בבא מציעא נג א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אואסורים לזרים בוהן נכסי כהן גועולים באחד ומאה דוטעונין רחיצת ידים הוהערב שמש הרי אלו בתרומה ובכורים ומה שאין כן במעשר מאי מה שאין כן במעשר לאו מכלל דמעשר בטיל ברובא ואם איתא דחזקיה הוה ליה דבר שיש לו מתירין זוכל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל וממאי דמה שאין כן במעשר דבטיל ברובא דלמא לא בטיל כלל לא מצית אמרת הכי דלגבי תרומה חומרי דתרומה קתני קולי דתרומה לא קתני והא קא תני והן נכסי כהן לא סלקא דעתך דתניא בהדיא חמעשר שני בטיל ברובא טובאיזה מעשר שני אמרו במעשר שאין בו שוה פרוטה ושנכנס לירושלים ויצא ואם איתא לדחזקיה ליעבד ליה לדחזקיה וניחל ליה על מעות הראשונות דלא פריק וניתי מעשר דאית ליה ונצטרפינהו דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי וניתי דמאי דלמא אתי לאתויי ודאי וניתי שתי פרוטות ונחלל עלייהו מעשר בפרוטה ומחצה ונחלל האי על היאך יתירא מי סברת פרוטה ומחצה תפסה שתי פרוטות לא פרוטה תפסה פרוטה וחצי פרוטה לא תפסה הדר הויא ליה דאוריית' ודרבנן ודאורייתא ודרבנן לא מצטרפי ונייתי איסר דלמא אתי לאתויי פרוטות ושנכנס לירושלים ויצא ואמאי וליהדר ונעייליה בשנטמא ונפרקיה דאמר ר' אלעזר ימנין למעשר שני שנטמא שפודין אותו
רש"י
עריכהואסורים לזרים - בלא יאכל ואצטריך למתנייה משום דבעי למתנייה מה שאין כן במעשר דאפי' איסור ליכא:
והן נכסי כהן - לקדש בהן את האשה משא"כ במעשר סתם משנה כרבי מאיר דאמר מעשר ממון גבוה הוא והמקדש בו לא קידש:
וטעונים רחיצת ידים - לפירות שהידים טמאות שניות גזרו בהן רבנן ושני עושה שלישי בתרומה מה שאין כן במעשר שאין טעון רחיצת ידים לפירות דאמר מר הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח והכי מוקמי' לה בחגיגה בפ' שני (דף יח:):
והערב שמש - לטומאה דאורייתא משא"כ במעשר דאמר מר טבל ועלה אוכל במעשר ומקרא ילפינן לה ביבמות בפרק הערל (דף עד:):
ועולין באחד ומאה - צריכין אחד ומאה לבטל ואין בטלין ברוב משא"כ במעשר דבטיל ברוב ולא בעי אחד ומאה ועל כרחך במעשר שאין לו תקנתא לא בפדייה ולא להעלותו לירושלים קאמר דאי אית ליה תקנתא אמור רבנן דבר שיש לו מתירין לא בטיל והכא כגון שנטמא דלית ליה תקנתא באכילה ואין בו שוה פרוטה דלאו בר פדייה הוא אם איתא לדחזקי' כו':
דלגבי תרומה - משנה זו במסכת בכורים (פ"ב מ"א) שנויה הלכך חשיבותא דידה קא מני ואזיל ולאו קולי דידה שתהא היא עולה ומעשר אינו עולה:
לא ס"ד - דלא בטיל כלל אלא ודאי בטיל ברוב קאמר:
ושנכנס לירושלים ויצא - לקמן מפרש דלית ליה תקנתא לא באכילה ולא בחילול:
דלא פריק - לא פדה מעשר עד הנה שיהו מעות מעשר בידו:
וניתי מעשר - שוה חצי פרוטה:
ונצרף - יביאנו אצל המעורב ויאמר המעורב וזה מחוללים על פרוטה זו ואשתכח דיש לו מתירין:
דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי - לתפוס פרוטה זו בקדושת מעשר שהמעורב מן התורה בטל ברוב דכתיב (שמות כג) אחרי רבים להטות ורבנן הוא דאמרו היכא דיש לו מתירין לא ליבטול הלכך אין איסור מעשר בזה אלא מדרבנן הילכך אין מצטרף עם זה לתפוס פדיונו נמצא שוה חצי פרוטה שהביא נאכל בלא חילול אבל דחזקיה מעות הראשונות כבר נתפסו:
וניתי - חצי שוה פרוטה דמעשר שני של דמאי הלקוח מעם הארץ דאיסורו ופדיונו דרבנן דמדאורייתא כל אדם נאמן על המעשרות:
דלמא אתי לאתויי ודאי - ואז נמצא שוה חצי פרוטה שאינו מעורב נאכל בלא חילול:
וניתי שתי פרוטות - נחושת:
ויחלל עליהן מעשר שוה פרוטה ומחצה - ונחלליה להאי מעורב על היאך חצי פרוטה יתירא דהויא ליה כדחזקיה:
מי סברת שוה פרוטה ומחצה - מעשר:
תפסה שתי פרוטות - בקדושה דנמצי היאך לאיצטרופי בהדייהו שכבר נתפסו:
פרוטה תפסה שוה פרוטה - מן המעשר:
חצי פרוטה - הנותר במעשר:
לא תפסה - לפרוטה שניה וא"ת המעורב בו יצטרף להשלים הדר הוה ליה דאורייתא ודרבנן ואם באת לומר דחזקיה נמי היכי משכחת שיש עודף על ידי מי נתפס משכחת ליה במחלל מעשר בסלע שלם או בשקל או באיסר שאפי' לא היה המעשר שווה אלא שלש פרוטות נתפס כל האיסר:
וניתי איסר שלם - ויחלל עליו מעשר בפחות מדמיו:
גזירה דלמא אתי לאתויי ב' פרוטות - ומעשר בפרוטה ומחצה ונמצא שוה חצי פרוטה נאכל בלא חלול הלכך טוב לו שיבטל ברוב:
וליעייליה - עם תערובתו ויאכלנו בירושלים:
וניפרקיה - קס"ד ביש בו שוה פרוטה נמי קאמר:
תוספות
עריכהואסורים לזרים. פרש"י דמשום מעשר קתני לה לאשמעי' דאפי' איסורא ליכא ומיהו במסכת חלה (פ"א מ"ט) לא מצינו לפרשו הכי דתנן התם החלה והביכורים חייבין עליהם מיתה וחומש ואסורים לזרים ולא קתני מה שאין כן במעשר וי"ל כדמפרש בירושלמי ואסורים לזרים אפילו חצי שיעור או דאורייתא או דרבנן דפליגי רבי יוחנן ור"ל בפרק בתרא דיומא (דף עד.) ואין לפרש דאסורה לזרים אפי'. על ידי פדיון דבפרק הערל (יבמות דף עד.) אמר אין לה פדיון שייריה.:
