חידושי הרשב"א על הש"ס/בבא מציעא/פרק ב

על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כא עמוד א

אלו מציאות שלו: האי דקא מני ואזיל, לאו דוקא אלו בלחוד, אלא כל דבר שאין בו סימן, ונקט אלו, לאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, לאשמועינן דאפילו הכי הרי הן של מוצא מיד, משום דחשיבי או יקירי מידע ידע, כדאיתא בגמ' (ע"ב), ולרבא, לאשמועינן מתוך יתורא דכל הני דמני ואזיל, או מתוך משמע[ות] דחדא מינייהו, דיאוש שלא מדעת הוי יאוש.

גמ': היכי דמי, אי דרך נפילה אפילו טובא נמי, אי דרך הנחה אפילו בציר מהכי נמי לא: איכא למידק, אם כן מאי תבעי ליה מעיקרא כמה. יש לומר, דהאי כמה מדברי ר' יצחק הוא, וכאלו אמר ר' יצחק כמה קב בארבע אמות, ומשום הכי אקשו עליה היכי דמי. ויש כיוצא בזו לקמן (ל, ב ) גבי מצא חמור או פרה רועין בדרך אין זו אבדה, ובעינן בגמרא לעולם, ואמר רב יהודה ג' ימים, והדר אקשינן היכי דמי, וכיון דאקשי ליה היכי דמי, אמאי בעי מעיקרא ולעולם, אלא דרב יהודה דאמר ליה. ואחרת בפרק לא יחפור (ב"ב כ, ב) הכא במאי עסקינן מן הצד [וכמה א"ר ייבא וכו'] כמלוא רחב חלון וכו', והא אנן ארבע אמות תנן. ואחרת כיוצא באלו בפרק קמא דחגיגה (ד, א), עבדים מנא לן, אמר רב הונא דאמר קרא וכו', והדר פריך למה לי קרא וכו'.

אמר רב עוקבא בר חמא במכנשתא דבי דרי עסקינן: איכא למידק, למה ליה לרב יצחק לאוקומה במכנשתא דבי דרי ובקב בארבע אמות דוקא, לוקמה במציאה דעלמא ודרך נפילה ואפילו טובא נמי. ויש מי שאומר דאצטריכא ליה, משום דסבירא ליה כאביי דהלכתא כותיה דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, והילכך מתניתין לאו במציאה דעלמא, אלא במכנשתא דבי דרי דוקא דאבדה מדעת היא, ותדע לך, מדאקשינן מינה לאביי (ע"ב), ולא אשכחינן ליה פתרי אלא במכנשתא דבי דרי.

ואם תאמר אם כן מאי קא מקשה להדיא היכי דמי אי דרך נפילה אפילו טובא נמי. יש לומר, דמאן דמקשה הכין הוה סבירא ליה [כרבא, ואמר ליה רב עוקבא דדוקא במכנשתא דבי דרי, ועל כרחך משום דיאוש שלא] מדעת לא הוי יאוש. ואינו מחוור בעיני, דכיון דקיימא לן כאביי, היכי מקשו בגמרא להדיא מסברא דרבא, דהא קושיא לישנא דגמרא היא, ואליבא דהילכתא אתמרא.

ויש לי לומר דלטעמיה קאמר ליה דסלקא דעתיה כיון דאוקימנא בקב בארבע אמות, משמע דמשום שנתפזרו לו הוא, וכדרבא סבירא ליה, ומשום הכי אקשו ליה דרך נפילה אפילו טובא, דאי דרך הנחה אפילו בציר מהכי נמי לא. ויש לומר עוד, דרב יצחק לאשמועינן דינא דמכנשתא דבי דרי קא אתא, ולומר דמשנתנו בכל אבדה קא מיירי, ואפילו באבדה מדעת, דהיינו מכנשתא דבי דרי, וכשאין בה יותר מקב בארבע אמות. ומיהו בעלמא, אי דרך נפילה אפילו טובא נמי, משום דכיון דיקירי מידע ידע, והא דאוקי לה לקמן אליבא דאביי במכנשתא, היינו מקמי דידעינן ההוא טעמא דיקירי, הא בתר דאצטרכינן לתרוצי בעגולי דבלה דמשום דיקירי מידע ידע, אף מצא פירות מפוזרין נמי לא אצטרכינן לאוקומה דוקא במכנשתא, אלא אפילו בעלמא נמי, וכן נראה דעת הרי"ף ז"ל, שכתב בהלכותיו קושיא זו דהיכי דמי אי דרך נפילה אפילו טובא נמי, ואי לא כפירוש זה, למה כתב כן, והלא אינה אלא כדעת רבא, ואנן קיימא לן כאביי, ובזה נתכוונו דברי הרב ז"ל.

[חצי] קב בשתי אמות מהו: נראה דשתי אמות באורך ארבע אמות קאמר, דהוה להו פלגא דארבע אמות על ארבע אמות, דאילו שתי אמות על שתי אמות אינו אלא ריבעא. וכן נמי קבים בשמונה אמות, לאו שמונה על שמונה קאמר אלא שמונה על ארבע.

קב שומשמי בארבע אמות מהו וכו'. קב תמרי מהו וכו': תמיה לי כל הני למה לי, הא עיקר בעיא כולהו אינו אלא אי טעמא משום דנפיש טרחיה או משום דלא חשיב, ואי פשטת חדא מינייהו אפשיטו להו כולהו, וכרוכלא לבעי וליזיל. ויש לומר, דלאו כולהו בחד בי מדרשא אתמרן, אלא כל חד וחד בעי חדא מינייהו בי מדרשיה, ואתא רב אשי וסדר כולהו הכא, והרבה כיוצא בהן בגמ'. ואי נמי, אפשר דאיכא קצת טעמא בחדא דליכא באידך, ואפילו תמצא לומר דטעמא משום דלא חשיבי וקב שומשמי חשיבי, אפילו הכי כיון דאיכא טרחא יתרה אפוקרי מפקר להו, או דלמא כולה מלתא בחשיבותא תליא, וכיון דחשיבי אף על גב דאיכא טרחא יתירה לא מפקר להו, וקב תמרי ורמוני אף על גב דלא חשיבי, כיון דליכא טרחא אלא מעט, לא מפקר להו, או דלמא, כולה בחשיבותא תליא, וכיון דלא חשיבי אפילו ליכא אלא טרחא זוטרתי מפקר להו.

דף כא עמוד ב

זוטו של ים ושלוליתו של נהר [אע"ג] דאית בה סימן רחמנא אפקריה: מסתברא דהפקר גמור הוא, ואפילו מרדף אחריהם, ואפילו אמר בפירוש לא מיאשנא, אפילו הכי שריא דרחמנא אפקריה. ואף על גב דאמר לקמן (כד, ב) ההוא גברא דאשכח ד' זוזי דציירי בסדינא ושדו בנהר בירן, אתא לקמיה דרב אמר ליה זיל אכריז, והא זוטו של ים הוא, ושנינן, שאני נהר בירן דישראל כרו ליה וישראל סכרי ליה, כיון דישראל סכרי ליה אימור מישראל נפיל, כיון דישראל כרו ליה לא מיאשי, דאלמא זוטו של ים משום יאוש בעלים הוא. לא היא, דהכי קאמר לית ליה ליאושי. ונוסחאי דוקני לא גרסי ליה, אלא הכי גרסי, שאני נהר בירן דישראל סכרי ליה וישראל כרו ליה, ותו לא, כלומר, וכיון שכן, אינה אבודה ממנו ומכל אדם, והילכך בכי הא לא אפקר רחמנא. והא נמי דאמרינן לקמן (כו, ב), אמר רבא האי מאן דחזייה לחבריה דנפל מיניה זוזא בחלתא, ואשכחיה ושקליה לא מחייב לאהדורי, ואף על גב דאייתי ארבלא וקא מארבל, הכי קאמר כי היכי דנפל מינאי נפיל מאיניש אחרינא ומשכחנא, דאלמא אילו אמר בהדיא על דידי מהדרנא ולא אייאשי מיניה, חייב לאהדורי, ואף על גב דחלתא כזוטו של ים הוא, לא היא, דחלתא ודאי סתמיה כזוטו של ים הוא, ומשום הכי לא מחייב לאהדוריה, אבל לאו כזוטו של ים הוא לגמרי, משום דהא אפשר לארבולי וזמנין דמשכח ליה, והילכך כל היכא דשמעינן דלא אייאש, לא הוה ליה כזוטו של ים, ומחייב לאהדורי, אבל זוטו של ים, אבודה היא לגמרי, ומשעת נפילתו הויא הפקר גמור, כך נראה לי.

תא שמע המוצא מעות בבתי כנסיות וכו': ואף על גב דהני בצרורין, כדאוקימנא בפרקין לקמן (כד, א) דאי מפוזרין מה לי רבים מצויים שם, ואמר לעיל דבדבר שיש בו סימן לכולי עלמא לא פליגי דלא הוי יאוש ואף על גב דשמעינן דאיאש לבסוף, אפילו הכי שפיר קא מקשה הכא מינה, דהכא כיון שרבים מצויין שם, לכי ידע ודאי מיאש, והוה ליה כדבר שאין בו סימן, אבל דבר שיש בו סימן ובמקום שאין הרבים מצויין שם, לכי ידע לא עביד ליאושי, דמימר אמר איניש מעליא משכח ומהדר ליה לי, ואף על גב דשמעיניה דאיאש לבסוף, השתא הוא דאיאש.

ופטורות מן המעשר: דסתמא עדין לא באו לידי גורן, ואף על גב דעביד בהו גורן לבסוף, פטורות לעולם, משום דמן ההפקר זוכה בהן, והפקר פטור מן המעשר.

בזתים ובחרובין אסורין: אלמא אף על גב דלית בהו סימן אסורין. אלמא אף על גב דלית בהו סימן אסורין, וקא סלקא דעתין השתא, דלא עבידי דנתרי, ותאנה עבידא, והלכך תאנה יאושי מיאש מינה מעיקרא, וזתים וחרובין דלא ידע דאיאש, אסורין משום גזל, ופרקינן, דזיתים וחרובין נמי עבידי דנתרי, ולכולי עלמא איכא יאוש, אלא משום דחזותו מוכיח עליו. וקושטא קא מתרץ, דר' אבהו דמקמי דרבא טובא, לא משני לפרקה אליבא דרבא.

תאנה עם נפילתה נמאסת: קשה לי, אם כן מאי נוטה לדרך דקאמר, אפילו בתוך הגנה נמי. ויש לומר דהכי קאמר, כיון דידע דנתרא ונמאסת עם נפילתה, אף הוא מיאש מינה, דאמר מאן דמשכח לה לא מהדר לה, ואף על גב דחזותה מוכיח עליה, דמימר אמר דבעלים מיאשי מינה. אבל כשהוא בתוך גנתו, לא מיאש מינה, דמאן עייל לתמן.

דף כב עמוד א

וכן ירדן שנטל מזה [ונתן] לזה: פירש רש"י: שטף נהר קוריו ועציו, והוא הדין לשאר נהרות, ותנא על יד הירדן היה יושב. אבל בירושלמי (חלה פ"ד ה"ד) פירשוה לענין קדושת הארץ, שהירדן היה מפסיק בין ארץ ישראל לארץ העמים ואחד מן הגבולות הוא הירדן, כדכתיב (דברים ג, יז) והירדן וגבול, ומשום הכי קאמר הכא, שאלו נטל הירדן מארץ העמים והרחיב בגבול הארץ, הוי מה שנתן והרחיב לארץ ישראל בקדושת הארץ, ואם נמשך אצל הארץ ונתן לארץ העמים, על חוצה לארץ יחשב, שהכתוב תלה גבול הארץ בירדן, כדכתיב והירדן וגבול. והשתא ירדן דנקט דוקא, וכן מוכיח בפרק בתרא (דערכין) [בכורות] (נה, א) דר' אמי אמר התם דירדן והוא הדין לשאר נהרות, ואקשו עליה אי הכי ליתני נהר, ולפי זה לא גרסינן לקמן בשלמא גזלן וירדן, אלא הכי גרסינן בשלמא גזלן דהא קא חזו ליה, דירדן לאו מהאי עניינא הוא כלל.

הכי גריס רש"י ז"ל: שטף נהר קוריו ואבניו והניחן ברשות חברו הרי אלו שלו מפני שנתיאשו הבעלים: הא סתמא לא, ופירש הוא ז"ל, דכל שטיפת נהר יש לה קול, והלכך סתמא שמעו הבעלים, ולפיכך הרי הן של מוצאן, הא סתמא לא, כלומר, הא בשאר אבדות דעלמא דאין להן קול, אף על פי שאין להן סימן ולכי ידעי הבעלים מתיאשין, אפילו הכי כל שלא שמעו אינו של מוצאן וקשיא לרבא. ופרקינן הכא במאי עסקינן ביכול להציל, ודכותה ממעט בשאר אבדות, ומאי נינהו כשיש בהן סימן, וכשיש בהן סימן כולי עלמא מודו, הדר אקשינן מדתני סיפא אם היו הבעלים מרדפים אחריהם חייב להחזיר, ואי ביכולין להציל מאי אריא מרדפין אפילו אין מרדפין נמי עד דשמעינן ליה דמיאש, ופרקינן ביכולין להציל על ידי הדחק, וכל שאינו מרדף ודאי יאושי מיאש.

ואינו מחוור, [דאם כן] כי אוקימנא ביכולין להציל ואקשינן ליה מסיפא דאם היו הבעלים מרדפין, למה ליה לאהדורי למפרך מסיפא, רישא גופה קשיא, והכי הוה ליה למפרך, אי ביכולין להציל אמאי הרי אלו שלו דלמא לא מיאש, וכי תימא כיון דאינו יכול להציל נתיאש, אם כן סיפא נמי לא קשיא. אלא הכי גרסינן אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו, נתיאשו אין סתמא לא. וקא סלקא דעתיה דנתיאשו היינו דשמעו הבעלים, דמסתמא כיון דשמעו נתיאשו, דדבר שאין בו סימן הוא והן אינן יכולין להציל עד שיחסרו המים ויניחם במקום (אחד) [אחר], ואין הבעלים יכולין ליתן להם סימן. הא סתמא, כלומר, שלא שמעו או שהיו הבעלים במקום אחר, לא, ואף על פי שיתיאשו בודאי לכשידעו וקשיא לרבא. ופריק הכא במאי עסקינן ביכולין להציל בהדיא קאמר, כגון, שמוליכין אותן המים סמוך לשפת הנהר ממש, ומאי נתיאשו הבעלים דקתני, כשנתיאשו ממש. ואקשינן, אי הכי אימא סיפא אם היו הבעלים מרדפין אחריהם וכו', ואי ביכולין להציל אפילו אין מרדפין נמי עד שנתיאשו בפירוש. והדר אוקימנא ביכולין להציל על ידי הדחק, ומאי אם נתיאשו הבלעים דקתני, ששמעו ששטפם נהר ולא רדפו אחריהן, וסיפא דברייתא פירושא דרישא הוא. כך (פירשה) [פירשוה הרב אב"ד ו]הראב"ד ז"ל, וכן הגרסא בפירוש רבנו חננאל וכן שנו אותה בתוספתא ב"ק (פ"י הי"ב) בהאי לישנא, שטף נהר וכו', אם הרגישו הבעלים הרי אלו שלו, אם היו הבעלים מרדפים אחריהן או שהיו במקום אחר הרי אלו של בעלים.

