חידושי הרשב"א על הש"ס/בבא מציעא/פרק ד
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
מאירי |
הריטב"א |
הרמב"ן |
הרשב"א |
תוספות רי"ד |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
הזהב קונה את הכסף: והוה הדין לנחשת, ואין הנחשת קונה אותו, דהא אפילו לגבי כספא הוי חדוש כדאיתא בגמ' [ע"ב], משום דחריף טפי.
מעות הרעות קונות היפות: פירש רש"י ז"ל שנפסלו, ולדבריו אפילו את הזהב הן קונות, דפירא גמור נינהו, וכדאמר ריש לקיש בגמרא (לקמן מו, ב) כל המטלטלין קונין זה את זה, אמר ריש לקיש אפילו כיס מלא מעות בכיס מלא מעות, ותרגמה ר' אבא חד פסלתו מלכות וחד פסלתו מדינה, ואם כן מאי שנא קונות את היפות דחריפי טפי, אפילו לגבי דהבא דלא חריפי הוי פירא, ורבותא טפי הוה משמע לן אי תנא מעות הרעות קונות את הזהב. ועוד, דלמה ליה לתנא למתנייה כלל, והלא בכלל כל המטלטלין קונין זה את זה הוא כדעת ריש לקיש, והשתא לגבי דידיה הוי פירא, לגבי כספא מבעיא. אלא נראה שפירוש מעות הרעות דשיפי וסומקי, דיצאים הם אלא שאינן יוצאים להדיא, והשתא אשמעינן רבותא טפי, דאף על גב דסגיאן, כיון דלא חריפי הוו פירא לגבי (פירות) [מעות] היפות דחריפי, כנ"ל. וכן נראה מדברי הראב"ד ז"ל.
אסימון קונה את המטבע: פירש רש"י ז"ל, אסימון פלדו"ן בלע"ז, כסף שאין לו צורה. ולכאורה ודאי הכי משמע בגמרין, דאמר (לקמן מז, ב), מאי אסימון, א"ר יוחנן פולסא, ואזדא ר' יוחנן לטעמיה, דאמר ר' יוחנן ר' דוסא ור' ישמעאל אמרו דבר אחד, ר' דוסא הא דאמרן, דאמר מחללין מעשר שני על אסימון, ר' ישמעאל מה היא, דתניא, וצרת הכסף בידך, לרבות דבר הנצרר ביד, דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבא אומר דבר שיש לו צורה, אלמא אסימון דהיינו פולסא הוי דבר שאין עליו צורה.
ואיכא דקשיא ליה, דהא תנן בפרק במה אשה יוצאה (סה, א), ובסלע שעל גבי הצינית. ואמרינן עלה בגמ'. אי משום (שותפא) [שוכתא] ליעביד לה טסא, ואלא משום צורתא ליעביד לה פולסא, אלמא פולסא דבר שיש עליו צורה הוא. ורש"י ז"ל נשמר ממנה שם, ופירש אי משום צורתא ליעביד לה פולסא וליעביד לה צורתא, ואינו מיושב. ויש מפרשים, שהפולסא הוא שיש עליו צורה, אלא שנסדקה צורתו ואינה יוצאה, דבטלה צורתו ואינו עומד אלא למשקולות, ופולסא היינו מלשון ושקל בפלס הרים (ישעיה מ, יב). והא דתנן (מעשר שני פ"א מ"ב), אין מחללין מעשר על אסימון, וטעמא משום דבעינן דבר שיש לו צורה, התם משום דבר החשוב מחמת צורתו בעינן והאי בטלה צורתו, ואין חשיבות עליו מחמת צורה כלל, וזה נכון.
גמ': אלא אי אמרת כספא לגבי דהבא טבעא הוי, השתא לגבי דהבא וכו': תמיה לי,לילדותו נמי למאי אצטריך, דהא בתר חשיבות קא אזלינן, והשתא כספא לגבי דהבא, דאיהו חריף, משום דדהבא חשיב קצת טפי מיניה, הוי פירא, נחשא לגבי כספא, דאיהו חשיב טובא ואיהו חריף טובא, מבעיא דנחשת לגביה הוי פירא. וי"ל, דעיקר טעמיה דרב אשי אינו אלא משום חלוף הדינין, (כילדותו) לילדותו אצטריך לאשמועינן דאע"ג דלגבי דהבא פירא הוי, לא לכל מילי הוי פירא, אלא לגבי חשיב מיניה הוי פירא, לגבי גריע מיניה הוי טבעא, אבל לזקנותיה, דבין לגבי כספא בין לגבי נחשא חד דינא אית ליה, למה לי לאשמועינן, לשתוק (קרא) מיניה ואנא ידענא, דבמאי איכא למטעי ולחלופי דיניה לגבי נחשת. ודחינן אצטריך סלקא דעתך אמינא הני פריטי באתרא דסגיין אינהו חריפי טפי מכספא אימא טבעא הוי לגבי כספא, קא משמע לן.
והקשה הרמב"ן ז"ל מכל מקום מתניתין גופה קשיא לכולי עלמא, דלמה ליה למתני תו המטלטלין קונין את המטבע, פשיטא, השתא דהבא לגבי כספא דאיהו חשיב וטביע לגבי כספא הוי פירא, משום דכספא חריף מיניה, מטלטלין דלא חשיבי כמטבע, ואיהו טביע ואינהו לא טביעי, מבעיא. ותירץ הוא, דהאי מטבע לאו מטבע כסף קאמר, אלא כלל הוא לכל המטבעות דמתניתין, זהב וכסף ונחשת, וזה כדעת רבינו אלפסי ור"ח ז"ל שכתבו, דדהבא לגבי פירי טבעא הוי, כדבעינן למכתב לקמן בס"ד.
אבל הראב"ד ז"ל כתב, דהא דהדר ותנא מטלטלין קונין את המטבע, משום דקא בעי למיהב טעמא לכולה מתניתין, אי נמי משום דקבעי למיתנא וכל המטלטלין קונין זה את זה בתורת חליפין, עכ"ד. ואפשר נמי, משום דאצטריך למתני הזהב קונה את הכסף והנחשת קונה את הכסף, [איידי] דתנא הני תנא נמי הני, דאורחא דמתניתין הוא דאגב דתני הא תני הא, אבל מעיקרא הוה סבירא לן דלזקנותיה דרבי לא הוה צריך למתני אלא חדא, קשיא ליה לרב אשי למאי אצטריך תו למתני הנחושת קונה את הכסף, אבל מכיון דאצטריך למתני תרתי, תני כולהו, דאי לא, תקשי לן נמי אסימון קונה את המטבע למאי אצטריך, הא תנא מעות הרעות קונות את היפות, אלא שהראב"ד ז"ל נשמר גם מזו, ואמר דאסימון קונה את המעות הרעות קאמר, וקא משמע לן דאסימון פירא הוי אפילו לגבי מעות הרעות.
אלא אי אמרת פירא הוי הוה ליה סאה בסאה ואסור: למה שר"ח והרי"ף ז"ל מסכימים, דדהבא טבעא הוי לגבי פירי ושאר מטלטלי, איכא למידק, לימא ליה לעולם קסבר ר' חייא דהבא לגבי כספא פירא הוי, אבל לגבי נפשיה טבעא הוי, דהא אפילו לגבי פירי ומטלטלי טבעא הוא, וכדאמרינן לקמן (מה, א) גבי כסף לבית הלל, אילימא דינר של כסף בדינר של כסף, כסף לגבי נפשיה מי איכא למ"ד לאו טבעא הוי, ואלו היו דנרי זהב (כספא) [פירא] לכל מילי כדעת מקצת הפוסקים, לא היה קשה כלל, משום דדהבא כיון דהוי פירא לכל מילי, לגבי נפשיה לענין רבית נמי הוי פירא, אבל אי טבעא הוי לגבי מטלטלי ופירי, כל שכן דלגבי נפשיה הוי טבעא. וי"ל, דהכא אמסקנא סמיך, דאסיקנא שאני הלואה כיון דלענין מקח וממכר שויוה רבנן כפירא, לגבי הלואה נמי שויוה רבנן כפירא, דאלמא לענין הלואה לא שרי אלא מידי דהוה טבעא גמור לכל מילי.
ותמהני, דאם כן נחשא נמי ליתסר, דהא שויוה רבנן כפירא לגבי כספא. וההיא דלקמן לאו ראיה גמורה היא, דאיכא למימר דהכי קאמר כיון דלענין מקח וממכר שויוה רבנן כפירא לגבי כספא ונחשא ואפילו לגבי פירי, שויוה רבנן נמי כפירא לגבי הלואה, ותדע לך, דאי לא, לוקמה בדינר של כסף לבית הלל ואפילו לגבי נפשיה כפירא [הוי], כיון דלמקצת מקח וממכר שויוה כפירא דבית הלל כילדותיה דרבי סבירא להו, דאמר כספא לגבי דהבא פירא הוי. אלא דאיכא למימר דשאני דהבא, דכיון דלגבי מקח וממכר לכל המטבעות, בין דכספא בין דנחשא הוי כפירא, לגבי הלואה נמי שויוה כפירא אפילו לגבי נפשיה, אבל כספא אע"ג דהוי כפירא לבית הלל לגבי דהבא, לגבי נחשא מיהא הוי טבעא, וכיון שכן לגבי נפשיה כל שכן דחשבינן ליה טבעא ושרי, והוא הדין לנחשא לזקנותיה דרבי, דכיון דלגבי (טבעא) דהבא טבעא הוי, לענין הלואה נמי חשבינן ליה טיבעא, כך נראה לי לדעת ר"ח והרי"ף ז"ל.
הא דאמר שאני רב דדינרי הוו ליה והוה ליה כהלוני עד שיבא בני: קשיא לי, אם כן מאי קא מבעיא ליה, מתניתין היא בהדיא בפרק איזהו נשך (לקמן עה, א) לא יאמר אדם לחברו הלוני כור חטים וכו', אבל אומר לו הלוני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח, וקיימא לן הכי. וי"ל דדילמא אסתפק ליה אי הלכה כהלל דאסר, וכדתנן התם הלל אוסר, ואיכא אמוראי נמי התם דפסקי כוותיה דהלל, ואמר ליה ר' חייא זיל הב לה דינרין טבין ותקילין, לומר דלית הלכתא כהלל. וא"ת, מעיקרא מאי סבר רב כי יזיף מינה. איכא למימר דמעיקרא הוה פשיטא ליה כתנא קמא, ולבסוף אסתפקא ליה, כך נראה לי.
משער תנא במידי דאוקיר וזיל וכו': וא"ת, אלא מאי כספא פירא, והא קמשער ביה תנא. כדתניא (קדושין יב, א), פרוטה שאמרו אחד משמונה באיסר האיטלקי. י"ל, דלא משער ביה אלא נחשא, משום דנחשא לגבי כספא פירא הוי, וכספא טבעא לכולי עלמא, ונפקא מינה, דהיכא דקאי כספא בשעוריה לגבי דהבא, ולגבי נחשא זיל ויקיר, תלינן יוקרא וזילא בנחשא, ובעינן לשעוריהו פרוטת קדושין בכסף זה, אבל כספא אי דלקא דעתך טבעא הוי לגבי דהבא, היכא משער תנא כספא דהוי טבעא, בדהבא דאיהו פירא לגביה.
מחלוקת בסלעין על דינרין דבית שמאי סברי כספא טבעא הוי ודהבא פירא: פי' דבית שמאי סברי כזקנותיה דרבי, ובית הלל סברי כילדותיה, ופירא וטבעא דקאמר הכא, בין לענין מקח וממכר בין לענין מעשר קאמרינן, וכן דעת הרי"ף ז"ל, ולא לענין מעשר דוקא קאמר כדעת מקצת מרבוותא ז"ל (בעל המאור). ויש לי ללמד, חדא מדמייתי לה הכא, לענין שמעתין קא מייתי לה, ודבר הלמד מעניינו הוא, דאי לענין מעשר דוקא מאי שנייה הכא. ועוד, דאי לענין מעשר דוקא קאמר, לומר דאם בא לחלל זה על זה, משום חשיבות דמעשר לא מחללינן חשיבא על גבי גריעא מיניה, אם כן, מאי קאמר מידי דהוה אכסף לב"ה, דהא כספא בין לבית שמאי בין לבית הלל [טיבעא גמור הוי לענין מקח וממכר, ולגבי דהבא במעשר בלחוד הוא דפליגי, וא"כ _ ש"מ] מאי ראיה קא מייתי מינה להדבא, דאפילו [לגבי] מקח וממכר הוי פירא, אלא ודאי כדאמרנא, כך נראה לי.
לא, לעולם ר' יוחנן הוא דאמר מחללין: ודינר של זהב בדינר של זהב קאמר, כדקאמרינן שאני הלואה, דכיון דלגבי מקח וממכר שויוה רבנן כפירא לבית שמאי, לענין הלואה נמי שויוה רבנן כפירא לבית שמאי, אבל לבית הלל שרי, דהא לדידהו אפילו לענין מקח וממכר דהבא טיבעא הוי. ומיהו כספא בין לבית שמאי בין לבית הלל לענין הלואה שרי, דלגבי נפשיה ליכא מאן דאמר דלאו טבעא הוי, כיון דלגבי נחשא מיהא הוי טבעא אפילו לב"ה. ואנן דקיימא לן כזקנותיה דרבי וכסתמא דמתניתין, חלוקא דב"ש וב"ה איפכא תנינן לה, ב"ש אומרים עושה אותן סלעין דנרים, וב"ה אוסרים, דההיא מתניתין נמי בילדותיה תנא לה, ובזקנותיה דאפיך מתניתין, ההיא מתניתין [נמי] מפכינן, ואיהו נמי [אפכה], כי היכי דלא תיקום מתניתין דהזהב כב"ש, אלא דמשנה לא זזה ממקומה. וכיון שכן קיימא לן בפסק הלכה, כי הא דר' יוחנן דאמר אסור ללות דינר בדינר.
הפורט סלע ממעות מעשר וכו' פירש"י ז"ל אם בא לפורטן כולן יפרוט. וב"ה אומרים לא יפרוט אלא חציין: ואינו מחוור, דאם כן הוו להו בית שמאי לקולא ובית הלל לחומרא, והתם הוה לן לאחשביה בהדי אינך דמסכת עדיות [פ"ד ה'] עם קולי בית שמאי וחומרי בית הלל אלא הכי פירושו, בכל סלע חייב לפרוט, כדי שלא יעלו הפרוטות חלודה בידו ויגיע הפסד למעשר בכך, ובית הלל אומרים אינו צריך, אלא יכול הוא לשייר חציין, כדי שיהא בידו פרוטות מצויות בירושלם. ואע"ג דהפורט קתני, ומשמע דרשות קתני, איכא למימר דאין הכי נמי, דאלו לא רצה לפרוט כלל, לא הטריחוהו חכמים לפרוט בסלעין, דאם כן אף לכתחלה לא יחלל פירות על הפרוטות, אלא שלא הטריחוהו לחזר על הסלעים לעולם, אבל כל שטרח ובא לפרוט, פורט את הכל לב"ש, ולבית הלל חציין. והא דתנן נמי, הפורט סלע של מעשר שני בירושלים, בית שמאי אומרים בכל סלע מעות, ובית הלל אומרים בשקל כסף בשקל מעות, בית שמאי לחומרא ובית הלל לקולא, והכי קאמרי, על כרחו בכל סלע יקח מעות, כדי שיהא מצויות בידו ויוכל להוציאם בכל עת בירושלם, שאלו לא היו מצויות כל כך, חוששין שמא יותיר וישכח ויוציאם מירושלם. ובתוספות [ד"ה בכל] פירוש כדי שלא יתן [הכרע] אחר, כשיפרוט החצי השני, ובית הלל אומרים אינו חייב לפרוט הכל בפרוטות, דחוששין שמא יעלו חלודה.