ועולה באחד ומאה. בספרי דריש ממקדשו ממנו דתרומה עולה באחד ומאה וערלה וכלאי הכרם באחד ומאתים דמתוך שכפל איסורו כפל עלייתו ואסמכתא בעלמא הוא דמדאורייתא תרומה וערלה וכלאי הכרם בטלים ברוב ביבש ובלח בס' כשאר איסורין דבפרק הנזקין (גיטין דף נד:) גבי נפלו ונתפצעו קאמר והא הכא דמדאורייתא בטל ברוב ובפ' כל הבשר (חולין דף קטו: ושם ד"ה ומה) ובפ' כל שעה (פסחים דף כד: ושם) יליף איסור הנאה בבשר בחלב מק"ו דערלה ולא פריך מה לערלה שכן צריכה אחד ומאתים להתבטל ובפרק הערל (יבמות דף עד:) דחשיב מחפ"ז דהוי בתרומה ולא במעשר ולא חשיב אחד ומאה והתם נמי. אמר ר' יוחנן והוא שרבו חולין על התרומה:
באחד ומאה עולין. מאיסור להיתר ולוקחים מדה אחת ונותנים לכהן כדתנן במסכת ערלה (פ"ב מ"א) תרומה ותרומת מעשר עולין בק"א וצריך להרים הערלה וכלאי הכרם במאתי' ואחד ואין צריך להרים וטעמא דצריך להרים טפי בתרומה מבשאר איסורים מפרש בירושלמי משום גזל השבט פירוש כהן:
(לעיל) והן נכסי כהן. שילהי ביכורים תנן למה אמרו נכסי כהן ליקח בהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה משא"כ במעשר דתנן בפרק קמא דמ"ש (מ"ז) אין לוקחין עבדים וקרקעות ובהמה טמאה ממעות מעשר שני ותימה דבפ' בתרא דמעשר שני (מי"ב) תנן לא נתתי ממנו למת לא לקחתי ממנו ארון ותכריכים למת משמע הא לחי דומיא דמת שרי אלמא שרי ליקח בגדים וי"ל דההיא דבפרק בתרא דמ"ש (מי"ב) אתיא כר' יהודה דאמר ממון הדיוט הוא אי נמי תרוייהו כר' יהודה ובגדים דוקא שהגוף נהנה מהם שרי אבל עבדים אסורים מיתורא דקרא אי נמי תרוייהו כר"מ ומן התורה שרי לקנות כל מילי ומדרבנן הוא דאסור והא דאמר בירושלמי לא נתתי ממנו למת למאי אי ליקח ארון ותכריכין הא לחי נתתי בתמיה אלא לסיכה ההיא דרשה אסמכתא בעלמא היא למאי דאסירא מדרבנן ומוקי לה בסיכה אבל אמת הוא דאתא למעוטי ארון ותכריכין כדתנן בשילהי פירקין דמעשר שני והא דאמר פרק הערל (יבמות דף עד. ושם) מנין למעשר שני שנטמא שמותר לסוך ממנו שנאמר לא נתתי איזהו דבר ששוה לחיים כו' ואימא לארון ותכריכין ה"פ להא לחודיה אבל סיכה אסורה שמבערו בטומאה הוי כמו אכילה ומשני ממנו מגופו של מעשר משמע [וע"ע תוס' יבמות עג. ד"ה נכסי]:
וטעונין רחיצת ידים. אפילו למגע דאילו לאכילה אף למעשר טעון כדאמר בפ' השוחט (חולין דף לג:) כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים אסור בתרומה ומותר במעשר דברי ר"מ וחכמים אוסרין:
הוה ליה דבר שיש לו מתירין. וא"ת תרומה נמי יש לו מתירין בשאלה כדאמר בפ' הנודר (נדרים דף נט.) וי"ל כדאמר התם מי הוי מצוה לאתשולי עלה אי נמי שנתנה לכהן שאינו יכול לשאול עליה עוד שאינה ברשותו:
דלמא אתי לאתויי ודאי. וא"ת בהקומץ רבה (מנחות דף לא.) קאמר רבי שמעון שזורי פעם אחת נתערב לי טבל בחולין ואמר לי רבי טרפון לך וקח בשוק ועשר עליו ולא גזרינן דלמא אתי לאתויי ודאי וי"ל דהתם ליכא למגזר דלמא אתי לאתויי ודאי דידע שפיר דאין מפרישין מן החיוב על הפטור אבל הכא לא אסיק אדעתיה דלא מצטרפי דאורייתא ודרבנן:
דלמא אתי לאתויי פרוטות. וא"ת והא דתנן (מ"ש פ"ב מ"ח) הפורט סלע ממעות מ"ש אלמא מחללין מעשר על פרוטות וא"א לצמצם שישוה מעשר לפרוטות שלימות וא"כ אותו פחות משוה פרוטה אוכל בלא חלול וי"ל דמייתי איסר בהדייהו וא"ת דלמא מייתי פרוטות לבד כדגזר הכא וי"ל דהתם לא טעי דידע דחצי פרוטה לא תפסה אבל הכא טעי דלא מסיק אדעתיה דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי:
ליהדר ולעייליה. לעיל גבי אין בו שוה פרוטה לא פריך הכי דאיירי ברחוק מירושלים הרבה ומקרי בהכי אין לו מתירין אבל הכא דקתני משנכנס לירושלים ויצא משמע אפי' לא יצא אלא פסיעה אחת ואמאי ולעייליה:
עין משפט ונר מצוה
עריכהצ א מיי' פ"ו מהל' תרומות הלכה ה', ומיי' פ"ד מהל' ביכורים הלכה ט"ו:
צא ב מיי' פ"ד מהל' ביכורים הלכה י"ד:
צב ג מיי' פי"ג מהל' תרומות הלכה א', ומיי' פ"ד מהל' ביכורים הלכה ט"ו:
צג ד מיי' פי"א מהל' תרומות הלכה ז':
צד ה מיי' פ"ז מהל' תרומות הלכה ב', ומיי' פ"ז מהל' מעשר שני הלכה י"א:
צה ו מיי' פ"ג מהל' מעשר שני הלכה י"ז והלכה כד, ומיי' פ"ז מהל' מעשר שני הלכה י"א:
צו ז מיי' פ"א מהל' יו"ט הלכה כ', ומיי' פט"ו מהל' מאכלות אסורות הלכה ט' והלכה י, טור ושו"ע יו"ד סי' ק"ב סעיף א':
צז ח ט מיי' פ"ו מהל' מעשר שני הלכה ט"ז:
צח י מיי' פ"ב מהל' מעשר שני הלכה ח', ומיי' פ"ג מהל' מעשר שני הלכה ג', סמ"ג עשין קלז:
ראשונים נוספים
ואסורים לזרים. כתב רש"י ז"ל ואיצטריך למיתניה משום דבעי למיתני משא"כ במעשר דאפי' אסור ליכא, ורב נתן בעל הערוך ז"ל פי' דאסורים לזרים אפילו לאחר פדיה וליתא דקאמרי' עליה בפרק הערל ושייר אין להם פדיה, אבל בירושלמי נמצא דפרקי עלה פתר לה בפחות מכשיעור פי' שאסור לזרים ואין חייבין עליו מיתה וחומש, ויש שם מי שמעמידה בכהן שאכלה בטומאת הגוף ולצדדין רישא בכהנים וסיפא בחומש בישראל:
הוה ליה דבר שיש לו מתירין. [אין להקשות דלימא קסבר כמ"ד דשיל"מ] נמי בטיל דפלוגתא היא כדמוכח בשלהי ע"ז לא ס"ד דתניא ובאיזה מעשר אמרו במעשר שאין בו שוה פרוטה וכדמפרש ואזיל:
דלא פריק וניתי מעשר דאית ליה ונצריף וכו'. אי קשיא ויעלה ויאכל הכל בירושלם, ולא קשיא דכיון דאין לו פדיון לאו דבר שיש לו מתירין מקרי דלפדות קאי כל מעשר ואינו עשוי להעלותו בירושלים בעצמו. (והכי אקשי') [וכי אקשינן] ונהדר ליעייליה, בשנכנס לירושלים דמשעה שנכנס להאכל שם הוא עומד, וה"ק והא חזי למיהדר ולעיליה דלהכי קאי מעיקרא.
