קטגוריה:יהושע ב יב

• לדף התרגום על כל הפרק •

עכשו, מיד, בלי היסוסים. רחב דורשת שהמרגלים של יהושע ישבעו שהם יעזרו לה.
היא לא נותנת להם זמן להתיעץ או לחשוב.
המרגלים למעשה נצורים בבית שלה על הגג. הם יודעים שמחפשים אותם בעיר, ושער העיר סגור. אין להם לאיפה לברוח, והם לא יודעים על דרך להמלט מהעיר. הם יודעים שאם הם ילכדו, מלך יריחו יענה אותם כדי לקבל מידע על בני ישראל ותוכניותם, ובסוף הם ימותו.

לא נאמר שהמרגלים אמרו לה שהם מבני ישראל, וגם חילי המלך לא טענו שהם מחפשים מרגלים מבני ישראל. המרגלים שתקו כאשר רחב היללה את אלוהי ישראל ואמרה: "כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת" (ביאור:יהושע ב יא). סביר שהיו מספיק סימנים כגון: לבוש, שער פנים, מראה, מבטא, שפה, או לשון הגוף שכולם ביחד גרמו לה לזהות בבטחון שהם מבני ישראל. רחב הראתה שהיא בקיאה בתולדות ישראל ויודעת על הניסים שאלוהים עשה לבני ישראל בצאתם ממצרים.

רחב דורשת שהזרים ישבעו בשם אלוהי ישראל.

אם המרגלים לא היו מבני ישראל, לא בטוח שהם היו מתנגדים להשבע בשם אלוהי ישראל, כי אז השבועה לא מחייבת אותם. אולם כיוון שכל האנשים שמעו על כוחו של אלוהים, ופחדו ממנו, כדבריה: "וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם" (ביאור:יהושע ב יא), סביר שהזרים, אפילו אם לא היו מבני ישראל, היו מתנגדים להשבע לשוא לאל מסוכן כזה.

הסכם מחייב נוצר כאשר שני הצדדים מסכמים מראש את תנאי ההסכם. לאחר שאחד הצדדים עשה מעשה שמועיל לצד השני, בלי שהיה הסכם, הוא או היא לא יכולים לחייב תמורה עבור המעשה, למעט מספר מקרים מוגדרים, וגם אז התשלום חייב להיות מתאים ומקובל. למשל רופא מציל פצוע בכביש, אם הוא דורש, מגיע לא תשלום עבור השרות.

"חָסֶד" - מעשה טוב, טובה, צדקה, נְדָבָה, צָדַק, תְּרוּמָה (מילוג).
גמילות חסדים - היא מעשה שנעשה בעבור הזולת, מתוך אהבה רחמים או נדיבוּת לב – שלא למען תמורה ושלא מתוך כפייה.

רחב התכוונה לקבל תמורה מהרגע הראשון שהיא זיהתה אותם כבני ישראל במצוקה. אולם למרות הרצון לקבל תמורה, היא עשתה מעשה חסד גדול ביותר עם נכונות להקרבה עצמית.

רחב משתמשת בצורת עבר "עָשִׂיתִי", ואכן היא עשתה למענם הרבה, וסיכנה את נפשה למענם, כאשר היא שיקרה והטעתה את חיילי המלך הרודפים אחרי הזרים. אולם למעשה היא הצילה גם את עצמה. אם היא היתה אומרת שהזרים בביתה, החיילים היו אוסרים גם אותה כי היא לא דיווחה מוקדם יותר, וגם היו חוקרים אותה, בעינויים, מה הזרים שאלו אותה.

בשלב הזה היא עזרה בעבר, והיא לא ניצלה את הזמן שהם התחבאו על הגג, לרוץ ולדווח למלך. אולם היא רוצה תמורה לא בגלל עזרה בעבר אלא תמורת עזרה בעתיד, הן העזרה לא נגמרה והזרים לא יצאו מהעיר. בכל רגע היא יכולה להפסיק לעזור ולחשוף אותם לרשויות. העזרה בעבר היא רק הדגמה לשרות שלה, העזרה בעתיד מחייבת אותם להשבע לעזור לה, ואז נוצר הסכם מחייב - שרות עבור שרות.

רחב מודעת שחסד מתקיים כאשר זה לא עניין של חוק, או הגינות, אלא רק מתוך טוב לב, ולכן היא לא מבקשת את החסד למענה בלבד, אלא מדגישה שהחסד הוא לבית אביה. היא תבקש להגן על הוריה, מתוך כיבוד אב ואם, והיא תבקש להגן על אחיה ואחיותיה ומשפחותיהם, וכך שם בית אביה ישרוד. היא לא הזכירה ילדים של עצמה, וייתכן שלא היו לה או שהיא רצתה להמנע מלהראות שהיא אישית מקבלת תשלום. כך רחב המשיכה להצדיק את בקשתה לחסד אמיתי.

בזכות דבריה, המרגלים הפכו לשליחי מצווה. הם חייבים לבצע את הבטחתם, ולדרוש שיהושע יקיים את הבטחתם.
כידוע ביתה של רחב היה בחומה (ביאור:יהושע ב טו), והמרגלים הורו לה להביא את משפחתה לביתה, וכך הם ינצלו (ביאור:יהושע ב יח). ההתחיבות של המרגלים חייבה גם את אלוהים להגן על ביתה של רחב ויושביו, כאשר חומות יריחו קרסו תחתם (ביאור:יהושע ו כ).

לא ברור איזה סימן רחב בקשה שהם יתנו לה.
ולמעשה מלבד דבריהם "וְעָשִׂינוּ עִמָּךְ חֶסֶד וֶאֱמֶת" (ביאור:יהושע ב יד), הם חוזרים על דבריה, אבל לא נותנים לה סימן או אות.

בהמשך, כאשר רחב הורידה אותם בחבל מחלון ביתה שבחומה (ביאור:יהושע ב טו), הם הורו לה להשאיר את החבל, "תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה" (ביאור:יהושע ב יח), "[כ]אוֹת אֱמֶת" שהיא עזרה והם ידעו את מי הם חייבים להציל בזמן כיבוש יריחו.

ייתכן "[ש]אוֹת אֱמֶת" זאת התוצאה הסופית שהיא רוצה לקבל - שמשפחת אביה תשרוד את כיבוש יריחו, והחרם על העיר.