ומיהו איכא למידק, דהיינו זוטו של ים ושלוליתו של נהר, דרחמנא אפקריה ואף על גב דלא אייאש מיניה. יש לומר, דשלוליתו של נהר שאמרו, היינו כשהוא הולך באמצע הנהר וחריפותו, דהשתא אינו יכול להציל כלל, וכשהוא מציל מעשה נס הוא, ואבודה ממנו ומכל אדם היא, אבל כאן שהולך סמוך לשפתו של נהר בענין שיכול להציל על ידי הדחק, הלכך לא חשבינן לה כאבודה לגמרי, וצריכה יאוש.

ואכתי קשה לי דמדאוקימנא ביכולין להציל, והדר אקשינן אי הכי מאי שנא מרדפין אפילו אין מרדפין נמי, ואוקימנא ביכולים להציל על ידי הדחק, אלמא משמע דלדעת המקשה כשאינו יכול להציל אפילו על ידי הדחק היא, ואם כן לדידיה היכא ניחא, והא זוטו של ים ושלוליתו של נהר היא, דכולי עלמא אפילו שלא מדעת הוי יאוש דרחמנא אפקריה. ויש לומר, דאין הכי נמי, דהוה מצי לאקשויי ליה ולדידך מי ניחא, אלא דפעמים הרבה יכול להקשות כן ואינו מקשה. אי נמי יש לומר, שהמקשה היה סבור דהכא כשאינו יכול להציל עכשיו כלל עד שיחסרו המים ויניחום באחד מן המקומות, ומיהו אין אבודים מכל אדם, שלבסוף ליבשה יטילום, אבל שלוליתו של נהר לא יטיל אותם לעולם ליבשה, שבאמצעיתן הם הולכים ולא יחסרו שם המים לעולם, והרי הן אבודין ממנו ומכל אדם.

ואמאי והא בעידנא דתרם הא לא הוה ידע: כלומר וקשיא לאביי.ואם תאמר, ואמאי קשיא לאביי טפי מרבא, דהא תרומת יפות אף על גב דאמר לבסוף כלך אצל יפות ואף על גב שנמצאו יפות מהן, הרי הוא כאבדה שיש בה סימן, דאף על גב דשמעינן ליה לבסוף דנתיאש, אינה שלו דכי אתא לידיה באסורא אתא לידיה. ואיכא למימר דלרבא לא קשיא, דכיון דגורן למתרם קאי, ואין בעלי בתים עשויים להקפיד בתרומת היפות, סתמא דמילתא דלכי ידע מינח [ניחא] ליה, הילכך הוה ליה כיאוש שלא מדעת בדבר שאין בו סימן, דלכי ידע ודאי מיא.

אמימר ורב אשי אכול: הקשה הרמב"ן ז"ל אמאי אכלי, והתנן בפרק הגוזל בתרא (ב"ק קיח, ב), אין לוקחין משומרי פירות עצים ופירות. ותירץ דבאריס דאית ליה חולקא בפירי שרי כדאמר התם (קיט, א), ורבא זבין שבישתא מאריסא, ותניא התם כותיה. ואם תאמר אם כן מר זוטרא אמאי לא אכיל, יש לומר דסבירא ליה דשבישתא דוקא דתלושין והגיעו ליחלק, ויש לתלות דמחלקו הן, אבל פירות מחוברין לא.

דף כב עמוד ב

ואסורא דומיא דהיתירא מה היתירא לא שנא יש בה סימן שריא אף איסורא לא שנא: כך היא הגרסא ברוב הספרים, ואף רש"י ז"ל כתבה, והראב"ד [והרב אב"ד] ז"ל כתב הא תיובתא לא נהירא לי, ואיברא דלישנא לא נהירא ויש בו גמגומים. אבל ה"ר זרחיה ז"ל דחק, דלאו דוקיא דגמרא היא, אלא מימריה דר' יוחנן גופיה היא, ור' יוחנן גופיה אמרה בפירוש במסקנא דמימריה, ומינה קא מותבינן, דבהדיא אמר דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש.

וספרי דוקני לא גרסי ליה, אלא הכי גרסי, מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצאתה זו שאבודה ממנו ומכל אדם תיובתא דרבא. והכי פירושו, מדאצטריך רחמנא למשרי אבודה ממנו ומכל אדם מדכתב ממנו, ואבודה מכל אדם על כרחין יש בה יאוש בעלים, ודכותה אסר כשאינה אבודה אלא ממנו ומצויה אצל כל אדם, שמע מינה דעל כרחין אף על גב דאיכא יאוש לכי ידע, כיון דהשתא לא ידע ולא איאש, לא הוי יאוש.

ואכתי קשה לי קצת, דדלמא הכי קאמר רחמנא אבודה ממנו ומכל אדם מותרת בכל ענין, ואפילו מרדפין אחריה ואומרים שאינן מתיאשין, הא אבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם אם לא נתיאש ומרדף אחריה אסורה. וניחא לי דמאשר תאבד ממנו קא דייק, דהכי קאמר רחמנא, כל שבשעת אבדה ממש, כלומר בין ידע בין לא ידע אינה אבודה אלא ממנו בלבד ומצויה לך אסורה, יצאתה אבודה ממנו ומכל אדם בלבד, שהיא מותרת משעת אבדה כלומר בין ידע בין לא ידע, אלמא מדלא אשכח היתרא לגמרי משעת אבדה אלא באבודה ממנו ומכל אדם, שמע מינה דמצויה אצל אחרים אף על פי שאבודה ממנו והיכי דמי דלית ביה סימן, [אסורה], כך נראה לי.

והשתא דאיתותב רבא הני תמרי דזיקא היכי אכלינן להו: הקשה רש"י ז"ל דבלא רבא נמי קשיא, דהא מודה רבא בכל דבר דחזותו מוכיח עליו כדאמרינן לעיל (כא, ב) ותירץ הוא ז"ל, דאין הכי נמי, ולא נקט הכי אלא להרבות בחומר איסורן. ואינו מחוור כל הצורך, דאי קסבר האי מקשה דתמרי עבידי דנתרי, אם כן אי איכא יאוש, מדעת הוא, ובין לרבא בין לאביי שריין, ואי משום דחזותן מוכיח עליהן וליכא יאוש, בין לרבא בין לאביי אסירי, וליכא חומרא לאביי טפי מלרבא, ואפילו קסבר דלא עבידי דנתרי, בין לרבא בין לאביי אסירי משום דחזותן מוכיח עליהן, וליכא חומרא לרבא טפי מדאביי, דבדבר שיש בו סימן שניהם שוין בו.

ויש לפרש, דתמרי דזיקא כלומר, שהרוח משליך אותן למרחוק ואין חזותן מוכיח עליהן, [ובהנהו] בלחוד הוא דקא מבעיא ליה, וקא סלקא דעתיה דתמרי לא עבידי דנתרי, ואלו לרבא כיון דלכי ידע מיאש מהשתא הוי יאוש, אבל השתא דאתותב רבא היכי אכלינן להו, והא לא ידע ויאוש שלא מדעת היא. ופרקינן כיון דאיכא שקצים ורמשים דאכלי להו, מעיקרא יאושי מיאש, כלומר שהשקצים עולים ומכים בשרשי התמרים והם מתיבשים והן קלים בפני הרוח והרוח מפזרתן למרחוק עד שאין חזותן מוכחת עליהן והילכך מעיקרא יאושי מיאש מינייהו. הדר בעי כרכתא מאי, כלומר אותן האילנות שהן מוקפין גדר או קוצים וברקנים שאין שקצים יכולין לעלות שם ולא ידע דנתרי מאי, ואמר ליה אין הכי נמי דאסירי. ולפי גרסא זו ופירושה אין מותר אלא תמרים הנזרקים למרחוק שאין חזותן מוכחת עליהם, אבל הנופלין תחת האילן אסורין.

ויש נוסחאות כיון דאיכא בהמה וכלבים, וכן כתוב בהלכות גדולות, ולפי גרסא זו נראה דהכי קאמר ליה, כיון שהתמרים מתוקים ובהמה וכלבים אוכלים אותן, לא מבעיא דתמרי דזיקא שאין חזותן מוכחת עליהן, אלא אפילו הנופלים מהם מתחת האילן מותרים, דמעיקרא מיאש מינייהו, וזתים וחרובים שאמרו שאסורין מפני שחזותן מוכחת עליהן, היינו דוקא זתים וחרובין שאין בהמה וכלבים אוכלים אותם, אי נמי במקום דליכא בהמה וכלבים, וכדאמרינן לקמן (כג, א) גבי ככרות של בעל הבית, הכא באתרא דלא שכיחי בהמה וכלבים. ולפי פירוש זה, פירוש כרכתא מאי, כלומר, שהאילן בתוך גדרים שאין הבהמה וכלבים יכולים ליכנס שם.

סימן העשוי לידרס לא הוי סימן: הקשה הרמב"ן ז"ל אם כן ציבורי פירות, ושלש מטבעות זה על גב זה (לקמן כד, ב), ולשונות של ארגמן, למה נוטל ומכריז, והרי כל אלו עשויין לידרס. ותירץ הוא ז"ל, דציבורי פירות לרבא, בפירות שאסור לעבור עליהם, וכדמוקי טעמא, בככרות של בעל הבית, ומטבעות נמי מתוך חשיבותן כל שמוצא אותן ראשון נוטלן, מה שאין כן בכריכות ולא בככרות דהרבה בני אדם אין עשויין ליטול אותן ברשות הרבים שאינו כבודן. ולשונות של ארגמן נמי, לפי שהן עצמן סימן שצביעתם סימן ואינו עשוי לידרס.

ונראה לי דאפילו לרבא צריכין אנו (לתקן) [לתרץ] כן, דהא מודה רבא בכל מידי דמינשיף, ובשלמא צבורי פירות לא מינשתפי, אלא ג' מטבעות טפי מנשתפי מכריכות, ומאי מכריז. והיינו נמי דלא אקשי מינייהו רבא לרבה, דאי ניחא ליה טפי מרבה, לא הוה שתיק מלאקשויי מינייהו, אלא מדאקשי ליה מככרות של בעל הבית ופריק טעמא משום דאין מעבירין על האוכלין, תו לא מצי לאקשויי ליה מצבורי פירות, ולשונות של ארגמן נמי, דאין סימנן עשוי לידרס, ומטבעות מתוך חשיבותן, בין לדידיה בין לרבה.

דף כג עמוד א

התם היינו טעמא משום דאין מעבירין על האוכלין: יש מפרשים אסור לעבור ולדרוס עליה. ואינו מחוור, דהא דאין עוברין על האוכלין הוה ליה למימר. ועוד דאמר בערובין (סד, ב) גבי רבן גמליאל שמצא גלוסקין בדרך, וראה נכרי בא כנגדו, אמר ליה מגבאי טול גלוסקין הללו, ואמרינן שמע מינה דאין מעבירין על האוכלין ואם אין דורסין עליהם קאמר, למה ליה לרבן גמליאל [למימר טול גלוסקא], לא ידרוס עליהם ויניח, אלא פירוש אין מעבירין על האוכלים כמו אין מעבירין על המצות, כלומר אין עוברין מעליהם עד שיסלקם.

הא דאקשינן לרבה: והא איכא נכרים והא איכא בהמה וכלבים: תמיה לי, אם אתה חושש למעוטא דנכרים וכלבים, אפילו לרבא נמי קשיא, דהא משום יאוש בעלים נגעו בה, ואם כן אפילו לרבא אמאי נוטל ומכריז, ואי אפשר לפרש דלכולי עלמא מקשה, ופרקינן לכולהו דוקא באתרא דלא שכיחי בהמה וכלבים, ובככרות דוקא משום דנכרים חיישי(נן) לכשפים, דאם כן בכל שאר אבדה באתרא דשכיחי נכרים הרי אלו שלו, ואפילו ברוב ישראל ואפילו מצא שלא בסרטיא ופלטיא גדולה ואפילו לרבנן נמי (עי' לקמן כד, א). ומתוך הדחק יש לי לומר, דלמציאה בתר רבים שדינן לה, אבל לדריסה אפילו למעוט או לבהמה וכלבים חוששין, דהרבה עוברים ודורסים שלא בהשגחה, והילכך לרבה בלחוד הוא דקשיא, אבל לרבא ניחא.

ומיהו אכתי קשה לי לפי גרסא דהלכות גדולות דגרסי לעיל (כב, ב) גבי תמרי דזיקא הואיל ואיכא בהמה וכלבים דאכלי להו יאושי מיאש מינייהו, דאלמא כל היכא דאיכא בהמה וכלבים בעלים מתיאשים, אם כן ככרות אפילו לרבא קשיא, ולדידיה נמי על כרחין באתרא דלא שכיחי בהמה וכלבים מוקמינן ליה. ואיכא למימר לפירוש אותה גרסא, דקושיא דבהמה וכלבים אכולהו פרכינן לה, וטעמא, דבהמה וכלבים אף על פי שהם מעוט מפני שהם תדיר מחפשין אחר האוכל, ואי איכא, אינהו משכחי ליה ובעלים חוששין ומתיאשים, כך נראה לי.

הא דפריק רב זביד משמיה דרבא דכולי עלמא סימן העשוי לידרס הוי [סימן] ומעבירין על האוכלים: לא אצטריך ליה השתא טעמא [ד]מעבירין על האוכלין, אלא משום דרבה לא סלקא ליה אלא דוקא בטעמא דאין מעבירין על האוכלין, נקט נמי ברבא מעבירין על האוכלין. ועוד משום דפרכי דרבא דפריך ליה לרבה מככרות של בעל הבית תליא הא, נקט ליה נמי הכא. ועוד, דכיון דלמאי דסברוה אוקמוה דלכולי עלמא מעבירין על האוכלין, כל מה דאפשר דלא ניפלוג עלייהו לא נפלוג, אבל רבה דלא אפשר ליה בלאו הכין, פליג ואמר דאין מעבירין, כך נראה לי.

כללא דאבדתא כל היכא דאמר ווי ליה לחסרוניה מיאש: בדבר שיש בו סימן, אבל בדבר שאין בו סימן לא בעי עד דאמר, אלא כיון דמשמש ולא [מצא] הוי יאוש.

אבל בדבר שיש בו סימן בין דרך נפילה בין דרך הנחה בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד חייב להכריז: והכי קיימא לן ודלא כרבה דאמר סימן העשוי לידרס לא הוי סימן.