ור"ש פי' ליהדר ליעיליה לירושלים עם תערובתו ומשמע דהך קושיא וניתי מעשר דאית ליה ונצריף לאו לחזקיה מקשי לה דלכו"ע נמי קשיא ולכו"ע פרכינן אעיקר בריתא ול"נ דחזקיה מילי טובא קמ"ל שאין דרך אדם לצמצם מעותיו ושאותו מותר שבמעות אין דעתו של אדם להתפיסו במעשר אלא חולין הוא בידו ויכול לחלל עליו ושמעשר חצי פרוטה מצטרף ואפילו על מה שנתחלל אבל אנן קס"ד שכל מעשר שאין בו שוה פרוטה בשעת הפרשה אינו מתחלל לעולם א"נ עד שיהא ראוי לבילה ולצרוף ממש וקושיין לחזקיה בלחוד הוא:
חצי פרוטה לא תפסה. מצאתי שהקשו בתוספות א"כ היאך מחללין על פרוטות כדאמרן בריש פירקין והלא אי אפשר שיצמצם אדם שיהא. מעשרו שוה פרוטותיו בצמצום ודילמא מייתר במעשר חצי פרוטה לא תפסה, וכי תימא התם בשחלל על איסר ופרוטות ונגזור דילמא אתי לאיתויי פרוטות לחודייהו כדגזרי' בסמוך, עוד הקשו למאי דגזרי הכא דילמא אתי לאיתויי פרוטות א"כ אין לך מעשר שני שפודין אותו לעולם שהרי פרוטות שאין פודין שמא יהא במעשר ח' שוה חצי פרוטה ולא תפיס ועל איסרין ופרוטות אין פודין משום נזירה דילמא אתי לאיתויי פרוטות לחודייהו ואם נאמר שאין גזרה זו אלא במי שיש לו מעשר בפרוטה ומחצה שבא לכוין בפדיון אותה מחצה אבל מי שיש לו מעשר הרבה לא, אי הכי תקשי ליה בגמרא וליתי מעשר בשתי פרוטות וליתי איסר וניחל עליה כל זה פלפלו בתוספות ולא העלו בתירוצה אלא עמעום.
ול"נ שאין כאן גזרה כלל דלא קאמרי' בגמרא גזרה משום דילמא אלא דילמא אתי לאיתויי, וה"ק מעשר זה מבטלין אותו ברוב לפי שאין חכמים מצוין עליו לצרף ולחללו עכשיו שמא יבא לידי אסור וכל שאין עומד להתירו לאו דבר שיש לו מתירין מקרי כדאיתא בפרק הנודר וכדפרישית בשמעתין.
ומיהו לכתחלה נמי מחללין על איסר וסלעים בכל ענין וכן על פרוטות לבדן מחללין לכתחלה אלא שאם היה במעשר שוה פרוטה ומחצה צריך שיתכוין להתפיס כל הפרוטות באותו מעשר דבכי האי גוונא שרי דאוזולי במקח וממכר הוא וכולן נתפסות, דלא דייקינן בגמרא אלא במכוין שתהא פרוטה חציה (מעשר) וחציה חולין להתפיס עליה וכדחזקיה דקאמר מחללין על מעות הראשונים דאלמא המותר חולין בידו ולא איתפסיה במעשר כדפרישית לעיל הא במתפיס שתי פרוטות למעשר שוה פרוטה ומחצה לדעת שיהו כולן מעשר כולן נתפסות שאין אונאה בחלול כנ"ל:
ואסורים לזרים: פירש רש"י ז"ל, ואצטריך למתני משום דבעי למתני מה שאין כן במעשר דאפילו איסור ליכא, כלומר אפילו אוכלו חוץ לחומה. ובירושלמי (בכורים פ"ב ה"א) מפרש לה בפחות מכשעור. וא"ת הא נמי פשיטא, דחצי שעור לר' יוחנן מן התורה ולריש לקיש מדרבנן, כדאיתא בפרק בתרא דיומא (עג, ב), דמאי שנא תרומה ובכורים מכל אסורין שבתורה. וי"ל דאיצטריך, משום דהתם מכל חלב הוא דמרבינן חצי שעור, וסלקא דעתך אמינא דוקא דומיא דחלב דאסורו שוה בכל, אבל תרומה ובכורים שאין אסורן שוה בכל לא, קא משמע לן.
מה שאין כן במעשר דבטל ברוב: פירש רש"י ז"ל דלא בעי אחד ומאה. נראה מדבריו דששים מיהא בעי, ומאי ברוב, ברביית שישים כשאר האסורין. ואינו מחוור בעיני, דאם כן הוה ליה למימר מה שאין כן במעשר דבטל בשישים, דאלו ברוב, כלומר ברביית שעור, אף תרומה ובכורים בטלים ברוב, כלומר ברביית אחד ומאה. על כן נראה לי דברוב ממש קאמר, כלומר חד בתרי. ומכאן נראה לי ראיה מפורשת למה שכתבנו בפרק גיד הנשה (חולין צט, ב ד"ה וליבטל), דיבש ביבש חד בתרי בטיל. וכי מקשינן התם גבי גיד שנתערב בין הגידים וחתיכה בין החתיכות וליבטל ברובא, ברובא ממש קאמר, כלומר חד בתרי, וכדברי מקצת מן הראשונים נוחי נפש שכתבו כן.
ובאיזה מעשר שני אמרו במעשר שני שאין בו שוה פרוטה: כלומר בין פחות משוה פרוטה שהיה מעיקרו פחות משוה פרוטה, בין שבא ממעשר הרבה, דהשתא מיהא דנתערב ברוב בטל מדאורייתא, ואין לו דין מעשר כלל אלא מדרבנן.
