נפשות על אחת כמה וכמה, ערק אזל ואתגייר, תאנא נעמן גר תושב היה נבוזראדן גר צדק היה:

[כא]. אמר רבי [יהודה אמר] שמואל ואמרי לה במתניתא תנא מעשה בארבע מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון (ולחרפה), והרגישו בעצמן למה הם מתבקשין, אמרו זה לזה אם אנו טובעים בים [אנו באים לחיי העולם הבא? דרש להם הגדול שבהם אָמַר אֲדֹנָי מִבָּשָׁן אָשִׁיב אָשִׁיב מִמְּצֻלוֹת יָם (תהלים סח כג), אָמַר אֲדֹנָי מִבָּשָׁן אָשִׁיב מבין שני אריות, מִמְּצֻלוֹת יָם אלו שטובעים בים, כיון ששמעו ילדות כך עמדו כלן וטבעו את עצמן בים] נשאו ילדים קל וחומר בעצמם ומה הללו שדרכם לכך טבעו את עצמן, אנו שאנו זכרים על אחת כמה וכמה, עמדו כלם וטבעו את עצמם, ועליהם מקונן ירמיה ואמר כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה (תהלים מד כג):

ואית דאמרי זו אשה ושבעה בניה שאמר להם קיסר הרשע בשעה ששבה אותם בואו והשתחוו לעבודה זרה, אמרו לו כתוב בתורה אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ (שמות כ ב), אמר להם קיסר קטלוהו,

  • הביאו גדול שבהם אמר ליה פלח לעבודה זרה אמר ליה הכתיב לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָיַ (שמות כ ב), אמר להם קיסר קטלוהו,
  • אתיוהו לתניינא אמר ליה פלח לעבודה זרה אמר ליה הכתיב זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם (שמות כב יט), אמר להו קטלוהו,
  • אייתי [לתליתאה אמר ליה פלח לעבודה זרה אמר ליה הכתיב כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר (שמות לד יד), אמר להו קטלוהו,
  • אייתי] לרביעאה אמר ליה פלח לעבודה זרה אמר ליה הכתיב שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד (דברים ו ד), אמר להו קטלוהו,
  • אייתי לחמשא אמר ליה פלח לעבודה זרה אמר ליה הכתיב וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד (דברים ד לט), אמר להו קטלוהו,
  • אייתי לשתיתאה אמר ליה פלח לעבודה זרה אמר ליה הכתיב אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ (דברים ד לה), אמר קטלוהו,
  • אייתי לשביעאה זוטרא דכולהון אמר ליה פלח לעבודה זרה אמר ליה כתיב אֶת יְהוָה הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם (דברים כו יז), ועוד כתוב אחר אומר וַיהוָה הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם (דברים כו יח), כבר נשבענו להקב"ה שאין אנו ממירים אותו באלוה אחר, ונשבע הקב"ה לנו שאינו ממירנו באומה אחרת, אמר ליה קיסר אנא חמית בך דסוכלנותך סגיא ואת זעיר וחסת עליך נפשיתא עול להכא, עאל לגביה ההוא ינוקא אמר ליה תא ואשדי לך גושפנקא דילי קמי עבודה זרה וזיל אייתי וחמון יתך וימרון בדלן פלח לעבודה זרה ותשזיב ולא נקטלינך כמה דקטלינן להנך שיתא אחוך, אלא בבעו מינך עביד לי יקרא קדם בעלי דבבי, אמר ליה חבל עלך קיסר, ומה לכבודך כך ומה לכבודך כך לכבוד מלך מלכי המלכים שהוא חי וקים לעולם ולעולמי עולמים על אחת כמה וכמה, אמר להו קיסר קטלוהו.

אמרה להון אמהון מרים בת מנחם בבעו מנייכון הב לי ברי זעירא ואחבקיה וגפפת יתיה [עד דלא תקטלון יתיה, חס עלה קיסר, ואמר לה עביד ביה רעותך וחות יתיה לקטלא, אתת אמיה וחבקת יתיה ונשקת יתיה וגפפת יתיה] ולחשת ליה באודניה ואמרת ליה ברי ברי זעירא [דכולהון] זיל ואיטא ליה לאביך אברהם אל תזוח דעתך, אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות, עלתה לגג ונפלה ומתה, יצאה בת קול ואמרה לה אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה (תהלים קיג ט).

[כב]. אמר רב יהודה [אמר שמואל] מעשה בבנו ובבתו של רבי ישמעאל [בן אלישע] שנשבו לשני אדונים, לימים נזדווגו שניהם זה אצל זה, אמר אחד יש לי עבד שאין כיפיו בכל העולם, וזה אמר יש לי שפחה שאין כיופיה בכל העולם, אומר אחד לחברו בוא ונשיאם זה לזה ונחלק בוולדות שלהם, וכן עשו והשיאום והכניסום לבית, בערב זה יושב בקרן זוית כל הלילה ובוכה, ואומר אני כהן בן כהן גדול אשא שפחה? וזאת אומרת ובוכה, אני כהנת בת כהן גדול אנשא לעבד? כיון שעלה עמוד השחר הכירו זה את זה, ונפלו זה על זה, געו בבכיה גדולה ומרה עד שמתו, ועליהן היה ירמיה מקונן עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם (איכה א טז):

[כג]. מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי (שיר השירים ח א), לעתיד לבא יבוא הקב"ה לפייסה לכנסת ישראל, והיא אומרת לפניו רבנו של עולם במה אתנחם שלא עשית לי אפילו כבשר ודם, יוסף שהוא בשר ודם אף על פי שגמלוהו אחיו רעות, לא נקם מהם אלא כשבאו אחיו אצלו כבש רחמיו עליהם, שנאמר וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק (בראשית מה א), אבל אתה [לא] כבשת רחמיך ממני והנחת אומונתך שכתוב בך יְהוָה יְהוָה אֵל רַחוּם וְחַנּוּן (שמות לד ו):

