פני יהושע/בבא מציעא/פרק ד

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרמב"ן | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: פני יהושע | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מד עמוד א

הזהב פרק רביעי

משנה הזהב קונה את הכסף כו' ואסיקנא דטעמא משום דדהבא פיר' וכספא טבעא כדפרש"י משום דקי"ל מעות אינו קונה אבל במשיכת הפירות קונה המעות ואיירי מתניתין שלא יחד לו הכסף שמקנה לו אלא שמתחייב במשיכת הזהב ליתן לו הכסף בתורת דמים ליתן לו איזה כסף שירצה רק שיהיה באותו המטבע שהתנה עמו והכסף באחריותו עד שיגיע ליד חבירו אבל אם יחד לו הכסף כגון שא"ל מטבעות אלו של כסף אתן לך תחת אלו של זהב דהיינו תורת חליפין בזה לא יתכן לומר הזהב קונה את הכסף שיהא הכסף מעתה באחריות מי שנתן הזהב דכיון דזהב פירא היא הא קי"ל פירי לא עבדי חליפין אע"כ בתורת דמים איירי כולה מתניתין והכי אוקימנא להדיא לקמן דף מ"ה דהא דהזהב קונה את הכסף פירושו שמחייב את הכסף ובתורת דמים ע"ש:

שם הכסף אינו קונה את הזהב. והיינו משום דטיבעא לא קני לפירי דקי"ל מעות אינן קונות וקשה לי דהא טעמא דמעות אינן קונות היינו מדרבנן דקי"ל כרבי יוחנן דגזרו שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעליה והקשו התו' לעיל דף מ"ג דא"כ עכשיו נמי דמעות אינן קונות יאמר לו המוכר נשרפו מעותיך בעליה ותירצו דבמעות לא יכול לומר נשרפו מעותיך בעליה משום דקי"ל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע וא"כ למה הכסף אינו קונה את הזהב דנהי דטיבעא הוי מ"מ הא לא שייך הכא הטעם שיאמר לו נשרף הזהב בעליה כיון דזהב נמי אין לו שמירה אלא בקרקע ומאי איכפת לן אי הוי פירי לגבי כספא ואף למאי דמסקו התוספות לעיל בא"ד דהא דלא חששו שיאמר המוכר נשרף מעותיך בעליה היינו משום דהמעות נמי באחריות המוכר הוא משום דמותר להשתמש בהם וא"כ איכא למימר דשייך לומר נשרפו המעות בעליה אי לאו מטעמא דהיתר תשמיש אפ"ה הקושיא בכאן במקומה עומדת מאי איכפת לן בחשיבות המטבע דמש"ה לא יקנה החשוב את שאינו חשוב דטיבעא לפירא לא קני הרי עיקר הטעם דמעות אינן קונות משום נשרפו חיטך בעליה ואי שייך האי טעמא במטבעות של כסף שייך נמי בזהב ואי לא שייכא בחדא לא שייכי בכולהו ועוד דבאמת לא שייך הכא לומר נשרף הזהב בעלייה כיון דלא יחדן לו ואף אי אמרינן דקונה הזהב אפ"ה יהיו באחריות עד שיגיעו ליד חבירו ומל' הסמ"ע סימן ר"ג נראה דהא דמעות אינן קונות לא פלוג רבנן אבל מסוגיא דגמרא דלקמן משמע להדיא דהיכא דלא שייך טעמא דנשרפו חטיך לא תקנו וצ"ע ודו"ק:

שם הנחושת קונה הכסף. וכתב הרא"ש ז"ל בשם התוספות דנחושת לגבי דהבא טיבעא הוי והוא הכריע דנחושת פירי הוי לגבי דהבא ובס' ת"ח הקשה על סברת התוספות שהביא הרא"ש דא"כ ליתני הזהב קונה את הנחושת ונחושת את הכסף דהוי רבותא טפי וממילא ידעינן במכ"ש דזהב קונה את הכסף ומחמת זה הכריע כהרא"ש ז"ל דנחושת פירי הוי לגבי דהבא ומה מאד אני תמה על הת"ח דאדרבא לדברי הרא"ש קשה יותר דא"כ ליתני הנחשת קונה את הזהב והזהב את הכסף וידעינן במכ"ש דנחשת קונה את הכסף לכך נראה כמ"ש בשם התוספות דנחשת לגבי דהבא טיבעא הוי אבל אין כוונתם בזה כמו שהבין בעל ת"ח דנחושת הוי טיבעא ודהבא פירי וא"כ יקנה הזהב את הנחושת דא"כ הוי להו למימר איפכא דדהבא לגבי נחושת פירא הוי אלא נראה לי כוונתם דדהבא לגבי נחושת תרווייהו טיבעא הוי לגבי הדדי כמו דאינון טיבעא כל חד לגבי דנפשיה ומה"ט לדברי התוספות הזהב והנחושת אין קונין זה את זה כמו שזהב אינו קונה את הזהב וכסף את הכסף ובזה נתיישב היטב הא דלא נקט האי דינא במתני' משום דלא קתני אלא הנהו דאחד קונה חבירו ולא נקנה בקנין חבירו וכן הנהו דקונין ומקנין כדקתני במטלטלין אבל הנהו דאין קונין ולא מקנין זה את זה לא קתני הכא וכנ"ל ברור ונ"ל שכן כוונת הטוח"מ סימן ר"ג בכוונת התוספ' ע"ש ועיין בנמוקי יוסף וק"ל. מיהו קשיא לי על שיטת התוספות שכתבו דנחושת הוי טיבעא לגבי דהבא דהיאך אפשר לומר כן שהרי משנה שלימה שנינו במסכת מעשר שני והביאו התוספות לקמן שאין מחללין כסף על נחושת אלא מדוחק ולא שיתקיים כן אלא חוזר ומחללן על הכסף הרי דמהפכין מטרתי כמה זימנין כדי שלא יהא תחלת החילול כסף על נחושת ואילו בזהב קיימא לן כב"ה דמחללין כסף על זהב לכתחילה וכדקתני בסיפא אמר רבי עקיבא אני עשיתי לרבן גמליאל ולרבי יהושע את כספן דנרי זהב ובשלמא ללישנא בתרא דלקמן דלענין מעשר שאני דטעמא דב"ה משום דדרשינן כסף כסף ריבה ומדאורייתא לא אזלינן לא בתר חשיבותא ולא בתר חריפותא ואפילו כסף וזהב על נחושת שרי אלא שהחמירו חכמים שלא לחלל כסף על נחושת משום בזיון דמעשר אלא מדוחק ואפילו הכי חוזר ומחללן על הכסף אלא דאכתי קשה אלישנא קמא דלקמן דמדמינן מעשר למקח וממכר בזהב וכסף ונחושת והיינו בחדא לגבי חבריה ומדינא דאורייתא אם כן הדרא קושיא לדוכתא כיון דכסף על נחושת לא התירו אלא מדוחק ובזהב מותר לכתחילה אלמא דדהבא עדיף אלא דבזה אפשר לומר דהתוספות לשיטתייהו שכתבו לקמן דללישנא קמא למאי דקיימא לן כזקנותו דרבי דדהבא לגבי כספא פירי הוה ליתא להך מתני' דמעשר דמתירין ב"ה לכתחילה אלא צריך לומר דמוחלפת השיטה או כמו שכתב הרא"ש דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה. אמנם לענ"ד הוא דוחק גדול א"כ דתקשי מעשה דר' עקיבא ורבן גמליאל אטו כבית שמאי סבירא להו ולפי' הרא"ש ז"ל דלא כמאן. וכמו כן קשיא לי לשיטת הרא"ש וסייעתו הרמב"ן והר"ן ז"ל שכתבו להיפך שאין סברא לומר שחריפות הנחשת ידחה חשיבות הזהב והיאך אפשר לומר כן דהא לקמן בלישנא קמא מקשינן למ"ד פירות על דינרין מחלוקת מהך מתניתין דהפורט סלע ממעות מעשר שני השתא פירי על נחושת מחללינן על דהבא מיבעיא ומשני הש"ס דנחושת באתרא דסגי חריפי טפי ולפי זה מה שכתבו כל הקדמונים בפשיטות דללישנא קמא נמי כזקנותו דרבי אתיא וליתא להך מתניתין דמעשר ולא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה ולכולי עלמא אין מחללין כסף על זהב כלל וכסף על נחושת שרי מיהו מדוחק. ועוד מי שיש לו פירות של מעשר שני ואי אפשר לו לחלל על כסף כי אם על זהב או על נחשת ובא לימלך לפנינו הרי שאנו מורין לו לכתחילה לחלל על נחושת ולא על זהב הרי לפנינו דחשיבות של נחושת דוחה חשיבות הזהב אפילו במעשר דשייך טפי טעמא דחשיבות משום קדושת מעשר וכ"ש במקח וממכר ולענ"ד צריך עיון גדול ויתיישב לפי מה שיתבאר בסמוך:

בתוספות בד"ה הנחשת כו' ולפר"ת דמפרש אסימון שיש עליו צורה ואינה יוצאה בהוצאה צ"ל שיוצאה בדוחק אבל לא כ"כ בדוחק כמו מעות הרעות עכ"ל. וקשיא לי דמי הכריחם לפרש דאסימון הוי יותר טיבעא ממעות הרעות אדרבא היה להם לפרש דאסימון גרע ממעות הרעות והא דקתני אסימון קונה מטבע האי מטבע היינו אפילו מעות הרעות והיא גופא קמ"ל דמעות הרעות לגבי אסימון טיבעא הוי ואסימון פירא ואין זה דוחק לפרש סתם מטבע אפילו על מעות הרעות שהרי בכה"ג מסקו התוספות עצמם בהא דמטלטלין קונין מטבע דהיינו אפילו מעות הרעות ואסימון אף על גב דברישא משמע דאסימון לאו בכלל מטבע הוא אם כן יותר שייך לפרש נמי מטבע דרישא לענין מעות הרעות ואין להקשות דאם כן בבא דמטלטלין קונין את המטבע מאי קמ"ל דאי לענין מעות הרעות ממילא ידעינן כיון דאסימון קונה אותם כ"ש שמטלטלין יקנו אותן דהא אפ"ה איכא למימר דמטלטלין קונין מטבע קמ"ל רבותא שקונין אפילו את האסימון כדמסקו התוספות עצמם דאסימון נמי בכלל מטבע דסיפא ויש ליישב דבשלמא למה שמפרשים התוספות דהאי מטבע דרישא היינו מטבע טובה היוצאת בכ"מ בטוב אם כן לא תקשי לך הא דמפרשי דבכלל מטבע דסיפא היינו אפילו מעות רעות ואסימון דאף ע"ג דחזינן להדיא דאסימון לאו בכלל מטבע הוא מדקתני רישא אסימון קונה מטבע לא קשיין אהדדי דמטבע דרישא היינו מטבע עובר לסוחר מש"ה אין אסימון בכלל אבל מטבע דסיפא היינו שנקרא בשם מטבע לשום אדם ומשו"ה הוי שפיר אסימון בכלל מטבע לגבי מטלטלין אבל אם נפרש מטבע דרישא על מעות רעות וא"כ חזינן להדיא דאסימון לא שייך כלל להיות נקרא בשם מטבע מדקתני אסימון קונה מטבע והאי מטבע ע"כ היינו משום מטבע כיון דאמעות הרעות קאי אם כן מוכח דאסימון אפילו שם מטבע ליכא עליה וא"כ תו לא מצינן לפרש מטבע דסיפא על אסימון דהא אסימון לאו מטבע הוא ועל מעות הרעות נמי ליכא לפרש מטבע דסיפא דתקשה מאי קמ"ל הא שמעינן לה במכ"ש מבבא דרישא דאסימון קונה מטבע דאוקמינן במעות הרעות אע"כ דמטבע דרישא היינו מטבע טובה. וא"כ קשה מאי קמ"ל אע"כ דאסימון עדיף ממעות רעות כ"נ לי נכון לשיטתם ודו"ק. ובסמוך אכתוב עוד תירוץ אחר בזה:

בא"ד ומטלטלין קונין מטבע אשמעינן דקונין אפילו מטבע כמו מעות הרעות ואסימון כו' ולגבי מטלטלין מיקרי טבעא עכ"ל. מה שכתבו אשמעינן דקונין אפילו מעות הרעות ואסימון כו' הלשון אינו מדוקדק דמה חידוש הוא זה ומהיכא ידעינן בזה דטבעא הוי דהא אפילו אי הוי פירא לגבי מטלטלין אפ"ה במשיכת המטלטלין קונה אותם דכל המטלטלין קונין זה את זה אלא עיקר החידוש במה דמסיק דמטבע דהיינו מעות רעות ואסימון אין קונין את המטלטלין והיינו ע"כ משום דטבעא הוי לגבי מטלטלין א"נ י"ל דמ"ש הל' ומטלטלין קונין מטבע אשמעינן כו' היינו דבמה שכוללן התנא בשם מטבע אשמעינן דשם מטבע מיהו עלייהו לגבי מטבעות כמ"ש בסמוך ואין להקשות לשיטת התוספות דאסימון היינו נמי בכלל מטבע דסיפא אף על גב דלא הוי בכלל מטבע דרישא ואם כן איכא למיטעי דבסיפא נמי לאו בכלל ויותר היה לו לתנא דמתני' למתני מטלטלין קונין אסימון והוי ידעינן דמכ"ש שאר מטבעות הא ליתא שהרי לשיטת התוספות מעות הרעות גריעי טפי מאסימון ואם כן אי הוי תנא בסיפא אסימון לחוד ה"א דדוקא אסימון אינו קונה את המטלטלין אבל מעות הרעות דגריעי פירא נינהו אפילו לגבי מטלטלין וקונין את המטלטלין דמטלטלין קונין זא"ז מש"ה איצטריך למתני בסיפא לשון מטבע שכולל מעות הרעות ואסימון ואפשר שמזה עצמו הוכרחו התוספות לפ' דמעות הרעות גריעי מאסימון כי היכי דלא תקשי ליתני אסימון להדיא בסיפא ודו"ק. מיהו כ"ז כתבתי לשיטת התוספות אבל לולי דבריהם היה נראה לומר דודאי אסימון גרע טפי ממעות הרעות דאסימון ליתא בכלל מטבע כדמשמע מבבא דרישא ואם כן יש לנו לומר דפירי גמירי נינהו אפילו לגבי מטלטלין וקונין זא"ז וכן נראה להדיא מלשון הרמב"ם וכמו שפירש שם ה"ה וכן משמע מל' הנימוקי יוסף ע"ש אלא שלשונו מגומגם קצת ואין להקשות דא"כ דאסימון בכלל מטלטלין נינהו ליערבינהו וליתנינהו אסימון ומטלטלין קונין את המטבע ואין מטבע קונה אסימון ומטלטלין דהא בבבא דרישא נמי יש להקשות כן ליתני הזהב והנחשת קונין את הכסף ואין הכסף קונה את הזהב ונחשת אע"כ דמילי מילי קתני וא"כ כל מה שיש לפרש שם יתפרש ג"כ בבבא דסיפא ואין להאריך:

דף מד עמוד ב

בגמרא אמר רב אשי כילדותיה מסתברא כו' איצטריך סד"א הני פריטי באתרא דסגיי אינהו חריפי טפי מכספא אימא טבעא הוי. וקשיא לי טובא דאכתי לא איצטריך למיתני הך בבא דנחושת בשביל כך דבלאו הכי שפיר שמעינן דכסף לגבי נחשת טבעא הוי שהרי משנה שלימה שנינו במעשר שני שאין מחללין כסף על נחושת אלא מדוחק ואי סלקא דעתך דנחושת לגבי כספא טבעא הוי א"כ אפילו לכתחילה מעיקר הדין יש לו לחלל כסף על נחושת דהיינו פירי על טבעא מיהו בהא מצינו למימר דסתמא דתלמודא דהכא סבירא ליה כמסקנא דלקמן בלישנא בתרא דבמעשר מחללין בכל ענין כל המטבעות זה על זה משום דדרשינן כסף כסף ריבה אלא דעיקר הקושיא שלי אליבא דלישנא קמא דמעשר ומקח וממכר לענין מטבעות דחדא לגבי חבריה שוים לגמרי ואפילו הכי כתבו התוס' דרבי יוחנן דאמר אסור ללוות דינר בדינר היינו משום דסבירא ליה כזקנותיה דרבי דהזהב קונה את הכסף והיאך אפשר לומר כן דאם כן תקשה קושיא דרב אשי אי סלקא דעתך כזקנותיה דרבי למה לי למיתני הנחושת קונה את הכסף ותו ליכא למימר דאיצטריך לאשמעינן דלא נימא דנחושת לגבי כספא טבעא הוי דאי אפשר לומר כן מהך מתני' דמעשר שני שלא התירו לחלל כסף על נחושת אלא מדוחק. מכל זה נראה מבואר דאפילו ללישנא קמא לא שייך לדמות כלל דין מעשר לדין מקח וממכר אליבא דב"ה דלב"ה נהי דבמקח וממכר אזלינן בתר חריפא אפילו הכי במעשר אזלינן בתר חשיבותא משום קדושת מעשר וכמו שאכתוב לקמן בסמוך באריכות והיינו דלא מייתי הש"ס לקמן כלל אפלוגתא דר"י ורשב"ל הך מתני' דהזהב קונה את הכסף משום דלא דמיין כלל להדדי ועיין מה שאכתוב עוד בזה לקמן:

בתוספות בד"ה אחד משמונה באיסר וא"ת דהכא משמע דאיסר הוי טבעא טפי כו' וי"ל דה"פ כו' והשתא כולהו משער בדינר של זהב עכ"ל. ויש להקשות דאם כן לפ"ז היוקר והזול תלוי בהמטבעות של כסף יותר מבפרוטה של נחושת דלעולם בדינר של זהב יש קצ"ב פרוטות של נחושת נמצא דפרוטות קייצי והא דזימנין שהם אחד מששה באיסר וזימנין אחד משמונה היינו משום דאיסר הוא דאייקר וזול ואם כן לפי הסברא דמוכח הש"ס הכא דדהבא טיבעא הוי לגבי כספא משום שהיוקר וזול תלוי בכסף א"כ מה"ט גופא נאמר ג"כ דנחשת טבעא הוי לגבי כספא דכיון שהזול והיוקר תלוי באיסר ודינר והפרוטות קייצי א"כ כספא פירא הוי ואנן לא אשכחן שום תנא שיסבור דנחשת אינו קונה את הכסף או להיפך אע"כ דלא תלוי בהכי מידי וא"כ מאי מייתי ראיה לענין דהבא טבעא הוי ויש ליישב דנחשת לגבי כספא אע"ג דקייצי טפי מ"מ כיון דאיכא דוכתי דלא סגיין כלל פירא הוי ועוד דכספא חשיב טפי אבל דהבא לגבי כספא דהבא חשיבא אלא דבכספא יש סברא דחריפא טפי א"כ מייתי שפיר דכיון שהזול והיוקר תלוי בהם בטל חורפייהו וק"ל:

בא"ד והוי מצי למימר בכולהו נ"מ לקדושי אשה כו' עכ"ל. כוונתם כיון דכולי אסימון אפרוטה קאי. ולכאורה לא מצי למימר הכי דא"כ ה"ל למתני בקצרה פרוטה שאמרו אחד מקצ"ב בדינר של זהב כיון דעיקר האסימון תלוי בדינר של זהב ולא באיסר ודינר אע"כ דאגב אורחא קמ"ל שיש נפקא מיניה בכל אחד מהם ויש ליישב:

בד"ה למקח וממכר כו' וקשה דהא זימנין דזול איסרי כדאמרינן בקדושין כו' עכ"ל. ולענ"ד נראה ליישב פרש"י דבימי הברייתא הוי קיימי כ"ד איסרים בדינר ומ"ש מהרש"א ז"ל דא"כ מאי קמ"ל כיון שהיה קבוע באותו זמן נ"ל דלאו קושיא היא דהא באמת מצינו דפליגי תנאי בפ"ק דקדושין רשב"ג ורבנן אם האיסר הוא ששה פרוטות או ח' פרוטות ע"ש ולפי המסקנא וכמ"ש התוס' כאן שהפרוטות לעולם קביעי ויש מהם קצ"ב פרוטות בדינר אלא הזול והיוקר תלוי באיסר. ולפ"ז צ"ל דאפ"ה שייך פלוגתא דרשב"ג ורבנן בסתם איסר השנוי בכל מקום כמה הוא ונמצא דלדברי רשב"ג שנחשב האיסר ששה פרוטות א"כ האיסר הא' מל"ב בדינר דהיינו ששה פעמים ל"ב עולה קצ"ב פרוטות ואם כן אתא תנא דברייתא לסתום דלא כרשב"ג ודו"ק. מיהו באמת לולי פרש"י ותוספות היה נראה לפרש בפשיטות דהא דאמרינן הכא למאי נ"מ למקח וממכר היינו שאם מכר לו איזה חפץ באיסר צריך ליתן לו האיסר שהוא א' מכ"ד בדינר דהיינו שמונה פרוטות וקמ"ל דלא כרשב"ג דאמר סתם איסר ששה פרוטות או להיפוך שאם אמר לו חפץ זה בדינר נפטר בכ"ד איסרין ועל דרך זה מצינו כמה פעמים דכל מקום היכא דאתמר למאי נ"מ למקח וממכר מתפרש בכה"ג דפרישית וצ"ע למה לא פירשו כן:

בגמרא וב"ה סברי כספא פירא ודהבא טיבעא. וקשה מנ"ל להאי מ"ד דטעמא דב"ה דכספא פירא הוי לגבי דהבא ופליגי ב"ש וב"ה בסברות הפוכות דלמא סברי ב"ה דאידי ואידי טבעא הוי וטבעא אטבעא מחללינן להאי לישנא דלא דרשינן כסף ראשון ולא כסף שני וע"כ בהאי טעמא צריכין לאוקמי למסקנא דלישנא בתרא דפליגי בגזירה שמא ישהה עליותיו משמע דבלא"ה כ"ע מודו דמחללינן כסף על זהב ואף ע"ג דלהאי מסקנא סבר ר' יוחנן דדהבא לגבי כספא פירי הוי דהא אוסר ללוות דינר בדינר וס"ל כזקנותיה דרבי אע"כ דאפ"ה מותר לחלל כסף על זהב כיון דבאפי נפשיה טבעא הוי כ"ש אם נאמר דתרווייהו טיבעא הוי כאחד לגבי חבריה שיהא מותר לחלל טבעא אטיבעא. ועוד דלכאורה משמע דלפ"ז פליגי ב"ש וב"ה באותה פלוגתא גופא דמייתי לעיל בילדותיה דרבי וזקנותיה דרבי וקאי ב"ש כזקנותיה דרבי וקשה אמאי דייק הש"ס הכי בהדיא לאוקמא מלתא דר' כתנאי ולמימר אטו ר' דאמר כב"ש. לכך נלע"ד דהאי פלוגתא דהכא לא תליא בהאי דלעיל דאף דלזקנותיה דרבי במקח וממכר אזלינן בתר חורפי' ומש"ה כספא עדיף אפ"ה שייך הכא פלוגתא דב"ש וב"ה דב"ה סברי דלענין מעשר נמי אזלינן בתר חורפא והוי כספא טיבעא ודהבא פירי וב"ה סברי דנהי דלענין מקח וממכר אזלינן בתר חורפא אבל במעשר לא איכפת לן בחורפא כיון שסוף סוף הוא צריך לטרוח ולהוציאן בהוצאה אלא בתר חשיבותא אזלינן שכן דרך חילול לחלל הטפל על החשוב וכ"נ אף לפי המסקנא דהא כסף על נחושת תנינן להדיא דלא שרי אלא מדוחק ואילו כסף על זהב משמע דשרי אפילו לכתחילה כב"ה דמייתי התם מעשה דר"ע שעשה כספו של ר"א ור"י דינרי זהב אע"כ דבתר חשיבותא אזלינן ובמקח וממכר קי"ל דבתר חורפא אזלינן ואם כן כיון דלא אזלינן בתר חורפא ממילא נקט שפיר דקושטא דמלתא דלב"ה הוי כספא פירא לגבי דהבא והיינו לענין מעשר דוקא כיון דבתר חשיבותא אזלינן כנ"ל ואכתוב עוד בסמוך. וראיתי לבעל המאור שבתחילת דבריו כתב גם כן כזה אלא שהוא רצה לפרש דלגמרי לא שייך מקח וממכר למעשר עד שרוצה לומר דאף למ"ד דלגבי מקח וממכר דהבא אפילו לגבי נפשיה לאו טיבעא אפ"ה מצי סבר שפיר דבמעשר מחללין עליו. ולענ"ד לא יתכן לומר כן דדוקא א"א דתרווייהו טיבעא הוי לגבי פירא אלא איזה מהם הוי טבעא לגבי דחבריה בזה שייך שפיר לחלק בין מקח וממכר למעשר דבזה טעמא דחריפא מועיל יותר ובמעשר טעמא דחשיבותא מועיל יותר משא"כ אם נאמר דדהבא אפילו לגבי דנפשיה ולגבי פירות פירי הוי והיינו ע"כ שאין שם מטבע עליו אם כן לא מצינו למימר דמחללין מעשר עליו דמקרא מלא דיבר הכתוב וצרת הכסף והיינו דבר שיש עליו צורה דקפיד אמטבע וכתיב ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך כו' מכ"ז משמע דבעינן דוקא דבר היוצא בהוצאה אע"כ דמ"ד מחללין ס"ל דדהבא לגבי פירא מיהו טבעא הוי ובזה נתיישב פסק הרי"ף דלא כבעל המאור. ולפ"ז א"ש נמי למסקנא ללישנא בתרא דר"י דפליגי בגזירה שמא ישהה עליותיו אבל בלא"ה היה רשאי לחלל כסף על זהב והיינו משום דלענין מעשר כ"ע מודו דלא אזלינן בתר חורפא אבל לענין מקח וממכר לעולם מצינן למימר שפיר דבתר חורפא אזלינן ודו"ק:

שם מידי דהוה אכספא לב"ה אע"ג דלגבי דהבא פירי הוי לגבי פירי טבעא הוי זהב לב"ש נמי ופירש"י כדקתני סלעים כו'. ויש לתמוה דבלאו הכי ידעינן דמחללין פירות על כסף דמקרא מלא הוא וצרת הכסף בידך ואפי' אם תמצי לומר דכסף דקרא לאו דווקא אלא כל המטבעות נקראין בשם כסף שכן הוא באמת כדאשכחן בכמה דוכתי דכסף שוויא משמע והיינו משום דרוב המטבעות הם של כסף אבל אין עולה על הדעת כלל לומר להיפך שהמטבעות של כסף לא יהא נכלל בלשון סתם כסף דקרא ועוד דמקרא מלא הוא וישקול אברהם לעפרון ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר וכן כסף שלשים שקלים דעבד וכן חמשים שקלים דאונס ומפתה וכולם בכסף צורי שהוא מטבע של כסף והשתא לפי זה יש להקשות אסוגיא דתלמודא גופא דמאי קאמר מידי דהוה אכספא לב"ה דשאני כספא לב"ה דרחמנא רביה להדיא אלא דבזה יש לומר דהכי קאמר כיון דלב"ה אזלינן בתר חשיבותא אם כן תקשה ליה קרא גופיה למה צוה לכתחילה לחלל על כסף ולא על זהב שהוא חשוב יותר אלא ע"כ דלענין תחלת החילול בפירות על מעות לא איכפת לן כל כך בחשיבות כיון דסוף סוף כסף חשיב מיהא לגבי פירות אם כן מהאי טעמא גופיה לב"ש לענין זהב נמי אף ע"ג דאזל בתר חורפיה היינו דוקא בטבעא לגבי טבעא מה שאין כן בתחילת חילול בפירות על טבעא לא איכפת לן שהרי היוקר והזול תלוי הכל בפירות יותר מבזהב מה שאין כן לפי' רש"י ז"ל ודאי קשה אמאי איצטריך ליה לאתויי ממתני' ולא מייתי מקרא גופיה דכתיב וצרת הכסף:

ונראה לענ"ד בזה דלא פסיקא ליה בהך פלוגתא דב"ש וב"ה לענין מעשר בטבעא אטבעא דחדא פירי לגבי חבריה דהוי מדאורייתא דאפשר לומר דאינו אלא מדרבנן בעלמא וכדמשמע לישנא דגמרא בסמוך דקאמר כיון דלענין מקח וממכר שוייה רבנן כפירא וכמו שאבאר בסמוך מילתא בטעמא והשתא אתי שפיר טובא פי' רש"י דלא מצי לאתויי קרא דוצרת הכסף כיון דמדאורייתא ודאי שרי לחלל אפילו חד לגבי חבריה וכ"ש פירות על כסף ומשום הכי איצטריך רש"י לאתויי כמה משניות דאפילו מדרבנן נמי עיקר חילול של פירות הוא על כסף כן נראה לי נכון וברור בכוונת רש"י ז"ל וכמו שאבאר עוד בסמוך אחר זה מצאתי בשיטה מקובצת שהביא גם כן סברא זו דנראה דלהאי לישנא קמא דלענין מעשר חד לגבי חבריה פירי הוה לא הוה אלא מדרבנן אלא דלענ"ד מלשון רש"י דלקמן בסוף הסוגיא גבי יעשה ולא יעשה משמע דללישנא קמא נמי הוה מדאורייתא וזה תלוי בשינוי הגרסאות אי גרסינן לקמן להיאך לישנא או להנך לישני וזה כמו שכתבתי דלרש"י מספקא ליה משום הכי מפרש במילתא דספיקא כנ"ל:

דף מה עמוד א

בגמרא לגבי נפשיה מי איכא למ"ד לאו טבעא הוא. נ"ל דהא דפשיטא ליה בכספא דהוי טבעא לגבי דנפשיה אפילו למ"ד דלגבי דהבא פירי הוי ואילו בדהבא מספקא ליה למ"ד דהוי פירי לגבי כספא א"א דאפילו לגבי דנפשיה הוי פירי והיינו משום דגריעותא דדהבא היינו שאינו חריף וא"כ האי גריעותא שייך אפי' אי הוי באפי נפשיה דכיון שאינו חריף להוציאו בהוצאה אפשר דלא מקרי טבעא משא"כ בכספא דחריף אלא גריעותא דיליה הוא שאינו חשוב כמו הזהב ומש"ה הוי פירי לגבי דהבא למאן דס"ל הכי אבל באפי נפשיה ודאי כספא נמי חשיב טובא וא"כ פשיטא דהוי טבעא זה נ"ל ברור ובחנם נתקשו המפרשים בזה וק"ל:

שם אלא לב"ש וש"מ רבי יוחנן הוא דאמר אין מחללין. והקשה בת"ח דלמא דווקא לגבי דנפשיה ס"ל לר"י דדהבא פירא הוי אבל לגבי שאר פירות טבעא הוי ע"ש באריכות ואף שזו קושיא אינה נ"ל דהא אנן לא אשכחן מידי דליהוי פירי לגבי דנפשייהו ולגבי שאר פירות ליהוי טבעא אלא כל מידי דלגבי דנפשיה פירי נינהו ה"ה לכל מידי כדאשכחן לענין מעות שפסלתו מלכות ואין להאריך בזה. אמנם עכ"ז ראיתי לתרצה וליישב שיטת המקשה והתרצן בהכרח גמור דבלא"ה קשה הא דקאמר אלא לאו לב"ש דהא בכל דוכתי פרכינן אטו טעמא דב"ש אתא לאשמעינן ומ"ש התוספות דאליבא דב"ש קאמר נראה דוחק מה"ט גופא. ועוד דלישנא לא משמע הכי דר"י דינא קאמר אע"כ כתירוץ השני שכתבו התוספות דסבר ר"י כב"ש משום דסתם מתני' דהזהב אתיא כוותיה והיינו כזקנותו דרבי ואכתי תקשה לך מנ"ל לאוקמי סתם מתני' כב"ש דלמא דוקא לגבי כספא סבר תנא דמתני' דדהבא פירי הוי אבל לגבי דנפשיה לעולם אימא לך דטבעא הוי ויהא מותר להלוות דינר בדינר. ועוד דאפילו לגבי כספא מצי סבר תנא דמתני' דלענין מעשר טבעא הוי דבמעשר אזלינן בתר חשיבותא כמ"ש לעיל אע"כ סבר המקשה מדסבר ר"י אסור להלוות דינר בדינר והיינו כב"ש במקום ב"ה ומשום סתמא דמתני' מכ"ז נראה דר"י סובר דסברא פשוטה דכיון דחזינן דדהבא לגבי כספא אמרה מתני' דפירי הוי אף ע"ג דדהבא חשיבי וע"כ היינו משום דלא חריף והזול והיוקר תלוי בו אם כן מאותה סברא גופא פשיטא ליה דאפי' לגבי דנפשיה לא מיקרי טבעא כמ"ש דטעמא דלא חריף שייך אפי' לגבי דנפשיה כיון שאינו חריף להוציאו ה"ל כפירות לכל מילי וא"כ ע"כ היינו כב"ש וממילא מוכח דס"ל אין מחללין דה"ל כפירות גמורים כיון דלא נחתינן כלל לחלק בדהבא דלהוי בחד גוונא טבעא ובחד גוונא פירי דאי ס"ד לחלק קשה אדר"י גופא מנ"ל לפסוק כב"ש נגד ב"ה אי משום מתני' דהזהב ה"ל לחלק אע"כ דלטעמא דלא חריף לא שייך לחלק וע"ז משני הש"ס שפיר דלעולם אימא לך דר"י הוא דאמר מחללין והיינו דודאי יש לחלק דאף ע"ג דלגבי כספא אמרו במתני' דהזהב וכן לב"ש במעשר דפירא הוי אפ"ה לגבי דנפשיה טבעא הוי אלא דר"י סבר מסברא דנפשיה דלענין ריבית דיינינן כמו לענין מקח וממכר כמו שיתבאר היטב בסמוך ואם כן פסיק שפיר דכיון דסתם מתני' דהזהב ס"ל דלענין מקח וממכר פירי הוי מה"ט אסור לענין ריבית. ולפ"ז מצינן למימר דקאי ר"י אפי' אליבא דב"ה וסתם מתניתין דהזהב נמי אתיא אפילו לב"ה דב"ש וב"ה לא פליגי אלא לענין מעשר דמר אזיל בתר חורפא ומר בתר חשיבותא אבל לענין מקח וממכר כ"ע מודו דפירי הוי כזקנותו דר' וכן לענין ריבית שדינו כמקח וממכר והא דמקשה הש"ס בפשיטות אי לב"ה הא אמרי טבעא הוי היינו דהמקשה לא ס"ד דריבית תליא דוקא במו"מ וא"כ הוי סבר שפיר דכיון דלב"ה אפי' לגבי כספא הוי טבעא בחד צד כגון לענין מעשר כ"ש דהוי טבעא לגבי דנפשיה וא"כ פשיטא דמותר להלוות דינר בדינר אבל לסברת התרצן דריבית במו"מ תליא מיתוקמא שפיר אפי' כב"ה וכדכתיבנא ודוק היטב ועיין בסמוך:

שם ושאני הלואה כיון דלענין מקח כו' לגבי הלואה נמי כו'. וקשה דאם כן למאן דסבר כילדותיה דר' דלענין מו"מ כספא לגבי דהבא פירי הוי וכי נאמר דמה"ט יהא אסור להלוות מטבעות של כסף על של כסף ואף דבאמת מל' התו' כאן משמע דאה"נ דהכי הוא אבל קשה לומר כן דסתם הלוואה הנזכר בכ"מ היינו במטבעות של כסף כגון סלעין דינרין או מנה לי בידך ולא אשתמיט שום תנא דאסר בכה"ג משום ריבית והנראה בעיני דהא דאמרינן הכא כיון דלענין מו"מ כו' לענין הלואה נמי לאו מדינא הוא אלא כעין גזירת חכמים הוא פיר' דכיון דלגבי כספא אמרו רבנן דהוי פירי משום דאיהו יוקרא וזולא א"כ סברי אינשי דמה"ט אפי' לגבי נפשיה נמי דהבא פירי הוי כמ"ש לעיל דהאי ריעותא שייכא נמי באפי נפשיה וא"כ אי שרינן להלוות דינר זהב בשל זהב אתי נמי להלוות סאה בסאה דסברי מכדי האי פירי והאי פירי מ"ש משא"כ בדינר של כסף אף למ"ד כילדותו דר' דלגבי דהבא פירי הוי והיינו משום דדהבא חשיב מיניה אפ"ה לא שייך למגזר בהו דכ"ע ידעי דבאפי נפשיה טבעא הוי דחריפי אינהו ויוצאות בהוצאה תמיד וסתם מטבעות עלייהו קאי והיינו דמתמיהין לעיל באפי נפשיה מי איכא למ"ד וכמ"ש שם וא"כ לא שייך למגזר כלל כנ"ל ברור לולי דברי התו' שלא כתבו כן:

בתוספות בד"ה ושאני הלואה עד סוף הדיבור. כבר כתבתי בלשון הגמ' מה שיש לדקדק על דבריהם ואין מהצורך לכפול הדברים רק שלשונם צריך ביאור קצת להמשיך דבריהם והוא דעיקר כוונתם דכיון שהוכיחו דר"י איירי בדינר זהב והיינו באחד משני פנים או דס"ל כב"ש והיינו משום דסתם מתני' דהזהב כזקנותו דר' או אליבא דב"ש קאמר ולא ס"ל כמ"ש התוספות ואם כן לא ידעינן הלכתא כמאן לענין מו"מ אי כזקנותיה דר' או כילדותיה ומספקא לן נמי בהזהב לגבי פירות לענין מו"מ אי הוי טבעא או פירי וע"ז רוצים להוכיח דלגבי פירי ודאי טבעא הוי לכ"ע וזה שכתב ולב"ש דוקא אסור להלוות כו' כוונתם דאפי' לענין הלואת דינר בדינר גופא י"ל דר"י אליבא דב"ש קאמר אבל לב"ה מותר ואם כן כ"ש דלענין מו"מ טבעא הוי וכתב עוד ולב"ש נמי כו' כוונתם דאף אם נאמר דר"י ס"ל כב"ש מ"מ לענין פירות מיהא כ"ע מודו דטבעא הוי כדאשכחן לענין חילול וא"כ ה"ה לענין מו"מ כה"ג ומייתי עוד ראיה מדר"ש לקמן ומה שחזרו וכתבו ואפילו לגבי כספא כו' יש לפרש דכוונתם דאף אם נאמר דלדברי ר"י לענין מו"מ אפי' לגבי פירות פירי הוי אף אנו יש לנו לומר להיפך דלא קי"ל הכי אלא אפי' לגבי כספא טבעא הוי דשמא כילדותיה מסתברא דנהי דר"י קאי כזקנותיה הא רב אשי בתרא הוא וקאמר לעיל כילדותיה מסתברא דאף ע"ג דסתמא דתלמודא דחי לראיית רב אשי מ"מ י"ל דגוף דבריו לא נדחו ואם כן העולה מכל דבריהם דדהבא לגבי כספא לא מכרעא מלתא הלכתא כמאן אבל לגבי פירי הכריעו דטבעא הוי וא"כ מכ"ז הוכיחו דמ"ש ר' חננאל בשם ר' האי גאון היינו משום דנשתנה הדבר בימיו כנ"ל בכוונת דבריהם ולקוחים הם מלשון הרי"ף ע"ש:

בגמרא וב"ה סברי הכסף כסף ריבה ואפי' כסף שני ופרש"י דכסף יתירי כתיבי. ויש מקשי' אמאי איצטריך להו קרא לרבויי דלשתוק קרא מיניה ומהיכי תיתי למעוטי דהא ב"ש איצטריך להו קרא למעוטי ויש ליישב משום דבאמת תלתא קראי כתיבי ונתת בכסף וצרת הכסף ונתת הכסף בכל אשר תאוה כו' ואם כן חדא לגופא אייתרי להו תרי קראי ולב"ש דדריש נמי יתורא דה"א דהכסף הכי דריש להו כסף לרבות כל מיני מטבעות כגון פירות על דינר דהכי מייתינן לקמן לרבות כל דבר הנצרר ביד או כל דבר שיש עליו צורה דה"א דהכסף למעוטי כסף שני וקרא בתריה לב"ה אפשר דאתא נמי למעוטי כסף שני ושינה הכתוב עליו לעכב דאפי' בדיעבד אינו מחולל כדמשמע לקמן בהדיא דלהאי טעמא אפילו בדיעבד אינו מחולל ואיידי דאיצטריך למיכתב הה"א דהכסף לא סגי דצריך לכתוב הכסף ולב"ה לא דרש הה"א דהכסף אלא כסף קמא לרבות כל דבר שיש עליו צורה וכי היכא דלא תימא דהכסף אתא למעוטי כסף שני ולא לרבות חזר וכתב הכסף שלישי וע"כ לרבות אתא דהכי משמע טפי לרבות אפילו כסף שני ושלישי דאי למעוטי כיון דממעטינן שני שלישי מנ"ל כנ"ל ועיין עוד מזה בסמוך א"נ דב"ה דריש ההי"ן דהכסף חדא למעוטי אסימון וחדא למעוטי מטבע שאינה יוצאה וכ"נ להדיא מפי' הברטנורא בפ"א מסכת מעשר שני ע"ש:

בתוספות בד"ה לפלוגי בסלעים כו' אך קשה דלקמן כו' וי"ל דהתם הסלעיס שוין כו' אבל מטבע שאינו חריף על החריף מחללין עכ"ל. פי' דאיירי התם שהסלע הוא חריף טובא ואינו יכול לחלל על מטבע אחרת של כסף דאינו מוצא כסף החריף יותר לכך צריך לחללו על נחושת אבל אכתי יש לדקדק דהא בפ"ק דדמאי תנינן הדמאי מחללין אותו כסף על כסף כסף על נחושת ומייתי לה נמי לקמן בפרק הזהב והאי כסף על כסף ע"כ איירי שהשני חריף יותר דאל"כ קשה קושית ריב"ן למה יחלל וא"כ משמע להדיא דבדמאי דוקא שרי בכה"ג אבל בודאי אפי' כשהשני חריף נמי אסור ויש ליישב וצ"ע וע' בסמוך:

בא"ד א"נ אתיא כר"מ כו' וחכמים מתירין כו' עכ"ל. וקשה טובא דא"כ מאי מקשה הכא ליפלגו בסלעין על סלעין דלמא בסלעין על סלעין כ"ע מודו דאסור שאינו דרך חילול דהא למסקנא נמי משמע דאע"ג דכ"ע לא דרשי כסף ראשון ולא כסף שני אפ"ה ס"ל לר"מ דכסף על כסף אסור וכן יש להקשות לשינויא קמא שכתבו התוספות דכסף שאינו חריף על חריף עדיף טפי מכסף על נחושת או זהב א"כ מאי מקשה ליפלגו בסלעין על סלעין וע"כ היינו שהשני חריף יותר דאל"כ קשה קושית ריב"ן למה יחלל ואם כן מאי קושיא דלמא בכה"ג כ"ע מודו דמחללין. ולכאורה היה אפשר ליישב דהא דמקשה בפשיטות היינו משום דאמרינן דב"ה דרשי כסף כסף ריבה ואם כן מהאי ריבויא גופא שייך לרבות כל מילי דכה"ג פריך הש"ס בכמה דוכתי וא"כ פריך שפיר דליפלגו בסלעין על סלעין להודיעך כוחן דב"ה דאפי' בכה"ג שרו והא דמסקינן דכ"ע אית להו הכסף כסף ריבה היינו אליבא דחכמים דר"מ אבל ר"מ גופא לית ליה לא רבויא דכסף כסף ולא מיעוטא דהכסף ואם כן אית ליה מסברא דנפשיה דכסף על כסף אין מחללין משום שאינו דרך חילול אבל כסף על נחושת שרי מיהא מדוחק אבל שלא מדוחק אסור משום ביזיון כפרש"י לקמן דף נ"ו וכסף על זהב אפי' שלא מדוחק כב"ה אליבא דמסקנא וכ"ז למאן דיליף מסברא אבל למאן דיליף מריבויי או מיעוטי דקרא לא שייך לחלק אלא לרבות או למעט בכל ענין כסוגית הש"ס בכ"מ ועד"ז מיושב גם כן לשינויא קמא דתוס' דנהי דכסף על כסף החריף עדיף טפי אפ"ה פריך שפיר דלב"ש כיון דילפי ממיעוטא דהכסף יש למעט אפי' בכה"ג אלא דכאן אי אפשר לומר כן דכיון דאיכא ריבויא דכסף כסף ומיעוטא דהכסף שפיר שייך לאוקמא הריבוי לכסף על זהב או נחושת ומיעוטא לכסף על כסף והיינו כר"מ ואם כן הדרא קושיא לדוכתא מאי מקשה ליפלגו בסלעין על סלעין וכן לשינויא קמא דתוספות דכסף על כסף עדיף טפי יש להקשות להיפוך ויש ליישב בדוחק. ומיהו כ"ז כתבתי לשיטת התוספות וגרסתם דגרסי כסף על כסף בפלוגתא דר"מ וחכמים אבל הגרסא שלפנינו אינו כן אלא כך היא שנויה אין מחללין כסף ופירות על הכסף דברי רבי מאיר וחכמים מתירין ופליגי בבא לחלל בשקל פירות ושקל מטבע על סלע שלם ועד"ז פירשוה הרמב"ם ור"ש ז"ל בפירוש המשניות שלהם וכן פי' הראב"ד ורע"ב ז"ל וגירסא זו ודאי מוכרחת ואמיתית ע"פ תלמוד ירושלמי ע"ש וכן מוכח להדיא ממה שאכתוב לקמן דף נ"ו ע"ש. ואם כן לפי גירסא זו מצינו למימר דלא פליגי כלל בכסף על כסף אלא שדינו שוה בזה לכסף על שאר מטבעות והא דקאמר סלע של חולין שנתערבו כו' מחלל על נחשת ולא קאמר דמחלל על כסף אחר י"ל כפי' ר"ש שם דגזרינן שמא יבא לחלל על אותן שבתערובת בלי שום תנאי ע"ש ובתי"ט נמצא לפי זה מקשה הכא שפיר דליפלגו בסלעין על סלעין דקס"ד דלה"ט דכסף שני לא שייך לחלק כלל בין כסף על כסף או על שאר מטבעות וכן למסקנא נמי לא מפלגינן בינייהו והדבר צ"ע טובא שיש לי לדקדק הרבה בכל אחד מדברי המפרשים במסכת מעשר שני וכן בלשון הרמב"ם בהלכות מעשר שני שכתב לפסק הלכה דכסף על כסף או נחשת על כסף אסור לכתחילה ובפרק שאח"ז כתב דמותר לפרוט כסף על דינרי זהב ולכאורה דבריו תמוהים דמ"ש כסף על זהב דשרי ונחשת על כסף דאסור ומסוגי' דשמעתין משמע להיפך וכן בסוגית הירושלמי נראין הדברים לכאן ולכאן ואין להאריך יותר:

בד"ה השתא כספא כו' ולא פריך אלא למ"ד דטעמייהו דב"ש משום כסף ראשון כו' עכ"ל. ולפמ"ש בלשון הגמרא יתיישב יותר משום דבירושלים גופא הדר וכתב ונתת הכסף וקס"ד דהתם נמי דרשינן כסף ראשון ולא כסף שני ומשני הש"ס דהתם לא שייך לדרוש כן אלא הא דהדר וכתב היינו נמי שמחויב להביא הכסף הראשון לירושלים דוקא אבל כשכבר הביאו לירושלים מותר לפרטן ומה שנכתב שני פעמים היינו לעכב דבדיעבד נמי אינו מחולל ועוד יש לומר דאי לא כתב אלא חד ה"א דוקא היכא דגרועי גרעי' אסר רחמנא כגון מכסף על נחושת אבל היכא דעילויי עלייה על דבר החשוב ממנו מותר לחלל לכך נכתב שני פעמים דבכל ענין אסור ובזה נתיישב הא דלא מקשה הש"ס קושיא השניה קודם לראשונה דההיא דהפורט סלע ממעות מעשר שני נשנית במתני' מקמי היאך ולפמ"ש א"ש דבלא"ה היה מקום לומר דנחשת על כסף כ"ע מודו דשרי אפי' לכתחילה דעילויי עלייה או דאיירי בדיעבד כגון שהוא מדוחק דה"ל כדיעבד אבל כיון דאמר דבירושלים שרי הכל וע"כ חזר ונשנה לעיכוב' או לאסור אפי' על החשוב ממנו א"כ מקשה שפיר ויש ליישב עוד בע"א ואין להאריך:

דף מה עמוד ב

בגמרא דב"ש סברי גזרינן שמא ישהא עליותיו וב"ה סברי לא גזרינן כו' ויש לתמוה דלפ"ז להאי לישנא לא פליגי ב"ש וב"ה לענין מעשר אלא בהך גזירה לחוד וא"כ מאי האי דקאמר רבין משמיה דר"י לעיל דאף ע"פ שאמרו אסור ללוות דינר בדינר אבל מחללין מעשר שני עליו מלתא דפשיטא היא דמאי ענין ריבית למעשר. מיהו למאי דפרישית לעיל אתי שפיר דכיון דלענין איסור ריבית נמי לאו מדינא אסור אלא משום גזירה דכיון דלענין מו"מ שויא רבנן כפירי סברי אינשי דהוי כפירי גמור ומאן דחזי דמלוה דינר בדינר אתי להלות סאה בסאה ואם כן לפ"ז סד"א דכ"ש דשייך הך גזירה לענין חילול מעשר דאפילו בלא הך גזירה דשמא ישהא אפ"ה שייך הך גזירה גופא דכיון דלענין מו"מ שויא רבנן כי פירי סברי אינשי דפירי גמור הוא ומאן דחזא דמחלל על דינר זהב אתי לחלל נמי פירי על פירי ואם כן לפ"ז ה"א דהא דב"ה מתירין היינו מדוחק דוקא אבל שלא מדוחק אסור קמ"ל ר"י דאפ"ה מותר לגמרי לכתחילה דדוקא לענין ריבית שייך הך גזירה דריבית כמקח וממכר דמי משא"כ לענין חילול מעשר לא אתא למיטעי משום מו"מ ולא דמי כלל כנ"ל נכון ודו"ק:

שם אתמר רב ולוי חד אמר מטבע נעשה חליפין כו' סוגיא זו עמוקה מני ים ורבו בה השיטות בכמה ענינים שונים בין גדולי הקדמונים דלפרש"י מטבע לא מקרי כלי אלא פירי הוא דהוי ואזלי כולה סוגיא דרב ולוי ע"כ אליבא דמ"ד פירי עבדי חליפין ורבו החולקים עליו כנראה מפי' התוספות וכן נחלקו בה הבעל המאור עם הרמב"ן בספר המלחמות בשם הרי"ף. ולענ"ד פשט דברי הרי"ף מטין בזה כדברי רש"י וכן נראה לי שיטת הרמב"ם וכן בהא דלקמן אי בעלי חיים מקרי כלי או פירי נמי נחלקו בה הפוסקים שכתבתי וכ"א מפ' הסוגי' לפי שיטתו ולכל אחד מהפירושים יש להקשות קושיות עצומות ודקדוקים רבים עיין באריכות בספר המלחמות ומלבד כל אלה יש לי לדקדק כמה קושיות ודקדוקים לדברי כולם כמו שאבאר לך לאחדים לכך ראיתי לבאר הערה אחת מה שנלע"ד כפי אשר הורוני משמים ליישב כל הספיקות בזו השיטה עפ"י הסברא זו ואפשר שהיא שיטת רש"י ואם אמנם לא כיון לזה ראיות מוכרחות יתנו עדיהן ויצדקו ומכללן אבוא לבאר שיטת רש"י ותוספות לכל אחד כדאית ליה הוי יודע ששני מיני חליפין הן שמצינו בש"ס המין האחד הוא כעין קנין סודר דילפינן ליה מדברי קבלה מקרא דבועז והיינו שאין עיקר כוונתו לקנות הסודר לגמרי אלא שקנין זה נהגו לפנים בישראל כדי להקנות דבר הנקנה ע"י הסודר והסודר הדר למריה וכעין שאמרו קני ע"מ להקנות הוא ובכה"ג קונין אפי' בפחות מש"פ ונחלקו ג"כ רב ולוי לקמן אי בכלי של קונה או של מקנה כמו שיתבאר והמין השני היינו היכא שנתכוונו להחליף באמת כההוא דמחליף פרה בחמור וכיוצא בזה מצינו בדוכתי טובא והיינו נמי כדין החליפין שבמשיכת האחד נקנה שכנגדו לחבירו בכ"מ שהוא לגמרי ונתחייב באונסין וכבר מצאנו שהתוספ' כתבו לקמן בשם רבינו תם דגם אלו החליפין דשוה בשוה דברי קבלה הם ואסמכיה אקרא דעל הגאולה זו מכירה אלא שחילק בהם דבכלי גמור קונין בין ק"ס ובין חליפין דשוה בשוה אבל בפירות אף למ"ד שאין עושין חליפין היינו כעין ק"ס אבל חליפין דשוה בשוה אידי ואידי עושין חליפין חוץ ממטבע דאפי' שוה בשוה נמי לא וכ"כ ה"ה שהיא שיטת הרמב"ם כפר"ת. ועוד כתבו התוספות לקמן דאפשר לפר"ת יש לחלק ג"כ דבחליפין כעין ק"ס הוא בכליו של מקנה ללוי משא"כ בחליפין דשוה בשוה אפי' לוי מודה דאפי' בכליו של קונה ע"ש בדף הסמוך בד"ה ולרב נחמן שכתבו כן מיתורא דקרא דעל הגאולה לפר"ת. אבל בעיני יפלא היאך אפשר לומר כן כיון דקרא דעל הגאולה ועל התמורה אתרווייהו קאי לפר"ת ונעל דכתיב עלייהו קאי אם כן איך שייך לומר דלענין על הגאולה דרשינן נעל אין מידי אחריני לא ולענין על התמורה דהיינו חליפין דשוה בשוה לא נדרוש דרשא דנעל וע"ק דאם כן כי מקשינן לקמן לר"נ דאמר נעל דוקא לקיים כל דבר מאי עביד ליה ואמאי לא מוקי ליה לענין שוה בשוה וכה"ג גופא יש להקשות לענין כליו של מקנה ללוי דדריש להו מקראי דבועז ואם כן היאך שייך לחלק בכך בין חליפין לחליפין כיון דשניהם במקרא א' נאמרו ועל כיוצא בזה אמרינן סכינא חריפא מפסקא קראי ואין אלו אלא דברי נביאות ובאמת הרבה מגדולי האחרונים נחלקו על שיטת רבינו תם הנ"ל והרב המגיד וכ"כ בש"ע ח"מ סי' ר"ג בהג"ה שהביא שני הדיעות אי קונין בפירות בחליפין דשוה בשוה ע"ש. אמנם כן לענ"ד הקלושה יראה דא"א בשום ענין לחלוק על זה ולומר שלא יועיל חליפין דשוה בשוה בפירות דוודאי מהני אבל לאו מטעמיה דרבינו תם שסובר דחליפין דשוה בשוה לא ידעינן אלא מדברי קבלה דבועז וכחדא נפקא בהדי קנין סודר דא"כ לא היה שום מקום לחלק בין זה לזה בשום ענין הן לענין דבעינן נעל וכן לענין כליו של מקנה אליבא דלוי אלא דלדעתי חליפין דשוה בשוה לא צריכי לדברי קבלה אלא קונה מדברי תורה קנין גמור דהא קי"ל הלכתא כרבי יוחנן דמעות קונה דבר תורה ופרש"י דילפינן מדכתיב בהקדש ונתן הכסף וקם לו ושאר המפרשים כתבו דבלא"ה פשיטא לן כיון דכסף קונה בכל מקום והדבר ידוע דבכל מקום שאמרו כסף קונה אמרינן דשוה כסף ככסף וקי"ל דאפי' שומא אין צריך ואם כן כשמחליף פרה בחמור נעשה הפרה שוה כסף לגבי החמור וכיון שמשך בעל החמור את הפרה הרי הגיע שוה כסף לידו ואם כן נקנה החמור לבעל הפרה דקנין הכסף שנתן בכל מקום שהוא הוה קנין גמור ונתחייב נמי באונסי הפרה דברשותיה קאי לגמרי כמו שהיה הדין במעות ממש לדין התורה ונהי דבמעות ממש קמו רבנן אמילתיה ובטלוהו משום שמא יאמר נשרפו חיטיך בעליה אפ"ה בחליפין כה"ג שהיא מדין שוה כסף לא שייך האי טעמא לבטל זה הקנין דאם כן כ"ש שיאמר בעל החמור שמשך כבר את הפרה נשרפה הפרה שלך בעליה וכמו שאכתוב לקמן באריכות בלשון התוספות בד"ה ש"מ מטבע כו' שזה הכרח גמור וממקומו נמי הוא מוכרע דאי ס"ד דאפי' בכה"ג שייך האי טעמא אם כן אף אם נאמר דילפינן לה מדין הקנין דדברי קבלה דבועז אכתי ה"ל לחכמים לבטל זה הקנין כמו שבטלו קנין המעות דעדיף מיניה וכן הקשו התוספות לקמן ותירוצם לא שייך בחליפין כה"ג אע"כ כדכתיבנא וכמו שיבואר שם דלא שייך הכא הטעם דנשרפו חיטיך לענין חליפין דשוה בשוה ואם כן אוקמוה אדאורייתא שקונה מדין תורה מחמת קנין כסף. ולפ"ז א"ש דכ"ע מודו דלא בעינן כליו של מקנה ולא בעינן דומיא דנעל אלא אפי' בפירות דהא נמי שוה כסף הוא וכל זה למאי דקי"ל כר"י דמעות קונות אבל אליבא דר"ל ודאי צריכין אנו לומר דחליפין דשוה בשוה היינו מטעם חליפין דקנין סודר והא דמהני בפירות משום דר"ל לשיטתו דפירי עבדי חליפין. וע"פ הצעה זו יתיישב היטב הסוגיא דשמעתין כמו שאבאר ודו"ק:

ועתה נחזור לענינינו לדין המטבע דעסקינן בה במימרא דרב ולוי דיש לדקדק אמאי נקיט לישנא נעשין חליפין או אין נעשין דכיון דבין לפרש"י דס"ל דטעמא דמ"ד נעשין היינו משום דס"ל דפירי עבדי חליפין ובין לפי' התוספות דכלי הוי אם כן ה"ל למימר עושין חליפין שזה עיקר הרבותא וכדאמר האי לישנא גופא בפירות דעבדי חליפין או לא עבדי משא"כ לישנא דנעשין לא משמע הכי וכ"ש למ"ד אין נעשין וקי"ל למסקנא דה"ה דאין נקנין בחליפין אם כן ה"ל למימר הכי בהדיא מכל זה נראה דעיקר פלוגתא דרב ולוי היינו לענין חליפין דשוה בשוה בגוונא דמתניתין שמחליף מטבע במטבע דעלייהו קאי והיינו שוה בשוה או שנא' דבכל מיני חליפין איירי דמ"ד שמועיל בכל דיני חליפין הן כעין קנין סודר וכן שוה בשוה ומ"ד אין נעשין היינו דשוה בשוה נמי לא דעיקר לישנא דנעשין ואין נעשין אחליפין דשוה בשוה קאי והיינו דמתמה רב פפא מ"ט דמ"ד אין נעשין וכוונתו נמי אחליפין דשוה בשוה דשייך אפילו בפירות ומאי שנא מטבע ומסיק שפיר דטעמא משום דדעתיה אצורתא וכיון דעבידא דבטלה לא סמכא דעתיה לקנותן עד דמטינן לרשותיה והיינו דמקשה הש"ס תנן הזהב קונה הכסף מאי לאו בחליפין משום דלשון קונה משמע ליה שקונה הכסף בכל מקום שהוא והיינו כדין חליפין והוי אתי ליה שפיר נמי סיפא דהכסף אינו קונה את הזהב מהאי טעמא שאנו מפרשין אי איירי לענין דמים דכסף אינו קונה זהב משום דמעות אינו קונה מתקנת חכמים אליבא דר"י אף ע"ג דלא שייך התם הטעם דנשרפו כמ"ש במתניתין בריש פירקין וע"כ היינו משום דבמעות גופא לא חלקו בתקנתן כמ"ש שם או מאיזה טעם אחר יהיה איך שיהיה שייך זה הטעם גופא נמי לענין חליפין דשוה בשוה דכסף לגבי זהב מיקרי כסף גופא ולא שוה כסף מש"ה אינו קונה דה"ל כעין מקח וממכר במעות גופא דלא קני משא"כ דהבא גבי כספא פירי מיקרי מש"ה קונין בהם כמו בחליפין דפירות וכן יש לפ' כל המשנה עד"ז לסברת המקשה ומשני הש"ס דאיירי בתורת דמים ומסיק ה"נ מסתברא דאי ס"ד דבחליפין איירי תרווייהו ליקני אהדדי פירוש דכיון דלמ"ד דנעשין חליפין בשוה ושוה והיינו משום דמחליף מטבעות של כסף בכסף לא ה"ל כעין מקח וממכר לענין שנא' במעות אינן קונות א"כ ה"ה למחליף כסף בזהב שיש לומר דתרוייהו קני אהדדי דלא משמע ליה לחלק בין זה לזה כן נ"ל נכון ויתר הסוגיא יתבאר על מקומו ודוק היטב. ועתה נשוב לפרש שיטת רש"י ותו':

בתוספות בד"ה אין מטבע כו' וא"ת ולר"נ כו' וי"ל דמטבע מיקרי שפיר כלי כו' עד סוף הדיבור ומשמע דפשיטא להו דמטבע דלא סגי או דליכא טיבעא ה"ל כלי גמור וקונה בחליפין ויש לתמוה דהא לקמן גבי דינר וטריסית אסקינן דאיירי בפרוטטות דליכא טיבעא עלייהו ומסיים הש"ס בהדיא אידי ואידי פירא הוי ומיקני בחליפין ולדברי התוספות ה"ל למימר אידי ואידי כלי הוי וקונין בחליפין ונהי דלעיל בכולה סוגיא דדהבא וכספא נקיט לישנא דפירי לגבי טיבעא היינו משום דלא נחית לדיני חליפין אלא לאפוקי מדין מטבע לגבי דחבריה שייך לשון פירי אבל לקמן דבדיני חליפין עסקינן ודאי לא ה"ל למימר פירא הוי כיון דדין הפירות אינן כדין הכלים אע"כ דקושטא דמילתא הכי הוא וכמו שאכתוב לקמן בהרחבת הביאור ואם כן לפי זה שפיר יש לקיים פרש"י דמטבע פירי הוי ומה שהקשו דאם כן פליג רב נחמן ארב ולוי אין נראה קושיא כ"כ לדחות פרש"י דמה בכך אם פליג אפ"ה הלכתא כרב נחמן בדיני ועוד דפשיטא לפי מה שכתבתי בלשון הגמרא דאחליפין דשוה בשוה קאי דאף ע"ג דבפירי וודאי מועיל לשיטתם מדין תורה דשוה כסף ככסף ולפי ר"ת מדברי קבלה אפ"ה סובר רב דבמטבע אינו מועיל אם כן אתיא מילתא דר"נ שפיר כרב אלא דאף אם נאמר דרש"י לא נחית לזה אפ"ה י"ל דר"נ ס"ל כמ"ד מטבע אין נעשה חליפין וה"ה לפירי והא דנקט מטבע היינו לרבותא משום דמטבע חשוב מפירי כמ"ש רש"י עצמו בפ"ק דקידושין דף כ"ח והא דאיצטריך ר' פפא לטעמא דצורתא עבידא דבטלה היינו משום דקושטא דמילתא הכי הוא ויהיב טעמא אליבא דכ"ע אפי' למ"ד פירי עבדי חליפין ועי"ל דאיצטריך טעמא דצורתא עבידא דבטלה לענין דאינן נקנין בחליפין וכדהדר ביה רב פפא ובלא"ה צ"ל דהאי טעמא דאמר רב פפא צורתא עבידא דבטלה אמר לאחר שחזר בו ממאי דהוי ס"ד דמטבע נקנין בחליפין כמו שאכתוב לקמן ולשון רש"י בכאן בד"ה מ"ט נמי יש ליישב ע"ז הדרך ואין להאריך כיון דבלא"ה אין זו קושיא כ"כ אם יסבור רש"י דר"נ פליג ארב ולוי למה שהקשו והוכיחו דבלא"ה ע"כ צ"ל דמיקרי כלי דאל"כ הא רב ששת פירי מיהא בעי ומטבע לא מיקרי פירי כו' עכ"ל ודבריהם אין מובנים לי דמהיכן פסיקא להו דרב ששת סובר כן ואדרבא לדבריהם קשה הא דפריך הש"ס לקמן ולרב ששת נעל מאי עביד ליה ומשני מה נעל דבר מסויים כו' א"כ משמע להדיא דלרב ששת לא ממעטינן אלא דבר שאינו מסויים ובכלל זה מטבע דדבר שאינו מסויים הוא למ"ד דדעתיה אצורתא כפרש"י אבל כל שאר מילי בכלל פירי הוא כמ"ש רש"י שם להדיא ומיתרבו לרב ששת מלקיים כל דבר ואם כן למ"ד דמטבע נעשה חליפין היינו משום דלא ס"ל דדעתיה אצורתא וה"ל דבר מסויים ובכלל פירי הוא ומה שכתבו דמטבע לא מיקרי פירי מדקאמר לקמן מידי דהוי אפירי לר"נ אין זה דקדוק כלל דה"ק מידי דהוי אשאר פירות וכן הא דקאמר לקמן ופירי נמי עבדי חליפין היינו שאר פירות דנהי דמטבע שם פירי עליה היינו משום דדין חליפין נכלל בל' פירי אבל לגבי שאר פירות שם מטבע עליו וזה פשוט וכן מה שכותבין במנא דכשר למיקני ביה ואמרינן ביה למעוטי מטבע היינו לרווחא דמילתא שלא יטעה שום אדם לומר דמטבע כלי מיקרי כמ"ש רש"י בקידושין דקצת שם כלי עליו ר"ל גבי שאר פירי אבל לגבי כלי גמור פירא הוי כן נ"ל ליישב שיטת רש"י וסייעתו דמטבע לא מיקרי כלי ונפ"מ לענין מטבע פסולה ועיין בסמוך אבאר שיטת הרי"ף בזה ודו"ק:

בא"ד וי"א שחשוב כלי לפי שיוצא בהוצאה כו' ואין נראה דלקמן משני בפרוטטות כו' וכן מתניתין דכל המטלטלים כו' מוקי לקמן באנקא ואניגרא כו' עכ"ל. כוונתם בזה דאף ע"ג דר"ל מוקי לה הכי לקמן ושמעינן ליה לר"ל דע"כ ס"ל פירי עבדי חליפין מ"מ משמע להו לתוס' דלענין אוקימתא דמתני' בריבויא דכל המטלטלין ליכא מאן דפליג עליה דר"ל דע"כ מיתוקמא באנקא ואניגרא ואם כן למאי דקי"ל כמ"ד פירי לא עבדי חליפין ע"כ צ"ל דאנקא ואניגרא כלים נינהו ומש"ה קונין זא"ז זהו שיטת התוספות וכ"כ הרמב"ן בספר המלחמות ליישב שיטת הרי"ף שהביא ההיא דאנקא ואניגרא לפסק הלכה והיינו ע"כ משום דס"ל דכלים נינהו ע"ש. אבל קשיא לי טובא על דבריהם דהא בלא"ה א"ש הא דאנקא ואניגרא דקמ"ל דקונין זא"ז בתורת דמים דהא כולה פשטא דמתני' בהכי רהטא לענין תורת דמים הא דהזהב קונה הכסף כו' ומטלטלין קונין את המטבע והיינו בתורת דמים דהא אין מטבע נקנה בחליפין ועלה קתני כל המטלטלים קונין זה את זה ומפרש בגמרא דקמ"ל דאפי' כיס מלא מעות כו' דהיינו אנקא ואניגרא קונין זא"ז בתורת דמים דאף ע"ג דשום מטבע אפי' מעות רעות אין קונין זא"ז דלגבי דנפשיה טיבעא הוי ומעות אין קונה מ"מ הני אנקא ואניגרא כיון דלא סגיין כלל אינן בכלל מעות וקונין בתורת דמים והא דרצה הש"ס לקמן לדייק מההיא דכיס מלא מעות דמטבע נעשה חליפין היינו דוקא למאי דהוי ס"ד מעיקרא דאיירי במעות מעליא ואם כן אי אפשר לאוקמי בתורת דמים דהא קי"ל מעות אינן קונין אבל למאי דמסיק דאיירי באנקא ואניגרא אתי שפיר בתורת דמים כפשטא דמתניתין דאיירי בהכי וכן נ"ל מלשון הרי"ף ז"ל שכתב להדיא דמטבע שאינו יוצא כלל ה"ל כפירי ומיקני בחליפין ואי כדברי הרמב"ן ז"ל דלהרי"ף ה"ל ככלי ה"ל לפרש כן בהדיא ולמימר שקונין בהם אע"כ דכפירות משוה להו לגמרי דנקנין ואין קונין בהם ומ"ש בלשון המשנה דכל המטלטלים קונין זה א"ז היינו לענין תורת דמים דבהכי איירי מתני' וכדכתיבנא וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות מכירה דמטבע שאינו יוצא דינה לגמרי כפירות בכל פרטי דיני ע"ש. ויותר אני תמה על דברי התוספות והרמב"ן ז"ל דהא פשטא דכל המטלטלים לא איירי דווקא באנקא ואניגרא דמריבויא דכל ילפינן להו אלא פשטא דמלתא כ"ש לשאר המטלטלים ואם כן הא פירות בכלל מטלטלים נינהו והיאך פסיק ותני דכל המטלטלים קונין זה את זה אע"כ משום דמתני' לענין תורת דמים איירי דמהני אפילו בפירות ודו"ק. מיהו כל זה הוצרכתי לפרש לאותן המפרשים והפוסקים דלא נחתו לחלק בין חליפין דשוה בשוה לחליפין דק"ס משא"כ לשיטת רבינו תם ומכש"כ למה שהוספתי עליו משלי דבחליפין דשוה בשוה מהני אפי' בפירות ואין בהם חילוק בין תורת חליפין לתורת דמים וכמו שכתבתי דבכל ענין במשיכת האחד נקנה השני בכל מקום שהוא לבר ממטבע טובה משום דמעות אינן קונות מתקנת חכמים אם כן פשיטא דמיתוקמא שפיר ההיא דכל המטלטלים קונין זה את זה ואפי' אנקא ואניגרא והיינו דשוה בשוה בין בתורת חליפין בין בתורת דמים דלדידי דא ודא אחת היא שקונין לגמרי להתחייב באונסים ולפר"ת בתורת חליפין קונין זא"ז לגמרי ובתורת דמים קונה לכל מילי לבר מחיוב אונסין ודו"ק. וכן ההיא סוגיא דפרוטטות שהביאו התוספ' יתפרש ג"כ בכל האופנים שכתבתי ולעולם דכפירות הן כפשטא דלישנא דגמרא ויבואר יותר במקומו לקמן וכן ל' רש"י במשנה בד"ה כל המטלטלים שמפרש בין בתורת דמים בין בתורת חליפין יבואר גם כן בכל הדרכים שכתבתי לכל אח' כדאית ליה וללישנא קמא תורת חליפין שכתב היינו למ"ד פירי עבדי חליפין ואין להאריך יותר ודוק היטב כי נכון הוא בעזה"י:

בד"ה מאי לאו בחליפין וא"ת כו' וי"ל דה"פ כו' וקתני אינו קונה כו' משום דתנא רישא כו' עכ"ל. והא דמסיק הש"ס וקאמר ה"נ מסתברא צריך לפרש דהתרצן לא משמע ליה לפרש כן דנקיט בסיפא אינו קונה איידי דנקיט ליה ברישא דמשום איידי לא שייך למיתני דבר שאינו שהרי לפי האמת בסיפא נמי זימנין דקונה כגון בחליפין כן נ"ל כוונתם אלא דעדיין יש לתמוה דלפי פירושם כל מה שהאריך הש"ס בה"נ מסתברא דקאמר אא"ב בדמים היינו דאמרינן דהבא טיבעא כו' כל זה יתור לשון הוא כיון דהמקשה נמי נחית לכל זה ועיקר סברת התרצן דלא שייך למיתני איידי חסר מן הספר ועיין מ"ש בזה בלשון הגמרא לפי שיטתם זולת פי' התו' וק"ל:

בא"ד ומשני תני מחייב אינו מגיה המשנה אלא קונה פי' מחייב עכ"ל. כוונתם מבואר בזה כיון דלפירושם ע"כ להמקשה נמי צ"ל דמצינן לפרש לשון קונה על חיוב דמים דהא אינו קונה בסיפא היינו ע"כ לענין דמים והתרצן אינו מחדש אלא דקונה דרישא מפרשינן נמי כמו בסיפא וא"כ ע"כ אינו מגיה המשנה וזה ברור וק"ל:

בגמרא אי הכי אימא רישא כו' אא"ב בחליפין כו'. וקשה דליקשי מהכא למ"ד דקונין בכליו של מקנה והכא מפרש בהדיא שזה נותן הזהב לקנות את הכסף שביד חבירו ואם כן איך אפשר לומר דאיירי בחליפין והכא גופא בפלוגתא דמטבע נעשה חליפין איירי בה רב ולוי וללוי דווקא קונין בכליו של מקנה. מיהו למאי דפרישית דבחליפין דשוה בשוה כ"ע מודו דבכליו של קונה כמ"ש התוספות לקמן בדרך אפשר אליבא דר"ת וכמש"כ לשיטתם דשוה בשוה אינו כלל בדין ק"ס דילפינן מבועז אלא שקונה בתורת שוה כסף א"כ אתי שפיר ודו"ק:

שם אמר רב פפא כו' מידי דהוי אפירי לר"נ ופרש"י מידי דהוי כו' ומודה הוא שכל דבר שכנגד הכלי נקנה בחליפין דכתיב לקיים כל דבר כו' עכ"ל. וקשיא לי טובא דאיך אמר רב פפא מידי דהוי אפירי לר"נ דוודאי לא דמי בשלמא לר"נ דממעט פירות מדכתיב נעל וא"כ אייתר ליה לקיים כל דבר לומר דנקנין ע"י נעל כדקאמר הש"ס לקמן להדיא אבל הכא במטבע דלפרש"י אף למ"ד אין נעשה חליפין כרב ששת ס"ל דקונין בפירות ואמרינן לקמן דרב ששת דריש לקיים כל דבר לרבות פירות וא"כ לא אייתר ליה שום קרא ומנין לחלק בין קונין לנקנין דהא ר"נ גופא מקרא יליף לה ויש ליישב בדוחק דר"פ ס"ל דמסברא אמרינן הכי דנעל אקונין הוא דכתיב דממעט דבר שאינו מסוים אבל לענין שנקנין מהני בכל דבר. ולולי פרש"י אפשר לומר דהא דקאמר רב פפא מידי דהוי אפירי היינו מקמי דהוי אמר לטעמיה דלעיל דצורתא עבידא דבטלה אלא ס"ד דהא דממעטינן מטבע היינו ממיעוטא דנעל וכמאן דממעט פירי נמי מנעל והיינו דקאמר מידי דהוי אפירי לר"נ דלא ידע לחלק ביניהם בשום ענין אבל לבתר דאסיק רב פפא גופא טעמא דצורתא עבידא דבטלה וכ"ש לפי מ"ש דטעמא משום דלא סמכא דעתיה ממילא גריעי מפירות דמטבע אינו נקנה נמי מהאי טעמא והדר ביה ר"פ כדמסקינן וק"ל:

דף מו עמוד א

בתוספות בד"ה ונקנינהו ניהליה אגב קרקע כו' וקשה דליקני ליה המעות בהודאה כו' עכ"ל. בפרק הגוזל הקשו התוספות אהא דשנינן הכא דאיירי דלית ליה קרקע ומה בכך כיון שיודה שיש לו קרקע יכול להקנות לו אגב קרקע ותירצו דמ"מ כיון דבאמת אין לו קרקע נמצא שאין המעות שלו מדאורייתא ואין יכול לחלל עליו אף ע"ג שיכול להוציא ממנו בדיינים ע"ש באריכות. אבל כאן לענין שיודה על המעות לא שייך לתרץ כן דאף לפי האמת המעות הוא שלו משום דקי"ל שאדם יכול לחייב עצמו דרך הודאה אף במה שאינו חייב ואף במה שאינו יכול לקנות מצד הקנין והיינו שחכמים תקנו שלשון הודאה יועיל בכל ענין. ולפ"ז א"ש דמקשו שיודה דרך חיוב להעמיד לו גוף המנה בעין ועיקר הקנין הוא דרך חיוב להבא שרוצה להקנות לו המנה להבא אלא כדי שיועיל הוא אומר בלשון הודאה ובלא"ה צ"ל כן דאי דרך חיוב גרידא אכתי ה"ל מלוה גבי דהיאך ואין יכול לחלל על מלוה שיש לו ביד אחרים אע"כ דמקנה לו ע"י הודאה גוף המנה בעין. ובזה יש ליישב המשך קושיית התוספות לדבריהם הקודמים דבלא"ה היה אפשר לומר דאף ע"י אודייתא אינו מועיל לענין חילול כיון דיכול לחזור בו ולומר משטה אני בך לא סמכא דעתיה דהיאך ולא הוי כשלו אם לא שנא' שיעשה ההודאה גופא בקנין דתו לא מצי למימר משטה אני בך כדאיתא סימן פ"ח וע"ז היינו יכולין לומר דאיירי דלית ליה סודר אבל לדבריהם הקודמים דע"כ איירי דאית ליה סודר א"כ מקשו שפיר ודו"ק:

בד"ה אלא ש"מ דאין מטבע כו' ונטר עד הכא כדי להקשות לתרווייהו כו' עכ"ל. ולכאורה היה אפשר לומר דבלא"ה לא הוי מצי להקשות לעיל והיינו לפירוש התוספות דעיקר הקושיא היינו משום דלא משמע ליה לאוקמי בגברא ערטילאי דלית ליה לא קרקע ולא סודר אבל מחדא לחוד לא איכפת ליה ואם כן כיון דפלוגתא דנעשה חליפין רב ולוי פליגי בה ולא מסיימי וא"כ לא מצי להקשות בפשיטות למ"ד נעשה חליפין דדלמא לוי הוא דס"ל הכי ולדידיה לא קשה מידי דהא שמעינן ללוי דס"ל קונין בכלי של מקנה דוקא וא"כ איירי שהמקנה אין לו סודר ויש לו גורן והקונה יש לו סודר ואין לו גורן אבל לרב פפא מקשה שפיר כיון דאמר דכ"ע מודו דמטבע נקנה בחליפין וא"כ קשה מיהא למ"ד בכליו של קונה וליכא למימר דלית ליה סודר דא"כ הוי ערטילאי וק"ל. ולפמ"ש לעיל בלא"ה לא קשה מידי משום דפלוגתא דרב ולוי היה מקום לדחות ולומר דלא איירי כלל לענין קנין סודר אלא בחליפין דשוה בשוה מש"ה נטר עד הכא ודו"ק:

בגמרא ואי ס"ד אין מטבע נעשה חליפין הויא ליה הלואה ואסור ופרש"י כיון דאפילו יש לו נמי אין קנויין לו במקום שהם שם כו'. ולכאורה יש לדקדק דלמא איירי הכא שנותן לו בתורת דמים ואף ע"ג דקי"ל דמעות אינן קונות מ"מ צריך לקבל מיהא מי שפרע ולקמן בפרק איזהו נשך משמע דכיון שאם בא לחזור קאי עליה במי שפרע שפיר קיימי ברשותיה דהיאך ולא הוי כריבית ויש ליישב וצ"ע או שזה כעין מאי דמשני רב אשי בסמוך וכפי' התוספות שם:

בפרש"י בד"ה רב אשי אמר לעולם בפרוטטות כו' ומיהו טעמא לאו משום דנקנה בחליפין כו' עכ"ל. מסתימת לשון רש"י נראה דלרב אשי נמי מיירי אידי ואידי בפרוטטות וא"כ אמאי הוצרך לטעמא אחרינא דנהי דקושט' דמילתא הכי הוא לרב אסי דאפילו בתורת דמים מותר מ"מ מתניתין בלא"ה מיתוקמא שפיר מטעמא דחליפין ויש ליישב משום דרש"י לשיטתו דמטבע לא מיקרי כלי כלל ואם כן הא דקאמר בפרוטטות אידי ואידי פירי הוי והיינו פירות ממש וכמ"ד פירי עבדי חליפין ואם כן למאי דקי"ל כמ"ד פירי לא עבדי חליפין לא מיתרצא בהאי שינויא אפילו בפרוטטות ומש"ה הוצרך רב אשי לטעמא אחרינא. מיהו לפמ"ש לעיל דבחליפין דשוה בשוה כ"ע מודו דמהני בפירות אם כן א"ש הא דקאמר אידי ואידי פירי הוי אליבא דכ"ע דהא בשוה בשוה עסקינן ולפ"ז צ"ל הא דהוצרך רב אשי לטעמא אחרינא היינו משום דלא משמע ליה לאוקמי אידי ואידי בפרוטטות אלא הפרעון לחוד הוא בפרוטטות אבל המעות שנותן השלחני מעות ממש כפירוש התוספות וכבר כתבתי שיטת המפרשים דהא דקאמר אידי ואידי פירי הוי היינו עדיפי מפירי כדין כלי ולא נהירא כמו שכתבתי:

בתוספות בד"ה כל הנעשה כו' א"נ ללוי הוי פי' זה כמו לרב כו' והדתנן המחליף פרה ללוי הוי פי' כו' בהנאת קבלת חמור וכן החליף שור בפרה דבסמוך עכ"ל. וזה נראה דוחק גדול לפרש כן ובעל המאור כתב דהמחליף פרה בחמור היינו בדמי חמור כדמוקי לקמן ומיישב בזה לפי שיטתו דבעלי חיים פירי נינהו דלא תיקשי מכל הנך וממילא דא"ש נמי אליבא דלוי אבל גם זה דוחק וכבר האריך הרמב"ן ז"ל בס' המלחמות להקשות ע"ז מסוגיא דכתובות ע"ש. אמנם לענ"ד מיתוקמא בפשיטות לפמ"ש דחליפין דשוה בשוה אינן מדין קנין סודר כלל דליבעי כליו של מקנה אלא קונה בקנין גמור מטעם שוה כסף כמו שהארכתי בריש הסוגיא ומה"ט נמי א"ש ההיא דמחליף פרה בחמור וכל הני מתניתין דאיירי בכה"ג דשוה בשוה ומהני אפילו למ"ד דבעלי חיים פירי נינהו ודו"ק:

בד"ה ש"מ מטבע נעשה חליפין כו' וא"ת והלא יאמר נשרפו חיטיך בעלייה כו' עכ"ל. כאן הבן שואל מאי ענין קושיא זו לכאן דלעיל בריש הסוגיא ה"ל להקשות כן. ויש ליישב משום דלעיל בריש הסוגיא וכן בההיא דשלחני איירי הכל במחליף מטבע במטבע ואם כן לא שייך לומר נשרפו חיטיך בעליה כמ"ש התוספות לעיל בפרק המפקיד דף מ"ג משום דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע ע"ש אבל הכא דכללא כייל כל הנעשה דמים באחר ולמאי דס"ד דהיינו מטבע היינו דבמטבע קונה כל המטלטלין בתורת חליפין אם כן מקשו שפיר וק"ל:

בא"ד ובקנין סודר דשכיחא ליכא למיחש כו' דכיון דלא קיבל המוכר המעות טרח ומציל כו' עכ"ל. יש להקשות דלשיטת התו' דחליפין דשוה בשוה נמי בכלל חליפין אם כן התם מאי איכא למימר שהרי יאמר לו נשרפו חיטיך בעלייה כיון שכבר קיבל כנגד מעותיו. אבל באמת לא קשה מידי שהרי לעיל בפרק המפקיד הקשו התוספות מה הועילו חכמים בתקנתם דמעות אינן קונות שלא יאמר נשרפו חיטיך בעלייה דא"כ עכשיו נמי יאמר נשרפו מעותיך בעלייה ותירצו שני תירוצים אי משום דמעות אין לו שמירה אלא בקרקע או משום דהמעות נמי קאי באחריותו אף אם יתבטל המקח והיינו משום דמותר להשתמש בדמים כמ"ש שם באריכות. נמצא דלפ"ז בחליפין דשוה בשוה מחליף פרה בחמור לא שייך לתקן כלל שלא יקנה כדי שלא יאמר לאחר שמשך הפרה נשרף החמור בעלייה דא"כ עכשיו נמי אי אמרינן דאינו קונה יאמר לו נשרפה פרתך וכדומה לזה דהתם לא שייכי שני תירוצי התוספ' דלעיל דהיתר תשמיש המחייב באחריות היינו דווקא במעות וזה מבואר וכ"ש דלא שייך כלל תירוץ הראשון וא"כ מעיקרא לא קשיא להו לתו' אלא מקנין סודר ממש דהדר הסודר לרשותו מיד אחר הקנין ואף אם אינו מחזירו אינו אלא דבר מועט ואם כן מקשו שפיר דבכה"ג היה להם לתקן שלא יקנה כדי שלא יאמר כו' אבל עכשיו דאינו קונה ליכא למיחש שיאמר נשרף הסודר כדכתיבנא ודו"ק:

דף מו עמוד ב

בתוספות בד"ה ופירי נמי עבדי חליפין כו' עד סוף הדיבור. עיין באריכות בבעל המאור שהאריך לפרש ג"כ כשיטת רש"י דבע"ח פירי נינהו ובספר המלחמות האריך מאד להקשות ע"ז דאם כן לא שייך לשון הניחא אלא היה לו להקשות בפשיטות מפשטא דמתני' דקתני בהדיא החליף שור בפרה משמע דפירי עבדי חליפין וכן הקשה ממתניתין דהמחליף פרה בחמור וכן מברייתא דלקמן פרתך בכמה בכך וכך ושאר קושיות שהאריך שם והעלה כשיטת התוספות דבעלי חיים כלים נינהו וכל הסוגיא מן הניחא לרב ששת ע"כ כרב ששת ס"ל הכל לפי מאי דקס"ד מעיקרא קאי דמטבע נעשה חליפין ואם כן ע"כ גרסינן בשר שור בפרה דאי בשור בפרה חיים דכלים נינהו מאי כיצד דקתני הא מטבע נמי כלים נינהו וידעינן דמכ"ש דבעלי חיים עבדי חליפין דמטבע גריע מב"ח לכך הוצרך להגיה בשר שור לאשמעינן דפירי עבדי חליפין כל זה מתורף פירושם ע"ש אבל קשיא לי טובא על פירושם ושיטתם חדא דנראה דוחק להעמיד כל השקלא וטריא בשמעתין למאי דקס"ד מעיקרא דבשלמא קושיא קמייתא דקאי אליבא דר"נ יש לפרש שפיר כמו שכתבו התוספ' דמסתמא לא יחלוק ר"נ על רב ולוי ומבואר יותר בלשון הרי"ף ז"ל ובלשון הרמב"ן ז"ל דכיון דקי"ל כוותיה דר"נ בדינא אם כן שפיר צריכים אנו לפ' דאף למאי דס"ד מעיקרא כמ"ד מטבע נעשה חליפין לא יהא סתירה בזה לדברי ר"נ אבל הקושיא בתרייתא דהיא אליבא דריש לקיש לא שייך לומר כן דבלא"ה לא קי"ל כר"ל להסכמת כל הפוסקים לבר מרש"י ז"ל. ועוד דלוי הא פליג בהדיא עליה דר"ל כדמשמע לקמן דבדקה לוי במתני' נתנה לסיטון מעל ורב נמי משמע דלא ס"ל כר"ל מדאמר רב הונא בסמוך מכור לי באלו קנה ורב הונא תלמידיה דרב הוי ואם כן מאי קשיא ליה לתלמודא דמילתיה דריש לקיש לא אתי שפיר למאי דסלקא דעתין מעיקרא דמה בכך שנאמר דלמאי דס"ד מעיקרא היינו דלא כר"ל כיון דאליבא דרב ולוי ור' יוחנן קיימינן בפלוגתא דמטבע אין נעשה חליפין ובלא"ה לא ס"ל כר"ל ולר"ל נמי לא קשיא מתניתין דכל הנעשה דלדידיה שפיר מיתוקמא כדמסיק רב יהודה דכל הנישום ועלה נקיט כיצד המחליף שור בפרה דהיינו בעלי חיים דכלים נינהו לסברתם וא"כ אמאי מסיק תלמודא דר"ל ע"כ כרב ששת ס"ל וע"ק לשיטתם דהאי מתניתין למסקנא מפרשינן כל הנישום והיינו כללא ובתר הכי קתני פרטא כיצד המחליף שור בפרה דהיינו כלים דוקא ולמעוטי פירות ואם כן קשיא מרישא לסיפא דאטו פירות לאו בכלל כל הנישום הן וליכא למימר דתני והדר מפרש כיון דקתני בלשון כללא ולישנא דכל הנישום משמע להדיא דהכל תלוי בזה דכיון שדרך לשומן בדמים נעשין חליפין. ועוד דה"ל למיתני בהדיא כל הכלים קונין זא"ז בחליפין ותו לא הוי צריך לפרש ולא מידי וליכא למימר דהיא גופא קמ"ל דבע"ח כלים נינהו ולא פירות דהא אכתי לא שמעינן ולא מידי דהא אית לן למימר שפיר דפירי נינהו ופירי נעשין חליפין דהא אכתי לא שמעינן בשום דוכתא לא במשנה ולא בברייתא האי דינא דפירות אין נעשין חליפין אלא פלוגתא דאמוראי היא לקמן ועוד דלשון המשנה סובל יותר דקמ"ל דפירות נעשין חליפין אע"כ דלשיטתם סברא פשוטה היא דבע"ח כלים נינהו ואם כן הדרא קושיא לדוכתא ליתני בהדיא כל הכלים ואמאי קתני לישנא דכל הנישום כיון דבלשון זה מיתרבו אפי' פירות. ויותר קשה לי לשיטתם מכדי תנא דיני חליפין אתי לאשמעינן ואי ס"ד דשור ופרה כלים נינהו אמאי קתני כיצד המחליף שור בפרה דמשמע בין דבר הקונה בין דבר הנקנה הכל צריך להיות דוקא בכלים והא ליתא דהא אסיקנן לעיל דאף למ"ד פירי לא עבדי חליפין אקנויי מיקני בחליפין ואם כן ה"ל למיתני כיצד המחליף שור בפירות והוי שמעינן חדא דאית בה תרתי שהקנין צריך להיות דוקא בכלים וקונין בהם כל דבר אפי' פירות דהכי קושטא דמילתא ומה שכתבו שגירסת הספרים הכריחם לזה משום דגרסי בסוף כיצד המחליף בשר שור כו' ואם כן מדאתי ליה שפיר עד השתא בשור ממש ועכשיו הוצרך לומר בשר שור ע"כ היינו משום דשור חי כלים הוי אבל עכשיו שהוצרך לפרש דה"ק ופירי נמי עבדי חליפין הוצרך ג"כ להוסיף בשר שור דהוי פירי. אמנם זו הגירסא קשיא לי אף לפי שיטתם דמי הכריחו לפרש כן הול"ל דה"ק ובעלי חיים נמי עבדי חליפין כיצד המחליף שור בפרה והיא גופא קמ"ל דבעלי חיים כלים נינהו דלא תימא דבעינן כעין נעל דוקא דהא לא שמעינן בהדיא בשום דוכתא דבע"ח כלים נינהו ואדרבא בעל המאור הביא להדיא ראיה ברורה דבע"ח פירי נינהו. ועוד דכל שיטתם הולך וסובב על מה שכתבו לעיל דמטבע כלים נינהו וכבר כתבתי דמשמע מסוגיין בפשיטות דפירי נינהו ואם כן נסתר כל הבנין וע"ק דלישנא דכל הנישום אינו מיושב שפיר דשומא זו מה טיבה ורבינו חננאל רצה להוכיח מזה דחליפין בעי שומא וכבר נחלקו עליו כל הקדמונים עיין בבעל המאור ובספר המלחמות ואם כן הדרא קושיא לדוכתא ופירושם בזה אינו מדוקדק ויתבאר מתוך מה שאכתוב בסמוך:

מכל זה נלע"ד הקלושה ליישב הסוגיא כשיטת רש"י ובעל המאור ז"ל דבע"ח פירי הוי כפשטא דמילתא ובהכי מיפרשא כל הסוגי' על נכון בעז"ה. אבל לא כטעמם ופירושם אלא כשיטת רבינו תם וכמו שהוספתי משלי בריש הסוגיא באריכות ולדינא דא ודא א' היא אלא שיוצא לשני טעמים ועיקרא דמילתא דחליפין דשוה בשוה כ"ע מודו דמהני אפי' בפירות ובכל דבר לבר ממטבע. וכך נראה בעיני פירוש השיטה דמעיקרא הוי ס"ד דגרסינן כל הנעשה והיינו מטבע שהוא נעשה בדמים על כל המטלטלים ואם כן משמע להדיא דמטבע נעשה חליפין נגד כל המטלטלים והיינו בתורת קנין סודר דבשוה בשוה ודאי א"א לומר דאם כן היינו מעות דפשיטא לן בכל דוכתי דמעות אינו קונה את המטלטלים כדקתני להדיא במתניתין דריש פירקין ואם כן מקשה שפיר למ"ד מטבע נעשה חליפין ומסיק רבי יהודה דה"ק כל הנישום וכוונתו בזה דאיירי בחליפין דשוה בשוה דהיינו מטלטלים במטלטלים ולמעוטי מטבע כפרש"י והיינו דדייק לישנא דכל הנישום דמשמע דאיירי בשוה בשוה שדרך לשומו בדמים כדאמרינן לקמן אטו חליפין בשופטני עסקינן וכמו שאפרש שם דהיינו חליפין דשוה בשוה דאי כעין ק"ס ודאי לא קפדי ואין דרך לשומם בדמים דאדרבא קונין אפי' בפחות משוה פרוטה וקונין בהם כל המטלטלים אפי' שוה תרקבי דדינרי ואם כן דמתני' דכל הנישום איירי משוה בשוה א"ש הא דכייל ותני כל הנישום כו' משום דבכל מיני מטלטלין שבעולם שייך האי דינא דשוה בשוה ותני והדר מפרש כיצד המחליף שור בפרה וקמ"ל דאף ע"ג דפירי נינהו מהני ובהכי מיתרצא נמי מתני' דהמחליף פרה בחמור וכן האי ברייתא דלקמן פרתך בכמה בכך וכך דאף ע"ג דפירי נינהו אפ"ה מהני כיון דכל הני שוה בשוה ומהני לדידי מטעמא דשוה כסף ולפר"ת מטעמא אחריני כמו שהארכתי בריש סוגיא ויתבאר עוד לקמן וע"ז מקשה הש"ס ולמאי דס"ד מעיקרא מטבע מאי כיצד והיינו נמי כדכתיבנא כיון דלמאי דס"ד מעיקרא ע"כ לא איירי משוה בשוה דאם כן ודאי לא מהני מטבע במטלטלין דה"ל מעות גרידא דאינה קונה אע"כ בדין חליפין דק"ס אם כן מאי כיצד ומשני דה"ק ופירי נמי עבדי חליפין ואם כן מקשה שפיר הניחא לר"ש אלא לר"נ מאי איכא למימר וליכא לאוקמי בשוה בשוה דא"כ קשיא רישא במטבע הא מעות נינהו וקשיא זו נמי למאי דס"ד מעיקרא הוי כמו שפירשו התוספות והרמב"ן והרי"ף דבעי לן לאוקמי מלתא דר"נ אפי' למ"ד דמטבע נעשה חליפין ומשני שפיר דה"ק יש דמים שהן כחליפין ומקשה הש"ס בתר הכי לר"ל דאמר משיכה מפורשת כו' הניחא אי ס"ל וקושיא זו מקשה הש"ס בפשיטות דלר"ל קשיא מתניתין בהכרח בין למאי דקס"ד מעיקרא ובין לפי המסקנא והכי משמע פשטא דלישנא דתלמודא דבתר דמשני ר"נ ס"ל כר"י ה"ל למימר נמי כלישנא דלעיל הניחא לר"י אלא לר"ל מאי איכא למימר ומדלא קאמר הכי אלא שני בלישנא ולר"ל כו' הניחא משמע דמלתא באפי נפשיה היא דלר"ל קשיא ממתני' והקושיא היא דהא במתניתין משמע להדיא דאתא לאשמעינן חדא מתרתי או דפירי עבדי חליפין או דיש מעות שהן כחליפין ואם כן אי סבר ר"ל דפירי לא עבדי חליפין ודאי קשיא ליה מתני' דליכא לאוקמי בשום גוונא ואף ע"ג דלר"נ מוקמינן לה שפיר אליבא דמסקנא דכל הנישום קאמר ואיירי בשוה בשוה כדכתיבנא היינו מטעמא דכתיבנא משום דחליפין דשוה בשוה כסף נינהו וקונה מדאורייתא ככסף ונהי דחכמים בטלו קנין הכסף כדי שלא יאמר כו' אבל בשוה כסף דלא שייך ה"ט אוקמוה אדאורייתא משא"כ לר"ל דס"ל משיכה מפורשת מן התורה ומעות אינו קונה כל עיקר מן התורה וא"כ כ"ש דשוה כסף אינו קונה מדאורייתא וא"כ לר"ל אם נאמר דשוה בשוה קונה ע"כ היינו משום דיליף לה מק"ס דלא גרע מיניה ואם כן אי ס"ד דר"ל סובר דבק"ס פירי לא עבדי חליפין ה"ה לחליפין דשוה בשוה דלדידיה ליכא לאפלוגי בינייהו ואם כן ממ"נ קשיא ליה מתני' ומש"ה מסיק הש"ס דר"ל ע"כ כר"ש ס"ל דאפי' בק"ס פירי עבדי חליפין וא"כ ה"ה לשוה בשוה וא"כ מיתוקמא שפיר מתני' בין למאי דס"ד מעיקרא ובין לפי המסקנא זהו העולה אצלי לפרש בשיטת הסוגיא כאשר הורוני משמים ודוק היטב:

אמנם כן לאחר שגמרתי לפ' כל הסוגיא לפי שיטתי דלעיל ונכנסתי ויצאתי ממנה בשלום בלי פגע ואוסיף לבאר עד גמירא. עכ"ז לא מלאני לבי להעלות על ספר פי' חדש אשר לא שיערוהו הראשונים ה"ה פרש"י ותוספות והרי"ף ובעל המאור והרמב"ן והרא"ש זכרונם לברכה ואף שיש לפ' כן בשיטת רש"י ובעל המאור והרי"ף ז"ל אלא דמסתימת לשונם משמע דלא נחתו לחלק בהכי זולת ר"ת ז"ל שעיקר דבריו לענין דינא מוסכם לשיטתי רק שינוי הטעם יש ביניהם. עכ"ז היה קשה בעיני לפרש כן עד דאנהירינהו לעייני מן שמיא אחר אשר בנותי בספרים ומצאתי בל' הר"ן בפ"ק דקידושין שהביא תוספתא אחת מפ"ק דקידושין וחפשתי בגוף התוספתא ומצאתי ככתבו וכלשונו וז"ל החליף קרקעות בקרקעות ומטלטלין במטלטלין קרקעות במטלטלין ומטלטלין בקרקעות כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין וא"כ הרי לפנינו דכל המטלטלין נקנין בחליפין ופירי בכלל מטלטלין נינהו ועוד דאי ס"ד דממעטינן פירי מדין חליפין דבעינן נעל דוקא יותר היה לנו למעט קרקעות מדין חליפין ממיעוט דנעל וצא ולמד במדה שהתורה נדרשת דבכל התורה כולה אין למידין קרקעות ממטלטלין וכן להיפך כדמצינו בדיני שבועות ושומרים והרבה כיוצא בזה מה שלא מצינו לחלק בין כלים לפירות וא"כ עכ"פ היה להש"ס להקשות מהאי תוספתא למ"ד פירי לא עבדי חליפין דהכי משמע בהדיא דמרבינן כל מילי ואפי' קרקעות כ"ש פירי וזה ק"ו שאין עליו תשובה לדעתי אע"כ נראה פשוט דהכא בהאי תוספתא דאיירי משוה בשוה כ"ע מודו דמהני בכל דבר ולא דמי לחליפין דק"ס כל עיקר דה"ט לחוד וה"ט לחוד כמ"ש אליבא דר"י ולר"ל נמי לא תקשי דכרב ששת ס"ל דנעל לאו דוקא ומרבינן כל מילי מלקיים כל דבר (והיינו מטעם שכתבתי דשוה בשוה מטעם שוה כסף ככסף ילפינן לה וקרקעות נמי שוה כסף הוא) ואחר העיון עוד מצאתי כן בתשובת הרשב"א סימן אלף רכ"ו וחי נפשי שתיכף בתחילת עיוני בזה נפל ספק זה בלבי א"א נמי בקדושי אשה דקרקעות מיקרי שוה כסף לקדש בהם אשה וחפשתי ולא מצאתי עד אשר אינה אלקים לידי תשובת הרשב"א הנ"ל וימצא מפו' שסובר דמקדשין את האשה בקרקעות מטעמא דשוה כסף וכן בדין חליפין ואמינא ברוך המקום שהחזיר לי אבידתי והנחני בדרך אמת שכוונתי לדעת הגדול כי"ב אלא דנראה שנעלם ממנו דברי תוספ' שהבאתי ומצינו למידין מיהא דבחליפין דשוה בשוה ליכא מאן דפליג דשייך בכל דבר ונמצא פי' שמעתין עולה יפה וכנ"ל שיטת הרמב"ם ודו"ק:

בד"ה ולר"נ כו' אלא ודאי קרא דמייתר לשוה בשוה לפירי אתי עכ"ל. פי' דההוא קרא דעל הגאולה זו מכירה ועל התמורה זו חליפין מפרש ר"ת דהאי חליפין היינו שוה בשוה וחליפין דק"ס יליף מלקיים כל דבר שלף איש נעלו וא"כ קשיא לי למאי איצטריך קרא יתירא לחליפין דשוה בשוה דבלא"ה נילף בק"ו מחליפין דק"ס אע"כ ילפינן מהכא לחלק ביניהם דחליפין שוה בשוה מועיל אפי' במה שאין קונין לענין ק"ס וע"ז כתבו שפיר דהאי קרא יתירא דדרשינן מיניה חילוק הדין דשוה בשוה מוקמינן ליה לענין פירות לחוד ולא לענין מטבע. וע"ז מקשים עוד דלמ"ד בין פירות ובין מטבע עושין חליפין דק"ס ואם כן אין שום חילוק הדין בשוה בשוה ואם כן קרא יתירא לחליפין דשוה בשוה ל"ל זהו כוונתם לשיטת ר"ת אבל קשיא לי דתקשי להו נמי קרא דעל הגאולה זו מכירה דמפרש לה ר"ת דקונין בכסף לר"י ולר"ל במשיכה והאי קרא ל"ל הא מדאורייתא ילפינן להו כל חד כדאית ליה אלא ע"כ דסדר קניינים הולך ומונה ולית לן למדרש קרא יתירה וא"כ מאי קשיא להו נמי לענין חליפין דשוה בשוה ויש ליישב בדוחק:

בפרש"י בד"ה כיצד החליף כו' וניאותו יחד וקבל עליו נתחייב בעל הפרה כו' ואין אחד מהם יכול לחזור עכ"ל. פירוש דאפילו לענין שאינו יכול לחזור בו כדאיתא בעינא נמי לא שמעינן לה אלא מדינא דהאי מתניתין דבלא"ה הוי ס"ד דדינו כמעות גרידא דלא קני כלל וכל א' יכול לחזור בו משא"כ בדמים כה"ג אשמעינן דאין יכול לחזור בו משום דכחליפין דמי וממילא ידעינן דקאי נמי ברשותיה לענין חיוב אונסין כדמסיק רש"י בסוף הדיבור. ויותר נראה דרש"י לשיטתו דבמעות גרידא נמי ס"ל לרש"י לקמן דנהי דתקנו דמעות אינו קונה היינו דקאי ברשותיה לענין חזרה אבל כל כמה דלא חזר ביה ואיתניסו איתנסו ללוקח כדין תורה ויבואר לקמן באריכות בל' רש"י ועיין מה שאכתוב שם וא"כ עיקר רבותא דיש דמים שהם כחליפין היינו לענין שאינו יכול לחזור בו אלא דממילא פסיקא מלתא דבמשיכת אלו הדמים נתחייב הלוקח באונסי חליפיו בכל ענין כיון דלא מצי למיהדר ביה אפילו קודם שנאנס וזה נראה לי ברור ונכון בישוב לשון רש"י ודו"ק:

בגמרא תנן כל המטלטלין כו' וא' ר"ל כו' תרגמא רב אחא בדינר אנקא ואניגרא. כבר פירשתי שיחתי דאף לרש"י וסייעתו דמטבע פירי הוי ולא כלי אפ"ה א"ש אפי' למ"ד פירי לא עבדי חליפין והני מטבעות פסולין לא עדיפי מינייהו ואינן קונין זה את זה בחליפין אלא דהא דקתני במתניתין דקונין זה את זה היינו בתורת דמים דכולה מתניתין איירי מתורת דמים משא"כ לסברת המקשה דס"ד דבמטבע טובה איירי כמ"ש דלא הוי מצי לאוקמי בתורת דמים דהא קי"ל דמעות אינן קונות אבל בתר דמוקי לה במטבעות פסולים דהוי כפירי קונה שפיר בתורת דמים ומכ"ש דא"ש לשיטת ר"ת וכ"ש לפי שיטתי דבחליפין דשוה בשוה קונין בכל ענין אפי' בפירות אפי' בתורת חליפין א"כ א"ש טפי וק"ל:

דף מז עמוד א

בגמרא חליפין ומקפיד עלייהו מאי ופרש"י מי קנו תרווייהו כו' או דלמא הואיל והקפיד עליהם הרי הן כדמים כו' עכ"ל. ולא תקשי מהכא לפי השיטה שכתבתי לעיל דחליפין דשוה בשוה קונין בתורת שוה כסף ועדיף מחליפין דק"ס דנהי דמעות גופא תקנו חכמים דאינו קונה מטעמא דשלא יאמר כו' משא"כ בחליפין דשוה בשוה לא שייך ה"ט וא"כ מאי קמיבעיא ליה הכא מיהו נ"ל לפרש דהא מלתא גופא קמיבעיא ליה דכיון דמקפיד עליהם לשומם בדמים תחילה אפשר דבזה נמי תקנו חכמים שלא יקנה כדין מעות עצמם ואף ע"ג דלא שייך טעמא דהתם אפשר שלא חלקו חכמים בתקנתן דכל היכא שמזכיר שם הדמים אינו קונה כמ"ש לעיל בריש פירקין בשם הסמ"ע כה"ג ומסקינן דניפשט איבעיין דקאמר רבא אטו חליפין בשופטני עסקי' כו' אלא בכל ענין קנה והיינו כמ"ש דכיון דלא שייך טעמא דנשרפו כו' קונה בכל ענין בין אם נתנה בתורת חליפין או בתורת דמים דהא מעות גופא קי"ל דקונה אי לאו מטעמא דנשרפו כו' מיהו כ"ז אליבא דר"י דהכי קי"ל אבל לר"ל דאמר מעות אינו קונה כל עיקר ודאי צריכין אנו לומר דחליפין דשוה בשוה היינו דוקא בתורת חליפין כ"ז נ"ל לולי פרש"י דמפירושו נראה דהכא איירי מחליפין כעין ק"ס ומש"ה מפ' נמי בסמוך אטו חליפין בשופטני אחליפין דקרא קאי אלא דקשה לפירושו דודאי בחליפין כעין ק"ס לא קפיד דהא הדר סודר למריה אבל לפי שיטתינו יש לפרש אטו חליפין בשופטני אחליפין דמתני' דמחליף פרה בחמור וכן מתני' דכל הנישום וכל הני איירי מחליפין דשוה בשוה דמסתמא קפדי ודו"ק וכבר מצאתי מקום להתנצל עצמי לפרש בדרך זה שיש לי סמך מהתוספתא ודברי הקדמונים ובסמוך אכתוב עוד מזה ע"ש:

שם והב"ע כגון שאמר לו חמור בפרה וטלה אני מוכר לך כו' ועדיין לא משך את הטלה. מכאן קשה קצת לדברי הפוסקים והמפרשים דב"ח קונין בחליפין משום דכלים נינהו שראוים למלאכה ומה"ט כתבו דדוקא שור וחמור וכיוצא בו אבל טלה פירי הוה כ"כ בהגהות אשירי ועיין בב"י ח"מ סימן קצ"ה ולא נחתי נמי לחלק בין חליפין דשוה בשוה וא"כ קשיא להו סוגיא דהכא דמשמע דבמשיכת הטלה ודאי הוי קונה החמור ויש לחלק בדוחק. אבל לפמ"ש בסמוך דבחליפין דשוה בשוה כ"ע מודו וכפר"ת אם כן א"ש טפי ואין להקשות לפי השיטה שכתבתי לעיל דחליפין דשוה בשוה קונה מדין שוה כסף ואם כן אמאי אמרינן הכא דכשמשך את הפרה לחוד לא קנה החמור ומ"ש מנתן לו מקצת הדמים דקונה קרקע הא ליתא דבמקצת הכסף נמי מצינו כמה חלוקי דינים ועוד דלא דמי כלל דמעות כיון דלהוצאה ניתנו אם כן כשנתן לו מקצת הדמים ולא תבע ממנו המותר ה"ל כאילו זקפן עליו במלוה ולא קפיד אזוזי ולאחר זמן יתן לו מעות אחרים תחתם ועוד שלא יחדן כלל משא"כ הכא דהפרה וטלה הם בעין וכבר יחדן לו א"כ מסתמא אין דעתו להקנות עד שימשוך כולו:

בתוספות בד"ה גאולה זו מכירה כו' ומפר"ת גאולה זו מכירה ולר"י גאולה בכסף ולר"ל במשיכה תמורה זו חליפין של שוה בשוה כו' לקיים כל דבר לרבות אינו שוה בשוה כו'. עכ"ל מ"ש לקיים כל דבר לרבות אינו שוה בשוה היינו פשטיה דקרא דלקיים כל דבר שלף איש נעלו דאיירי מזה והא דמקשה הש"ס בסמוך לר"נ הכתיב לקיים כל דבר אריבויא דכל קאי ומה שיש לדקדק בפר"ת כבר כתבתי לעיל בריש הסוגיא דכיון דלפירושו לא ידעינן קנין דחליפין דשוה בשוה אלא מקרא דעל התמורה אם כן משמע להדיא דקרא דשלף איש נעלו נמי עליהם קאי ואם כן אי נעל דוקא אפי' בחליפין דשוה בשוה נמי ומ"ש בחידושי מהר"מ מלובלין ז"ל ע"ש נראה דוחק קצת דמ"מ כיון דגוף הדין חליפין היכא שנותן לו החפץ לא מצינו בשום מקום אחר לא ה"ל לקרא לסתום כ"כ וע"ק היא גופא תקשי דלר"י דכסף קונה מדאורייתא ע"כ ה"ה לשוה כסף דהוא ככסף בכל דוכתי ואם כן מה בין גאולה לתמורה דהא תרווייהו מפרשי מדאורייתא מדין כסף ושוה כסף לכך נלע"ד דר"ת באמת נתכוון למ"ש דחליפין דשוה בשוה קונה לר"י מדין שוה כסף והא דמרבי לה הכא מקרא היינו משום דדיני קניינים הולך ומונה והכי פירושא דקרא וזאת לפנים בישראל היו אלו שלשה הקנינים נוהגים בכל דבר הנקנה באחד משלשה דרכים דהיינו על הגאולה זו קנין כסף ועל התמורה זו קנין דשוה כסף ועוד קנין דשלף איש נעלו לכל חד כדאית ליה וזה אליבא דר"י אבל לר"ל דסבירא ליה דמעות אינו קונה כלל מדאורייתא חליפין דשוה בשוה דינו כחליפין דק"ס ותרווייהו מהני בכל דבר כדמסקינן לעיל דר"ל כר"ש ס"ל דקונין בפירות ור"ת לא חש להאריך כנ"ל אלא דהתוספות לעיל בד"ה ולר"נ לא פירשו כן בכוונת ר"ת ועיין מ"ש שם ודו"ק:

דף מז עמוד ב

בגמרא אמר ר' יוחנן דבר תורה מעות קונות כו' פרש"י לעיל דילפינן לה מדכתיב בהקדש ונתן הכסף וקם לו. והקשה עליו בנ"י דהדיוט מהקדש לא ילפינן וכן על מה שפי' הרי"ף דילפינן לה מק"ו אם גופו קונה בכסף ממונו לא כ"ש וכוונתו משום דעבד עברי נקנה בכסף דכתיב מכסף מקנתו וגם ע"ז הקשה בנ"י דק"ו פריכא הוא דכותי יוכיח דגופו בכסף וממונו במשיכה כדאמרינן בבכורות פ"ה ופי' הוא ז"ל דמסברא ילפינן לה שכן כסף קונה בכ"מ וכוונתו דקונין בו קרקעות ועבד עברי וכן האשה נקנית בכסף אבל מ"מ יש לקיים נמי פירש"י דהא דאמרינן בעלמא הדיוט מהקדש לא ילפינן היינו היכא דאיכא חומרא דהקדש אבל הכא ודאי לאו משום חומרא דהקדש הוא דזימנין דקולא הוא לגביה כגון אם נתייקר אח"כ ובכל ענין אמר רחמנא ונתן הכסף וקם לו והא דאמרינן לא יהא כח הקדש קל מהדיוט היינו לאחר שתקנו חכמים משיכה בהדיוט וא"כ ילפינן שפיר דקנין גמור הוא וכן פי' הרי"ף ז"ל נמי יש ליישב עפ"י סוגיא דבכורות דגלי לן קרא דעמיתך דקנין הכותי אינו כישראל לענין מטלטלין אלא דלא ידעינן הי מינייהו בכסף והי במשיכה וא"כ שפיר יש לנו לאוקמי טפי קנין דישראל בכסף מק"ו ול"ל כותי יוכיח דגופו בכסף וממונו במשיכה דאדרבא מה"ט גופא דממון דכותי במשיכה פשיטא לן יותר דממון ישראל בכסף ולהכי מהני הק"ו דלא תימא להיפך וניחא לן לאוקמי טפי הק"ו לענין ישראל מבכותי דבהכי איירי פשטא דקרא וכי תמכרו ממכר לעמיתך וסמיך אהאי ק"ו משא"כ ישראל מכותי לא אתא אלא מדיוקא דקרא ודו"ק:

בפרש"י בד"ה אא"ב כו' דמכי מוקמית להו ברשותיה לחזור בו אם יוקרו כו' עכ"ל. משמע לכאורה מפירושו דאם לא חזר בו הלוקח ולא המוכר ונאנסו אכתי ברשותיה דלוקח איתנסו מדהוצרך לתלות הטעם דטרח ומציל מחמת דשמא יתייקרו וכן הבינו התוספות מפרש"י בד"ה אא"ב כו' וזה כשיטת בעל המאור ז"ל אלא דאיכא למימר דרש"י לא כתב אלא אליבא דרבי שמעון דאיירי השתא אליביה וכיון דס"ל דלא תקנו משיכה אלא במוכרים ולא בלקוחות ע"כ היינו דחזרה לא שייך כלל גבי לוקח ואם כן סובר רש"י דאפי' איתנסו נמי לא מצי למיהדר ואפשר דכ"ש הוא כמו שיתבאר משא"כ אליבא דרבנן דס"ל דתקנו משיכה נמי בלקוחות וא"כ אפשר דרש"י נמי מודה דלדידהו אי אתנסו מצי הלוקח למיהדר ביה ודלא כבעל המאור אלא דמפרש"י בסמוך בד"ה כך תקנו שכתב שם שמא יראה הלוקח דליקה באה יאמר חוזרני בי כו' אם כן משמע מזה דדעת אחרת עמו דדוקא כשיראה שהדליקה באה ולא נשרפו עדיין הוא דיכול לחזור בו בפירו' ולומר לו הרי הפירות שלך לפניך וחוזרני בי משא"כ אם לא חזר הלוקח בשעת הדליקה כגון שלא היה שם יסבור רש"י דאם כבר נשרפו תו לא מצי הלוקח לחזור בו דכיון שהפירות שוב אינן בעולם לא שייך חזרה בכה"ג אם כן כל כמה דלא הדר ביה ממילא ברשותיה קיימי ואפשר ששיטת בעל המאור ג"כ עד"ז אלא שהרמב"ן בספר מלחמות השיג עליו באריכות וכתב ג"כ דמלשון רש"י ז"ל בפרק הנזקין משמע להדיא דבכל ענין היכא דלא משך הלוקח ואיתנסו למוכר איתנסו ע"ש באריכות. ולפ"ז צ"ל דמ"ש רש"י בסמוך שאם יראה הדליקה באה לאו דוקא אלא אפי' אחר שכבר נשרפו נמי יכול לחזור בו ואם כן מ"ש רש"י כאן דטרח ומציל היינו אליבא דר"ש דוקא ועי"ל דמשום דעיקר הטעם דאיתנסו למוכר היינו משום דאוקמי רבנן ברשותיה לענין היוקר כמ"ש הרמב"ן ומש"ה נקט רש"י עיקרא דמלתא ובזה נתיישב ג"כ דבדף הקודם פרש"י נמי דטרח ומציל משום דשמא יתייקרו אע"ג דהתם לאו אליבא דר"ש איירי אלא אליבא דהלכתא ולפמ"ש א"ש ודו"ק:

בתוספות בד"ה אא"ב כו' ור"ת מפרש כו' ואפי' משום יוקרא וזולא יכול לחזור בו לוקח אף לר"ש כדמוכח כו' בתרי תרעי מי אמר כו' עכ"ל. מיהו אין בזה סתירה לפירוש רש"י דהכא דמשמע מלשונו דלר"ש אין הלוקח יכול לחזור בו כלל משום דרש"י כבר נשמר מזה ופירש בפרק איזהו נשך דתרי תרעי היינו דוקא היכא דבשעת הקנין התנה שלא לקבל הפירות עד זמן מרובה ובתוך הזמן הוזלו דבכה"ג אמרו שם דאף לר"ש יכול לחזור בו והטעם נ"ל מבואר כדאמרינן שם אליבא דרבנן לענין מי שפרע דדעתא דאיניש אתרעא זילא והיינו נמי ע"כ כה"ג דוקא שהתנה לקבלם בסוף הזמן מרובה ואם כן אמרינן דמסתמא היה בדעתו שאם יוזל השער באותו זמן שקבע לקבלם יקבלם כשער הזול אבל היכא שהיה לו לקבל הפירות מיד אלא שנשתהה מאליו והוזל השער בזה כ' רש"י שם להדיא דחד תרעא מיקרי ולא מצי למיהדר ביה לר"ש ע"ש וק"ל:

דף מח עמוד א

בפירש"י בד"ה קאי באבל משום דברים כו' ונפ"מ לענין איסורא כגון אם קידש בו את האשה לר"י הוו קדושין כיון דמדאורייתא קניא כו' עכ"ל. כוונתו מבואר בזה דכיון דמסקינן עכשיו דאף למ"ד מעות אינן קונות מדאורייתא אפ"ה קאי עלייהו במי שפרע משעת מתן מעות ולר"י נמי נהי דס"ל מעות קונה מדאורייתא מ"מ מודה דתקנו חכמים דלא ליקנו אלא לענין מי שפרע ואם כן מאי איכא בין ר"י לר"ל כיון דתרווייהו מודו מיהת דמעות אינו קונה קנין גמור אלא לענין מי שפרע ומה לי אי אינו קונה מדאורייתא או מדרבנן הלכך כתב דנ"מ לענין קדושי אשה אבל אכתי צ"ע במ"ש דלר"י הוו קידושין כיון דמדאורייתא קניא ודידיה הוא וע"כ דאם קידש במעות המקח איירי ואמאי הוי קדושין אף לר"י כיון דתקנו חכמים דלא ליקני והלה יכול לחזור בו אם כן תו לא הוי כדידיה דהא אפקינהו רבנן לכספא מיניה עפ"י תקנתם ואם נאמר כיון דקני ליה מיהת לענין דקאי הלה במי שפרע שפיר ה"ל כדידיה כל כמה דלא חזר בו בפירוש אם כן לר"ל נמי ליהוי קידושין כיון דלדידיה נמי קאי במי שפרע ונראה ליישב דודאי לר"י כיון דהוי קנין גמור מדאורייתא נהי שתקנו חכמים שיכול לחזור בו אם יקבל מי שפרע מ"מ כל כמה דלא קיבל עליו מי שפרע המעות ברשות המוכר קיימי ויכול להשתמש בהם ולהוציאם שהרי נגמר המקח ביניהם עפ"י קנין המועיל ואם יחזור בו הלוקח אח"כ לכי הדר ביה מלתא אחריתי היא ויכול המוכר ליתן לו מעות אחרים תחתיהם כמ"ש הרי"ף ז"ל בשם ר' האי גאון דמה"ט גופא מחייב המוכר באחריות הדמים כיון דמותר להשתמש ע"ש מלתא בטעמא ומשמע שם להדיא דהיינו דוקא אליבא דר"י כיון דמדאורייתא קונה קנין גמור ואם כן ה"נ לענין קדושין ה"ל שפיר כדידיה כיון דלהוצאה ניתנו משא"כ אליבא דר"ל שסבר מעות אינו קונה כלל לא מדאורייתא ולא מדרבנן ומה שעומד במי שפרע היינו משום דברים שהביאו לידי מעשה כדפרש"י ז"ל והיינו דמחמת נתינת המעות סומך המוכר על הדברים של הלוקח שאינן דברי שחוק ויעמוד בדבורו לגמור המקח ע"י משיכה לרשותו אבל נראה ברור דלר"ל כיון דאין מעות קונה כלל אסור המוכר להשתמש בדמים וה"ל כפקדון גביה ומה"ט לא הוי קדושין וכנ"ל ליישב ל' רש"י אבל עדיין צ"ע דה"ל לפרש בפשיטות דנ"מ טובא כגון הא דאמרי' לעיל דמחליף דמי שור בפרה קונה לר"י ולר"ל לא קני וכן במכור לי באלו וכן בהיתה עליה של מוכר מושכרת ללוקח דאמרינן לקמן כיון דלא שייך לומר נשרפו כו' אמרינן דמעות קונה ולר"ל בכל ענין אינה קונה וכן נ"מ בקנין עכומ"ז אי הוי בכסף או במשיכה כדמשמע בריש פ"ב דבכורות דהא בהא תליא וכמ"ש התוספות בסוגיין ואפשר דרש"י כ"כ לרבותא דהיא גופא קמ"ל דלר"י הוי קדושין וכמ"ש:

בגמרא ואילו תשומת יד לא אהדריה קרא לאו משום דמחסרא משיכה. וקשה מנ"ל דהא דלא אהדריה קרא היינו משום דמעות לא קני' בשום דוכתי דלמא לעולם אימא לך דמעות קונה בכ"מ דבר תורה והא דלא אהדריה קרא לתשומת יד ולאוקמי ביחד לו כלי להלוואתו היינו משום דהכא בכה"ג כ"ע מודו דלא קני דה"ל מלוה ואמרינן להדיא בפ"ב דקדושין דפליגי תנאי במקדש במלוה ושוין דבמכר לא קני ואף ע"ג דלעיל אמרינן דבמחליף דמי פרה בשור דה"ל מלוה מועיל יותר ממעות גמור' וקונה אפילו מדרבנן כבר כתבו שם התוספות דהיינו דוקא כשאומר לו בהנאת מחילת מלוה אבל במלוה גרידא ודאי לא קני ואם כן ה"נ אמאי לא מוקי לה בכה"ג ובהכי הוי שפיר טפי לומר דמסקנא נמי דמרבינן תשומת יד מאו כל אשר ישבע י"ל דהיינו בכה"ג שאומר בהנאת מחילת מלוה אבל כשאינו אומר כן ממעטינן ליה מדלא אהדריה קרא בהדיא ואם כן הוי רבותא בשני פנים משא"כ למאי דמסיק דקרא דאו היינו שנטלו ממנו וחזר והפקידו אצלו לא הוי שום רבותא דבלא יתורא דאו נמי ידעינן דהיינו פקדון וקושיא זו דוקא לדברי התוספות דלעיל אבל הרמב"ם נחלק עליהם בעיקר הדין בפ"ה מהלכות מכירה שכתב דמלוה קונה במכר לגמרי וע"ש בה"ה ואפשר דמהכא נמי יליף לה וצ"ע וע' בחידושינו פ' האיש מקדש:

שם בגמרא תרי גווני פקדון. ולכאורה תמוה טובא אמאי כתב רחמנא בלשון עושק והיה נראה לי בזה דהא דקאמר תרי גווני פקדון לא איירי בענין שהנתבע מכחש ואומר שלא נטלו ממנו וחזר והפקידו אצלו אלא שמודה לו בזה שמסר לו הכלי על עושקו לפי מה שלא היה נזכר באותו שעה שכבר פרע לו שכר פעולתו לכך מסר לו הכלי כדי שלא יעבור על בל תלין אלא שאומר שאח"כ נזכר שכבר פרע לו ובשביל כך אינו רוצה להחזיר לו הכלי ומש"ה שפיר כתב רחמנא בל' עושק כיון שעיקר הכפירה היא בעושק גופא כנ"ל נכון אלא שאין נראה כן מפי' הקדמונים ודו"ק:

שם א"ה תשומת יד נמי להדריה כו' פי' דבשלמא למאי דס"ד מעיקרא דמקשה דלמא מעושק הוא דאהדריה קרא הוי א"ש דלא איצטריך קרא לאהדורה אלא מה שיש בו חידוש הדין דעושק מפקדון לא אתיא דה"א דמחוסר משיכה קמ"ל דלא בעינן משיכה דמעות קונה ואם כן תו לא איצטריך לאהדר לתשומת יד דמעושק נמי ידעינן לה אבל עכשיו דמסיק דמעות אינו קונה ועושק דקרא היינו שחזר והפקידו אצלו ונקט תרי גווני פקדון אף ע"ג דאין בזה שום חידוש הדין ומלתא דפשיטא היא דהוי מצינן למילף חדא מאידך כיון דכולהו פקדון מקרי אע"כ דאפ"ה אהדריה קרא דאורחא דקרא לאהדוריה אכל מאי דכתיב ברישא וא"כ מקשי שפיר לאהדורי נמי לתשומת יד וזה ברור בכוונת הש"ס ובחנם נדחקו והאריכו המפרשים וק"ל:

בתוספות בד"ה תשומת יד לא אהדריה קרא ה"נ לא היה צריך להחזיר עושק ובשביל שום דרשא אהדריה וא"ת דבפ' נערה כו' עכ"ל. ולכאורה נראה דדברי תוספות אמלתא דרבא קאי דדייק מדלא אהדריה קרא תשומת יד דהיינו משום דמחסרא משיכה וכ' ע"ז דאם כן עושק נמי לא איצטריך אבל א"א לומר כן דא"כ לא שייך לומר דבשביל שום דרשא אהדריה דאטו משום דאיצטריך לדרשה כתב דבר שאינו דהא למאי דס"ד עכשיו דעושק מחוסר משיכה קשה פשטא דקרא דההוא עושק היכי משכחת לה והיינו קושית הגמרא בעצמה אימא מעושק הוא דאהדר ומ"ש מהר"ם בחדושיו דדברי התוספ' אמאי דמסיק ומוקי לענין כגון שנטלו וחזר והפקידו וע"ז כתבו דלא איצטריך ע"ש וזה נראה יותר דוחק דהיינו מאי דמקשה בסמוך היינו פקדון ועוד דהיא גופא תקשי למה ליה לשנויי תרי גווני פקדון ולא משני בפשיטות דעושק איצטריך לדרשה אחריתי לכך נ"ל דדברי התוספ' אדברי המקשה קאי דמקשה ותשומת יד לא אהדריה קרא והתניא אר"ש כו' או מכל אשר ישבע כו' לרבות תשומת יד להשבון וקשיא להו דאם כן עושק נמי לא איצטריך דממילא נילף להו מאו מכל אשר ישבע והא דנקטי עושק טפי מפקדון ואבידה דכתיבי בההיא קרא אף ע"ג דבכל הני שייך להקשות דלא איצטריכו דמכל אשר ישבע נפקי י"ל משום דבקרא דוהשיב כתיב עושק ברישא מקמי פקדון ואבידה מש"ה נקטי עושק וממילא ידעינן דה"ה דכל הנך דכתיבי בתריה נמי לא איצטריכו אלא לדרשה אלא דלפ"ז שכתבנו דדברי התוספות בזה הדיבור אדברי המקשה קאי א"כ הא דמקשי מההיא דפ' נערה צ"ע מה ענין קושיא זו לדברי המקשה דדוקא לעיל במלתא דרבא דקאמר דקרא מסייע לר"ל ה"ל להקשות כן ונ"ל ליישב דלעיל דקאמר ואילו תשומת יד לא אהדריה לאו משום דמחסרא משיכה קשה אם כן אמאי כתב רחמנא תשומת יד כלל בקרא קמא אלא ע"כ היה צ"ל דודאי לענין קרבן שבועה מחייב בכולהו אלא הא דלא אהדריה קרא לתשומת יד היינו לענין השבון דכתיב בהאי קרא והשיב את הגזילה ומשמע שצריך להחזיר בעין כדדרשינן מאשר גזל ואם כן בכל הני לא שייך השבה בעין אלא כשיחד לו כלי ומש"ה לא אהדריה לתשומת יד לענין זה דכיון דמחוסר משיכה א"צ להחזיר בעין אלא דמים מעליא בעי לשלומי אבל לענין קרבן לעולם אימא לך דחייב בכל ענין ואם כן לא שייך להקשות כלל מההיא דפ' נערה דהתם לענין קרבן איירי אבל לדברי המקשה דמרבה תשומת יד מאו כו' וא"כ ממילא לא משמע דקרבן שבועה והשבון כולה חדא מילתא היא ועיקר הריבויא דאיצטריך לרבויי תשומת יד היינו לענין קרבן דלהשבון ודאי לא איצטריך כיון דאיירי שנטלו וחזר והפקידו א"כ מקשי שפיר מההיא דפ' נערה איך שייך למעט קנס דכיון שנטלו וחזר והפקידו ממונא מעליא הוא כן נ"ל וק"ל:

בא"ד וי"ל דלא קשה כלל דהתם ר"ש היא דאית ליה. וקשה דאם כן מאי מקשה נמי הכא בסמוך מהא דמצינו דמרבי לתשומת יד מאו כו' דהא נמי ר"ש קאמר לה ואליבא דר"ש כ"ע מודו דס"ל דלא בעינן משיכה וא"כ שפיר מרבי לתשומת יד ול"ל דקושית הגמרא לא קאי עליה דר"ל אלא אמילתא דרבא שרצה להוכיח דקרא מסייעו לר"ל מדלא אהדר לתשומת יד ואם כן מקשי שפיר מנ"ל דלמא רבנן נמי מרבי לתשומת יד מאו כו' כמו לר"ש דלפ"ז לא הוי משני מידי בהדיא מיהא לא אהדרא דאכתי תקשי היא גופא לר"ש דע"כ ס"ל דלא בעי משיכה אמאי לא אהדר לתשומת יד בהדיא אע"כ דאין זה דיוק וא"כ לרבנן נמי דלמא הכי הוא וצ"ע ודו"ק:

שם בגמרא מתני' מנ"ל נתנה לבלן מעל ואמר רב דוקא בלן כו' אבל מידי אחריני דמחסרה משיכה לא מעל עד דמשך. כאן נמי יש לדקדק מאי סייעתא איכא הכא לר"ל דמעות אינן קונות מדאורייתא דלמא מדאורייתא קניא ואפ"ה לא מעל עד דמשך דכיון דתקנו חכמים דמעות אינו קונה אלא במשיכה נמצא דאכתי לא נפיק מרשותיה דהא אוקמוה חכמים ברשותיה וקי"ל הפקר ב"ד הפקר כדאיתא להדיא לקמן פרק השואל דף צ"ט ע"א דאמר רב אמי המשאיל קרדום מחבירו מעל ואסיקנא דהטעם כיון שתקנו חכמים משיכה בשומרים לא מצי המשאיל למיהדר ביה אלמא דמעילה שייך נמי בתקנתא דרבנן ע"ש בפי' רש"י ותוספות. ויש ליישב נמי כמ"ש לעיל בפירוש רש"י דאי ס"ד דמעות קונה מדאורייתא אם כן ה"ל קנין גמור אף מדרבנן כל כמה דלא חזר ביה ומותר להשתמש בדמי מכירה ולכי הדר ביה מלתא אחריתי היא ונותן לו מעות אחרים תחתיהם. ועוד דהא בעי לקבל מי שפרע ואם כן מכל הני טעמי כיון דהלה מותר להשתמש בדמים מה"ט דאמרינן שכבר נקנה המקח א"כ מה"ט גופא היה לו להתחייב במעילה אבל לר"ל א"ש כיון דמעות אינן קונות ואע"ג דר"ל נמי מודה דקאי במי שפרע היינו משום דברים שהלה סומך דעתו שלא יחזור בו אבל גמר המקח אין כאן כלל ומש"ה לא מעל עד דמשיך ומש"ה א"ש הא דתני לוי בסמוך נתנה לסיטון מעל משום דס"ל מעות קונה מדאורייתא ואע"ג דחכמים תקנו דאינו קונה אפ"ה קאי במעילה כדכתיבנא ומהר"ם בחדושיו כתב בע"א ע"ש:

דף מח עמוד ב

בגמרא ואלא מאי מילט לייטינן ליה ר"ח ב"י אתי לקבולי עליה לטותא דרבנן אלא ר"ח ב"י עירבון הוא דיהבי ליה כו'. קצת קשה דמאי דוחקין לאוקמי בערבון ואמאי לא קאמר בפשיטות דר"ח ב"י הוי סבר דלא שייך מי שפרע אלא בחד תרעא משא"כ בנתייקר השער דהיינו תרי תרעי לא קאי במי שפרע דהכי נמי אשכחן דרבינא קס"ד למימר הכי בפרק איזהו נשך דף ע"ד דלא שייך מי שפרע בב' תרעי ובשלמא לפי' רש"י שם דב' תרעי דהתם היינו דוקא כשהתנה הלוקח בשעת מכירה שלא לקבלם אלא לסוף זמן מרובה ובתוך כך נשתנה השער דאמרינן מסתמא דעתא דאינש אתרעא זולא מדלא קבלם מיד אבל היכא שלא התנה אף דנשתנה השער אפ"ה חד תרעא מקרי אם כן א"ש אבל לשיטת התוספות לעיל בדף הקודם בד"ה אא"ב מעות קונה דמשמע מדבריהם דהיכא דנשתנה השער ביוקרא וזולא מקרי ב' תרעי וכמ"ש שם בלשונם אם כן קשה אמאי לא משני הכא דרחב"י סבר דבתרי תרעי לא קאי במי שפרע כדסבר רבינא וקאמר ליה ר"י דאפ"ה קאי במי שפרע כדמסיק ר"פ בפ' איזהו נשך. ועוד דאפי' לפי רש"י נמי הוי מצי לאוקמי מלתא דרחב"י בכה"ג שהתנה לקבל סוף זמן מרובה דהא בפ' הגוזל דף ק"ג איתא כהאי לישנא דרב כהנא יהיב זוזי אכיתנא והיינו נמי שפסק עמם כשער הזול ע"ש ויש ליישב וצ"ע:

בתוספות בד"ה אכפול לך ערבונך אינו אומר שיחזיר לו כפלים במעות דא"כ למה יקנה המקח לר"י כנגד ערבונו כו' עכ"ל. ולא ידעתי מי הכריחו לפרש כן דהא מצינו לפרש בפשיטות דהא דקאמר ר"י דיו שיקנה נגד ערבונו היינו אם אינו רוצה לכפול לו ערבונו אלא שרוצה לעמוד במקחו כנגד הערבון אבל אם אינו רוצה ליתן לו כלום מהמקח אפילו כנגד הערבון שחזר בו ורוצה לכפול לו ערבונו מזה לא איירי רבי יהודה שהרשות בידו שהרי התנה כן וכל תנאי שבממון קיים ובכה"ג לא שייך אסמכתא כיון שרוצה בכך וצ"ע:

דף מט עמוד א

בפרש"י בד"ה שלא ידבר כו' אבל אם נשתנה השער כו' אין כאן חסרון אמנה עכ"ל. ויש שדקדקו מל' רש"י דרב ור"י לא פליגי אלא בב' תרעי כגון שנשתנה השער אבל בחד תרעא רב נמי מודה דיש בו משום חסרון אמנה אבל סתמא דלישנא לא משמע הכי. ועוד שכבר כתבתי דלפירוש רש"י בפ' איזהו נשך משמע להדיא דשינוי השער גרידא לא מיקרי ב' תרעי אלא דוקא היכא שהתנה לקבל לסוף זמן מרובה אבל בלא"ה אין לחלק כלל בין שינוי השער או לא הן לענין מי שפרע או לענין קנין גמור אליבא דר"ש שם וא"כ ה"ה הכא לענין חסרון אמנה אע"כ דמ"ש רש"י כאן נשתנה השער אורחא דמילתא נקט שאין דרך לחזור בו אלא כשנשתנה השער ודע שבעל המאור כתב להיפך דבשינוי השער ר"י נמי מודה דלית ביה משום חסרון אמנה וג"ז נסתר ממ"ש וע"ש באריכות ובספר המלחמות להרמב"ן:

בגמרא ההוא גברא דיהיב זוזי אשומשמי כו' א"ל כיון דאמרי לך שקול זוזך כו'. ע' באריכות בלשון הרי"ף והרא"ש ובמ"ש לעיל דף מ"ג בל' התו' בד"ה מאי איריא הוציא וכו' ע"ש:

בתוספות בד"ה אלא אפי' ש"ח נמי לא הוי והא דאמר בפרק האומנין כו' היינו משום דמעיקרא היה שומר שכר עכ"ל. ולכאורה משמע דדברי התוספ' כאן היינו לפי תירוצם הראשון בדף מ"ג דאף קודם שחזר בו לא הוי המוכר בדמי המקח כי אם ש"ח ואם כן הכא כיון שחזר בו וא"ל תא ושקול זוזך אפי' ש"ח נמי לא הוי דלא דמי לההיא דפרק אומנין אבל לתירוץ השני שכתבו התוס' שם דכל כמה שלא חזר בו מותר המוכר להשתמש בדמי המקח וה"ל שואל עלייהו משום היתר תשמיש ואם כן הדרא קושיא לדוכתיה דאף שא"ל תא ושקול זוזך אכתי ליהוי כשומר"ח כההיא דאומנין דה"נ מעיקרא הוי חייב באונסין אלא דמלשון סוגיא דשמעתין משמע להדיא כתירוץ השני דהא אי לאו שחזר בו וא"ל תא ושקול זוזך לא עלה על דעת רבא לפטרו מגניבה אלמא דקודם החזרה ה"ל מיהא ש"ש וא"ל דהא דאמר רבא כיון דא"ל תא ושקול זוזך לאו דוקא אלא בלא"ה נמי אין עליו דין שומר כלל וכ"כ הרא"ש באריכות ע"ש. אלא דלפ"ז קשה קושית התוספות מפ' האומנין מעיקרא ליתא כיון דהכא לא תליא מידי בתא ושקול זוזך ויש ליישב דסברת התוספות כאן דנהי דקודם החזרה היה חייב בשמירת המעות כש"ש או כשואל מ"מ לאחר שחזר בו ואמר לית לן שומשמי מיד נפטר משמירת ש"ש ולא הוי אלא כש"ח אף בלא תא ושקול זוזך דדמי המקח ה"ל פקדון גביה וא"כ כשהוסיף לומר תא ושקול זוזך ע"כ להסתלק אפי' משמירת ש"ח אמר כן ודו"ק:

דף מט עמוד ב

בגמרא תניא אר"ש אימתי בזמן שהכסף כו' ע' מ"ש בעל תוי"ט בזה באריכות במשנה דריש פירקין:

במשנה עד מתי מותר לחזור כו' ופירש רש"י דנקט מותר לאשמעינן דאפי' מי שפרע ליכא מיהו שמעינן להדיא נמי מלישנא דמתני' דמי שנתאנה מותר לו להחזיר המקח והיינו כר"י הנשיא דמי שנתאנה ידו על העליונה ולא כר"נ דס"ל קנה ומחזיר אונאה וה"נ סתם לן תנא דמתני' בסיפא להדיא דמי שנתאנה ידו על העליונה:

בתוספות בד"ה שתות מעות נמי שנינו אפי' למ"ד שתות מעות נראה יותר לילך אחר שתות מקח כו' עכ"ל. ופי' מהרש"א דכוונתם שאם לפי שווי המעות יש יותר משתות ולפי שווי המקח הוא פחות משתות או להיפך כשנתאנה המוכר לעולם אזלינן בתר שווי המקח כיון דליכא שתות מצומצם בשום ענין וכ"כ המרדכי בשם רמ"ך ז"ל וכ"כ רמ"א בש"ע ח"מ סי' רכ"ז וכן היה נראה לפרש ג"כ דברי התוס' בהשקפה ראשונה אבל באמת סתימת ל' התוס' לא משמע כן דכל כי האי מילתא שהוא חידוש גדול בדין לא ה"ל לפרש דרך רמז אלא בהדיא היה לו לפרש כן. ועוד דא"כ מה זה שכתבו התוס' נראה יותר לילך אחר שתות מקח שתות זה מה טיבה לכאן כיון דלא איירי הכא בשתות מקח מצומצם אלא בפחות משתות או יותר משתות המקח ואי כדברי מהרש"א הכי ה"ל למימר שנראה לילך אחר שווי המקח. ועוד שגוף דין זה תמיה לי טובא דאטו שתות מי כתיב באורייתא כדי שנאמר דגזירת המלך היא כהלכתא בלא טעמא דבעינן דוקא שתות מצומצם בין שתות מקח בין שתות מעות והלא מקרא מלא דיבר הכתוב לא תונו אלא שהדבר מסור לחכמים והם אמרו דעד שתות א"א לכוון המקח ומש"ה הוי מחילה טפי לא ואם כן היאך נאמר דכשמכר לו והטעהו שתות מעות בצמצום כגון שמכר כ"ג ושליש בכ' לא הוי מחילה אלא אונאה וכשהטעהו יותר כגון שמכר לו שוה כ"ד פחות משוה פרוטה בכ' נאמר דהוי מחילה משום שאין עליו שם שתות לא במעות ולא במקח וזה דבר שאין הדעת סובלו. ובאמת נתקשיתי מאד בזה ואחר העיון ראיתי שגם המ"מ (בפ"ו) נתקשה בזה ומחמת כן הגיה לשון הרמב"ם והעלה גם כן היפך מדין הנ"ל דלעולם מן שתות מעות ועד שתות מקח הוי הכל בכלל אונאה ולא הוי ביטול מקח אלא כשהוא יותר משתות בשני הצדדים ולעולם לא הוי מחילה אלא כשהוא פחות משתות משני צדדים וכן נ"ל מסוגית הש"ס כמו שאבאר וכ"כ הב"י בש"ע לשון הרמב"ם עפ"י הגהות המ"מ ועיין שם בסמ"ע ובב"ח באריכות ואין כאן מקומו להאריך ונחזור לענינינו דלדעתי לא כיוונו התוספ' לפי' מהרש"א ומה שהביא מהרש"א ראיה מלשון התוספות לקמן בד"ה שני פונדיונות וכ"כ הב"ח. ולענ"ד משם נראה אדרבא להיפך כמו שיבואר. לכך נראה לענ"ד שהתוספות כאן לא נתכוונו אלא ליישב לשון שתות מעות נמי שנינו ומשמע דכ"ש שתות מקח וכתבו התוספות ליפות הטעם דודאי יש לנו לילך יותר אחר שתות מקח וכיון דל' המשנה משמע לשמואל דקאי אשתות מעות כדדייק הש"ס בסמוך ממילא יליף שמואל מסברא דכ"ש שתות מקח כן נראה לענ"ד בכוונת התוס' ודו"ק:

בגמרא תנן האונאה ד' כסף כו' מאי לאו דזבין שוה כ' בכ"ד כו'. אפשר דלישנא דמתני' הכי משמע ליה דקתני האונאה ד' כסף מכ"ד ואי אשתות מקח קאי דהיינו שוה כ"ד בכ"ח ה"ל למימר ד' כסף לכ"ד אע"כ דאשתות מעות קאי וכה"ג יש לפרש בההיא דר"ט בסמוך. ועוד אפשר לומר דע"פ השיטה שכתבתי בסמוך דלמ"ד שתות מעות נמי שנינו היינו דמן שתות מקח עד שתות מעות הכל בכלל שתות יחשב אפי' אינו שתות מצומצם ומש"ה ס"ד דאיירי בהכי דלמ"ד שתות מקח איירי מתני' דוקא בשיעור מצומצם דוקא דהן בשיעור מרובה מאד או בהמועט יותר לעולם כשהוא ש"פ יותר משתות נשתנה דין האונאה לביטול המקח וכן בפחות פרוטה משתות אף אם עולה לסך עצום ורב אפ"ה נשתנה הדין לדין מחילה ומש"ה נ"ל דוחק לפרש כך שישתנו שלשה דינים בשלשה שיעורים מצומצמים וכה"ג פי' התוספות בכמה דוכתי אבל למ"ד שתות מעות נמי שנינו אין השיעור מצומצם דמכר לו שוה כ' הוי שיעור אונאה מן כ"ג ושליש עד כ"ד. אבל לפ"ז קשה דאם כן מאי ס"ד דאיירי מתני' בהכי דא"כ אמאי קתני במתני' דהוי אונאה כשמכר לו בכ"ד ותיפוק ליה כיון דשוה כ' הוי שיעור אונאה בכ"ג ושליש וכן למעלה עד כ"ד אבל לשיטת הרמ"א ז"ל כיון דמכ"ג ושליש למעלה לא שייך אונאה כיון שאין השיעור שתות מצומצם ניחא ליה למיתני כ"ד דפסיקא ליה מילתא אבל לשיטת החולקים קשיא. ולולי דברי התוס' בסמוך היה אפשר לפרש דהיינו דמסיק במתני' שתות מעות עד שתות למקח וכוונתו לזה הענין דמן כ"ד דהיינו שתות מעות עד שתות למקח הוי שיעור אונאה אלא דהתו' הניחו בקושיא דלישתוק משתות למקח וא"כ משמע דלא נחתו לזו הסברא ודו"ק:

בתוספות בד"ה תנן הורה ר"ט בלוד תימה מה הוסיף להקשות מסיפא כו' עכ"ל. ולולי תמיהתם היה אפשר לפרש ע"פ הדרך שכתבתי בסמוך משום דמסיפא קשיא ליה טובא למ"ד שתות מקח שנינו למאי דס"ד דפחות משליש לר"ט כפחות משתות לרבנן דהכי משמע פשטא דמתני' וקס"ד נמי דפחות משתות לרבנן ופחות משליש לר"ט לאלתר הוי מחילה כדמסקי' לקמן וא"כ קשה טובא אמאי חזרו לדברי חכמים יזהרו מאונאת שליש מצומצם ויהא מחילה לאלתר דהא למ"ד שליש מקח הוי השיעור מצומצם דאף דמקח שוה הון רב כשעולה אונאה שוה פרוטה פחות משליש הוי מחילה לאלתר אבל למ"ד שליש מעות נמי שנינו אתי שפיר לפמ"ש בסמוך דשיעור שליש היינו כשהמקח שוה שיתסר ומכרו בכ"א ושליש דהיינו שליש מקח וכן מכ"א ושליש עד כ"ד כל זה בכלל שליש מעות הוא וא"כ כיון דתגרי לוד היו בקיאים להונות בכה"ג ואף ע"ג דלרבנן הוי ביטול מקח מ"מ לאחר שיראה לתגר או לקרובו הוי מחילה וכיון שהורה להם ר' טרפון כל היום מותר לחזור שפיר חזרו שהיו מפסידים כל אותן האונאות מן כ"ג ושליש עד כ"ד וכן למאי דקס"ד לקמן דביטול מקח לעולם חוזר ואם כן צ"ל דחזרו משום שתות עצמו וכן למאי דמסיק דביטול מקח כדי שיראה ומעיקרא שמחו משום שתות עצמו עי' לקמן בכל זה נראה לי דוחק לפרש דשתות מקח דוקא שנינו דאם כן הוי שיעור מצומצם ולא שייך לא שמחה ולא חזרה כיון דפחות פרוטה אזל ליה שיעור שתות אבל למ"ד שתות מעות א"ש דא"כ לא הוי שיעור מצומצם כדכתיבנא דמשתות מקח עד שתות מעות הכל בכלל שתות הוא ודו"ק:

דף נ עמוד א

בגמרא איבעיא להו פחות משתות כו' ואת"ל בכדי שיראה מאי איכא בין שתות לפחות משתות כו' עכ"ל. הא דפשיטא ליה שיש חילוק בין שתות לפחות משתות היינו משום דלישנא דמתני' הכי משמע דמאי דקאמר האונאה שתות היינו למעוטי פחות משתות דליכא למימר דמכל שהוא עד שתות בכלל אונאה הוא והא דנקיט במתני' האונאה שתות היינו מלמטה למעלה ולמעוטי יתר משתות דליתא בכלל אונאה אלא בדין ביטול מקח הא ליתא דפשיטא אם נאמר דס"ד עכשיו דביטול מקח נמי כדי שיראה כדמסקינן לקמן אלא דשניהם חוזרין אם כן לא שייך לומר דמתני' אתא למעוטי יתר משתות דהא לא נחית לחלק במתני' אי שניהם חוזרין או אחד מהם אלא דאף אם נאמר דביטול מקח לעולם חוזר אפ"ה לא שייך למימר דהא דנקיט האונאה שתות היינו למעוטי יתר משתות דלעולם חוזר דהא אכתי לא אשמעינן עד מתי מותר להחזיר ואם כן איפכא ה"ל למימר האונאה מותר לחזור עד כדי שיראה וכמה היא אונאה עד שתות מדנקיט ברישא האונאה שתות משמע דמלבד שיעור דמן התורה יש חילוק בין אונאה שתות והיינו ע"כ למעוטי פחות משתות ואאונאה דאורייתא קאי דמשמע דכשנתאנה חוזר המקח וע"ז קאמר דהיינו עד שתות משא"כ בפחות משתות וא"כ שפיר הוצרך לומר דאת"ל דפחות משתות נמי כדי שיראה אפ"ה איכא בינייהו דפחות משתות אינו חוזר אלא קנה ומחזיר אונאה וע' מ"ש לקמן:

בתוספות בד"ה אי אמרת כו' כל אריכות ל' התוס' לפרש שיטת רש"י נכלל בל' רש"י עצמו אך שהתוס' הוסיפו סברא זו דתגרי לוד היו חפצים יותר בביטול מקח ששניהם חוזרים מדין אונאה שידו על העליונה כיון דאידי ואידי בכדי שיראה או כל היום וטעם סברא זו נראה דאע"ג דתגרי לוד לא היו רוצים לחזור דהוו בקיאי טובא מ"מ ניחא להו בהא כדי שלא יוכל המתאנה לומר בע"כ תן לי מה שאניתני וכיון שהם היו יכולים לחזור ע"כ אפשר שהלה אינו רוצה לבטל המקח ובע"כ צריך למחול האונאה או לפשר עמהם ועי' מ"ש בזה לקמן בסוף דברי התוס' ומה שהוצרכו התוס' לזו הסברא היינו לפי מה שרוצים לפרש מסקנת הסוגיא דלעולם לר"ט שתות עצמו כפחות משתות דמי ואם כן תיקשי למסקנא דפחות משתות לאלתר הוי מחילה ואי ס"ד ביטול מקח לעולם חוזר אמאי חזרו לדברי חכמים דהא לית להו שום פסידא בדר"ט בשום ענין דבמה שהורה להם כל היום היינו דוקא ביתר משתות עד שליש ובכה"ג לרבנן הוי ביטול מקח ולעולם חוזר אלא ע"כ דאפ"ה שייך חזרה דניחא להו טפי בביטול מקח דשניהם חוזרין וק"ל:

בא"ד ועוד אי משתות ועד שליש כו' ע' בזה באריכות בחדושי מהר"ם ומהרש"א ז"ל ואין רצוני להאריך לפי ששני הפירושים עולים יפה כל א' לפי גירסתו ולפי המשך ל' התו' נראה יותר פי' מהר"ם אלא לפי מה שאכתוב בסמוך נראה פי' מהרש"א עיקר עי' בסמוך:

דף נ עמוד ב

בא"ד אי ביטול מקח לעולם חוזר אמאי חזרו הלא לר"ט לאחר כל היום הוי מחילה כו' עכ"ל. וקשיא לי בגווה סוף סוף מאי קשיא ליה הא מעיקרא הוי אתי ליה שפיר חזרו בכה"ג כמ"ש התוספות עצמם משום דחזרה דלאחר כל היום לא שכיחא ואם כן לא נפקא מידי בין לעולם חוזר ובין כל היום ומש"ה אדרבא ניחא להו טפי בדרבנן דהוי ביטול מקח דשניהם חוזרין מדר"ט דחשיב ליה אונאה ואם כן השתא נמי יש לומר דאף ע"ג דלר"ט בפחות משליש הוי מחילה לאחר כל היום אפ"ה ניחא להו טפי בדרבנן דשניהם חוזרין כיון דלאחר כל היום לא שכיחא. ולכאורה נראה דדוקא לגבי דין אונאה דידו על העליונה כתבו התוס' לעיל דשפיר חזרו דניחא להו טפי בביטול מקח דשניהם חוזרין משא"כ הכא דאיירי בפחות מדין אונאה כגון פחות משליש דר"ט וא"כ אע"ג דלפי הסברא עכשיו בפחות מדין אונאה נמי לא הוי מחילה לאלתר מ"מ כיון שאין ידו על העליונה אלא קנה ומחזיר אונאה תו לא שייך למימר דניחא להו בביטול מקח דשניהם חוזרין אלא דבאמת אין זה טעם מספיק לפמ"ש לעיל דעיקר ניחותא דתגרי לוד בשניהם חוזרין היינו כדי שלא יוכל המתאנה לומר בע"כ תן לי מה שאוניתני ואם כן אפי' לגבי פחות מדין אונאה דאיירי בהו השתא שדינו קנה ומחזיר אונאה שפיר יש לנו לומר דניחא להו טפי בביטול מקח דשניהם חוזרין ואפשר שהלה לא ירצה לחזור וממילא לא יהא צריך להחזיר אונאה כמו דהוי אתי ליה שפיר מעיקרא דאי אמרינן ביטול מקח לעולם חוזר אתי שפיר חזרו מה"ט גופא לשיטת התו' אמנם לפי' מהרש"א ז"ל אתי שפיר דבאמת זה הפשטן האחרון אינו נראה לו סברא זו כל עיקר שנאמר דחזרו משום דביטול מקח ניחא להו טפי דהא מה"ט גופא חוזר הפשטן מסברא הראשונה דפחות משליש לר"ט כפחות משתות לרבנן משום דאל"כ לא אתי ליה שפיר שמחו וחזרו וכמ"ש מהרש"א ז"ל באריכות דלא משמע ליה לפרש דחזרו משום דניחא להו בביטול מקח כדהוי ס"ד מעיקרא וא"כ דברי התוס' עולים יפה אבל לשיטת מהר"ם ז"ל צ"ע ודו"ק:

בפרש"י בד"ה אמאי חזרו כו' ויזהרו מאונאת שליש ויהא הכל מחילה לאלתר עכ"ל. לפי מה שכתבתי בריש הסוגיא דמשתות מקח עד שתות מעות הכל בכלל אונאה וה"ה בשליש לר"ט אם כן יש כאן מקום לדקדק מאי קשיא ליה אמאי חזרו דיזהרו מאונאת שליש דהא אפשר שלא היו רוצים ליזהר מאונאת שליש כיון שאינו שיעור מצומצם דהא שוה שיתסר הוי שיעור שליש מן כ"א ושליש דהיינו שליש מקח עד כ"ד דהוי שליש מעות וכיון דתגרי לוד הוו בקיאי טובא היו יכולים למכור שוה שיתסר בכ"ד ואם יזהרו מאונאת שליש היו צריכים למכור בפחות מכ"א ושליש וא"כ שפיר יש לומר דניחא להו טפי בדרבנן דלדידהו מיהו לאחר כדי שיראה הוי מחילה אפי' בכ"ד ויש ליישב דמ"מ לרב דס"ל שתות מקח שנינו קשה שפיר אמאי חזרו דיזהרו מאונאת שליש דלדידיה השיעור מצומצם דפרוטה פחות משליש הוי מחילה וע"כ דלרב הא דחזרו היינו דפחות משתות לרבנן ופחות משליש לר"ט נמי לא הוי מחילה לאלתר אלא לאחר כדי שיראה לרבנן ולאחר כל היום לר"ט וע"כ ממילא מדרב נשמע לשמואל אף על גב דס"ל שתות מעות נמי שנינו מ"מ בהא מילתא לא אשכחן דפליג עליה דרב לענין פחות משתות וכי היכי דלרב ע"כ לא הוי מחילה לאלתר ה"ה לשמואל ודו"ק:

בגמרא אי הכי במאי שמחו מעיקרא תפשוט דביטול מקח כו' ויש להקשות מאי קושיא דלמא חדא מגו חדא קמיבעיא ליה וכולה חדא איבעיא הוא אי אמרינן דפחות משתות לאלתר הוי מחילה והא דחזרו משום דפחות משליש כשתות עצמה ואם כן ע"כ הא דשמחו מעיקרא היינו משום דביטול מקח לעולם חוזר או דילמא דפחות משתות בכדי שיראה וא"ש שמחו וחזרו דפחות משליש לר"ט כפחות משתות לרבנן ואם כן שפיר יש לומר דביטול מקח נמי כדי שיראה ואפשר דמדקאמר מי סברת פחות משליש ולא קאמר דלמא משתות ועד שליש אם כן משמע דלאו בדרך דחיה קאמר אלא דבלא"ה פשיטא ליה דקושטא דמילתא הכי הוא דמשתות ועד שליש לר"ט כשתות לרבנן אם כן מקשה שפיר ועי"ל דבלא"ה פשיטא ליה לתלמודא דההיא איבעיא דביטול מקח לא קאי אלא למאי דפשיטא ליה דפחות מכדי אונאה לאלתר הוי מחילה אבל אם נאמר דפחות משתות כדי שיראה שוב אין מקום להסתפק בביטול מקח דודאי לעולם חוזר דלא שייך לומר דשלשתן בכדי שיראה מדנקיט במתני' עד מתי מותר להחזיר עד כדי שיראה אדין אונאה דוקא משמע שבא למעט או פחות מכדי אונאה דלאלתר הוי מחילה או למעט יותר מכדי אונאה דלעולם חוזר ואם כן מקשה שפיר דממ"נ תפשוט דביטול מקח לעולם חוזר דאי פחות מכדי אונאה בכדי שיראה ע"כ דמתניתין אתא למעט יותר מכדי אונאה משיעור דכדי שיראה ואי פחות מכדי אונאה לאלתר הוי מחילה תיקשי אמאי חזרו לדברי חכמים וצ"ל כדשנינן דמשתות ועד שליש לר"ט כשתות עצמו לרבנן וא"כ אכתי תפשוט דביטול מקח לעולם חוזר דאל"כ במאי שמחו מעיקרא ודו"ק ועיין בסמוך:

שם שמחו בשתות עצמו דלר"ט מחילה. ואף ע"ג שזה לא נזכר כלל במתני' בהוראת ר"ט אפ"ה ממילא שמעינן לה מדר"ט כיון שהפליג כ"כ בדין אונאה משתות ועד שליש ממילא משמע דמיקל נמי בשתות עצמו כ"כ התוס' זו הסברא ועי' בסמוך:

שם ואת"ל בכדי שיראה מאי איכא בין שתות ליתר משתות. כאן יש לדקדק מאי פשיטותא שיש איזה חילוק בין שתות ליתר משתות דלמא אין ה"נ דליכא בינייהו דהא דנקיט במתני' האונאה שתות היינו משתות ולמעלה מתחיל דין אונאה וע"כ נמי דלא שמיעא ליה לבעל האיבעיא ברייתא דבסמוך דמחלק בין שתות ליתר משתות דאי שמיעא ליה הא מסיק בברייתא להדיא דזה וזה בכדי שיראה ויש ליישב דהאי איבעיא אמסקנא דלעיל קאי דמשתות ועד שליש לר"ט כשתות עצמו לרבנן ואם כן ע"כ שיש איזה חילוק בין שתות ליתר משתות לרבנן דאל"כ מה חידש רבי טרפון בהוראתו בדין אונאה משתות עד שליש הא לרבנן הוי משתות ולמעלה עד לעולם בדין אונאה ואף ע"ג דלר"ט שתות עצמו הוי מחילה משא"כ לרבנן זה אינו נזכר בהוראת ר"ט בפירוש אלא מסברא שמעינן לה מדר"ט ואכתי הוראת שליש זה מה טיבו אלא ע"כ דאיכא בין שתות ליתר משתות איזה חילוק בדין ואם כן שפיר הורה ר"ט דמשתות ועד שליש כשתות עצמו לרבנן ויתר משליש כיתר משתות לרבנן וממילא שמעינן מדמיקל בשיעור אונאה כ"כ ע"כ מיקל נמי בשתות עצמו דהוי מחילה ומש"ה שמחו תגרי לוד ולכך הוצרך הש"ס לפרש דאף אי ביטול מקח בכדי שיראה אפ"ה יש איזה נפקותא בין שתות ליתר משתות דבביטול מקח שניהם חוזרין משא"כ בדין אונאה ואם כן א"ש הוראת רבי טרפון ג"כ לענין זה דמשתות ועד שליש אין שניהם חוזרין אלא משליש ולמעלה שניהם חוזרין ומכ"ש דא"ש טפי למאי דפרישית דע"כ ההיא איבעיא דביטול מקח לא שייכא אלא אי אמרינן דפחות משתות לאלתר הוי מחילה כדפרישית בסמוך א"כ ע"כ דמשתות ועד שליש לרבי טרפון כשתות עצמו לרבנן ממילא מוכח שיש חילוק בין שתות ליתר משתות לרבנן דאל"כ מאי הורה ר"ט ודו"ק:

דף נא עמוד א

בגמרא אלא אי אמרת מוכר נמי כו' מאי נפקא להו מיניה כו'. והקשה בספר קיקיון דיונה למאי דס"ד עכשיו דתגרי לוד נמי שכיח דטעי תיקשה ליה אמאי שמחו מעיקרא באונאת שליש הא זימנין רעה הוא לדידהו היכא שנתאנו הם והאריך שם בזה עי"ש ולענ"ד גברא חזינא תיובתא לא חזינא דהא אסקי' לעיל דמשתות ועד שליש לר"ט כשתות עצמו לרבנן ואם כן כשהיה הדין בכל זה כדין אונאה דהיינו בכדי שיראה שפיר שמחו דכשנתאנו הם לא איכפת להו כלל דכיון שהם היו מוכרים כמ"ש התוספות אם כן היו יכולים לחזור לעולם אבל כשנתאנה הלוקח מהם שהיו סבורים שדינו בכדי שיראה שמחו שפיר ומש"ה לא קשיא ליה אלא ממה שחזרו ואף למ"ש התוס' לעיל דף נ' ע"א דלמסקנא חוזר הש"ס לסברא הראשונה דפחות משליש לר"ט כפחות משתות לרבנן דלאלתר הוו מחילה ואם כן הדרא קושיא לדוכתא אמאי שמחו מעיקרא הא זימנין שנתאנו הם ביותר משתות וניחא להו כדרבנן דלר"ט לאלתר הוי מחילה בין בלוקח בין במוכר דלענין לאלתר לא שייך לחלק בין מקחו בידו כו' אלא די"ל דמ"ש התוס' לעיל היינו למסקנא דהכא דתגרי לוד לא שכיח דטעו אבל למאי דס"ד מעיקרא דאינהו נמי טעי ע"כ היה צ"ל דמשתות ועד שליש לר"ט כשתות עצמו לרבנן כי היכי דלא תיקשה במאי שמחו וק"ל:

בתוספות בד"ה והתנן כו' וא"ת ומנ"ל דמיירי בהדיוט כו' וי"ל דאונאה משמע בכל ענין כו' עכ"ל. ועי"ל דפשטא דמילתא איירי שנתאנה הלוקח כדקתני סיפא דמתני' תן לי מעות או תן לי מה שאניתני והיינו משום דאונאת לוקח שכיח טפי דמוכר קים ליה בזבינתא וכמו שאפרש בסמוך:

בגמרא מני מתניתין כו' אי ר"י הנשיא מתניתין קתני לוקח ברייתא קתני מוכר. לכאורה נראה דברייתא משמע ליה דדוקא נתאנה מוכר ידו על העליונה אבל נתאנה לוקח לא דאל"כ ה"ל למיתני מי שנתאנה ידו על העליונה דהוי משמע בין נתאנה מוכר או לוקח דהא רישא דברייתא נמי סתמא קתני אבל במתני' לא שייך לדייק דדוקא בנתאנה לוקח ידו על העליונה משא"כ במוכר דהא כללא קתני מי שהוטל עליו ידו על העליונה דמשמע בין מוכר בין לוקח והא דמסיים תן לי מה שאניתני דמשמע דבנתאנה לוקח איירי ע"כ דחדא מינייהו קתני דאטו כי רוכלא ליתני ואם כן עיקר קושית הש"ס דמתני' משמע אפי' נתאנה לוקח ידו על העליונה ובברייתא משמע דוקא מוכר ולא לוקח וכן נראה לכאורה להדיא מדקדוק פרש"י ובהכי הוי א"ש נמי הא דמשני רבא מאי דשייר במתני' מפרש בברייתא דאכתי היא גופא קשיא אמאי שייריה במתני' ולמאי דכתיבנא א"ש דבלא"ה לא הוי קשיא ליה מתני' דהא משמע בין מוכר בין לוקח ועיקר הקושיא היה מברייתא וע"ז משני שפיר דמשום דלא קתני במתני' מוכר בהדיא הוצרך רבי יהודה הנשיא לפרש וממילא ידעינן דכ"ש לוקח דאיתא בהדיא במתני' אלא דלפ"ז לא א"ש הא דמסיק רב אשי מתני' נמי דיקא ופירש"י דיקא נמי דמתני' במוכר נמי ס"ל הכי עכ"ל. משמע מזה הלשון להדיא דמעיקרא הוי ס"ד דמתני' דווקא לוקח קתני ולא מוכר וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי ס"ד למימר הכי דהא מצינן למימר שפיר דנקיט לוקח וה"ה למוכר דהא כללא קתני מי שהוטל עליו ונלע"ד דהא דמשמע ליה האי דיוקא היינו משום דמסברא אית לן למימר דדוקא בנתאנה לוקח אמרינן ידו על העליונה משום דמוכר קים ליה בזבינתיה ואם כן נתכוון להונות את הלוקח ועביד איסורא מש"ה שייך למקנסיה שיהא יד הלוקח על העליונה משא"כ בנתאנה מוכר לא שייך האי סברא ולא שייך לקנוס את הלוקח ואם כן אי ס"ד דמתני' בין לוקח בין מוכר משמע אלא דחדא מינייהו קתני וה"ה לאידך יותר ה"ל למיתני בנתאנה מוכר והוי ידעינן דכ"ש בנתאנה לוקח אבל עכשיו דקתני נתאנה לוקח משמע דדוקא קתני ובברייתא נמי משמע ליה דדוקא מוכר קתני אף ע"ג דמסברא איכא למימר דכ"ש בלוקח אלא דקשיא לן אמאי נקיט כלל יד מוכר על העליונה ליתני סתמא מי שנתאנה דמשמע כללא והדר מפרש תן לי מקחי דמשמע שפיר דבמוכר איירי וה"ה ללוקח אבל מדנקט בהדיא יד מוכר משמע דדוקא קתני ולפ"ז למסקנת הש"ס דמתני' משמע בין מוכר בין לוקח צ"ל דהא דמסיק למילתא בלשון נתאנה לוקח דקתני תן לי מעות היינו משום דמילתא דשכיח נקיט דנתאנה מוכר לא שכיח דהא קים ליה בזבינתא ודו"ק:

שם אמר רב אשי דיקא נמי דקתני אחד הלוקח כו' ומפרש ליה ללוקח ש"מ שיורי שייריה למוכר. ולכאורה יש לתמוה טובא מה דיוק הוא זה דלמא אדרבא הא דקתני לוקח ושבקי' למוכר היינו משום דבמוכר אין הדין כן שיהא ידו על העליונה כדקס"ד מעיקרא ויש ליישב דהכי קשיא ליה דאי ס"ד דלוקח דווקא קתני אכתי לא ידעינן בנתאנה מוכר מה דינו אי אמרינן דבע"כ של שניהם קנה ומחזיר אונאה או אמרינן דבטל המקח לגמרי ושניהם יכולין לחזור דהא אכתי לא שמעינן האי דינא בשום דוכתא אע"כ מדלא נחית לפרש דין נתאנה מוכר היינו דמלוקח ילפי' ליה וק"ל:

דף נא עמוד ב

בתוספות בד"ה במה דברים אמורים כו' וריב"ן פי' כו' נעשה כאומר יודע אני כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א דהל"ל בפשיטות דהא דנקיט יודע אני היינו לרבותא דאף ע"ג דודאי קא עקר אפ"ה תנאו קיים לר' יהודא. ולענ"ד לא קשה מידי דהא לא איצטריך לאשמעינן האי רבותא אליבא דר' יהודה דהא כבר אשמעינן הא מילתא באומר ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה דאף ע"ג דוודאי קא עקר אפ"ה תנאו קיים ואם כן אי ס"ד דהאי ברייתא אתיא כר' יהודה אדרבא ה"ל למיתני דאף ע"ג דלא קאמר יודע אני שיש בו אונאה אלא ע"מ גרידא אפ"ה תנאו קיים דהא מילתא עדיין לא שמעינן מההיא דשאר כסות ועונה דאיכא למימר דשאני התם דידע ומחיל ובכה"ג שייך טפי למיתני דאיצטריכו תרווייהו חדא להיכא דוודאי קא עקר וחדא להיכא דלא ידע ומחיל לכך הוצרכו התוספ' לפרש דבאמת האי ברייתא מיתוקמא בעל מנת גרידא וקמ"ל דנעשה כאומר יודע אני דפשיטא לן לר"י דתנאו קיים מההיא דשאר כסות ועונה וק"ל:

בד"ה שני פונדיונות כו' ואפילו לשמואל כו' תקשה דבשתות מקח מודה כו' אבל ב' פונדיונות פחות פרוטה הוי מחילה עכ"ל. מהרש"א ז"ל כתב לעיל בל' התוס' דף מ"ט ע"ב בד"ה שתות מעות כו' דמוכח מלשון התוס' כאן דהיכא דליכא שתות מצומצם לא במקח ולא במעות אלא בחד צד מחילה ובחד צד ביטול מקח אזלינן בתר המקח ע"ש בדבריו וכ"כ כאן ולא ידעתי היכא מוכח כן מל' התוספות כאן ואדרבא נראה מלשונם להיפך שהרי כתבו להדיא דב' פונדיון פחות פרוטה הוי שתות מקח אע"ג דאינו שתות מצומצם ומ"ש מהרש"א דמ"ש התוס' אע"ג דהוי שתות מקח לאו דווקא אלא דיתר משתות הוא לגבי מקח וישנו בדין ביטול מקח אף ע"ג דלענין מעות הוי מחילה מ"מ בתר מקח אזלינן עכ"ל ע"ש וזה דוחק דא"כ מאי קשיא להו לתוס' אליבא דשמואל ומנא להו דמתני' אתא לדייק דדוקא בב' פונדיון הוי אונאה אבל בפחות פרוטה הוי מחילה דלמא לעולם ביטול מקח הוי אלא דמתני' לא נחית לפרש אלא דין אונאה ממש ומש"ה נקיט דוקא ב' פונדיון דפסיקא ליה שזה דין אונאה ממש משא"כ פחות מכאן או יותר מכאן זימנין דהוי מחילה וזימנין ביטול מקח מיהו יש ליישב דלישנא דכמה תהא הסלע חסירה דייקו דמשמע דלא משכחת מלמטה למעלה שום דין אונאה אלא בב' פונדיון דוקא ומש"ה קשיא להו הא משכחת מיהא דין אונאה נמי בפחות מב' פונדיון כגון דהוי שתות מקח מצומצם דהיינו בחסר פונדיון ומחצה ושתות פונדיון אלא דלשון התוספות לא משמע כן אלא דמב' פונדיון פחות פרוטה קשיא להו ואף שיש ליישב בדוחק מ"מ התמיה קיימת על מהרש"א מהיכן ראה לומר שדברי התוספות כאן מכריעים כן אדרבא אם נפרש כמו שכתבתי לעיל דמן שתות מעות עד שתות מקח הכל בכלל דין אונאה הוא לשמואל א"כ אתיין דברי התוס' כפשטן וצריך עיון:

דף נב עמוד א

בפרש"י בד"ה יתר על כן כו' שלא פחתה כדי אונאה מוכרה בשוויה בסלע יפה עכ"ל. ואף ע"ג דבעלמא קיימא לן דפחות משתות נהי דהוי מחילה היינו בדיעבד אבל מ"מ לכתחילה אסור להונות אפילו פחות משתות היינו במה שאדם לוקח לעצמו או להשתכר בו שהרי נמצא מפסיד ע"י אונאה זו ואף ע"ג דפחות משתות הוא אסור משא"כ במטבע דלהוצאה ניתנה וכל כמה שלא נפחתה כשיעור אונאה שם המטבע עליה וכל מי שאינו מקבלה מיקרי נפש רעה נמצא שזה אינו מפסיד כלום ומש"ה מותר לכתחילה כל זה מלשון הרא"ש ז"ל ע"ש באריכות אבל עדיין קשיא לי מי הכריחו לפרש כן ולחלק בין פחות מכדי אונאה דמטבע לשאר מיני סחורה דלמא במטבע נמי לכתחילה אסור פחות מכדי אונאה והא דקתני הכא מוכרה בשוויה היינו בשוויה ממש ולא ביפה וכן נראה לכאורה מלשון הש"ס לקמן דמקשי עליה דרב הונא אהא דקאמר יתר על כן יקוץ מההיא דקתני יתר על כן מוכרה בשוייה מאי לאו שפחתה יתר מכדי אונאה מוכרה בשוויה ואם כן ע"כ האי בשוויה היינו בשוויה ממש ולא ביפה וע"ז משני לא דאכתי לא פחתה בכדי אונאתה מוכרה בשוויה אם כן משמע להדיא דהאי בשוויה נמי היינו בשוויה ממש משא"כ לפירוש רש"י ז"ל דהאי בשוויה לסברת התרצן אין פירושו כמו בשוויה שהזכיר המקשה וזה דוחק לפרש כן אלא דרש"י פירש כן בהדיא לקמן וצ"ע מי דחקו לפרש כן. ובשלמא על הרא"ש ז"ל שכתב כן לא קשיא דאיהו אזיל לשיטתיה דהא דקתני במתניתין שאינו אלא נפש רעה אפחות מכדי אונאה קאי דאי יתר מכדי אונאה אסור לקיימה אליבא דרב הונא דאמר יתר ע"כ יקוץ ואם כן משמע להדיא במתניתין דמי שאינו נפש רעה צריך ליקחה ביפה וליכא למימר דנפש רעה אינה מקבלה אפילו בשוויה דמהיכא תיתי כיון שאינה חסירה כדי אונאה אבל לפרש"י דמשמע מפירושו לקמן דנפש רעה דמתניתין איתר מכדי אונאה קאי שאינה מקבלה אפילו בשוויה ואם כן אין לנו שום הכרח לפרש דפחות מכדי אונאה יהא מותר לכתחלה להוציאו ביפה ואם כן הדרא קושיא לדוכתא אלא דאפשר דרש"י ז"ל סובר דבשאר דברים נמי ליכא איסורא בפחות מכדי אונאה אפי' לכתחילה ואין בזה תימא דהא הרא"ש נמי מספקא ליה ודו"ק:

בגמרא מסייע ליה לר' אמי כו' דינר הבא מסלע אסור לקיימו. וקשה מאי איריא דינר ותיפוק ליה דמשהגיע הסלע לפחות משקל הרי זה אסור לקיימו ואפשר דלרבותא נקט דינר הבא מסלע דאף ע"ג דנפיל לנורא ועמד על דינר וסד"א דכיון שכבר עמד על חצי השקל תו לא אתא לאפוקי בשקל כמו בסלע שעמד על שקל קמ"ל דלא אבל הנמוקי יוסף לא כ"כ מיהו יש לספק בדינר הבא מסלע ונפחת פחות מדינר אם נאמר שמותר לקיימו דכיון שנפחת כ"כ מינכר פחיתתו ומש"ה נקיט ר' אמי דינר הבא מסלע לאפוקי פחות מדינר או דלמא לא שנא וצ"ע:

שם מאי קאמר ופרש"י הא ליכא למימר כו' דאם עמד סלע על פחות משקל כו' איסר אפי' משהו נמי כו' עכ"ל. ויש לתמוה למה יהא אסור במשהו פחות משקל דהא ליתא בכדי אונאה ואפי' לכתחילה מותר להוציאו בשקל כדפרש"י לעיל בפחתה פחות מכדי אונאה שמוכרה ביפה וראיתי למהרש"א ז"ל שכתב דשאני התם דכיון דפחתה ניכר ידע ומחיל משא"כ הכא כיון דאין פחתה ניכר מתוך שהיא עבה לא ידע דמחיל ואסור אפי' בפחות מכדי אונאה וגם ע"ז קשה דכיון דקי"ל דפחות מכדי אונאה מיקרי נפש רעה מי שאינו מקבלה אלמא דלאו בידע ומחיל תליא מילתא אלא כל היכא דלא נפחתה בכדי אונאה לא קפדי אינשי ואם כן הדרא קושיא לדוכתא אמאי אסור לקיימה כשנפחת במשהו פחות משקל ועוד דהא אמרינן דאפי' בכדי אונאה מותר להחזיר עד ערבי שבתות או בכדי שיראה לשולחני אלמא דאין הפחת ניכר כ"כ אפי' בכדי אונאה מכ"ש בפחות מכדי אונאה לכך נ"ל דהא דאסור במשהו פחות משקל אפי' לקיימו היינו משום דכיון שדרך המטבע להיות פוחת והולך אם כן דלמא מיפחת טובא יותר מכדי אונאה ולאו אדעתיה כיון שאין הפחת ניכר מתוך שהוא בא ממטבע עבה וכיון שזה היזק מצוי לכך גזרו חכמים ונתנו גבול לדבר דמיד שנפחת יותר משקל יהא אסור לקיימו משא"כ בסלע שנפחת פחות מכדי אונאה לא שייך לגזור שמא יופחת עוד יותר דתו לא שכיח למטעי דפחתה טובא ומינכרא מילתא וק"ל:

בתוספות בד"ה אמר אביי כו' אבל פחות מאיסר שרי דלהפסד מרובה חששו ולהפסד מועט לא חששו. לכאורה יש להקשות דא"כ אמאי לא מוקי אביי בפשיטות דהא דקתני פחות מכאן איסר היינו שנפחת הסלע עד איסר פחות משקל ואז אסור לקיימה דשמא יוציאה בתורת שקל והוי הפסד מרובה אבל אם הוא יותר מכאיסר פחות משקל הוי הפסד מועט ומותר ואי משום דקתני עד שקל מותר לקיימה היינו למעוטי יותר משקל דהא קי"ל לאביי כמ"ד יתר על כן יקוץ ולעולם דבעינן יתר מכדי אונאה מיהו כיון דאביי ס"ל יתר ע"כ יקוץ ניחא ליה לאביי לאוקמי בכה"ג דאפי' איתר משקל נמי קאי דאסור לקיימם אם נפחת איסר יותר מכדי אונאה ודו"ק:

דף נב עמוד ב

בגמרא מאי לאו שפחתה יותר מכדי אונאה. ויש לתמוה דא"כ מאי איריא יתר על כן דקתני מוכרה בשוויה והא בכדי אונא' נמי אינו מוכרה אלא בשוויה ולא ביפה שהרי צריך להחזיר אונאה מיהו לפי' ריב"ן שמביאין התוס' בסמוך בד"ה נותנה למעשר שני דקאי אחסרה כדי אונאה וכ"כ בס' תורת חיים שהיא דעת הרמב"ם ז"ל ולפירושם ז"ל דאע"ג שצריך להחזיר אונאה היינו אי תבע לקמן דינא אבל מ"מ אין זה מידת כל אדם אלא של נפש רעה אבל שאר בני אדם לא קפדי ולוקחים אותה ביפה ואם כן א"ש דבכדי אונאה ליכא איסורא כלל להוציאה ביפה לכתחלה ואם כן ס"ד דמקשה דיתר על כן מוכרה בשוויה איתר מכדי אונאה קאי ולאשמעינן דאפי' לכתחלה אסור להוציא' ביפה ולסברת החולקים על שיטת הריב"ן וסייעתו יש לומר דלסברת המקשה הא דנקיט יתר על כן מוכרה בשווייה לרבותא נקטיה דאפי' יתר מכדי אונאה מותר לקיימו וק"ל. ודברי הרמב"ם ז"ל הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא שבעל ספר תורת חיים הקשה דברי הרמב"ם אהדדי דבהל' מעשר שני כתב דאפי' בסלע שחסרה כדי אונאה יכול לחלל עליה מעשר ביפה משמע מזה שהוא מפרש למתני' אחסרה כדי אונאה כפי' הריב"ן ועלה קתני במתני' שאינו אלא נפש רעה וע"כ דמי שאינו נפש רעה מקבלה בתורת יפה ואם כן אמאי כתב בפ"ז מהל' גניבה דבנפחתה פחות משתות מותר לקיימה משמע דבחסרה שתות אסור לקיימה ואמאי הרי אפי' לכתחילה רשאי להוציאה ביפה ועי' מה שתירץ בספר תורת חיים. ולענ"ד נראה ליישב שיטת הרמב"ם לשיטתו דמה שאסור לקיים סלע חסירה לאו משום חשש רמאות כפי' רש"י ותוספות בשמעתין דשמא יוציאו ביפה אלא עיקר הטעם שלא יעשה אותה משקל לשקול כנגדו ונמצא משהא משקל חסר וכ"כ הרמב"ם שם להדיא בדין שלפני זה בסלע שנפגם דאסור לקיימו דשמא יבא אחר ויעשנו משקל והא דלא חיישינן להכי אפי' בפחות משתות י"ל דכיון דגזירה רחוקה היא לא חששו להפסד מועט כשיטת התוספות לעיל בשמעתין. ועי"ל דדוקא בחסירה כדי אונאה או יתר מכן כיון שאינם יוצאים בהוצאה לכל אדם שייך לגזור שמא יעשה אותה משקל שכן דרך בני אדם לייחד מטבעות כאילו למשקל כההיא דתנינן סלע שנפגמה והתקינה לשקול משקולים משא"כ בחסרה פחות משתות שיוצאה בהוצאה אין דרך בני אדם לייחדה למשקולים. ובאמת נראין דברי הרמב"ם מאד דהא לא אשכחן בשום דוכתא שיהא אסור לאדם לקיים בביתו דבר שיכול לרמות בו אבל משום טעמא דיעשנה לשקול משקולת אתי שפיר דאסור לקיימו כדכתיב לא יהיה לך בביתך אבן ואבן כנ"ל ודו"ק:

שם מיתיבי עד כמה תפחת כו' בסלע עד שקל. הא דלא מקשה מההיא מתניתין דאיירי ביה דהתם נמי מסיים עד כמה תפחת כו' לסלע שני דינרין יש לומר משום דבמתניתין ודאי איכא למימר דבנפחת שני דינרין דוקא איירי ונפרש דהא דקתני מיד בתר הכי פחות מכאן יקוץ האי פחות מכאן היינו דאכתי לא פחתה שני דינרין וקתני יקוץ אותה עד שיעמידה על פחת שני דינרין שכן פי' הרי"ף ז"ל ביתר על כן יקוץ וה"נ שייך לפרש בפחות מכאן דהא לעיל מפרשינן לסברת המקשה דיתר על כן היינו שפחתה יותר וא"כ משמע דל' פחות מכן היינו דאכתי לא פחתה אבל מברייתא מקשה שפיר דמשמע ליה דפשטא דלישנא דעד כמה תפחת היינו מלמטה למעלה דעד שקל רשאי לקיימו כל כמה דלא נפחת יותר משקל וק"ל:

בתוספות בד"ה נותנה למעשר שני אחסרה כדי אונאה קאי כו' וכן נראה מפי' רש"י בד"ה מאי קאמר דאכדי אונאה קאי ולפירושם צ"ל דהא דקאמר רב הונא יתר על כן יקוץ היינו ביתר מכדי אונאה דוקא משא"כ לפירוש ריב"ן דמתני' דנפש רעה אפחות מכדי אונאה קאי א"כ יש לפרש דברי רב הונא דיתר על כן יקוץ אכדי אונאה נמי וכן היא שיטת הרא"ש. אמנם מה שנמצא בדבריו שם דאפילו לא פחתה כדי אונאה קאמר רב הונא יקוץ נלע"ד דהאי לא טעות סופר הוא וצ"ל דאפי' פחתה כדי אונאה ע"ש ומה שיש לדקדק בפי' ריב"ן שהביא התו' בסוף הדיבור עי' בס' תורת חיים באריכות ועי' מה שכתבתי לעיל בסמוך:

דף נג עמוד א

בתוספות בד"ה ואסורים לזרים פי' רש"י דמשום מעשר קתני לה כו' ומיהו במס' חלה כו' עכ"ל. ועי' בתוס' י"ט שם שכתב דאיכא מאן דמפרש דהא דקתני חייבים עליהם מיתה לא קאי אזר דלרב בפרק הנשרפין אינו חייב מיתה אלא מלקות והא דקתני חייב מיתה אכהן טמא קאי דאוכל תרומה בטומאת הגוף בהדיא כתיב ביה ומתו בו כי יחללוהו וא"כ יש לפרש שפיר ואסורים לזרים אלא דמ"מ כי היכי דלא תקשה למ"ד דבזר נמי איכא חיוב מיתה הוצרכו לפרש דמשום חצי שיעור קתני ואסורים לזרים ע"ש שכ"כ בשם הירושלמי:

בד"ה ועולה בא' ומאה בספרי דריש ממקדשו ממנו כו' עכ"ל. פירוש דמקדשו ממנו אתרומת מעשר קאי דהיינו א' ממאה ואם חזר ונפל לתוכו מקדשו משמע דבצ"ט והוא אינו עולה אבל במאה והוא עולה:

בד"ה והן נכסי כהן כו' ותימא דבפרק בתרא דמעשר שני כו' וי"ל דההיא דפ"ב דמעשר אתיא כרבי יהודה כו' א"נ תרווייהו כרבי מאיר ומן התורה שרי לקנות כל מילי כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דאמאי לא מפרשי נמי בפשיטות דלר' מאיר מדאורייתא אסירי כל מידי שהגוף אינו נהנה כדדייק קרא וכדמפרשי אליבא דר' יהודה דיש לומר דבאמת קרא לא מוכח מידי דהא איכא למימר דההיא דלא נתתי ממנו למת לאו אארון ותכריכין קאי אלא אסיכה ועלה דייקינן הא לחי דומיא דמת נתתי וכדמפרש בירושלמי שמביאים התוספ' אלא דלר' יהודה כיון דממון הדיוט הוא א"כ מסברא הכל שרי מש"ה מוקמינן קרא בדדמי דאפי' בגדים לחי נמי שרי אלא מייתורא דקרא אמרינן דלאסור דבר שאין הגוף נהנה אתא משא"כ לר' מאיר כיון דממון גבוה הוא ואי ס"ד דמה"ט יש לאסור מסברא כל מילי אם כן אכתי הוי לן לאוקמי קרא אסיכה ולא אארון ותכריכין דבחי כה"ג נמי אסור לכך הוצרכו התו' לפרש דלר"מ אע"ג דממון גבוה הוא אפ"ה יש להתיר משום דקרא דלא נתתי ממנו למת משמע ליה דבחי בכל גווני שרי וק"ל:

בגמרא ונייתי מעשר דאית ליה ונצטרפינהו. לכאורה זו הקושיא אין עניינה לסוגיא דשמעתין דבלאו דחזקיה נמי יש להקשות כן בפשיטות וע"ק לפי' רש"י לעיל דהכא במעשר שנטמא עסקינן א"כ מאי מקשה הכא דלייתו מעשר דאית ליה ונצרף דלמא הכא איירי במעשר שני בירושלים שנטמא ואין בו שוה פרוטה וא"כ אין לה מתירין דבאכילה אסורה משום טומאה ולפדות בעצמה א"א שאין בה שוה פרוטה ולצרפה בהדי מעשר דאית ליה נמי א"א דמעשר טהור שיש לו אינו רשאי לפדות בירושלים ונ"ל ליישב משום דבלא"ה קשה מאי מקשה ונצרפיה בהדי מעשר דאית ליה דלמא איירי הכא כגון דלית ליה מעשר אלא ע"כ משום דמשמע לסוגיא דתלמודא בפשיטות דהא דקתני באיזה מעשר אמרו במעשר שאין בו ש"פ א"א לאוקמי דלית ליה אלא האי שאין בו ש"פ דלא שכיחא מילתא כלל שיפריש אדם או שישהה בביתו מעשר פחות מש"פ ומהיכי תיתי נאמר דסתם מתניתין איירי בכה"ג אלא ודאי שיש לו מעשר הרבה כדרך כל הארץ אלא שמעט מאותן המעשרות נתערב בחולין ובהכי איירי שפיר סתם לשון המשנה דכיון שנתערב אחד במאה של חולין מסתמא התערובות של מעשר הוא דבר מועט ועלה קתני שאין בו ש"פ ואם כן מקשה הש"ס מעיקרא דליעבד כדחזקיה דמשמע ליה דאיירי שפדה המעשרות הנשאר שלא נתערב וע"ז משני דלא פריק פירוש שעדיין לא פדה שאר המעשרות ואם כן מקשה שפיר דלייתי אותן המעשרות ונצרפינהו בהדיה האי דנתערב וליפרוק ואם כן א"ש נמי לפי' רש"י דאי איירי שנטמא מסתמא איירי שנטמא קודם שנתערב בחולין אלא כשהיה עדיין מעורב בשאר המעשר כמ"ש דלא שכיחא מילתא שיהא מונח בפני עצמו מעשר שאין בו ש"פ וא"כ נטמאו כל המעשרות ומקשו שפיר דליצרפינהו בהדי היאך וליפרוק ודו"ק:

דף נג עמוד ב

בתוספות בד"ה כר' יהודה כו' בספרי מפיק כו' וא"ת דבפ"ג דמע"ש תנן כו' ול"ל קרא בספרי עכ"ל. דבריהם אינן מובנים לי דהא משמע דלא סגי בטעמא דר' יהודה דמתניתין דמע"ש אלא כדי לסתור הק"ו דרבנן ואם כן נהי דליכא ק"ו מ"מ צריך קרא למעוטי ואדרבא נראה דרבנן נמי אית להו דרשא דכסף ראשון ולא כסף שני ומוקי לה בשאר מילי דהיינו בלוקח בכסף מעשר טהור שאינו נפדה כדמשמע התם להדיא דבטהור אפילו חכמים מודים ולא פליגי אלא בשנטמא משום דאיכא ק"ו ורבי יהודה לא ס"ל הק"ו כדפריך עליה שם ואם כן מוקי למיעוטא דכסף ראשון בין בלוקח טהור בין בטמא וע"ק דהא מ"מ שפיר איצטריך קרא אפילו לר' יהודה דאל"כ טהור גופא נמי לא ידעינן דאינו נפדה אפי' בריחוק מקום ואם כן תרווייהו נילף בק"ו דלקוח בכסף מעשר בין טהור בין טמא נפדה מק"ו דמעשר עצמו והיינו בכל א' כדינו טהור אפי' ברחוק מקום וטמא בירושלים לכך איצטריך קרא דכסף ראשון ולא כסף שני אלא דרבנן לא ממעטי אלא טהור משא"כ בטמא איכא ק"ו ורבי יהודה ס"ל כיון דבע"כ ממעטינן מיהא טהור ממילא נסתר הק"ו דאיכא פירכא ומש"ה ממעט אפי' טמא וכן מבואר להדיא בספרי גופא דלענין לקוח טהור נמי מייתי קרא דכסף ראשון ולא כסף שני ע"ש ודו"ק:

בגמרא אי רבי יהודה מאי איריא יצא. לכאורה יש לתמוה דטפי ה"ל להקשות מאי איריא נכנס לירושלים אפי' עדיין לא נכנס נמי ונ"ל ליישב דלענין נכנס היה אפשר לומר דלא מיבעיא קאמר ל"מ היכא דלא נכנס וה"ל לקוח בכסף מעשר שני בגבולין פשיטא דאינו נפדה משום האי דרשא דכסף ראשון ולא כסף שני כמ"ש התוס' בשם הסיפרי אלא אפי' בירושלים דלא שייך האי דרשא דכסף ראשון ולא כסף שני אליבא דכ"ע כדאמרינן לעיל בריש פירקין ירושלים קאמרת שאני ירושלים ע"ש בתוספות הטעם דבירושלים לא שייך האי דרשא וקמ"ל דאפ"ה אסור משום דבאמת הטעם שכתבו שם התוס' לא שייך אלא לענין כסף גופא משא"כ בפירות לא שייך לחלק בין ירושלים לחוץ לירושלים ומש"ה לא פריך אלא מאי איריא יצא דהא בלא יצא הוי רבותא טפי לטעמא דכתיבנא וק"ל:

שם בתוספות ד"ה אפילו לא יצא נמי מעיקרא דשני בשנטמא הו"מ למיפרך כו' עכ"ל. ולולי דבריהם היה נ"ל דלמאי דס"ד מעיקרא דמעשר שני שנטמא אין פודין אותו בירושלם וא"כ ע"כ צ"ל שנכנס לירושלים דמה"ט אין לו פדיון וא"כ הא דנקט ויצא איכא למימר דלרבותא נקטיה דסד"א כיון דעיקר מילתא דקליטת מחיצות דרבנן וע"כ היינו לענין אם יצא כדפרש"י בסמוך להדיא ואם כן ה"א דבכה"ג שנטמא לא גזרו חכמים היכא דכבר יצא קמ"ל דאפ"ה לית ליה פדיון ומש"ה מקשה בגמרא דליתא אלא אפי' בירושלים גופא אית ליה פדיון ודו"ק:

דף נד עמוד א

בגמרא ש"מ חומשא מלבר ש"מ. וממילא דה"ה בכל היכא דאיכא חיוב חומש היינו מלבר ואע"ג דלענין חומשא מצריך לקמן קרא בכל א' בפני עצמו וכן לענין חומשא דחומשא נמי אינן שוין מ"מ שאני הכא דגילוי מילתא בעלמא הוא דלשון חומש דקרא היינו חומש מלבר וממילא דבכל דוכתין פשטא דקרא היינו חומש מלבר:

בפירש"י בד"ה עשרים וחמש כו' והתם פריך כו' וסיום המשנה כו' עכ"ל. ויש לתמוה על כל אריכות לשונו שאין ענינו כלל לכאן ואפשר דקשה לרש"י אמאי הביא הפשטן כל המשנה כצורתה דהא מבבא דרישא לחוד הוי מצי למיפשט מדנקיט שכשהבעלים אומרים עשרים והלה אומר כ"א הבעלים נותנין עשרים ושש ע"כ היינו חומשא מלבר ואף אי ס"ל דמוסיף חומש ג"כ על עילויו של זה אכתי אי ס"ד חומש מלגיו כ"ה וחומש ה"ל למיתני וכ"ו מאי עבידתיה אלא ע"כ דהיינו מלבר לכך הביא רש"י והתם פריך נימא ליה אתא גברא בחריקאי שהרי בסיום המשנה כשהלה אומר כ"ו א"ל הגעתיך א"כ ה"ה בכ"ה נמי שייך הגעתיך. ובאמת משני התם ע"ז בגמרא דהא דקאמר מעיקרא הבעלים אומרים עשרים היינו יותר מעשרים אלא כיון דלא הוי סלע שלם לא קחשיב ואם כן לקושטא דמילתא מבבא דרישא לחוד לא מצי למיפשט דכיון דעשרים לאו דוקא י"ל דאיירי שהבעלים אמרו מעיקרא עשרים ומחצה והלה אומר כ"א ומחצה ומש"ה נותנין הבעלים כ"ו דהיינו כ"א ומחצה קרן והחומש ואי ס"ד דמוסיף על עילויו של זה אף אי חומש מלגיו אכתי ה"ל החומש ארבעה וחומש ומחצה וה"ל כ"ו פחות חומש ובההיא חומש נמי אפשר דלא דק ועוד דאפשר שהלה אמר מעיקרא כ"א וג' חומשין או ד' אלא משום דלא הוי סלע שלם לא קחשיב מש"ה הוצרך להביא סוף המשנה שאין מוסיף חומש על עילויו של זה וא"כ פשיט שפיר ודו"ק:

בתוספות בד"ה מכלל דפליג כו' תימא לישני דה"ק נראין כו'. עיקר קושיית התוספות דמשום האי דיוקא ה"ל לסתמא דתלמודא לדחות מימרא דרבי יוחנן ולאוקמי בגוונא אחריתי ויותר ה"ל לפרש דה"ק נראין דברי ר"א כו' כי היכי דתיקו שפיר מימרא דר' יוחנן כדאמר מעיקרא דהכל מודים בהקדש משא"כ לעיל דקאמר לימא כתנאי לא שייך להקשות כן דנימא דה"ק נראין דאטו בכל דוכתא דקאמר נראין נפרש בהכרח דאדרבא יותר שייך לפרש כפשוטו אלא דוקא היכא דאיכא איזו קושיא מוכרח לפרש כן והתם בלא"ה רב פפא מוקי לה שפיר וק"ל:

דף נד עמוד ב

בגמרא אמר רבא גבי גזל כתיב וחמישיתיו כו' והקשה בספר תורת חיים הא רבא גופא מוקי להאי קרא לדרשא אחריתי בפרק מרובה שאם נשבע וחזר ונשבע על הקרן גופא משלם חומש על כל או"א ואם כן מנ"ל לענין חומשא דחומשא ותירץ דתרתי דרשינן מיניה ונראה לכאורה דממילא שמעינן לתרווייהו דכיון דריבתה התורה כמה חומשים מוקמינן לה בכל גווני אלא דלפי זה קשיא לי אמאי פשיטא ליה בסמוך לענין מעשר דלא משלם חומשא דחומשא וכדפירש רש"י כיון דלא אשכחן ביה שום רמז ואכתי מנא לן דלמא הא דמשלמי כולהו חומשא דחומשא ילפינן להו מדכתיב עליו לרבות חומשו כמותו כדאמרינן לעיל וממילא כיון דמרבינן חומשו כמותו אמרינן דמשלם חומש על החומש ואף שכתבו התוספות לעיל דלא שייך לדרוש מעליו אלא לענין התשלומין אסוגיא דהכא סמכו מדאמרינן במעשר דלא משלם חומשא דחומשא אף ע"ג דכתיב עליו אבל היא גופא תקשה מנ"ל לסתמא דתלמודא דליכא במעשר חומשא דחומשא דלמא אה"נ דמשלם מדכתיב עליו ואי משום דלא תנינן במעשר הא בהקדש נמי לא תנינן ואפ"ה פשיטא דמשלם וליכא למימר דמדאיצטריך למיכתב בתרומה וי"ו יתירא דויסף לרבויי חומשא דחומשא מכלל דמעליו לא שייך לרבויי הא ליתא דהא בהקדש מסקינן דלא שייך לדרוש וי"ו דויסף לענין חומשא דחומשא אלמא דהאי וי"ו אורחא דקרא הוא אם כן בתרומה נמי דלמא אורחא דקרא הוא והא דמרבי חומשא דחומשא היינו נמי מעליו ואם כן נימא דה"ה במעשר וליכא למימר נמי מדאיצטריך כסף ערכך בהקדש מכלל דלא דרשינן מעליו דהא המקשה לא הוי ידע מהאי דרשא דכסף ערכך ואם כן הדרא קושיא לדוכתא אמאי פשיטא ליה במעשר ועוד דאף אם נאמר דדרשא דעליו לא משמע ליה כלל לענין חומשא דחומשא אכתי קשה דלמא כיון דגלי לן קרא בתרומה מריבויא דויסף דה"ה לחומשא דחומשא ממילא אמרינן שכן הדין בכל החומשים וכה"ג כתב הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות בפרק הגוזל ובפ"ה דתרומה דכולהו חומשים כהדדי ילפינן לענין זה ואף שהתוס' י"ט הקשה שם על דבריו מסוגיא דשמעתין אבל אסוגיא גופא קשה באמת דלמא גלי רחמנא בחדא בתרומה וה"ה בכולהו ובשלמא אי הוי מייתרא קרא נמי בגזל אתי שפיר דה"ל תרומה וגזל שני כתובים אבל לסברת הת"ק דקרא דגזל לא מייתרא הדרא קושיא לדוכתא ואפשר דמה שכתב דתרתי דרשינן היינו דמשמע ליה שיש שני ריבויים אבל לא ידעינן מהיכא. מיהו למה שיתבאר בסמוך דבהקדש בהמה טמאה נמי פשיטא ליה דמשלם חומשא דחומשא דכתיבא תרי זימני ויסף חמישיתו עליו כמו גבי תרומה ואם כן הדר ה"ל תרומה והקדש בהמה ב' כתובים אבל הקושיא ראשונה במקומה עומדת דלמאי דס"ד דבהקדש בתים לא שייך לדרוש וי"ו דויסף אם כן דלמא לא דרשינן בשום דוכתא וי"ו דויסף אלא כולהו מעליו דרשינן כיון דחמישיתיו דגזל נמי לא מייתרא ובע"כ צ"ל דפשיטא ליה לתלמודא דלא שייך לדרוש כלל מעליו לענין חומשא דחומשא וק"ל:

בתוספות בד"ה ולא מתנא תני כו' וא"ת והתנן כו' ולא קתני בסלע וחומש מעות כו' עכ"ל. פי' לדבריהם כיון דע"כ האי סלע של מעשר היינו שנתחלל עליו מעשר וא"כ מסתמא נכלל החומש ג"כ בזה הסלע ואם כן כשנתערב עכשיו ומחללו שנית על המעות צריך להוסיף עוד חומש אלא דאיכא למימר דאין מוסיף חומש אלא על חילול הראשון ולא על השני אבל מ"מ היה לו להוסיף חומש על החומש הראשון שיש בזה הסלע דחומש כתחלת מעשר דמי כדאמרינן לקמן לענין הקדש ואם כן עיקר קושייתם שהיה לו להביא סלע וחומש דחומש וע"ז משני דלא קחשיב ותדע שהרי לפי האמת מצינו דמוסיף חומש ג"כ על חילול שני ואפ"ה לא קחשיב ליה כן נ"ל בכוונתם וכן הוא בחדושי מהר"ם ז"ל אלא דקשה טובא מאי פסיקא להו להקשות דמי לא מצי איירי שפיר שהיה לו כמה סלעים של מעשר שני או סלע ודינר דהיינו סלע מעות מעשר ודינר דמי החומש ולא נתערב אלא סלע אחד מדמי הקרן. ולכאורה היה נ"ל לפרש קושיית התוספות דמכח כל שכן קשיא להו דהא חזינן בשמעתין דלענין חומש דחומש מצריך קרא בכל או"א משמע דמסברא חיצונה ליכא חומש דחומש ואילו לענין חומש על הקרן השני משמע דבכל דוכתי לא שני לן בין קרן ראשון לשני לבר מהקדש דגלי קרא בהדיא בין בהקדש בתים בין בהקדש בהמה משמע דמסברא חיצונה אין לחלק ואם כן כיון דבמעשר תני להדיא דאין מוסיף על חילול השני מדלא קתני בסלע וחומש מעות משמע דכ"ש שאין מוסיף חומש על חומש ועל זה תירצו דע"כ מוסיף על חילול השני אלא דלשון התוספות לא משמע כן וצ"ע:

בגמרא גבי הקדש כתיב ואם המקדיש כו' ותנן הפודה כו'. אהקדש בתים קאי אבל בהקדש בהמה בעלת מום לבדק הבית או בתם ונעשה בע"מ כתיבי תרי קראי ובתרווייהו כתיב ויסף חמישיתו כמו גבי תרומה ותימה דלא מייתי לה בשמעתין ולמימר בהו דפשיטא לן דמוסיף חומש דחומשא כיון דכתיבא אף על גב דלא תנינא ועל זה הוי שייך יותר האיבעיא לענין הקדש בתים כיון דבענינא חדא כתיבן וכהדדי נינהו וצ"ע:

שם ותיפוק ליה דהוי ליה הקדש שני ואמר ריב"ל. לפמ"ש בסמוך דבהקדש בהמה פשיטא דמוסיף חומש על חומש דהא כתיב ויסף חמישיתו כמו בתרומה אם כן צ"ל דהמקשה דהכא לא ידע מברייתא דלקמן דממעטינן אמצע הקדש מחומש דאל"כ אדקשיא ליה על בעל האיבעיא תיקשי ליה בפשיטות מהקדש בהמה דהקדש שני אין מוסיף חומש כדיליף לקמן מקרא דואם בבהמה הטמאה ואפ"ה מרבי לה קרא לחומש דחומש מויסף חמישיתו אלא ע"כ דחומש כתחילת הקדש דמי:

בתוספות בד"ה מה כסף כו' הקדש ומעשר הפוכים זה מזה כו'. ולכאורה יש להקשות בשלמא בהקדש קראי הכי כתיבי אבל במעשר דלית לן קרא לא לפטורא דחומש על חומש ולא לחיובא דחומש על חילול שני א"כ מנ"ל באמת ואמאי לא ילפינן בק"ו מה קרן שני דליתא בחומש בהקדש איתא במעשר חומש על חומש דאיתא בהקדש אינו דין שיהא נוהג במעשר או להיפך שחילול קרן שני יפטור במעשר מק"ו ואף אם נאמר דאיכא איזה פירכא אפ"ה תיקשי מנ"ל לומר במעשר סברות הפוכות לגמרי מהקדש מיהו לענין חומש דחומש יש לומר דמדגלי קרא בכל הנך בהדיא לחייב בחומש דחומש בגזל ותרומה ובהקדש בתים ובהמה אע"ג דהוי מצי למילף חדא מאידך או מפשטא דקרא דעליו לרבות חומשו כמותו אע"כ דכולהו איצטריכו למעט מעשר דלא תיתי לחיובא מחדא או מתרתי מהנך או מפשטא דעליו אבל לענין חיובא דחילול שני ודאי קשה מנא לן וצ"ל דפשיטא לן מסברא חיצונה דבקרן לא שייך לחלק בין ראשון לשני לענין חומש דמאי שנא ותדע דהא לא אשכחן לחלק אלא בהקדש בתים ובהמה דתרווייהו מקראי נפקי משא"כ בתרומה ובגזל פשיטא דחייב על קרן השני כמו על הראשון ולענין חומש דחומש הסברא להיפך כיון דחומש מעלמא אתי ומש"ה איצטריך קרא בכל א' לרבויי וק"ל:

בפרש"י בד"ה ומועלין בה השתא קס"ד כו' עיין במהרש"א שכתב אולי קים ליה לרש"י בחדא דוכתא בתלמודא דשייך מעילה בקדשים קלים. והא דקאמר הכא בשלמא כולה לשמים היינו משום דר"א לא חש להאי קושיא דקדשים קלים נמי אית בה מעילה ע"ש. ותמה אני על פה קדוש שיאמר דבר כזה שהרי משנה מפורשת היא במעילה דאין מעילה בקדשים קלים אלא באמורים לאחר שנזרק הדם דתו לא קדשים קלים נינהו אלא קדשי קדשים דאמורים כולהו לגבוה סלקי ובהא מילתא לא אשכחן שום פלוגתא וכל התלמוד מלא מזה דקדשים קלים אין מועלים בהם וכן בריש בב"ק גבי נכסים שאין בהם מעילה דף י"ב ע"ב ובחנם נדחק דכל עיקר כוונת רש"י כמו שכתבו התוספות דעדיפא מזה מצי למיפרך דקרא לאו במעילה משתעי. וע"ז כתב רש"י באמת דחדא מתרי קושיות מקשה לרווחא דמילתא ומ"ש רש"י דאפילו לית בה כל הני היינו ממש קושית הגמרא ואסוף הקדש קשיא ליה וק"ל. ועי"ל דקשה לרש"י דהא לפי המסקנא דמוקי לה לענין חומש כדריב"ל ואם כן ע"כ הא דקתני תחלת הקדש לא אתא למעט סוף הקדש דהא לא שייך ביה חומש דלאו בר פדייה הוא אע"כ דלמעוטי אמצע הקדש אתא אם כן אמאי לא מוקי לה בכה"ג לענין מעילה ונאמר באמת דבאמצע הקדש כגון שהקדישו ע"מ למכרו וליקח בדמיו הקדש מזבח או ב"ה ואח"כ מעל בו דלמא בכה"ג ליכא מעילה אע"ג דבתחילת הקדש כה"ג שהפריש מעות על קרבנות או לבדק הבית מועלין במעות ואפילו הקדיש תרנגולת לב"ה דהיינו למכרה וליקח צרכי בנין מועלין בתרנגולת אפ"ה מצינן למעוטי מאמצע הקדש כיון דהקדש שני הוא מגזירת הכתוב כדממעטינן לענין חומש מדריב"ל ע"ז כתב רש"י דלמסקנא נמי לא מצי לאוקמי לענין מעילה כיון דקרא לאו במעילה משתעי. וע"ז כתב ועוד דאפילו לית בה כל הני וכוונתו להקשות דאיך כייל ותני דבעינן שתחלתו הקדש דהא סוף הקדש לאו תחלת הקדש הוא ואפ"ה פשיטא דמעל ואם כן ה"ה לאמצע הקדש משא"כ לענין חומש ולא שייך לדייק כן כיון דסוף הקדש לאו בר פדיון הוא ולא שייך לגביה חומש כלל ודו"ק:

בד"ה דלמא לענין חומש קאמרת הך מעילה לאו מעילה ממש כו' וקרי לחומש מעילה משום דבמעילה נמי שייך חומש כו' עכ"ל. ופירושו תמוה דמה בכך דבמעילה שייך חומש אכתי מה ענין לשון מעילה לענין חומש דפדייה ולולי פרש"י ז"ל היה מקום אתי ליישב שכן לשון הת"כ לפי הנוסחא שלנו דמעיקרא יליף מואם בהמה טמאה איזה לימוד דבעינן דומיא דבהמה טמאה לענין חומש והדר קתני סיפא או דבר שאתה למד בדרך א' את לומדו בכל הדרכים שיש בו מה בהמה טמאה מיוחדת שהיא תחלת הקדש ומועלין בה וכולה לשמים אף אני ארבה כיוצא בו וכי מה יש לנו לרבות פרים הנשרפים כו' מנין לרבות קדשי קדשים וק"ק של ציבור ושל יחיד ת"ל בהמה ואם בהמה ואם כל בהמה עכ"ל נמצא הדבר מפורש דלענין חומש קאמר אלא דמעיקרא ר"ל שמא לא חייב הכתוב חומש אלא דוקא דומיא דבהמה טמאה בג' דברים הללו הא' שתחלתו הקדש והשני שהוא דבר שמועלין בה השלישי שכולה לשמים וזה לא מצינו אלא בפרים הנשרפים וע"ז מסיק מנין לרבות קדשי קדשים דנהי דתרתי אית ביה דהיינו תחילת הקדש ושמועלין בה אכתי לא דמי בענין השלישי דלאו כולה לשמים כגון בחטאת ואשם ובעולה נמי איכא עורה וע"ז מסיק עוד דאף אם תרצה לרבות נמי קדשי קדשים דדמי בתרתי אכתי קדשים קלים מנין דחייב בחומש כיון דלא דמי בתרי מילי שהרי אין מועלין בה ולאו כולה לשמים ומייתי מקרא לרבות את כולם וזה ברור בכוונת הת"כ כיון דגרסינן ומועלין בה קודם וכולה לשמים אלא דנראה מגירסת הגמרא שלנו דגרסי בברייתא ומועלין בה לבסוף ומש"ה הוי ס"ד דר"א דכולה לענין מעילה איתמר ומסיק הש"ס דלענין חומש קאמר והא דקתני ומועלין בה נמי אחומש קאי שרוצה לומר דלא מחייב חומש אלא בדבר שמועלין בה כן נ"ל נכון לולי פרש"י ודו"ק:

בתוספות בד"ה לענין חומש פרש"י ומועלין כו' ותימא והלא שלמים כו' עכ"ל. הוצרכו להביא מקודם פרש"י דבלא"ה היה אפשר לומר דלצדדים קתני דכולה לשמים למעוטי קדשים קלים מדין מעילה ותחלת הקדש למעוטי סוף הקדש מחומש אבל לפרש"י מקשי שפיר וק"ל:

בא"ד וי"ל דבמסקנא דת"כ מרבה אף ק"ק כו' עכ"ל. לכאורה היה נראה דלמסקנא דת"כ מרבינן אפי' אמצע הקדש וכל השקלא וטריא דשמעתין היינו למאי דס"ד מעיקרא בברייתא וכן נראה מפי מהרש"א ז"ל אלא דסוגיא דשמעתין משמע להדיא דממעטינן לגמרי אמצע הקדש מדין חומש וכן נראה מל' הת"כ דמעיקרא נמי לא קשיא ליה אלא מנין לרבות קדשים קלים וק"ק ומדלא קאמר מנין לרבות סוף הקדש ואמצע הקדש ע"כ משום דקושטא דמילתא נמי בעינן תחלתו הקדש דומיא דבהמה טמאה אלא דמעיקרא רצה לומר דלענין כולה לשמים נמי בעינן דומיא דבהמה טמאה ולבתר הכי מרבה להו מריבויא דקראי דאיכא תרי ריבויי ריבוי דואם וריבוי דוכל חדא לרבות קדשי קדשים ואידך לרבויי קדשים קלים וכן פסק הרמב"ם להדיא דאמצע הקדש פטור מחומש ע"ש וכ"נ מל' התוס' בד"ה לענין חומש וק"ל:

דף נה עמוד א

בא"ד וכי פריך לעיל בשלמא כו' לא מסיק אדעתיה מסוף הבריית' כו' עכ"ל. עי' במהרש"א שהאריך בזה ודבריו אינן מבוררים והתמיה קיימת מי הכריחו לזה שהרי דברי התו' מבוארין כפשוטן דאי ס"ד דהמקש' ידע מסוף הברייתא מאי ס"ד דברייתא איירי לענין מעילה שהרי קדשים קלים קושטא דמילתא לית בהו מעילה כמ"ש לעיל דאע"ג דמצינו מעילה באמוריהם בכה"ג לא שייך למעטן כלל מכולה לגבוה דאמורים גופייהו לגבוה סלקי ועוד דקרא איירי מחיים דכתיב ופדה בערכך והיינו מחיים דוקא דבעינן העמדה והערכה וא"כ מדמרבי בברייתא קדשים קלים ע"כ היה לו להוכיח דלאו לענין מעילה איירי אלא ודאי דלא ידע מסקנת הברייתא וזה ברור בכוונת התוס' וכן הוא במהר"ם ודברי מהרש"א והקקיון דיונה צ"ע:

בגמרא וליתני נמי האונאה פרוטה. וקשה אמאי קשיא ליה טפי אונאה מריבית ושאר דיני ממונות דבכולהו בעינן פרוטה אע"כ דכולהו בכלל גזל נינהו ואם כן ה"ה לאונאה ויש ליישב משום דסד"א כיון דאונאה לא תליא בחזרת הממון דהא ביתר מכדי אונאה נתבטל המקח לגמרי אף אם רוצה להחזיר האונאה ואם כן עיקר הדין על החפץ ובאמת יש כמה פוסקים בטוח"מ סימן פ"ח דבכלים אין לחלק בין ש"פ לפחות מש"פ והו"א דה"ה לאונאה ואם כן ה"ל למיתניה דלא אמרינן הכי וליכא למימר דהא דלא תני לה היינו מה"ט גופא דאפי' בפחות מש"פ שייך דין אונאה בזה יש לומר דקים ליה לתלמודא דליתא אלא כיון דעיקר הדין אונאה היינו משום דהוי כעין מקח טעות כיון שנתאנה בממון ואם כן כיון דפחות מש"פ הוא מסתמא מחיל ליה ותו לא הוי מקח טעות אלא דאפ"ה כיון שיש איזה סברא לחלק קשה ליה דה"ל למיתני' בהדיא וכ"ש דא"ש לדעת הפוסקים דבכלי גופא נמי בעינן ש"פ ומקשה דה"ל למיתני בהדיא:

בפרש"י בד"ה אין אונאה. עי' מ"ש הרא"ש ז"ל בזה ועי' בב"ח ח"מ סימן רכ"ז שהאריך ליישב שיטת רש"י ודו"ק:

דף נה עמוד ב

בגמרא וכי עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה. פי' דדמאי עיקר הפרשתו אינו אלא מדרבנן דאף על גב דהוי ספק דאורייתא דקי"ל לחומרא מ"מ שאני הכא דרוב ע"ה מעשרין הם ומדאורייתא אזלי' בתר רובא אלא דחכמים חיישי הכא למיעוטא כיון שהוא מיעוט המצוי וכ"כ התוס' בפ"ק דשבת:

בתוספות בד"ה כסף על נחשת וא"ת כיון דתנא דמחללין כסף כו' אף על גב דאסור בודאי אפילו מדוחק כ"ש כסף על נחושת כו' עכ"ל. משמע מהכא דפשיטא להו דכסף על כסף גרע טפי מכסף על נחושת והיינו דמוכח כן ממתניתין דסלע של מ"ש שנתערב דמייתי בסמוך וכדפרש"י דאמאי לא התירו לו לחלל על היפה שבאותן שני סלעים מעיקרא ולהתנות אלא ע"כ דכסף על כסף אפילו מדוחק נמי לא אבל קשה לי טובא שהרי התוס' עצמם לעיל דף מ"ה בד"ה ליפלוג בסלעין על סלעין הביאו משנה דמעשר שני וז"ל אין מחללין כסף על כסף דברי רבי מאיר וחכמים מתירין א"כ משמע להדיא דכסף על כסף עדיף מכסף על נחושת דהא לחכמים כסף על כסף מותר אפילו בודאי וכן משמע נמי להדיא מסוגיא דלעיל דפריך ליפלגו בסלעין על סלעין משמע דסלעין על סלעין עדיף מסלעין על דינרין וה"ה מסלעין על נחשת דמאי שנא וזה מבואר להמעיין ואף לתירוץ הראשון שכתבו שם התוספ' דסלע שאינו חריף על החריף כ"ע מודו דמחללין ואם כן ע"כ הא דקתני הכא בדמאי מחללין כסף על כסף היינו שאינו חריף על החריף דאלת"ה למה יחלל כמו שהקשה ריב"ן לעיל ואם כן ודאי עדיף טפי מכסף על נחשת. ולפ"ז צ"ל דהא דאמרינן לקמן בסלע של מ"ש שנתערב שצריך לחלל על נחשת ולא התירו לחלל על סלע אחר היינו כמ"ש שם רבינו שמשון והברטנורה דגזרינן שמא יקח סלע א' מאותן שני סלעים ולא יתנה כלל. מיהו כל זה לגירסת התוספות אבל כבר כתבתי לעיל בלשון התוספות הנ"ל דגירסת הספרים שלנו אין מחללין כסף ופירות על כסף דברי רבי מאיר וחכמים מתירין והיינו דפליגי כשבא לחלל בחצי דינר כסף ובחצי דינר פירות וכן פירשוהו כל מפרשי המשניות והוא מבואר בירושלמי אם כן לפ"ז מצינן למימר שפיר דבכסף על כסף גרע טפי מכסף על נחשת וכ"ע מודו דאסור וכן מבואר שם בירושלמי מ"מ דברי התוספות כאן צ"ע לפי גירסתם במשנה דמ"ש שהביאו לעיל ודו"ק. אח"ז עיינתי בלשון הרמב"ם ז"ל הלכות מ"ש ויראה לי מדבריו דאף ע"ג שהוא גורס ג"כ אין מחללין כסף ופירות על כסף כגירסת הספרים שלנו אפ"ה ס"ל דכסף על כסף עדיף טפי מכסף על נחשת והא דאמרינן גבי סלע שנתערב דמביא מעות של נחשת נ"ל מפירוש הרמב"ם דהיינו לרבותא וכ"ש כשמחללו על כסף שכ"נ מלשונו בפ"ו מהל' מ"ש דין א' ע"ש:

בד"ה ויחזור ויפדה פי' רש"י כו' וקשה לפירושו דמכמה מקומות ה"מ לאתויי כו' ותו מדקאמר כו' ותו מה שפירש דלפדות הפירות עדיף מלעלות איפכא משמע עכ"ל. ולענ"ד דמכל זה אין סתירה לפי' רש"י דמה שהקשו דה"ל לאתויי הא דתנן דדמאי אין לו חומש י"ל דה"מ למידחי הא ר"מ והא רבנן והכי אוקמוה בהדיא בירושלמי דההיא דדמאי אין לו חומש מיתוקמא דלא כר"מ ועי"ל דכיון דההיא דדמאי אין לו חומש איירי בפודה מעשר שני של דמאי אפשר דבהא אפילו רבי מאיר מודה דבכה"ג לא שייך לעשות חיזוק כשל תורה דאין כאן לא חיזוק ולא קנס שהקרן והחומש הכל לבעלים ועוד שהרי יכול אדם להערים על החומש כדאיתא בפ"ד דמעשר שני ואם כן מה הועילו חכמים בתקנתן וממילא א"ש נמי הא דלא מייתי ממתניתין דהכא דקתני הפודה מעשר שני ולא קתני של דמאי ועוד יש טעם אחר ע"ז דאפילו לר"מ אין מוסיף חומש על מ"ש של דמאי הובא בתוי"ט במשנתנו בשם הירושלמי עיין עליו ומה שהקשה דעדיפא ה"מ למיפרך מכסף על כסף כבר מילתי אמורה דאדרבא להרבה מהמפרשים משמע דכסף על כסף עדיף טפי מכסף על נחשת כמ"ש בסמוך ואף דרש"י ז"ל עצמו כתב בד"ה מפני שאמרו דכסף על כסף אפילו בדוחק אסור אפ"ה כיון שזה אינו מפורש במשנה דהא איכא למידחי כפי' רבינו שמשון והברטנורה מש"ה ניחא ליה לתלמודא להקשות מכסף על נחשת דתנינן בהדיא ומה שהקשו על מה שפי' רש"י דלפדות הפירות עדיף מלהעלותם ובכמה דוכתי משמע להיפך דלקוח בכסף מעשר אינו נפדה. נלע"ד דלק"מ דהא דאמרינן לקוח אינו נפדה היינו בלקוח גמור שלקחו ע"מ להעלותן לירושלים שהרי חל עליו קדושת מעשר ומש"ה אינו נפדה דלא אלים קדושתיה למיתפס פדיונו דהכי אוקמוה בפ' איזהו מקומן ואפי' בכה"ג גופא כ"ע מודו דלכתחלה אין לחלל כסף על פירות כדאמרינן לעיל בריש פירקין ובדוכתי טובא במסכת מעשר שני משמע כן וע"כ הא דתנינן בלקוח בכסף מעשר בריחוק מקום היינו בדיעבד שאם עבר וקנה איזה דבר בכסף מעשר אינו נפדה עוד אבל ההיא דהכא לא איירי שקנה הפירות כדי להעלותן דל' מחללין לא משמע כן ועוד דדומיא דכסף על כסף ואינך כולהו בחד גוונא נקיט להו דאיירי דרך חילול ואפי' לכתחלה שרי שאם צריך להוציא מעות מ"ש לחולין יכול לחלל המעות לפי שעה על הפירות לא כדי להעלות הפירות אלא שיהא בדעתו לחזור ולחלל הפירות על הכסף ולהביא הכסף לירושלים והיינו דמסיק ובלבד שיחזור ויפדה את הפירות פי' שבתחלה צריך שיהא בדעתו בשעת החילול לחזור ולפדותן ובכה"ג ודאי שרי לפדותן ולא שייך בכה"ג הטעם דלא אלים קדושתם לתפוס פדיונם דהא מעולם לא חל עליו קדושת מעשר גמור אלא ע"מ לתפוס פדיונם והתמיה בעיני שהתוספות עצמם כתבו כעין זה בפרק לולב הגזול דף ל"ט לענין אי שרי לחלל כסף על פירות בכה"ג שאין בדעתו להעלותם וכ"כ בשם הירושלמי ואם כן אף אני אומר שיש לחלק בזה לענין שאין זה בכלל מה שאמרו בלוקח מ"ש שאינו נפדה דבכה"ג לאו לוקח מיקרי וכמ"ש נ"ל נכון בטוב טעם ליישב פי' רש"י שיהיו שרירין וקיימין ודו"ק:

בא"ד לכן נראה לפרש כו' והוצרך להביא מתני' דמחללין כו' דלא תימא כמו כן מיקל ר"מ בודאי כו' עכ"ל. פי' דבלא"ה הייתי אומר דכל הני דנקיט ר"מ הכא לא איירי דוקא בדמאי אלא ה"ה לודאי מש"ה מייתי מההיא דכסף על נחשת דבודאי אסור וע"כ הא דתנן כסף על כסף היינו דוקא משום קולא דדמאי משא"כ בודאי וממילא סיפא נמי הא דקתני יחזור ויפדה את הפירות היינו דוקא בדמאי דהקילו משא"כ בודאי דומיא דרישא וא"כ מקשה שפיר דסברת ר"מ הפוכה מחכמים. אבל זה דוחק דכי היכי דבלא"ה הוי אתי ליה שפיר דלענין פדיית הפירות מיקל ר"מ אפי' בודאי אכתי יש לנו לומר כן דנהי דההיא דמחללין כסף על כסף היינו דוקא בדמאי דהקילו אפי' לרבנן דר"מ משא"כ ההוא דיחזור ויפדה דמחמרי חכמים ע"כ יש לנו לומר דהא דמיקל ר"מ היינו משום דבודאי נמי שרי וצ"ע. ועוד קשה לי דלכאורה אף לפי' התוספות לא תירצו כלום למה שהקשו אמאי מייתי מכסף על נחשת מדוחק ועדיפא ה"מ למיפרך מכסף על כסף דמדוחק נמי אסור בודאי מיהו י"ל כיון דלפי' זה עיקר הקושיא אינה מבבא דחילול אלא מיחזור ויפדה הפירות אלא דמייתי למתני' דמחללין לראיה בעלמא א"כ לא חש לדקדק כל כך להקשות קושיא אלימתא כיון שאין זה מעיקר הקושיא כלל כן נ"ל בכוונתה ודו"ק:

בא"ד ואביי ס"ל בסמוך כו' עי' במהרש"א באריכות ודברים פשוטים הם דלמאי דמקשה רב ששת עליה דשמואל דסברות ר"מ וחכמים הפוכים משני ליה רב יוסף שפיר דממשניות עצמן חזינן דסברות ר"מ וחכמים הפוכים לענין קולא וחומרא דדמאי וכל מה שנאמר לתרץ המשניות יתורץ ג"כ אליבא דשמואל ובכלל דברי מהרש"א ז"ל דברי אלא שהאריך ומה שדקדק מהרש"א ז"ל דלאביי עיקר חסר מן הספר יבואר לקמן בעזה"י:

דף נו עמוד א

בפרש"י בד"ה מפני שאמרו כו' אבל כסף על כסף כו' ואפי' מדוחק נמי לא כו' עכ"ל. עי' מ"ש בל' התוספות בד"ה ויחזור ויפדה בשם המפרשים שכתבו להיפך:

בגמרא אמר אביי כו' ורב ששת לאו שפיר קמותיב ליה דקאמרי אינהו מיתה ומותיב רב ששת לאו. עי' לעיל בתוס' בד"ה ויחזור ויפדה שכתבו שם דעיקר קושיית רב ששת היתה ממאי דמיקל רבי מאיר טפי מחכמים אבל מדר' מאיר גופא לא הוי קשיא ליה דהוי ידע שפיר דלענין חומש לא מחמיר ר' מאיר כיון שאינו עושה עבירה בפדיון וע"ז מסיק אביי דבמאי דמיקל ר' מאיר טפי מחכמים נמי לא קשיא מידי משום דליכא אלא לאו גרידא והא דבמיתה מחמיר טפי מחכמים היינו משום דחכמים ס"ל דלענין חומש אין נראה להם לקנוס והקשה מהרש"א ז"ל דא"כ עיקר התירוץ חסר מן הספר עי' מה שתירץ על זה. ולענ"ד נראה ליישב בע"א דרב ששת ודאי לא הוי ידע לחלק בין מיתה ללאו אלא דהוי סבר דכל היכא שעושה עבירה ראוי להחמיר כמו בודאי משא"כ בחומש הבא על הפדיון דאינו מילתא דאיסורא שהרי עיקר מצותו בכך לפדותו ואם כן לא שייך להחמיר כמ"ש התוספות ונ"ל שכיוונו התוספות בסברא זו למ"ש התי"ט בשם הירושלמי במשנתינו שאם אתה אומר לו להוסיף חומש אף הוא אינו מפריש כל עיקר ונמצא דלפ"ז שפיר מקשה רב ששת מההיא דמחללין כסף על נחשת וכן במה שחוזר ופודה את הפירות דכל זה הוי נמי מילתא דאיסורא שבתחלה מתיר לר"מ לעשות שלא כמצותו דהא בודאי מעשר כה"ג אפי' בדיעבד אינו מחלל וכ"ש דא"ש טפי למ"ש לעיל דלקוח בכסף מעשר גופא עבירה מיקרי שאין לחלל כסף על הפירות וכיון שעבר על המצוה היה להם לקונסו להעלותם בעצמם ולא לפדותם וכיון דאפ"ה מיקל טפי מחכמים מקשה שפיר וע"ז משני ליה רב יוסף שפיר דממשניות גופא מוכח דר"מ מחמיר באכילה טפי מחכמים ובפדיון מיקל טפי וע"כ יש איזה טעם לחלק ואם כן לא קשה נמי לשמואל וע"ז מסיק אביי דרב ששת לאו שפיר קשיא ליה דנהי דחילול כסף על נחשת מילתא דאיסורא הוא וכן פדיית הפירות אפ"ה ליכא אלא לאו גרידא ומש"ה סבר ר' מאיר דלא שייך להחמיר כמו במיתה. ונמצא דלפ"ז א"ש דבלא"ה נמי הוי ידעינן טעמא דמקילי רבנן לענין חומש טפי מר' מאיר היינו משום דפליגי אי שייך להחמיר לענין חומש או לא אלא דאכתי הוי קשיא הא דמיקל ר' מאיר לענין חילול טפי מחכמים אף על גב דהוי מילתא דאיסורא וחידש אביי זו הסברא דאפ"ה מיקל ר' מאיר כיון דליכא אלא לאו גרידא ובזה נתיישב היטב קושית מהרש"א ז"ל דלעיל ודו"ק:

במשנה אלו דברים שאין להם אונאה העבדים והשטרות והקרקעות כו' ויליף להו בגמרא מקרא וקשה דהא עיקר קרא דאונאה בקרקעות כתיב דהכי כתיב וכי תמכור כו' אל תונו איש את אחיו במספר שנים אחר היובל כו' במספר שני תבואות ימכר לך לפי רוב השנים תרבה מקנתו ולפי מעוט השנים כו' ולא תונו איש את עמיתו כו' ופשטיה דקרא דכיון שהשדה חוזרת ביובל יש לו למכור לפי ערך השנים כדי שלא יבא לידי אונאה ואע"ג דדרשינן לקרא דמספר שני תבואות לענין שאין הלוקח רשאי לגאול פחות משתי שנים אחר היובל מ"מ הא קי"ל דאין מקרא יוצא מידי פשוטו. ועוד דקרא דלפי רוב השנים לא מצינו דרשה אחרת אלא כפשטיה דקרא דמשמע שיש בהם אונאה שאינו רשאי למכור אלא לפי ערך השנים ונ"ל דבאמת לענין איסורא אפי' בקרקעות אסור להונות לכתחלה והא דממעטינן להו הכא מאונאה היינו דלאו דלא תונו לא קאי עלייהו וממילא דלא ניתן להשבון להחזיר האונאה דהא קי"ל כל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ומה"ט אפי' באונאת מטלטלים היה ראוי לומר שלא להחזיר האונאה אלא דאפשר דכיון דקאי בלאו דלא תונו ה"ל כגזל ומרבינן לה להשבון מוהשיב את הגזילה. ובאמת תמיה לי שלא מצינו בשום מפרש או פוסק איזה טעם מנא לן דאונאה ניתן להשבון ובשלמא ביתר משתות דהוי ביטול מקח י"ל דלא צריך קרא אלא דמסברא אמרינן דהוי כעין מקח טעות אלא בשתות דקי"ל קנה ומחזיר אונאה קשה ממ"נ אי משום מקח טעות יתבטל המקח ואי משום קרא דלא תונו הא קי"ל דכל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני וכן הקשו התוספ' לקמן פ' המקבל גבי חובל רחיים ורכב אלא ע"כ דכיון דעובר בלאו קרינן ביה והשיב את הגזילה ומה"ט כתב הרמב"ם ז"ל דאין לוקין על אונאה דה"ל ניתק לעשה. ומתוך מה שכתבתי יש להביא ראיה למה שנסתפק הרא"ש אי מותר למכור או ליקח לכתחלה באונאה פחות משתות ע"ש גבי סוגיא דמטבע חסירה ולענ"ד נראה בפשיטות דאסור מק"ו דקרקעות דלית בהו אונאה כלל לענין השבון ולית בהו לאו אפ"ה אסור לכתחלה פחות משתות דכיון דכתיב במספר שני תבואות ימכור לפי רוב השנים משמע דכשמוכר לו שנה אחת או שתים אחר היובל אסור למכור לו בשוויה אלא צריך לנכות לו בעד השנה סלע ופונדיון אע"ג דליכא שתות אלא חלק א' ממ"ח מכ"ש במטלטלים דאסור לכתחלה אפילו בכל שהוא אלא דאיכא למימר דשאני התם דאיירי שהלה אינו יודע מספר השנים עד היובל וכיון שדרך למכור לפי מספר השנים ה"ל כדבר שבמנין דחוזר אפי' פחות מכדי אונאה ואף בקרקעות ודו"ק:

דף נו עמוד ב

בגמרא מכאן אמרו המוכר שטרותיו לבשם כו' וקשה כיון דעיקר הרבותא בזה דיש אונאה לפרוטות אם כן היאך מוכח זה ממאי דאיצטריך למעט שטרות דהא אפי' אם נאמר דאין אונאה לפרוטות אפ"ה איצטריך שפיר למעט שטרות אפי' שוים מאה מנה ויש ליישב בדוחק:

בתוספות בד"ה והאי ביומיה ממכר הוא. עי' מ"ש מהרש"ל ז"ל בזה בספר ים של שלמה בב"ק פ' הפרה סי' ל"ג:

בד"ה כל דבר שבמדה כו' וקשה דבפ' בית כור כו' ופי' רשב"ם שם כו' וקשה לפירושו מהכא עכ"ל. ולענ"ד יש ליישב פירושו דודאי לא נעלם מהרשב"ם ז"ל דההיא דדבר שבמדה שייך אפי' בקרקעות שכ"כ הוא ז"ל עצמו שם באותו הדיבור וז"ל ואע"ג דקי"ל אין אונאה לקרקעות כו' אבל הכא טעה בדבר שבמדה עכ"ל. אלא שהוא ז"ל סובר דנהי דעיקר הדין דדבר שבמדה הוי כעין מקח מעות דמה"ט אפי' פחות מכדי אונאה חוזר וממילא דשייך אפי' בקרקעות דהא לא אימעטו קרקעות אלא מקרא דלא תונו אבל לענין מקח טעות דלא איצטריך קרא אין לחלק בין מטלטלים לכל מילי מ"מ משמע ליה דלשון חוזר דנקיט רבא דמשמע שנתבטל המקח לגמרי נקיט האי לישנא משום מטלטלין ונ"ל כוונתו באותן מטלטלין דשייך בהו קפידא דכשהן פחותים מהמדה והמשקל הידוע לא חזו להאי מילתא כשהם במדה ומשקל היותר מזה כגון בגד קטן ונמצא גדול וכיוצא בזה דנמצא דהוי מין אחר לגמרי אבל בקרקעות לא שייך לומר שיתבטל המקח בשביל חסרון או יתר המדה כמו שסיים הרשב"ם ז"ל שם דקים להו לחכמים דלא ניחא להו לבטל המקח בשביל כך. ובאמת דבמטלטלין גופא נמי מצינו חילוקי דינים בזה בהלכות אונאה אלא דמילתא דפסיקא נקיט כיון דאיירי שם בקרקעות כן נ"ל וק"ל:

דף נז עמוד א

בתוספות בד"ה אמר רב נחמן כו' משמע דר"נ לא פליג כו' וקשה לר"ת דבפ' המקבל כו' ותירץ ר"ת דאין אונאה עד פלגא אבל מפלגא ואילך מיקרי ביטול מקח כו' עכ"ל. בפ' אלמנה ניזונית כ"כ בשם הירושלמי וכ"כ בעל המאור והוסיף עוד לפרש דהא דאמר אמימר לקמן עד כדי דמיהם אכולהו דאין להם אונאה קאי אלא שהרמב"ן ז"ל בספר המלחמות הקשה על זה דהא בירושלמי פ' אלמנה ניזונית משמע דשוה מאה במאתים הוי אונאה וא"כ אכתי קשה הא דפ' המקבל דזבן במאתן ושוה מאה מסיק ר"נ דאין אונאה לקרקעות אלא ע"כ דפליגי ולר' נחמן לעולם אין להם אונאה וקי"ל כר"נ בדיני והתוספ' בכתובות הרגישו בזה דהא דקאמר שוה מאה במאתן לאו דוקא אלא מעט פחות או להיפך דבירושלמי לאו דוקא אלא ששוה יותר ממאתים דוקא יש להם אונאה וכל זה דוחק ומחמת זה העלה הש"ך ג"כ בח"מ סי' ס"ו שלא כדברי ר"ת ז"ל וכתב דאפי' ספיקא דדינא לא הוי. אמנם לענ"ד נראה דסוגיא דפ' המקבל לא פליג אירושלמי אלא אדרבא משם ראיה לדבר דהא בלא"ה קשה מאי דקאמר זבן בר' ושוה ק' סבור מיניה מצי א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ומאי נפקא לן מיניה דהא כ"ע מודו שאם המצרן אינו רוצה לקיים המקח שאין כופין אותו ומה שכתב הרא"ש ז"ל על זה דאיירי שהלוקח רוצה לבטל המקח ובא בטענה שהוא שלוחו של המצרן וכיון שהמצרן אינו חפץ בה גם הלוקח רוצה לבטל המקח ומסיק ר"נ דאין אונאה לקרקעות לענין שאין הלוקח יכול לבטל המקח וכל המעיין בצדק ישפוט שדברים אלו דחוקים הם וסוגיא דשמעתין לא משמע כן דמהיכי תיתי שהלוקח יבטל המקח ואם נאמר דמעיקרא לא הוי ידע הא דאין אונאה לקרקעות אם כן אף בלא מצרנות אלא בלוקח דעלמא נמי ה"ל למימר הכי ואי הוי ידע דאין אונאה לקרקעות אלא שנסתפק מחמת טענת שליחות הדרא קושיא לדוכתא דמהיכי תיתי דהא המוכר לא ידע שהוא שלוחו של המצרן ועוד דלא מיתוקמי שפיר הא דמהדר ליה אין אונאה לקרקעות דהא מעיקרא נמי הוי ידע ועוד דגופא דמילתא תמיהא לן איך לא ידע דאין אונאה לקרקעות שהרי משנה מפורשת היא ומה שכתבו המפרשים דהוי ס"ד דביטול מקח יש להם ומהדר ליה דבכל ענין אין אונאה זה יותר תימה דא"כ ה"ל למימר בהדיא אין ביטול מקח בקרקעות ועוד שאר דקדוקים יבוארו לקמן בפ' המקבל בעזה"י. לכך היה נראה בעיני לפרש הסוגיא לשיטת המפרשים דמפלגא ואילך יש להם אונאה כשיטת הירושלמי אלא דמעיקרא הוי סבור מיניה דפלגא בקרקעות הוי כשתות במקח במטלטלין דקנה ומחזיר אונאה וביותר מפלגא מתחיל דין ביטול מקח כמו ביתר משתות במטלטלים וא"כ ס"ד שהמצרן יאמר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ורוצה לקיים המקח שהלה יחזיר לו האונאה ועל זה מסיק ר"נ דאין אונאה לקרקעות פי' דלעולם לא שייך ביה דין אונאה דהיינו קנה ומחזיר אונאה אלא בפחות מפלגא הוי מחילה ומפלגא ואילך הוי ביטול מקח ואם כן לא איכפת לן מידי לענין מצרנות שאם יאמר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי יתבטל המקח לגמרי ולעולם אין המצרן יכול לזכות בקרקע בפחות ממאתים כנ"ל ויבואר עוד בפ' המקבל ובביאורי לח"מ אי"ה ודו"ק:

בפרש"י בד"ה אבל אהקדישות לא דאילו גבי הדיוט כו' עכ"ל. הוצרך לפרש כן משום דאי לאו שיש טעם לחלק מסברא לא הוי מייתי כלום מדשמואל דמימרא דשמואל גופא טעמא בעי ועל כרחינו היינו אומרים דשמואל ס"ל דכיון דאיתמעט הקדש מקרא מדין אונאה ה"ה דאיתמעט מביטול מקח וממילא דס"ל לשמואל בקרקעות נמי דביטול מקח אין להם. אבל לרבי יוחנן דאמר בקרקעות ביטול מקח יש להם איכא למימר דה"ה להקדש דהא כחדא אימעטו מקרא דאל תונו וכיון דאוקמינן מיעוטא דקרא לענין אונאה לחוד ולא לביטול מקח לענין קרקעות. לכך הוצרך לפרש דאף על גב דביטול מקח לא אימעוט מקרא אפ"ה יש לומר מסבדא דלא שייך בהקדש מקח טעות ולא איצטריך למעט הקדש אלא מדין אונאה דלא הוי מטעם מקח טעות והא דקאמר כדשמואל משום דאי לאו דשמואל לא היינו מחלקין מסברא כיון דפשטא דמילתא משמע דהא דקאמר ביטול מקח יש להם אכולהו קאי אלא כיון דאשכחן דשמואל אמר בהדיא דבהקדש אפי' ביטול מקח אין להם ניחא לן למימר דר' יוחנן נמי לא קאמר אלא בקרקעות ולא בהקדש כי היכי דלא ליפלגו שמואל ור' יוחנן דהא מסברא נמי יש לחלק בין קרקעות להקדישות ודו"ק:

בפרש"י בד"ה אף צריך לעשות לו דמים דבר תורה דגבי הקדשות ערכך כתיב בכולהו וקסבר ערכך שוויה משמע עכ"ל. וצריך לומר דאף ע"ג דערכך שוויה משמע אפ"ה לא בא למעט אלא יותר מכדי אונאה אבל בכדי אונאה שוויה מיקרי דהא בסמוך משמע דבכדי אונאה ליכא למ"ד שצריך ליתן דמים מן התורה והיינו משום דאימעוט הקדש מדין אונאה מקרא דאחיך וע"כ היינו משום דכיון דאפי' בהדיוט בכדי אונאה לאו מקח טעות הוא אלא שצריך להשלים האונאה שפיר מיקרי שוויה לענין ערכך כן צ"ל לשיטת רש"י ז"ל. אבל יש לתמוה מי הכריחו לפרש כן דפליגי בדרשות אלו שלא מצינו להם בש"ס לא כאן ולא במס' תמורה ואמאי לא מפרש בפשיטות דמ"ד צריך לעשות דמים דבר תורה היינו משום דס"ל ביטול מקח יש להם דלא אימעוט מקרא דאל תונו אלא אונאה דוקא ולא ביטול מקח בין בהקדש בין בקרקעות. וע"ק לפירש"י ז"ל דא"כ אמאי קאמר לעיל מ"ד הקדישות כ"ש קרקעות מנא לן הא דהא איכא למימר דוקא בהקדישות קאמר ביטול מקח יש להם משום דכתיב ערכך ושוויה משמע אבל בקרקעות לעולם אפי' ביטול מקח אין להם. מיהו בהא מצינו למימר משום דסתמא דתלמודא לעיל משמע ליה דלשון ביטול מקח יש להם דקאמר ר' יוחנן לגמרי משמע שבטל החילול לגמרי וע"כ מפ' דהא דתנן בתמורה יצא לחולין וצריך לעשות לו דמים היינו שיוצא לחולין כנגד המעות שנתן לבד כמו שפירשו התוס' כאן או שנאמר דה"ק יצא לחולין אם יעשה דמים בסוף כמו שפירשו התוס' במס' תמורה אבל המותר מדמים שנתן לא נתחלל כלל לשני הפירושים אם לא יתן בסוף ואם כן ע"כ היינו משום דס"ל ביטול מקח יש להם דה"ל כמקח טעות שחוזר המקח לגמרי ולא אימעוט כה"ג מקרא דאל תונו ואם כן קאמר שפיר דכ"ש בקרקעות דהא ליכא למימר דטעמיה דהקדש היינו משום דערכך שוויה משמע דא"כ למה יתבטל החילול לגמרי דהא מקרא דערכך שוויה ממש לא משמע אלא שהגזבר כופה אותו להשלים המותר משום פסידא דהקדש אבל מידי איסורא ודאי נפיק שיצא לחולין לגמרי אי ס"ד דקרא דאל תונו בכל ענין ממעט בין אונאה בין ביטול מקח אע"כ מדקאמר ר"י לשון ביטול מקח יש להם היינו משום דביטול מקח לא אימעוט מאל תונו ואם כן קאמר שפיר דכ"ש בקרקעות אבל הקושיא הראשונה במקומה עומדת אמאי לא מפרש רש"י כאן דטעמיה דמ"ד צריך לעשות דמים מן התורה היינו משום דס"ל ביטול מקח יש להם וליכא למימר דאם כן אמאי יצא לחולין הרי נתבטל החילול הא ליתא דא"כ אמאי לא מקשה הש"ס בפשיטות למ"ד ביטול מקח יש להם בהקדישות והיאך פליג אמתני' דקתני יצא לחולין אלא ע"כ דיצא לחולין כנגד המעות משמע או שיצא לחולין כולו בתנאי אם יעשה דמים בסוף ואם כן הדרא קושיא לדוכתא. לכך נלע"ד דל' רש"י כאן היינו למאי דמסקינן דלא תיפוך ואיירי אפי' בכדי אונאה וקאמר ר"ל דצריך לעשות דמים מן התורה דהא דאימעוט הקדש מאונאה היינו דאפי' פחות מכדי אונאה חוזר וקשיא ליה לרש"י מאי טעמיה דר"ל בהא דהא כולהו דאימעטו מקרא דאל תונו היינו לענין שאינו חוזר המקח בכדי אונאה אליבא דכ"ע וביתר מכדי אונאה פליגי אי יש להם ביטול מקח או לא ובסמוך אבאר עוד דר"ל סבר דאפי' ביטול מקח אין להם ואם כן מ"ש בהקדש דממעיט לאידך גיסא דאפי' פחות מכדי אונאה חוזר אלא ע"כ סובר רש"י ז"ל דהאי דקאמר ר"ל ואפי' פחות מכדי אונאה חוזר לאו שחוזר המקח והחילול דהא קתני בהדיא יצא לחולין והיינו משום דלענין שהמקח קיים ממעטינן אפי' בכדי אונאה מקרא דאל תונו דומיא דאינך דאימעטו מהאי קרא אלא האי חוזר דקאמר ריש לקיש היינו שצריך להשלים מותר הדמים והוצרך רש"י ז"ל לפרש טעמיה דר"ל בהא מ"ש באינך דאימעטו לגמרי לכך הוצרך לפרש דשאני הקדש משום דכתיב ערכך שיווי משמע לענין שצריך להשלים מיהא הדמים והא דמפרש רש"י תחלת הסוגיא אליבא דהאי שינויא בתרא היינו משום שכן נראה לו עיקר שהיא מסקנא דשמעתין כיון דלא איצטריך לאפוכי דר"י לדר"ל וכ"נ ג"כ מל' רש"י במס' תמורה שתופס זה התירוץ עיקר בתחלת הסוגיא ודוק היטב שנ"ל נכון ליישב ל' רש"י כאן אבל עדיין צ"ע מה שכתב כן בסמוך בד"ה שחיללו אין ויבואר במקומו בסמוך אי"ה:

בגמרא אילימא בכדי אונאה בהא לימא ר"ל כו' והתנן אלו דברים שאין להם אונאה כו'. לשיטת רבינו תם דלעיל דהא דקאמר ר"י ביטול מקח יש להם היינו ביותר מפלגא דוקא הו"מ לאוקמי הכא נמי בכה"ג דהוי יותר משתות ובציר מפלגא ור"י לטעמיה דבציר מפלגא בכלל אונאה הוא ולא שייכא בהקדש ור"ל מצי סבר דכל יותר משתות הוי ביטול מקח ויש להם והא דתנן במתניתין אלו דברים שאין להם אונאה היינו באונאת שתות דוקא אלא משום דעיקר מילתא דרבינו תם מקורם מן הירוש' דפ' אלמנה ניזונית ושם מבואר להדיא דר"ל סובר דאפי' ביותר מפלגא אין להם ביטול מקח בקרקעות וע"כ היינו משום דמיעוטא דאל תונו דממעטינן כל הנך היינו לגמרי בכל ענין וא"כ ממילא דה"ה להקדש וק"ל:

בתוספות בד"ה והאמר ר' יונה אהקדישות כו' ולא היה יכול לתרץ דביטול מקח יש להם מדרבנן כו' עכ"ל. אע"ג דלפ"ז לא שייך שפיר הא דקאמר לעיל מ"ד אהקדישות כ"ש קרקעות דדוקא בהקדש שייך לומר יש להם דמים מדרבנן והיינו משום זילותא דהקדש החמירו חכמים כדאשכחן בדוכתי טובא שגזרו שלא יאמרו הקדש יוצא בלי פדיון אבל בקרקעות אי מדאורייתא אין להם ביטול מקח מאי תקנתא דרבנן שייך בהו אלא דלא איכפת לן בהא דהא דאמרי' לעיל כ"ש בקרקעות לאו ר' יונה גופא קאמר להו אלא סתמא דתלמודא וא"כ שפיר היה יכול לתרץ כי היכי דלא תקשי לר' יונה דר' יוחנן אדר"י לכך הוצרכו לפרש בע"א דא"א לתרץ כן:

בפרש"י בד"ה שחיללו אין דהא אימעיט מאונאה ל"ש גדולה ול"ש קטנה ובד"ה אח"ז לכתחלה לא ודבר תורה דערכך שוויה משמע עכ"ל. כאן ודאי התמיה קיימת היאך אפשר לפרש כן דהא הכא אליבא דר' יונה אליבא דרבי יוחנן קיימינן דקאמר בהדיא אונאה אין להם ביטול מקח יש להם והיאך כתב רש"י דהא דאימעוט מאונאה ל"ש גדולה ול"ש קטנה ועוד דהש"ס אמר לעיל מה"ט דמאן דאמר בהקדישות כ"ש בקרקעות. ונלע"ד ליישב עפמ"ש לעיל בל' רש"י דודאי הא דקאמר סתמא דתלמודא לעיל מ"ד בהקדישות כ"ש בקרקעות היינו משום דלשון ביטול מקח יש להם משמע ליה לגמרי שנתבטל החילול וע"כ מפרש למתני' דיצא לחולין בחד מהני גווני שכתבתי שם בשם התוספ' וא"כ א"א לפרש הטעם משום דערכך שוויו משמע דאם כן למה יתבטל החילול דמקרא לא משמע אלא שיורדין לנכסיו ומוציאין ממנו המותר אלא ע"כ כיון דקאמר לשון ביטול מקח היינו משום דהוי מקח טעות וכה"ג לא אמעוט מקרא דאל תונו וממילא שפיר קאמר דכ"ש קרקעות מה"ט גופא אבל הכא להאי שינויא דקאמר הש"ס איבעית אימא כ"ע אית להו דשמואל קשה היאך אפשר לומר כן דלר' יונה אליבא דר"י אית ליה דשמואל דהא שמואל קאמר מחולל ואיהו קאמר ביטול מקח יש להם והיינו שנתבטל החילול ואכתי באיסורא קאי אלא ע"כ דהשתא סבירא לן דלשון ביטול מקח דקאמר ר' יוחנן לאו שנתבטל החילול קאמר אלא לענין שצריך להשלים המותר כיון שהגיע לשיעור שבכיוצא בו בהדיוט בטל המקח ואם כן היא גופא קשיא לן מה"ט דהוי כעין מקח טעות ולא אימעוט מקרא דאל תונו יש לנו לומר שבטל החילול לגמרי כמו בכל מקח טעות לכך הוצרך לפרש דבאמת להאי שינויא תו לא אמרינן דטעמיה דר' יונה אליבא דר"י בהקדש הוי משום מקח טעות משום דלגמרי אימעוט מדין אונאה ל"ש גדולה ול"ש קטנה אלא דאפ"ה קאמר ר"י ביטול מקח יש להם והיינו לענין שצריך להשלים המותר וע"כ היינו משום דערכך שוויו משמע. ולפ"ז לא תקשי מהא דאמרינן לעיל מ"ד בהקדישות כ"ש בקרקעות דהא לאו רבי יונה גופא קאמר לה אלא סתמא דתלמודא והיינו לפי המסקנא דשמעתין דלא תיפוך וכן לשינויא קמא אבל השתא דאתינן להכי לשינויא דאיבעית אימא ממילא אידחי האי מימרא דכ"ש בקרקעות אלא מוקמינן מימרא דר' יונה בהקדש דוקא ודוק היטב:

בתוספות בד"ה ומר סבר כו' תימא דבפרק המקדיש כו' וי"ל דה"פ שחיללו אין. עי' במסכת תמורה ותראה שרש"י ז"ל עצמו נמי פי' כן:

דף נז עמוד ב

בגמרא ריבית דהקדש היכי דמי כו' והלא מעל הגזבר. וקשיא לי אמאי לא מוקי לה בא' שאמר הרי עלי מנה לבדק הבית וכשתבעו הגיזבר אמר הרי עלי ליתן מאה ועשרים לזמן פלוני ואם כן הוי אגר נטר ואפשר משום דבכה"ג בהדיוט נמי שרי כיון דמעיקרא לאו בתורת הלואה אתא לידיה אלא ממון שלו הוא ודמי להא דאיתא בתשובת הרשב"א סי' תתקפ"ט הובא בש"ע י"ד סי' קע"ו וקע"ז לענין נדונית חתנים דמותר להוסיף בכה"ג ע"ש. אלא דאיהו גופא שדא ביה נרגא שסיים דדוקא כשהתנה כן קודם הנישואין והוסיף הט"ז דאיירי דוקא שהתנה כן בפעם הראשון בשעת הפסיקא שנתחייב ליתן מנה לנדוניא לזמן פלוני ואם לא יוסיף לו עשרים עד זמן פלוני אבל כשלא התנה בראשונה דאז חל החיוב של מנה וה"ל כמלוה ואסור להוסיף אח"כ מחמת הרחבת הזמן דה"ל כאגר נטר ואם כן הדרא קושיא לדוכתא אמאי לא מוקי לה הכא בכה"ג דאף ע"ג שאמר הרי עלי מנה סתם אלא שאח"כ כשתבעו הוסיף לו עשרים שירחיב לו הזמן דבכה"ג בהדיוט אסור וקמ"ל דאפ"ה בהקדש שרי וצ"ע. וליכא למימר נמי דלא מצי לאוקמי בכה"ג משום דכיון שנדר ליתן מנה מחויב ליתנה מיד ליד הגזבר כדתנן חייבי ערכין ממשכנין אותם ואם כן כיון דאסור לאחרה בידו אסור להרחיב לו הזמן אף ע"ג דאיכא רווחא דהקדש דאין עניות במקום עשירות וכמ"ש התוספות כאן נמי בד"ה לספק מדחזר בו משינויא קמא מוכח דכל היכא דאיכא מילתא דאיסורא לא חיישינן לרווחא דהקדש אלא דג"ז ליתא דבפ"ק דר"ה איתא להדיא דאפי' בקדשי ב"ה וחייבי ערכין אינו חייב בבל תאחר אלא לאחר ג' רגלים ואפי' עשה ליכא אלא לאחר רגל א' וכתבו שם התוס' דהא דתנן חייבי ערכין ממשכנין היינו דוקא כשרואין שמתעצל ליתן וא"כ עדין צ"ע:

בתוספות בד"ה לספק סלתות כו' וי"ל כגון שהתנדב אדם כו' אבל לא יצא השער כלל אסור דלמא אתי לאחלופי בהדיוט עכ"ל. הוצרכו לפרש כן משום דקשיא להו השתא דאתינן להכי דאיירי שאדם אחר נתן המעות למוכר סלתות ואיירי שלא הגיע עדיין ליד הגיזבר אם כן אמאי חזר בו משינויא קמא ודחיק לאוקמי בריבית דרבנן ואמאי לא מפרש בפשיטות שאותו אדם שהתנדב ליתן מנה נתן המעות לאדם אחר שיתן להקדש מאה ועשרים לכך הוצרכו לפרש דבכה"ג קושטא דמילתא אסור משום דאתי לאחלופי ואם כן ע"כ דאיירי שיצא השער של לקוטות דבכה"ג לא שייך האי חששא כמ"ש מהרש"א ואף על גב דלמאי דס"ד מעיקרא דאוזפיה מאה במאה ועשרים הוי אתי ליה שפיר היינו משום דבגזבר עצמו לא חיישינן לאחלופי דמוכחא מילתא אלא שראיתי למהרש"א ז"ל שכתב דבמידי דהלוואה לא סגי בהאי מוכחא מילתא דגזבר לחוד אלא בעינן תרי מוכחא מילתא כגון שהם אבנים ומיד הגזבר דוקא ובאמת שלפ"ז היה אפשר ליישב מה שהקשיתי לשאול בסמוך אמאי לא מוקי לה הש"ס באומר הרי עלי מנה לבדק הבית וכשתבעו הגזבר זקפן עליו במלוה ע"מ שיתן מאה ועשרים ולפי פירושו אתי שפיר דלמסקנא בכה"ג אסור דאתי לאחלופי בהדיוט דאף על גב דאיירי בגזבר גופא אפ"ה כיון דדרך הלואה הוא אסור אלא דקשיא לי הא למאי דס"ד מעיקרא דאיירי דאוזפיה מאה במאה ועשרים לא קשיא ליה אלא משום דמעל הגזבר הא לאחלופי לא חיישינן מיהא בהא איכא למימר דהמקשה לא חש לדקדק דעדיפא מיניה קפריך ודו"ק. אלא דאכתי קשיא לי מי הכריחם לפרש דאיירי ביצא השער של לקוטות דהא מצינן למימר בפשיטות דאיירי כשלא יצא השער כלל ואפ"ה שרי דכיון דדרך מקח וממכר הוא לא הוי אלא מדרבנן ולא חיישינן לאחלופי ומש"ה נמי לא מצי לאוקמי באומר הרי עלי מנה וזקפן אח"כ במאה ועשרים דבכה"ג כיון דריבית דאורייתא הוא אסור אף בהקדש דחיישינן לאחלופי אפילו בגזבר גופא אבל לקמן באבנים כיון דאיכא תרי מוכחא מילתא שרי אפילו בריבית דאורייתא. לכך נ"ל דעיקרא דמילתא מ"ש התוס' דאיירי דוקא ביצא השער של לקוטות היינו משום דפשטא דלישנא דועמדו אח"כ מג' משמע להו דבשעת הפסיקה היה השער בד' ואם כן משמע להדיא דיצא השער והוצרכו לפרש דהיינו שער של לקוטות דאל"כ בהדיוט נמי שרי ואם כן קשיא להו אברייתא גופא אמאי נקיט האי לישנא אלא ע"כ דבלא יצא השער כלל אסור משום אחלופי ובזה נתיישב מ"ש ולכך נקיט ועמדו אח"כ מג' ואף על גב דמעיקרא דהוו בעו לאוקמי בלא יצא השער לא קשיא להו אלא דעל מה מחלל ולא קשיא להו לישנא דועמדו אח"כ מג' היינו משום דעדיפא מיניה מקשו כן נ"ל ודו"ק:

בגמרא אין בהם תשלומי כפל מנה"מ דת"ר על כל דבר פשע כלל כו' אף על גב דבריש פ' מרובה אסקינן דמריבויא ומיעוטא ילפינן להו דאי מכופו"כ תקשי אימא למעוטי עופות כבר כתבתי שם כל השקלא וטרי' דהתם היינו כי היכי דלא תיקשי למ"ד בעלמא דבכל כללי ופרטי כללא קמא דוקא ומרבינן דוקא מידי דדמי בכל צד אבל למאי דקי"ל כמ"ד כללא בתרא דוקא ומרבינן אפי' מאי דדמי בחד צד אם כן לא שייך כלל להקשות למעוטי עופות דמהיכי תיתי הא דמו לפרט בדבר המטלטל וגופו ממון א"כ ילפינן שפיר בכו"פ והתוס' כתבו שם בע"א ע"ש:

בתוספות בד"ה ש"מ אינו נשבע נראה דה"ה דאינו משלם כו' מדפריך לקמן עכ"ל. ויש לדקדק אמאי לא מייתי ראיה בפשיטות דע"כ לגמרי ממעטינן להו בין משבועה בין מתשלומין דאלת"ה אלא בש"ח משבועה לחוד ממעטינן להו אם כן תיקשי בשומר שכר נמי מנא לן דפטירי מתשלומין דגניבה ואבידה דלמא קרא לא ממעט בש"ש נמי אלא שא"צ לישבע אבל בתשלומין אם נתברר שנגנבה או שנאבדה י"ל דחייב וליכא למימר דלשבועה בש"ש לא איצטריך דמש"ח אתיא הא ליתא דע"כ שו"ש מש"ח לא יליף דאיכא למיפרך דאלת"ה תיקשי להיפך למסקנת התוספות דקרא דש"ח לגמרי ממעט אפילו מתשלומין דפשיעה אם כן קרא בש"ש למה לי למעט כל הני נילף מש"ח אע"כ דלא אתיא והדרא קושיא לדוכתא ויש ליישב דודאי לענין שבועה יש ללמוד שפיר שו"ש מש"ח דשם שבועה אחד היא וכיון דממעטינן להו משבועה בש"ח ה"ה משבועה דשומר שכר ותדע דהא אפילו משבועה דמודה במקצת ממעטינן כל הני ואפילו משבועה דע"א דלא כתיב כלל בהאי ענינא נמי ממעטינן להו והיינו ע"כ דלענין שבועה גילוי מילתא בעלמא הוא משא"כ לענין תשלומין לא שייך למילף חדא מאידך שהרי נשתנה דין השומרים בענין התשלומין וכה"ג כתבתי בריש פרק מרובה ע"ש. אבל הא קשיא לי מאי ראיה מייתי מהא דפריך לקמן בהקדישות דהא בהקדישות נראה בפשיטות דכ"ע מודו דפטור אפילו מפשיעה שהרי אפילו במזיק בידים פטור בהקדש דכתיב כי יאכל פרט למזיק וכתבו התו' להדיא בפ"ק דב"ק ד"ח אפילו מקרן פטור לגמרי וכ"כ התוספות גם כן לקמן בפרק השואל דף צ"ע ע"ב. מיהו כבר כתבתי בלשון התוספ' שם בב"ק דמקרא דכי יאכל לחוד לא הוי ממעטינן מזיק אלא מחומש ולא מקרן אלא מדכתיב רעהו לפוטרו בש"ח מפשיעה וכתיב נמי רעהו למעט הקדש בנגיחה דקרן ממילא מוקמינן נמי מיעוט דכי יאכל למעט מזיק בידים אפילו מקרן ע"ש. ודע שבעיקר דבר זה מחלוקת ישנה היא בין הקדמונים שהרמב"ם ז"ל פסק להדיא שלא כדברי התוספות דש"ח לא מיפטר אלא משבועה אבל אם נתברר שפשע חייב לשלם וכן העלה הש"ך בח"מ סי' ס"ו בשם הרבה פוסקים וכן נראה שיטת רש"י בשמעתין ומה שהביאו התוספות ראיה לדבריהם מדלא מוקי לקמן ההיא דהשוכר את הפועל כשפשע ע"ז כתב הש"ך דא"א לאוקמי הכי דאם כן ברישא כשלא קיבל שכר שבת אמאי פטור נהי דש"ש לא הוי ש"ח מיהא הוי וניחייב בפשיעה אע"כ דלא איירי מפשיעה ואח"ז שדא ביה נרגא אלא שהאריך בראיות להחזיק שיטת הרמב"ם ולדבריהם קשה היאך אפשר לומר דהא דקתני במתניתין ש"ח אינו נשבע היינו לומר דבפשיעה חייב בתשלומין שזה עיקר ראיית הש"ך דלשון המשנה משמע כן ואם כן בהקדש נמי ע"כ חייב בפשיעה לדידהו וזה א"א דהא אפילו מזיק בידים פטור וליכא למימר דשאני הכא כיון דקיבל עליו שמירה גרע טפי ויש לחייבו מיהא בפשיעה הא ליתא דאי ס"ד דקבלת שמירה שלו מילתא היא אמאי פטור בשומר שכר מגניבה ואבידה הא קיבל עליו שמירת ש"ש אע"כ דהתורה מיעטה קבלת שמירתו מכל הני והרמב"ם ז"ל גופא לא חייבו בפשיעה אלא מטעם דהוי כמזיק וכיון דמזיק בידים גופא פטור בהקדש כ"ש דפטור מפשיעה ועוד דבשטרות נמי איכא למ"ד דאפילו במזיק בידים פטור ואפי' מאן דמחייב לא הוי אלא מדרבנן מדינא דגרמי אבל מדין תורה פטור וכיון שזכינו דבהקדש ושטרות ע"כ פטור מפשיעה ע"כ קרא לגמרי ממעט להו וכן במתני' דקתני ש"ח אינו נשבע ע"כ לאו דוקא דהא מפשיעה נמי פטירי וא"כ ממילא משמע דה"ה בקרקעות ועבדים נמי פטור אפילו מפשיעה דהא בחדא מחתא מחתינהו ולשון א' ושפה א' לכולם. אם לא שנאמר דהרמב"ם ז"ל לא ס"ל האי כללא שכתבו התוספות דמזיק בידים פטור מן התורה אפי' מקרן אלא ס"ל דלא ממעט קרא דכי יאכל אלא מחומש לחוד אף ע"ג שהתוספות כתבו שכן מבואר בירוש' בהדיא אפשר שהוא ז"ל סובר שהתלמוד שלנו חולק בזה וכן בשטרות נמי יש ליישב ואין להאריך שמלבד זה יש לי לדקדק הרבה על הכרעת וראיות הש"ך בדינים אלו ויבוארו בביאורי לח"מ אי"ה ובסמוך בסוגיא דשמעתין אכתוב עוד מזה:

בד"ה רעהו ולא של הקדש ובפ' מרובה ממעט מוגונב מבית האיש. עיין מ"ש בזה בריש פרק מרובה בלשון התוספות בדיבור המתחיל רעהו דהא דלא מפרשו דהא דוגונב מבית האיש היינו לגנב גופא ורעהו אתא לפטור טוען טענת גנב היינו משום דטוען טענת גנב לא איצטריך קרא דהא אינו חייב כפל אלא בשבועה וכיון דממעטינן להו משבועה ממילא פטור מכפל ואף ע"ג דשבועה גופא מרעהו נפקא מ"מ תרי רעהו כתיבי חד ברישא דקרא כי יתן איש אל רעהו וחד בסיפא דקרא ישלם שנים לרעהו ואם כן ע"כ חד אתא לשבועה וממילא ידעינן דלא שייך כפל בטענת גנב ואידך לגנב גופא ואם כן מקשו שפיר דגנב גופא מוגונב מבית האיש נפקא ובזה יש ליישב מה שרשימות התוספות מהופכין כאן שזה הדיבור שייך קודם לדיבור ש"ח א"נ ולפמ"ש יש ליישב דבלא"ה היה אפשר לומר דהני תרי רעהו איצטריכו חדא לפטור משבועה וכפל בט"ג ואידך לפטור מתשלומין דפשיעה דהא פשטא דקרא דעל כל דבר פשע איירי נמי בפשיעה לענין שמשלם הקרן אבל ממ"ש בדיבור הקודם דשבועה ותשלומין כחדא מימעטו בכל הני מקשו שפיר ואף על גב דתלתא רעהו כתיבי דכתיב נמי אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ע"כ דאתא לדרשא אחריתי או דחד רעהו אורחא דקרא דהא בש"ש נמי כתיב תרי רעהו אף ע"ג דלא איצטריך אלא לפטור משבועה ותשלומין דהא כפל לא שייך ביה וליכא למימר דלשבועה ותשלומין נמי איצטריך תרי מיעוטי הא ליתא דאם כן בקרקעות ודכוותא נמי ליכתוב תרי מיעוטי ועוד דבשואל נמי כתיב רעהו אף ע"ג דלא איצטריך למעט הקדש דילפינן מוכי ישאל וי"ו מוסיף על ענין ראשון תדע דקרקעות ודכוותיה לא כתיב מיעוטא כלל בשואל ואפ"ה פטור וע"כ מוכי ישאל אע"כ דחד רעהו אורחא דקרא או למעט כותי למ"ד גזילו מותר ודו"ק:

דף נח עמוד א

בגמרא אמר שמואל הכא בנושא שכר עסקינן ונשבעין ליטול שכרן ויש לעיין שבועה זו מה טיבה שאם פטרתו התורה מעיקר התשלומין והאמינתו לומר שלא פשע אם כן לענין דמי שמירתו נמי יהא נאמן בלא שבועה ואף לשיטת התוספות דלעיל דמצינו למימר דלאו מטעם נאמנות פטרתו התורה אלא משום דאף אם בודאי פשע אפ"ה פטור מתשלומין אכתי קשה שבועה זו היכא רמיזא באורייתא שישבע ויטול שכרו דהא ג' שבועות לבד מצינו בתורה וכולם נשבעים ולא משלמין אבל לענין ליטול שכרו יש לנו לומר מדין תורה או שיטול בלא שבועה או דאפי' בשבועה אינו נאמן ולענ"ד נראה דבאמת אף למאי דס"ד עכשיו סובר דשבועה זו תקנת חכמים היא דמד"ת נוטל שכרו בלא שבועה ותקנו חכמים שישבע כיון שבא ליטול כמו כמה נשבעין ונוטלים שתקנו חכמים כדמצינו בפ' כל הנשבעין ובפ' הכותב בכתובות ובדוכתי טובא אבל לא ס"ד למימר דאף לענין אחריות השמירה תקנו חכמים שישבע דמהיכי תיתי שהרי לא מצינו שום שבועת המשנה אלא בנשבע ונוטל דוקא ושבועת היסת עדיין לא נתקנה עד דורו של רב נחמן לרוב המפרשים זולת רש"י ז"ל. אבל ראיתי להראב"ד ז"ל בפ"ה מהל' טוען שעל מה שכתב הרמב"ם ז"ל בדין ו' דפטור מכל השבועות השיג הראב"ד וכתב תימה גדול הוא זה אולי ברשותו הוא וכופר הוא בו כו' עכ"ל. וכן החזיק על ידו הר"ן ז"ל בפ' שבועת הדיינים וכתב דמשבועה שאינו ברשותו שתקנו חכמים כדאמר רב הונא פרק המפקיד לא פטרו את כל אלו וכן הסכים הש"ך בח"מ סי' ס"ו וסיים דאל"כ לא שבקת חיי לכל המפקידים ע"ש וכתב דמאי דלא משני הש"ס בשמעתין דהא דנשבעין לגזברים היינו שבועת המשנה שאינו ברשותו משום דלשון ונגנבו או שאבדו משמע לתלמודא דאיירי שיודע שגנב או שאבד ע"ש באריכות. ולענ"ד זה דוחק גדול דהא למאי דמשני נגנבו בליסטים מזויין ע"כ לאו בידוע איירי דאם כן אמאי ישבע הא ליסטים מזויין ודאי אונס הוא אע"כ דאיירי שהוא טוען כן ואם כן מדלא משני בסתם גניבה ואבידה ונשבע שאינו ברשותו ע"כ דאפילו משבועה שאינו ברשותו פטור למאי דס"ד עכשיו דלא שייך תקנה בכה"ג עד דמסיק הש"ס דשייך תקנה משום זלזול הקדש משא"כ בשאר דוכתי לא תקנו חכמי המשנה שום שבועה ליפטר ובר מן דין תמוהים לי דברי הר"ן והש"ך שכתבו דשבועה שאינו ברשותו שתקנו חכמים שייך היכא דאינו משלם נמי והש"ך כתב דק"ו הוא מהיכא דמשלם. ולענ"ד ק"ו פריכא הוא דמאי שנא מכל כופר בכל דעלמא שלא תקנו חכמי המשנה שום שבועה אלא דוקא כשמשלם תקנו שישבע שאינו ברשותו משום דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע כמ"ש בזה באריכות בריש פ' המפקיד גבי תהא במאמינו ע"ש ויתר דברי הראב"ד וישוב סוגית הרמב"ם בדינים אלו ומקצת השגות על הכרעת הש"ך יבוארו במקומו בטוח"מ אי"ה:

בפרש"י בד"ה הכא בנושא שכר כו' ושבועה זו כדי ליטול שכרן נשבעין שאינן ברשותן כו' עכ"ל. ויש לדקדק מי הכריחו לפרש שבועה דכאן לענין שאינו ברשותו דהא לעיל בד"ה נשבעין לגזברין פרש"י לענין שלא פשע וא"כ הכא נמי הוי מצי לפרש כן שצריך לישבע שלא פשע כדי ליטול שכרו ויש ליישב משום דמשמע ליה לרש"י דלמאי דס"ד עכשיו דנגנבה איירי בגניבה ממש ואפ"ה נוטל שכרו ע"כ משום דלא סלקא אדעתא מזו הסברא שחידש המקשה דנהי דלא משלם אגרייהו מיהו לפסיד אלא שסובר שאינו מפסיד שכרו בשום ענין וא"כ ע"כ לא שייך לומר שישבע שלא פשע שאף אם פשע נוטל שכרו דפשיעה וגניבה חדא מילת' היא לגבי ש"ש לכך הוצרך לפ' שלסברת התרצן השבועה היינו לענין שאינו ברשותו ואפשר נמי שזה כוונת רש"י ז"ל בא"ד ולקמיה פריך כו' פי' דלקמן פריך המקשן מסברא זו אבל התרצן דהכא לא ס"ד מסברא זו לכך הוכרחתי לפרש לענין שאינו ברשותו כן נ"ל ודו"ק:

בד"ה אלא א"ר אלעזר כו' ורבנן הוא דתקנו לה שלא יזלזלו בהקדישות בשמירתן עכ"ל. נראה מפירושו דעכשיו מיירי משבועה שלא פשעתי שתקנו חכמים כן כדי שלא יזלזל בפשיעה ואף על גב דלשיטת רש"י במתניתין ובשמעתין משמע דמדאורייתא נמי אם פשע משלם מ"מ כיון דלא שכיחי עדים בזה עדיין יזלזל לפשוע בשמירתן ויאמר שנגנבה לכך תקנו חכמים שישבע שלא פשע. והש"ך הקשה מזה לשיטת התוספות וסייעתם שכתבו דמדאורייתא אף אם פשע פטור מתשלומין דאם כן לא שייך כלל לתקן שישבע שלא פשע ולא מיסתבר נמי למימר שתקנת חכמים היה כמו כן שיתחייב בתשלומין דלא מצינו תקנת חכמים בכה"ג. ולענ"ד אין בזה סתירה לשיטת התוספות שהרי כתבתי לעיל בשמם במה שכתבו בפ"ק דב"ק ובפרק השואל דאף מזיק בהקדש בידים פטור מדאורייתא וחייב מתקנת חכמים ואם כן מצינו למימר דלענין פשיעה נמי הכי מיתוקמא שתקנו חכמים שאם פשע משלם וכשאינו ידוע שפשע ישבע שלא פשע. אבל אי קשיא הא קשיא לי דאי ס"ד דתקנת חכמים שייכא אפי' בתשלומין דפשיעה בהקדש אם כן מאי מקשה הש"ס בסמוך מהשוכר את הפועל לשמור את הזרעים דקתני אחריות שבת עליו ומאי קושיא לוקמא שפשע ולאחר שתקנו חכמים שישלם בפשיעה קתני דאחריות שבת עליו שהרי זה עיקר הוכחת התוספות לעיל דמדאורייתא פטור מפשיעה מדלא מוקי ההיא דאחריות שבת כשפשע ואם כן ע"כ דמדרבנן נמי פטור מדלא מוקי לה בכה"ג מדרבנן לכך צ"ל דהא דאמרינן הכא שבועה זו תקנת חכמים לשיטת התוספות לא איירי משבועה שלא פשעתי אלא משבועה שאינו ברשותו ותקנו כן משום חומרא דהקדש אבל לענין פשיעה לא חשו לתקן דמילתא דלא שכיחא היא דאין אדם חוטא ולא לו. והש"ך לשיטתו דס"ל דשבועה שאינו ברשותו בלא"ה לא הוי בכלל כל הני דקתני ש"ח אינו נשבע וכתב ג"כ דע"כ ההיא דגזברין לא איירי משבועה שאינו ברשותו אבל לפמ"ש בסמוך בסתירת דבריו אם כן נתיישבו שיטת התוספ' על מכונם ודו"ק:

בגמרא אי הכי רישא דקתני כו' ה"נ דלהפסיד שכרו ומי אית ליה שכר שבת. הא דלא משני דלעולם איירי להפסיד שכרו והכי קאמר שאין אחריות שבת עליו לענין שאם נגנבה בשבת אינו מפסיד שכירותו מימים הקודמים היינו משום דהכא בשכיר יום כל יומא ויומא שכירות בפני עצמו הוא ואף אם היה אחריות שבת עליו לא היה לו להפסיד שכירות של ימים הקודמים ועוד דמסתמא לא איירי בכה"ג דודאי כבר נתן לו שכירות ימים הקודמים משום בל תלין וק"ל:

דף נח עמוד ב

בגמרא אם היה גר ובא ללמוד תורה כו' נראה דבגר לא שייך לומר זכור מעשיך הראשונים דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי וא"כ לפ"ז צ"ל דהא דקאמר בבן גרים שאל יאמר לו זכור מעשה אבותיך לאו אאביו הגר קאי אלא אאבי אביו שהיה עכו"ם גמור והא דלא קתני בגר גופא שלא יאמר לו זכור מעשה אבותיך י"ל דמילתא דפשיטא הוא שאין להכלימו במעשה אביו דאדרבא זהו שבחו שמדעתו עזב את אביו ובית מולדתו ומאס במעשיהם כדמצינו בעובדיה גר האדומי ששבחו הכתוב בזה אבל בבן הגר שלא נתגייר מדעתו קמ"ל דאפ"ה אסור ובזה נתיישב ג"כ הא דקתני בתר הכי דבגר אל יאמר לו פה שאוכל נבילות ומ"ש דקתני נבילה דבעכו"ם משרי שרי הל"ל משאר איסורים שנצטוו בני נח ולפמ"ש ניחא דמילתא דפשיטא היא שעונותיו הראשונים שעשה בגיותו אינן נחשבים לו דכקטן שנולד דמי אלא דמצד שאכל נבילות וטריפות נהי דאיסורא ליכא בגיותו אפ"ה מאיסא מילתא כדאמרינן בעלמא שמטמטם לבו של אדם ומצינו במשה שבקטנותו לא רצה לינוק מן הגוי' מטעם זה וכן הוא בש"ע י"ד דכל אדם אסור לינוק מן הגוי' משום שמטמטם לבו של אדם וקמ"ל דאפ"ה אסור להכלימו בזה וק"ל. אח"ז מצאתי כעין זה בחידושי אגדות למהרש"א ז"ל והנאני שכוונתי לדעתו:

שם דא"ר חנינא כל היורדים כו' חוץ משלשה כו' הבא על אשת איש והמלבין פני חבירו ברבים כו'. ויש לדקדק מנ"ל לרבי חנינא הא בשלמא באשת איש כתיב בהדיא הבא אל אשת רעהו לא ינקה ודרשינן לא ינקה מדינה של גיהנם וכמה מקראות כה"ג אבל במלבין פני חבירו מנא ליה וליכא למימר דמסברא משמע ליה כיון דמלבין הוא כאילו שופך דמים הא ליתא דמדקאמר הכל יורדים ועולים משמע דשפיכות דמים גופא נמי עולה ואפשר נמי דהא דקאמר לעיל כאילו שופך דמים לאו דשקולין הם אלא שיש בכלל ענין זה ענין דשפיכות דמים כיון דאזיל סומקא ואתא חיורא אבל אה"נ דמלבין חמיר משפיכות דמים כיון שמביישו בפני רבים ותדע דהא במלבין אמרינן בפ"ג דאבות דאין לו חלק לעולם הבא משא"כ בשפיכות דמים וע"ש הטעם בתי"ט בשם מדרש שמואל דהא דמלבין אין לו חלק לעולם הבא יליף לה מדכתיב כי דבר ה' בזה היינו אדם שנברא בצלם אלהים ונ"ל דמה"ט נמי יורד לגיהנם ואינו עולה דידוע דמה שאין נשמת האדם רשע נשרפת בגיהנם כתב הת"ח בשם הזוהר משום דנשמה גופא נאצלה מתחת כסא הכבוד דכתיב ביה כורסווין שביבין דנורא והיא חלק אלוה ממעל מש"ה אין האש שולט בה לשורפה לגמרי משא"כ בחטא זה דמלבין כיון דלפי דעתו סובר שלא נברא האדם בצלם אלהים דאל"כ לא הוי מחציף נפשיה כולי האי להלבין פני חבירו שהוא בכלל דבר ה' בזה כמ"ש התי"ט לכך דנו הקב"ה מדה כנגד מדה שנשמתו נשרפת באש של גיהנם עי' בזה בתורת חיים:

בתוספות בד"ה חוץ משלשה כו' ויש שעולין לאחר י"ב חדש כו' והא דחשיב מלבין אע"ג דתני ליה במסכת אבות כו' עכ"ל. קושייתם זה א"א לפרש אלא לפי' השני שכתבו לעיל דמלבין נמי אינו נידון בגיהנם אלא י"ב חדש א"כ מקשו שפיר דלא איצטריך לאשמעינן הכא דכיון שעון זה חמור כ"כ שאין לו חלק לעולם הבא כ"ש שהוא בכלל פושעי ישראל שנדונין בגיהנם י"ב חדש דדא ודא חדא מילתא היא אבל לפי' הראשון שכתבו דמלבין נדון לעולם בגיהנם א"כ לא שמעינן לה אלא ממימרא דר' חנינא דאי ממתני' דאבות לא שמעינן אלא דאין להם חלק לעולם הבא אבל אכתי אימא דלא חיין ולא נדונין לכך איצטריך דר' חנינא ויש ליישב ודו"ק:

דף נט עמוד א

בגמרא ואמר מר זוטרא בר טוביה כו' נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש כו'. נראה לי דמהכא נמי מוכח דמלבין אין לו חלק לעולם הבא דהא מאבד עצמו לדעת הוא עוון גדול שנאמר בו כל המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא ואפ"ה התירו לו כדי שלא ילבין א"כ מוכח דמלבין אין לו חלק לעולם הבא אמנם עכשיו שהתירו לו חכמים אין זה מאבד עצמו לדעת שהרי לדעת המקום ודעת חכמים עושה כן אלא דלולי שמלבין חמור כ"כ לא התירו לו חכמים לאבד עצמו שהרי בכל העבירות שבתורה אמרו יעבור ואל יהרג חוץ מע"ז וג"ע וש"ד דגלי בהו קרא אבל במלבין לא מצינו קרא על זה אף ע"ג דילפינן מתמר מ"מ תקשה תמר גופה מה ראתה על ככה ולא דרשה וחי בהם ולא שימות בהם כמו שהקשו בגמרא על חנניה מישאל ועזריה אלא ע"כ דמילתא דפשיטא היא דעון זה חמור מכל העבירות כיון שאין לו חלק לעולם הבא והיינו כמ"ש לעיל בשם התי"ט דמקרא יליף לה וק"ל:

שם אמר ר' חיננא כו' מאי דכתיב לא תונו איש את עמיתו עם שאתך בתורה ובמצות אל תונהו. לכאורה משמע דלא אתא למעוטי אלא נכרי אבל בישראל אין חילוק דאין לך אדם בישראל שאינו מלא בתורה ובמצות ואע"ג דלמעוטי נכרי דרשינן מלעמיתך דכתי' ברישא דקרא לעמיתך אתה מחזיר אונא' ולא לנכרי מ"מ איצטריך נמי דרשא דאת עמיתו למעט נכרי מריבית דברים. אבל קצת מרבוותא' כתבו דריבית דברי' אינו אסור אלא דווקא לת"ח וצדיק דמפרשי מימרא דר' חיננא כפשטיה דבעינן שיהא עמיתך בתורה כו' ושני הדיעו' הובאו בש"ע חושן משפט סימן רכ"ח ע"ש:

דף נט עמוד ב

בתוספות בד"ה לא בשמים היא והא דאמר פ"ק דיבמות כו' והא דאמר התם ר"י היא כו' עד סוף הדיבור. וכתב מהרש"א ז"ל שדבריהם סותרים זה את זה ונדחק ליישב וכ"כ מהר"ם ז"ל. ולענ"ד דבריהם מבוארים בלי גמגום דהתם בפ"ק דיבמות פליגי אמוראי אי עשו ב"ש כדבריהם או לא עשו ומסיק הש"ס לחד לישנא דפליגי לאחר בת קול וטעמא דמ"ד לא עשו דהא נפיק ב"ק ומ"ד עשו ר' יהושע היא דאמר אין משגיחין בב"ק ואם כן קשיא להו לתוספות הכא אמאן דאמר לא עשו דיהיב הש"ס טעמא משום דנפיק ב"ק ומאי נתינת טעם הוא זה דהא אשכחן לר"י דאמר בהדיא אין משגיחין ואם כן מנ"ל להאי אמורא למימר מסברא דנפשיה דלא עשו ב"ש כדברי עצמם משום ב"ק ודלמא ב"ש נמי כר"י סבירא להו ולעולם דעשו וע"ז כתבו תוספות שפיר דמ"ד לא עשו היינו משום דס"ל דבב"ק כי האי דמסייע לרובא כ"ע מודו דאזלינן בתריה ואם כן ע"כ לא עשו ועכשיו נחתי התוספות לפרש א"כ מאי מסיק הש"ס שם דטעמא דמ"ד עשו היינו משום דס"ל כר"י הא אין ענין כלל לדר"י ע"ז מסקו התוספות שפיר דמ"ד עשו דייק מדיהיב ר' יהושע טעמא דלא בשמים היא משמע דבשום מקום אין משגיחין נמצא דבזו הסברא גופא פליגי אמוראי דהתם וק"ל:

בד"ה מבית אבי אבא כו' ושמא מבית ר"ג היתה מקובלת כו' ולאו אדוד קאמר כדאשכחן נמי אמר ר"ג מקובלני כו' פעמים שבא בארוכה עכ"ל. ולענ"ד לשיטת רש"י ז"ל יש לפרש שם נמי מקובלני מבית אבי אבא על דוד ע"ה שאמר בספר תהלים עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו ודרשינן שמש ידע מבואו ירח לא ידע ע"ש:

דף ס עמוד א

בגמרא תניא נמי הכי ר"י אומר השופה יין לחבירו כו' אבל מערב כו'. ויש להקשות דהא לעיל בפ' המפקיד פליגי אמוראי דאביי אמר דלרבי יהודה מותר לערב שמרים ולרבנן אסור לערב והיינו של יום בשל יום ורב פפא אמר להיפך דלר' יהודה אסור ולרבנן מותר וא"כ אמאי לא מקשה מהאי ברייתא לר' פפא דהא חזינן דר' יהודה שרי בהדיא וכן אליבא דאביי קשה להיפך מאי סייעתא מייתי הכא מהאי ברייתא דלמא ר' יהודה לטעמיה דשרי לערב אבל לרבנן אפי' של יום בשל יום אסור ואף ע"ג דפשטא דמתני' ע"כ משמע דשרי כדפריק רב יהודה מ"מ מהכא ליכא סייעתא כיון דבלא"ה פלוגתא דתנאי היא ומצינו למימר דר"י לטעמיה אבל תנא דמתני' דלמא כרבנן ס"ל. והנראה מזה שיש לחלק בין שמרי יין לשמרי שמן דבשמן דוקא פליגי ר"י ורבנן אבל ביין כ"ע מודו דשרי. ובאמת ראיתי להרא"ש ז"ל בפ' המפקיד שנסתפק בזה אם יש לחלק בין יין לשמן או לא וקשיא לי מאי מספקא ליה דע"כ צריך לחלק דאם לא כן תקשה האי ברייתא לרב פפא ומכ"ש דלמאי שכתב הרא"ש שם לחלק עוד דהתם במוכר בשעת הבדים יש להתיר טפי א"כ קשה יותר דאפילו בשעת הבדים אסר ר' יהודה והכא שרי לגמרי אלא ע"כ דיש לחלק בין יין לשמן ועי' בב"י ח"מ סי' רכ"ח ובמגיד משנה פי"ח מהל' מכירה ולפי מה שמצאתי בתוספתא נ"ל דבלא"ה מתני' דהכא ר' יהודה היא מדשרי לערב יין קשה ברך שהם דברי ר"י שם ועליה מסיק הא דשל אמש בשל יום דמייתי הכא אבל ת"ק פליג עליה ואוסר לערב קשה ברך ובזה נתיישב ג"כ הא דקאמר לעיל כל באמת אמרו הלכה היא והלכה מכלל דפליגי ע"ש ודו"ק:

סליק פרק הזהב