ושנכנס לירושלים ויצא: קא סלקא דעתיה השתא דתרתי קתני, שאין שוה פרוטה, אי נמי ביתר מכאן אלא שנכנס לירושלם ויצא, ואקשי על שאין בו שוה פרוטה, ליחליה על מעות הראשונים. והא דלא אקשינן וליעיליה וליכליה, כדאקשינן בסמוך על שנכנס לירושלם ויצא, תירץ ר"ח ז"ל, דנכנס לירושלם ויצא ממש, אפילו לא יצא אלא פסיעה אחת חוץ לירושלם, ומשום הכי אקשינן ליעיליה בתערובתו, כיון שאין טורח בהעלאתו, אבל כאן שהוא רחוק מירושלם, ואי אפשר להכניסו לירושלם אלא בטורח ובהוצאה, לא חייבוהו להעלותן שם בתערובתן, ובכי הא לא מקרי יש לו מתירין. פירוש לפירושו, דלאו להעלותן בתערובתן קאי.
ומיהא שמעינן דלא מקרי דבר שיש לו מתירין כל שאין לו מתירין [אלא] בהפסד הוצאה, ונפקא מינה לקערה שנאסרה מחמת בלע שנתערבה בין הקערות, דלא קרינן לה דבר שיש לו מתירין אע"פ שיש היתר בהגעלה. והא דאמרינן במנחות פרק הקומץ רבה (לא, א) ר' שמעון שזורי נתערב לו טבל בחולין, אמר לו ר' טרפון לך קח מן השוק ועשר עליו, התם נמי אף על גב דהזקיקו ליקח ולעשר אין הפסד ממון בדבר, דמה שיקנה מן השוק נשאר בידו, אלא מה שמוציא ממנו כנגד מעשר שנתערב בחולין.
מהא דאקשינן: וניתי מעשר דאית ליה ונצטרף: משמע דאית ליה מעשר דצריך לפדות, ותמיה לי, דאם כן כי אקשי וניחליה על מעות הראשונים, ודחי דלית ליה דלא פריק, מיד הוה ליה לאקשויי, וניתי השתא ונפרוק והדר ניחליה להאי אמעות הראשונים. ונראה דאלימא ליה לאקשויי צרוף, ולומר דאפילו לית ליה אלא פורתא ניתי ונצטרף, ולבסוף אקשינן ליה ניתי מעשר בפרוטה ומחצה, והיינו דומיא דחזקיה, וכי דחי דחצי פרוטה לא תפשה מידי ואיסר נמי דילמא אתי לאתויי פרוטות כיון דמשייר ממש בכונה לחלל עליו, תו ליכא לאקשויי ונייתי מעשר טובא וניחליה אפרוטות או על איסרין, דכל דמכוין (לעשר) [לשייר], איכא למיחש דילמא אתי לאתויי פרוטות.
הקשו בתוספות אם כן היאך מחללין על פרוטות כדאמרינן בריש פירקין (מה, א), והלא אי אפשר שימצא אדם שיהא מעשרו שוה פרוטותיו בצמצום, ודילמא מייתר במעשרו חצי פרוטה ולא תפשה, וכי תימא התם כשחילל על איסר ופרוטות, ניגזור דילמא אתי לאתויי פרוטות ואין לו [לך] מעשר שני שנפדה לעולם. וא"ת שאין גזרה זו אלא במי שיש לו מעשר בפרוטה ומחצה (שיש) [שבא _ ש"מ] לכוין בפדיון אותה מחצה, אבל במי שיש לו מעשר הרבה לא, אי הכי תקשי ליה בגמרא וליתי מעשר בשתי פרוטות (ומחצה אי נמי בב' פרוטות) וניתי איסר וניחול עליה, ונשאר להם הענין בקושיא.
אבל הרמב"ן ז"ל תירץ שאין כאן גזרה כלל, דלא קאמרינן בגמרא גזרה דילמא, אלא דילמא אתי לאתויי, והכי קאמר, מעשר זה מבטלין אותו ברוב, לפי שאין חכמים מצוין עליו לצרף ולחללו עכשיו שמא יבא לידי אסור, וכל שאין עומד להתירו, לא דבר שיש לו מתירין מקרי, כדאיתא בפרק הנודר (נדרים נט, א). ומיהו לכתחילה נמי מחללין על איסר וסלעים בכל ענין, וכן על פרוטות לבדן מחללין לכתחלה, אלא שאם היה במעשר שוה פרוטה ומחצה, צריך שיכוין להתפיס כל הפרוטות באותו מעשר, דבכי האי גונא שרי, דאוזולי במקח וממכר הוא וכולן דלא דייקינן בגמרא אלא במתכוין שתהא פרוטה חציה נתפסת וחציה חולין להתפיס עליה, וכחזקיה דאמר מחללין על מעות הראשונות, דאלמא המותר חולין בידו ולא איתפס במעשר, הא במתפיס ב' פרוטות למעשר שוה פרוטה ומחצה לדעת שיהו כולן מעשר, נתפסות, שאין אונאה עכ"ל.
ולא ירדתי לסוף פירושו, דאכתי לחזקיה מאי איכא למימר, ואליבא דידיה הוא דשקלינן ולדידיה מאי איכא למימר, ואי איהו לא סבירא ליה הכי אלא מחללין אפילו לחצי פרוטות, אמאי בטל ברוב, ועוד דחצי פרוטה לא תפסה מידי דקאמר, מדינא משמע, ולא משום דמשייר חצייה לחולין.
ולענין הא דחזקיה תמיה לי, אמאי לא סייעוה ממתניתא דקא מייתינן לקמן בסמוך (ע"ב), דקתני מעשר שני שאין בו שוה פרוטה דיו שיאמר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונים.
ואסורין לזרים: פירש רש"י משום מעשר קתני לה. וחייבין עליה מיתה וחומש איצטריך לאשמועינן דבתרומה וביכורים איכא מיתה וחומש. ועוד תנא מיתה משום כהן טמא האוכלה במיתה. ועוד איצטריך לאשמועינן דאפילו במקום שמעשר אסור באכילה כגון חוץ לחומה ליכא מיתה וחומש ובירושלמי מפרש דאיצטריך לאשמועינן ואסורים לזרים משום פחות מכשיעור.
ומכל מקום מה שאין כן במעשר דאפילו בשיעור שרי. ותימה מה חידוש בא להשמיענו כאן מאי שנא מכל איסורים שבתורה דחצי שיעור אסור לרבי יוחנן כדאיתא ליה ולריש לקיש וכו'. ויש לומר דאיצטריך משום דמרבינן חצי שיעור מכל חלב וסלקא דעתך אמינא דומיא דחלב דאיסורו שוה בכל ולריש לקיש נמי סלקא דעתך אמינא הכא לא החמירו כיון דשרי לכהנים קמשמע לן הך מתניתין דאין חילוק. הרמב"ן.
והם נכסי כהן: פירש הקונטרס לקדש בו אשה מה שאין כן במעשר וסתם משנה כרבי מאיר. ונראה לי דאתיא ככולי עלמא והכי פירושו נכסי כהן ליקח בהם עבדים וקרקעות וכו'. הרא"ש.
מה שאין כן במעשר דבטל ברוב: פירש רש"י דלא בעינן אחד ומאה. נראה מדבריו דששים מיהא בעינן ומאי ברוב ברביית ששים כשאר איסורין. והרשב"א הקשה דאם כן הוה ליה למימר מה שאין כן במעשר דבטל בששים דאלו ברוב כלומר ברביית שיעור אף תרומה וביכורים בטלין ברוב כלומר ברביית אחד ומאה לפיכך פירש דברוב קאמר ממש כלומר חד בתרי. ומכאן הכריח כדברי האומרים דיבש ביבש חד בתרי בטיל ושם בפרק גיד הנשה יתבאר בסייעתא דשמיא. הר"ן.