דף כג עמוד ב

הכי גרסינן וכן הוא בכל הספרים: בעו מיניה מרב ששת, משקל הוי סימן, אמר להו תניתוה מצא כלי כסף וכו', ומדמשקל הוי סימן מדה ומנין הוי סימן: ויש מגיהין וגורסין, בעו מיניה מרב ששת מנין הוי סימן, אמר להו תניתוה מצא כלי כסף וכו', ומדמשקל הוי סימן מנין הוי סימן. ולא גרסי מדה, משום דקשיא להו תרתי, דאי משקל בעו מיניה, למה ליה לאסוקי ומדמשקל הוי סימן מנין ומדה הוי סימן ומאן דכר שמייהו, ועוד היכי פשוט מדה מקל וחומר דמשקל, אדרבה משקל עדיפא ממדה, כדאמר לקמן (כח, א) מדת ארכו ומדת רחבו ומדת משקלותיו, ינתן למדת משקלותיו. וליתא, חדא דאין גרסת הספרים מודה להם, ועוד דאי מנין בעו מיניה למה לי דיוקא דהא ברייתא דמשקל, לפשוט להו מברייתא דלקמן (כד, א), דקתני בהדיא במה דברים אמורים כשמצאן אחד אחד אבל מצאן שנים שנים חייב להכריז, אלא ודאי משקל הוא דבעי מיניה, ופשטה להו מברייתא דקתני בהדיא עד שיכוין משקלותיו, וגמרא הוא דהדר ודייק מדמשקל הוי סימן מדה הוי סימן, ובגררא דמדה נקט מניין משום דבעלמא איבעיא, שמע מינה מניין הוי סימן לעיל (כ, ב) גבי מצא תכריך של שטרות, ולקמן (כה, א) גבי ציבורי פירות. ודקשיא להו דמשקל עדיף ממדה, מדאמר לקמן ינתן למדת משקלותיו. לא קשיא, דהתם בבגד שדרכו לימדד ואין דרכו לישקל, הילכך משקל הוי ביה סימן מובהק טפי, אבל כאן דכלי כסף וכלי נחשת שדרכן לישקל ולא לימדד, דהוי מדה סימן מובהק טפי, והכל לפי מה שהוא דבר.

אמר רב ברשום: מסתברא דהכי פירושא, שהבעלים בשעה שהן גפין חביותיהן, רושמין אותן לעולם כל אחד ואחד בסימנו, והילכך רושם דידיה הוי סימן, והיינו דקאמר ברשום ולא קאמר בסתום. וכדאמרינן בעלמא (ע"ז ע, ב) חביות פתוחות אסורות סתומות מותרות. ואקשינן, מכלל דברייתא בפתוח, דאי בסתום כל שסותמין אותו מיד הוא רושם. ואוקימנא במציף, שהמגופה צפה על פיה, כלומר שעדיין לא טח סביבותיה בטיט, עד שטחין אין רושמין. ואביי אוקי, כאן קודם שנפתחו אוצרות, כאן לאחר שנפתחו אוצרות, קודם שנפתחו אוצרות רושם הוי סימן, לפי שעדיין בעלי בתים אינם מוכרים, וסימן דידיה הוי סימן דמיניה נפל, אבל לאחר שנפתחו אוצרות, שבעלי בתים פותחים אוצרותיהן ומוכרים לחנונים אילך ואילך, סימן רשימתו לא הוי סימן דמיניה נפל, דדילמא זו משל חנונים הלוקחים היתה (וכו'), וכדאמרינן לקמן (כה, ב) אין סימן (למפרע) [למטבע], וטעמא משום דהרבה טבועים במטבע אחד ואמרינן לאו האי היא דנפל מיניה, כך נראה לי.

לא צריכא לאהדורי לצורבא מרבנן בטביעות עינא: ואם תאמר, אם כן היכי קתני במתניתין בכל אותן שאין בהן סימן הרי אלו שלו, יכריז משום צורבא מרבנן לאהדורי ליה [בטביעות עינא]. פירש הראב"ד ז"ל: הכרזה זו אינה כשאר ההכרזות, ואין מכריזין אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות מקום שתלמידי חכמים מצויים שם, ואין מכריזין אלא פעמים ושלש. ולפי פירושו, כל אותן שבמשנתנו גם כן עושין להן כן. והרמב"ן ז"ל [תירץ], שלא אמרו כן אלא במוצא במקום שתלמידי חכמים מצויים שם, וכדאמרינן לקמן (כד, ב) בשוקא דרבנן.

בפוריא: פירש רש"י ז"ל: אם שואלים אותו שמשת מטתך. ואינו מחוור, דאפילו קל שבקלים עשוי לשנות בכך, ואין זו רבותא לתלמיד חכם, וגם אין שואלים כן אפילו לקלים, כל שכן לתלמידי חכמים. אלא הכי פירושו, אם שמש מטתו ולא בא לבית המדרש מפני קריו, ושואלין אותו מפני מה לא באת לבית המדרש, לא יאמר בעל קרי הייתי לרצוני, אלא יאמר אנוס הייתי.

דף כד עמוד א

ומודה רבי שמעון בכלים ששבעתן העין: איני יודע מדקאמר מודה, אם נחלקו עליו רבנן אפילו בכלים חדשים שלא שבעתן העין, ור' שמעון בן אלעזר אינו מודה להם באותן ומודה להן באלו, וטעמא דרבנן, משום דצורבא מרבנן אפילו בכלים שלא שבעתן העין מידק דייק ואית ליה טביעות עינא בגויה, או דילמא לא פליגי רבנן עליה, ומאי מודה, לגרמיה, משום דבאידך אמר דאינו חייב להכריז, באלו מודה. ויש כיוצא בהן מודה בריש פרק המגרש (גיטין פג, א), גבי נכנסו ארבעה זקנים להשיב על דברי ר' אלעזר. והראשון נראה לי יותר, דכולה מתניתין פלוגתא היא, וכדדייקינן נמי לעיל (כג, א) לימא כתנאי ר' יהודה אומר כל דבר שיש בו (סימן) [שנוי] חייב להכריז, מכלל דתנא קמא סבר אינו חייב להכריז, ומאי, דילמא לא פליגי רבנן עליה כדלא פליגי על ר' שמעון בן אלעזר.

מפני שהבעלים מתיאשים מהם: יש מפרשים דלא קאי אזוטו של ים ושלוליתו של נהר, דהנך אפילו לא נתיאשו נמי רחמנא אפקריה, כדאמר לעיל (כא, ב) אלא אהנך אחריני קאי. ולי נראה דאין צורך, דטעמא נמי דאפקריה רחמנא, משום דבעלים מתיאשים מהם לעולם, משום דאבודה ממנו ומכל אדם, ומתוך שהוצרך לפרש טעם יאוש באותן אחרים, כלליה נמי בזוטו של ים, דבדידיה נמי שייך בעיקרא דמילתא.

וסרטיא ופלטיא. דנקט ר' שמעון בן אלעזר, נראה ודאי דבדוקא נקט, ומקום שהרבים מצוים שם דאמר, דוגמא דסרטיא ופלטיא קאמר, ולקמן נמי דקתני מצא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובכל מקום שהרבים מצויים שם, דומיא דבתי כנסיות ובתי מדרשות קאמר, הא במקום שהרבים מצויים שם קצת רבים, כגון רשות הרבים דעלמא, אפילו ר' שמעון מודה דחייב להכריז, דאי לא תימא הכי, למה לי דנקט סרטיא ופלטיא ובתי כנסיות ובתי מדרשות, ועוד, דאם כן תקשי לן הלכתא אהלכתא, דקיימא לן, ככללא דכייל רב זביד משמיה דרבא (לעיל כג, א) דדבר שיש בו סימן בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים חייב להכריז, וקיימא לן נמי כר' שמעון בן אלעזר.

וכי תימא דלא קיימא לן כר' שמעון אלא ברוב נכרים, ודרבא ברוב ישראל, זו אינה תורה, דאם כן רבא לא הוה שתיק מינה, וכי תימא דרבא ודאי אפילו ברוב נכרים קאמר, וקיימא לן כותיה ברוב ישראל אבל לא ברוב נכרים, לא היא, חדא דאלו פסק רבא דלא כר' שמעון, כותיה עבדינן. דבתרא הוא. ועוד דהא רבא משמע לקמן דסבירא ליה כר' שמעון, ועוד דאם איתא דר' שמעון אפילו בכל מקום ששלשה מצויים שם דהיינו רבים קאמר. היכי איבעיא להו אי הלכה כר' שמעון אי לא, והיכי שבקינן רבנן ועבדינן כותיה, והיכי שבקינן מתניתין ועבדינן כר' שמעון דברייתא. אלא ודאי (אם) [אף] ר' שמעון נמי לא אמר אלא כעין סרטיא ופלטיא, ומשום דמסתבר טעמיה, איבעיא להו אי הלכה כותיה אי לא, וכענין שאמרו בנדה פרק המפלת (ל, ב), דאמר התם הלכה כחכמים, פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים, ופרקינן מהו דתימא הלכה כר' חנינא משום דמסתבר טעמיה קא משמע לן, ודכותיה אמרינן נמי ביבמות (מו, ב) גבי מל ולא טבל.

והא דאמר הכא אם תימצי לומר ר' שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל, פליגי רבנן עליה אי לא, ברוב ישראל ודאי פליגי, לפי מה שפירשתי לא אפשיטא דפליגי רבנן עליה מדקתני במתניתין בככרות של בעל הבית אפילו ברשות הרבים שהוא חייב להכריז, וכן מאלומות דברייתא (לעיל כב, ב), אלא מגופה דברייתא דר' שמעון בן אלעזר, דקתני מודה רבי שמעון בן אלעזר בכלים ששבעתן העין, מדקתני מודה, שמע מינה דפליגי רבנן עליה אפילו בכלים שלא שבעתן העין, וכולה ברייתא פלוגתא דרבנן היא, וזה סיוע למה שפירשתי למעלה (בד"ה ומודה), דמאי מודה, מודה לרבנן.

השתא דאתית להכי בתי כנסיות נמי דידן דיתבי בהו נכרים: קשה לי אכתי רוב ישראל נינהו, ושמע מינה רבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל אמר. ויש לומר, דכיון דנכרים יתבי בהו תדיר כרבים נינהו (דרבי) [דדרים] מחפשים תדיר ומ[מ]שמשים בכל מה שיש בבית, ואף על גב דאיכא למימר דמרובא דישראל נפיל, בעלים מתיאשים, דמימר אמרי נכרים דיתבי התם משכחי, דרוב ישראל הנכנסין והיוצאין שם דרך הלוכן ודרך כניסתן אינן מחפשין, ואינו מצוי כל כך שימצאו כמו [אלו] שבבית. ויתבי בהו נכרים גרסינן, ולא גרסינן דשכיחי בהו נכרים, וכן הגירסא ברוב הספרים, ואף על פי שמצאתי קצתן שכתוב בהן דשכיחי נכרים.

דף כד עמוד ב

ובא ישראל ונתן סימן מותרת בשתיה למוצאה: יש מי שפירש, דוקא בדאית בה חותם בתוך חותם. ואין דבריו נכונים כלל, דמפקיד או משלח ביד נכרי או ישראל חשוד, הוא דבעינן חותם [בתוך חותם] דמרתתי, וכשמחליפין או נוגעין חוזרין וחותמין. אבל במציאה, אם איתא דאשכחא ונגע ביין, למה טרח וסתם, והרי זו כבולשת שנכנסה לעיר בשעת שלום דחביות פתוחות אסורות סתומות מותרות (ע"ז ע, ב), כך נראה לי.

ומאחר דאסירא בהנאה מאי מותרת משום מציאה. ופריק רב אשי לקנקנה: קשה לי, ולימא מאי מותרת משום מציאה, לכשיבוא ישראל ויתן סימניה. וליתא, דכשהיא אסורה בהנאה, דהיינו קודם שנתן ישראל סימניה קאמר שהיא מותרת משום מציאה, דלבתר הכי קתני בא ישראל ונתן סימניה מותרת בשתיה.

מצא כאן ארנקי מהו, הרי הוא שלו. בא ישראל ונתן סימניה מהו, חייב להחזיר, אמר ליה תרתי: קשיא לי, כיון דתרתי דסתרן אהדדי נינהו, כי אמר ליה הרי הוא שלו, מאי קא מהדר ובעא מיניה בא ישראל ונתן סימניה מהו, לפשוט לגרמיה דאינו חייב להחזיר. ואי לא גרסינן בא ישראל ונתן סימניה מהו ניחא, דדילמא כולה מדברי מר שמואל הראשונים הוא, דרב יהודה בעא מיניה מצא כאן ארנקי מהו, ומר שמואל אהדר ליה תרתי, הרי הוא שלו ואם בא ישראל ונתן סימניה חייב להחזיר, ולא גרסינן מהו, אלא שבכל הספרים מצאתי מהו, וצריך לי עיון.

והאמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין אסור: ואף על גב דרובא דההוא אתרא ישראל נינהו, כיון דדיו אפשר דממרחק אייתי, אזלינן בתר רובא דעלמא, ולא דמיא לההיא דאמרינן (חולין צה, ב), שקול לנפשך, רוב אוכלי בשר דהאידנא ישראל נינהו, דמעלי יומא דכפורי רוב אוכלי בשר דכולי עלמא ישראל נינהו. ומיהו מדאקשינן הכא מדרב, שמעינן מינה לכאורה דהלכתא כותיה, וממנה הביא ראיה הרי"ף ז"ל דהלכתא כרב. ורבנו תם הוצרך למחוק ולתקן, וגריס אתא לקמיה דרב.

וה"ר שמואל בר' חיים הצרפתי ז"ל כתב, דשפיר גרסינן אביי, ואף על גב דלית הלכתא כרב, הני מילי בבשר כשר שנתעלם מן העין, דלא חיישינן לדילמא אתא עורב והחליף, אבל כאן שהביא דיו ולא ידעינן מהיכא , לכולי עלמא אסיר, דאזלינן בתר רובא דעלמא, ומשום דרב אמר בהדיא אפילו כשנתעלם אסור, דחיישינן לחלופי ברובא דעלמא, תלי לה להא בדרב, ולא דהויא דרב ממש, אלא דאיכא למיחש לכולי עלמא בהא, במאי דחייש רב בבשר כשר שנתעלם מן העין, ויפה כיון.

ולי נראה דהכא בדרך בשלמא למר אלא למר מאי איכא למימר איתמר, וכאלו אמר בשלמא למאן דאית ליה בשר שנתעלם מן העין מותר, אלא לרב דאמר אסור מאי, ויש כיוצא בזה בגמרא הרבה, ששואל בהדיא על סברת מי שאין הלכה כמותו, ואחת מהן בריש פרק האשה שנתאלמנה (כתובות טז, א), וליזיל בתר רובא, ואף על גב דקיימא לן דאין הולכין בממון אחר הרוב. וגדי שחוט ופרגיות יוכיחו שאין הלכה כרב, דאי כרב, ניחוש לדיו דמעלמא דרובא נכרים מייתי אמר רבא רוב נכרים ורוב טבחי ישראל.

ולענין פסק הלכה, כתב הרי"ף ז"ל, דהלכה כרבי שמעון בן אלעזר ברוב נכרים אבל לא ברוב ישראל, והכי משמע בכולה סוגיין. פירוש לדברי הרב ז"ל, דהא ר' אסי הכין אית לי בחבית שנמצאת בעיר שרובה נכרים, ורב ואביי ורבא הכין [אמרי]. אבל הראב"ד ז"ל כתב, דממעשה דפרגיות דר' אמי איכא למשמע דהלכה כר' שמעון אפילו ברוב ישראל, מדהתירו לו משום שחיטה, שמע מינה ברוב ישראל, וליכא למימר ברוב נכרים ורוב טבחי ישראל, שאין טבחים לעופות, שכל איש שוחט לעצמו ואוכל.