דבר אחר אמרה לפניו רבונו של עולם זכורה אני אחוה וריעות שהיה לי עימך ויודעת אני כמה נסים וגבורות שעשית לי, אף אני עשיתי לך טובות קדשתי את שמך הגדול על אותם הנסים וגבורות, ואמרתי שירה על כל נס ונס, וקבלתי תורתך מה שלא קבלו אומות העולם, וצפיתי שאכנס אני ואתה לגן עדן ותשמחני שם, שנאמר אֶנְהָגֲךָ אֲבִיאֲךָ אֶל בֵּית אִמִּי תְּלַמְּדֵנִי (שיר השירים ח ב), כיון שנכנסתי לביתך הבאת עלי צרים והשחקתם עלי, שנאמר רָאוּהָ צָרִים שָׂחֲקוּ עַל מִשְׁבַּתֶּהָ (איכה א ז), במה אתנחם? אמר ליה הקב"ה את אומרת כך, לא צערתי עמך באותו צער? משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שבאו עליו אויבים והציתו אש בביתו, והיה יושב ודומם, אמר מה אעשה, אעמוד וארוצה מביתי (ואמרו) אין בי כח בדרך, ישב והיה מגיע האור אצלו, (חזרו) [באו] ואמרו לו אדוני המלך מפני מה אתה יושב והאור בביתך, אף כך הקב"ה בשעה שנכנסו אויבים להיכל והציתו אש בבית המקדש, היה הקב"ה יושב ובוכה, נכנס אסף אצלו ואמר ליה רבונו של עולם האור דולק בביתך ואתה יושב? קום צא מביתך, שנאמר הָרִימָה פְעָמֶיךָ לְמַשֻּׁאוֹת נֶצַח כָּל הֵרַע אוֹיֵב בַּקֹּדֶשׁ (תהלים עד ג), באותה שעה מתכנסין כל הנביאים והולכים אצל ירושלים לנחמה, אמר להם הקב"ה למי אתם צריכים לנחם תחלה לי או לירושלים? מי שמת לו בן למי מנחמים, לא לאב? מי שנשרף ביתו, למי מנחמין לא לבעליו? לא כל שכן שאני צריך לתנחומין תחלה? אף על פי כן לכו ופייסוה. ומתכנסין כלם והולכין אצלה, וכיון שהיא רואה אותם אומרת להם לכו לכם איני צריך לתנחומין של בני. מיד הולכים לפני הקב"ה ואומרים לפניו רבנו של עולם אינה מקבלת פיוסין שלנו, אמר להם אין ראוי שילך אלא אני בעצמי ואפייסנה מפני שעברתי על הדין, כתבתי בתורה לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ (דברים טו יט), ולישראל קראתי בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל (שמות ד כב), ואמרתי להם הָבִיאוּ אֶת צַוְּארֵיכֶם בְּעֹל מֶלֶךְ בָּבֶל (ירמיה כז יב), כתבתי בתורתי לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ (ויקרא יט יז), ואני שנאיתיה, לפיכך אני ראוי לפייסה, מיד הלך הקב"ה אצלה ואמר לה כעס זה למה? אמרה לפניו רבנו של עולם ולא אכעס שהגליתני לבין אומות העולם, וקללתני קללות רעות ונעשה פני כשולי קדרה, ובכל זאת קדשתי את שמך הגדול, אמר לה כנגד זכות שעשית כך יש לך חובה, וזה שכעסתי עליך,

  • כתבתי בתורתי כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ (שמות כ יא), ואת כתבת אָב וָאֵם הֵקַלּוּ בָךְ (יחזקאל כב ז),
  • כתבתי בתורתי שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם (בראשית ט ו), ואת אַנְשֵׁי רָכִיל הָיוּ בָךְ לְמַעַן שְׁפָךְ דָּם (יחזקאל כב ט),
  • כתבתי בתורתי לא תשא, לֹא תִּֿרְצָח לֹא תִּֿנְאָף לֹא תִּֿגְנֹב (שמות כ יב), ואת כתיב אָלֹה וְכַחֵשׁ וְרָצֹחַ וְגָנֹב וְנָאֹף (הושע ד ב),

אמרה לפניו רבנו של עולם כיון שהגליתני לבין אומות העולם בדין הוא שלא אשמור שבת, וקיימתי מצותיך, אמר לה כבר בתי הגיע זמנך לגאל, אמרה לפניו איני מתנחמת עד שתראני באותם רשעים שצערוני וחרפו את שמך, מיד אמר לה בתי אני מביא אותם לפניך ונפרע מהם בפניך עד שאוכלים את בשרם, שנאמר וְהַאֲכַלְתִּי אֶת מוֹנַיִךְ אֶת בְּשָׂרָם וְכֶעָסִיס דָּמָם יִשְׁכָּרוּן וְיָדְעוּ כָל בָּשָׂר כִּי אֲנִי יְהוָה מוֹשִׁיעֵךְ וְגֹאֲלֵךְ אֲבִיר יַעֲקֹב (ישעיה מט כו):

[כד]. הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ מִפְּנֵי אוֹיֵב (איכה ב ג), אמר רבי אלעזר, משל למלך שכעס על בנו ומסרו ביד עבדו, והיה מזדעזע מן בן המלך עד שכפת לו ידי בנו לאחוריו, אף כאן אמר ליה הקב"ה נבוכדנצר עלה לירושלים והיה מתירא עד שכפה לו ידי מיכאל, שנאמר שִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ (איכה ב ג), מפני מה? שמאסו בתורה, שנאמר כִּי מָאֲסוּ אֵת תּוֹרַת יְהוָה צְבָאוֹת וְאֵת אִמְרַת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נִאֵצוּ (ישעיה ה כד), כִּי מָאֲסוּ אֵת תּוֹרַת יְהוָה (ישעיה ה כד), זו תורה שבכתב, וְאֵת אִמְרַת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל (ישעיה ה כד), זו תורה שבעל פה:

[כה] וַיֹּאמֶר יְהוָה יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן (ישעיה ג טז), שהיו הולכות בקומה זקופה:

וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן (ישעיה ג טז), כשנהיתה אחת מהן מתקשטת היתה מטה בגרונה לכאן ולכאן, כדי להראות את תכשיטיה:

וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם (ישעיה ג טז), בסיקרא. רבי שמעון [בן לקיש] אמר בקילורית אדומה:

הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה (ישעיה ג טז), כשהיהה אחת מהן ארוכה מביאה שתי קצרות ומהלכת ביניהן, כדי שתהא נראית לבחורים (טפח) [צפה] על גביהן, וכשהיתה אחת מהן קצרה היתה לובשת קורדוקין עבה, ומביאה שתי ארוכות ומהלכת ביניהן כדי שתהא נראיה לבחורים:

וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה (ישעיה ג טז), אמר רבי אבא בר נהנא שהיתה כל אחת מהן מביאה שלפוחית של תרנגולת וממלאתו שמן אפרסמון ונותנת אותו בין עקבה למנעלה, וכשהיתה מגעת לכת של בחורים עומדת ודורסת עליה והיא נבקעת והיה הריח יוצא ממנה ומפעפע בהם, והיה הקב"ה אומר לירמיה מה עושות אלו כאן יגלו מכאן, והיה ירמיה מחזר עליהן, ואמר בנותי עשו נה תשובה עד שלא יבואו השונאים עליכם, יְמַהֵר יָחִישָׁה מַעֲשֵׂהוּ לְמַעַן נִרְאֶה {וְתִקְרַב וְתָבוֹאָה עֲצַת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל וְנֵדָעָה} (ישעיה ה יט), דוכוס רואה אותי והוא נוטל אותי לו לאשה, [אפרכוס רואה אותי ונוטל אותי לו לאשה] וְתִקְרַב וְתָבוֹאָה עֲצַת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל וְנֵדָעָה (ישעיה ה יט), על מאן הוא קיימה על דידן או על דיליה, וכיון שגרמו העונות ונכנסו השונאים לשם, היו יוצאות לפניהם מקושטות כזונות והיה דוכוס רואה אחת מהן ונוטלה לו לאשה, ומושיבה בקרונין שלו, אמר הקב"ה הא קמת על דילהו ועל דידי לא קמת, מה עשה להם הקב"ה, רבי אלעזר אומר הלקם בצרעת, שנאמר וְשִׂפַּח אֲדֹנָי קָדְקֹד בְּנוֹת צִיּוֹן (ישעיה ג יז), וכתיב וְלַשְׂאֵת וְלַסַּפַּחַת וְלַבֶּהָרֶת (ויקרא יד נו), רבי יוסי בר חנינא אמר העלה על ראשיהן משפחות של כינים. רבי חייא בר אבא אמר עשה אותן שפחות מכודנות, רבי ברכיה בשם רבי יוסי אומר שימר משפחותיהן שלא יתערבו זרע קדש בעמי הארצות אף על פי כן לא חזרו בהם, אמר הקב"ה יודע אני שאין אומות העולם בדילין מן הזיבה ומן הצרעת, מה עשה להן הקב"ה וַיהוָה פָּתְהֵן יְעָרֶה (ישעיה ג יז), מהו פָּתְהֵן יְעָרֶה? רמז הקב"ה למעינות שלהן והיו שופעות וממלאות קרונין דם, כיון שרואים אותן כך היו דוקרים אותן בחרב ומשליכים אותן קרונין, והיו עוברים עליהן ומפסקתו, והיו אומרים זה לזה סוּרוּ טָמֵא קָרְאוּ לָמוֹ (איכה ד טו):

[כו]. וַיִּקְרָא אֲדֹנָי יְהוִה צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה וְלַחֲגֹר שָׂק (ישעיה כב יב), אמרו בשעה שבקש הקב"ה להחריב את בית המקדש אמר כל זמן שאני בתוכה אין אומות העולם נוגעים בה, אלא אכבוש עיני ממנה ואשבע שלא אזקק לה עד עת קץ, ויבאו אויבים ויחריבו אותה, מיד השיב הקב"ה ימינו והחזירה לאחוריו, שנאמר הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ מִפְּנֵי אוֹיֵב (איכה ב ג), באותה שעה נכנסו אויבים להיכל ושרפוהו באש, כיון שנשרף אמר הקב"ה שוב אין לי מושב בארץ, כל הארץ לא שלי הוא, אלא אסלק שכינתי ממנה, באותה שעה בכה הקב"ה ואמר מה עשיתי שהשריתי שכינתי בשביל ישראל ועכשיו שחטאו חזרתי למקום הראשון, חס ושלום שהייתי שחוק לאומרים ולעג לבריות, באותה שעה בא מטטרון ונפל על פניו, ואמר לפניו רבנו של עולם אני אבכה ואתה לא תבכה, אמר לו למה אין אתה מניח אותי לבכות? אכנס במקום שאין לך רשות ליכנס ואבכה, שנאמר וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה וְדָמֹעַ תִּדְמַע וְתֵרַד עֵינִי דִּמְעָה כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר יְהוָה (ירמיה יג יז), אמר להם הקב"ה למלאכי השרת בואו ונלך אני ואתם ונראה מה עשו האויבים, מיד הלך הקב"ה ומלאכי השרת וירמיה לפניו, כיון שראה בית המקדש אמר ודאי זה היה ביתי, וזה היה מנוחתי, שבאו האויבים שם ועשו כרצונם, באותה שעה היה צועק ובוכה, ואומר בני היכן הם? כהניי ולויי היכן הם? אדיריי היכן הם? ומה אעשה כמה פעמים התריתי בכם שתחזרו בתשובה ולא עשיתם, אמר הקב"ה לירמיה מה אתה רואה ודומם, היום אני דומה לאדם שהיה לו בן ועשה אותו חופה ומת בתוך חופתו, ואין לך כאב לא עלי ולא על בני, לך וקרא לאברהם יצחק ויעקב ומשה מקבריהם, כי הם יודעים לבכות, אמר לפניו רבונו של עולם איני יודע היכן משה קבור, אמר לו לך ועמוד על שפת הירדן וקרא בן עמרם בן עמרם, עמוד וראה צאנך שבלעוהו (אויבים) [הזאבים], מיד הלך ירמיה למערת המכפלה ואמר אבות העולם עמדו שהגיע זמן שאתם מתבקשים לפני הקב"ה, אמרו לו למה? אמר איני יודע, מפני שהיה ירא לומר להם חרבן בית המקדש, אמר עכשיו יאמרו לי בימיך היתה זאת, הניחם ירמיה והלך ועמד על שפת הירדן, וקרא בן עמרם בן עמרם, הגיע זמן שאתה מתבקש לפני הקב"ה, אמר לו למה? אמר לו איני יודע, הלך אצל מלאכי השרת, שהיה מכיר אותם משעת מתן תורה, אמר להם משרתי עליון, אתם יודעים מפני מה אני מתבקש לפני הקב"ה? אמרו לו אינך יודע שבית המקדש חרב בימי ירמיה וישראל גלו, ואתה מתבקש לספוד ולבכות, מיד קרע בגדי כבוד שהלבישו הקב"ה, והניח ידו על ראשו, והיה צועק ובוכה, והלך אצל אבות העולם, (אמר לו אביו עמרם, מה זאת לך בני?), ואמרו לו אבות העולם, משה רועה ישראל, מה היום מיומים? אמר להם אבותי אין אתם יודעים שבית המקדש חרב וישראל גלו לבין אומות העולם, מיד קרעו את בגדיהם, והניחו ידיהם על ראשם והיו צועקים ובוכים עד שבאו לשערי בית המקדש, כיון שראה אותם הקב"ה חגר שק ותלש שערו, ואלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, הדא הוא דכתיב וּלְקָרְחָה וְלַחֲגֹר שָׂק (ישעיה כב יב), והיו מהלכים ובוכים משער זה לשער זה, כאדם שמתו מוטל לפניו, והקב"ה מספיד ואומר אוי לו למלך שבקטנותו הצליח ובזקנותו לא הצליח, או להם לזקנים שבזקנותם חרב ביתם:

פתח אברהם ואמר רבונו של עולם בני היכן הם? אמר לו הקב"ה ענן בא עליהם ושבה אותם, אמר לפניו רבונו של עולם למאה שנה נתת לי בן, והייתי שמח בו שמחה גדולה, ובשעה שאמרת לי העלהו לעולה לפני שמחתי ולא עכבתי על דבריך, ובאו מלאכי השרת ואמרו זה לזה בואו ונראה בן שנתן לו בקהיות שנים למאה שנה ואינו חס עליו, ועכשו לא תזכור לי זאת ותרחם עליו, פתח וקרא מקרא זה מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלְלֵי בַת עַמִּי (ירמיה ח כג):

פתח יצחק ואמר לפני הקב"ה רבונו של עולם בני היכן הם? אמר לו נמסרו ביד צריהם כצאן לטבח, אמר לפניו רבונו של עולם בשעה שאמר לי אבא כפות עצמך על גבי המזבח לא עכבתי על דבריו, עכשיו לא תזכור לי זאת ותרחם על בני, פתח ואמר שָׁמַעְתִּי וַתִּרְגַּז בִּטְנִי לְקוֹל צָלֲלוּ שְׂפָתַי יָבוֹא רָקָב בַּעֲצָמַי וְתַחְתַּי אֶרְגָּז אֲשֶׁר אָנוּחַ לְיוֹם צָרָה לַעֲלוֹת לְעַם יְגוּדֶנּוּ (חבקוק ג טז):

פתח יעקב ואמר לפני הקב"ה רבונו של עולם בני היכן הם? אמר לו עין הרע שלטה בהם והגלו אותם לבבל, פתח ואמר המקרא הזה קַלִּים הָיוּ רֹדְפֵינוּ מִנִּשְׁרֵי שָׁמָיִם (איכה ד יט):

פתח משה ואמר לפני הקב"ה רבונו של עולם, לשוא רדפתי לפניהם, לשוא נפלו עצמותי במדבר, פתח ואמר המקרא הזה מִי יִתֶּן לִּי אֵבֶר כַּיּוֹנָה אָעוּפָה וְאֶשְׁכֹּנָה (תהלים נה ז).

באותה שעה עמדו כלם באגודה אחת והיו צועקים ובוכים, אמר להם הקב"ה אבות העולם למה אתם בוכים, אמר להם אוי לזקן שבקטנותו הצליח ובזקנותו לא הצליח, אוי לו למלך שנשבו בניו בחייו ולא יכול להצילם, אוי לו למלך שנעשה שחוק לכל בריותיו, שנאמר הָיִיתִי שְּׂחֹק לְכָל עַמִּי (איכה ג יד), אמרו לפניו רבונו של עולם שמא אין חזרה לבנים, אמר להם אל תאמרו כך, יש דור שהוא מצפה למלכותי מיד הם נגאלים, שנאמר ווְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם יְהוָה וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם (ירמיה לא טז), באותה שעה אמר לו משה לירמיה לך לפני שאלך ואביאם ואראה מי מניח ידו עליהם, אמר לו אי אפשר לילך בדרך מפני ההרוגים, אמר לו אף על פי כן לך, מיד הלך משה וירמיה לפניו, כיון שהגיעו לנהרות בבל ראוהו ישראל למשה, ואמרו זה לזה בא בן עמרם מקברו לפדות אותנו מיד צרינו, יצאה בת קול ואמרה משה גזרה היא שנגזרה, אמר להם בני להחזיר אתכם אי אפשר, אלא המקום יחזיר אתכם במהרה, הניחם באותה שעה בכו בכיה גדולה עד שעלתה בכיתן למקום שנאמר עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן (תהלים קלז א), כיון שבאו אצל אבות אמרו לו מה עשו אויבים לבנינו? אמר להם מהם הרגו בחרב, ומהם כפתו ידיהם לאחוריהם, ומהם מופשטים ערומים, ומהם מושלכים לחמה רעבים וצמאים, מיד פתחו ואמרו [וויי על דמטא לבנן] היכי הויתון כיתמי בלא אבא, היכי הלכתון בטורי ובחצצי בלא מסאני ובלא סנדל, היכא טעניתון מטול דחלא, היכא כפיתון ידיכון לאחוריכון, פתח משה ואמר ליטא שמשא אמאי לא חשיכת בשעתא דעאל סנאה לבית מקדשא, אהדר ליה שמשא ואמר משה רעיא מהימנא היכי הוה אהיה חשיכא? דלא שבקין לי, לא רפו לי, כי נקיטו לי בשתין שוטי דנורא ומחו לי ואמרו לי פוק אנהר:

תוב פתח משה ואמר על ווי לי על זיווך מקדשא היכי חשך, ווי דמטא זימנא (מטא עידנא) דמקדשא חרב, והיכלא מקליא, ודרדקי דבי רבן מתקטלין ואבהתכון אזלין בשביה וגלו:

[כז]. תוב פתח (אברהם) [משה] ואמר ווי בחייכון כשדאי לא תקטלון קטולא אכזראה, ולא תשוון כלאה גמירא, ולא תקטלון ברא באנפי אבא, וברתא באנפי אמא, דמטא זמנא דמרא שמיא חושבנא חשיב מנכון, וכשדאי רשיעיא לא עבדין הכי, אלא מותבין ליהו לברא באנפיה דאבוהי ואמיה, ואמרין ליה ולאבוהי קום נכסיה ואמיה בכיא ונתרין דמעתה עלוהי, ואבוהי תלה ליה רישיה:

[כח]. עתיד הקב"ה להפוך תשעה באב לשמחה, שנאמר כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים (זכריה ח יט), ולבנות את ירושלים הוא בעצמו ולקבץ גליות ישראל לתוכה, שנאמר בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַ‍ִם יְהוָה נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס (תהלים קמז ב):

אמר רבי יוחנן כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, שנאמר שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַ‍ִם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ (ישעיה סו י), וכל מי שאינו מתאבל עליה אינו רואה בשמחתה:

[כט]. דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֶּן חִלְקִיָּהוּ מִן הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן (ירמיה א א), אמר רבי שמעון מאי דכתיב עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי וְלֵצִים לָצוֹן חָמְדוּ לָהֶם (משלי א כב), אמר הקב"ה בנוהג שבעולם אדם אוכל צחנה שני ימים ונפשו קצה עליו וקניטא עליו, אבל אתם כמה שנים אתם עובדים עבודה זרה, אותה שכתוב בה צֵא תֹּאמַר לוֹ (ישעיה ל כב) צואה תאמר לו, ואין נפשכם קניטא ממנה:

[ל]. אמר רבי שמעון כל מה שכתוב בישראל לגנאי, כתוב ברחב לשבח,

  • ברחב כתוב הִשָּׁבְעוּ נָא לִי בַּיהוָה כִּי עָשִׂיתִי עִמָּכֶם חָסֶד (יהושע ב יב), ובישראל כתיב וְאִם חַי יְהֹוָה יֹאמֵרוּ לָכֵן לַשֶּׁקֶר יִשָּׁבֵעוּ (ירמיה ה ב).
  • ברחב כתיב וְהַחֲיִתֶם אֶת אָבִי וְאֶת אִמִּי (יהושע ב יג), ובישראל כתיב אָב וָאֵם הֵקַלּוּ בָךְ (יחזקאל כב ז).
  • ברחב כתיב וַתִּטְמְנֵם בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ (יהושע ב ו), ובישראל כתיב אֹמְרִים לָעֵץ אָבִי אַתָּה (ירמיה ב כז).
  • ברחב כתיב הָעֲרֻכוֹת לָהּ עַל הַגָּג (יהושע ב ו), ובישראל כתיב וְאֶת הַמִּשְׁתַּחֲוִים עַל הַגַּגּוֹת (צפניה א ה ).
  • ברחב כתיב וַתֹּאמֶר לָהֶם הָהָרָה לֵּכוּ (יהושע ב טז), ובישראל עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ (הושע ד יג).
  • ברחב כתיב וּנְתַתֶּם לִי אוֹת אֱמֶת (יהושע ב יב), ובישראל כתיב וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ (ירמיה ט ד):

[לא]. דבר אחר דברי ירמיהו בן חלקיהו, אמר הקב"ה לירמיהו אני נתתי עשרת הדברות לישראל, והם הפכום לרעה,

  • אמרתי להם אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ (שמות כ ב), והם לא עשו כן אלא אֹמְרִים לָעֵץ אָבִי אַתָּה (ירמיה ב כז),
  • אמרתי לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָיַ (שמות כ ב), והם לא עשו כן, וְאֶת הַמִּשְׁתַּחֲוִים עַל הַגַּגּוֹת לִצְבָא הַשָּׁמָיִם (צפניה א ה),
  • אמרתי להם לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא (שמות כ ו), והם לא עשו כן, [אלא לָכֵן לַשֶּׁקֶר יִשָּׁבֵעוּ (ירמיה ה ב),
  • אני אמרתי להם זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ (שמות כ ז), והם לא עשו כן], אלא וְאֶת שַׁבְּתֹתַי חִלָּלְתְּ (יחזקאל כב ח),
  • אמרתי להם כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ (שמות כ יב), והם לא עשו כן, אלא אָב וָאֵם הֵקַלּוּ בָךְ (יחזקאל כב ז),
  • אני אמרתי לֹא תִּֿרְצָח לֹא תִּֿנְאָף לֹא תִּֿגְנֹב (שמות כ יב), והם לא עשו כן, [אלא וְרָצֹחַ וְגָנֹב וְנָאֹף (הושע ד ב),
  • אני אמרתי להם לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר (שמות כ יב), והם לא עשו כן], אלא וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר (ירמיה ט ב),
  • אמרתי להם לֹא תַחְמֹד (שמות כ יג), והם לא עשו כן, אלא וְחָמְדוּ שָׂדוֹת וְגָזָלוּ וּבָתִּים וְנָשָׂאוּ וְעָשְׁקוּ גֶּבֶר וּבֵיתוֹ וְאִישׁ וְנַחֲלָתוֹ (מיכה ב ב):

[לב]. אמר רבי יודן בר סימון מאי דכתיב נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ (דברים יח יח), והא כתיב וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה (דברים לד י), ומאי אמר כמוך, אלא היה ירמיהו כמוהו בתוכחות, אתה מוצא כל מה שהכתוב בזה כתוב בזה,

  • זה מתנבא ארבעים שנה וזה מתנבא ארבעים שנה,
  • זה מתנבא על יהודה וישראל, וזה מתנבא על יהודה וישראל,
  • זה עמדו בני שבטו כנגדו, וזה עמדו בני שבטו כנגדו,
  • זה הושלך ליאור וזה הושלך לבור,
  • זה הוצל על ידי אמה, וזה הוצל על ידי עבד,
  • זה בא בדברי תוכחות וזה בא בדברי תוכחות,

לכך הוצרך לומר דברי ירמיהו בן חלקיהו:

[לג]. אמר רבי תנחום כל מקום שאתה מוצא דבר דברי דברים אינו אלא דברי תוכחות,

  • כתוב אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה (דברים א א), וכתיב תמן מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף (דברים לב כד),
  • כתיב דְּבַר יְהוָה אֲשֶׁר הָיָה אֶל הוֹשֵׁעַ בֶּן בְּאֵרִי (הושע א א), וכתיב כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה לָכֶם (הושע א ט),
  • כתיב דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ (ירמיהו א א), וכתיב אֲשֶׁר לַמָּוֶת לַמָּוֶת (ירמיהו מג יא):

[לד]. [רבי שמואל בר נחמני פתח וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם (במדבר לג נה),] אמר הקב"ה לישראל אני אמרתי לכם כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי (דברים כ יז), ואתם לא עשיתם כן, אלא וְאֶת רָחָב הַזּוֹנָה וְאֶת בֵּית אָבִיהָ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהּ הֶחֱיָה יְהוֹשֻׁעַ (יהושע ו כה), הרי ירמיה בה שהוא מבני בניה של רחב הזונה, ועושה לכם דברים לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם (במדבר לג נה), [לפיכך צריך הכתוב לומר דברי ירמיהו]:

[לה]. דבר אחר דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ (ירמיהו א א), מאי ירמיהו, שבימיו נעשה בית המקדש ארימון:

דבר אחר שבימיו נתרוממה מדת הדין על ישראל:

מִן הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת (ירמיהו א א), [אמר רבי ברכיה] אמר ירמיה עשוק שמי בכהנים,

  • בימי משה יְבָרֶכְךָ יְהוָה (במדבר ו כד), ובימי, לֻקַּח מֵהֶם קְלָלָה לְכֹל גָּלוּת יְהוּדָה (ירמיהו כט כב),
  • בימי משה וְיִשְׁמְרֶךָ (במדבר ו כד), ובימי, וַאֲשֶׁר לַחֶרֶב לַחֶרֶב וַאֲשֶׁר לָרָעָב לָרָעָב וַאֲשֶׁר לַשְּׁבִי לַשֶּׁבִי (ירמיהו טו ב),
  • בימי משה יָאֵר יְהוָה פָּנָיו (במדבר ו כה), ובימי, בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם (איכה ג ו),
  • בימי משה וִיחֻנֶּךָּ (במדבר ו כה), ובימי, אֲשֶׁר לֹא אֶתֵּן לָכֶם חֲנִינָה (ירמיהו טז יג),
  • בימי משה יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ (במדבר ו כו), ובימי אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן (דברים כח נ),
  • בימי משה וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם (במדבר ו כו), ובימי, כִּי אָסַפְתִּי אֶת שְׁלוֹמִי מֵאֵת הָעָם הַזֶּה נְאֻם יְהוָה אֶת הַחֶסֶד וְאֶת הָרַחֲמִים (ירמיהו טז ה):

[לו]. שִׁמְעוּ דְבַר יְהוָה בֵּית יַעֲקֹב (ירמיהו ב ד), אמר להם הקב"ה לישראל שמעו דברי תורה עד שלא תשמעו דברי נביאים, שמעו דברי נביאות [עד שלא תשמעו דברי תוכחות, שמעו דברי תוכחות, עד שלא תשמעו דברי קינטורין, שמעו דברי קינטורין], עד שלא תשמעו קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא (דניאל ג טו), שמעו בארץ, עד שלא תשמעו בחוץ לארץ, שמעו חיים, עד שלא תשמעו מתים, שמעו אזניכם [עד שלא תשמעו גופיכם, ישמעו גופיכם], עד שלא ישמעו עצמותיכם, [הדא הוא דכתיב] וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת שִׁמְעוּ דְּבַר יְהוָה (יחזקאל לז ד):

[לז]. ארבעה שומעים הם, יש שומע והפסיד, יש שומע ונשכר, [ויש לא שומע והפסיד, ויש לא שומע ונשכר],

  • שומע והפסיד זה אדם הראשון, שנאמר וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ (בראשית ג יז), ומה הפסיד כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב (בראשית ג יט),
  • שומע ונשכר זה אבינו אברהם, כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ (בראשית כא יב), ומה נשכר, כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע (בראשית כא יב),
  • לא שומע ונשכר, זה יוסף, וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ (בראשית לט י), ומה נשכר, וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ (בראשית מב ו),
  • לא שומע והפסיד, אלו ישראל וְלוֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם (ירמיהו ז כו), ומה הפסידו אֲשֶׁר לַמָּוֶת לַמָּוֶת וַאֲשֶׁר לַחֶרֶב לַחֶרֶב (ירמיהו טו ב):

[לח]. [כֹּה אָמַר יְהוָה מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל (ירמיהו ב ה)], אמר הקב"ה לישראל, אבותיכם לא מצאו בי עול, ואתם מצאתם בי עול, אדם הראשון לא מצא בי עול, ואתם מצאתם בי עול, למה אדם הראשון דומה, לחולה שנכנס רופא אצלו, ואמר לו דבר פלוני תאכל ודבר פלוני לא תאכל, וכיון שעבר על דבריו, גרם מיתה לעצמו, נכנסו קרוביו אצלו, אמרו לו אותו רופא המית אותך, אמר להם חס ושלום אני גרמתי לעצמי שעברתי על דבריו, כך בשעה שעבר אדם הראשון [ואכל] נכנסו כל הדורות אצלו, ואמרו לו אי אפשר שהקב"ה גזר עליך מדת הדין שתמות, אמר להם חס ושלום אני גרמתי מיתה לעצמי, שעברתי על צווי של הקב"ה, שאמר לי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת (בראשית ב יז), הרי אדם הראשון לא מצא בי עול, ואתם מצאתם בי עול:

פרעה לא מצא בי עול ואתם מצאתם בי עול, למה היה פרעה דומה, למלך שהלך למדינת הים והפקיד כל מה שהיה לו אצל עבדו, לאחר ימים בא המלך, אמר לו תן לי פקדוני, אמר לו לא עבדך אני, ולא הפקדת לי לא כלום, נטלו ותלאו בגרדון, אמר לו עבדך אני וכל מה שהפקדת לי אתן לך, [כך] בשעה שאמר לו משה שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי (שמות ז כו), אמר מִי יְהוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ (שמות ה ב), וכיון שהביא עליו עשר מכות אמר יְהוָה הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים (שמות ט כז):

אבותיכם במדבר אמרתי להם שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בּוֹ (שמות טז כו), [והם לא עשו כן, אלא] וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ (שמות טז כז), [אילו מצאו לקטו]:

כיון שאמרו ישראל נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע (שמות כד ז), ואחרי כן עשו את העגל, אבדו את (נשמע) [נעשה], אמר להם הקב"ה שמרו (נעשה) [נשמע] ואני מעלה עליכם כאילו קיימתם שניהם, וכיון שאמרתי להם שמעו ולא שמעו אבדו שניהם:

[לט]. אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד (איכה א א), כל מה שאירע לאדם הראשון כך אירע לישראל, אדם הראשון הקב"ה הכניסו לגן עדן וצוהו, ועבר ודנו בשלוחין וגירושין וקונן עליו איכה, וַיֹּאמֶר לוֹ, אַיֶּכָּה (בראשית ג ט), דן אותו בגרושין מנין דכתיב וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם (בראשית ג כד), דן אותו בשלוחין מנין, דכתיב וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים (בראשית ג כג), וכן עשה לישראל הכניסם לארץ ישראל, שנאמר וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הַכַּרְמֶל לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ (ירמיה ב ז), וציוה אותם ואמר להם זאת עשו וחיו וזאת לא תעשו, ועברו על צוויו ודנם בגירושין ושלוחין, שנאמר מִבֵּיתִי אֲגָרְשֵׁם (הושע ט טו), ודן אותם בשילוחין, שנאמר שַׁלַּח מֵעַל פָּנַי וְיֵצֵאוּ (ירמיה טו א), ויקונן בעצמו עליהם איכה, אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד (איכה א א):

[מ]. [רבי אבא בר כהנא פתח] מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת (ירמיה ט יא), [תני רבי שמעון בן יוחאי] אם ראית עיירות נתלשות ממקומן [בארץ ישראל], דע שלא החזיקו בשכר סופרים ומשנים, מה טעם עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ (ירמיה ט יא), וכתיב עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי (ירמיה ט יב):

[מא]. אמר רבי אבא בר כהנא לא עמדו (פלוסתון) [פילוסופין] באומות העולם כבלעם בן בעור, (וכאבגינוס) [וכאבנימוס] הגרדי, נכנסו אומות העולם אצל (אבגינוס) [אבנימוס] הגרדי, אמרו לו יכולים אנו להזדווג לאומה זו? אמר להם לכו וחזרו על בתי כנסיות ובתי מדרשות שלהם אם [מצאתם שם תינוקות] מצפצפים בקולם אין אתם יכולים [להזדווג] להם, [ואם לאו אתם יכולים להזדווג להם], שכן הבטיחם אביהם, הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו (בראשית כז כב) כל זמן שקולו של [יעקב] מצפצף בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, אין הידים ידי עשו שולט בהם, [וכל זמן שאין קולו של יעקב מצפצף בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, הידים ידי עשו]:

מב. אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה (ישעיה א כא), [רבי פנחס בשם רבי אושעיא אמר] (מאה ושמונים) [ארבע מאות ושמונים] בתי כנסיות היו בירושלים, וכל אחת ואחת יש בה בית ספר למקרא, ובית תלמוד למשנה, וכולן עלה (אפסיינוס) [אספסיינוס] והחריבן, הדא הוא דכתיב וַיְגַל, אֵת מָסַךְ יְהוּדָה (ישעיה כב ח):

[מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט (ישעיה א כא) כגו משנתו של רבי חייא [ומשנתו של רבי אושעיא] ומשנתו של בר קפרא:

צֶדֶק יָלִין בָּהּ (ישעיה א כא) אמר רבי יודן מימי לא לן אדם בירושלם ובידו עון, כיצד תמיד של שחר היה מכפר על עון שבלילה ותמיד של בין הערביים היה מכפר על עון של יום [מכל מקום לא לן אדם בירושלם ובידו עון מה טעם] צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים (ישעיה א כא), הרגו את אוריה והרגו את זכריה:

אָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה (ישעיה א כו), זה דוד ושלמה:

אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה (ישעיה א כו) ואומר צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה (ישעיה א כז):

מג. תנו רבנן שלש גזרות גזרה מלכות הרשעה בימי רבי שמעון בן יוחאי, שלא יתקיים מצות מילה, ושלא לקיים את השבת, ושלא לקיים את הנדה, והיה שם זקן אחד ושמו רבי ראובן האיצטרובלי והוא נכנס ויוצא לפני המלך בלא רשות (אדם בעולם ביום) [יום] אחד נכנס לפני המלך ומצא אותו שהיה יושב לבדו, אמר לו ראובן לאדם שיש לו אויבים רבים, מהו [רוצה] שיהיו חלשים או גבורים? ואלו יהודים אינה חלשים אלא בשביל המילה, כיוון שיש בן לאחד מהם מביאו וחותך בשרו לשמונה ימים ותושש כוחו, שוב אין בו כח יותר, אם אתה תטבל מילה מהם שלא יהיו נמולין, מיד הם מתגברים, וכשאתה משגר אוכלסין עליהם מיד הם מורדים בך, אמר ליה יפה אמרת תבטל.

שוב פעם אמר לו למלך מי שיש לו אויבים מהו שיהיו עניים או עשירים? אמר לו עניים, אמר לו רבי ראובן איצטרובלי אלו יהודים אינם עניים אלא בשביל שהם מקיימים את המצוה ומשמרים את השבת, עושה אחד מהם מלאכה כל ימות השבת וכשמגיע ערב שבת הוא מוציא בשביל כבוד שבת, ויש מהם שאין בידו מה יוצא, ואם אתה מבטל שבת יהיו עשירים כמוך, וכשאתה משלח אוכלסין עליהם מיד הם מורדים בך, אמר לו יפה אמרת תבטל.

שוב פעם אחת אמר לו ראובן בן איצטרובלי אדוני המלך מי שיש לו אויבים מהו רוצה שיהיו מרובים או מועטים? אמר לו מועטים, אמר לו אדוני המלך אלו היהודים אינם מועטים אלא בשביל שהם משמרים את הנדה, אחת מהם יושבת שבעה ימים, ארבעה עשר, וארבעים ושמונה, ואם אתה מבטל נדה מהם, והם משמשים מטותיהם בין ביום ובלילה כשהן נדות, הם פרים ורבים כמותינו, אמר לו יפה אמרת תבטל גזרה זו.

אמר לו כתוב אגרת להם ושלח לארץ ישראל, מיד צוה המלך לכתוב אגרת, ויצא רבי ראובן בן איצטרובלי ונכנסו גדולי מלכות אצל המלך ומצאו דברים כתובים, אמרו אצבע של יהודים נכנסה לכאן, אמרו לו חזור בך, אמר להם אין המלך חוזר בדברים, אמרו לו כתוב באגרת כל מי שיוליכם יהרג, צוה המלך ועשה כן, שמע רבי ראובן ושלח לארץ ישראל שכך היה המעשה ועכשיו אם יש בכם איש מלומד בנכסים יבא ויטול האגרה.

נתנו עיניהם ברבי שמעון בן יוחאי, אמר להם אין אני הולך לעצמי, נתן עיניו ברבי אליעזר בן יוסי, לרבי שמעון בן יוחאי נתת עיניך בבת עינו, אמר לו רבי שמעון אלמלא היה יוחאי אבא קיים יכולים אתם לומר לו תן בנך להריגה? אמר לו רבי יוסי אם כן השבע לי שאין אתה ... כהלכה ואתה מחזירו לי, נשבע לו רבי שמעון בן יוחאי, הלכו וישבו לספינה אחת וישב עמהם תלמיד אחד ושמו מתיא בן חרש, התחיל והיה שואל אותו בהלכה, אמר להם מנין לדם השרץ שהוא טמא יותר מבשרו? אמר לו רבי שמעון זה טמא וזה טמא, אמר רבי אליעזר דמו טמא מבשרו, עמד רבי מתיא בן חרש ונשקו על פיו, אמר רבי שמעון ולי למה לא נשקתני? אמר לו רבי לא נשקתי אלא עריכת שפתיו, באותה שעה נתן בו עיניו רבי שמעון, והיה מטרף למות, ונזכר שבועה שנשבע לאביו ונתיישבה דעתו עליו, והיו המלחים עוברים בספינה ודרך אחד מהם על צווארו של רבי אליעזר ויצאה אסכרה מפיו,

באותה שעה תלה רבי שמעון עיניו לתורן של ספינה, וראה שידה אשמדאי שהיה יושב עליו, אמר רבי שמעון מה טיבך? אמר לו לעשות לכם נס, באותה שעה אמר רבי שמעון בן יוחאי רבונו של עולם להגר שפחתך זמנת חמשה מלאכים ולי שדה, אמר לו רבי שמעון ואיזה נס תעשה? אמר לו עכשיו אני הולך ואכנס בבתו של מלך, והיא צווחת ואומרת הביאו לי רבי שמעון בן יוחאי, הביאו לי רבי שמעון בן יוחאי, ואתה בא ולוחש באזנה, ואני יוצא ממנה, אמר לו ומה סימן יש כשאתה יוצא ממנה? אמר לו באותה שעה היא שוברת כל כלי זכוכית שיש בבית המלך, אמר לו לך ועשה כאשר דברת, הלך ונכנס בבתו של מלך, והיתה צווחת ואומרת הביאו לי רבי שמעון בן יוחאי, שלחו לארץ ישראל אחריו, אמרו להם הרי הוא לפניכם בספינה, באו מצאו בספינה והוליכוהו לפני המלך, אמר לו המלך אתה הוא רבי שמעון בן יוחאי? אמר לו הן, אמר לו אתה יודע לרפאות את בתי? אמר לו הן, אמר לו ומה תעשה לה? אמר לו רבי שמעון בן יוחאי אני לוחש לה באוזנה והיא מתרפאת, אמר לו המלך ומה סימן יש (לה) [לך]? אמר לו באותה שעה היא שוברת כל כלי זכוכית שהן בבית המלך, ולחש לה רבי שמעון בן יוחאי אל אזנה ונתרפאת, יצאה ושברה כל כלי זכוכית של מלך, אמר לו המלך לרבי שמעון בן יוחאי מה אתה מבקש שאתן לך? אמר לו רבי שמעון בן יוחאי איני מבקש אלא האגרות שכתבת לבטל הגזירה, וכתוב בהן כל מי שיוליכם יהרג, אמר לו אם כן הוא הדורן של מלך שכל מי שיעשה לו כן פורע בהריגה, אמר לו אין אני פורע בהריגה, אמר לו אני מקבל עלי, מיד צוה המלך וקרע אגרות הראשונות וכתבו לו אחרות, והלכו לארץ ישראל ובטלו הגיזרות. כן יבטל הקב"ה מעלינו כל גזירות קשות ורעות במהרה בימינו ובזמן קריב אמן אמן סלה:

סליק מדרש מגילת איכה.