ועולין באחד ומאה וכו': ככתוב בתוספות. ויש להביא ראיה מההיא דאמר בפרק יוצא דופן אתי דימוע דרבנן ומפקע חלה מדרבנן. וגם יש לדחותו דדילמא מה שחשבוהו חכמים בתרומה ליפטר מן החלה אף על פי שיש בחולין כדי חיוב חלה על התרומה פירוש ולהכי אמרינן חלה זו מדרבנן אבל הא דאסיר ליה באכילה ולא מבטל ברובא הוי מדאורייתא. ומיהו מדאמר בסוף הערל והוא שרבו חולין על התרומה פירוש ולהכי אמרינן שאני אומר שאר מותר מן התורה משמע דבו ממש ואין לחוש במאי דחשיב הכא מעלה דרבנן דהכי נמי קתני וטעונין רחיצת ידים שהוא מדרבנן. משאנץ.
ואם איתא דחזקיה הוה ליה דבר שיש לו מתירין: כלומר על ידי פדיון. וכל דבר שיש לו מתירין לא בטיל. פירוש במין במינו דאלו בשאינו מינו בטל בששים כדאיתא בנדרים ובתוספתא ובירושלמי וכדברי רבי בפרק בתרא דעבודה זרה ואם תאמר ולוקמה להא בשנתערב בשאינו מינו. יש לומר דהא ליתא דאם כן תרומה נמי עולה בששים כדאיתא בפרק כל הבשר.
ואם תאמר והא פלוגתא דרבבן ורבי שמעון היא בדבר שיש לו מתירין ודילמא הא מתניתין רבנן היא דסבירי להו דאפילו דבר שיש לו מתירין בטל. יש לומר דהא ליתא מדקתני עלה באיזה מעשר אמרו במעשר שאין בו שוה פרוטה שנכנס לירושלם כלומר לפי שאין לו פדיון ואינו בר אכילה ואין לו מתירין אלמא האי תנא רבי שמעון היא. הריטב"א.
והרא"ש בתוספותיו הקשה וזה לשונו: והרי טבל דיש לו מתירין ואמרינן שלהי עבודה זרה טבל ויין נסך במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם. ויש לומר כיון שנתערב שלא במינו וליכא נותן טעם אין שמו עליו ובטל אף על פי שיש לו מתירין וראייה מהירושלמי דמסכת שביעית פרק ג' ארצות דקתני התם שהיה רבי שמעון משום רבי יהושע אומר כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו חכמים בהם שיעור במינם במשהו שלא במינם בנותן טעם. מיהו על כרחך יש בירושלמי טעות סופר דקתני בתר הכי וכל שאין לו מתירין כגון תרומה וחלה וערלה וכלאי הכרם נתנו להם חכמים שיעור מין במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם.
ואם באנו להגיה נוכל להגיה בין במינו בין שלא במינו בכל שהוא. ומיהו מתוך גמרא הירושלמי מוכיח דרישא דווקא ובסיפא יש טעות סופר וצריך להגיה בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם דפריך והרי שביעית שאין לו מתירין ולא נתנו חכמים שיעור פירוש דתנן התם סוף פרק כלל גדול שהשביעית אוסרת כל שהוא במינה ושלא במינה בנותן טעם עד כאן לשונו.
וזה לשון תוספות שאנץ: וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל. ואם תאמר הרי טבל דיש לו מתירין אמר בסוף עבודה זרה הטבל ויין נסך במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם. ויש לומר דכיון שנתערב שלא במינו וליכא נותן טעם אין שמו עליו ובטל אף על גב דיש לו מתירין וכן אשכחן בפרק הנודר מן המבושל גבי קונמות דתנן קונם יין זה שאני טועם ונתן לתבשיל אם יש בו בנותן טעם הרי זה אסור. הא ליכא נותן טעם מותר אף על גב דקונמות חשיב דבר שיש לו מתירין בסוף הנודר מן הירק.
ומיהו יש לדחות דילמא שאני קונם דאין דעתו של אדם לאסור אלא בנותן טעם כדקתני רישא התם הנודר מן היין מותר בתבשיל שיש בו טעם יין והיינו טעם לפי שלא היה דעתו אלא על היין שהוא בעין ונהי דכי אמר יין אסור טפי דנותן טעם מיהא אסור לפי שדעתו על נתינת טעם אבל בלא טעם אין דעתו כלל. ואין ללמוד מכאן שאר דברים שיש להם מתירים.
ומיהו יש להביא ראיה מן הירושלמי דמסכת שביעית פרק שלש ארצות דקתני התם שהיה רבי שמעון אומר משום רבי יהושע כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו חכמים שיעור מין במינו כל שהוא ושלא במינו בנותן טעם. ומיהו על כרחך יש בירושלמי טעות סופר דקתני בתרה וכל שאין לו מתירין כגון תרומה חלה וערלה וכלאי הכרם נתנו לו חכמים שיעור מין במינו כל שהוא שלא במינו בנותן טעם.
ואם באנו להגיה הירושלמי נוכל להגיה ברישא בין במינו בין שלא במינו בכל שהוא. מיהו גמרת הירושלמי מוכיח דרישא דווקא ובסיפא יש טעות סופר ויש להגיה בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם דפריך התם התיבון הרי שביעית שאין לה מתירין ולא נתנו חכמים שיעור פירוש דתנן התם בסוף פרק כלל גדול אמר בשביעית כל שהוא שביעית אוסרה כל שהו במינה ושלא במינה בנותן טעם.
ומיהו עדיין קשה הא דמפרש התם בעבודה זרה טעם דטבל במשהו במינו משום דכהיתרו כך איסורו תיפוק לי משום שיש לו מתירין. ותירץ רבינו תם דאיצטריך היכא דאין יכול למצוא טבל אחר עד שיהו הפירות מרקיבין דאף על פי שאם היה מוצא היה חשוב יש לו מתירין עכשו שאינו מוצא הוי כדבר שאין לו מתירין כדמשני הכא דלית ליה מעות הראשונות והתם בטורח יכול למצוא פירות שיהיו ראוים לעשר על זה שנתערב כדאשכחן בהקומץ רבה גבי רבי שמעון שזורי שנתערב לו טבל וחולין ואמר לו רבי טרפון לך וקח מן השוק ועשר עליו או לך קח מן הגוי דמטבל גמור אינו יכול לעשר דחייב מדאורייתא וזה שנתערב פטור והוה מן החיוב על הפטור. עד כאן.
ובאיזה מעשר אמרו: כלומר בין פחות משוה פרוטה שהיה מעיקרו פחות משוה פרוטה בין שבא ממעשר הרבה דהשתא מיהא דנתערב ברוב בטל מדאורייתא ואין לו דין מעשר כלל אלא מדרבנן. הרשב"א ז"ל.