ואינו מחוור בעיני, דאם כן הוה להו למידק מינה הכי בגמרא ולימא הלכה כר' שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל, כדדייקי בעובדא דגדי שחוט, אלא נראה לי דהתם נמי איכא למימר ברוב נכרים ורוב ציידי ישראל, דדרכן של ציידים לשחוט כדי שלא יברחו ממנו, ומשום הכי לא דקו עלה למימר הלכה כר' שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל, דמדייקי הכי בגדי שחוט, ודחינן ברוב טבחי ישראל, מידע ידע דבהא נמי אפשר לאוקומה בהכין. ואפשר נמי דלא שרו לר' אמי אלא משום מציאה, אבל לא משום שחיטה, ובעובדא דגדי הוא דדייקינן הכין, משום דאמר בה בהדיא התירו לו משום שחיטה כר' חנינא. והראשון נראה לי יותר, דמדאמרינן ליה זיל שקול לנפשך, אפילו באכילה משמע.

דף כה עמוד א

הא בכובא וכיתנא הא בצנא ופירי: פירש רש"י ז"ל: מתניתין וברייתא קמייתא בכובא וכיתנא. ואינו מחוור, דהא מתניתין פירות קתני. לפיכך פירשו בתוספות, דמתניתין וברייתא קמייתא בצנא ופירי, דסתם צנא אית לה אוגנים, והפירות גם כן אינן דבוקין זה בזה, לפיכך אי מצנא נפול אי אפשר שלא ישתיירו בצנא קצתן, אבל ברייתא בתרייתא בכובא וכיתנא, דכובא לית ליה אוגנים, וגם כיתנא קשור חבילות, והילכך אפשר דמינה נפול, ואף על גב דלא אשתייר בגויה כלום.

שמעת מינה מנין הוי סימן: ואף על גב דלעיל (כג, ב) פשטינן מדמשקל הוי סימן מדה ומנין הוי סימן, ובהדיא תניא נמי בברייתא (לעיל כד, א) במה דברים אמורים כשמצאן אחת אחת אבל מצאן שנים שנים חייב להכריז, הכא למידק ממתניתין הוא דאתא, וכי דחיק נמי תני צבור, לומר דלא דייקת ממתניתין קאמר.

מאי מכריז מנין מאי איריא תלתא אפילו תרי נמי: יש מי שפירש, מאי מכריז המוצא, מנין, שאומר כך וכך מטבעות מצאתי, וזה בא ואומר שלי הם, ומונחים זה על גב זה מצאתם, אי הכי אפילו תרי נמי, ופריק טבעי מכריז, וזה בא ואומר כך וכך הם, וכיון שכן, אי שנים הם לא הוי סימן מנין, דמידע ידע דמיעוט טבעי שנים, ולפיכך אינו חייב להכריז. ומונחין זה על גב זה דקתני, לא לסימן קאמר, אלא דאי עשויין כן, איכא למימר דאין דרך נפילה נינהו, וכשאין עשויין כן, המוצא אומר דרך נפילה הם ולא ידעי מניין, ונתיאשו מהן הבעלים.

וכן פירש הראב"ד ז"ל למעלה בשלהי פרקי קמא (כ, ב) גבי שטרות, דאמר מאי מכריז מנין, מי שאבדו לו שלשה שטרות או שנים וזה נותן סימן בכריכתן, אי רמו אהדדי וכריכי או כריכי חד בריש חבריה, אי הכי אפילו תרי נמי, ופרקינן, שטרי מכריז, ונותן סימן במנין, והילכך כיון דאמר אי אבדו לו שטרות מיעוט שטרות שנים ואינו יכול לתת סימן במניין, ולהכי נקט שלשה. נמצא שאין תכריך ואגודה ועשויין כמגדלים לסימן. ורש"י ז"ל פירש רבינא אמר טבעי מכריז, כלומר, זה מכריז מטבעות מצאתי, וזה בא ואומר ג' היו זו על גב זו מצאתים.

והקשה הרמב"ן ז"ל (מה, ב) אם כן הא דרבינא לא אתא כהלכתא, ודיחוייא בעלמא הוא, דהא קיימא לן מנין הוי סימן. ותו במטבעות למה לי מנין, תיפוק לי דעשויין כמגדלין הוי סימן, ובהכי בלחוד סגי. ופירש הוא ז"ל, דמאי מכריז מנין, פירושו כפי' מאי מכריז מקום (לעיל כב, ב ושם בתוס') כלומר, על איזה סימן יכריז זה, על סימן מנין, ולר' יוחנן בלחוד קא קשיא ליה, ולדידיה כיון דאמר אפילו של מלך אחד חייב להכריז, של מלך אחד ודאי ליכא הוכחה דלאו דרך נפילה הם, דדילמא אתרמו ונפול זה עלגב זה, וכל דאפשר למתלי בנפילה תלינן, משום דבעלים מתיאשים, וכדאמרינן אימור איתרמו ונפלו אהדדי, אלא משום הכי מכריז, שאפילו נפלו ממנו יש בהן סימן מנין, דמיד שנפלו ממנו ממשמש בכיסו, אי הכי אפילו תרי נמי, ופריק רבינא טבעי מכריז, הילכך בשנים ליכא סימן מנין, ולפום כן תני שלשה.

ואם תאמר אם כן למה לי זו על גב זו. יש לומר, משום דאם מצאן מפוזרין יש לומר שמא יותר היו, ומי שמצא האחרים לא מצא אלו, או שמא מקצתן מאחר נפלו, ואין לו מנין בהם. והכי נמי מפרש שלשה שטרות דבפרק קמא, והא דבעי תכריך או אגודה, משום דאי לאו הכי אין כאן סימן, שמא יותר היו ואבדו השאר או שנמצאו. ונמצא עכשיו שאינו מכריז משום מנין אלא בקשור, כגון בדי מחטין ושני שטרות כרוכין או בדרך הנחה כגון צבורי פירות ומטבעות זו על גב זו, אבל כל שמפוזר אינו חייב להכריז משום מנין שלו. אלו דברי הרב ז"ל, ולעולם לדברי ר' חנינא עשויין כמגדלין הוי סימן.

הא דבעי ר' ירמיה כשיר וכשורה וכסולם מהו: ופשטו מיהא חדא מדאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה כל שאלו מכניס קיסם ונוטלם בבת אחת דהיינו עשויין כסולם, והא דבעי נמי רב אשי כאבני בית מרקוליס, ופשטוה מן הברייתא דקתני בהדיא כאבני בית מרקוליס חייב להכריז, לא כתבן הרי"ף ז"ל כלל. ואיני יודע למה. ושמא סמך על אותה ברייתא דלעיל, מצא מעות מפוזרין הרי אלו שלו, עשויין כמגדלין חייב להכריז ופרישנא, תנא כל שאינן עשויין כמגדלין מפוזרים קרי להו, ואפילו משלחפי שלחופי דהיינו עשויין כסולם, ועדיין איני יודע מפני מה לא כתב הרב ההיא דעשויין כאבני בית מרקוליס, ושמא הוא בכלל עשויין כמגדלין ועדיפא מינייהו.

ועדיין קשה לי, אי הא דרב נחמן אמר רבה בר אבוה דלא כברייתא דעשויין כמגדלין, לותביה מינה. ועוד אמאי לא פשטו לר' ירמיה מינה כולהו, דאינו חייב להכריז, ואי משום דדיוקא דההיא ליכא למשמע מינה, משום דדיוקא דרישא משמע משלחפי שלחופי חייב להכריז, ודיוקא דסיפא משמע דאינו חייב להכריז, אלא שר' חנינא מגדלאה פריש ואמר הכא, כל היכא דאין עשויין כמגדלין מפוזרין קרי להו ורב נחמן ורבה בר אבוה לא סבירא להו הכין, אם כן מה ראה הרב ז"ל לסמוך על ר' חנינא מגדלאה, ולדחות הא דרב נחמן אמר רבה בר אבוה ומאי דפשטי ליה בגמרא מיניה.

דף כה עמוד ב

כך גרסת הספרים ולא עוד אלא אפילו אמר שמי כתוב עליה לא אמר כלום שאין סימן למטבע: ותו לא. ופירש שאין סימן למטבע, שהרבה טבועין במטבע אחד. אבל הרי"ף ז"ל מוסיף לגרסא, אימר אפוקי אפקה ומאיניש אחרינא נפל, וכן היא במקצת הספרים. ולומר שאפילו אין טובעין מטבע על שמו של זה, אלא שהוא כתב שמו עליה עכשיו על זה, אפילו כן אינו סימן, דאימור אפוקי אפקה ומאיניש אחרינא נפל.

ואם תאמר, אם כן אף בכל אבדות דעלמא ניחוש למכירה, ולא נחזיר לעולם בסימנין, יש לומר דזה גם כן חוששין שמא כתב שמו על אחרות, והוציא את זו ומאחר נפלה, והוא אבד אחרת כיוצא בו, והילכך הוה ליה כדבר שאין בו סימן, וכעינן שכתבתי למעלה (כג, ב ד"ה אמר) גבי חבית רשומה לאחר שנפתחו אוצרות.

הוה ליה ספק הינוח וכו': ונראה לי דמשום דמדדין הוא דאוקימנא בקשורין בכנפיהם דכולי עלמא הכי קטרי ולא הוה קשר סימן, שאלו היו קשורין בקשר אחר היה נוטל ומכריז, אבל כשאינן מדדין, בין קשורין בכנפיהם, בין קשורין בקשר אחר שיש בו סימן, ואף על פי שהמקום נמי הוי סימן, הרי זה לא יגע בהן כלל, דכודאי הנוח חשבינן ליה, והיינו ברייתא דקתני לקמן בגמרא (לא, ב) מצא חמור או פרה, דקתני מצא טלית בצד גדר קרדום בצד גדר אין זו אבדה שהוא חייב להזקק לה אלא יניח, דכיון שהן בצד גדר כודאי הנוח חשבינן ליה ולא יגע בהן כלל. ומאן דמקשה ולהוי מקום סימן כלומר, ויטול ויכריז דהרי זו אבדה וקסבר דכשאינן מדדין היא שנויה, מטעא הוה טעי, דקסבר דכשאינן מדדין אי אית בהו סימן נוטל ומכריז דלאו ודאי הנוח היא, ומאן דמשני ליה במדדין, הוא הדין דהוה ליה לאוקמה כשאין מדדין, והיא הנותנת דלא יגע בהן, דודאי הנוח חשבינן ליה, אלא דאגב אורחיה ניחא ליה לאשמועינן דינא דספק הנוח בדבר שאין בו סימן., כך נראה לי.

ספק הנוח לא יטול ואם נטל לא יחזיר: פירש רש"י ז"ל: לא יחזיר לבעלים דהא ליכא דיהיב סימנא, כלומר ולא יחזיר אלא בעדים שהיא שלו. ואינו מחוור, חדא דפשיטא שלא יחזיר לבעלים אלא בעדים כיון שאין בו סימן, ואטו עד השתא לא ידענא דלא יחזיר אבדה לבעלים בלא סימנים ובלא עדים. ועוד דלקמן בפרק המפקיד (לז, ב) גבי גזל מחמשה בני אדם ואינו יודע מאיזה מהם גזל וכו', אקשינן, ושקלי לה כולהו ואזלי, והאמר ר' אבא בר זבדא אמר רב ספק הנוח לא יטול ואם נטל לא יחזיר, ואלו לפירושו של רש"י ז"ל מאי קשיא, דרב לא אמר אלא שלא יחזיר ממש ליד שום אדם, אבל שלא להניח ביניהם לא אמר.

ויש מי שפירש, לא יחזיר למקום שנטל, דחזרה מעלייתא ליד בעלים בעינן, וחייב הוא ליטפל בה, ויהא מונח בידו עד שיבואו בעלים ויביאו עדים, או עד שיבא אליהו, דכיון שלא היה לו ליטול ונטל נתחייב בה, [וכענין שאמרו (לקמן ל, ב) הכישה נתחייב בה, וגם זה אינו מחוור, דלא אמרו הכישה נתחייב בה], אלא בבעלי חיים דאנקטינהו נגרי ברייתא. ועוד, דהכא אי דרך נפילה הוו הרי אלו שלו, ואי מדעת הניחום שם בעלים אמאי לא יחזיר, למקום שהניחום שם בעלים הוא מחזיר.

אלא הכי פירושו, אם נטל והלך לו, לא יחזור ויחזירנו שם, דאני אומר שמא בעלים באו ולא מצאו ונתיאשו מהם, ושוב לא ישוב לבקשנו עוד, ויבא אחר ויטול. וכן נראה, מדגרסינן בירושלמי (בפרקין ה"ד) ר' אבא בר זבדא אשכח חמר מכסי בחפיסא ונסבתיה, אתא שאיל לרב אמר לא עבדת טבות, אמר ליה ונחזירנה, אמר ליה לא, דנא אימר אתי מריה בעי לה ולא אשכח ויתיאש מיניה, כלומר ואם יחזירנו שם, שמא יבא אחר ויטלנו ויפסידנו מן הבעלים, והוא נמי לא קנאו, דקודם יאוש אתיא לידיה, ור' אבא בר זבדא דאמרה הכא, משמיה דרב אמרה לההיא, ולעולם אף על פי שנטל, כל שלא נפרד משם אין לחוש שמא בעלים באו וחפשוהו, ויכול הוא להחזיר למקום שנטל.

ונמצא כלל אבדה, כל שאין בו סימן והוא דרך נפילה, הרי הוא שלו, אם הוא דבר שיש לומר דהרגישו בו בעלים, כגון זוזי דחשיבי או מידי דיקיר כדאיתא בריש פרקין (כא, ב). אם הוא ספק הינוח ואין בו סימן, הרי זה לא יטול ואם נטל לא יחזיר. ואם יש בו סימן נוטל ומכריז, דהיינו אבדה דחייבה תורה להזקק לה ליטול ולהכריז, והיינו דאקשינן הכא, ולהוי קשר סימן ולהוי מקום סימן, כלומר יטול ויכריז, ויתן הבעל סימן קשר או מקום, וכל שכן שאם נטל לא יחזיר למקום שנטל, ואפילו לא זז משם, דשמא דרך נפילה באו שם וחייב הוא ליטפל בה. ואם החזירה שם מתחייב בה בתשלומין דשומר שכר הוא, דשומר אבדה כשומר שכר דמי כר"י לקמן (כט, ב ושם בהלכות). ואם הוא ודאי הנוח לא יטול, ואם נטל יחזיר למקום שנטל, שהרי לרשות בעלים הוא מחזיר, בין יש בו סימן בין אין בו סימן, והוא שלא זז משם, ואם זז משם, כשאין בו סימן לא יחזיר כטעמא דמפרש בירושלמי, ואפילו יש בו סימן גם כן יש לומר שלא יחזיר, שמא באו בעלים ולא מצאוהו ולא יוסיפו לבקש שם, ויבא מי שאינו הגון ויטלנה, וכיון שנטלה זה נתחייב בה, אבל היכא דלא זז משם אף על פי שיש לה סימן, למקום שנטל יחזיר.

אלא דקשיא לי, כובי וכסי באשפה שאינה עשויה ליפנות ונמלך עליה לפנותה, דחייב ליטול ולהכריז כדאמר רב פפא בסמוך, ואף על גב דטמון באשפה ודאי הנוח הוא, ואמאי, למקום שנטל יחזיר, ושמא מפני שזה צריך לאשפתו, אינו מחזירו שם, או שמא משום דמתחלה כשהיה מכוסה היה משתמר, עכשו שאינו מכוסה שפינה זה אשפתו אינו משתמר, ואין זה כמחזיר למקום שנטל, והילכך נוטל ומכריז, כך נראה לי.