דבית שמאי סברי הכסף כסף ראשון ולא כסף שני, ובית הלל סברי הכסף כסף ריבה: פירוש בין לבית שמאי בין לבית הלל מחללין סלעין אדינרים, דאלמא דהבא לגבי כספא טבעא, כילודתיה דרבי, דעד כאן לא אסרי בית שמאי אלא משום כסף שני, הא לאו הכי מחללין, ואי אמרת דתרוייהו הוו טבעא לגבי מעשר ומחללין זה על זה אבל לענין מקח וממכר כלהו סבירא להו כזקנותיה דרבי, הא מנא לן. ומאי שנא מעשר, ואי משום כסף ריבה, הא לא משמע הכין, דבית שמאי הא לית להו כסף כסף ריבה, ועוד דאפילו לבית הלל לא שמעינן אלא דמרבינן מיניה כסף שני, אבל לרבות מה שאינו כסף בעלמא שיהא כאן כסף, הא לא שמעינן.
ומיהו לדעת ר"ח והרי"ף ז"ל, דסבירא להו דדהבא בעלמא הוי טבעא, הא לא קשיא, דכיון דבעלמא לגבי פירי ומטלטלי טבעא הוי, ולגבי כספא ונחשא בלחוד הוא דחשיב פירא, שפיר קא מרבינן ליה לגבי מעשר מלשון כסף, אלא דאכתי תקשי לן, דהא לא שמעינן לחד מינייהו דמרבה מיניה כספים מכסף כסף, אלא כספים שניים קא מרבו כנ"ל, ואם זה אמת, דלהאי לישנא לכולי עלמא אית להו כילדותיה דרבי אליבא דר' יוחנן, דהוא ניהו דמוקים לה לפלוגתייהו בהכין, ופלוגתייהו דוקא בסלעים על דינרין, אבל איפכא, כלומר דינרין אסלעין, כולי עלמא אית להו דאין מחללין, דכספא לגבי דהבא פירא הוי, ולהאי פירושא לא תהא לנו ראיה מכאן כלל שיהא דהבא טבעא לשאר מילי לזקנותיה דרבן דהכא משום דתרוייהו אית להו דהבא טבעא הוי כילודתיה דרבי, הוא דקאמרי דמחללין סלעין אדינרין.
תא שמע, הפורט סלע של מעשר שני בירושלם בית שמאי אומרים בכל סלע מעות וכו': השתא קא פריך לתרוייהו, דמהכא שמעינן שמחללין כסף ראשון אכסף שני ואפילו לבית שמאי, וקשיא לר' יוחנן דמוקי פלוגתייהו בהכי. וכן נמי שמעינן מינה דמחללין נמי פירא אדהבא לבית שמאי, דהשתא כספא לגבי נחשא מחללינן, אע"ג דנחשא לגבי כספא פירא הוי לכולי עלמא כל שכן דפירא אדהבא מחללינן, אע"ג דדהבא בעלמא הוי פירא לגבי כספא. וגדולה מזו שמעינן מינה, דאפילו (פירא אטבעא) [טבעא אפירא] מחללינן, דהא כספא טבעא ונחשא פירא ואפילו הכי מחללינן, אלא ודאי ב"ש על כרחין טעמא אחרינא אית להו במעשר, דלא כמר ודלא כמר. ומשני דהכא ליכא לאקשויי כלל לא למר ולא למר, דבירושלם אדרבה טבעא אפירא הוא דמחללין, ומשום הכי מחללין כספא אפרוטות.
והא דמייתינן: מדכתיב בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן: פי' הראב"ד ז"ל בבקר ובצאן, כל דבר שהוא צורך האכילה, והם הפרוטות שהן צריכות להוצאה. ואיני מבין טעמו, ואדרבה, דרשינן ליה (בפרט וכלל) [בכלל ופרט], ואמרינן (לקמן כז, ב) מה הפרט מפורש פרי מפרי וגדולי קרקע אף כל פרי מפרי וגדולי קרקע. אלא נראה לי דלא מבקר וצאן קא מרבינן הכא פרוטות, אלא הכי פירושו, שאני ירושלם דבירושלם מחללין טבעא אפירא, [שעיקרן _ ש"מ] להוצאה הוליכן לירושלם, ואפירי הוא דמחללינן להו דכתיב בבקר ובצאן, והילכך אי משום דאין מחללין טבעא אפירא בעלמא, הכא לא אכפת לן, ואי משום דרחמנא אמר בקר וצאן וגדולי קרקע דוקא, הני מילי מידי דהוצאה, דלא מצי זבין ומפיק אלא לכעין הפרט, אבל לא ליקח [ממנו חלוק _ ש"מ] ולא סנדלין לרגליו, אבל פרוטות לא לצורך עצמן קנאן, אלא לצורך הוצאות מידי דכעין הפרט, ולא אסרה תורה כי הא, כך נראה לי.
אלא דכולי עלמא הכסף כסף ריבה ואפילו כסף שני ואי איתמר הכי איתמר כו', דבית שמאי סברי גזרינן שמא ישהה עליותיו וכו': תמהני מי דחקו לומר כך, לוקמה כאוקימתא קמייתא, דבדהבא פירא או טבעא פליגי בילדותיה וזקנותיה דרבי, ובפירות על דינרין נמי מחלוקת, ושאני פריטי דחריפי טפי. ומכאן נראה לי גם כן, דלכולי עלמא כילודתיה דרבי סבירא להו, ומשום הכי לא בעי לאוקומה בהכין אלא בגזרינן ולא גזרינן. ואין נראה כן מדברי הרי"ף ז"ל. ואי נמי איכא למימר, דלא בעא לאוקומה השתא כאוקימתא קמייתא, משום דקשיא ליה יעשה ולא יעשה, דהוה ליה למתני מחללין ולא מחללין, וכאסיק [ע"ב] מחללין ולא מחללין מבעי ליה, וזה [בש"מ _ יותר] נכון.
ולענין פסק הלכה קיימא לן כזקנותיה דרבי וכסתמא דמתניתין. ואע"ג דמתניתין דמעשר כילדותיה דרבי רהטא, (ההיא נמי) כיון דאפיך רבי מתניתין, ההיא נמי אפכינן, ואיהו נמי אפכא כי היכי דתיקום מתניתין כבית הלל, אלא דמשנה לא זזה ממקומה.
ופסקו ר"ח והרי"ף ז"ל, דוקא לגבי כספא ונחשא הוא דהוי דהבא פירא, אבל לגבי פירא ומטלטלי דהבא טבעא הוי. והביא הרי"ף ז"ל ראיה ממתניתין דמעשר, דליכא מאן דאמר אין מחללין פירי אדינרין אלא ב"ש ואליבא (דר"ח) [דריש לקיש] בלבד, אבל אליבא דר' יוחנן אפילו ב"ש מודו דמחללין, וקיימא לן כר' יוחנן, ומכאן ראיה דדהבא לגבי פירי טבעא הוי, דאינהו לאו לענין מעשר דוקא פליגי, אלא הוא הדין לענין מקח וממכר, וכמו שכתבתי למעלה (מד, ב ד"ה מחלוקת).
אבל מה שכתב רבינו ז"ל בהלכות, וכל שכן דבית שמאי במקום בית הלל אינה משנה, אינו מחוור, דהתם לאו בדהבא פירא לגבי פירי פליגי, אלא דבית הלל סברי טבעא הוי אפילו לגבי כספא כילדותיה דרבי, אבל לזקנותיה דרבי דילמא אף בית הלל הוו מודו דאפילו לגבי פירי ומטלטלי, כפירא משוינן ליה. ועוד, דלההוא לישנא ודאי דבית שמאי משנה, דסתמא דמתניתין כותיה וקיימא לן כסתם מתניתין דכזקנותו דרבי.
וכן מה שכתב הוא ז"ל ראיה מלישנא בתרא, דלכולי עלמא מוקמינן טעמייהו בגזרה שמא ישהא עליותיו, דאלמא כספא ודהבא תרוייהו טיבעא נינהו, וליכא חד מינייהו פירא לגבי חבריה וכל שכן לגבי פירי, אינו רואה מכאן ראיה כלל, חדא דמנא לן דלהאי לישנא סבירא להו לבית שמאי ולב"ה כספא ודהבא טבעא הוו, דילמא טעמייהו משום דסבירא להו כילדותיה דרבי דדהביא טבעא וכספא פירא, ודוקא סעלין אדינרין אבל דינרין אסלעין לא וכדכתיבנא לעיל. ועוד דהא רבינו ז"ל סבור ונראין דבריו דכמחלוקתן של בית שמאי ובית הלל לענין מעשר, כך מחלוקתן במקח וממכר, ואם כן היאך אפשר לומר דתרוייהו הוו טבעא, הא לא כילדותיה דרבי ולא כזקנותיה הוא. ואם דעת הרב ז"ל לומר, דלהאי לישנא בתרא מחלוקתן לגבי מעשר דוקא, לומר דלענין מעשר דוקא הוו בין דהבא ובין כספא טבעא, הא לענין מקח וממכר דהבא פירא וכספא טבעא כזקנותיה, אם כן אין ראיה מכאן לפירי ומטלטלי דעלמא.
וראיתי להרמב"ן ז"ל (ד"ה לא) שטרח להעמיד ראיתו מכאן, וכתב דכונת הרב בזה לומר, דמכל מקום כיון דאיתרבי זהב אפילו לגבי כסף מכסף הכסף, שמעינן דטבעא הוא לגבי פירי ומטלטלי לענין כל מילי, דאי סלקא דעתך פירא הוא לכל מילי, היכי איתרבי מכסף הכסף, והא לא נקרא כסף כלל, ע"כ. ואין לשון ההלכות מוכיח כן. ועוד דאכתי לאו ראיה היא, דמנא לן דמרבינן מיניה כסף מכסף הכסף, דלמא לא מרבינן מיניה אלא כסף שני, וכי מחללי בכספא אדהבא, משום דאית להו כילדותיה דרבי, אבל לעולם (אבל) [אי] סבירא להו כזקנותיה, לא הוה סבירא להו דנחיל סלעין אדינרין, אלא סלעין אסלעין, אי נמי, פריטי אסלעין משום כסף הכסף לרבות כסף שני. ועוד דואי ליכא מאן דאמר דלא להוי דהבא טביע [ו]חשיב קצת משום צורתיה, דאי לא, בכדי לא טרחי ביה ולא טבעי ליה, והילכך כסף מקרי משום דדמי למטבע דחשיב משום צורתיה, והיינו דקיימא לן דאין דינר זהב נעשה חליפין ואין נקנין בחליפין כדאיתא בסמוך (ע"ב), ומטבע נמי קרי ליה. וזה שלא כדברי רבינו האיי גאון ז"ל, דאמר דפירי הוי לגמרי ונעשה חליפין ונקנה בחליפין, וליתא, כדאיתא בגמרא בהדיא, ומכל מקום כיון דיוקרא וזולא שייכי ביה תדיר, שויוה כפירא לגמרי.
וגם הרמב"ן ז"ל (בד"ה ובתוספתא) מביא ראיה לדברי הרב ז"ל מדתניא בתוספתא (פ"ג פ"ז), כל שנקנה קונה. כלומר כל שהוא נקנה ואינו דמים, כגון המטלטלין שהן הנקנין, קונין במשיכתן את הדמים, ולא הדמים שהן הקונין, קונין אותן במשיכתן, וזהו כלל לכל מטבע שבעולם כנגד המטלטלין, בין של זהב בין של נחשת. ולולי שאין דעתי מכריע איני רואה מכאן ראיה, שהרי זה כמתניתין דקתני קונה את המטבע בלא חסר ובלא יתר.
והא דגרסינן נמי בירושלמי (דפרקין ה"א) כל הירוד מחברו קונה את חברו, אין מכאן ראיה, דאע"ג דמטלטלין ופירות ירודין מן הזהב, אין מכאן ראיה, דההיא כילדותיה דרבי אתיא, כדאיתא התם בהדיא, אמר (רב בר רב אשי) [לפנינו: ר' חייה בר אשי] מאן תניתה ר' שמעון ברבי, כלומר, דסבירא ליה דכסף קונה את הזהב, ולההיא סברא ודאי דהבא טבעא גמור הוי ולא קני מידי, דכל שהוא ירוד כנחשת, קונה את שהוא למעלה ממנו כגון את הכסף, דבתר חשיבותא אזלינן לגמרי, אבל לזקנותיה דלא אזלינן בתר חשיבותא, מנא לן דדהבא טבעא אפילו לגבי פירי ומטלטלי. ואי אמרת מכל מקום דהבא לזקנותיה דרבי ככספא לילדותיה, וכי היכי דכספא לילדותיה הוי טבעא לגבי פירי ומטלטלי, דהבא נמי לזקנותיה טבעא הוי לפירי ומטלטלי. לא היא, דלא דמי דהבא לכספא, דכספא אפילו לילדותיה דרבי חריף הוא, (וכן) [ובו] קונין כל מילי, וכתיב נמי (ויקרא כז) ונתן הכסף וקם לו, אלא דלגבי דהבא בלחוד, משום דדהבא חשיב מיניה, שויוה רבנן כפירא להשוות מדותיהן, דירוד מחבירו קונה את חברו. אבל לזקנותיה דאזלינן בתר חריפות, כיון דדהבא לא חריף כשאר מטבעות, דלמא לא שויוה טבעא כלל לענין מקח וממכר.
ותדע לך, דהא ללישנא קמא דמעשר, ב"ש וב"ה בזקנותיה וילדותיה דרבי פליגי, ב"ש כזקנותיה וב"ה כילדותיה, ואפילו הכי מחללין פירות אסלעין לכולי עלמא, ואע"ג דר' יוחנן הוא דאמר מחללין פירות אדנרין, דגמרינן מכסף לב"ה, מכל מקום שמעינן מינה דלא דמי דהבא לזקנותיה לכסף לילדותיה, דהתם ליכא מאן דפליג ביה וטבעא הוי לגבי פירי, והכא פליגי.
עוד הביא רבינו ז"ל ראיה, מדתניא לקמן (מח, א), ר' שמעון אומר טלית קונה דינר זהב ואין דינר זהב קונה טלית. והר"ז הלוי ז"ל דחה דר' שמעון סבר לה כילדותיה דרבי, אלא שאין זה דחוי, דאי הכי אדמהדרינן בתר דיוקי לאשכוחי תנא דסבירא ליה כילדותיה דרבי, לימא ר' שמעון דאמר הכי מפורש. ועוד דהא לא פליגי רבנן עליה כלל, ולא הא מילתא אתא לאשמועינן כי היכי דנימא פלוגתייהו היא, אלא משום אבל אמרו נקט לה, ואיהו אמר מכל מקום כך הלכה, אלמא מילתא פשיטא היא וליכא מאן דפליג עלה. זה תירץ הרמב"ן ז"ל [בד"ה ובתוספתא] ונכון הוא.
ולפי דברי ר"ח והרי"ף ז"ל, הא דאמר לעיל כיון דלגבי מקח וממכר שויוה רבנן כפירא, לאו כולה מקח וממכר קאמר, אלא לגבי דהבא ונחשא בלבד, ומשום דלגבי כלהו מטבעות שויוה כפירא וליכא חד מינייהו דקני ליה, סתם לישניה ואמר דלגבי מקח וממכר שויוה רבנן כפירא, ולגבי הלואה נמי חשבינן ליה כפירא מהאי טעמא, אע"ג דכספא לילדותיה דרבי, ונחשא בין לילדותיה בין לזקנותיה, לא הוי כפירא לענין הלואה, וכמו שכתבתי למעלה (מד, ב ד"ה אלא אי אמרת פירא הוי).
כתב בעל העיטור, יש לבעל הדין לחלוק דכילדותיה דרבי מסתברא, וסתם מתניתין הכסף קונה את הזהב גרסינן, וכן כתוב במשניות מדוייקות שלנו, כך נראה לי. ולכאורה ודאי כך היה נראה, דהא רב אשי דהוא בתרא, אמר כילדותיה דרבי מסתברא, ואע"ג דדחינן לה, דחויא הוא. ועוד דהא מתניתין דמעשר ללישנא קמא ב"ה כילדותיה וב"ש כזקנותיה, וב"ש במקום ב"ה אינה משנה. וללישני בתראי כלהו לכאורה כילדותיה דרבי רהטי, כדכתיבנא לעיל [בד"ה דב"ש].