ואם איתא לדחזקיה הוה ליה דבר שיש לו מתירין: פירש רש"י ז"ל בשלמא לדידן משכחת לה בשאין בו שוה פרוטה דלאו בר פדייה הוא וכשנטמא דלאו בר אסוקי ומיכליה בירושלים הוא אלא לחזקיה קשיא. ואינו מחוור דאכתי לא הוה משמע לן דאיירי כשנטמא דלקמן הוא דמוקמינן לה בהכי.
לפיכך פירש רבינו תם דלעולם כשלא נטמא וכי תימא אם כן ליסקיה וליכליה והוה ליה דבר שיש לו מתירין ליתא דלא מיקרי מתירין אלא כשהוא יכול להתירו בלא טורח גדול אבל כאן שיש טורח להעלותו פעם תערובתו לאו מתירין מיקרי ונפקא מינה לקערה שנאסרה מחמת בלע שנתערבה בין הקערות דלא קרינן לה דבר שיש לו מתירין אף על פי שיש לו היתר בהגעלה. והא דאקשינן לקמן ונהדר וניעייליה בירושלם דאלמא כל היכא דאפשר למיסק דבר שיש לו מתירין הוא. לא קשיא דהתם משום הכי מקשיה דמדקתני שנכנס לירושלם ויצא משמע דאפילו לא יצא אלא פסיעה אחת ובכהאי גוונא מקשיה ליהדר וליעייליה שהרי אין טורח בהעלאתו.
אי נמי יש לומר דמשום הכי לא חשבינן ליה יש לו מתירין מפני שיכול להעלותו משום דלא מיקרי דבר שיש לו מתירין במידי דמחוסר מעשה אלא במידי דקאי להכי אבל מעשר שני לא קאי להעלותו בירושלים בעינו אלא לפדותו ולהעלות דמיו וכי אקשיה בסמוך ליהדר וליעייליה התם הוא כיון שנכנס שם פעם אחת שוב אין לו פדיון ועל כרחך לאסוקי קאי. הר"ן.
וזה לשון הריטב"א: ואם תאמר בלאו דחזקיה נמי היכי ניחא לדידן דהא אית ליה מתירין לאכלו בירושלם וכי תימא דאיירי בשנטמא וכדפירש רש"י והא מדכתב הא לקמן מכלל דהשתא סבירא ליה דבטהור עסקינן.
ורבינו תם תירץ דכיון דאיכא טורח להעלותו לירושלם לא חשיבא דבר שיש לו מתירין וכו' והביא ראיה לדבריו מהא דאמרינן במסכת שביעית דטבל במינו במשהו ופירשו טעמא משום דכהיתרו כך איסורו ותיפוק לי דהוה ליה דבר שיש לו מתירין אלא ודאי משום דזימנין שאין לו טבל אחר שם כדי לתקנו ויש לו טורח לקנות או להביאו ממקום אחר ולא חשיב דבר שיש לו מתירין. ואין ראיה זו מחוורת דהתם נקט טעמא דכהיתרו כך איסורו כי היכי דתיתי אפילו לרבנן דפליגי עליה דרבי שמעון דסברי דדבר שיש לו מתירין בטיל וכדפריש התם ברוכתא. אבל יש לדון כדברי רבינו תם דכיון דמעשר שאין בו שוה פרוטה אינו תייב להעלותו לירושלם ולא חשיב דבר שיש לו מתירים כיון דאית ביה טורח ולאו להכי קאי. עד כאן.
וניתי מעשר דאית ליה ונצרפינהו: משמע דהך קושיא לאו לחזקיה מקשה לה דלכולי עלמא נמי קשיא ולכולי עלמא פרכינן אעיקר ברייתא. ולי נראה דחזקיה מילי טובא קמשמע לן שאין דרך אדם לצמצם מעותיו ושאותו מותר שבמעות אין דעתו של אדם להתפיסו במעשר אלא חולין הוא בידו ויכול לחלל עליו ושבמעשר חצי פרוטה מצטרף אפילו על מה שנתחלל אבל אנן סהדי שכל מעשר שאין בו שוה פרוטה בשעת הפרשה אינו מתחלל לעולם אי נמי עד שיהא ראוי לבילה ולצרוף ממש וקושיין לחזקיה בלחוד היא. הרמב"ן.
וזה לשון הריטב"א: וליתי מעשר דאית ליה ובצרף. פירוש ויפדה הכל ביחד אותו מעשר שיש לו בעין עם זה שנתערבה בחולין. ואם תאמר ולדידן נמי תיקשי הכי. ויש לומר דלדידן מעשר שאין בו שוה פרוטה אינו בר פדיון כלל ואפילו על ידי צירוף אבל לחזקיה דאמר שיש לו פדיון וחייב לעשות כן על מעות הראשונות כל שכן שיש לו לפדותו בצירוף מעשרותיו והוה ליה דבר שיש לו מתירין. עד כאן.
מהא דאקשיה וניתי מעשר דאית ליה ונצרף משמע דאית ליה מעשר דצריך לפדות: ותמיהא לי דאם כן כי אקשי וניחליה על מעות הראשונות ודחי דלית ליה דלא פריק מיד הוה ליה לאקשויי וניתי השתא וניפרוק והדר ניחליה להאי אמעות הראשונות. ונראה דאלימא ליה לאקשויי צירוף ולומר דאפילו לית ליה אלא פורתא נייתי ונצרף ולבסוף אקשי ליה נייתי מעשר בפרוטה ומחצה והיינו דומיא דחזקיה וכי דחינן דחצי פרוטה לא תפסה מידי ואיסר נמי לא דילמא אתי לאיתויי פרוטות כיון דעשייה ממש בכוונה לחלל עליו תו ליכא לאקשויי ונייתי מעשר טובא וניחליה אפרוטות או על איסרין דכל דמכוון לעשר איכא למיחש. הריטב"א.
דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי: פירוש מעשר שני שאין בו שוה פרוטה מן התורה אינו צריך פדיון ויכול לאכול חוץ לחומה לפי שאין לו כסף וכתיב וצרת הכסף. יש מפרשים משום דמעורב ברוב קרי ליה דרבנן ואם כן אפילו יש בו שוה פרוטה נמי ולקמן קרי ליה דאורייתא. הדר הוה ליה דאורייתא ודרבנן כי זה פחות משוה פרוטה הנשאר כיון שהיה בתחלת הפרשתו שוה פרוטה דאורייתא הוא וזה שלא היה מתחלתו כי אם פחות משוה פרוטה הוא דרבנן וכי מייתי ההיא פחות משוה פרוטה לצרופי בהדי האיך דמערב ומפקריה הוא סבור שהכל מחולל ואוכל אותו שהוא דאורייתא חוץ לחומה קשיא לן דגרסינן במכות פרק אלו הן הלוקין כהן שעלתה בידו תאנה של טבל ואמר תרומתה בעוקצה מעשר ראשון בדרומה מעשר שני בצפונה והיא שנת מעשר שני בירושלם. אכלה לוקה אחת. זר שאכלה לוקה שתים. טעמא דבירושלם הא בגבולין לוקה שלוש כלומר משום זר שאכל תרומה ומשום מעשר ראשון טבל ומשום מעשר שני חוץ לחומה והא הכא דתאנה קאמר והיאך אפשר למעשר של תאנה אחת שיהא בו שוה פרוטה וקאמר שלוקה עליו. ויש לומר שאותה תאנה נמי ממקום חיוב באה שיש לשם טבלים הרבה. והא דלא אקשי הכא ונסקיה לירושלם וניכליה ואמאי בטל בריב משום דכיון דמדאורייתא לאו בר עלייה הוא לא מטרחינן ליה ולקמן דפריך משום דכבר העלהו הכניסו ויצא ולהכי לא אקשי ליה ניהדריה ויכליניה. הראב"ד.