לא צריכא דשתיך: ואם תאמר ליהוי של בעל הגל דתקני ליה חצרו. תירץ הראב"ד ז"ל, דמיירי בכותל וגל שבחורשין שאין לו בעלים, [אבל יש להם בעלים אף על גב דשתיך טפי לא, שאני אומר אבותיו הצניעום שם ושכחום ולא צוו במותם, שאין יאוש מועיל אלא בדבר שיצא מתחת הבעלים]. ואינו מחוור בעיני, דאם כן, כי קתני בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו מחציו ולפנים של בעל הבית, ליפלוג וליתני בדידה במה דברים אמורים בכותל שבחורשין, ואם יש לו בעלים מחציו ולחוץ שלו מחציו ולפנים של בעל הבית.

ובתוספות תירצו לפי שאין עשוי לימצא, וכל שאין עשוי לימצא אין חצרו קונה לו. וכן פירשו בההיא דלקח מן התגר דלקמן (כז, א), דאמרינן דהרי הוא של לוקח, ולא אמרינן דתקני לו חצרו לתגר. וגם זה אינו מחוור, והנכון כי מה שנשאר טמון מן האמורים אינו לאותו שהגיע לו הקרקע, כי השלל מתחלק היה לכל ישראל, ואחר שעמדו שם כל כך הרי הוא כאבוד מכל ישראל, והרי הוא של מוצא.

ואם תאמר תקני לו חצרו עכשיו. יש לומר, משום דחצרו לא עדיפא מידו, ואלו באה לידו קודם יאוש בעלים תו לא קניא ליה, הואיל ובאסורא אתא לידיה, וכדקיימא לן כדאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, הילכך חצרו נמי בכי האי גוונא לא קניא ליה.

דף כו עמוד א

בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו: ואם תאמר אי דבר שיש בו סימן, וכדהוה סלקא דעתיה מעיקרא בגמרא דמיירי אפילו בסכינא וכיסא, אמאי שלו, יטול ויכריז, ואפילו למסקנא דאוקימנא בנסכא ואודרא, לאו מהאי טעמא הוא, אלא משום דבסכינא אזלינן בתר קתא ובכיסא בתר שנציה, הא במידי אחרינא אף על גב דאית בה סימן כסכינא וככיסא הרי הוא שלו. ועוד, אפילו נסכא יטול ויכריז משום משקל, ואי נמי באודרא ונסכא משום מקום, דמקום הוי סימן. ועוד דהאי ודאי הנוח הוא, ובודאי הנוח לא יגע בהם כלל. ופירשו בתוספות דהכא נמי בדשתיך טפי, ודמיא לההיא כופרא (לעיל כג, ב) דאשתכח במעצרתא דשריא משום דקדחי בה חילפי.

ומיהו מחציו ולפנים דבעל הבית, משום דדרך בעל הבית להצניע חפציו בביתו ימים רבים ואינו מתיאש מהם. אי נמי אין יאוש של בעל הבית מפקיע ממון לבעל הבית שברשותו. וההיא דמעצרתא לא של בעלים ידועים היתה. ואי נמי אין דרך הבעלים להצניע שם אלא של אדם אחר היה. והיינו דאקשינן, וליהוי מקום סימן.

ואם תאמר מחציו ולחוץ תקני ליה חצרו לבעל הבית. כבר כתבנו לעיל (כה, ב ד"ה לא) דחצרו כידו, והרי זה כאלו הופקד בידו ושכחו בעלים ונתיאשו דלא קנה. אי נמי כל שפתוח לחוץ אינו משתמר, וחצרו שאינה משתמרת אינה קונה לו שלא מדעתו.

מה טעם הואיל ושקי ירושלים עשויין להתכבד בכל יום: ואם תאמר והא אסיקנא בנדה פרק דם הנדה (נו, א) גבי השרץ שנמצא במבוי, דלא אמרינן חזקתו מתכבד אלא חזקתו בדוק, וכדתניא שחזקת בנות ישראל בודקות מבואותיהן בשעת כבודיהן. ויש לומר דהכא נמי כן היו בודקים מפני הטומאה שלא ישאר שם שרץ כעדשה, וכיון שהיו בודקין מחמת שרץ, אלו היו שם מעות נמצאו.

שעשאו פונדק לשלשה נכרים: לאו דוקא שלשה אלא מדנקט מעיקרא שלשה, נקט נמי הכא שלשה.

דף כו עמוד ב

איכא דאמר אפילו לית בה אלא שתי פרוטות: ודוקא שתי פרוטות אבל פחות מכאן לא, דמאי אמרת, דלמא תרוייהו מחלי לגבי חד כולי האי לא חיישינן.

הכי גרסינן:אמר רבה ראה סלע שנפלה נטלה לפני יאוש על מנת לגזלן: ולא גרסינן רבא דהוא בר פלוגתיה דאביי, דהא רבא סבירא ליה דיאוש שלא מדעת הוי יאוש, ואפילו נטלה לפני יאוש הרי היא שלו, ואי אפשר לו לעבור עליה, דהא סלע דבר שאין בו סימן הוא. וכן נמי לא גרסינן שנפלה משנים, אלא בכל ענין הוא. ומסתברא לי טפי דרבא גרסינן, משום דאיתמרא בתר אידך דאמר רבא הא דאמרת מג' אינו חייב להחזיר, ונפלה משנים נמי גרסינן, והיינו דרב נחמן דלעיל כיון דליכא אלא שנים, הך דנפל מיניה לא מיאש, ובכי האי אפילו רבא מודה, דהוה ליה כדבר שיש בו סימן דמודה ביה. והכין איתא בספרים אמר רבא ראה סלע שנפלה משנים, ואין צורך למחוק הספרים.

כתוב בנוסחאות וכן (בפרש"י) [בפר"ת] ז"ל, ואע"ג דאהדרה לאחר יאוש מתנה בעלמא הוא דקא יהיב ליה ואיסורא דעבד עבד: והראב"ד ז"ל העביר עליה קולמוס, משום דלאו דגזלה ניתק הוא לעשה דוהשיב את הגזלה אשר גזל, והכין ודאי איתא בפרק שלוח הקן (חולין קמא, א), דלא תגזול ניתק הוא לעשה. ובתוספות אמרו דאפשר לומר דאלא תוכל להתעלם בלחוד קאי, הא לאו דלא תגזול ועשה דהשב תשיבם שפיר מנתקי, ואפילו נשרפה ישלם דמים. עוד אמרו, דאפשר דאפילו עשה דוהשיב בטל, דכיון שהמתין עד שנתיאשו הבעלים אין זו אבדתו, שכבר נתיאש ממנה.

ואינו מתחוור בעיני כל הצורך, דאבדתו ודאי היא, דכיון דאתא לידיה באסורא, אינו אלא כפקדון ביד המוצא, וטפי גריעא מגזלה שידעו בה בעלים ונתיאשו ממנה, דאפילו למאן דאמר (ב"ק סו, א) יאוש כדי קני, בכי הא לא אמר, דהא לא אשכחן דפליג עליה דאביי ביאוש שלא מדעת דלא קני, דאם איתא, למאן דאמר יאוש כדי קני לותביה מההיא דר' יוחנן דאמר משמיה דרבי שמעון בן יהוצדק כדאותיב מיניה לרבא (לעיל כב,ב).

והרמב"ן תיקן קצת הענין וכתב, דהכא כיון שנטלה על מנת לגזלה, דין גזלה אית ליה דנקנית ביאוש, ואף על גב דגזלה מחייב לאהדורה ולא מקניא ביאוש לגמרי, הכא תרי קולי אית ליה, שגזלה היא ודין אבדה יש לו לקנות ביאוש לגמרי. ועם כל זה אינו מחוור כל הצורך ואיני יכול להולמה.

מתני': מצא בחנות הרי אלו שלו: פירש רש"י ז"ל: דאיירי בדבר שאין בו סימן. ובגמרא גריס אמר ר' אלעזר אפילו מונחין על גבי שולחן, ולא גרסי אפילו צרורין. ולדבריו הא דאמרינן גבי לקח פירות ואם צרורין נוטל ומכריז, לאו אלקח פירות בלחוד קאי, אלא אכולהו בבי דמתניתין דהכא קאי, במצא בחנות ובמצא לפני השלחני ובלקח פירות, בכולהו אם מצאן צרורין נוטל ומכריז. אבל ברוב ספרים גרסינן בדר' אלעזר אפילו צרורין ומונחין, דאלמא כולה מתניתן דחנות ושולחני אפילו בדבר שיש בו סימן היא שנויה, דומיא דמתניתין דלעיל מינה מצא בגל מצא בכותל ישן, דההיא אפילו כשיש בו סימן, ואם היו צרורין נוטל ומכריז דקתני, אלקח פירות בלחוד קאי.

ואם תאמר, אם כן מצא בחנות ולפני השולחני אמאי שלו, יטול ויכריז, פירשו בתוספות משום דחנות רבים מצויים שם, ישראל ונכרים, והלכה כרבי שמעון בן אלעזר ברוב נכרים. וכן פירשוה הרמב"ן ז"ל (כה, ב ד"ה הא דתנן) והראב"ד ז"ל.

ואינו מחוור בעיני, דאם כן לידוק מינה לעיל (כד, א) דלא פליגי רבנן עליה ברוב נכרים, ואם תאמר משום דאיכא לדחויי דהא מני רבי שמעון בן אלעזר, מכל מקום הוה להו לאתויה לעיל ולוקמי הא מני רבי שמעון בן אלעזר היא, כדמייתי התם הנך כולהו ודחי להו. ויש לומר דכיון דחנוני ושולחני דרין שם, יאושי מיאשי בעלים מינייהו, דמימר אמרי מכדי חנוני דייר ביה ואיהו אשכחה, וכיון דלא אכריז דעתו לגזול, ולא מצינא לאוקומיה בדינא, דמשתמיט ואמר אנא לא אשכחית, אינשי דעיילי ונפקי דילמא חד מינייהו אשכחה.

ואם תאמר תקני ליה חצרו לבעל החנות. איכא למימר משום דהויא חצר שאינה משתמרת, ואף על גב דהוא עומד בצדה, צריך הוא לומר תזכה לי שדי, וכדתנן (לעיל יא, א) ואמר זכתה לי שדי זכתה לו שדהו. ולפי [מה] שכתבתי אני (שם ד"ה ואמר) שאינו צריך לומר זכתה לי שדי, שאני הכא דהוא רשות הרבים, שהחנוני רוצה הוא בכניסת הרבים שיקנו ממנו, והרי היא כרשות הרבים. וכל זה לדעת רבא (דלעיל כא, ב) דאמר יאוש שלא מדעת קונה, אבל לאביי דאמר אינו קונה, וקיימא לן כותיה, אי אפשר לחצירו לקנות לו משום דבאסורא בא לו ותו לא קניא כידו.

גמרא: אמר ר' אלעזר אפילו צרורין ומונחין על גבי השלחן: פירש הראב"ד ז"ל דדוקא נקט צרורין, לפי שאין דרך השלחני להניח מעות צרורין על גבי השלחן, אלא מותרין להתנאות בהן, והלכך הרי הן שלו, אבל מותרין הרי הן של שולחני. ואינו מחוור בעיני, דאם כן הכי הוה ליה למימר אמר ר' אלעזר אם צרורין אפילו מונחין על גבי השלחן, אבל השתא משמע דאפילו אצרורין קאי. ועוד דאם כן מאי קא מקשה ואזיל, תנן לפני השלחני הרי אלו שלו הא על השלחן דשולחני, דילמא הכי קאמר, לפני השלחני הרי אלו שלו לעולם בין צרורין בין מותרין, הא על גבי שלחן לא, דמותרין הרי הן של שלחני אלא צרורין לרבותא נקטיה ולא מבעיא מותרין, וטעמא משום דכיון דמחליפין על השלחן זה מניח וזה מניח, אין השלחני מניח שם מעותיו לא צרורין ולא מותרין, אלא לפי שעה בשעת חליפין בלבד.

מהא דאמר ר' אלעזר מתניתין קשיתיה, מאי אריא דתני לפני השלחני, ליתני כדקתני רישא מצא בחנות הרי אלו שלו. שמעינן דמצא על גבי תיבת החנוני הרי אלו של חנוני.

דף כז עמוד א

אבל בלוקח מבעל הבית חייב להחזיר: מסתברא דבעל הבית הלוקח מבעל הבית קאמר, אבל תגר הלוקח מבעל הבית לא, דיאושי מיאש מינייהו, כיון דאורחיה דתגר למזבן הכא ולזבוני הכא. ואם תאמר לוקח מן התגר יחזיר לתגר, דהא קנתה לו חצרו, וכי מזבין איהו לא מיאש דהא לא ידע ליאש, כבר כתבתי למעלה (כה, ב ד"ה לא ושם תוד"ה לא) בדברי רבותינו הצרפתים ז"ל, לפי שאינו (יאוש) [עשוי] לימצא לתגר. ואני אומר, לפי שהתגר יודע שיש פעמים שימצאו מעות בפירות שהוא מכאן ומכאן, ואין לו פנאי לבדוק, ולפיכך מתיאש הוא בדעתו מעיקרא מכל מה שימצא מפירותיו, כך נראה לי.

שור לגיזת זנבו: ואם תאמר אי אית ביה שוה פרוטה פשיטא, ואי לית ביה שוה פרוטה אמאי חייב להחזיר. ויש לומר לעולם דאית ביה שוה פרוטה, וקא משמע לן קרא שחייב להתעסק בשבח אבדה ולגוז זנבו כשיגיע לכדי גיזה, כדי שיגדל ויחזור ויגוז.

אשר תאבד פרט לאבדה שאין בה שוה פרוטה: ואם תאמר, פשיטא, וקרא למאי אתא. יש לומר דאי לאו אשר תאבד, הוה אמינא דאפילו פחות משוה פרוטה יחזיר, דקא רבי רחמנא מלכל אבידת אחיך. ונראה לי דאיצטריך משום פרוטה שהוזלה ואחר כך הוקרה,וכן הוקרה ולבסוף הוזלה, דלכולי עלמא אין צריך להחזיר.ואי נמי להוקרה והוזלה ולבסוף הוקרה, למאן דדריש מומצאתה. ואי נמי לחייב בחזרה בכי הא, למאן דדריש מאשר תאבד, אף על גב דהוזלה בנתיים קודם שמצאה, וכדי שלא תאמר דכיון דהוזלה נפקא לה מתורת ממון, ולא יהא המוצא מעתה חייב בחזרה, ואפילו הוקרה לבסוף קודם מציאה. כך נראה לי.

איבעיא להו סימנים דאורייתא או דרבנן: פירוש סימנין שאינן מובהקין, שמחזירין בהן אבדה קאמר, דאלו סימנים מובהקים, כנקב יש בצד אות פלונית (לקמן כח, א) פשיטא דהרי הן כעדים. ואם תאמר אם כן לוקי שה דאבדה לסימנים מובהקין. לא היא, דאי לסימנים מובהקין לא צריך קרא, דהרי הן כעדים, ולעדים לא צריך קרא, ואי שה לסימנים, סימנים שאינן מובקין אתא לאשמועינן.

דף כז עמוד ב

סימנין כדי נסבה: משום דמחזירין אבדה אפילו בסימנין שאינן מובהקין ומדרבנן, אסמכינהו אקרא דשלמה.

מאי לאו בסימנין לא בעדים: פירש רש"י ז"ל: עד שיביא עדים שהיא שלו. ואיכא למדיק, אם כן קרא למאי אצטריך, אי לאשמועינן דמחזירין בעדים, פשיטא, ואי לאשמועינן דאפילו בסימנים לא נהדר, לשתוק קרא מיניה ואנא ידענא, דמינה תיתי. ויש לומר, דסברא הוא דנהדר בסימנים, ולהכי אצטריך קרא דלא נהדר אלא בעדים. ור"ח ז"ל פירש בעדים, שיביא ראיה שהוא צורבא מרבנן, ונחזיר לו בטביעות עינא.

מאי לאו בסימנים: קשה לי, והיאך אפשר לומר דקרא דרישא בסימנים קאמר, והא קתני במתניתין (לקמן כח, ב) והרמאי אף על פי שאמר סימניה לא יתן, שנאמר עד דרוש אחיך אותו, דרשהו אם רמאי הוא אם לאו. ויש לומר דהשתא הוה סלקא דעתך דתנא דברייתא הכי דריש ליה לקרא, אחיך שאינך יודע אם רמאי הוא באבדה זו אם לאו, דרשהו בנתינת סימן, וכי קאמר וכי תעלה על דעתך שיתנהו לו [קודם שידרשנו], קודם שיתבענו [קאמר], אבל ממתניתין ליכא למשמע מינה אם סימנים דאורייתא או דרבנן, דלכשתמצא לומר סימנים דאורייתא, הכי קאמר והרמאי הידוע בדברים אחרים, אף על פי שאמר סימניה לא יתן לו, שנאמר עד דרוש אחיך אותו, דרשהו אם רמאי הוא בדברים אחרים, אל תחזיר לו בסימנים עד שיביא ראיה בעדים שאבדה זו שלו, כגון שיביא עדי אריגה או עידי נפילה. ולכשתמצא לומר סימנים דרבנן, הכי קאמר והרמאי הידוע, אף על פי שאמר סימניה לא יחזיר, אלא מעמידים אותו על דין תורה, שאמרה שלא תחזיר לשום אבדה לאחיך עד שתדרוש אותו באבדה זו בעדים, או בעידי נפילה או בעידי אריגה, אלמא ממתניתין ליכא למשמע מינה מידי, ולפיכך שביק מתניתין ומייתי מברייתא, כך נראה לי.

הכי גרסינן בכל הספרים: חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן: ואיכא למידק, אמאי לא אקשי ליה ממתניתין דמצא פירות בכלי (לעיל כד, ב) דהא כלי משאלי אינשי, ואפילו הכי קתני דמחזירין הפירות אגב הכלי, דאלמא לא חיישינן לשאלה. ויש לומר דדילמא לענין ממון תקנו דלא ניחוש לשאלה, ולפיכך מקשה מחמור בסימני אוכף, דדרשינן מרבויא דחמור.

ואיכא מאן דגריס חמור בעידי אוכף היכי מהדרינן. והם אומרים, דלעולם למי שנותן סימנין, אין חוששין לא לשאלה ולא למכירה, שאם השאילו או מכרו מנין הוא יודע שנאבד, ולא אמרו כאן דחוששין, אלא למי שהוא רואה החפץ ביד המוצא, דומיא דאין מעידין על סימנים שבגופו ובכליו, ועל כן הקשה מעידי אוכף, דהא כשהוא רואה את האוכף, אף על פי שהוא נותן עדים שהוא שלו, יש לחוש שמא השאילו לאחר, וחמורו של שואל הוא ולא שלו. וכן הא דתני בגט מצאו קשור דפריך נחוש לשאלה, משום דלאו בסימנים מהדרינן אלא בעידי כליו. והשתא ניחא דלא אקשי ממתניתין דמצא פירות בכלי, דבכל כי הא ליכא מאן דחייש לשאלה, כדלא חיישינן לכולהו אבדות דעלמא.

וזה נכון, אלא שבכל הספרים גרסי סימני אוכף, ואלא מיהו לכולי עלמא באבדות דעלמא, לא חיישינן כי מהדרינן להו בסימנים דגופייהו, דאפילו תמצא לומר דהשאילו, הא דידיה קא מהדרין ליה, ואי לשואל לא חיישינן, דשואל לפי שעה לא ידע סימנין דידה, ולשמא השאילו חששו [לשמא שאלו לא חששו], ועוד דמשאיל אפשר דידע דאותו כלי שהשאיל נאבד, לפי שהוא תובע כליו מן השואל, ואפשר דאמר ליה שואל דנאבד, אבל שואל לאחר שהחזירו, מנין הוא יודע שאותו כלי ששאל נאבד ויאמר כלי פלוני הוא ויתן סימניו, והוא הטעם למוכר, אם מכרו מנין הוא יודע שנאבד, ולפיכך בכל אבדות דעלמא אין לחוש כלל, ואפילו מאן דחייש לשאלה.

מהא דאמר: כיס וארנקי וטבעת לא משאלי אינשי: שמעינן דמעידין עליהן, ואפילו למאן דאמר סימנין לאו דאורייתא, דהא מהדרינן גיטא עלייהו, ולא חיישינן לשאלה כלל בכל כי הא, וסמכינן עלייהו לאהדורי גט אשה, והוא הדין לעידי מיתה.

הא דאמר: ניחא ליה לבעל אבדה דניהדרו ליה בסימנים דכי אתו כולי עלמא לא ידעי למיהב סימן מובהק דידה ואתי איהו ויהיב סימן מובהק דידה ויהבו ליה ניהליה: תמיה לי טובא, חדא דאי משום דאיהו ידע סימן מובהק דידה, אמאי ניחא ליה דלהדרוה בסימן שאינו מובהק, אדרבה, ניחא ליה טפי דלא ניהדרוה אלא בסימן מובהק, דכולי עלמא לא ידעי ליה ואיהו ידע ליה. ועוד מאי קא יהיב טעמא לניחותא דבעל אבדה, משום דכי אתי כולי עלמא לא יהבי סימן מובהק, ואיהו יהיב ושקיל, דאטו משום דאחריני לא ידעי סימן מובהק דידה, ניחא ליה דלהדרוה בסימן שאינו מובהק. ויש לומר דהאי סימן מובהק, לאו סימן [מובהק] ממש קאמר, אלא סימן חשוב כמדת ארכו דחשיב טפי ממדת רחבו, ומדת משקלותיו דחשיב טפי ממדת [ארכו] ורחבו (לקמן כח, א), וכיוצא בו.

והאי דקאמר ניחא ליה משום דכי אתו כולי עלמא, לאו טעמא הוא לניחותיה, אלא אדרבה טעמא הוא דיהיב אמאי לא חייש לרמאי. והכי פירושא, ניחא ליה לבעל אבדה דנהדרו אבדה בסימנין שאינן מובהקין ממש, דאי לא, הרי היא אבודה ממנו והרי היא של מוצא, דלאו כולהו אינשי ידעי סימנין מובהקין בכליהם ובממונם כנקב בצד אות פלונית, ואם אתה אומר שאין מחזירין אבדה אלא בעדים או בסימנים מובהקין, נמצאת אבודה ממנה לעולם, הילכך ניחא ליה דנהדרוה בסימנים דעלמא אף על פי שאינן מובהקין, ואי משום רמאי דדילמא אתי ויהיב סימן ושקיל ליה, מכל מקום הא ניחא ליה טפי, משום דאפילו אתי אחרינא ויהב סימנא, אי הוי איהו נמי התם, איהו יהיב סימן חשוב טפי ושקיל ליה, כן נראה לי.

הא דאקשינן גבי שלשה שלוו מאחד ניחא ליה ללוה דנהדרוה למלוה: איכא למידק, וכי ההיא משום סימנים מהדרינן, אם כן היכי פסיק ותני יחזיר למלוה, דלמא זמנין דלא יהיב מלוה סימן ולא יחזיר, ועוד דזמנין דיהב לוה ויחזיר לו, אי בסימנים תליא מילתא. ויש לומר דמקשה היה סבור דללוה לא יחזיר לעולם, דודאי לאו מיניה נפיל, [ולמלוה נמי לא יחזיר, דאיכא למיחש דלמא לאו מיניה נפול], אלא מיהו בסימן כל דהו, שיאמר כך וכך הן שפלוני ופלוני ופלוני לוו ממני, מחזירין למלוה, ואהדר ליה, דכולה מילתא לאו בסימן תליא כלל, אלא סברא היא, דלגבי מלוה שכיחי גבי לוה לא שכיחי.

דף כח עמוד א

כתוב במקצת הנוסחאות: אמר רבא אם תמצא לומר סימנין דאורייתא, אם תמצא לומר הא פשיטא ליה דסימנין דאורייתא, משום דאיכא לשנויי כדשנין: כלומר ושנינו לעיל בעדים. ואין נוסחא זו מחוורת, דהא דפשיט רבא לעיל סימנים מדאורייתא לאו מדרשא דעד דרוש אחיך קא פשיט, אלא ממתניתין דמצא תכריך של שטרות, ואדרבה, משום דלא אשכח טעמא אלא משום דסימנים דאורייתא, קאמר רבא דקרא דרשהו בסימנים קאמר, ומהתם נפקא ליה לתנא, אלא לא גרסינן ליה כלל, אלא הכי גרסינן, אמר רבא אם תמצא לומר סימנין דאורייתא סימנין וסימנין יניח.

ופירש רש"י ז"ל: (ד"ה אם) דלאו דוקא אי אמרינן סימנים דאורייתא, אלא אפילו אם תמצא לומר דאורייתא קאמר, ורבא דיני דיני קא פסיק, והכי קאמר אם תמצא לומר דאורייתא, סימנים וסימנים יניח, סימנים ועדים ינתן לבעל עדים. וסימנים דקאמר יניח, דוקא בדשוין, הא בדעדיפי, למאן דאמר סימנים דעדיפי יהבינן, בין אם תמצא לומר דאורייתא בין אם תמצא לומר דרבנן, דהא דאמר מדת אורכו ומדת רוחבו דאמרינן ינתן למדת ארכו, אפילו אם תמצא לומר הא דאורייתא קאמר ואין צריך לומר סימן שאינו מובהק וסימן מובהק, דסימן מובהק כעדים דמי לגבי שאר סימנים. ומיהו סימנים ואפילו מובהקים ועדים, ינתן לבעל עדים, דעדים עדיפי.והא דאמר הוא אומר סימני הגט והיא אומרת סימני הגט ינתן לה, ואוקימנא בדאמרה נקב יש בצד אות פלונית למאן דאמר סימנים דרבנן קאמר, דאלו למאן דאמר סימנים דאורייתא אפילו בנקב בעלמא סגי, כדאמרינן בפרקין קמא גבי מצא גיטי נשים (יח, ב), וזה ראיה לפירושו של רש"י ז"ל, דהכא אפילו אם תמצא לומר סימנים דאורייתא קאמר, ולאו דוקא דאורייתא קאמר, ומאי דפסיקא ליה קאמר.

הוא אומר סימני הגט והיא אומרת סימני הגט ינתן לה: פירוש כשאמרה היא סימני הגט ינתן לה, ואף על פי שאמר הוא סימנים גם כן, דאיהו מידע ידע להו לסימניו, דהא איהו כתביה דדידיה הוה מעיקרא, אבל איהי אי לאו דיהביה ניהלה מנא ידעה. ומיהו אם לא אמרה היא סימניו, אין נותנין לא לה ולא לו, וכדתנן בפרקין קמא (שם) לא יחזיר לא לזה ולא לזה. והילכך לא יחזיר לו אפילו בסימנים מובהקים, אלא אם כן נמצא קשור בכיס וארנקי וטבעת, אי נמי בדאמר מונח בחפיסה, דאי מינה נפל מנא ידע דמנח בחפיסה, דאיהי לא עבידא לאנוחיה בחפיסה, דנטירותא יתירה מנטרה ליה משום דבעיא לאנסובי ביה.

דף כח עמוד ב

האי דאמרינן: מאי לא אמר סימניה דלא אמר סימן מובהק דידה: לא סימן מובהק ממש קאמר, דהא מהדרין אבדה בסימנין כל דהו, אלא לאפוקי חיורי וסומקי אי נמי ארוך וגוץ קאמר, דהוו להו סימנים גרועים טפי דלא סמכינן עלייהו כלל, ואפילו למאן דאמר סימנים דאורייתא כדאיתא לעיל (כז, ב).

גרסת כל הספרים: כל דבר שעושה ואוכל מטפל בהן י"ב חדש מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן: ופירש רש"י ז"ל: מוכרן ומניח דמיהן אצלו. נראה מדבריו שאי אפשר לו לשום לעצמו, משום חשדא, וכדאמרינן לקמן בפרק המפקיד (לח, א) גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק, פורטים לאחרים ואין פורטים לעצמן. ויש מפרש, שם דמיהם אפילו לעצמו, דאין כאן חשד דהא משיב אבדה הוא. ומסתברא כדברי רש"י ז"ל, מדקתני במתניתין כל דבר שאינו עושה ואוכל ימכר. והא דקתני בברייתא שם דמיהן, לומר שהוא שם דמיהן ומוכרן שלא בבית דין.

אבל בהלכות הרי"ף ז"ל גרסינן: מכאן ואילך מוכרן בבית דין, והא דקתני שם דמיהן ומניחן, איכא למימר דמניחן אצלו שלא ישתמש בהן קאמר, וברייתא כרבי עקיבא, ואי נמי מניחן אצלו ומשתמש בהן קאמר. ובתוספות פירשו: דאפשר לומר דהאי מניחן אפרה וחמור קאי, כלומר שמניחן אצלו והן שלו, והא נמי דקאמר שמואל לקמן (כט, א) המוצא תפילין שם דמיהן ומניחן לאלתר, הכי נמי קאמר שם דמיהן ומניחן בראשו לאלתר. ומיהו התם נמי אפשר לפרש, שם דמיהן לאלתר ומניח הדמים אצלו, וכההיא דאמרינן (נדרים טו, א) הנשבע שלא יישן שלשה ימים לוקה וישן לאלתר, דפירשו לוקה לאלתר וישן לכשירצה.

שלא יאכיל עגל לעגלים: פירוש: אפילו עגל אחד לעגלים הרבה, אלא יראה (שיש לאכול) [שיהיו לו] כל העגלים.

דף כט עמוד ב

ולא ילמוד בו לכתחלה: כתב הרמב"ן ז"ל נראה לי דהאי דינא ליתיה אלא בספר תורה נביאים וכתובים, שמי שהוא רגיל בהן אינו צריך ליגע בהן כלל, ומי שאינו רגיל בהן נוגע בהן ומושך אילך ואילך ויש לחוש שמא יקרע, אבל עכשיו שנהגו לכתוב הגמרא, אם השאילו מסכתא אינו כן, שכל אדם שוין בו, והשונה פרקו מאה פעמים ומי שלא שנה אותו מעולם, נוגעין בהן (ומשתמשין) [וממשמשין] בהם, שאין לך אדם רגיל שלא יהא צריך עיון ומחשבה יתירה, ולמשוך אילך ואילך ולגלול אותו מתחלתו לסופו ומסופו לתחלתו כדי לעיין בהלכות הצריכות לו לאותה הלכה שהוא שונה, הילכך יד כל אדם שוה בו וילמוד בו בתחלה. כן נראה לי.