וגרסינן נמי בירושלמי (דפרקין ה"א) זהו כללו של דבר כל הירוד מחברו קונה את חברו (רב אשי) [ר' חייא בר אשי] מאן תנינא ר' שמעון ברבי תניתא. אמר ליה אבוי חזור בך ותני כהדא דתני ר' חייא הזהב קונה את הכסף, אמר ליה לית אנא חזר בי, דעד הילך כן אתני[ת] יתי הכסף קונה את הזהב. א"ר אידי אבא אבוי דשמואל בעא קומי רבי דנרין בדנרין מאי, אמר ליה מותר ללוות דינרין בדינרין, אמר ר' יעקב בר אבא [לפנינו אחא] (אמר) [אוף] ר' יוחנן ור"ל תרויהון אמרין מותר ללות דינרין בדינרין, קרט בקרט שרי לקן בלקן אסירי.
אמר רב פפא, מאי טעמא דמ"ד אין מטבע נעשה חליפין: פרש"י ז"ל, מאי טעמא דמאן דאמר, דהא ליכא למימר דאית ליה דרב נחמן דאמר לקמן (מז, א) אין קונין אלא בכלי, דאם כן מאי אריא מטבע, ליפלוג בכל דבר שאינו כלי. נראה מדבריו דרב נחמן כלי ממש קאמר, וכל מילי דלאו כלי ממש הרי הוא כפירי לענין חליפין, וכן כתב הוא ז"ל בפירושו בסמוך (שם ד"ה אבל) מפורש.
ואינו מחוור, דאם כן רב ולוי תרוייהו אית להוא דלא כרב נחמן, ועוד דכל הני קשייתא דמקשינן הכא אמאן דאמר אין מטבע נעשה חליפין, הוא הדין דהוה ליה לאקשויינהו אדרב נחמן, ודאקשי נמי לקמן ר' אבא לעולא, אדרב נחמן נמי הוה ליה לאקשויי. ועוד, דאמר לקמן (מו, ב) כל המטלטלין קונין זה את זה, א"ר שמעון בן לקיש ואפילו כיס מלא מעות בכיס מלא מעות, דאלמא כלי לאו דוקא, ואע"ג דריש לקיש למאי (דס"ל מעיקרא) [למאי דמסקינן], כרב ששת סבירא ליה, מכל מקום מעיקרא הוה מהדרינן לאוקומה כרב נחמן, ואם איתא, היאך אפשר, והא איהו בהדיא אמר דכיס מלא מעות בכיס מלא מעות קונין זה את זה. ועד כאן לא מוקמינה ריש לקיש כרב ששת, אלא משום דאמר דמשיכה מפורשת מדאורייתא, הא לאו הכי מוקמינן נמי ריש לקיש כרב נחמן.
ועוד הקשה הרמב"ן ז"ל, [בד"ה אמר רב פפא] מדאמר לקמן, (מז, א), במנא לאפוקי מדרב ששת ביה למעוטי מטבע, ואי מטבע פירות נינהו לענין חליפין, למה לי למכתב ביה למעוטי מטבע, הא אמעיט ממנא. ותו דאמר לקמן (מו, ב), ופירי נמי עבדי חליפין, כיצד החליף שור בפרה, ואי מטבע פירי נינהו, מאי קאמר תו ופירי נמי, דהא שמעינן ליה מכל הנעשה דמים באחר, דהא סלקא דעתיה דכל הנעשה דמים באחר היינו מטבע, ומטבע היינו פירי. ואע"פ שרש"י ז"ל רצה להשמר מקושיא זו, ופירש דחדא קתני והכי קאמר, כל הנעשה דמים באחר דהיינו מטבע, אם נתנם בתורת חליפין כיון שזכה נתחייב בחליפין, וכיצד מחליפין אכתי אינו מחוור, דאין הלשון הולמו, דאמרינן ופירי נמי, ומאי נמי דקאמר. ותו דאכתי למה לי שור ופרה, לימא כיצד החליף מטבע במטבע, אלא אפשר דקא משמע לן דאפילו פירי ממש אין נעשין חליפין. ומכל מקום אכתי תקשי לן כל הנך. אלא ודאי לא אפיק רב נחמן אלא פירות ממש, שאין דומין כלל לנעל, שאין משתמשין בהן ונרקבין ונפסדין ואינן קיימין כנעל, אבל מטבע כעין נעל הוא, דראוי להשתמש בו לתלותו בצואר הבנות ולשקול בו משקלותיו ואינו מתפסד כנעל. וכן כתב רבינו יצחק בעל התוספות ז"ל. והיינו נמי דאמר רב נחמן לא שאנו אלא בכלי אבל בפירות לא, ולא קאמר אבל מידי אחריני לא.
והא דאמר משום דדעתיה אצורתא וצורתא עבידא דבטלא: פרש"י ז"ל משום דהוה ליה כדבר שאינו מסויים. ואיכא למידק עליה, דאם כן מה טעם אינו נקנה, דאפילו דבר שאינו מסויים נקנה הוא בחליפין. ועוד, היכי ממעטינן לה מדכתיב ביה (לקמן מז, ב). והוצרך רש"י ז"ל לפרש, ביה מיעוטא הוא, בו ולא בדבר אחר. ואינו מחוור לי, דאי משום בו ולא בדבר אחר, לא אמעוט מיניה מטבע בפירוש כדאמעוט הנך, מנא לאפוקי מדרב ששת, וכן נמי אינך.
ויש לפרש, צורתא עבידא דבטלא, והוה כדבר שאין גופו ממון דומיא דאותיות, ומשום הכי אין נעשה חליפין ואין נקנה בחליפין. והא טעמא בתר דהדר ביה רב פפא איתמר. והשתא ממעטינן ליה שפיר מביה, לומרה בדבר שקונין ביה, כלומר בדבר שגופו ממון, אבל מטבע לא קני ביה אלא בצורתיה, דדעתיה דאיניש אצורתא, וצורתא כיון דעביד דבטלא לית בה מששא.
אלא אי אמרת בחליפין תרוייהו ליקנו: איכא למידק, ומאן דמפרש רישא בחליפין היכי מתרץ לה. ותו קשה לי, מאי קא מקשה תו מדתנא הכסף אינו קונה את הזהב כיצד וכו'. האי קושיא היינו קמייתא, לומר דסיפא דמתניתין על כרחין בדמים היא ולא בחליפין. וי"ל דמעיקרא הוה סלקא דעתיה דהזהב קונה את הכסף בכל ענין קאמר לה, בין בדמים בין בחליפין, דאי לאו דקני בחליפין, לא הוה תני קונה אלא מחייב, ומשום חליפין תני לשון קונה, וסיפא ודאי בדמים קאמר, ומשום רישא דנקט קונה תנא סיפא נמי לשון אינו קונה, ולעולם אינו מחייב קאמר, והכי קאמר הזהב קונה בכל עניין, אבל הכסף אינו קונה את הזהב בכל ענין, לפי שאינו קונה בדמים. ואקשינן ליה מסיפא, דמכל מקום אי אינו קונה בתורת דמים בלבד קאמר לה, לא הוה ליה למתני סתם אינו קונה, דמשמע אינו קונה כלל. ועוד תניא, כלומר, ואפילו לדידך דאמרת דסיפא דמתניתין אינו קונה בתורת דמים קאמר, הא תניא עלה הכסף אינו קונה את הזהב, כיצד וכו' לא קנה זהב עד שימשוך, דאלמא אינו נקנה הזהב לעולם אלא במשיכה, דאי אמרת בחליפין, כיון דתני קניות דזהב, ליתני עד שימשוך או עד שיחליף, כך נראה לי.
רב אשי אמר לעולם בדמים, וכיון שיש לו נעשה כאומר לו הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח: כלומר, ודאי דבעל הבית פרוטות דליכא עלייהו טיבעא נינהו, וכדקתני יפה דינר וטריסית, אבל (דחנוני) [דשולחני] דינר טבוע הוא, ובדמים הוא ולא בחליפין, שאין מטבע נעשה חליפין, ואפילו הכי ליכא משום רבית, דכיון דהני דבעל הבית לא טביעי שרי, דהוה ליה כפוסק על הפירות ומוזיל גביה, וכיון דאית ליה שרי. אבל אלו היה של בעל הבית טבוע, אע"פ שיש לו, אסור ורבית קצוצה היא. ומדברי הראב"ד ז"ל נראה, דאפילו במטבע, כל שיש לו, בדרך מקח וממכר כי הא שרי, דהא דקאמרינן הכא הוה ליה הלואה, לאו הלואה ממש קאמר, אלא מכר כעין הלואה, אבל בהלואה ממש, ודאי אע"פ שיש לו אסור.
כל הנשום דמים באחר: פירש רש"י ז"ל, כל שרילים לשום אותו כשנותנין אותו דמים באחר, דהיינו מטלטלין, שאין דרך לתת אותן דמים באחר אלא בשומא. אבל ר"ח ז"ל פירש, כל המטלטלין ששמו אותן כשנתנם דמים באחר, כיון שזכה זה נתחייב בחליפין, משום דכיון ששמו אותן סמכא דעתייהו, אבל אם לא שמאום בדמים, לא סמכא דעתייהו ולא קנו. ופסק הלכה כן.
ואיכא למידק, דאם כן היינו חליפין ומקפיד עליהן (לקמן מז, א). י"ל, דחליפין ומקפיד עליה היינו ששמו שזה שוה כזה, אבל כאן לא שיהא מקפיד בהשואת שניהם, אלא בשומתו כמה שוה, כדי שידע כמה שוה וכמה מוזיל ובכמה מחליף. ומכל מקום תמהני, מדקאמרינן (שם) מכור לי באלו, דהשתא לא ידע כמה נינהו כלל, ואמרינן עלה דמים ואין מקפיד עליהן הא קאמרינן דקני, חליפין ומקפיד עליהן מאי, משמע דחליפין ואין מקפיד עליהן, כענין מכור לי באלו שאינו מקפיד כלל, פשיטא ליה נמי דקני, ולא מבעיא ליה אלא במקפיד, וצריך תלמוד.
הא שמעתא כולה דכל הנעשה דמים באחר פירשתיה בפרק קמא דקדושין (כח, א) בס"ד.
הא דאמרינן: מכור לי באלו כיון דלא קפיד כחליפין דמו: לאו למימר דמדין חליפין קני, דדמים נינהו, כדאמר בסמוך דמים ואינו מקפיד עליהן הא קאמרינן דקני, ומדר' יוחנן הוא דקנו, כדאיתא במסקנא, וכן נמי לא דמו לחליפין לומר שחליפין לא קפיד בהן קאמר, אלא משום דקיימא לן דחליפין קנו ודמים לא קנו, אמרינן הכא דדמים כאלו קונין כמו שהחליפין דעלמא קונין וכענין שאמרו לעיל (מו, ב) יש דמים שהם כחליפין.
דאמר ליה חמור בפרה וטלה ומשכה לפרה ולא משכה לטלה דלא הוה ליה משיכה מעלייתא: ומפני שאין החמור ראוי ליחלק לא קנו כלל, אבל אלו אמר ליה פרה וטלה בכור חטים, ומשכה לפרה ולא משכה לטלה, קנה חטים כנגד הפרה. וכדאמרינן בקדושין (כז, א), מכר לו עשר שדות בעשר מדינות, כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן, ואמרינן עלה, לא שנו [אלא שנתן לו דמי כולן, אבל לא נתן דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו, אלמא] אע"פ שהוא מקח אחד, אם החזיק במקצתו ונתן דמיו קנה אותו מקצת, ולא אמרינן כיון שהמקח אחד לא קני לחצאין.
וא"ת, ולקני הכל באותו מקצת דמים, והכא נמי ליקני חמור במשיכת הפרה, דהא קיימא לן כר' יוחנן (לקמן מח, ב), דאמר ערבון כנגד (כלן) [כולו] הוא קונה. י"ל דהתם ערבון הכא דמים, וכן דעת ר"ח ז"ל בפרק השוכר את האומנין, דיש חלוק בין ערבון לדמים. אבל לדברי הגאונים הראשונים ז"ל שאמרו, שערבון הוא פריעת סתם מקצת דמי המקח, וכמו שפירש רש"י ז"ל לקמן (שם, ד"ה ערבון).
איכא למידק עדיין, הכא ליקני כולו, דהא משך מקצת דהיינו הפרה, ומיד נקנה חמור בכל מקום שהוא, וכשמת מת ללוקח. ומיהו ההיא דעשר שדות לא קשיא להו, דהא תירצה הר"ז הלוי ז"ל (לקמן עז, א), דהיינו טעמא, לפי שהן שדות מוחלקות, אבל בשדה אחת קנה הכל בפריעת מקצת הדמים סתם, ומכל מקום הא דהכא ק"ל. ואולי נאמר, דהכא בדעיילי ונפקי האי אחמור והאי אפרה וטלה היא, וכיון שכן לא קנה בדבר הראוי ליחלק אלא כנגד מעותיו, ובדבר שאינו ראוי ליחלק כחמור, לא קנה כלל, שלא עלתה על דעתם להיות שותפים במקח זה, וכדאסיקנא התם בפרק השוכר (לקמן עז, ב) בההיא דזבן חמרא לחבריה, כן נראה לי..
הכי גרס ר"ת ז"ל: גאולה זו מכירה שנאמר לא יגאל ולא ימכר: דדרשינן ליה בבכורות (לב, א), שאינו נמכר לא חי ולא מת שחוט וכו', כדאיתא התם. ולא גרסינן אם לא יגאל ונמכר בערכך (ויקרא כז, כז), דההוא אדרבה פדייה משמע ולא מכירה.
מרוקא: יש מפרשים עביט של מימי רגלים, ויש מפרשים כלי שעושין מגללי בקר. ור"ח ז"ל פירש גרעינה [של תמרה] שבה מחליקין חוטי תפר וכן פירש בערוך [ערך מרקא].
אמר ר' יוחנן מעות קונות דבר תורה: פירשו ר"ח והרי"ף ז"ל, קל וחומר אם גופו קונה ממונו לא כל שכן. ואיכא למידק, הא מטלטלין דאינן נקנין בשטר כדאיתא בריש פרק הספינה (ב"ב עו, א וכפי' בד"ה שטר) ואע"פ שגופו נקנה בשטר, כדתנן [קדושין יד, ב] עבד עברי נקנה בכסף ובשטר. וי"ל דשטר לא שייך במטלטלי משום דלא מסיימי. אלא ודאי [הא] איכא למפרך, נכרי לישראל יוכיח, שקונה גופו בכסף כדאיתא בקדושין (כב, ב) מדכתיב מכסף מקנתו, וממונו לא קני אליבא דר' יוחנן אלא במשיכה, ולעמיתך בכסף לנכרי במשיכה, כדאיתא בבכורות (יג, א), ומה ישראל בחדא אף נכרי בחדא (מו, ב ד"ה סבר).
ורש"י ז"ל פירש למעלה בשמעתא דכל הנעשה דמים באחר, (מו, ב ד"ה סבר) דדייק לה ר' יוחנן מהקדש דכתיב (ויקרא כז, יט) ונתן הכסף וקם לו. ואיכא למידק, דהדיוט מהקדש לא גמרינן, וכל שכן בזו דבהדיא אמעיט הקדש מקרא דלעמיתך, וכדממעטינן הקדש מאונאה (לקמן נו, ב). אלא מסברא קאמר, לפי שרוב הקנינין נעשין בכסף, והיינו דלר' שמעון בן לקיש בעינן מאי טעמיה, ולא בעינן אדר' יוחנן.
מפני מה אמרו משיכה קונה: כלומר, משיכה לבדה, ואין צריך למעות, שהיה בדין שלא יקנה אלא במשיכה ומעות, כי היכי דלא ליעקרוה לדבר תורה לגמרי, אלא דאי אמרת לא ליקני אלא במעות ומשיכה, פעמים שימשוך לוקח עד שלא נתן מעות, ויאמר לו למוכר נשרפו חטיך בעליה.
גזרה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה: וא"ת, אם כן חליפין היאך קנו, ליחוש נמי לכך. י"ל כיון דבחליפי סודר ליכא למיחש, דהתם ודאי טרח מוכר ומציל, דכיון דאכתי לא שקיל זוזי, מסתפי דלא ליחות עם לוקח בדינא ודיינא, וכיון דבחליפי סודר ליכא למיחש, אף בשאר חליפין לא תקינו, דלא פלוג רבנ. ובאגב נמי לא חששו משום האי טעמא גופא.
ואמר רבא אנו אין לנו אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו: מה שהוצרך רבא לומר אנו אין לנו, שלא תאמר כיון שאין רוח חכמים נוחה הימנו מוסרין אותו (ללוקח) קצת, קא משמע לן שאין בו אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו בלבד, לפי שהוא ממחוסרי אמנה.
הא דאמר רב חסדא כגון שיחד לו כלי להלואתו: פירש רש"י ז"ל, דאי בהלואה גרידא ליכא קרבן שבועה הואיל ונתנה להוצאה, אבל ייחד לו עליה הויא ליה דומיא דפקדון. ואינו מחוור, דהא לא בעינן דבר מיוחד באפי נפשיה כפקדון, דתנן (שבועות לו, ב), אנסת ופתית את בתי והוא אמר לא אנסתי ולא פתיתי, והוא אומר משביעך אני ואמר אמן חייב, ור' שמעון פוטר לפי שאין אדם משלם קנס על פי עצמו, אמרו לו [אע"פ שאינו משלם קנס על פי עצמו משלם בושת ופגם על פי עצמו], אלמא אע"ג דלא מיוחד כפקדון, אם כפר חייב עליו קרבן שבועה. ואמרינן נמי בריש פרק נערה שנתפתתה (מב, א) בעא מיניה אביי מרבה, האומר לחברו אנסת ופתית את בתי והעמדתיך בדין ונתחייבת לי ממון מהו, כיון שעמד בדין ממונו הוי וחייב או דילמא קנסא הוי ופטור, אלמא כל שאינו קנסא חייב.
אלא ודאי אפילו אהלואה גרידתא חייב, והכא היינו טעמא דרב חסדא דאוקמיה ביחד לו כלי, משום דמשמע ליה הכין מדלא אהדריה קרא, דאי בכופר בהלואה עצמה, אמאי לא אהדריה קרא, אלא שמע מינה דכאן שיחד לו כלי הוא, והיינו טעמא דלא אהדריה לאשמועינן דאין מעות קונות. ואי נמי יש לפרש, דמשמע ליה מדכתיב הגזלה אשר גזל או את העושק דמשמע הידוע, לומר שנתיחד, דאי בהלואה גרידתא ובשכר שכיר גרידתא, הא לא משלם המלוה ממש, שמלוה הוא ולהוצאה ניתנה, אלא ודאי כגון שייחד לו כלי לעשקו ולהלואתו.
וא"ת, אכתי מאי קא דייק מהכא דלא קני, דילמא התם הוא משום דאין המעות בעין דליקנו אלא מעות הלואה, ומעות מלוה אינן קונות, כדאיתא התם בקדושין (מז, א), ושוין במכר שזה קנה, ואי מלוה להוצאה ניתנה במה קנאה. וי"ל, דמיירי כגון שיחדו לו בשעת הלואה, ואי נמי שיחדו לו לשכיר בשעת שכירות, וקסבר אינה לשכירות אלא לבסוף (קידושין מח, ב).¨עי' רשב"א ור"ן.
מהא דאמרינן לעיל (מז, ב), אי אמרת בשלמא מעות קונות משום הכי קאי באבל אמרו, משמע שאין מוסרין אותו למי שפרע אלא כשקנה דבר תורה, אבל כל היכא דמדינא לא קנה אף למי שפרע אין מוסרין אותו, והא דאהדרינן דברים ומעות קאי באבל, והא דאהדרינן דברים ומעות קאי באבל, לריש לקיש הוא דאמר הכי, אבל לר' יוחנן לא הוי טעמא אלא משום דמעות קונות, ואנן כר' יוחנן סבירא לן. והכי נמי משמע מדגרסינן בירושלמי במסכת קידושין (פ"ב ה"ה) קדושי מלוה לחומרין (דאשה אינה מקודשת) בקרקעות לא קנה במטלטלין אין מוסרין אותו למי שפרע, אלמא משום דמלוה אינה קונה אין מוסרין אותו למי שפרע. וכן נראה מדברי הרי"ף ז"ל, דברים בלא מעות לא קאי באבל, ואפילו דברים ומשכון לא קאי באבל, והביא ראיה מההיא אמתא דזבון (אתו) בני רב הונא ואותיבו נסכא עילוה, דאסיקנא התם בקדושין (ח, ב) נסכא אין כאן פריטי אין כאן. ומשמע, דיכול מוכר לחזור בו ואין מוסרין אותו למי שפרע, דאם איתא, מימר הוה אמר להו התם, פריטי אין כאן נסכא אין כאן ומקבל עליו מי שפרע.
ומיהו איכא למידק, מהא דאמרינן לקמן בפרק איזהו נשך (עד, א), האי סיטומתא קניא, למאי הלכתא, רב חביבא [אמר] למיקנא ממש, ורבנן אמרי לקבולי מי שפרע, אלמא אע"ג דמדינא לא קניא מוסרין אותו למי שפרע. ואמרינן נמי בההוא פרקא (שם ע"ב), ההוא גברא דיהב זוזי אנדונייתא דבי חמוה, כלומר, נתן מעות לשליח למזבן ליה בגדים הצריכים לנדונייתו, לבסוף (ולא) [זל] נדונייא, אתא לקמיה דרב פפא וכו', ואסיק רב פפא דמשלח זה אי לא פסק כשער הגבוה שקיל כדמעיקרא, ואי לא, מקבל עליו מי שפרע, אע"פ שלא היתה נדונייא לשליח זה באותה שעה ולא קנו לו למשלח מעותיו.
ואולי בזו נוכל לומר, דנדונייא דבר מצוי הוא הרבה כל ימות השנה, ופוסקין עליו שאע"פ שאין לזה יש לזה, והרי זה כמי שיש וכענין שאמרו (לקמן עב, ב), בזבל שפוסקין עמו על הזבל כל ימות השנה, ועל ההיא מתניתין הוא דאייתו ליה להאי עובדא דנדונייא. והיינו נמי דאקשו ליה רבנן לרב פפא ואי לא פסק כשער הגבוה מקבל כדמעיקרא, מעות נינהו ומעות לא קנו, ואם אין פוסקין עליו לפי שאין לו, דעדיפא מינה הוה להו לאקשויי, (והוא) [והא] דבר שלא בא לעולם הוא, אלא דבהא איכא לדחויא, דדילמא רבותא קאמר ליה הכין, דאפילו בדאית ליה לא קנה, דמעות אינן קונות. ואע"ג דאמרינן [לעיל טז, א] מה שתעלה מצודתי מכור לך לא קנה, התם אין הדגים מצויים לצוד כל כך כמו שהנדונייא מצוייה תדיר בשוק, ומכל מקום ההיא דסיטומתא קשיא, וצריך עיון.
נתנה לבלן מעל, ואמר רב בלן דוקא: כלומר, משום דאינו מחוסר משיכה. והא דלא מוקי לה בכל בעלי אומניות ובבלן נכרי, משום דרישא דמתניתין בישראל מיירי, כדקתני (מעילה כ, א) נתנה לחברו הוא מעל וחברו לא מעל. וא"ת, בלן נמי הא מחסרא חזקה. י"ל, שכירות קרקע נקנה בכסף, כדאיתא במרובה (עט, א). וכדמוכח במעשה דר"ג וזקנים דבריש מכלתין (יא, א).
אבל מידי אחריני דמחוסר משיכה לא: וא"ת, כיון דתקינו רבנן משיכה ואמרו מעות אינן קונות, מאי קשיא לר' יוחנן, דמדינא לא מעל, כיון דלא קנה, דהפקר בית דין הפקר, והם עשו מעות אלו כמי שאינן שלו לענין קנייה. י"ל, דלענין מעילה דאורייתא לא תקינו.
מהא דאקשינן: והא בעי לממשך תספורת: דקדק ר"ת ז"ל שהסופר ומלמד תינוקות שמשכו הבעלים כלי תשמישן, כגון קסת הסופר וקולמוסו וכלי תשמישו, קנו ואינן יכולין לחזור בהן, דומיא דספר שמשכו ממנו תספורת. ויש לפרש אינו אלא [שכירות] (תספורת) שהוא נקנה במשיכה למאן דאמר קנין גמור במשיכה, כדאמרינן לענין קרקע (ב"ק עט, א) כשם שהקרקע נקנה בכסף כך שכירות קרקע נקנה בכסף, ומכיון שמשך תספורת לשכירות מעל. הרמב"ן ז"ל.
ורבינו יצחק בעל התוספות גם כן אינו נראה לו כדברי ר"ת ז"ל, דלא גרע מעבד עברי שמגרע פדיונו ויוצא [קידושין יב, ב] ואע"פ שיש לחלק, דהתם הוא משום עבדי הם ולא עבדים לעבדים (לעיל י, א) אבל כיון שהוא קבלן, אפשר שאינו יכול לחזור בו לפי שאינו עבד, כיון שאינו לא שכיר יום ולא שכיר שעות אלא קבלן, אבל מכל מקום אינו נראה כן, דהכא אינו אלא שהוא יכול לעכב המספריים עד שיספרנו, שהמספריים קנויים לו, והוא הדין לסופר שהקולמוס קנוי לו, אבל סופר יכול לחזור בו.
ולענין פסק הלכה פסק הרי"ף ז"ל, דאע"ג דקיימא לן כר' יוחנן דאמר מעות קונות דבר תורה, כל זמן שלא משך לוקח למקחו, אם נאנס, למוכר נאנס, משום דהעמידוה חכמים ברשותו עד שעת משיכה, וכדאמרינן (לעיל מז, ב) אוקמוה רבנן ברשותיה כי היכי דליטרח. ומשנה שלמה שנינו בפרק אותו ואת בנו (חולין פג, א), בארבעה פרקים בשנה משחיטין את הטבח בעל כרחו, לפיכך אם מת, מת ללוקח. ואקשינן עלה בגמרא אם מת מת ללוקח והא לא משך, ופרקינן כר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות, ובד' פרקים הללו העמידו דבריהם על דין תורה, וקתני סיפא בהדיא, אבל בשאר ימות השנה אם מת מת למוכר. ואע"ג דעיקר תקנתא ודאי למוכר תקנוה, שאם יתייקרו שיכול לחזור בו, כדי שיטרח ויציל, מכל מקום כיון שהעמידוהו ברשותו, הרי זה שלו עד שימשוך לוקח.
ור"ח ז"ל כן כתב, ועוד הוסיף ז"ל לומר, דאפילו לר' שמעון דמוכר יכול לחזור בו ולא לוקח, אי איתניסו, למוכר איתניסו, כיון דקיימי ברשותיה לחזור, ועד כאן לא פליגי רבנן ור' שמעון, אלא דר' שמעון סבר, מוכר הוא דמצי הדר ביה משום יוקרא, דיכול לומר, הואיל ואי מיתנסי אכתי דידיה נינהו, ולא זכה לוקח, אבל לוקח לא מצי הדר ביה משום זולא, דמאי אית ליה למימר, דהא קנו ליה מעותיו, ומשום תקנה דיליה הוא דאוקמיה רבנן ברשות מוכר דליחייב באונסין עד שעת משיכה, ורבנן סברי כשם שתקנו משיכה במוכרין שיהו יכולין לחזור בהן משום יוקרא, כך תקנו משיכה בלקוחות, שכל זמן שלא משך, יכולין לחזור בהן אע"פ שלא נאנסו, אבל נאנסו ודאי לכולי עלמא לוקח חוזר, דאי לאו הכי לא טרח ומציל, ע"כ. והראב"ד ז"ל כן הורה, אע"פ שחולק מתחילה חזר להורות כדברי הגאונים ז"ל.
ולענין קבלת מי שפרע. אם נאנסו, אפילו מי שפרע אינו מקבל עליו לוקח, שהרי אין המוכר מעמיד לו מקח. וכן כתב רב האיי גאון ז"ל בספר המקח בשער י"ג. ור"ת ז"ל הוסיף (עיין תוס' מז, ב בד"ה אי) שאינו מקבל מי שפרע אלא החוזר בו משום יוקר וזול, אבל מחמת פחד אונס, אע"פ שחזר מקודם הגעת אונס, אינו מקבל מי שפרע כלל. והביא ראיה מההיא עובדא דלקמן (מט, ב), בההוא דזבן חמרא ושמע דבעו למנסביה דבי פרזק רופילא, ואתא לקמיה דרב חסדא ולא אמר ליה דלקביל עליה מי שפרע. וכן כתב כאן מפורש הראב"ד ז"ל.
ואין להקשות על זה דמעובדא דשומשמי דאמרין ליה רבנן לרבא ולקביל עלה מי שפרע, ואע"פ שנאנסו כבר, דשאני התם דברשותו נאנסו, ואם אין חזרתו חזרה קודם שנאנסו, אף חזרתו של אחר שנאנסו אינה חזרה, שברשותו נאנסו. ומכל מקום מההיא דפרזק רופילא אינה ראיה, דאיכא למימר לא באו לשאול אלא אם כדבר רבנן ואם כדבר ר' שמעון, והיינו דאמר להו רב חסדא, כדרך שתקנו משיכה במוכרין, כך תיקנו משיכה בלקוחות, אבל לא הוצרך לפרש להם מעתה שיהא צריך לקבל עליהם מי שפרע, דפשוט היה אצלם שהחוזר בו מקבל עליו מי שפרע, ודרבא נמי דכוותה היא דאמר לא מבעיא שומר שכר דלא הוה, אלא אפילו שומר חנם נמי לא הוי, ולא אסיק בפירוש דמקבל עליו מי שפרע, משום דפשוט הוא, וכי אמרו ליה רבנן וליקביל עליה מי שפרע, אמר להו אין הכי נמי, וכן כתבו הגאונים ז"ל בההיא דפרזק, דמי שפרע מקבל, ובהדיא כתב ר"ח ז"ל, אמר ליה רבא חסדא ללוקח אי דהדר קביל עלך מי שפרע דהא לא משכת, וכן אמרו משמו של רבינו האיי גאון ז"ל.
אלא ש"מ כאן בספר נכרי כאן בספר ישראל: ור' יוחנן מוקי לה אפכא וכדקאמר לוי במתניתי' נתנה לסיטון מעל.
אלא קשה לריש לקיש וכו': הא דלא אוקמה בסיטון נכרי, כתוב בתוספות דסיטון הוא המוכר בלח כגון יין ושמן, וכדתנן (ב"ב פח, א) הסיטון מקנח מדותיו וכו', ואמר רשב"ג לא שנו אלא בלח וכו', ואין לוקחין יין מן הנכרי, וכן שמן היה אסור מתחלה (ע"ז לה, ב). ואינו נכון, שנצטרך להעמיד מתניתין דלוי בזמן שהיה השמן אסור. ועוד, דאפילו מעיקרא לא נאסר בהנאה, והרבה לוקחין אותו לדברים אחרים. ועוד, שהסיטון אינו מי שמוכר בלח בלבד, אלא המוכר הגדול שמוכר לחנונים הוא הנקרא סיטון, ואמרו כי אדרבה על שם שמוכרין תבואה נקראין כן, שהחטים בלשון יון נקרא סיטון. וי"ל דמכל מקום כיון דנקט סיטון ולא נקט שאר בעלי אומניות כגון ספר וספן משמע ליה ישראל.
ר' יהודה אומר דיו שיקנה כנגד ערבונו: פירש רש"י ז"ל לא זה יכפול ולא זה ימחול אלא [לא זה ולא זה יכולין לחזור מלקיים מן המכירה] כנגד מעותיו וחוזרין על השאר. נראה שהוא ז"ל סובר, דאסמכתא דלא קניא אפילו בדיהיב ליה, דאמר ליה זה קנוי לך אם לא עשיתי כך וכך, או אם תעשה כך וכך לא קנה, דיש אומרים דבדיהיב ליה קנה, ולא נחלקו ר' יוסי ור' יהודה אלא באכפול לך ערבונך, אבל בערבוני מחול לך לא פליגי, והלשון דיו שיקנה כנגד ערבונו מסייעם קצת.
ומיהו נראין דברי רש"י ז"ל, ומתניתין דפרק איזהו נשך ומאי דאתמר עלה בגמ' מסייעו, דתנן התם (לקמן סה, ב) הלוהו על שדהו ואמר לו אם (נתת) [אי אתה נותן] לי מכאן ועד יום פלוני הרי היא [שלי הרי היא] שלו, ואמרינן עלה בגמרא (סו, א), והא אסמכתא היא, ואוקימנא בדאמר ליה מעכשיו, והלוהו על שדהו, דהעמידו בשעת הלואתו, ולוקח אוכל פירות משמע, אלא אם תדחוק, דשאני ארעא דלעולם בחזקת מריה קיימא. ועוד יש ראיה לדברי רש"י ז"ל, מדתנן בפרק גט פשוט (ב"ב קסח, א), מי שפרע מקצת חובו וכו', הגיע זמן ולא פרע, ר' יהודה אומר לא יחזיר, ומפרש טעמא בגמרא, משום דאסמכתא היא ולא קניא, וההיא בשאמר לו אם לא פרעתי מכאן ועד יום פלוני, החזיר לו שטרו ומעות שנתתי לו יהו מתנה, דאי לא, אפילו תמצא לומר אסמכתא קניא, לא יחזיר, דשטר שלוה בו ופרעו הוא, ואחר שנמחל שעבודו אינו חוזר ומשתעבד בו (יז, א). ומיהו מסתבר לי בההיא, דעיקר האסמכתא על חזרת השטר היא, וכבר הארכתי בה בנדרים פרק ד' נדרים גבי מתפיס זכותיה בי דינא, והרמב"ם ז"ל כן כתב.
אבל בתוספתא נראה מפורש כדברי רש"י ז"ל, דתניא התם (במכלתין פ"א ה"ט) הנותן ערבון לחברו על הבית ועל השדה ואמר לו, אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני אין לי בידך כלום, והלה כותב לו אם אחזור בי הריני כופל לך ערבונך, והגיע זמן ולא נתן יתקיים התנאי, דברי ר' יוסי, א"ר יהודה היאך זוכה בדבר שאינו שלו, אלא נותן לו ערבון שלו, אלמא אע"פ שלא השלים לוקח התנאי, ולא נתן לו מעות (בשלום) [בשווי ה]מקח, אפילו הכי לא קנה מוכר את הערבון לדברי ר' יהודה, אלא נותן לו ערבון שלו, ואע"פ שהיה ערבון תחת ידו, אלמא אפילו במחול לך מחלוקת, והלכה כר' יהודה. אבל הרמב"ם ז"ל (פי"א מהל' מכירה ה"ד) חלק בדבר.
והרמב"ן ז"ל כתב (בד"ה ר' יהודה) דלוה על משכון ואמר לו אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני אין לי בידך כלום ולא לך בידי אלא יצא משכוני כנגד מעותיך, הגיע זמן ולא נתן לו, קנה המשכון, והביא ראיה מן התוספתא (שם) דקתני המלוה את חברו על המשכון ואמר לו אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני אין לך בידי כלום, הגיע הזמן ולא נתן הגיעו משכון בין רע בין יפה, ולא מצינו ר' יהודה שנחלק בה. ונתן הוא ז"ל טעם בדבר, מפני שבעל חוב קונה את המשכון המטלטלין מעכשיו כדר' יצחק, לפיכך כל התנאים שהם מתנים עליו קיימים. ובהכי שייכא שמעתא דפסחים דמשמע התם (לא, א), דבמשכון מטלטלי, אי זבין או אקדיש מלוה אם לא פדאי לוה והוחלט בידו קנה לוקח, דלמפרע הוא שלו מדר' יצחק, דאמר מהשתא יש לו קנין בגויה, מה שאין כן בהלוהו על שדהו שאינו כמוכרו לו מעכשיו, שאין אדם עשוי למכור קרקעותיו, והיינו מתניתין דהלוהו על שדהו ומאי דאתמר עלה בגמרא.
הא דאמר ר' יוסי נתקיימו התנאים: איכא למידק, ואפילו אמר מעכשיו דליכא אסמכתא, במה קנה, ובמה הוא מתחייב בכפל. והרמב"ן ז"ל פירש (בד"ה נתקיימו) בדאמר ליה אכפול לך ערבונך שתקנה בקרקע שלי כפלים במעותיך.
ירושלמי (דפרקין ה"ב): ר' יעקב בר אידי ור' אבהו בשם ר' יוחנן טבעת אין בו משום ערבון. פי', לפי שהטבעת אין דרכו לתת אותו בתורת דמים אלא בתורת משכון, ומשום הכי לא קנה, והוא הדין לנסכא ולכל מילי דלאו טבעא. והכין נמי משמע בירושלמי במסכת שביעית (פ"י ה"ד), דגרסינן התם, ר' זירא א"ר אבהו בשם ר' יוחנן הנותן ערבון טבעת לחברו ורוצה לחזור בו,חוזר ואינו מקבל מי שפרע. ר' זעירא בעי קומי ר' אבהו זהוב אמר ליה טבעת. אמר ליה מה בין זהוב לטבעת. א"ל זהוב דרכו להשתנות, טבעת בעינה היא. פי' שאם נתן לו זהוב ערבון בדרך משכון, כיון שדרכו להשתנות ולתתו בתורת דמים קני, דכמעות דמי, אבל משכון מטלטלי לא. וזה כדברי הרי"ף ז"ל (הובא לעיל ע"א בד"ה הא דא"ר חסדא) שאמר בדברים ומשכון לא קאי באבל אמרו.
הא דמותבינן לרב מדר' יוסי בר' יהודה דאמר מה תלמוד לומר הין צדק וכו' אלא שיהא הין שלך צדק: איכא למידק, דההיא אפילו לר' יוחנן קשיא, דאלו לר' יוחנן דברים אין בהן לכל היותר אלא משום מחוסרי אמנה אבל עשה לא, ואלו לר' יוסי בר' יהודה קאי נמי בעשה, תירץ הראב"ד ז"ל, דהכי קא מותבינן, בשלמא לר' יוחנן איכא למימר דאפילו בעשה נמי קאי כר' יוסי בר' יהודה, והא דקאמר יש בהן משום מחוסרי אמנה לדבריו דרב קאמר, אבל לרב ודאי קשיא, דאפילו עשה נמי אית בה. ופריק אביי דלכולי עלמא לא קאי בעשה, דההיא דר' יוסי שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב קאמר. והיינו דכתב הרי"ף ז"ל טעמיה דאביי בהלכות, לומר דפירושיה דאביי בין לרב בין לר' יוחנן איתיה.
הא דפריק רב פפא מודה ר' יוחנן במתנה מועטת דסמכא דעתיה: לאו למימרא דבמכר לית בה משום מחוסר אמנה, אלא לרבותא בעלמא נקט ליה לרב פפא מתנה, לומר דאפילו במתנה דפירש ר' יוחנן בהדיא דיכול לחזור בו, מודה הוא דאינו מותר לחזור אם היא מתנה מועטת, אבל במכר ודאי אית ביה משום מחוסרי אמנה, בין במכר מעט בין במכר רב, כך נראה לי. ובתוספות פירשו, דהכי קאמר, מודה ר' יוחנן במתנה מועטת וכל מכר כמתנה מועטת היא.
וקיימא לן כר' יוחנן. וכתב הר"ז הלוי ז"ל, דדוקא בחד תרעא, אבל בתרי תרעי לא, והביא ראיה מדר' שמעון דקאמר (לעיל מד, א) מי שהכסף בידו [ידו] על העליונה, כלומר מוכר, אבל לוקח לא, ואפילו הכי אסיקנא בשלהי איזהו נשך (עד, ב) דמודה ר"ש בתרי תרעי דאפילו לוקח יכול לחזור בו, ומדר' שמעון נשמע לדידן, דמאחר שנשתנה השער קליש ליה אסורא. ואינה ראיה, דהתם כיון דתקון רבנן חזרה אצל המוכר בין בחד תרעא בין בתרי תרעי, דינא הוא דליתקון נמי אצל הלקוחות היכא דאית ליה פסידא מיהא, דהיינו בתרי תרעי, אבל הכא מאי שנא חד תרעא מאי שנא תרי תרעי, כל שאינו עומד בדבורו הרי הוא ממחוסרי אמנה, דמאן דזבן ומזבין סמכא דעתייהו דלוקמו מקח זה לזה. ותדע לך, דהתם נמי בין לר' שמעון בין לרבנן, אפילו בתרי תרעי קבולי מקבל מי שפרע, אלמא חייב הוא להעמיד דבורו אפילו בתרי תרעי, כך נראה לי.
עוד הביא הרב ז"ל ראיה, מעובדא דבני רב הונא בר אבין (קדושין דף ח, ב) דזבון אמתא ואותיבו נסכא עלה, לבסוף אייקר אמתא, אתו לקמיה דר' אמי ואמר להו פריטי אין כאן נסכא אין כאן. דאם איתא דבתרי תרעי אית בהו משום מחוסרי אמנה, היאך אמר להו הכי, דמי גריעי דברים ומשכון מדברים לחודייהו. וזאת הטענה בעיני חלושה מאד, דאטו אינהו הוו הדרי בהו דלימא להו דיש בדבר משום מחוסרי אמנה, אדרבה אינהו בעו לקיים מקח, ומוכר הוא דבעי למהדר ביה, משום דאייקר אמתא, ובני רב הונא הוו בעו מיניה דר' אמי אי מצי הדר ביה מוכר אי לאו, ואמר להו אין, ואלו לא היה מוכר יכול לחזור בו בלא קבלת מי שפרע, נמי ודאי הוה אמר להו, כדי שיזהרו להעמיד את המוכר למי שפרע, וזו היא שדקדק ממנה הרי"ף ז"ל (כנ"ל מח, א בד"ה הא דא"ר חסדא) דדברים ומשכון אינו מקבל עליו לקבל עליו כלום, אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו, למה ליה לר' אמי למימר להו שהמוכר החוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו, ואלו היה המוכר עכשיו בפניו שמא היה אומר לו כדי שלא יחזור בו. אלא מסתברא דבין בחד תרעא בין בתרי תרעי אית ביה משום מחוסרי אמנה, וכן דעת הראב"ד ז"ל.
בההוא מעשה דשומשמי. אסיקנא דלאו הכין הוה מעשה כדסבירא ליה מעיקרא, דהא דאמרינן אמרו ליה רבנן לרבא ליקבל עליה מי שפרע וכו' לא היו דברים מעולם, ולא אתברר בגמ' עובדא כי ההוא מאי דיניה, וכתב הרי"ף ז"ל בהלכות משמיה דרב האי גאון ז"ל, דרב פפי ורבינא למיפלג אדינא דלישנא קמא אתו, ולומר, דבכי ההוא מעשה, מוכר מיחייב באחריותן, דכהלואה נינהו גביה, דהא לאנפוקינון יהבינון ניהליה לוקח למוכר להנהו זוזי, ועד דמקבל עליה מי שפרע, לאו כל כמיניה דמוכר דלימא ליה ללוקח תא שקול זוזך, אלא ברשותיה קיימי, ואי איתניסו איתניסו ליה, ואע"ג דמשלם, מקבל עליה מי שפרע, דהא אינו מעמיד לו מקח.
ומכל מקום אם קבל עליו מי שפרע ונאנסו לאחר מכאן, נראה מלשון הרב דנאנסו לבעל המעות, ומסתברא דוקא כשהמעות שנתן לו עדיין בעין ולא הוציאם, דכיון שקבל עליו זה מי שפרע, הרי המעות אלו ברשות הבעלים, אבל אם הוציאם כבר, אע"פ שייחד מעות אחרים תחתיהם וקבל עליו מי שפרע ונאנסו, נאנסו למוכר, דמכיון שהוציאם הוו להו הלואה גמורה, ואין אדם פוטר עצמו מחובו באומר תא שקול זוזך, עד שיתנם או עד שיזרקם לתוך ידו. או לתוך חיקו, בין מדעתו בין בעל כרחו, וכדמשמע בגיטין פרק הזורק (עח, ב). גבי וכן לענין החוב, דמשמע התם דאינו פטור אלא באומר לו מלוה ללוה זרוק לי והפטר, אי נמי באומר לו זרוק לי בתורת גיטין.
אלא שראיתי להרמב"ן ז"ל שכתב (ד"ה ההוא) דאי קביל עליה מי שפרע, אע"ג דאפקינהו להנהו זוזי והשתא אמר ליה שקול זוזך ויהבינהו להו פטור. אבל בתוספות (לעיל מג, א ד"ה מאי איריא ובסוגיין בד"ה אלא) אמרו, דמעות ביד מוכר קודם משיכת הפירות לא הוו הלואה גביה, ושואל נמי לא הוי עלייהו דדייקי לה מדאמרינן לעיל (מח, א) נתנה לספר מעל והא בעי ממשך תספורת וכו', ואי סלקא דעתך לוקח להוצאה יהבינהו ניהליה והוי שואל עלייהו או לוה, אפילו לא הוציא נמי לימעול, וכאותה שאמרו לעיל בפרק המפקיד (מג, א) ואי אמרת אפילו נאנסו מאי אריא הוציא אפילו לא הוציא נמי, ונתנה לספר ולספן ולכל אומניות נמי לימעול, אלא שמע מינה שאינו ביד המוכר לא מלוה ושואל נמי לא הוי עלייהו, והילכך מוכר אינו חייב באחריות דמי מקח שבידו, אלא בגנבה ואבדה, דומיא דההיא (שם) דמפקיד מעות אצל השלחני, וכרב נחמן דאמר נאנסו לא, וקיימא לן כוותיה, מיהו בגנבה ואבדה חייב כי התם, הואיל ונהנה מהנה, וכדאמר רב נחמן התם, ואליבא דידיה הוא דמסייעינן הכא לריש לקיש ממתניתין דבלן.
הכא במאי עסקינן כגון שהיה עלייה של לוקח מושכר ביד מוכר: פירש רש"י ולא שתקנה לו חצרו בנתינת המעות, דכיון דקבל השכר, נקנה המקום לשוכר כל ימי השכירות, וחצרו של מוכר היא, אלא ר' שמעון אית לי מעות קונות דבר תורה כדאמרינן, ומשיכה תקנתא דרבנן היא, והכא לא איצטריך תקנתא, דטעמא מאי תקון רבנן וכו', עכ"ל רש"י ז"ל. ומכלל פירושו דהוא הדין כשהיתה ביתו של מוכר מושכר ללוקח. ודמי כספו ביד לוקח דקאמר, כאלו בידו קאמר, כלומר דאיהו קאי תמן, והרי הוא בידו להצלה.
שתות קנה ומחזיר אונאה: יש מפרשים, קנה, אם רצה מי שנתאנה קאמר, וגרסינן לקמן [נא, א] אמר רבא לעולם ר' נתן היא ותני בברייתא רצה. וליתא, דהשתא ברייתא גופה קשיא לן ומשמע לן בין רצה בין לא רצה, וכי מתרצינן ליה, אצטריך רבא למימר דמחסרא, איהו דהוא אמורא מסתם לישניה ומחסר ליה ולא תני רצה, אלא רבא מקח קיים קאמר, וקנה לגמרי אלא דמחזיר אונאה. ולקמן רבה גרסינן דהוא רביה דאביי, והכא גרסינן רבא דהוא רבא בריה דרב יוסף בר חמא.
ולי נראה להביא עוד ראיה, מדאמרינן בפרק הספינה (ב"ב צ, א) אין מוסיפין על המדות יותר על שתות, ואמרינן עלה מאי טעמא אילימא כי היכי דלא להוי ביטול מקח, והאמר רבא כל דבר שבמדה ושבמנין ושבמשקל אפילו בפחות מכדי אונאה חוזר, ואלו היה אפילו שתות בטל מקח אלו רצה המתאנה, מאי נפקא לן מינה, שאפילו בשתות [יבטל המקח אותו שנתאנה.
וא"ת פעמים שיתאנה מוכר, ורוצה בקיום ממכרו ובלבד] שיחזיר לו לוקח אונאה, ואלו היה מקח בטל היה לוקח חוזר בו לגמרי קודם שיחזיר אונאה, סתמא דמילתא מוכר אינו מתאנה, דאינהו בקיאי בתרעא, וכענין שאמרו בתגרי לוד, ובתגרי לוד לאו דוקא. ומכל מקום הסכמת הגאונים ז"ל תכריע, שהם ז"ל הסכימו בדבר זה, דקנה בעל כרחו קאמר.
וזה וזה בכדי שיראה לתגר או לקרובו: פי' שתות ויתר על שתות, אבל פחות משתות לאלתר הויא מחילה, וכדמוכח בסמוך (נא, א) בעובדי דורשכי וכיפי.
תגרי לוד לא שכיחי דטעו: וא"ת למאי דסליק אדעתין דתגרי לוד נמי שכיחי דטעו, במאי שמחו מעקרא, י"ל משום מקח קיים.
אמר ליה לא שנו אלא לוקח אבל מוכר לעולם חוזר, מאי טעמא, לוקח נקיט ליה מקחו בידו וכו', מוכר אין מקחו בידו ולא ידע אי טעה אי לא טעה עד דאתרמיא ליה זבינתא כזבינתיה: וכתב הרי"ף ז"ל, דאי איכא סהדי דאתרמי ליה זבינתא כזבינתיה, וידע דטעה ולא הדר ביה, תו לא מצי למיהדר, דאחולי אחיל. ותימה הוא בעיני, דאם כן היאך אמר רב נחמן אבל מוכר לעולם חוזר, לא הוה ליה למסתם לישניה, אלא לפרושי עד דמתרמי ליה זבינתא כזבינתיה. ועוד אושפזיכניה הא ידע דטעה ועציב דהוה סבור דאינו יכול לחזור בו, ונתיאש מחזרת אונאתו, ואפילו הכי קאמר ליה רב נחמן דיכול לחזור בו, ואי משום דלוקח לא הוה ידע, מי יהבי ליה רבנן עצה למהדר במאי דאי ידע לוקח הוה טעין וטענתיה טענה. ואלמלא שאמרה הרב ז"ל, הייתי אומר דמוכר לעולם חוזר, דכיון דלא ידע אי טעה אי לא טעה עד דמתרמיא ליה זבינתא כזבינתיה, ולא מצו רבנן למיהב שעורא, אמרו דלעולם חוזר כדי שלא תחלוק בשעורין.
והרמב"ם ז"ל (פי"ב מהל' מכירה ה"ו) כתב שאם היה המקח דבר שאין במינו שינוי והוא כולו שוה, כגון פלפלין וכיוצא בהן, הרי זה אינו חוזר אלא עד כדי שישאל על שער שבשוק בלבד. וגם זה אינו מחוור בעיני, שאם אתה אומר כן, כי אקשינן לעיל (מט, ב) עליה דרב הונא דאמר שתות מקח שנינו ממתניתין דהאונאה ד' כסף מכ"ד כסף לסלע שתות למקח, מאי לאו דזבין שוה (פרוטה) [עשרים] בעשרים וארבעה ודחי לא דזבין שוה עשרים וארבעה בעשרים, ואקשינן (אי הכי) מי נתאנה מוכר, אי הכי אימא סיפא, עד מתי מותר לחזור בו עד כדי שיראה לתגר או לקרובו, ואמר רב נחמן לא שאנו אלא לוקח אבל מוכר לעולם חוזר, ואם איתא מאי קושיא, דילמא בזביני דליכא במיני שנוי. ועוד דהא בכסף וסלעים שנינו, ובכרכים הרי שלחנים מצויים ועד כדי שיראה לשלחני דוקא ולא יותר, ובכפרים עד ערבי שבתות, וכדתנן (לקמן נב, א) בסלע שנמצאת חסרה, אלא משמע דלא קבעו זמן למוכרים בשום דבר, הואיל ואי אפשר להם לקבוע זמן בכל, דלא פלוג רבנן בתקנותיהם, כך נראה לי.
לא שנו אלא לוקח מן התגר אבל לוקח מבעל הבית אין לו אונאה: ולאו דוקא אונאה, אלא אפילו בטול מקח, דאי לאו דיהבי ליה דמי יתירי לא מזבין מאניה. ודוקא כשנתאנה לוקח, הא נתאנה בעל הבית יש לו אונאה. וא"ת אם כן מאי קא קשיא להו, והא אנן תנן כשם שאונאה להדיוט, מאן הדיוט לאו בעל הבית, הא בעל הבית נמי אית ליה אונאה כשנתאנה הוא. י"ל, כיון דתגר יש לו אונאה על כל צד, אם איתא דבעל הבית אינו כן, לא הוה תלי תגר בבעל הבית. ועוד, דכשם שאונאה להדיוט אמאי דתני לעיל מינה קאי, דתנאי אחד הלוקח ואחד המוכר יש להן אונאה.
ואוקימנא בצרדויי: והוא הדין לכל סחורה, דלא אמרינן אלא במאני תשמישתיה דוקא דיקירי עליה.
אבל מוכר דאמרי אינשי זבין אוביד אימא לא, קא משמע לן: הקשה הראב"ד ז"ל, על כרחין קרא לאו במאני דבעל הבית, דהא לית ליה אונאה אלא בתגר, ואטו תגר דמזבין מי מוביד, אדרבה ארווחי מרווח. וסלקא ליה בקושיא. ולי נראה דהאי צריכותא בכל דהו סגי ליה, ולא טעמא רבה היא, ומשום דאיכא מוכר דמוביד, כבעל הבית במאני תשמישתיה, ואי נמי בקרקעותיו, הוה אמינא דליכא אונאה לשום מוכר דלא חלקה תורה, ומשום הכי אצטריך.
על מנת שאין בו אונאה יש בו אונאה: פירש רש"י ז"ל לפי שאין בלשון הזה לשון מחילת אונאה אלא אדרבה לשון תביעת אונאה, דעל מנת שאין בו אונאה קאמר, והרי יש בו אונאה, ומקח טעות נמי הוי, ואם רצה לחזור חוזר לגמרי.
ואינו מחוור, אלא טעמא דאומר על מנת שאין בו אונאה, כמתנה שלא יהא דין אונאה, והתורה אמרה שיש אונאה, ומתנה על מה שכתוב בתורה הוא, אבל באומר שאין לך עלי אונאה, כמתנה שלא יתבע הוא ממנו אונאה אע"פ שישנה, והוה ליה כעל מנת שלא תשמיטנו שביעית שהשביעית משמטתה, ועל מנת שלא תשמיטנו בשביעית אין השביעית משמטתה, ועלה קא מייתי לה במכות (ג, ב). ואף רש"י ז"ל כן פירש שם.
וכתב הרמב"ן ז"ל, דלהאי לישנא דקאמר רב ענן, שמואל דאמר כר' יהודה, דאי משום מי יימר דקא עקר, אפילו בעל מנת שאין בו נמי, דלא מתנה לעקור ודאי תנאו קיים, והיינו נמי [דאמר] אביי מחוורתא רב כר' מאיר ושמואל דאמר כר' יהודה, ולא אמר שמואל ככולי עלמא וכדאמרו מעיקרא.
רבא אמר כאן בסתם כאן במפרש: וכן הלכה. ואע"ג דרב ושמואל הלכה כשמואל בדיני, יש מי שאומר דהא איסורא הוא, דעיקר מחלוקתן באונאה היא, והלכה כרב באסורי. וכן כתב הרא"ד (בש"מ _ הר"א אב"ד) ז"ל. ואם איתא להא, בהא אפריקא לה מאי דמקשו רבוותא, מאי דוחקיה דרבא דמשמע דמוקי פלוגתייהו דרב ושמואל בסתם לפרוקי קמייתא לרב ותקשי הך לשמואל, אדרבה ניחא טפי דאביי דקמייתא לרב לא קשיא דהא מני ר' יהודה היא. ואלו לדברי הראב"ד ז"ל, ניחא ליה טפי לאוקומי רב כר' יהודה דהלכה כותיה.
אבל הרמב"ן ז"ל תירץ, דרבא לאו בפלוגתא דידהו מעייל נפשיה, אלא הכי קאמר ליה לאביי, דקאמרת לר' יהודה לעולם אין לו אונאה, לאו כללא הוא אלא כאן בסתם כאן במפרש, והילכך אי רב דאמר אפילו לר' יהודה פלוגתייהו בסתם היא, ואי שמואל דאמר כר' יהודה במפרש היא. ואלמלא שבכל מקום נקיט ליה רב כר' מאיר ושמואל כר' יהודה, בפרק הכותב (כתובות פד, א). וגבי שלא תשמטנו בשביעית (מכות ג, ב), הייתי אומר דעל כרחין פלוגתייהו בסתם היא, ורב דאמר אפילו לר' יהודה, משום דעל מנת שאין לך עלי אונאה קאמרי, ואי במפרש, אמוראי לא סתמי לישנייהו והוה להו לפרושי, יודע אני שיש בו אונאה על מנת שאין לך [עלי] אונאה. אלא שדברי הרמב"ן ז"ל נראין עיקר, דמשום דסוגיין בעלמא רב כר' מאיר ושמואל כר' יהודה, ולאו איסורא הוא אלא ממונא, דאין לך עלי קאמר.
הנושא ונותן באמנה אין לו עליו אונאה: פירש רש"י מכור מה שתוכל ותן לי המעות לזמן פלוני ואני סומך עליך, ונותן לו שכר טרחו כדלקמן, אין לו עליו אונאה לומר יותר היה שוה, ואם מכרו בדמים רבים אין יכול לומר לא אתן אלא דמיו. ואינו מחוור, דפשיטא דאין בשליחות אונאה, וזה שמכר חפצו של חברו בדמים רבים, היאך יאמר לא אתן אלא דמיו. וכן מה שפירש בסמוך לא יחשב את הרעה באמנה ואת היפה בשויה, משום רבית, אינו מחוור, דאם כן מאי שניה הכא, בפרק איזהו נשך הוה ליה למתני, ועוד דבתוספתא (פ"ג הי"ב) שנוייה בענין אונאה.
ונראין דברי ר"ח ז"ל, שפירש במביא סחורה ממקום הזול, ואמר לו חבירו אני מאמינך כמה נתת בו ואתן לך ריוח כך וכך, אין לו אונאה, שלא סמך משעה ראשונה על שוויו אלא על דמים שלקחו זה. וכן פירש לא יחשב את הרעה באמנה, שאם אמר לו הריני מעלה לך דינר לכור בשכרך, והוא לקח פירות בדינר זהב לכור, והיו שם יפים ששוים יותר מדינר ופירות אחרים שוים פחות, אלא לקחו בכלל דינר דינר זהב הכור, לא יאמר הרי הרע לקחתי בדינר זהב תן לי, והיפה לא יתן לו בדינר זהב, שהרי לא נתן דינר זהב בכור הפירות הרעים אלא מפני היפים שבהם, ואע"פ שלקחן כור כור בדינר זהב בכלל.
אמר רבא מאן תנא טלית ר' שמעון היא: כן היא גרסת הרי"ף ז"ל, ומשום הכי פסק כר' שמעון אפילו בדינר, משום דסתמא דמתניתין דטלית כוותיה, וכבר פסק רבא לעיל [נ, ב] פחות משתות נקנה מקח שתות קנה ומחזיר אונאה. ואע"ג דלפום מאי דאוקימנא השתא, סתים מתניתין דטלית כר' שמעון, הוה ליה סתם ואח"כ מחלוקת, וקיימא לן בכל מקום כמחלוקת דמתניתין, וכדכיילינן ביבמות פרק החולץ (מב, ב), אין למדין מן הכללות כל היכא דאיכא אמורא דפסיק איפכא. ואלא מיהו הכא איכא למימר דרבה גרסינן, דהוא רבה בר נחמני דהוא ניהו רביה דאביי, ומשום הכי אקדמיה הכא לאביי, דאלו רבא בריה דרב יוסף בר חמא לעולם מקדים ליה לאביי בכל מקום, והלכך לא קיימא לן כי הא דרבה אלא כאביי וסתם מתניתין דטלית כולי עלמא היא, ובדינר קיימא לן כר' יהודה דאמר פונדיון לדינר דהוא אחד מי"ב לדינר, דר' יהודה לגבי ר' מאיר ולגבי ר' שמעון הלכה כר' יהודה, וכדאפסיקא הלכתא כוותיה בערובין בפרק מי שהוציאוהו (מו, ב).
בסלע עד שקל: ואוקימנא לקמן (ע"ב) בדנפלה לאור ופחתה לה בחד זמנא. ומסתבר לי דעד שקל ואונאתו קאמר, דמאי שנא שקל הבא מסלע ודינר הבא משקל, [משקל] ודינר מעיקרו, דמותר לקיימם ולהוציאם [דיפין _ ש"מ] עד כדי אונאתן.
מתיבי עד כמה תפחת ויהא רשאי לקיימה וכו': נראה לי דמשום הכי לא אקשי מגופא (דברייתא) [דמתניתין דקתני בהדיא כמה תפחת ויהא רשאי לקיימה ב' דינרין, משום (דברייתא) [דמתניתין] לא קתני עד, ומשמע דפחתה בחד זמנא, אבל בברייתא דקתני עד, משמע ליה דפחתא פורתא פורתא עד דקמה לשקל.
ונותנה למעשר שני: אמאי דקתני לעיל עד כמה תהא הסלע חסרה ולא יהא בה אונאה קאי, דמאן דמוקים בה מקרי נפש רעה, אבל בחסרה כדי אונאתה, לא מקרי נפש רעה, אדרבה אסור לקיימה וצריך לקוץ, דהא קיימא לן כרב דאמר יתר על כן יקוץ, ורבה ואביי יקוץ סבירא להו, וכיון שכן אפילו בשווי כסף שבה אין מחללין, דהויא ליה כאסימון וכמעות הרעות שאין מחללין עליהן.
הא דאמר רב פפא ש"מ האי מאן דמוקים אזוזי מקרי נפש רעה: תימה רב פפא מאי אתא לאשמועינן, מתניתין היא. וי"ל דאי לאו דרב פפא, הוה אמינא מתניתין דקרי ליה נפש רעה, היינו כשאינו מקבלה כלל אפילו בשווי דמיה, וכענין שאמרו בחילול מעשר, והשתא אשמועינן רב פפא, דכיון דמחללין עליה בעלמא סלע יפה הוא ומוכרה בשוויה, דאי לא, אף (דמי) מעשר לא יחלל עליה כלל, דמעות הרעות נינהו, אלא נפש רעה דקתני במתניתין, במאן דמוקי עלה קאמר.
מסייע ליה לחזקיה: פירש רש"י ז"ל, מתניתין מסייע ליה לחזקיה. ותימא הוא, אדרבה תיקשי, וכי חזקיה מתניתין אתא לאשמועינן. אלא הכי פירושא, הא דרב פפא דאמר דמאן דמוקי אזוזי מקרי נפש רעה כשאינו מקבלת ביפה ממש, מסייע ליה לחזקיה דאמר דפורטה בשוויה ממש (ללישנא בתרא) ולא מחלל עליה ביפה ממש ללישנא בתרא. וכן פירש הרמב"ן ז"ל.
והאי דאמרינן: מאי קאמר, הכי קאמר, אע"פ שבא לפורטה פורטה בשוויה וכו': הכי פירושו, אע"פ שכשבא לפורטה בירושלים פורטה בשווי דמים שלה, לפי שהשלחנים לא יקבלוה ממנו אלא בשווייה שרוצים להרויח בה, אפילו הכי כשהוא מחלל עליה בגבולין מחללה ביפה ממש. ומשום הכי אקשי, וסבר חזקיה מזלזלין במעשר, אדרבה הוא סבר דמוסיפין בפדיון, מדקאמר הרי הוא מחלל על מעות הראשונים לפי שאי אפשר לאדם לצמצם מעותיו, ואוקימנא מאי ביפה, בתורת יפה, ביפה שבה, כלומר בשיווי דמים שבה, והכי קאמר, אע"פ שאם בא לפורטה פורטה בשוויה, כלומר בשווי סלע יפה, דמאן דמוקי אזוזי מקרי נפש רעה, אפילו הכי במעשר אין מחללה אלא בתורת יפה, דתרי זילי לא מזלזלין במעשר. ורש"י לא פירש כן.
ואסורים לזרים: פירש רש"י ז"ל, ואצטריך למתני משום דבעי למתני מה שאין כן במעשר דאפילו איסור ליכא, כלומר אפילו אוכלו חוץ לחומה. ובירושלמי (בכורים פ"ב ה"א) מפרש לה בפחות מכשעור. וא"ת הא נמי פשיטא, דחצי שעור לר' יוחנן מן התורה ולריש לקיש מדרבנן, כדאיתא בפרק בתרא דיומא (עג, ב), דמאי שנא תרומה ובכורים מכל אסורין שבתורה. וי"ל דאיצטריך, משום דהתם מכל חלב הוא דמרבינן חצי שעור, וסלקא דעתך אמינא דוקא דומיא דחלב דאסורו שוה בכל, אבל תרומה ובכורים שאין אסורן שוה בכל לא, קא משמע לן.
מה שאין כן במעשר דבטל ברוב: פירש רש"י ז"ל דלא בעי אחד ומאה. נראה מדבריו דששים מיהא בעי, ומאי ברוב, ברביית שישים כשאר האסורין. ואינו מחוור בעיני, דאם כן הוה ליה למימר מה שאין כן במעשר דבטל בשישים, דאלו ברוב, כלומר ברביית שעור, אף תרומה ובכורים בטלים ברוב, כלומר ברביית אחד ומאה. על כן נראה לי דברוב ממש קאמר, כלומר חד בתרי. ומכאן נראה לי ראיה מפורשת למה שכתבנו בפרק גיד הנשה (חולין צט, ב ד"ה וליבטל), דיבש ביבש חד בתרי בטיל. וכי מקשינן התם גבי גיד שנתערב בין הגידים וחתיכה בין החתיכות וליבטל ברובא, ברובא ממש קאמר, כלומר חד בתרי, וכדברי מקצת מן הראשונים נוחי נפש שכתבו כן.
ובאיזה מעשר שני אמרו במעשר שני שאין בו שוה פרוטה: כלומר בין פחות משוה פרוטה שהיה מעיקרו פחות משוה פרוטה, בין שבא ממעשר הרבה, דהשתא מיהא דנתערב ברוב בטל מדאורייתא, ואין לו דין מעשר כלל אלא מדרבנן.
ושנכנס לירושלים ויצא: קא סלקא דעתיה השתא דתרתי קתני, שאין שוה פרוטה, אי נמי ביתר מכאן אלא שנכנס לירושלם ויצא, ואקשי על שאין בו שוה פרוטה, ליחליה על מעות הראשונים. והא דלא אקשינן וליעיליה וליכליה, כדאקשינן בסמוך על שנכנס לירושלם ויצא, תירץ ר"ח ז"ל, דנכנס לירושלם ויצא ממש, אפילו לא יצא אלא פסיעה אחת חוץ לירושלם, ומשום הכי אקשינן ליעיליה בתערובתו, כיון שאין טורח בהעלאתו, אבל כאן שהוא רחוק מירושלם, ואי אפשר להכניסו לירושלם אלא בטורח ובהוצאה, לא חייבוהו להעלותן שם בתערובתן, ובכי הא לא מקרי יש לו מתירין. פירוש לפירושו, דלאו להעלותן בתערובתן קאי.
ומיהא שמעינן דלא מקרי דבר שיש לו מתירין כל שאין לו מתירין [אלא] בהפסד הוצאה, ונפקא מינה לקערה שנאסרה מחמת בלע שנתערבה בין הקערות, דלא קרינן לה דבר שיש לו מתירין אע"פ שיש היתר בהגעלה. והא דאמרינן במנחות פרק הקומץ רבה (לא, א) ר' שמעון שזורי נתערב לו טבל בחולין, אמר לו ר' טרפון לך קח מן השוק ועשר עליו, התם נמי אף על גב דהזקיקו ליקח ולעשר אין הפסד ממון בדבר, דמה שיקנה מן השוק נשאר בידו, אלא מה שמוציא ממנו כנגד מעשר שנתערב בחולין.
מהא דאקשינן: וניתי מעשר דאית ליה ונצטרף: משמע דאית ליה מעשר דצריך לפדות, ותמיה לי, דאם כן כי אקשי וניחליה על מעות הראשונים, ודחי דלית ליה דלא פריק, מיד הוה ליה לאקשויי, וניתי השתא ונפרוק והדר ניחליה להאי אמעות הראשונים. ונראה דאלימא ליה לאקשויי צרוף, ולומר דאפילו לית ליה אלא פורתא ניתי ונצטרף, ולבסוף אקשינן ליה ניתי מעשר בפרוטה ומחצה, והיינו דומיא דחזקיה, וכי דחי דחצי פרוטה לא תפשה מידי ואיסר נמי דילמא אתי לאתויי פרוטות כיון דמשייר ממש בכונה לחלל עליו, תו ליכא לאקשויי ונייתי מעשר טובא וניחליה אפרוטות או על איסרין, דכל דמכוין (לעשר) [לשייר], איכא למיחש דילמא אתי לאתויי פרוטות.
הקשו בתוספות אם כן היאך מחללין על פרוטות כדאמרינן בריש פירקין (מה, א), והלא אי אפשר שימצא אדם שיהא מעשרו שוה פרוטותיו בצמצום, ודילמא מייתר במעשרו חצי פרוטה ולא תפשה, וכי תימא התם כשחילל על איסר ופרוטות, ניגזור דילמא אתי לאתויי פרוטות ואין לו [לך] מעשר שני שנפדה לעולם. וא"ת שאין גזרה זו אלא במי שיש לו מעשר בפרוטה ומחצה (שיש) [שבא _ ש"מ] לכוין בפדיון אותה מחצה, אבל במי שיש לו מעשר הרבה לא, אי הכי תקשי ליה בגמרא וליתי מעשר בשתי פרוטות (ומחצה אי נמי בב' פרוטות) וניתי איסר וניחול עליה, ונשאר להם הענין בקושיא.
אבל הרמב"ן ז"ל תירץ שאין כאן גזרה כלל, דלא קאמרינן בגמרא גזרה דילמא, אלא דילמא אתי לאתויי, והכי קאמר, מעשר זה מבטלין אותו ברוב, לפי שאין חכמים מצוין עליו לצרף ולחללו עכשיו שמא יבא לידי אסור, וכל שאין עומד להתירו, לא דבר שיש לו מתירין מקרי, כדאיתא בפרק הנודר (נדרים נט, א). ומיהו לכתחילה נמי מחללין על איסר וסלעים בכל ענין, וכן על פרוטות לבדן מחללין לכתחלה, אלא שאם היה במעשר שוה פרוטה ומחצה, צריך שיכוין להתפיס כל הפרוטות באותו מעשר, דבכי האי גונא שרי, דאוזולי במקח וממכר הוא וכולן דלא דייקינן בגמרא אלא במתכוין שתהא פרוטה חציה נתפסת וחציה חולין להתפיס עליה, וכחזקיה דאמר מחללין על מעות הראשונות, דאלמא המותר חולין בידו ולא איתפס במעשר, הא במתפיס ב' פרוטות למעשר שוה פרוטה ומחצה לדעת שיהו כולן מעשר, נתפסות, שאין אונאה עכ"ל.
ולא ירדתי לסוף פירושו, דאכתי לחזקיה מאי איכא למימר, ואליבא דידיה הוא דשקלינן ולדידיה מאי איכא למימר, ואי איהו לא סבירא ליה הכי אלא מחללין אפילו לחצי פרוטות, אמאי בטל ברוב, ועוד דחצי פרוטה לא תפסה מידי דקאמר, מדינא משמע, ולא משום דמשייר חצייה לחולין.
ולענין הא דחזקיה תמיה לי, אמאי לא סייעוה ממתניתא דקא מייתינן לקמן בסמוך (ע"ב), דקתני מעשר שני שאין בו שוה פרוטה דיו שיאמר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונים.
מאי לאו בהא קא מפלגי דר' אליעזר סבר חומש לא מעכב ור' יהושע סבר חומש מעכב: ורבי דאמר נראין דברי ר' יהושע, [לאו מטעמיה, דלדידיה] חומש מעכב ולטעמיה אפילו בשבת נמי לא יאכל, אלא נראין לי קאמר ומשום פשיעותא, אבל חומש לא מעכב, ולפיכך בשבת יאכל.
אמר קרא עליו לרבות חומשו כמותו: ולאו לכל דבר קאמר שיהא חומשו כמותו, דהא במעשר אין מוסיף חומש על חומש, וגם אין החומש מעכב, אלא לא נאמר אלא שיהא חומש משתלם ממה שהקרן משתלם, הקדש מן המטלטלין, ומעשר על דבר שיש בו צורה, ותרומה מן החולין, והיינו דלקמן (ע"ב) לא דייקינן שיהא מוסיף חומש על חומש דהקדש מעליו, אלא מחמשית כסף ערכך.
הא דמבעיא לן בהקדש אי מוסיף חומש על חומש: לא קא מבעיא לן אלא בהקדש קרקע, אבל במטלטלין הא כתיב בהו (ויקרא כז, יג) ואם גאל יגאל ויסף חמישיתו על ערכך, ואי שדית ו"ו דויסף אחמישיתו, הוה ליה חמישיתיו, כדרך שאמרו בתרומה.
הא דאמרינן הכא דבמעשר אינו מוסיף חומש על חומש: דוקא על החומש קאמר, אבל על קרן שני מוסיף חומש, וכדתניא במנחות בפרק התודה (פב, א), המתפיס מעות מעשר שני לשלמים, כשהוא פודן מוסיף שני חומשין, אחד למעשר ואחד להקדש. והא דקתני ומייתי לה לקמן (נה, ב), סלע של מעשר שני ושל חולין שנתערבו מביא בסלע מעות, ולא קתני מביא מעות בסלע וחומש, התם לא בא לפרש דין החומש.
דילמא לעניין חומש קאמרת וכדר' יהושע בן לוי: פירש רש"י ז"ל, הך דמעילה לאו מעילה ממש קאמר ובנהנה מן ההקדש, אלא בחומש קאמר ובבא לפדות מן ההקדש, וקרי לחומש מעילה משום דבמעילה נמי שייך חומש. ואינו מחוור, דאמאי תלי חומש במעילה, דאטו לא כתיב חומש אלא במעילה, הוה ליה למתני ומוסיפין חומש.
ור"ת ז"ל פירש דהכי פירושא דברייתא, מה בהמה טמאה מיוחדת שהיא תחלת הקדש וכולה לשמים ומועלין בה מוסיפין חומש, [אף כל שהוא תחלת הקדש וכלה לשמים ומועלין בה מוסיפים חומש], ובתרוייהו גרסינן ומועלין בו"ו. ובתורת כהנים מוכח כן, דקתני ברישא ומועלין בה, והדר וכולה לשמים.
ואיכא למידק, אמאי קתני וכולה לשמים למעוטי קדשים קלים, דאי בתמימים ומשום דאין להם פדיון, אי הכי אפילו חטאות ואשמות נמי, ואי בבעלי מומין אף בקדשים קלים מוסיף חומש, וכדתניא במנחות (פ"ב ע"א), המתפיס מעות מעשר שני לשלמים מוסיף ב' חומשין, אחד למעשר שני ואחד להקדש. ובתוספות פירשו דלמעוטי קדשים קלים וחטאות ואשמות אתא, דאינהו נמי לאו כולהו לשמים הוו, דהא אית להו לבעלים בגוייהו, והילכך לאו כבהמה טמאה דכלה לשמים נינהו, ולאו למימר דאין מוסיף חומש כשפודן במומן, דהא אתרבו בסיפא דההיא ברייתא מואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו קרבן, אלא דלא אייתי הכא אלא רישא דברייתא. והרי איתא בתורת כהנים (פר' בחוקותי פ"ט פרק ד' ברייתא ד'), מה בהמה טמאה מיוחדת שהיא תחלת הקדש ומועלין בה וכולה לשמים, אף איני מרבה אלא את שכיוצא בה, וכי מה יש לנו לרבות פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים, ומנין לרבות קדשי קדשים [וקדשים] קלים של יחיד ושל צבור תלמוד לומר בהמה טמאה ואם כל בהמה טמאה.
כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה: כבר פירשתיו בפ"ק דגיטין (ה, ב ד"ה כיצד) בס"ד.
לא התירו למכור דמאי אלא לסיטון בלבד: פי', מפני שהכל יודעים שהסיטון לוקח מכאן ומכאן ומעם הארץ, ואינן פירות של ארצו. וקשיא (לר') [לי] אפילו יודעים דמעם הארץ לקח מאי הוי, והא אפילו באומר להם דמאי הם אסור למכור, שמא לא יעשרו ונמצא מכשילם, וכדאמרינן בפרק הספינה, דתניא התם (ב"ב פח, א), הלוקח ירק בשוק מעם הארץ, ברר והניח ברר והניח אפילו כל היום כולו לא קנה [ולא נתחייב ב]מעשר, גמר בדעתו לקנות נתחייב במעשר. ומצאתי לתוספות שפירשוה לזו דהסיטון דוקא במוכר לחבר, אבל לעם הארץ בין כך ובין כך אסור.
הא דבעי ר' זירא שכירות יש לו אונאה: בשכירות מטלטלין קאמר, והיינו דאסיקנא דיש לו אונאה, משום דשכירות [ביומיה מכירה] היא, ואלו בקרקע מהאי טעמא הוה לן למימר דלית ליה אונאה, דהא במכירה ליכא אונאה. והלכתא אף בשכירות עבדים ליכא אונאה. ובשכירות ישראל כגון פועלים יש אומרים שאין להם אונאה, דלאו ממכר הם, וכן בקבלנות.
וא"ת, והיכי קאמר הכא דשכירות מכירה ליומא היא, והא אסיקנא בפרק קמא דע"א (טו, א), דשכירות לא קנייה וכדתניא כהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה. י"ל דביתו (במדבר יח, כא) וקנין כספו (ויקרא כב, יא) לא מיקרי, אבל מכל מקום קנוייה היא לו להשתמש בה כל ימי שכירותה.
אלא שאמר שדאי בה כדאבעי ואגלאי מילתא דלא שדא ביה כדאבעי: פירש הראב"ד ז"ל, כגון שקבל עליו לזרוע שדהו בכך וכך, בעניין שהוא ראוי לאותה שדה, ואמר זרעתי סאה, ואמרו בקיאין שאין די לאותה שדה בסאה. והקשה הוא עצמו ז"ל, ולהוי נמי כקרקע, ליהדר תו וליזרע עד כדי שראוי לה כי עדיין לא נגמרה מלאכתו. והוא מפרק לה, שתוספת הזרע אינו מועיל לה, שמא למקום שנפל הראשון יפול השני ויתקלקל זה עם זה. ואינו מחוור, מכל מקום הרי הפסידה והוביר מקצתה, והרי הוא חייב לעולם כדתנן (לקמן ק"ד ע"א) אם אוביר ולא אעביר אשלם במיטבא.
ורש"י ז"ל פירש, כגון שמכרן ואמר שדאי בה כדבעי ואשתכח דלא. גם זה אינו מחוור, דאדרבה מקח טעות הוא, שאמר שהוא זרעה כדבעי ואינה. ובתוספות הקשו, מפני מה מחזר להעמידה בהני אנפי, לוקמה ביוקרא וזולא כגון שזרע סאה והרי היא שוה ה' ומוכרה (וכו') [בו'], וניחא להו, דבכי הא פשיטא ליה דאינו אלא כמוכר חטים שבכד. ואין התירוץ מוציא מידי קשיא, דהיא היא דאיבעיא לן בנשבעים ובעומר, ובודאי כך היה יותר ראוי להעמידה כשנתאנה בדמיהן.
ור"ח ז"ל לא גריס ואשתכח דלא שדא ביה כדבעי, אלא הכי גרס ואמר ליה שדאי ביה כמה דבעי מאי. וזה לשונו, מי שזרע חטים בקרקע, ומכרן לחברו, ואמר ליה שדאי ביה כמה דבעי מאי, הני חיטי כמאן דשדיין בכדא דמיין ואית להו אונאה, או בטלי להו לגבי קרקע וקרקע אין לה אונאה. ונראה שהוא ז"ל מפרש שאין האונאה כאן אלא ביוקרא וזולא, והוא הנכון.
אף צריך לעשות לו דמים דבר תורה: והא דקתני יצא לחולין כנגד מה ששוה מה שנתפס תחתיו קאמר, אבל לר' יוחנן דאמר צריך לעשות לו דמים מדבריהם, יצא לחולין לגמרי, אלא שהוא צריך לשלם לאחר זמן המותר.
(ועניין) [לעולם] בביטול מקח ואיפוך: וא"ת כיון דיש בו ביטול מקח, היכי קתני יצא לחולין. י"ל דלאו למימר שיהא כאן לגבי פדיון זה ביטול מקח, אלא שיש בו שעור בטול מקח, ולעולם אין החלול מתבטל. וטעמא דמילתא דבעלמא ביתר מכדי אונאה בטל מקח, והכא מקח קיים ומחזיר האונאה, משום דבעלמא דאלו שהה יותר מכדי שיראה לתגר או לקרובו הפסיד, אין דעתם שיהא המקח קיים אם מצא בו אונאה יתירה על שתות, אלא אם כן שהה כדי שיראה לתגר או לקרובו, אבל גבי הקדש שהם יודעים שאינו נמחל כשיעור שהייה, דעתם שיתקיים המקח, ולכשתמצא האונאה היתירה שיחזיר דמים, והרי זה כמי שפרע עכשיו מקצת דמים ולאחר זמן המותר על פי בקיאים שישומו אותו.
מר סבר שחיללו אין לכתחלה לא, ומר סבר אפילו לכתחלה: ולהאי אוקימתא מסתברא לי (בכאן) [דלא] צריך לעשות לו דמים לאחר מכאן קאמר, אלא צריך לעשות לו דמים בשעת החלול קאמר, והכי קאמר, יצא לחולין ובלבד שיכוין דמיו בשעת החלול, הא לאו הכי לא יצא לחולין דבערכך כתיב, ומר סבר יצא לחולין דבר תורה, וצריך לעשות לו דמים לכתחלה מדבריהם, דערכך כל דהו משמע.
וא"ת והא לשמואל אין צריך לעשות לו כלל כדעת ריש לקיש. ודהא שוה מנה על שוה [פרוטה] ואפילו לכתחלה קאמר, ואפילו מדבריהם אינו צריך לעשות לו דמים. י"ל דההיא דשמואל במתכוין לחלל שוה מנה על שוה פרוטה, ב) ובכי הא אפילו לכתחילה נמי, אבל בבא לחלל שוה בשוה, צריך לדקדק ולעשות דמים מכוונים מדבריהם, ומיהו בדיעבד אין צריך לשלם, דיצא לחולין לגמרי. אי נמי, יש לפרש, דצריך לעשות לו דמים דבר תורה, לשלם דבר תורה קאמר, והא דקאמר מר סבר שמואל אפילו לכתחלה, הכי קאמרי כיון דשמואל סבר דבמתכוין לחלל שוה מנה על שוה פרוטה מחלל ואינו [נמנע], אף זה שחלל וסבור שחלל שוה בשוה, אע"פ שנמצא בו שעור ביטול מקח, יצא לחולין דבר תורה, אלא שצריך לשלם דמים מדבריהם, הואיל והיה בדעתו לחלל שוה בשוה, אבל לר' יוחנן דאמר ביטול [מקח] יש להם, במתכוין לחלל שוה בשוה ונמצא בו יתר מכדי אונאה, צריך לשלם מדאורייתא, ולא יצא לחולין אלא מה שהוא כנגד חלולו, דאף שמואל לא אמר אלא במתכוין לחלל שוה מנה על שוה פרוטה, ובדיעבד דוקא.
וא"ת למאן דאמר דשמואל אפילו לכתחלה, והא בערכך כתיב, וי' כהנים כתובים בפרשה (סנהדרין יד, ד) דאלמא לכתחילה מיהא צריך לדקדק וליתן דמים מכוונים. יש מתרצים, דקראי בהקדש ביד גזבר שמוכרו לאחר בכדי דמים, אבל הא דשמואל בהקדש ברשות בעלים שעושה דרך חלול. עוד יש לומר, דאצטריך להא דאמרינן לעיל (נה, א) פרה זו תחת פרה זו של הקדש הקדישו אינו פדוי, וטעמא משום דלא הזכיר דמים כלל ורחמנא אמר בערכך, דאלמא צריך להזכיר בו ערך ), וכשהכהן מוכרו צריך לדקדק בדמים, אבל הקדש ביד בעלים אפילו בכל שהוא לשמואל, דאמר אפילו לכתחלה.
וכיון דמעל הגזבר יצאו מעותיו לחולין: ואע"פ שהיה הגזבר מתכוין לתועלת ההקדש. ואוקמה רב אושעיא, כגון שקבל לספק סלתות מארבע ועמדו על שלש, ופירש רש"י ז"ל יחיד שקבל מעות מן הלשכה לספק כל השנה סלתות מד' סאין בסלע, והוקרו ועמדו על ג' ומספק מד', דאלו להדיוט הוי רבית דאין פוסקין על הפירות עד שיצא השער.
ויש (להקל על הפירות) [להקשות על הפירוש], דכיון דהגזבר הוציא מעות לסלתות ולא קיבל הסלתות מעתה, אם כן גזבר מעל, שהרי לא נתחללו מעות על [שום] דבר, וכיון שכן מעל אע"פ שהיה מתכוין להנאת הקדש, וכענין שאמרו במלוה מעות מאה בק' ועשרים. וי"ל דכל כי הא לב בית דין מתנה עליהן, כיון שצריכים כל יום (לעשות) להוציא מעות לסלתות ומשום ריוח ההקדש, מה שאין כן במלוה מעות במעות. ואי נמי י"ל כשקבל עכשיו קצת הסלתות וחילל עליהן.
ומכל מקום אין פירושו מחוור, דאנן רבית דאורייתא קאמרינן, דמקרא ממעטי הקדש מרבית, ואילו הכא רבית דרבנן, ואפילו להדיוט בכי האי גונא שרי דבר תורה. וי"ל דברייתא דקתני ואין רבית להקדש, אפילו רבית דרבנן קאמר, ואנן ברייתא קא מפרשינן, ומיהו כי אצטריך קרא, כגון שקבל על עצמו נדבה ליתן סאה סולת להקדש, ועמד הגזבר והרויח לו זמן כדי שיתן ב' סאין, וכן במעות.
רב פפא אמר הכא באבני בנין עסקינן וכדשמואל, דאמר שמואל בונין בחול ואח"כ מקדישין: וא"ת אם כן הוו להו דהדיוט ואסור כדאמרינן לעיל. לא היא, דהתם מעל ויצאו לחולין וקמו להו ברשותיה, הילכך דידיה חשבינן ליה לגמרי, אבל הכא לצורך התקדש הוא מלוה, וגזבר לאו לכיס דידיה קא מוסיף, הלכך שרי.
וא"ת האיך קדושת הדמים מתחללת על האבנים אחרי שנבנו בבנין, והא אמרינן לעיל (נד, א), דאין הקדש מתחלל על (ההקדש) [הקרקע] דכתיב ונתן הכסף וקם לו. י"ל דהכא הואיל ועושה הבנין במקדש, ואם [לא] יתחלל קדושת הדמים עליהם עומדים ליעקר, הרי הן כתלוש, ואפילו למאן דאמר (עי' חולין טו, ב) בעלמא דתלוש ולבסוף חברו כמחובר דמי.
שומר חנם אינו נשבע: פירש רש"י ז"ל (נו, א ד"ה אינו נשבע), לא הזקיקו התורה לישבע עליהן. נראה מדבריו, דדוקא בטוען שנגנבו או שנאבדו שלא (בשבועה) [בפשיעה] פטור, הא במודה שפשע או שיש עדים שפשע חייב, דפושע (כמזיד) [כמזיק] הוא. וכן כתב הראב"ד ז"ל. וכן דעת הרמב"ם ז"ל (פ"ב מהל' מכירה ה"ג). ומשום הכי לא קתני שומר חנם אינו משלם, [אלא] שומר חנם אינו נשבע.
אבל הרי"ף ז"ל כתב בתשובה, (צ"ז) המפקיד שטרות אצל חברו ומודה שפשע בהן ונאבדו, פטור מן התשלומין. וכן עיקר דהא דתניא שומר חנם אינו נשבע, היינו משום דלא הוזכרו תשלומין בפרשת שומר חנם אלא שבועה, וכאן לא הזכיר אלא מה שנכתב בכל אחד בפרשתו, ולומר מה שאמרה תורה בשומר חנם שהוא נשבע, כאן פטור, ומה שאמרה תורה בשומר שכר שחייב בגנבה ואבדה, כאן פטור, והוא הדין בשומר (שכר) [חנם] דמכל מה שמתחייב במטלטלין שגופן ממון ובהדיוט, כאן פטור. ופושע לאו מזיק הוא, שהרי פשיעה בבעלים פטור, ואלו מזיק בבעלים חייב.
הא דלא קתני נמי שואל אינו משלם, לאו למימר דשואל חייב, דאיהו נמי בכלל ופרט זה (נמי) איכא לאפטוריה, דו"ו מוסיף על ענין ראשון (לקמן צה, א), אלא משום דהא (אסיפא) [ארישא] קאי. דקתני אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה, והא לא קאי אלא בהקדשות ובגונב בהמה של הקדש דוטבחו כתיב, ואלו בהקדש לא שייכא ביה שאלה. ומדמקשינן בגמרא מבני העיר ששלחו את שקליהן, דקתני ואם משנתרמה התרומה נשבעין לגזבר, ולא פרקינן ההיא בשבועה שאינה ברשותו, שמעינן מינה דכל הני פטורים משבועה לגמרי, ואף משבועה שאינה ברשותו.
אם משנתרמה התרומה נשבעים לגזבר: פירש רש"י ז"ל, אם כבר נתרמה התרומה כשבאין לדין, נשבעים השלוחים לגזברים שלא פשעו בהן, שהן בעלי דינין, שכיון שתרמו הלשכה אין אחריות האבדה על הבעלים אלא על ההקדש, כדאמרינן לקמן (נח, א), תורמין על האבוד שיהא חלק בקופות הללו למי ששלח שקלו ונאבד ואינו יודע עכשיו שאבד.
ובתוספות (שם, ד"ה נשבעין) פירשו, על האבוד שבא ללשכה ואבד, ועל הגבוי ביד שליח אע"פ שלא בא עדיין ללשכה, וכגון שלא אבד בשעת התרומה, דאי אבד קודם שנתרמה התרומה חייבים בעלים באחריות, והיינו דמפליג הכא בין אבד קודם שנתרמה התרומה לאבד לאחר כך, ועל העתיד לגבות וכגון שנגנבה לבסוף. והא דאמרינן בנדרים (לג, א) ובפרק בתרא דכתובות (קח, א) גבי מודר הנאה מחבירו, שוקל לו את שקלו משום דמצוה קעביד, ולא מהני ליה ולא מידי, כההיא דתנן תורמין על האבוד ועל הגבוי, היינו כגון ששוקל לו את שקלו תחת אותו שבא ללשכה ואבד קודם התרומה, או שהיה גבוי ביד שליח ואבד לאחר התרומה, דבהנך תרי גווני לא מחייבי בעלים באחריות.
השוכר את הפועל לשמור את הפרה: פירש רש"י ז"ל, בפרה אדומה, ובתינוק שמגדלין למלאות מים לפרה, ולזרעים לעומר, ולהקדשות קא פריך. ואינו מחוור, דבתוספתא (פ"ח ה"א) שנאוה בענין השומרים ולא בענין הקדשים. ור"ח ז"ל פירש כולן בחולין ולא בהקדש, ואלשמור את הזרעים קא פריך, דזרעים שנשרשו משמע, והיינו קרקעות, ולקרקעות קא פריך, והוא הנכון.
ופרקה רב ששת, כשקבל על עצמו וקנו מידו, וכן אמר ר' יוחנן בשקנו מידו: כן היא ברוב הספרים ובפירוש ר"ח ז"ל. ואיכא למידק, מדאמרינן בשלהי פרק השוכר את הפועלים (צד, א) מתנה ב) שומר חנם להיות כשואל, ואמרינן במאי בדברים, ואמר שמואל בשקנו מידו, ור' יוחנן אמר אפילו תימא בשלא קנו מידו, בההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה. וי"ל דשאני התם שהוא שומר חנם, וכיון שהוא בדין השומרים, יכול הוא לחייב עצמו כדין השואל, אבל כאן שאינן בתורת שומרים כלל, אי אפשר להתחייב עליהן כדין שומרים כלל אלא אם כן קנו מידו. ולפיכך פסקו כל הפוסקים כאן דוקא בשקנו מידו, והתם אפילו בשלא קנו מידו כר' יוחנן.
הא דאמר ר' יהודה ס"ת בהמה ומרגלית אין להן אונאה. וכן אמר ר' יהודה בן בתירא סוס וסיף וחטיטום במלחמה אין להן אונאה: הני מילי כשנתאנה לוקח, (דעידנא) [דאינהו] הוא דלדידהו שוה להו, אבל מוכר שנתאנה, כל שכן שיש לו בהן דין אואנה.
ועד כמה עד כדי דמיהן: וכתב ר"ח ז"ל, דהלכתא כוותייהו דאזלינן בהו בתר אומדנא, מדשקלינן וטרינן בהו בגמרא אליבייהו. אבל הרי"ף ז"ל פסק כרבנן דאמרו לו לא אמרו אלא את אלו.
וברכוהו: יש מפרשים נידוהו. ואע"ג דחלץ מנעליו וקרע בגדיו, ומנודה בעיא ולא איפשיטא במועד קטן (טו, ב), [ואמאי לא] פשטוה מהא, אפשר משום דדלמא הכא להחמיר על עצמו עשה, אי נמי לצער בעלמא הוא דעביד.
ויש מפרשים, החרימוהו, והוא הנכון, דברכה הפך הקללה שהוא החרם, ועל כן חלץ וקרע, דמוחרם חייב בקריעה וחליצה. והיינו שלא היו תלמידיו רוצים לבא לפניו כל אותו הזמן, כדאיתא בסנהדרין בשלהי ארבע מיתות (סח, א), ומשום דמוחרם לא שונה ולא שונין לו, ואלו מנודה שונה ושונין לו (מו"ק שם, א).
וא"ת מפני מה החרימוהו, והלא מנדין על כבוד הרב אמרו (ברכות יט, א), אבל מחרימין לא אמרו. י"ל לפי שהיה נראה להם כאפקרותא, שהיה מתחזק כל כך עמהם במחלוקת ונראה להם כזקן ממרא, ולפיכך החמירו עליו וברכוהו.
א"ל זבנן: פירש הראב"ד ז"ל, דישראל היה ושכירות לזמן היה, וקראו מכר לפי שאפילו המוכר עצמו לשש נקרא מכר. ואינו מחוור בעיני, דאם כן מאי קאמר ליה רבא ויהיו עניים בני ביתך, אין לך עני גדול מזה שהוצרך למכור עצמו. ורש"י ז"ל פירש דכנעני היה, גם זה אינו מחוור בעיני, דכנעני זה אם לא נשתחרר, היאך יכול למכור את עצמו, דאדון הוא, ואם נשתחרר הרי זה כישראל גמור. ושמא בעבד כנעני שהפקירו רבו דעדיין צריך גט שחרור (גיטין לח, ב). ומסתברא דערל ממש היה, ומכירה ממש הוה.