וכתב הריטב"א וזה לשונו: דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי. פירש רש"י שזה המעורב כבר נתבטל מן התורה חד בתרי וכחולין גמורין הן מן התורה. ובדין הוא דמצי תלמודא לשנויי דמיירי דלית ליה מעשר אחרינא אלא דניתא ליה לתרוצי דאפילו אית ליה דאורייתא ודרבנן לא מצרפי. עד כאן.
וניתי איסר דילמא אתי וכו': ואם תאמר אם כן בעלמא היאך מחללין על איסר נגזור דילמא אתי לאיתויי פרוטות. יש לומר דלאו גזרה הוא אלא הכי קאמר כיון דזימנין דאתי לאיתויי פרוטות ניחא להו לרבנן דליבטיל ולא נחמיר עליה כדין דבר שיש לו מתירין כיון דזימנין דנפיק מינה חורבא אבל ודאי לכתחלה מחללין על איסרין ולא גזרינן וכן נראין דברי רש"י.
ומכל מקום איכא למידק דהכא משמע דאין מחללין בפרוטות דהא אמרינן דחצי פרוטה לא תפסה וכיון שכן אי היה מחלל אפרוטות דילמא מייתר במעשרו חצי פרוטה ולא תפסה כיון דאי אפשר לצמצם ונמצא אותו חצי פרוטה נאכל במוץ בלא פדיון ואלו ברלש פרקין משמע בהדיא דמחללין מעשר שני על הפרוטות. ותירץ הרמב"ן ז"ל דהתם הוא שמכוון להתפיס כל הפרוטות כלומר שיהו כולן נתפסות בקדושת מעשר ובכהאי גוונא תפיס כוליה שאין אונאה בחילול אבל כל שהוא מכוון להתפיס חצי פרוטה ושתהא חציה חולין בכהאי גוונא הוא דאמרינן דלא תפסיה. הר"ן.
וזה לשון תלמיד הר"ף: דילמא אתי לאיתויי פרוטות. ואם תאמר אמאי לא גזרינן דילמא אתי לאיתויי פרוטות וכו'. ויש לומר דהקונטרס דקדק בזה דפ"ה דהכי פירושו דילמא אתי לאיתויי פרוטות ומעשר בפרוטה ומחצה ונמצא שוה חצי פריטה נאכל בלא חלול וטוב לנו שיבטל ברוב אבל היכא דלא אפשר למעבד הכי ודאי עבדינה כדפירשתי דמייתי איסר. עד כאן.
וזה לשון הרשב"א: הקשו בתוספות אם כן היאך מחללין על פרוטות כדאמרינן בריש פירקין וכו'. ואם תאמר שאין גזירה זו אלא במי שיש לו מעשר בפרוטה ומחצה שבא לכוון בפדיון אותה מחצה אבל במי שיש לו מעשר הרבה לא אי הכי תיקשי ליה בגמרא וליתי מעשר בשתי פרוטות ומחצה אי נמי בשתי פרוטות וניתי איסר וניחיל עליה ונשאר להם הדבר בקושיא.
אבל הרמב"ן נ"ר תירץ שאין כאן גזרה כלל דלא קאמרינן בגמרא גזרה דילמא אלא דילמא אתי לאיתויי והכי קאמר מעשר זה מבטלים אותו ברוב לפי שאין חכמים מצווים עליו לצרף ולחללו עכשו שמא יבא לידי איסור וכל שאין עומד להתירו לאו דבר שיש לו מתירין מיקרי כדאיתא בפרק הנודר ומיהו לכתחלה נמי מחללין על איסר וסלעים בכל ענין וכן על פרוטות לבדן מחללין לכתחלה אלא שאם היה במעשר שוה פרוטה ומחצה צריך שיכוון להתפיס כל הפרוטות באותו מעשר דבכהאי גוונא שרי דאוזולי במקח וממכר הוא וכולן נתפסות דלא דייקי בגמרא אלא במכוון שתהא פרוטות חציה נתפסה וחציה חולין להתפיס עליה וכדחזקיה דקאמר מחללין על מעות הראשונות דאלמא המותר חולין בידו ולא אתפסיה במעשר הא במתפיס שתי פרוטות למעשר שוה פרוטה ומחצה לדעת שיהיו כולן מעשר כולן נתפסות שאין אונאה בחילול. עד כאן לשון הרב נ"ר.
ולא ירדתי לסוף פירושו דאכתי לחזקיה מאי איכא למימר ואליבא דידיה הוא דשקלינן וטרינן ולדידיה מאי איכא למימר ואי איהו לא סבירא ליה הכי אלא מחללין אפילו לחצי פרוטות אמאי בטל ברוב. ועוד דחצי פרוטה לא תפסה מידי דקאמר מדינא קאמר משמע ולא משום דמשייר חציה לחולין. וצריך עיון לענין הא דחזקיה. תמיה לי אמאי לא תסייעיה ממתניתין דקא מייתי לקמן בסמוך דקתני מעשר שני שאין בו שוה פרוטה דיו שיאמר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונים. עד כאן לשון הרשב"א.
וזה לשון הריטב"א: ואם תאמר והא אשכחן בעלמא דאדם מחלל מעשרותיו על פרוטות כדתנן הפורט וכו'. ויש לומר שאם יש לו מעשר במאה פרוטות ותצי פרוטה יביא צ"ט פרוטות ואיסר ואותה פרוטה וחצי מתפסי בחדא על האיסר. וכי תימא דנגזור דילמא אתי לאתויי פרוטות יש לומר דכי גזרינן הני מילי במעשר זה המעורב שאין פדיונו אלא מדרבנן ואין אנו רוצים להחמיר בדינו לעשותו דבר שיש לו מתירין כיון דאית ליה שום גזירה אבל במעשרות דעלמא שפדיונן מדאורייתא וזימנין דלא מזדמני ליה איסרין לפדותו עליהם לא גזרינן פרוטות לחוד כן תירצו בתוספות ונכון הוא והא ודאי כיון שטורח להביא איסר עם הפרוטות היא המוכחת דלא אתי לאחלופי לחלל עם פרוטות לחוד.