גוללו כל י"ב חדש ופותחו וקורא בו מאי עבידתיה גביה: מסתברא דהכי פירושו: למה גוללו, דקא סלקא דעתיה דחייב לגלול כדרך שהוא חייב במוצא, ומשום הכי אקשינן מאי עבידתיה גביה, ואמאי מחייבין אותו לגלול, יבוא בעל הפקדון ויגלול את שלו, ואם אינו עושה כן אבדה מדעת היא. ועוד דקתני סיפא ואם בשבילו פותחו אסור, אמאי והא אמרת פותחו וקורא בו, ואי משום שינערנו דרך גלילתו, ליתני גוללו כל י"ב חדש לחוד, אי נמי קורא בו כדקתני במתניתין. ופרקינן דלאו שיתחייב בגלילתו קאמר, אלא הכי קאמר, אם רצה לגוללו ורצה לקרות בו כשהוא גוללו, מותר.

דף ל עמוד א

הא דאבעיא להו לצרכו ולצרכה מאי: איכא למידק, אמאי לא דייק ממתניתין דשרי, דהא קתני ספרים קורא בהן אחד לל' יום, כלי כסף וכלי נחושת משתמש בהם לצרכן אבל לא לשחקן. ותירצו בתוספות, דטעמא דלצרכו ולצרכה, דחיישינן שמא ישתמש בה לאחר שלא תהא צריכה עוד לשיטוח, אבל בספרים כבר בארנו ענין תשמישן, אחד לל' יום ולא יקרא לכתחלה ולא אחר עמו ושלא ישנה ויתרגם וכן כל דיני הקריאה, הילכך אין לחוש, וכלי כסף וכלי נחשת משתמש הוא אפילו לצרכו לבד. ואין תרוצם עולה יפה וצריך עיון עוד.

הכניסה לרבקה ודשה: רש"י ורבנו חננאל ז"ל פירשוה בעגלה ערופה, והיינו דמייתי עלה הא דרב פפא דאמר אי כתוב עבד וקרינן עבד, וההוא בעגלה ערופה הוא דכתיב. והא דמייתי עלה ההיא דשכן עליה עוף, וההיא ודאי בפרה אדומה היא שנויה, דאלו בעגלה ערופה אפילו עלה עליה זכר כשרה, דלא ניחא להו לבעלים משום דלא מקבלה זכר, דהא לרבי אליעזר (פרה פ"א מ"א) בת שנתה היא, ואפילו לרבנן דאמרי בת ב' שנים, לא מקבלה זכר, כדאיתא בריש פרק אין מעמידין (ע"ז כד, ב) וכן בבכורות (יט, ב). הא לא קשיא, דעגלה ערופה למדה היא מפרה אדומה בסוטה (מו, א) בגזירה שוה דעול עול. ולא גרסינן הא לא דמיא אלא לסיפא, אלא הכי גרסינן: הא לא דמיא אלא להאי.

ואחרים פירשוה בפרה אדומה, ובודאי בתוספתא (פרה פ"ב ה"ב) גבי פרה אדומה מתנייא, וההיא דשכן עליה עוף סיפא דההיא היא, והכי גרסינן הא לא דמיא אלא לסיפא. ודמייתינן עלה הא דרב פפא, משום דפרה ועגלה ערופה למדות זו מזו בגזירה שוה כדאמרן.

לרבקה: פירש רש"י ז"ל: קופל"א, שקושרים ג' פרות או ד' בצואריהם זו אצל זו ודשין הדישה, והוא מלשון מה שאמרו בערובין פרק פסין (יז, ב) כמה יהא ביניהם במלא שתי רבקות של ג' פרות. ורבנו חננאל פירש: מלשון עגלי מרבק (מלאכי ג, כ ע"ש ברש"י), והיינו דלא ניחא ליה בדישה, שהוא מכניסה כדי שתאכל, והדישה מכחישתה.

כדרך שאמרו באבדה כך אמרו בפקדון: ירושלמי (בפרקין ה"ט), המפקיד כסות אצל חברו מנערה אחת לל' יום, ואם היתה מרובה נוטל שכרו הימנה.או שהיה שלו מרובה משל חברו. כשיש שם בית דין בפני מי יתנה מיירי, דאי (משום) כשאין שם בית דין, אפילו שלו מעוטה משל חבירו שלו קודם, כדתנן לקמן (ע"ב) גבי היה בטל מסלע, אבל בשלו מרובה משל חברו, דאין תנאי מועיל ליתר ממה ששוה של חברו, שלו קודם, ואם שלו שוה כשל חבירו של חבירו קודם, שמרויח לענין כושרא דחיותא, כדאיתא לקמן בפרק השוכר את הפועלים (צג, ב).

קרא למאי אתא אילימא לכהן והוא בבית הקברות פשיטא האי עשה והאי עשה ולא תעשה ולא אתי עשה ודחי את לא תעשה ועשה: כך הגרסא בהלכות הרי"ף, וכן פירש רש"י ז"ל, והקשו הם ז"ל, השבת אבדה נמי עשה ולא תעשה היא. והם תירצו, דהכא לא קחשיב ליה ללאו שבו, משום דעשה הוא דקא דחי אבל לאו אינו דוחה, והילכך לגבי הדוחין לא מחשיב. אבל לקמן (לד, א) גבי אמר לו אביו אל תחזיר דלאו שבו נדחה, קא חשיבנא ליה, דאמר פשיטא האי עשה והאי עשה ולא תעשה.

ויש מקשים דהשבת אבדה כל שלא נטלה כזו שהיא בבית הקברות, ליכא אלא משום לא תוכל להתעלם, כדאמר לעיל (כו, ב) המתין לה עד שיתיאשו הבעלים אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם. ויש לומר דכל שנטלה על מנת להחזירה ואחר כך נמלך עליה לגוזלה קודם שנתיאשו הבעלים, משום עשה איכא ומשום לאו איכא, דמכי מטיא לידיה אתחייב בהשב תשיבם, ואם נמלך שלא להשיב ועדיין לא נתיאשו הבעלים, עובר משום לא תוכל להתעלם הואיל ומעלים עיניו מלהחזיר, והכא הכי קאמר, אילימא לכהן והיא בבית הקברות פשיטא דלא יחזיר, דאפילו נטלה מתחלה ונתחייב בהשבה, משום דהאי עשה והאי עשה ולא תעשה, כך תירץ הרמב"ן ז"ל לדברי הרי"ף ז"ל ורש"י ז"ל וגרסתם.

ואלא מיהו אכתי איכא למידק הכא דמאי שנא משום דהאי עשה והאי עשה ולא תעשה, אפילו הוי השבת אבדה עשה ולא תעשה לא דחי ליה ללאו דטומאה, דהא קיימא לן דאין עשה דוחה לא תעשה אלא כגון כלאים בציצית ומילה בצרעת דבעידנא דקא עבר אלאו מקיים לעשה (שבת קלב, ב) אבל הכא בעידנא דקא עייל לבית הקברות, אכתי לא מקיים ליה לעשה דהשב תשיבם עד דמהדר ליה למריה. ויש לומר אין הכי נמי, אלא דהכא לרבותא נקטיה.

והגרסא הנכונה מה שנמצא כתוב במקצת הספרים, פשיטא מי דחינן איסורא מקמי ממונא, כלומר עשה דהשבת אבדה ממונא הוא, ואי בעי בעל אבדה לומר לא בעינא מי מחייב לאהדורי, השתא נמי לא מהדר, דלא אמר אתי עשה ודוחה לא תעשה אלא בעשה דעל כרחיה מקיים ליה כמילה בצרעת וכלאים בציצית, ודמיא לאותה שאמרו בכתובות (מ, א) גבי שותה בעציצו, אימר דאמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה כגון מילה בצרעת דלא אפשר דלא לקיומיה לעשה, אבל הכא אי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה כלל, וכל שכן הכא, דבשלו אינו מחזיר ואינו רשאי, שאינו מחזיר בשל אחרים. הרמב"ן ז"ל. ובמקצת ספרים איתנהו לתרוייהו, פשיטא האי עשה והאי לא תעשה ועשה ועוד מי דחינן איסורא מקמי ממונא, וכן היא בפירושי ר"ח ז"ל, ולרבותא נקטינהו, ועיקר דחייתו מהאי טעמא דלא דחינן איסורא מקמי ממונא.

דף לא עמוד א

ג' ימים בזה אחר זה אין בו אבדה: מסתבר דלאו אפרה רועה בין העשבים בלחוד קאי, אלא אכולה ברייתא, דאפילו טלית בצד גדר וקרדום בצד גדר דנראה האי ודאי הנוח, כל שלא נטלו משם תוך ג', זמנו מוכיח עליהן דהרי זו אבדה.

לר' שמעון לא מסיימי קראי: איכא למידק, והא כתיב רובץ תחת משאו, וההוא על כרחין היינו פריקה, וכיון דההוא בפריקה הקם תקים עמו בטעינה. והא דאמרינן לקמן (לב, א) דלר' שמעון לא מסיימי קראי היינו דאי לא כתיב אלא הקם תקים עמו הוה אמינא דבפריקה הכתוב מדבר, ומאי נופלים בדרך דרמו אינהו וטעונייהו עלייהו, אבל השתא דכתיב תרוייהו, על כרחין רובץ תחת משאו בפריקה, ומדההוא בפריקה הקם תקים עמו בטעינה, דאי לא תרתי בפריקה למה לי. ויש לומר, דהשתא דכתיב תרוייהו וכתיב רבויא בתרוייהו מסיימי קראי, אבל אי לא כתיב רבויא אלא בחד, הוה אמינא פריקה היא אבל בטעינה לא מחייב כלל. ואם תאמר אם כן תרי קראי בפריקה למה לי. יש לומר משום דבר שנתחדש בו דאפילו אין בעליו עמו.

דף לא עמוד ב

כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה: פירוש פעמים שהמלאכה מרובה והיא ביוקר, ופעמים שהמלאכה מועטת והפועלים בטלים, ובאותה שעה משתכרים בזול כדי שלא ישבו בטלים, ואם החזיר זה את האבדה בשעה שהמלאכה מרובה ונשתהה בחזרתה כדי שיהי מרויח סלע, לא יאמר לו תן לי סלע שהפסדתי בחזרתה, אלא נותן לו כשעה שהמלאכה מועטת והוא יושב ובטל שהיה משתכר חצי סלע כדי שלא יהא יושב ובטל, כך פירש ר"ח ז"ל והראב"ד ז"ל, וכן פירשה הרי"ף ז"ל בתשובה. ורש"י ז"ל לא פירש כן.

ויש מקשים, ולמה נותן לו כלום, והלא מבריח ארי מנכסיו הוא, ומבריח ארי מנכסי חברו הא פטור (ב"ק נח, א), ולא תימא דוקא בשלא הפסיד כלום מחמת שהבריחו, שהרי שנינו בנדרים פרק אין בין המודר (לג, א), המודר הנאה מחבירו זן אשתו ובניו ובנותיו כשהן קטנים ופורע לו את החוב, ופרישנא טעמא התם, משום דמבריח ארי מנכסיו הוא. ויש לומר דהתם דמדעתא דנפשיה קא מברח ליה פטור הלה, ואף על גב דמטי ליה פסידא, אבל הכא דחייבתו התורה להחזיר, לא אמרה תורה אבד את שלך והשב אבדה לאחיך.

ורמב"ן ז"ל תירץ (ל, ב ד"ה היה), דשכר פעולה, ממונא דמטי לידיה דבעל אבדה [היא], ודמי לפועל שעשה מלאכה בשל חברו, דנותן לו מה שההנהו (ב"ק עו, א), אבל פורע חובו של חברו וכיוצא בו, דלא מטי לידיה דבעל הבית אלא מחילת חובו של זה וסלוק נזקן ממנו, מבריח ארי מנכסי חברו הוא, ואף על גב דאית ליה פסידא פטור.

הכי גרסינן: אם יש שם בית דין מתנה בפני בית דין: ולא גרסינן מתנה עמו בפני בית דין, שאלו היה שם הבעלים, למה לו להתנות עמו בפני בית דין, אפילו התנה בינו לבינו שפיר דמי, וחייב ליתן לו אפילו התנה לתת לו יותר מה שהיה נוטל איניש אחרינא דעלמא, ומשום דאמר ליה אפסדתן, וכדאמרינן בפרק הגוזל (קטז, א), טול דינר והעבירני חייב, ואוקימנא בצייד השולה דגים מן הים דאמר ליה אפסדתן, והכא נמי הא אפסדיה.

הא דאמר אביי דהבלא דאגם קטלה: לאו למימרא דשומר לא מצי לאוקמה לבהמה באגם, ומשום הכי חשבינן ליה [עכשיו] לפשיעה, דאלו כן לרבא נמי [חייב], דתחלתו וסופו בפשיעה היא, כיון שלא היה לו רשות להוליכה שם, וגדולה מזו אמרו בפרק השוכר את האומנין לקמן (עח, א) להוליכה בהר והוליכה בבקעה וכו' ומתה חייב, דכל שהוליכה במקום שהבעלים מקפידים להוליכה שם, אע"פ שמן הסתם היה רשאי להוליכה שם, חייב, וכל שכן כאן שאינו רשאי מן הסתם, משום דסתמיה מזיק, ואביי נמי אפילו כי הדרא מאגם ומתה בבית שומר לא הוה פטר, דמכל מקום הבלא דאגם אזקה, ומחמת הבלא דאגם דעיילא לה באופיא מתה לה בבית שומר. ועוד, דהא אקשינן ליה לאביי מהעלה לראשי צוקין, אמאי לימא אוירא דהר קטלה, ובודאי רשאי הוא השומר לרעותה בין בהר בין בבקעה, ולא חשבינן ליה פושע. אלא דהכא הכי קאמר אי לא דפשע בה, השתא מיהא לא הוה קיימא באגם, ודילמא השתא הוא דאזקה הבלא דאגמא וקטלה, ומוכחא מילתא דאגמא קטלה, כיון דמתה לה באגם ממש, אבל כי הדרא לבי שומר, הזיקא דאגמא לא אבריר ופטור, כך נראה לי.

מאי טעמא, מלאך המות מה לי הכא ומה לי התם: ושואל דחייב במתה כדרכה, משום דכיון שכל הנאה שלו, אוקמה רחמנא ברשותו לגמרי כאלו היא שלו, חוץ ממתה מחמת מלאכה, דאמר ליה לאו לאוקמה בכילתא שאלתיה (לקמן צו, ב).

אמר ליה אביי לרבא לדידך דאמרת וכו' הא דאותיב ר' אבא בר ממל לר' אמי וכו' לימא ליה מלאך המות מה לי הכא מה לי התם: כלומר, דהא שומר שפשע בבהמה ויצאה לאגם, הרי הוא כשומר שפשע ומסר לשומר אחר, וכיון שפשע בה קמה ליה ברשותיה דשומר ואפילו לאונסין, דכל שתחלתו בפשיעה אע"פ שסופו באונס חייב, ואפילו הכי קא סברת דלאונסי מיתה לא קמה ליה ברשותיה, בשומר שמסר לשומר נמי, אע"ג דחשבינן ליה פושע למיקם ברשותיה אפילו לאונסין, באונסי מיתה מיהא הוה לן למימר דלא קמה ברשותיה, אלא מדלא שני ליה הכין ר' אמי, שמע מינה לא שניא ליה מיתה משאר אונסין. ופריק רבא, לדידכו דאמריתו דטעמא דשומר שמסר לשומר, היינו משום דאמר ליה אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר איכא לאותובה. פירשו רש"י והראב"ד ז"ל, לדידכו איכא לאותובה, בודאי ר' אבא בר ממל דאותבה ור' אמי דפרקה כותך סבירא להו, אבל לדידי ליכא לאותובה, ולא סבירא לי לא בתיובתיה ולא בפרוקיה.

ואינו מחוור בעיני, דאם כן למה ליה לרבא לאורוכי כולי האי, לימא ליה, אין ודאי כותך סבירא להו, ואנא לא סבירא לי כותייהו. ועוד, דאביי מדידהו קא מייתי ראיה, ואכתי ראיתו במקומה עומדת. ועל כן נראה לי, דרבא דחויי קא דחי ליה לאביי, דמהא לא תשמע דסבירא להו בהא כוותיה, אלא דלמאי דסבירא להו בטעמא דשומר שמסר לשומר, על כרחין אצטריכו לאקשויי ולפרוקי הכין, דלא דמי פשיעה דשומר שמסר לשומר כפשיעה זו, דאלו למאי דסבירא להו דטעמא דהתם משום שאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר, פושע גמור הוא, ומדאפקה מרשותיה ומסרה לשומר אחר הוה ליה כגזלן או כגנב, וקמה ליה בהמה ברשותיה לגמרי ואפילו לאונסי מיתה, ולמאן דאית ליה ההוא טעמא על כרחין ליכא לשנויי אלא כדשני ר' אמי כשנתנו לו בעלים רשות, הא לאו הכי בהמה דידיה קטל מלאך המות ולא בהמת מפקיד, וכדרך שחייבה תורה בשואל משום דאוקמה ברשותיה, ומשום הכי לא שני ליה הכין ר' אמי, אבל פשע בהוצאה לאגם פשיעה בשמירה היא, ולאו דידיה היא למיקם ברשותיה לכלהו אונסין, אלא לאונסין שבאו מחמת אותה פשיעה, אבל לא לאונסי מיתה, דמה לי הכא מה לי התם, ובהא אפשר דכותיה סבירא להו, ואלו בההיא הוה סבירא להו כטעמא דידי דאמינא את מהימנת לי בשבועה איהו לא מהימן לי בשבועה לא הוו מותבי מינה כלל, ור' אמי נמי אפשר דאפילו בההיא כרבא סבירא ליה אלא דבעי לפרוקה אליבא דמקשה דהוה סבירא ליה משום דאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר.

הכא במאי עסקינן שתקפתו ועלתה תקפתו וירדה: הקשה הראב"ד ז"ל למה לי תקפתו ועלתה, והא אוקימנא שיש שם מרעה שמן וטוב. ותירץ דהכי קאמר שאם תקפתו ועלתה, אע"פ שנפלה ולא תקפתו, הרי זה אונס, דכיון שתקפתו ועלתה וראה שהיא חזקה ממנו, מסתכן היה אם תקפה בירידתה, אלא הרי היא כאלו תקפתו גם כן וירדה. ולכאורה היה נראה דלא מתוקמא מתניתין בתקפתו אלא דוקא לאביי, אבל לרבא דקיימא לן כותיה כלה מתניתין כפשטה מתוקמא, וכן כתב הראב"ד ז"ל.

והרי"ף ז"ל כתב במקומה בפרק השוכר (דף נד, א), דמתניתין דוקא שתקפתו ועלתה תקפתו וירדה כדאוקימנא לה הכא, והראב"ד ז"ל תפס עליו שם. ומסתברא לי כדברי הרי"ף ז"ל, דלכולי עלמא אין השומר פטור אלא בשתקפתו, דלהכי יהבי ליה אגרא כי היכי דלנטר נטירותא מעליתא, וכדאמר התם בפרק השוכר (לקמן צג, ב) בעובדא דאבא [דבר אדא] סבולא, ובעובדא דההוא רעיא דהוה מעבר חיותא אגודא דנהר פפא (שם ע, א), והכא נמי כל שלא תקפתו פושע הוא. והכא הכי פירושא, אי הכי אימא רישא, כלומר, אי אמרת בשלמא כשאין שם מרעה שמן וטוב, וכשהניחה לעלות הויא פשיעה, ואפילו הכי כשמתה הרי זה אונס ופטור, דמלאך המות מה לי הכא מה לי התם, כולה מתניתין מתוקמא שפיר בחד גוונא, והכי קאמר עלתה לראשי צוקין, כלומר, שעלתה על כרחו, וכגון שתקפתו ועלתה ותקפתו וירדה הרי זה אונס, אבל העלה, כלומר שהניחה לעלות דהוי ליה כהעלה הוא, דכיון שאין שם מרעה, לא היה לו להניחה לעלות והיה לו לתוקפה אין זה אונס, אלא לדידך דאמרת שיש שם מרעה שמן וטוב, אם כן העלה דקתני שהעלה הוא ממש מרצונו לרעות שם, ועלתה לראשי צוקין היינו שהניחה לעלות, וא"כ אמאי פטור דהיה לו לתוקפה. ופריק, לדידיה נמי רישא כשתקפתו מתוקמא, ונמצא לפי פירוש זה דלכולי עלמא לא מתוקמא מתניתין אלא כשתקפתו כדברי הרב ז"ל.

ולענין פסק הלכה פסק הרי"ף ז"ל כרבא, משום דהלכה, כרבא לגבי דאביי חוץ מיע"ל קג"ם (לעיל כב, ב), ואע"ג דקיימא לן כמאן דאמר תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב (לקמן מב, א) שאני הכי דלא בא האונס הזה מחמת הפשיעה כלל כההיא דצריפא דאורבני (שם), דאין תחבולה לינצל מאונס זה ואפילו לא פשע בה כלל. וקשיא ליה לרב ז"ל הא דאמר בפרק הפועלים (צג, ב) מאי לאו דעל בעידנא דעיילי אינשי, לא דעל בעידנא דלא עיילי אינשי, ואקשי ליה אביי אי הכי אמאי פטור תחלתו בפשיעה וסופו באונס היא, אלמא אע"פ שאין האונס בא מחמת הפשיעה, דאפילו לא על לא הוה יכול להציל, אפילו הכי חייב, ופריק ז"ל, דההיא סוגיא אביי גופיה קאמר לה, ולא עדיפא מיהא דאמר הכא וליתא.

וה"ר יצחק אלברגלוני ז"ל הקשה על זה, דמכל מקום אביי לרבה אמרה וקבלה מיניה. והכא אביי ורבא משמיה דרבה אמרוה, אלמא שמעינן מההיא דרבה כסהדותיה דאביי אמרה. וי"ל, דההיא סוגיא אביי הוא דאמרה, הכי אמר לי רבה והכי אהדרי ליה, ורבא אמר לך לא היו דברים מעולם, דלא עדיפא מהא דאסהיד אביי משמיה דרבה, ואמר ליה רבא דלאו הכי אמרה אלא אפכא. והראב"ד ז"ל כתב בפירוק קושיא זו, דהתם כיון דעל בעדנא דלא עיילי אנשי הוה ליה לעיולינהו בהדיא, והא דשבקינהו התם פשיעה הוה, ומשום ההיא פשיעה אירע בהן אונס, ואין מחייבין אותו משום דעל, אלא משום דכיון דעל הוה ליה לעיולינהו בהדיה, ואלו עיולינהו לא מטי ליה פסידא כלל, הלכך חייב.

דף לב עמוד א

תדע דתנן אלמנה מוכרת שלא בבית דין: איכא למידק מי דמי, התם תקנתא היא דתקינו לה אי משום חינא אי משום מזוני (כתובת צז, א), אבל הכא גבי שותפין לא. ויש לומר דקא סלקא דעתיה דמשום חינא דידה עשאוה כשותף, ואם איתא דשותף לא, אף היא לא תמכור אלא בבית דין.

ואסיקנא: אינה צריכה בית דין מומחין אבל צריכה בית דין הדיוטות: ואיכא למידק אם כן מאי קא משמע לן פשיטא, דאטו כולהו דיני ממונות לאו בהדיוטות נינהו, ומאי שנא. ועוד דאם איתא, גרושה נמי למה לא תמכור אפילו שלא בבית דין, דמאי שנא משאר דיני ממונות. פירש הרמב"ן ז"ל: דמומחין והדיוטות דהכא, לא כמומחין דעלמא דסמוכין, והדיוטות דעלמא דבקיאי אלא דלא סמיכי, אלא מומחין דהכא, מומחין בדין כדיינין דעלמא דבעינן דאיכא חד מינייהו דגמיר דינא, והדיוטות הדיוטות גמורין אלא דבקיאי בשומא .וקיימא לן כרב נחמן, וכן פסקו הגאונים ז"ל.

ואם תאמר והא דאמרינן בכתובות (צח, א) אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום דאמרינן לה מאן שם ליך, הא לאחריני מה שעשתה עשוי, במאי עסקינן אי בבית דין הדיוטות אמאי לא עשתה ולא כלום, ואי שלא בבית דין כלל אפילו לאחריני נמי אמאי מה שעשתה עשוי, והא אמרת מוכרת שלא בבית דין מומחין ולעולם צריכה הדיוטות. והרמב"ן ז"ל תירץ דלעולם כששמה בבית דין הדיוטות, אלא ששמה היא לעצמה והם הודו לה, דכיון דלא גמירי, איכא למיחש דילמא לא מדקדקי בהדה דלא חיישי לפסידא דיתמי, אבל כשמה לאחריני, איהי חיישא להפסד היתומים ומדקדקת עמהן, ואף בית דין מדקדקין דבקיאין בשומא נינהו. ועדיין צריכה עיון דהכא לא בשופטני עסקינן, דאף על גב דלא בקיאי בדיני, לא חשידי לזלזולי בנכסי דיתמי, הואיל ובקיאי בשומא.

יכול אמר לו אביו אל תחזיר וכו': איכא למידק, פשיטא שלא ישמע לו, שהרי אין לאביו כבוד כשאינו מחזיר, וכיון שכן, ליכא עשה כלל דנדחי. פירשו בתוספות (עי' לק' לג, א ד"ה אבידתו) דהכא כשאמר לו אביו אל תחזיר אלא עסוק בכבודי להביא לי גוזלות או לשמשני.וכן כתבתיה בריש פרק קמא דיבמות (ו, א ד"ה מה) בסיעתא דשמיא.

הא לאו הכי ניצית ליה האי עשה והאי עשה ולא תעשה: הרב אלפאסי ורש"י ז"ל פירשוה אאמר לו אביו אל תחזיר, דבהשבת אבדה איכא עשה דהשב תשיבם ולאו דלא תוכל להתעלם.וכבר כתבתי למעלה ? דלא משכחת באבדה עשה ולא תעשה אלא כשנטלה על מנת להחזירה ולאחר מכאן נמלך לגוזלה וקודם שנתיאשו הבעלים, שאם לא נטלה ליכא אלא לאו דלא תוכל להתעלם, כדאיתא לעיל (כו, ב). ולפי פירוש זה כי תירץ בגמרא סלקא דעתך אמינא הואיל והוקש כבודם לכבוד המקום, הוא הדין דהוה מצי לתרץ הכא במאי עסקינן כשלא נטלה עדיין, דליכא אלא לאו דלא תוכל להתעלם לבד, אלא דניחא ליה לאוקומה בכל ענין, ואפילו הכי אי לאו דכתיב את שבתותי תשמורו, ניצית ליה הואיל והוקש כבודם לכבוד המקום. ומיהו המחוור, דעיקר קושיא דגמרא דמקשו טעמא דכתיב את שבתותי תשמורו אאמר לו אביו הטמא קאי, דבטומאה איכא עשה ולא תעשה, וזה הנכון.

דף לב עמוד ב

(אלא) תדע דצער בעלי חיים לאו דאורייתא: כלומר ואפילו לרבנן.

דקתני רישא הלך וישב לו ואמר לו הואיל ועליך מצוה לפרוק פרוק: קשה לי אם כן מנא להו לרבנן דפריקה בחנם וטעינה בשכר. יש לומר משום קל וחומר דחסרון כיס וקא סלקא דעתיה דבטולא [דשוקא] לא [חשיב] חסרון כיס, דביטול כיס לאו חסרון הוא, אבל פריקה דאיכא חסרון כיס ממש, דאם לא פריק מאית חמריה זהו חסרון כיס, ואי משום גנבי, לחששא דדילמא אתו גנבי לא חיישינן דבר תורה.

ואי אמרת צער בעלי חיים דאורייתא אמאי וחדלת: קשה לי, ותיפוק לי מיהא משום איבת [אומות] העולם. ויש לומר, דהכא כשיד ישראל תקיפה על אומות העולם, וברייתא דלעיל דאוקימנא משום איבה, כשיד אומות העולם תקיפה על עצמם.

דף לג עמוד א

אלא פשיטא לא מפורק בחנם אלא בשכר ומאן שמעת [ליה] דאית ליה האי סברא רבנן: קשה לי והיאך אפשר לאוקומה כרבנן, והא קתני תחת משאו משאוי שיכול לעמוד בו, ורבנן הא לית להו הכין. ויש לומר דקא סלקא דעתיה דהאי מקשה השתא, דאי אפשר לאוקומי כולה ברייתא כחד תנא, אלא תברא רישא רבנן וסיפא ר' יוסי, ואמר ליה לא, כולה ר' יוסי, ובטעינה סבר ליה כרבנן. ואי קשיא לך כיון דלר' יוסי צער בעלי חיים לאו דאורייתא, פריקה בחנם וטעינה בשכר מנא ליה. יש לומר משום קל וחומר דחסרון כיס, וביטול כיס דטעינה לאו חסרון הוא, ולגנבי לא חיישינן, וכמו שכתבתי למעלה (לב, ב ד"ה תדע).

ולענין פסק הלכה קיימא לן כמאן דאמר צער בעלי חיים דאורייתא, דהא רבה אמר מדברי שניהם נלמוד צער בעלי חיים דאורייתא, והני כולהו מתניתין ומתניתא הא פריקנא להו ואוקימנא כר' יוסי הגלילי, ונפקא מינה לבהמה שנפלה לאמת המים בשבת, דמביא כרים וכסתות ומניח תחתיה,ואף על גב דמבטל כלי מהיכנו, כדאיתא בשבת פרק מפנין (קכח, ב). ואי נמי לפריקה דבהמת נכרי.

תלמידי חכמים שבבבל עומדים זה מפני זה: כלומר כמלא עיניהם כתלמיד מפני הרב (קידושין לג, א ע"ש).

ירושלמי (בפרקין ה"י) תני רובץ שלא יהא רבצן וחזר ותנא תני פורק עמו אפילו מאה פעמים. הא דתימר רובץ שלא יהא רבצן בהין דמפיל גרמיה, והא דתימר פורק עמו אפילו מאה פעמים בהין דנפל אניס.

מתני': אבדתו ואבדת רבו וכו': ירושלמי (בפירקין הי"א) אי זהו רבו שלמדו חכמה כל שפתח לו תחלה דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר כל שרוב תלמודו ממנו, רבי יוסי אומר כל שהאיר עיניו במשנתו אפילו בדבר אחד.