ורבינו הגדול הרמב"ן כתב דקושיא מעיקרא ליתא דאנן לא אמרינן הכא דחצי פרוטה לא תפסה בפרוטה אלא מפני שבא להתפיסה בחציה בלבד כדי שיהא העודף לפדות עליו מעשר המעורב אליבא דחזקיה אבל בעלמא שבא להתפיס חצי שוה פרוטה העודף במעשרותיו על פרוטה הא ודאי שפיר תפסה כיון שהמעשר שהוא מביא לפדות דרך כלל יש בו שוה פרוטה מה שאין כן במעשר שאין בו שוה פרוטה בתחלתו דההוא ודאי אפילו לחזקיה לא תפיס בתחלה לא באיסר ולא בפרוטה ולא בשום מטבע. עד כאן.
וזה לשון הרא"ש: ותימא מתניתין דמייתי לעיל הפורט סלע וכו'. היאך חלל מתחלה על הפרוטות הא אמרינן לעיל לפי שאי אפשר לו לאדם לצמצם וכו' ככתוב בתוספות. מיהו אהך גזרה דבסמוך יש לתמוה היכי דמי אי גזרינן שלא יחלל מעשר שוה פרוטה ומחצה על איסר דילמא אתי לאיתויי פרוטות אם כן לא יהיה לו עוד פדיון למעשר שני דלעולם נגזור הכי וכי תימא דלא גזרינן אלא היכא דבא לעשות תקנה למעשר זה שנתערב מה טעם יהיה לדבר זה.
ונראה לי דאינו כן דהא דאמרינן לעיל לפי שאי אפשר לאדם לצמצם את מעותיו לאו שלא יוכל לצמצם כלל קאמר אלא אי אפשר לצמצם לשער ערך הכרי של מעשר בצמצום בלא טורח ואין אדם רוצה לטרוח ומשער מאומד ומוסיף מעות אבל היכא שהוא מחלל על הפרוטות הוא יכול לשער שיהא המעשר כשיעור הפרוטות ודי בשיעורו כי לא נתנה תורה למלאכי השרת.
וה"ר שלמה מטריו"ש תירץ דבמילי דרבנן אמרינן כל שעתא לקולא בפרק הקומץ רבה לא חיישינן דילמא אתי לאיתויי ודאי כי היכי דתיהוי ליה תקנתא אבל הכא חיישינן דילמא אתי לאיתויי ודאי כי היכי דלא להוי דבר שיש לו מתירין וליבטל ברוב ולהכי נמי קאמר בשלהי עבודה זרה טעמא דטבל לא בטיל משום דכהיתרו כך איסורו דלא סגי ליה בטעמא דפריש בנדרים משום דיש לו מתירים דיכול ליקח מן השוק דמהאי טעמא לא הוי דבר שיש לו מתירין וחיישינן דילמא אתי לאיתויי ודאי ולא צריכינן לכל שינויי דחיקי שפירש רבינו תם לשנויי אמאי לא צריכינן לטעמא דכהיתרו כך איסורו. וניחא נמי הכא מה שגמגמו בתוספות אמאי גזרינן הכא דילמא מייתי פרוטות מעלמא דאיכא למימר דדוקא הכא גזרינן כדי שלא יהיה לו מתירין וליבטיל ברובא וכן ניחא לקמן דהכא לא פליג בין נפלו מחיצות ללא נפלו. ובסוף פרק חלק מסיק אמילתא אחריתי כי גזרו רבנן היכא דאיתנהו למחיצות וכו' דהכא דוקא אמרינן לא פלוג כי היכי דלא להוי דבר שיש לו מתירין.
וזה לשון תוספות שאנץ: ומיהו אהך גזרה דבסמוך גופה יש לתמוה היכי דמי דגזרינן ושלא יחלל מעשר בשוה פרוטה ומחצה על איסר דילמא אתא לאיתויי פרוטות אם כן לא יהא עוד פדיון למעשר שני דלעולם נגזור לזה וכי תימא הכי נמי דווקא בשיש מעשר שוה מאה פרוטות ומחצה אין יכול לחללו על סלעים ואיסרים דילמא אתי לאיתויי פרוטות אם כן לא יהא עוד פדיון למעשר שני דלעולם נגזור ולא יתחלל אותו שוה חצי פרוטה העודף דחצי פרוטה לא תפסה ונמצא אוכל שוה חצי פרוטה של מעשר חוץ לירושלים בלא פדיון אלא מה יעשה יחלל השוה מאה פרוטות על סלעים ואיסרים ויוותר דמי שרגילים לעשות שאין אדם מצמצם מעותיו ואחר כך יחלל אותו חצי פרוטה היתרה על מעות הראשונות הללו כדקאמר חזקיה מעשר שני שאין שוה פרוטה אומר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות זו היא תימה גדול לומר כן דמה לי בענין זה מה לי מחל בתחילתו הכל בבת אחת אלא ודאי לא גזרינן דאם כן אין תקנה עוד למעשר בפדיון ואם כן הרי גזרינן נמי הכא.
וכי תימא דשייך לגזור טפי בשבא לחלל מעשר בפרוטה ומחצה דאדם שיש לו רוב מעשר אין לחשב חצי פרוטה העודף בשביל כך והוא הדין לענין חילול ואפילו מייתי פרוטות אין לחוש לאיסור דאורייתא אכתי תיקשי ליה הכא דנייתי מעשר בשתי פרוטות ונחיל על איסר דאפילו מייתי פרוטות אין כאן למעשר דאורייתא וכי תימא דילמא אתי לאיתויי מעשר בפרוטה ומחצה ויחלל על פרוטות חדא דזה דומה גזרה לגזרה ועוד אין גזרה זו מפורשת בתלמוד. ומיהו מצינו למימר דכולה חדא גזרה היא ולא חשש להאריך לפרש כל זה. אבל אכתי קשה דאם כן מעשר שוה ב' פרוטות או ג' לא יהיה לו עוד תקנה להתחלל מטעם זה אם לא נאמר דאין שייך לגזור בו אלא דווקא היכא דבא לעשות מעשר זה שנתערב ומח טעם יהיה בדבר. עד כאן.
בשנטמא: הוה מצי למפרך מאי איריא יצא אלא דאידך פירכא עדיפא ליה. ולקמן דאוקמא כרבי יהודה ולא הוה ליה שום פירכא הדר פריך מאי איריא יצא שנאמר כי לא תוכל שאתו. ואם תאמר והא קרא חוץ לירושלים כתיב כי ירחק ממך המקום. הריטב"א.
דנפיל מחיצות: ואם תאמר והא אמרינן בפרק שני דשבועות דאוכלין קדשים קלים ומעשר שני אף על פי שאין חומה דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה וכו' וכן משמע נמי בפרק אלו הן הלוקין דלמאן דאמר קדשה מעלה אדם בזמן הזה במעשר שני ואוכלן בירושלים. ויש לומר דהכא כמאן דאמר לא קדשה לעתיד לבא ואף על גב דכל זמן שבית המקדש קיים דמסתבר דכל הקדשות קיימות אפילו למאן דאמר לא קדשה לעתיד לבא כמו למאן דאמר קדשה לאחר חורבן יש לפרש דנפיל מחיצה כגון דחרב הבית. אלא אההיא דחלק קשה טפי דמסיק לה גבי מעשר שני של עיר הנדחת ואי דחרב הבית הא אין דנין דיני נפשות אם לא נגמר מקמי הכי. עד כאן משאנץ.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה