בבא מציעא מז ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
במרוקא למקניא אלאפוקי מדלוי דאמר בכליו של מקנה קמ"ל למקניא ולא לקנויי ביה רב פפא אמר למעוטי מטבע ורב זביד ואיתימא רב אשי אמר בלמעוטי איסורי הנאה איכא דאמרי ביה אמר רב פפא למעוטי מטבע דכשר אמר רב זביד ואיתימא רב אשי למעוטי איסורי הנאה אבל מוריקא לא אצטריך:
אסימון קונה את המטבע וכו':
מאי אסימון אמר רב מעות הניתנות בסימן לבית המרחץ מיתיבי גאין מחללין מעשר שני על אסימון ולא על מעות הניתנות בסימן לבית המרחץ מכלל דאסימון לאו מעות הניתנות בסימן לבית המרחץ וכי תימא פרושי קמפרש והא לא תנא הכי מחללין מעשר שני על אסימון דברי רבי דוסא וחכמים אומרים אין מחללין ושוין שאין מחללין על מעות הניתנות בסימן לבית המרחץ אלא אמר רבי יוחנן מאי אסימון פולסא ואזדא רבי יוחנן לטעמיה דאמר ר' יוחנן רבי דוסא ורבי ישמעאל אמרו דבר אחד רבי דוסא הא דאמרן רבי ישמעאל מאי היא דתניא (דברים יד, כה) וצרת הכסף בידך לרבות כל דבר הנצרר ביד דברי רבי ישמעאל רבי עקיבא אומר דלרבות כל דבר שיש עליו צורה:
כיצד משך הימנו פירות ולא נתן לו מעות אינו יכול לחזור בו וכו':
אמר ר' יוחנן דבר תורה מעות קונות ומפני מה אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה סוף סוף מאן דשדא דליקה בעי שלומי אלא גזירה שמא תפול דליקה באונס אי מוקמת להו ברשותיה מסר נפשיה טרח ומציל ואי לא לא מסר נפשיה טרח ומציל ריש לקיש אמר משיכה מפורשת מן התורה מאי טעמא דריש לקיש אמר קרא (ויקרא כה, יד) וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד ורבי יוחנן אמר מיד למעוטי קרקע דלית ביה אונאה וריש לקיש א"כ לכתוב קרא וכי תמכרו ממכר מיד עמיתך אל תונו או קנה למה לי שמע מינה למשיכה ור' יוחנן או קנה מאי עביד ליה מיבעי ליה לכדתניא וכי תמכרו ממכר אל תונו האין לי אלא שנתאנה לוקח נתאנה מוכר מנין תלמוד לומר או קנה אל תונו וריש לקיש תרתי גמר מיניה תנן ר"ש אומר כל שהכסף בידו ידו על העליונה מוכר הוא דמצי הדר ביה לוקח לא מצי הדר ביה אי אמרת בשלמא מעות קונות משום הכי מוכר מצי הדר ביה לוקח לא מצי הדר ביה אלא אי אמרת מעות אינן קונות לוקח נמי ליהדר ביה אמר לך ריש לקיש אליבא דרבי שמעון לא קאמינא כי קאמינא אליבא דרבנן בשלמא לריש לקיש היינו דאיכא בין ר' שמעון לרבנן אלא לרבי יוחנן מאי איכא בין ר"ש לרבנן איכא בינייהו דרב חסדא דאמר רב חסדא וכדרך שתקנו משיכה במוכרין כך תקנו משיכה בלקוחות ר"ש לית ליה דרב חסדא רבנן אית להו דרב חסדא תנן אבל אמרו מי שפרע מדור המבול הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו אי אמרת בשלמא מעות קונות משום הכי קאי באבל אלא אי אמרת מעות אינן קונות אמאי קאי באבל משום דברים ובדברים מי קאי באבל והתניא
רש"י
עריכהמרוקא - כלי העשוי מגללי בקר:
למקניא - משמע לקנות בו ולא משמע להקנות בו אלמא כליו של קונה קאמר:
ביה - משמע מיעוט בו ולא בדבר אחר:
לא אצטריך - למימר דלא קני:
הניתנות בסימן - הבלן מקבל סימנין מיד הנמנין לרחוץ בבית המרחץ לדעת כמה הם ולפיהם יחם המים ויכין אלונטיאות ונותנין לו מעות פחותות ורעות בסימן:
פולסא - מחוסר צורה וקורין לו פלדו"ן:
ואזדא רבי יוחנן לטעמיה - מדאוקי לרבי ישמעאל דפליג על כל דבר שאין עליה צורה להתיר חילול עליו דאמר כר' דוסא אשמועינן רבי יוחנן דאסימון דר' דוסא דבר שאין עליו צורה הוא:
למעוטי קרקע מאונאה - דאישתעי ביה קרא אתי דכיון דאינה נקחת מיד ליד אין בו אונאה:
נכתוב כי תמכרו ממכר מיד עמיתך אל תונו - מאי או קנה להכי כתביה למסמך קנין למיד לומר שאין נקנה עד שיצא מיד זה ליד זה:
תרתי גמר מיניה - אונאת מוכר מאו קנה אל תונו ומשיכה מדסמך מיד ללשון קנין ולא סמכיה לממכר:
כל שהכסף בידו - פליג אדרבנן דאמרי נתן לו. מעות יכול לחזור בו זה וזה ופליג ר' שמעון ואמר לא יחזור אלא מוכר:
אי אמרת בשלמא דבר תורה מעות קונות - ומשיכה תקנתא דרבנן היא אתא ר' שמעון למימר דיינו אם אמרינן חזרה במוכר דמכי מוקמת להו ברשותיה לחזור בו אם הוקרו מסר נפשיה לאצולינהו מימר אמר עדיין שכרי תלוי בהם שאם יתייקרו אחזור בי ולוקח לא מצי הדר ביה דמעות קונות אלא אי אמרת מן התורה מעות אינן קונות לוקח נמי יחזור:
אליבא דר' שמעון ודאי לא קאמינא - דר' שמעון סבירא ליה משיכה תקנתא דרבנן היא:
כי קאמינא אליבא דרבנן - דאמרי לוקח נמי חוזר משום דמעות אינן קונות כלל. בשלמא לריש לקיש. דאמר לרבנן משיכה דאורייתא היא:
היינו דאיכא בין ר' שמעון לרבנן - כלומר בהא פליגי והאי טעם יהבו למלתייהו דרבנן סברי משיכה דאורייתא והלכך לא שנא מוכר ול"ש לוקח מצי הדרי ור' שמעון סבר משיכה תקנתא דרבנן היא משום דנטרח בהו הלכך למוכר הוא דעבוד רבנן תקנתא דליהדר ולא לוקח:
אלא לרבי יוחנן - דאמר לרבנן נמי משיכה תקנתא דרבנן היא:
מאי איכא בין ר' שמעון לרבנן - כלומר במאי קמיפלגי ומה טעם נותנים לדבריהם:
כדרך שתקנו משיכה למוכרין - לחזור בו המוכר כל זמן שלא משך הלוקח:
כך תקנו חכמים משיכה ללוקח - לחזור בו בשביל אותה תקנה עצמה דנשרפו חטיך דכ"ש כי מוקמת לחזרה נמי ברשות לוקח מסר נפשיה המוכר וטרח ומציל שאם יראה הלוקח דליקה באה יאמר חוזרני בי ולקמן (דף מט:) אמרה רב חסדא גבי ההוא דיהב זוזי אחמרא שמע דבעו למינסביה דבי פרזוק רופילא והדר ביה:
תוספות
עריכהמרוקא פירוש גרעיני תמרה שמחליקין בהם את הקלף:
לאפוקי מדלוי דאמר בכליו של מקנה. משמע דהלכה כרב ואמרינן נמי פרק השולח (גיטין דף לט: ושם ד"ה משום) גבי ההיא אמתא דאמר לה קני הא וקני נפשך אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה לא עשה ולא כלום דהוה ליה כליו של מקנה:
וכי תימא פרושי קמפרש. ולא תגרוס וי"ו דועל מעות הניתנות במרחץ:
נשרפו חטיך בעלייה. הקשה ריב"ן אמאי הפקיעו חכמים קנין מעות שהוא מדאורייתא ליתקנו שיצטרך שניהם מעות ומשיכה ותירץ אי משיכה לבדה לא תקנה דיאמר לוקח למוכר נשרפו חטיך בעלייה.:
אי אמרת בשלמא מעות קונות משום הכי מוכר הדר ביה ולא לוקח. פרש"י דטרח מוכר ומציל משום שיכול לחזור בו אם יוקירו ולוקח לא יחזור אם יוזלו וא"ת וכי תקנו משיכה בשביל שאינם מהוגנים דטרח ומציל לפי שאם יוקירו יחזור ויקבל עליו מי שפרע שצדיקים לא יחזרו לעולם אפילו אם יוקירו וי"ל דודאי לא תקנו אלא משום שאינם מהוגנים שיניחו פירות חבריהם לשרוף ור"ת מפרש דאם נשרפו יכול הלוקח לחזור אפילו לר' שמעון דלקמן (דף מט:) אמתניתין דר"ש אומר כל שהכסף בידו מייתי עובדא דההוא גברא דיהב זוזא אחמרא ובעו למנסבי' דבי פרזוק רופילא אמר רב חסדא כדרך שתקנו משיכה במוכרים כך תקנו בלקוחות משמע דאף לר"ש אית ליה דרב חסדא ואפי' מי שפרע ליכא כיון דאיכא הפסד לגמרי מדלא א"ל זיל קבל עלך מי שפרע כדאמר ר' יוחנן לרבי חייא בר יוסף דזבין מלחא ואייקר כו' ולכך טרח מוכר ומציל שלא יחזור בו לוקח ולא יעמוד אפילו במי שפרע ואפילו משום יוקרא וזולא יכול לחזור בו לוקח אף לר"ש כדמוכח פרק איזהו נשך (לקמן דף עד:) דקאמר כי קאמר ר"ש מוכר חוזר ולא לוקח בחד תרעא שעמד השער במקומו בתרי תרעי מי אמר לשם יודה דאף לוקח יכול לחזור דאי לא תימא הכי מי שפרע בלוקח לית ליה והא דקאמר בשמעתין דר"ש לית ליה דרב חסדא היינו היכא דלא הוזל ולא הוקר דלרבנן ורב חסדא שניהם חוזרים ולר"ש מוכר יכול לחזור בו מפני שהכסף בידו ולא לוקח:
עין משפט ונר מצוה
עריכהלה א ב מיי' פ"ה מהל' מכירה הלכה ח', ועי' בהשגות ובמגיד משנה, סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' קצ"ה סעיף ב', ועיין בכסף משנה:
לו ג ד מיי' פ"ד מהל' מעשר שני הלכה ט':
לז ה מיי' פי"ב מהל' מכירה הלכה א', ומיי' פי"ג מהל' מכירה הלכה ד', סמג לאוין קע, טור ושו"ע חו"מ סי' רכ"ז סעיף א':
לח ו מיי' פי"ב מהל' מכירה הלכה ט"ז[1], סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' קצ"ח סעיף א':
ראשונים נוספים
דכשר לאפוקי מדשמואל דאמר קוני במרוקא פי' מרוקא גרעינא של תמרה שמחליקין בה תפר הנייר. למיקניא לאפוקי מדלוי דאמר בכליו של מקנה קמ"ל למיקנא ולא לאקנויי. רב פפא אמר במנא לאפוקי מטבע. דכשר לאפוקי איסורי הנאה.
אבל מרוקא לא צריך דהא לית ביה מששא. הא דרב ושמואל דחויות הן ורב נחמן ורב פפא תרויהו מודו במנא דקני.
אסימון קונה את המטבע. מאי אסימון אמר רב מעות הניתנות סימן לבית המרחץ. פירוש מעות ידועות שרשום בהן שם בעליהן וכל עת שיכנס למרחץ נותן לבלן אחת מהן כדי שידע כמה פעמים נכנס ורחץ במרחץ ובאחרונה מוציא הבלן המעות הרעות הללו שניתנו לו בדרך סימן ומקבל כנגדן מעות יפות ונוטל הללו בעליהן. ומותבינן עליה אין מחללין מעשר שני על מעות הניתנות בסימן לבית המרחץ (מכלל דמחללין באסימון) . ש"מ דאסימון אינו מעות הניתנות בסימן לבית המרחץ. וכי תימא מפרש הוא והכי קתני אין מחללין על אסימון ומאי ניהו מעות הניתנות במרחץ והא לא תני הכי דתניא מחללין מעשר שני על אסימון דברי ר' דוסא וחכמים אומרים אין מחללין.
ושוין שאין מחללין על המעות הניתנות בסימן למרחץ.
אלא אמר ר' יוחנן מאי אסימון פולסא וזהו אסימון. ר' דוסא סבר לה כר' ישמעאל דאמר וצרת הכסף בידך לרבות כל דבר הנצרר. ואע"פ שאין עליו צורה מחללין עליו מעשר שני. מטלטלין קונין את המטבע ואין מטבע קונה מטלטלין אלא לקבל מי שפרע. כל המטלטלין קונין זה את זה והוא ששמו כל אחד מהן בפני עצמו בשומא ברורה ובדמים ידועים שאם לא יעמידו כל אחת מהן בדמים ידועים לא סמכי ולא מקנו להדדי. תלמוד ארץ ישראל ר' אבא בשם רב המחליף אמכורוקולין באמכורוקולין קנה. כריכות של יריעות נקראות בלשון יון אמכורוקולין:
מתני' כיצד המטלטלין קונין את המטבע משך ממנו פירות ולא נתן לו מעות אין יכול לחזור בו.
נתן לו מעות ולא משך פירות יכול לחזור בו אבל אמרו מי שפרע מדור המבול כו' אמר ר' יוחנן דבר תורה מעות קונות אם גופו קונה מעות לא כל שכן מפני מה אמרו משיכה קונה גזירה שמא תפול לו דליקה באונס אי אמרינן לא קני לוקח עד דמשיך ואכתי בחזקתיה דמוכר קיימי טרח ומציל ואי לא לא טרח ומציל.
ריש לקיש אמר משיכה מפורשת מן התורה שנאמר או קנה דבר הנקנה מיד ליד.
ור' יוחנן אמר לך מיד למעוטי קרקע דלית ביה אונאה ובין מוכר ובין לוקח תרוייהו אית להו אונאה.
ומותבינן לריש לקיש תנן ר' שמעון אמר כל שהכסף בידו ידו על העליונה ודייקינן מינה מדקתני כל שהכסף בידו הוא יכול לחזור בו לבדו ש"מ מוכר הוא שיכול לחזור בו ולא לוקח שאם נאמר גם הלוקח אם כספו בידו ופירות לא משך יכול לחזור בו הא [לא] צריכא למימר מכדי דמים לא נתן פירות לא משך במה יקנה פירות אלא על המוכר לבדו אמר ר' שמעון אם הכסף בידו והלוקח עדיין לא משך הפירות יד המוכר על העליונה.
בשלמא אי אמרת מעות קונות וכיון שנתן הלוקח מעות קנו לו מעותיו. ומשום תקנה דלוקח שלא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה אוקמו רבנן הפירות ברשות המוכר עד שימשכם הלוקח משום הכי אמר ר' שמעון יכול מוכר למימר הואיל ואי מתניסו פירי לדידי מתניסו אכתי לדידי נינהו ולא זכה בהו לוקח הלכך אי בעינא למהדר הדרנא בי אבל לוקח מאי אית ליה למימר הא קנו לו מעותיו ומשום תקנה דידיה אוקמינהו רבנן לפירי ברשות מוכר דלחייב באונסין עד שימשוך הלוקח קשיא לריש לקיש ואמר ריש לקיש אליבא דר' שמעון לא קאמינא דודאי מעות קונות סבירא ליה כי קאמינא לתנא קמא דסבר משיכה ותרוייהו המוכר והלוקח מצו הדרי כל זמן דלא משך.
ואמר בשלמא לריש לקיש דאמר ת"ק סבר משיכה קונה מן התורה וכל זמן שלא משך שניהן יכולין לחזור בהן. ור' שמעון סבר מעות קונות ואם קבל המוכר מעות המוכר יכול לחזור בו ולא לוקח נמצאת חלוקתם ת"ק סבר משיכה קונה ור' שמעון סבר מעות קונות אלא לר' יוחנן דאמר ת"ק דבר תורה מעות קונות סבירא ליה ור' שמעון מעות קונות נמי סבירא ליה במאי פליגי. ופרקי' [דפליגי] בהא דרב חסדא דאמר כדרך שתקנו משיכה במוכר כך תקנו בלוקח ת"ק אית ליה דרב חסדא ור' שמעון לית ליה דרב חסדא ודייקינן מתני' דאבל אמרו כר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות אמר רבא קרא ומתניתא מסייעא לריש לקיש קרא דכתיב וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד כגון אדם שנושה בחבירו מנה וייחד לו כלי להיפרע ממנו הלואתו ולא משכו המלוה.
דבר תורה מעות קונות. כתב רבינו בהלכות גופו קונה בכסף ממונו לא כ"ש, וכן כתב ר"ח ז"ל. וק"ו זה מפורש הוא בגמרא במס' בכורות בפ"ב אבל לא לענין דבריהם שאם כן יהו המטלטלים נקנים בשטר מק"ו וי"ל מטלטלי כיון דלאו בני שטרא נינהו שאין אדם יכול לסיימן ואין דרך קנייתם בשטר אע"פ שסיים לא קנה ומיהו איכא למיפרך גוי מישראל יוכיח דגופו בכםף וממונו במשיכה דלר' יוחנן משיכה בגוי קונה ולא מעות ובגמרא בבכורות איפריך ליה ההוא ק"ו דגופו קונה בכסף ממונו לא כ"ש בכי האי גונא ורש"י ז"ל פירש כדאשכחן גבי קונה מן ההקדש שאמרה תורה ונתן הכסף וקם לו ואינו מחוור דמהקדש לא גמרי' הדיוט ועוד דאימעיט ליה הקדש מהכא שהרי אינו בתורת אונאה אלא עיקר משמעותא דקרא בכסף הוא דכתיב או קנה ודרך קניה בכסף, והיינו דלא אמרינן הכא מ"ט דר' יוחנן כדאמרי מ"ט דר"ל משום דר' יוחנן לא ק"ו ולא קרא דריש אלא סתם קנין במעות קאמר.
ופי' מעות קונות ולא משיכה כדמוכח התם בבכורות, ומה טעם אמרו משיכה קונה ולא מעות גזירה שמא יאמר נשרפו חטיך בעליה, כלומר אי אמרת מעות קונות פעמים שיאמר לו נשרפו חטיך בעליה, וכן אתה אומר שמפני כך אמרו חכמים שמשיכה קונה בלא מעות שאם אתה אומר לא יקנה אלא במשיכה ומעות זימנין דמשיך ולא יהיב זוזיה ואתי לוקח למימר נשרפו חטיך בעליה ואם לא מפני כך הוה להו לתקוני שלא יקנה אלא במשיכה ומעות שלא לעקור דבר תורה כ"כ שאין משיכה לבדה קונה, ואפשר שזה נכלל בכלל דברי ר' יוחנן וה"ק דבר תורה מעות קונות, כלומר קנין תורה במעות ולא במשיכה ומה טעם תקנו שיהא קנין במשיכה כלומר במשיכה ולא במעות גזרה שמא יאמר אחד מהם לחבירו נשרפו חטיך.
ואי קשיא סודר היכי קני פירות ומטלטלין ליחוש דילמא א"ל נשרפו חטיך בעליה, איכא למימר לא פליג רבנן בחליפין הואיל ובחליפין השווין קנה שאם אתה אומר לא יקנה עד שימשכו שניהם אף הוא אומר לו נשרפו חטיך שמשכת בעליה אף בקנין סודר נמי קנה דהא אחשביה לסודר בפירותיו ואע"פ שהוא מתנה ע"מ להחזיר, ויש לומר מוכר לא אמר ללוקח נשרפו חטיך דאכתי זוזי גבי לוקח נינהו ועדף ליה למיטרח ואצולי דלא לידחייה ושכירות מקום שקונה אפי' בחצר שהמוכר דר בה משום דלא פליג רבנן בחצירו, וסתם חצרו הוא דר בה ולא מוכר ואין לחוש שמא יאמר נשרפו חטיך:
בשלמא לר"ל היינו דאיכא בין לר"ש לרבנן. פי' בטעמייהו, דר"ש סבר מן התורה מעו' קונות ומפני שלא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה הוא דאמור רבנן דלא ליקנו הילכך ללוקח קנו ואינו יכול לחזור בו אבל מוכר יכול לחזור בו וכיון שיכול לחזור בו ודאי טרח ומציל שאם יתייקרו יחזור בו ואם הוזלו אין הלוקח יכול לחזור בו. ורבנן סברי מעות מן התורה אינן קונות הילכך שניהם יכולין לחזור בהם אלא לר' יוחנן מאי איכ' בין ר"ש לרבנן כלו' במאי פליגי ומה טעם נותנים חכמים לדבריהם.
ומפרקי' איכא ביניהו דרב חסדא דאמר כדרך שתקנו משיכה במוכרים כלו' שאף ר"ש מודה שמוכרים יכולים לחזור בהם כדי שלא יאמרו נשרפו חטיך בעלייה כך תקנו משיכה בלקוחות כלו' שהשוו חכמים מדותיהם שלא תהא יד א' מהן על העליונה וכ"ש דכי אמרת דלוקח יכול לחזו' בו דמסר מוכ' נפשי' וטרח ומציל כדי שלא יחזו' בו אם נשרפו ומי ששאל למה לא אמרו חכמים שיהא לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר אין מקו' לשאלתו יציבא בארע' וגיורא בשמי שמיא. שהמוכר שהכסף ופירו' בידו אינו יכול לחזור בו והלוקח יכול לחזור בו אלא אדרבה עיקר חזר' במוכ' נתקנה ולוקח אינו יכול לחזור בו אלא מפני שרצו חכמים להשוות מדותיהם וזו היא השאלה ששאלו בגמ' וזו היא טענת ר"ש על חביריו כמו שפירשתי.
ויש לפרש כשם שתקנו משיכה לצורך תקנת המוכרים כלו' שאם משך אינו יכול לחזור בו כדי שלא יאמר לוקח למוכר נשרפו חטיך בעלייה ולא אמרי' לוקח ליהד' ביה ולא מוכר ותו לא א"ל נשרפו חטיך בעלייה אלא שניהם יכולין לחזו' בהם ואין יד אחד מהם על העליונה כך תקנו משיכה בלקוחו' כלו' לצורך תקנת לקוחות שכל זמן שלא משך יכול לחזור בו כדי שלא יאמר נשרפו חטיך בעלייה ולא אמרי' מוכר יהא יכול לחזור בו ולא לוקח ובכה"ג אמר כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים פי' תקנו שכיון שמשך אינו יכול לחזור בו ואף כאן זו היא עיקר התקנה.
ומצאתי בשם בעל מתיבו' הכי פירש רב מתתיה גאון ז"ל. ראובן משך זבינתא משמעון ולא יהיב ליה זוזי ואיקר זבינתא לא יכיל שמעון למהדר ביה הם הכי ומי כדיהיב זוזי ולא משך זבינתא וזל זבינתא לא יכיל מצאתי אבל ט"ס הוא ופי' רב מתתיה עולה לדברי אבל לא בדקדוק [דצ"ל] יכול ראובן למהדר ביה. ורב עמרם גאון פליג עליה ופי' הכי כשם שהמוכר בדשקיל זוזי ולא משך לוקח ואיקר זבינתא יכול מוכר למהדר ביה הכי נמי כדזל זבינת' לוקח יכול למיהד' ביה ותרויהו אמרין דהילכת' כרב חסדא וזה שמצאתי בשם רב מתתיה עולה כפ' האחרון שכתבתי ואינו נכון.
והסכימו כל בעלי הוראה שכל זמן שלא משך לוקח למקחו ונאנס שנאנס למוכר והנה שנינו משנ' שלימ' במסכת חולין בד' פרקי' משחיטין את הטבח בעל כרחו לפיכך אם מת מת ללוקח ואקשי' והא לא משך ומפרקי' כדר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות ובד' פרקים הללו העמידו דבריהם על דין תורה וקתני סיפא נמי אבל בשאר ימות השנה אינו כן לפיכך אם מת מת למוכר ושמעינן מינה דכל כמה דלא משכח לוקח לזביניה ואיתנים דלמוכר איתנים. ואל תטעה במה שתראה בפרש"י שהוא אומר תקינו רבנן דליהדר כי היכי דליטרח וליציל משום דאם הוקרו ברשותו הוקרו שהוא לא אמר כן אלא מפני שעיקר החזר' למוכר תקנוה ובהכי סני' לן אלא שאגב מוכר תקנו ללוקח אבל באמת שאם נאנס למוכר נאנס וכן כתב מפורש במס' קדושין ואף כאן כתבה ואין ספק בדבר.
ואי קשיא לך הא דאמרי' פ' הנזקין יהבי זוזי יתמי אפירי זול לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש איקור סבור מיניה היינו דרב חנילאי א"ל רב אשי הא בישא הוא לדידהו דאתי למימ' להו נשרפו חטיך בעלייה ולא מצי יתמי למימ' לדידך נשרפו שלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש משום דכיון דאוקמינהו רבנן ברשותייהו לענין חזרה אף אם נשרפו ודאי ברשותייהו נשרפו וכך פירש"י התם וכן עיק' דכל אימת דלא הדרי בהו קונים הם בכסף.
ור"ח ז"ל פי' דבין לר"ש בין לרבנן היכ' דאתניסו למוכר איתניסו אלא בהא פליגי ר"ש סבר מוכר הוא דמצי הדר ביה משום יוקרא דיכיל למימר הואיל ואי מתנסי פירי לדידי מיתנסי אכתי דידי אינון ולא זכה לוקח אבל לוקח לא מצי הדר ביה משום זילא דמאי אית למימר הא קנו לו מעותיו ומשו' תקנת' דיליה הוא דאוקמינהו רבנן ברשות מוכר דליחייב ביה באונסין עד שעת משיכה ורבנן סברי כשם שתקנו משיכה במוכרין שיהיו יכולי' לחזור בהן משום יוקרא כך תקנו משיכה בלקוחו' שכל שלא משך יכולין לחזור בהן אע"פ שלא נאנסו אבל נאנסו ודאי לכ"ע לוקח חוזר דאי לאו הכי לא טרח ומציל, ויפה פי'.
וראיתי בספר מקח וממכר בשער י"ג שאם נאנס ורצה הלוקח לחזור בו חוזר ואינו מקבל עליו מי שפרע שהרי אינו נותן לוכלום ולא תקנו מי שפרע אלא לחוזר ואינו רוצה ליטול מקחו.
ובשם ר"ת ז"ל אמרו אף החוזר בו מחמת פחד אונס אינו מקבל עליו מי שפרע שלא תקנו אלא לחוזר משום יוקרא וזולא והיינו דלא א"ל רב חסדא לההוא גברא דזבן חמרא ובעי למינסביה בי פרזק רופילא דלקבל עליה מי שפרע וכן מצינו להראב"ד ז"ל והא דאמרי' לקמן אמרי ליה רבנן לרבא ליקבל עליה מי שפרע ואע"ג דאיתנוס שאני התם משום דברשותיה אתנוס ואם אין חזרתו קודם שיאבדו חזרה אף חזרה שלאחר מכאן אינה כלום שברשותו נאנסו.
אבל מצינו לר"ח ז"ל שכתב א"ל רב חסדא ללוקח אי תהדר בך קביל עליך מי שפרע דהא לא משכת. והר' יצחק אלברגלוני ז"ל כתב כלשון הזה אם תחזור בך קביל עליך מי שפרע ועל זו הדרך ראינוה שפירשוה רבותינו הגאונים ז"ל לרבינו האי ולר"ח ז"ל ואין ראוי לחלוק על הגאונים ז"ל:
מרוקא: יש מפרשים עביט של מימי רגלים, ויש מפרשים כלי שעושין מגללי בקר. ור"ח ז"ל פירש גרעינה [של תמרה] שבה מחליקין חוטי תפר וכן פירש בערוך [ערך מרקא].
אמר ר' יוחנן מעות קונות דבר תורה: פירשו ר"ח והרי"ף ז"ל, קל וחומר אם גופו קונה ממונו לא כל שכן. ואיכא למידק, הא מטלטלין דאינן נקנין בשטר כדאיתא בריש פרק הספינה (ב"ב עו, א וכפי' בד"ה שטר) ואע"פ שגופו נקנה בשטר, כדתנן [קדושין יד, ב] עבד עברי נקנה בכסף ובשטר. וי"ל דשטר לא שייך במטלטלי משום דלא מסיימי. אלא ודאי [הא] איכא למפרך, נכרי לישראל יוכיח, שקונה גופו בכסף כדאיתא בקדושין (כב, ב) מדכתיב מכסף מקנתו, וממונו לא קני אליבא דר' יוחנן אלא במשיכה, ולעמיתך בכסף לנכרי במשיכה, כדאיתא בבכורות (יג, א), ומה ישראל בחדא אף נכרי בחדא (מו, ב ד"ה סבר).
ורש"י ז"ל פירש למעלה בשמעתא דכל הנעשה דמים באחר, (מו, ב ד"ה סבר) דדייק לה ר' יוחנן מהקדש דכתיב (ויקרא כז, יט) ונתן הכסף וקם לו. ואיכא למידק, דהדיוט מהקדש לא גמרינן, וכל שכן בזו דבהדיא אמעיט הקדש מקרא דלעמיתך, וכדממעטינן הקדש מאונאה (לקמן נו, ב). אלא מסברא קאמר, לפי שרוב הקנינין נעשין בכסף, והיינו דלר' שמעון בן לקיש בעינן מאי טעמיה, ולא בעינן אדר' יוחנן.
מפני מה אמרו משיכה קונה: כלומר, משיכה לבדה, ואין צריך למעות, שהיה בדין שלא יקנה אלא במשיכה ומעות, כי היכי דלא ליעקרוה לדבר תורה לגמרי, אלא דאי אמרת לא ליקני אלא במעות ומשיכה, פעמים שימשוך לוקח עד שלא נתן מעות, ויאמר לו למוכר נשרפו חטיך בעליה.
גזרה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה: וא"ת, אם כן חליפין היאך קנו, ליחוש נמי לכך. י"ל כיון דבחליפי סודר ליכא למיחש, דהתם ודאי טרח מוכר ומציל, דכיון דאכתי לא שקיל זוזי, מסתפי דלא ליחות עם לוקח בדינא ודיינא, וכיון דבחליפי סודר ליכא למיחש, אף בשאר חליפין לא תקינו, דלא פלוג רבנ. ובאגב נמי לא חששו משום האי טעמא גופא.
במרוקא: פירש רש"י ז"ל של צפיעי בקר. ולא נראה דההוא לא מאיס כולי האי. והנכון כמו שפירש הראב"ד ז"ל עביט של מימי רגלים. הריטב"א ז"ל.
ורבינו יהונתן ז"ל פירש במוריקה כלי העשוי מצפיעי הבקר שאינו ראוי להשתמש בו בחמין אלא בצונן. נוסח אחר במרוקא. עד כאן.
איכא דאמרי ביה אמר רב פפא וכו': תימה במאי משנה מילתיה ורב פפא דאהדרי באיכא דאמרי. גליון תוספות.
למקניא לאפוקי מדלוי: מכאן משמע דאין הלכה כלוי. אף על גב דאשכחן בפרק המגרש דאתקין רב בגיטין מן יומא דנן ולעלם לאפוקי מדרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליה ורב גופיה פוסק הלכה כרבי יוסי בפרק יש נוחלין. התם לרווחא דמלתא תקון הכי שלא נצטרך לדרבי יוסי משום שופרא דשטרא ולאפוקי ידה אמר היינו לאפוקי דלא צריכינן לדרבי יוסי אבל הכא לאפוקי מדלוי על כרחך היינו דאין הלכה כמותה דמאן דאמר בכליו של מקנה היינו דוקא בשל מקנה ולא בשל קונה. ולא כמו שפירש הקונטרס דכל שכן בשל קונה דאם כן הוה ליה למימר אף בכליו של מקנה. ועוד דכיון דמשמע קרא דגואל נתן לבעז כדקאמר רב יהודה אין לנו לומר כל שכן מסברא דנפשין כי היכי דלא ילפי פירות ממנעל ולא אמרינן נעלו וכל שכן פירות אפילו שוים אלף זוז.
והא דאשכחן בפרק ב' דכתובות גבי חדא ברייתא לאפוקי מדרבן שמעון בן גמליאל דאמר כתובה דאורייתא וקיימא לן כוותיה כדכתבינן בכל כתובות כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא. וכן בראש השנה אמרינן גבי חדא ברייתא לאפוקי מדרבי יהודה דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן ואשכחן בפרק קמא דעבודה זרה דרבה סביר ליה כוותיה גבי האי מאן דלא ידע כמה שני בשבוע. לא דמי להכא דהאי דקאמר התם לאפוקי היינו לפי שאותם ברייתות סוברות כמותם. ובפרק השולח בגיטין נמי משמע דאין הלכה כלוי גבי ההוא עובדא דאמתא דשקיל כומתא שדא בה ואמר לה קני הא וקני נפשך. ובנדרים בפרק השותפין נמי אמרינן דהא סודרא קני על מנת להקנות הוא. משאנץ.
דבר תורה מעות קונות: פירשו רבינו חננאל והריא"ף קל ותומר אם גופו קונה ממונו לא כל שכן וקל וחומר זה מפורש הוא במסכת בכורות בגמרא בפרק ב' אבל לא לענין דבריהם שאם כן יהיו המטלטלים נקנין בשטר מקל וחומר. ויש לומר מטלטלי כמאן דלאו בני שטרי נינהו שאין אדם יכול לסיימן ואין דרך קנייתם בשטר אף על פי שסיים לא קנה. ומכל מקום איכא למיפרך גוי מישראל יוכיח דגופו בכסף כדאיתא בקידושין מדכתיב מכסף מקנתו וממונו לא קני אליבא דרבי יוחנן אלא במשיכה ובגמרא בבכורות איפריך ליה ההוא קל וחומר דגופו קונה בכסף ממונו לא כל שכן בכהאי גוונא.
ורש"י פירש למעלה בשמעתא דכל הנעשה דמים באחר דדייק לה רבי יוחנן מהקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו. ואינו מחוור דמהקדש לא גמרינן הדיוט. ועוד דאימעיט ליה הקדש מהכא שהרי אינו בתורת אונאה. אלא מסברא קאמר לפי שרוב הקנינים נעשים בכסף והיינו דלא אמרינן הכא מאי טעמא דרבי יוחנן כדאמרי מאי טעמא דריש לקיש משום דרבי יוחנן לא קל וחומר ולא קרא דריש אלא סתם קנין במעות קאמר. הרמב"ן והרשב"א והר"ן. וכן כתב הריטב"א דאין לומר דילפינן מהקדש דההיא לטיבותא דהקדש היא כדאיתא בפרק קמא דקידושין ולא ילפינן הדיוט מהקדש. ע"כ.
והרא"ש פירש כפירוש רש"י וזה לשונו: דבי תורה מעות קונות כדאשכחן גבי קונה מן ההקדש שאמרה תורה ונתן הכסף וקם לו וריש לקיש אמר משיכה מפורשת מן התורה ולא מעות דקסבר דמהקדש לא ילפינן משום דלא שייכא ביה משיכה דבמשיכתו לא מפיק ליה מרשות גבוה דכל היכא דאיתיה בגזא דרחמנא איתיה הילכך אין בו קנין אלא כסף אבל הדיוט דשייכא ביה משיכה משיכה קונה ולא כסף.
ומיהו קשה ונילף מהקדש שיקנה גם כסף בהדיוט. ויש לומר משום דתרתי לא מצי למיקני בהדיוט משום דאמרינן בבכורות פרק הלוקח דדרשינן לרבי יוחנן או קנה מיד עמיתך בכסף הא לגוי במשיכה ולריש לקיש מיד עמיתך במשיכה הא לגוי בכסף ואם הדיוט קונה במשיכה וכסף אם כן לגוי במאי וכי תימא הא לגוי בכסף דמיעוטא דעמיתך קאי אקנין דאיירי ביה קרא הא אמרינן התם מדגוי בחדא ישראל נמי בחדא.
ועוד יש לומר דהיינו טעמא דדבר תורה מעות קונות משום דסתם קנין דקרא בכסף איירי כדכתיב אוכל בכסף תשבירני נתתי כסף השדה קח ממני שדות בכסף יקנו ואף על גב דכתיב נמי ואקח את ספר המקנה מכל מקום רוב קנינין בכסף והאי מוכיח שהוא כסף דכתיב אל תונו ואין אונאה אלא בכסף. הרא"ש.
וקשיא לי לרבי יוחנן מתנת מטלטלין דליכא מעות במה יקנה תירצו בתוספות דמודה רבי יוחנן במתנה כיון דליכא מעות דקונה במשיכה. והרמב"ן אומר דאף מתנה אינה נקנית אלא בחליפין או בחצרו או באגב כדכתיב ויתן להם אביהם מתנות רבות עם ערים בצורות וגו'. הריטב"א.
ומה טעם אמרו משיכה קונה וכו': ואם תאמר למה עקרו לגמרי קנין כסף דהוי באורייתא וכו' ככתוב בתוספות. ויש לומר דמשום תקנת השוק עשו כך שלא להצריך תרתי משיכה ומעות כדי שיגמר המקח ולא יחזרו בהם. וריב"ן תירץ וכו' ככתוב בתוספות.
ואם תאמר אם כן יאמר המוכר נשרפו מעותיך כמו שהקשו בתוספות בפרק קמא דקידושין בסוגיא כל הנישום ולעיל בפרק המפקיד. ויש לומר דלא שייך לומר במעות לא טרח ומציל שאין טורח להצילם. ועוד יש לומר דבמעות אין שייך לומר נשרפו דאפילו הוי עלייהו שומר חנם הא אמרינן לעיל כספים אין להם שמירה וכו' וכמו שתירצו התוספות שם.
ותימה לפי תירוץ ריב"ן היכי חיישינן שמא יאמר נשרפו חטיך בעלייה בשמשך ולא נתן מעות דנהי דלא קני במשיכה לחודה מכל מקום הוי עלייהו שומר שכר ואם אינו מציל משלם מהא דאמרינן לקמן ההוא גברא דיהיב זוזי אשומשמי לסוף אייקור שומשמי והדר ביה ואמר ליה שקול זוזך ולא שקלינהו ואגנוב אתו לקמיה דרבא אמר כל כי האי גוונא לא מיבעיא שומר שכר דלא הוי אלא אפילו שומר חנם לא הוי ומדקאמר הכי משמע דאי לאו דקאמר ליה שקול זוזך הוי שומר שכר וכי היכי דהוי שומר שכר לגבי זוזי הוא הדין נמי לגבי חטין.
וקצת יש לחלק בין מעות לפירות דמעות שהמוכר יכול להשתמש בהן כי אדעתא דזביני יהבינהו לוקח שיוציאם אם ירצה ואף אם לא יגמר המקח כך הוא חפץ במעות אחרים כמו בשלו הילכך בשכר שימוש הוי עלייהו שומר שכר כרב נחמן דלעיל בפרק המפקיד אבל פירות אין דעת המוכר שיוציאם עד שיגמר המקח שמא לא ישלם לו פירות אחרים כאלו שאין כל הפירות שוין הילכך לא הוי עלייהו שומר שכר ולקמן נדקדק בו. הרא"ש.
ובתוספות שאנץ מסיים ואף על גב דבמפקיד מעות אצל בעל הבית תנן בפרק המפקיד דלא ישתמש בהן גבי מוכר יכול להשתמש אף על גב דלא קנה עד שימשך דאדעתא דהכי יהיב לוקח למוכר שיוציאם אם ירצה. אבל פירות לא קני להו אלא במשיכה לא היה יכול להוציאם דאי אפשר לשלם תחתיהן אחרים כמותן דאין כל הפירות שוות.
ומיהו יש לומר דמאי דחשיב להו שומר שכר במעות כההוא עובדא דשומשמי לאו משום דיכול להוציאם דלקמן בסוף שמעתין משמע דאין יכול להוציאם כל זמן דלא נגמר הקנין דמייתי סייעתא לריש לקיש דאמר משיכה מפורשת מן התורה מהא דתנן נתן לבלן מעל ואמר רב דוקא בלן דלא מחסרא משיכה אבל ספר דמחסרא משיכה לא מעל עד דמשיך ואי מעות קונות היה לו למעול מיד אבל אם אין קונות ניחא דאינו מועיל ואם היה לו רשות להשתמש שהיה לו למעול אף על גב דלא קנאם כדמוכח בפרק המפקיד דדייק מותרין ישתמש בהן לפיכך אם הוציא מעל גזבר ואי אמרת אפילו נאנסו מאי איריא הוציא אפילו לא הוציא נמי. ומיהו מצי למימר דריש לקיש יסבור כרב נחמן דלא חשיב ליה שואל במה שיכול להשתמש אלא שומר שכר ומשום הכי לא מעל עד שמשך.
אבל יש עוד לדקדק דרב הונא סבירא ליה דרבי יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות כדאמר לעיל ורב הונא גופיה הוא דחשיב ליה שואל במאי דשרי להשתמש ואם בן אמאי לא מעל ספר עד שמשיך על כרחך הוה מוקי לה בספר גוי אלמא ספר גוי שקנינו במשיכה אין יכול להוציא המעות עד אחר משיכה ואם כן הוא הדין לרבי יוחנן כשבטל קנין המעות לא יוציא.
ונראה לי דלעולם לא הוי שומר שכר והא דקאמר בההוא עובדא דשומשמי כל כי האי גוונא לא מיבעיא שומר שכר דלא הוי הכי פירושו לא מיבעיא היכא דנתן לו שכר ואמר לו שקול זוזך דסליק נפשיה מחיוב שומר שכר אלא אפילו שומר חנם לא הוי וכהאי גוונא לא צריך לפרש על כרחך באידך עובדא דהתם דאמר ליה ליהוו הנך זוזי פקדון גבך דחשבה לי אמר ליה הא ביתא קמך ואסיק ולה לא מיבעיא שומר שכר לא הוי והיינו על כרחך בנותן לו שכר קאמר.
ועוד יש לומר דאף על גב דלריש לקיש בשלא קנה המעות אין יכול להוציאם לרבי יוחנן אף על גב דלא קני אלא במשיכה כיון דדבר תורה מעות קונות אלים הוא טפי שיכול להוציא המעות אף על גב דתקון רבנן דלא ליקני אלא במשיכה. והא דנקט לא מיבעיא שומר שכר לא הוי לאו דוקא נקט לישנא דשומר שכר דאי לא אמר ליה שקול זוזך אפילו שואל הוי וחייב באונסין כיון שיכול להוציאם אלא משום דלענין גנבה איירי נקט שומר שכר. ומיהו כלוה ממש לא חשיב דכל זמן שהיו בעין ולא הוציאם יכול לפטור עצמו במה שאומר שקול זוזך ואם היה לוה ממש לא היה יכול לפטור עצמו בכך עד שיביא המעות לידי מלוה דבגיטין בריש הזורק גבי זרוק לי חובי ותפטר דאמר קרוב למלוה זכה מלוה אבל קרוב ללוה לא זכה מלוה ואיכא מאן דאמר דאי לא אמר ליה והפטר אפילו קרוב למלוה לא זכה מלוה ואפילו היכא דנתן לו בעל כרחו איכא למאן דאמר בפרק מי שאחזו דנתינה בעל כרחו לא שמה נתינה גבי ההיא דבראשונה היה נטמן.
ומיהו נראה דבפרע חוב אם נתן לו בחיקו בעל כרחו דודאי הוי נתינה ופטור כדתנן בהגוזל בתרא לוה הימנו בישוב לא יחזיר לו במדבר אבל בישוב מחזיר לו או אם אמר לוה במדבר מחזיר במדבר בעל כרחו ובנתינה בעל כרחו בעי למימר התם דלא הוי כנתינה משום דמיירי כגון שיש לו לנותן לזכית נגד המקובל בשום דבר על ידי אותה נתינה דומיא דגאולת בתי ערי חומה ונתינת מאתים זוז לאשה כדי שיהא הגט גט ולא מיירי התם מידי ברוצה לפרוע וחברו אינו רוצה לקבל אלא כשיפרע לידו על כרחו או זיכה לו דבר שיש לו לקבל כדי שיזכה הנותן נגדו בדבר אחר. ולהכי לא שייכא הכא מידי וכההיא גוונא דמיירי התם דהיינו שנתן לידו בעל כרחו. מיפטר הלוה בפריעת חוב דעלמא שאין לו זכות לשום דבר שכנגדו של מלוה בנתינה זו ואם זיכה לו על ידי אחר לא מיפטר בהכי מחובו אפילו אם נתינה בעל כרחו חשובה שם נתינה והוא הדין אם זיכה לו על ידי אחר כדמשמע התם דהתם נמי אם זיכה לו על ידי אחר בעל כרחו לא תחשב נתינה רק לענין שיזכה גואל הבית בבית והאשה תהא מגורשת אבל באחריות המעות יהא הגואל חייב כשמזכה לו שלא בפניו בלא רשותו ומאתים זוז של אשה כיון שגירשה על מנת שתתן לו מאתים זוז קבל עליו שיהא הגט בנתינת המאתים זוז כאלו הוא חייב לקבלם אם תתן לו. ובמה שפירשתי אם יכול להוציא המעות אף על גב שלא נגמר הקנין לא נפקא מינה מידי לדידן לפי מה שפוסק רבינו תם דאנן חשובים כשלחני דתנן בפרק המפקיד מותרין ישתמש בהן, עד כאן מתוספות שאנץ.
והרמב"ן והרשב"א כתבו כתירוץ ריב"ן שבתוספות. ועוד כתבו שהוא בכלל דברי רבי יוחנן והכי קאמר מה טעם אמרו משיכה קונה בלא מעות גזרה שמא יאמר אחד מהם לחברו נשרפו חטיך בעליה. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א ותלמיד הר"פ: ואם תאמר אם כן מה הועילו חכמים בתקנתם שאמרו משיכה קונה אם כן יאמר המוכר נשרפו מעותיך בעליה ובשלמא אי לאו האי תיקונא שפיר אמרינן דאין לחוש לכך וכיון דאין מעות קונות אין דרך למסור המפות אם לא ימשוך הפירות אבל כיון דפרישנא דאי הוה אמרינן אין משיכה קונה בלא מעות יאמר הלוקח נשרפו חטיך בעליה כי משך ולא נתן מעות לא אמרינן כי אחרי שאין משיכה קונה לא יניח המוכר למשוך הפירות עד שיתן הלוקח מעות אם כן הדרא קושיא לדוכתיה. ויש מתרצים דבמעות שומר שכר הוא לכל הפחות דהא אית ליה רשותא להנפוקינהו כל כמה דלא הדר ביה דהא מסתמא לא בעי למהדר ביה ולקבולי מי שפרע.
ואתרים פירשו דלית ליה רשות להנפוקינון עד שיתקיים המקח לגמרי ואינו עליהם אלא כשומר חנם ומיהו לגבי מעות בשמירת שומר חנם סגי להו ולא שכיחא בהו גנבה ואבדה ולא אונס כל שנעל עליהם כראוי או שנתנם תחת הקרקע בזמן שהגנבים מצויין כדין שומר חנם ולקמן נבאר יותר בסייעתא דשמיא.
ואם תאמר בחליפין אמאי סגי במשיכה דחד מינייהו וכדאמרינן כיון שזכה זה וכו' ניחוש שמא יאמר לו נשרפו חטיך. לאו קושיא היא דאי אמרת לא קנה עד שימשכו שניהם אף אותו שמשך יאמר לחברו נשרפו חטיך שמשכתי בעלייה. ואם תאמר בקנין סודר דליכא למימר הכי ליתקון ולא ליקני גזרה שמא יאמר לו נשרפו חטיך. יש לומר דכיון דחליפין שוין ליכא לתקוני מידי וכדכתיבנא לא פלוג רבנן בחליפין. אי נמי יש לומר כמו שתירצו התוספות לעיל דיבור המתחיל: מטבע נעשה תליפין. הרמב"ן והרשב"א והר"ן. ושכירות מקום שקונה אפילו בחצר שהמוכר דר בה משום דלא פלוג רבנן בחצרות וסתם חצרו הוא דר בה ולא מוכר ואין לחוש שמא יאמר לו נשרפו חטיך. הרמב"ן.
גזרה שמא יאמר לו נשרפו חטיך וכו': וקסלקא דעתין ונשרפו חטיך בפשיעה קאמר ולהכי פרכינן ולאו שלומי בעי דהא לא סגיא שלא יהא בהם מוכר כשומר חנם כיון דברשותו הם ולקחו ממנו. ומהדרינן שמא יאמר לו נשרפו חטיך באונס ולאו אונס ממש אלא כעין אונס דהיינו גנבה ואבדה וכלפי שהיו סבורין דנפטר בפשיעה נקט הכא אונס והכין אורחא דתלמודא למנקט דבר והפוכו. הריטב"א.
שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה: ואם תאמר וליעבדו רבנן תקנתא דלוקח מצי הדר ביה ולא מוכר ובהכי סגי דאפילו אם נפלה דליקה באונס מוכר טרח ומציל על כרחו דהא יכול לוקח למהדר ביה ואי לא טרח ומציל יחזור בו הלוקח ונמצא מוכר מפסיד. יש להשיב דזימנין דלא נפלה דליקה אלא במקצת החטין והחטים שישארו יתיקרו וישוו כנגד כל הדמים שנתן בהם הלוקח ואם המוכר לא יוכל לחזור בו לא טרח ומציל דמימר אמר אפילו יחזור בו הלוקח לא איכפת לי הואיל וחטים הנשארים שוים כשיעור הדמים שנתן לי. אבל כי אמרינן דאפילו מוכר יכול לחזור בו טרח ומציל דמימר אמר המוכר שמא יתייקרו החטים ואחזור בהם ויהיה הכל לעצמי. רבינו יהונתן.
והרמב"ן תירצה לקמן בענין אחר בדבור המתחיל: בשלמא לריש לקיש. עיין שם.
דאי מוקמת ליה ברשותיה טרח ומציל: פירש רש"י אי מוקמת ליה ברשות מוכר לחורה טרח ומציל מפני שאם יוקירו יחזור בו ויהיה הריוח שלו וכו' כמו שכתוב למעלה בפירושי רש"י בשמעתא דכל הנשום. והוצרך לפרש כן שאם אומר דכי מוקמת ליה ברשותיה לאונסין טרח ומציל אם כן לא יוכל לחזור בו אחד מהם מחמת יוקרא וזולא ויהא הייב מוכר באחריות אונסין אלא ודאי כל כמה דאוקמת להו ברשותיה אף לחזרה טרח ומציל טפי.
ותימה למה פרט רש"י אי מוקמת ליה ברשות מוכר דהכי נמי מצי לומר אי מוקמת להו ברשות לוקח לחזרה טרח ומציל שאם לא יציל יחזור בו הלוקח. ויש לומר דלקמן אוקימנא לרבי יוחנן כרבי שמעון דמתניתין שאמר מוכר יכול לחזור בו ולא לוקח דאף על גב דרבי יוחנן אף לרבנן אמרה ובהן הוא דפליג על ריש לקיש מכל מקום מכלל כייל בה לרבי שמעון לכך נקטה רש"י במאי דמודו כולי עלמא ואף רבי שמעון. כן נראה לי. הריטב"א.
וזה לשון תוספות שאנץ: ומיהו על כרחך אנו צריכין לטעם הקונטרס ומשום דרב חסדא דקאמר וכשם שתקנו משיכה במוכרין כך תקנו משיכה בלקוחות ואם עיקר התקנה בשביל טובת הלוקח מאי קאמר כשם משמע מתוך הלשון דמועלת חזרת מוכר לענין שלא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה ומתוך כך טרח ומציל. משאנץ.
רבי שמעון בן לקיש אמר משיכה מפורשת מן התורה: ואם תאמר מאי נפקא מינה אי הוי מן התורה או מתקנת חכמים הא מכל מקום לא קנו מעות אלא משיכה. ויש לומר דנפקא מינה לענין מילתא דלא שכיחא דלא גזרו בה רבנן ואי משיכה מפורשת מן התורה אם כן במילתא דלא שכיחא נמי לא קנו מעות. אי נמי יש נפקותא לענין מעילה כדלקמן גבי נתנה לבלן דאי מעות קונות מן התורה אם כן מעל ואי משיכה מפורשת מן התורה לא מעל עד דמשך. תוספות חיצוניות.
וכתב הריטב"א וזה לשונו: ורש"י פירש לקמן דנפקא מינה לענין קידושין דלרבי יוחנן כיון דמעות קונות מן התורה אם קדש בהן את האשה מקודשת וכו'. ואינו מחוור דכיון דמדרבנן אינן קונות הפקר בית דין הפקר. ואף לרבי יוחנן אינה מקודשת למאן דאמר דלית ליה למוכר רשותא להנפוקינון. עד כאן.
מאי טעמא דריש לקיש: לא נאמר לשון זה בדקדוק והכי הוה ליה למימר מנא הני מילי אי נמי היכא מפורש או היכן כתיבא ודוק. תרתי שמע מינה. פירוש אונאת מוכר ומשיכה דאי לא אשמועינן אלא למעוטי קרקע ואונאת מוכר הוה ליה למכתב וכי תמכרו ממכר מיד עמיתך או קנה אל תונו דמינה שמעינן תרתי מקנה אל תונו משמע אונאת לוקח מיד עמיתך נשמע למעוטי קרקע אלא מדסמך מיד ללשון קנין ולא ללשון ממכר שמע מינה דאתא לומר דאין קנין אלא במשיכה וכדפירש רש"י. הריטב"א.
תנן רבי שמעון אומר וכו'. עד מוכר הוא שיכול לחזור בו ולא לוקח: שאם נאמר גם הלוקח אם כספו בידו ופירות לא משך הוא יכול לחזור בו ולא המוכר הלוקח הנה לא משך פירות ודמים לא נתן במה קנה פירותיו של חברו אלא על המוכר לבדו אמר רבי שמעון בן לקיש שהכסף בידו וכו'. רבינו חננאל.
בשלמא לריש לקיש היינו דאיכא בין רבי שמעון ורבנן: כלומר היינו דאיכא בינייהו בטעמא דמילתייהו דידעינן טעמא דכל חד וחד. אלא לרבי יוחנן דאמר וכו' מאי בינייהו כלומר מאי בינייהו בעיקר טעמא ומאי טעמייהו דרבנן. ומהדרינן אי נמי דרב חסדא וכו' תמיה מילתא דהא מהכא לא ידעינן טעמא דפלוגתייהו ומקמי הכי הוה ידעינן דרבנן סבירי להו כרב חסדא ורבי שמעון לית ליה דרב חסדא דהא לרבי שמעון אין לוקח יכול לחזור בו.
ונראה כי רש"י מפרש דרב חסדא הכי קאמר כדרך שהוצרכה תקנת משיכה במוכרין כי היכי דליטרח וליצול הוצרכה תקנת משיכה בלקוחות דכל שכן דמוכר טרח ומציל כיון דידע דלוקח נמי מצי הדר ביה דאלו ליוקרא בלחוד אפשר דלא הוה חייש מוכר כולי האי וכיון שיש בחזרתו של לוקח תקנה לגזרה זו לא רצו חכמים להורע כחו ותקנו לו משיכה. ורבי שמעון לית ליה דרב חסדא דמסתיין לגזרה זו בתקנת משיכה למוכרין.
ורבינו תם פירש כדרך שתקנו וכו' דהא שורת הדין היה לנו לומר שיהא צריך מעות ומשיכה ותקנו משיכה לבדה מפני שלא יאמר לוקח למוכר נשרפו חטיך כדכתבינן לעיל ומשום הא היה לנו לומר כן בלוקח לבדו אבל לענין מוכר היה לנו לומר שיכול לחזור בו עד שיהא שם מעות ומשיכה ואפילו הכי לא עשו כן אלא תקנו משיכה לבדה במוכרין כמו בלקוחות שאף ללוקח לא יקנו מעות כיון שאינן קונות למוכר ואף על גב דסגי לן בתקנתא דנימא למוכר לחוד מעות אינן קונות. ואינו מחוור לי דאיפכא הוה ליה למימר כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה במוכרים ודוק. הריטב"א.
וזה לשון הרמב"ן: בשלמא לריש לקיש היינו דאיכא בין רבי שמעון לרבנן. פירוש בטעמייהו דרבי שמעון סבר מן התורה מעות קונות ומפני שלא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה הוא דאמור רבנן דלא ליקנו הילכך ללוקח קנו ואינו יכול לחזור בו אבל מוכר יכול לחזור בו וכיון שיכול לחזור בו ודאי טרח ומציל שאם יתייקרו יחזור בו ואם הוזלו אין הלוקח יכול לחזור בו. ורבנן סברי מעות מן התורה אינן קונות הילכך שניהם יכולין לחזור בהם. אלא לרבי יוחנן מאי איכא בין רבי שמעון לרבנן כלומר במאי פליגי ומה טעם מתני חכמים לדבריהם. ומפרקינן איכא בינייהו דרב חסדא דאמר כדרך שתקנו משיכה במוכרים כלומר שאף רבי שמעון מודה שמוכרים יכולים לחזור בהם כדי שלא יאמרו נשרפו חטיך בעלייה כך תקנו משיכה בלקוחות כלומר שהשוו חכמים מדותיהם שלא תהא יד אחד מהן על העליונה וכל שכן דכי אמרת דלוקת יכול לחזור בו דמסר מוכר נפשיה וטרח ומציל כדי שלא יחזור בו אם נשרפו. ומי ששאל למה לא אמרו חכמים שיהא לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר אין מקום לשאלתו יציבא בארעא וכו' שהמוכר שהכסף ופירות בידו אינו יכול לחזור בו והלוקח יכול לחזור בו אלא אדרבה עיקר חזרה במוכר נתקנה ולוקח אינו יכול לחזור בה אלא מפני שרצו חכמים להשוות מדותיהם וזו היא השאלה ששאלו בגמרא וזו היא טענת רבי שמעון על חבריה כמו שפירשתי.
ויש לפרש כשם שתקנו משיכה לצורך תקנת המוכרים כלומר שאם משך אינו יכול לחזור בה כדי שלא יאמר לוקח למוכר נשרפו חטיך בעלייה ולא אמרינן לוקח ליהדר ביה ולא מוכר ותו לא אמר ליה נשרפו חטיך בעלייה אלא שניהם יכולים לחזור בהם ואין יד אחד מהם על העליונה כך תקנו משיכה בלקוחות כלומר לצורך תקנת לקוחות שכל זמן שלא משך יכול לחזור בו כדי שלא יאמר נשרפו חטיך בעלייה ולא אמרינן מוכר יהא יכול לחזור בו ולא לוקח ובכהאי גוונא אמר כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים פירוש תקנו שכיון שמשך אינו יכול לחזור בו ואף כאן זו היא עיקר התקנה.
ומצאתי בשם בעל מתיבות הכי פירש רב מתתיה גאון ראובן משך זבינתא משמעון ולא יהיב ליה זוזיה ואייקר זבינתא לא יכול שמעת למהדר ביה הוא הדין נמי בדיהיב זוזי ולא משך זבינתא וזל זבינתא לא יכול ראובן למהדר. מצאתי. אבל טעות סופר הוא. ופירוש רב מתתיה עולה לדברי אבל לא בדקדוק יכול ראובן למהדר ביה. ורב עמרם גאון פליג עליה ופירש הכי כשם שהמוכר בדשקיל זוזי ולא משך לוקח ואייקר זבינתא יכול מוכר למהדר ביה הוא הדין נמי ביזל זבינתא לוקח יכול למהדר ביה ותרווייהו אמרין דהלכתא כרב חסדא וזה שמצאתי בשם רב מתתיה עולה כפירוש האחרון ואינו נכון.
והסכימו כל בעלי הוראה שכל זמן שלא משך לוקח למקחו ונאנס שנאנס למוכר והנח שנינו משנה שלימה בחולין בארבעה פרקים וכו'. כמו שכתוב בנמוקי יוסף. ואל תטעה במה שתראה בפירוש רש"י שהוא אומר תקינו רבנן דליהדר כי היכי דליטרח וליצול משום דאם הוקרו ברשותו הוקרו שהוא לא אמר כן אלא מפני שעיקר החזרה למוכר תקנוה ובהכי סגי לן אלא שאגב מוכר תקנו ללוקח אבל באמת שאם נאנס למוכר נאנס.
וכן כתב מפורש במסכת קידושין ואף כאן כתבה ואין ספק בדבר ואי קשיא לך הא דאמרינן פרק הניזקין יהבי זוזי יתמי אפירי זול לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש אייקור סבור מיניה היינו דרב חנילאי אמר ליה רב אשי הא בישא הוא לדידהו דאתי למימר להו נשרפו חטיך בעלייה ולא מצו יתמי למימר לאידך נשרפה שלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש משום דכיון דאוקמינהו רבנן ברשותייהו לענין חזרה אף אם נשרפו ודאי ברשותייהו נשרפו. וכך פירש רש"י התם וכן עיקר וכל אימת דלא הדרי בהו קונים הם בכסף.
ורבינו חננאל ז"ל פירש דבין לרבי שמעון בין לרבנן היכא דאתניסו למוכר אתניסו אלא בהא פליגי רבי שמעון סבר מוכר הוא דמצי הדר ביה משום יוקרא דיכול למימר הואיל ואי מיתנסי פירי לדידי מתנסי אכתי דידי אינון ולא זכה לוקח אבל לוקח לא מצי הדר ביה משום זילא דמאי אית ליה למימר הא קנו לו מעותיו ומשום תקנתא דיליה הוא דאוקמינהו רבנן ברשות מוכר דליחייב ביה באונסין עד שעת משיכה. ורבנן סברי כשם שתקנו משיכה במוכרין שיכולים לחזור בהן משום יוקרא כך תקנו משיכה בלקוחות שכל שלא משך יכולין לחזור בהן אף על פי שלא נאנסו אבל נאנסו ודאי לכולי עלמא לוקח חוזר דאי לאו הכי לא טרח ומציל ויפה פירש. עד כאן.
והר"ן כתב בדרך שתקנו וכו'. פירש רש"י וכל שכן דכי מוקמת חזרה נמי ברשות לוקח מסר נפשיה מוכר וטרח ומציל שאם ישרפו יאמר לו חוזרני בי. וכן כתב הריא"ף בהלכות דכל כמה דלא משכיה לוקח לזביני ואיתנוס דלמוכר איתנוס וכו' שלא כדברי הרז"ה וכו'. עד כאן.
אבל הרא"ש כתב וזה לשונו: פירש בקונטרס דכל שכן דכי מוקמת חזרה לגבי לוקח מסר נפשיה המוכר וטרח ומציל שאם ישרפו יאמר חזרתי בי. ומדנקט חזרתי בי משמע מתוך לשונו שאחר שנשרפו אין יכול לחזור בו אלא כשיראה הדליקה יחזור בו.
ואומר רבינו תם דאפילו לאחר שנשרפו יכול לחזור בה דאפילו מי שפרע ליכא כשחוזר בו ולא שייך מי שפרע אלא כשחוזר בו מפני יוקרא וזולא דאי איכא מי שפרע אם כן לא הועילו חכמים בתקנתן אלא לרשעים שאינן חוששין במי שפרע דצדיקים לא יחזרו בהם אף על גב דאיכא למימר משום צדיקים לא הוצרכו לתקן דחסים על ממון חבריהם וטרחי ומצלי מכל מקום היכא דהמוכר רשע והלוקח צדיק לא הועילו בתקנתן.
ועוד אמר רבינו תם דאפילו לרבי שמעון יכול לחזור בו אם נשרפו דאי לאו לרבי שמעון אתא רב חסדא לאשמועינן לרבנן פשיטא ששניהם יכולים לחזור בהם. והשתא לפי מה שפירש לא צריכין למה שפירש רש"י לעיל דכי מוקמת להו ברשות מוכר לחזרה טרח ומציל שאם יתייקרו יוכל לחזור אלא להכי טרח ומציל שאם ישרפו יחזור בו הלוקח ויצטרך להחזיר מעותיו. ופירוש הקונטרס תמוה שיטרח על הספק אם יתייקרו ויחזור בו וא"א לחזור אלא באיסור ויעמוד במי שפרע. ומיהו על כרחך אנו צריכין לטעם רש"י משום דרב חסדא דאמר כשם שתקנו משיכה וכו' ואם עיקר הטעם משום חזרת הלוקח מאי כשם דקאמר ומשמע מתוך הלשון שמועלת חזרת המוכר לענין שלא יאמר נשרפו חטיך ומתוך כך טרח ומציל. עד כאן
וזה לשון תלמיר הר"פ: לפירוש רבינו תם דפירש דלוקח מצי הדר ביה גם לרבי שמעון כי נשרפו אם כן אשכחן שפיר חזרה גבי לוקח היכא דנשרפו. ואם כן קשה דהוה ליה למימר דגם כי הוו בעין דמצי לוקח למיהדר כי היכי דאמר דמוכר מצי למיהדר ביה. וכי תימא דהא בלוקח יכול לחזור בו כי נשרפו היינו משום דאוקמיה ברשות מוכר לגמרי בין לענין פסידא בין לענין יוקרא מכל מקום קשה דמה סברא היא לומר דלא יוכל הלוקח לחזור בו כשהם בעין סוף סוף כיון דאוקמת ליה ברשותו דמוכר לכל דבר בין לענין יוקרא בין לענין פסירא אם כן אין ללוקח בהם שום קנייה ואמאי לא יוכל לחזור גם כשהם בעין.
ונראה למורי הר"ף שיחיה דלא קשה מידי דענין קנין כך הוא הלוקח נותן המעות ביד המוכר לקנות הפירות כדי שלא יוכל לחזור בו המוכר והמוכר בא לקנות המעות כדי שלא יוכל הלוקח לחזור בו וכיון דמעות קונות מן התורה אם כן בדין יש לומר דהמכר נגמר לגמרי והלוקח קונה הפירות והמוכר קונה המעות אבל תקנו חכמים שיוכל המוכר לחזור בו כדי שעל ידי כך יהיה המוכר טורח ומציל כשתפול עליהם דליקה ואם כן הוו להו פירות ברשותיה דמוכר לגמרי אבל לענין קניית המעות שביו המוכר לא הוצרכו לתקן ואם כן כשהלוקח תובע מעותיו ורוצה לחזור בו ודאי לא יוכל לחזור בו כיון שהם ביד המוכר והוא רוצה שפיר לקיים לו מקחו דהמכר נגמר לגמרי לגבי דבר זה. אלא אי אמרת מעות אינן קונות ואם כן אין המכר נגמר לגמרי לא לגבי מעות ולא לגבי פירות אם כן לוקח אמאי לא מצי למהדר ביה גם כי הפירות הם בעין.
אמר לך ריש לקיש אליבא דרבי שמעון לא קאמינא וכו' בשלמא לריש לקיש היינו דאיכא בין דרבי שמעון לרבנן. פירוש דלדידיה איכא שפיר טעמא במאי דהוי מחלוקת תלוי וכו' אלא לרבי יוחנן דסבירא ליה מעות קונות גם לרבנן מאי איכא בין רבי שמעון וכו' פירוש מאי טעמייהו דרבנן וכו' איכא בינייהו דרב חסדא דאמר כדרך שתקנו וכו' רבנן אית להו דרב חסדא דאמר כדרך שתקנו משיכה במוכרים שיכולים לחזור כל זמן שלא משך שזהו תקנה וריוח גדול למוכרים שאם יוקירו יחזור בו ומשום הכי תקנו משיכה במוכרים וכמו שתקנו משיכת מטעם דאז טרח ומציל תקנו משיכה בלקוחות שיוכל הלוקח לחזור בו בשביל אותה תקנה עצמה דכל שכן כי מוקמינן החזרה ברשותיה דלוקח מסר המוכר נפשיה וטרח ומציל שאם יראה הלוקח שנשרפו יאמר חוזרני בי.
אבל קשה לפירוש רבינו תם דפירש דאי מוקמת ליה ברשותיה טרח ומציל האי נמי לחזרת הלוקח שאם יראה הלוקח שנשרפו יחזור בו ויפטר מן המוכר ומשום הכי טרח ומציל אם כן מאי קאמר כדרך שתקנו משיכה במוכרין וכו' אדרבה עיקר תקנתא כשתקנוה היתה משום לקוחות ומשום מוכרין כדפרישנא לעיל לפירוש רבינו תם.
ואומר רבינו תם דעיקר תקנתא דאמרינן לעיל שהלוקח יכול לחזור בו היינו כשאינו בעין כדהוצרכנו לפרש לעיל מתוך קושיתנו דרבי שמעון והכא מיירי כשהן בעין והכי קאמר כדרך שתקנו משיכה במוכרים דהמוכר יכול לחזור בו כשהפירות הוו בעין והלוקח אינו קונה אותם דהוצרכו חכמים לתקן כך כדפירש לעיל משום דעל ידי כך יהיה המוכר טורח ומציל כך תקנו משיכה בלוקחין שיוכל הלוקח לחזור גם כי הוי בעין ולא יהא מוכר קונה המעות ואף על גב דלגבי קניית המעות למוכר לא הוצרכו לתקן כלל שלא יהא הקנין חל ואם כן הוה ליה למימר דלא יוכל הלוקח לחזור בו כיון דהמעות הוו ביד המוכר והוא רוצה שפיר לקיים מקחו מכל מקום השוו חכמים מדותיהם ואמרו כי היכי דלוקח אינו קונה פירות המוכר ויכול לחזור בו המוכר הכי נמי המוכר לא יקנה מעות הלוקח ויכול הלוקח לחזור בו. עד כאן.
והר"ן הסכים לדעת מי שסובר דכל שלא משך נאנסו למוכר ולוקח אפילו מי שפרע לא מקבל. ולא תקשי לך ההיא דאמרינן לקמן בההוא גברא דיהיב זוזי אשומשמי ואגנוב זוזי ואתי מוכר למהדר ביה ואמרינן דמקבל עליה מי שפרע. דהתם מוכר הוא דבעי למהדר ביה משום דאגנוב זוזי ואיהו ודאי דינא הוא דיקבל מי שפרע דהא יהבינהו ניהליה לוקח והוא אינו מעמיד לו מקח אבל היכא דאמר לו מוכר ללוקח נשרפו חטיך בעלייה לא מקבל לוקח מי שפרע דהא לא יהיב ליה מוכר ולא מידי. עד כאן.
וכתב הרמ"ך וזה לשונו: והיכא דאיתניס ההוא זבינזא ואמר לו מוכר ללוקח אנא משלימנא לך כי ההוא זבינא ואמר לו לוקח לא בעינא ליה כיון דההוא דזבנית מינך איתניס אהדר לי זוזי. נראה לומר דבהא לאו בר קבולי מי שפרע הוא כיון דליתיה לההוא זבינא בעין. עד כאן.
מהא דאמרינן אי אמרת בשלמא מעות קונות משום הכי קאי באבל אמרו משמע שאין מוסרין אותו למי שפרע אלא בשקנה דבר תורה אבל כל היכא דמדינא לא קנה אפילו למי שפרע אין מוסרין אותו. והא דאהדרינן דברים ומעות קאי באבל לריש לקיש הוא דאמרינן הכין אבל לרבי יוחנן לא הוי טעמא אלא משום מעות דקונות ואנן כרבי יוחנן סבירא לן והכי נמי משמע מהירושלמי וכו'. וכן נראה מדברי הרי"ף וכו' כמו שכתוב בנמוקי יוסף.
ומיהו איכא למידק מהא דאמרינן בפרק איזהו נשך האי סיתומתא קניא למאי הילכתא רב חביבא אמר וכו' ורבנן אמרי וכו' אלמא אף על גב דמדינא לא קנה מוסרין אותו למי שפרע ואמרינן נמי בההוא פירקא ההוא גברא דיהב זוזי אנדוניא דבי חמוה כלומר נתן מעות לשליח למזבן ליה בגדים הצריכים לנדונייתו לסוף זול נדוניא אתא לקמיה דרב פפא וכו' ואסיק רב פפא דמשלח זה אי לא פסק כשער הגבוה שקיל כדמעיקרא ואי לא מקבל עליו מי שפרע אף על פי שלא היתה נדוניא לשליח זה באותה שעה ולא קנו לו למשלח מעותיו.
ואולי בזו נוכל לומר דנדוניא דבר המצוי הוא הרבה כל ימות השנה ופוסקין עליון שאף על פי שאין לזה יש לזה והרי זה כמי שיש לו. וכענין שאמרו בזבל שפוסקים עמו על זה הזבל כל ימות השנה ועל ההוא מתניתין הוא דאייתי ליה עובדא דנדוניא והיינו נמי דאקשו ליה רבנן לרב פפא ואי לא פסק כשער הגבוה מקבל כדמעיקרא מעות נינהו ומעות לא קנו ואי אין פוסקים עליו לפי שאין לו דעדיפא מינה הוו להו לאקשויי והא דבר שלא בא לעולם הוא. אלא דבהא איכא לדחויי דדילמא לרבותא קאמרי ליה הכין דאפילו בדאית ליה לא קני דמעות אינן קונות. ואף על גב דאמרינן מה שתעלה מצודתי מכורה לך לא קנה התם אין הדגים מצויים ליצוד כל כך כמו שהנדוניא מצויה תדיר בשוק. ומכל מקום ההיא דסיתומתא קשיא וצריך עיון. הרשב"א ז"ל.
וה"ר יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל כתב בתשובות שאלה מועתקים מלשון ערבי. וזה לשון השאלה:
אמרה המשנה נתן לו מעות ולא משך ממנו פירות יכול לחזור בו אבל אמרו מי שפרע וכו' ואמר רבי יוחנן דבר תורה וכו' והיה נראה לי מכאן שאין חייב במי שפרע אלא בדבר שנתקיים בו המקח מן התורה שצודק בו גזרה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה וקיימא לן דאין אדם מקנה לחברו דבר שלא בא לעולם ולא דבר שאינו ברשותו.
וראיתי בפרק איזהו נשך שאמרו רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו האי מאן דיהיב זוזי אתרעא צריך לאתחזויי בבי דרי והעמידום לקבולי מי שפרע. ואמרתי אפשר להעמיד זה המאמר במי שיש לו תבואה נמצאת ברשותו ולזה חייבו בו מי שפרע. וכשעמדתי על מה שאמרו ההוא דיהב זוזי לנדוניא דבי חמוה זל נדוניא וכו' שרצו להעמידה לקבולי מי שפרע וידוע שענין זה הוא במה שקונה התגר אחר שנותנין לו הדמים ממה שאמרו ותיפוק ליה דשליחא שוייה והיה נראה לי בה פירוש לא ידעתי אם הוא אמת שאמרתי שזוזים אלו שנתן לתגר לא נתן אותם לו כדי שיקנה לו הסחורה באופן שהם בתורת דמים אצלו ואינו קונה בהם כלום לפי שהסחורה ההיא בלתי נמצאת אצלו אלא נתן לו דמים אלו כדי שיתחייב לתת לו הסחורה שהסכימו עליה כשיקנה אותה ומעת שקנה התגר אותה סחורה אז זכה בה הקונה בדמים שהניח אצל התגר ונחשוב שהדמים הונחו אצלו על דרך זה ועל כן נפל הויכוח אם נחייב אותו מי שפרע. יבאר לנו אדוננו אמיתת ענין זה ושכרו כפול מן השמים.
תשובה. מה שעלה על דעתך שאין חיוב מי שפרע חל אלא בדבר שהוא נקנה מן התורה במעות ומשום גזרה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה הוא דלא קנה אבל דבר שלא נתקיים בו המקח מן התורה במעות כמו מי שמכר דבר שאינו ברשותו וקבל בו המעות שאין חייב בו במי שפרע. אין הדבר כמו שעלה בדעתך אלא חיוב מי שפרע חל ואפילו בדבר שאינו נקנה מן התורה. הלא תראה מה שאמרו בדרך קושיא על מי שאמר מעות אינן קונות תנן אבל אמרו מי שפרע וכו' ואי אמרת מעות אינן קונות אמאי קאי באבל אמרו משום דברים וכו' עד דברים בלא מעות אין רוח חכמים נוחה הימנו דברים ומעות קאי באבל אמרו.
הנך רואה כי אפילו מאן דסבירא ליה מעות אינן קונות אית ליה דחייב במי שפרע דכוותה נמי לדברי האומר מעות קונות אין לנו להרחיב הדבר עד שנאמר שאין חייב במי שפרע אלא בדבר שהמקח קיים בו מן התורה במעות אלא נחייב אותו ואפילו במה שאינו נקנה במעות לפי שלה שחייבנו אותו במי שפרע הוא מטעם שקבל המעות עם הדברים לא שנא היה הדבר ההוא ברשותו שאז קנו לו מעותיו מן התורה לא שנא לא היה ברשותו שלא קנו לו מעותיו מן התורה אלא שלא נחייב מי שפרע למי שמכר מה שאינו ברשותו מטעם שקבל המעות אלא אם קנה אחר כך אותו הדבר שמכר אותו ובא לרשותו שאז יכול הוא להשלים דברו אם ירצה שאז נחייב אותו במי שפרע לפי שמכיון שקנה הדבר ההוא ובא לרשותו חל עליו מדרך האמונה וצידוק הדיבור להשלים דיבורו ולתת הדבר ההוא להקונה ואם לא עמד בדיבורו נחייב אותו במי שפרע. אבל אם לא קנה הדבר ההוא ולא בא לרשותו מן הנמנע הוא לחייב אותו במי שפרע אלא למי שבא אותו דבר לרשותו והיה אפשר לו לעמוד בדבורו ולמסרו לקונה. ולזה חייבו מי שפרע למי שקבל מעות בעד הנדוניא לפי ששנה בדיבורו בשכבר קנה אותה והיתה ברשותו והיה אפשר לו לתתה לבעל המעות עם היות שבעת שקבל המעות עדיין לא היתה ברשותו. זהו עיקר העיקר שראוי לסמוך עליו בענין זה.
אמנם רבינו נסים ז"ל דאיהו סובר שכל זה הוא במי שמכר לחברו סחורה שאינה מצויה אצלו אבל אם נמצאת בשוק שהוא מחויב לקנות אותו לו ויכול להכריח אותו על כך והביא ראיה לדבריו מהתוספתא. איך עלה בדעתו דבר זה והוא דבר שלא בא לעולם. ואם דעתו שלפי שהוא נמצא בשוק דבר שבא לעולם הוא תיפוק ליה שהרי לא משך. השתא מוכר דבר שיש לו ברשותו אמרת דלא קנה עד שימשוך מוכר דבר שאינו ברשותו קנה יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא וסברא זו בלי ספק שהיא סברא בלתי נכונה.
והתוספתא שהביא ראיה אין לסמוך עליה שכל דבר שלא הובא בתלמוד ומצאנו התלמוד חולק עליו הנכון הוא שלא לסמוך עליו. וכבר אמרו על קצת מן הברייתא מאן לימא לן דמתרצתא הוא דילמא משבשתא היא וכן הדברים שהביאם מן הירושלמי אין לנו לסמוך עליהם הואיל והבבלי חולק עליה ומה שאמרו האי סיתומתא קניא לקבולי מי שפרע אינו קונה בה קנין גמור מן התורה אלא לקבולי מי שפרע לדברינו שאמרנו שחייב במי שפרע במה שאין קונה קנין גמור מן התורה. עד כאן.
וזה לשון הר"ן ז"ל: וכתב הריא"ף ז"ל בהלכות דאפילו דברים ומשכון לא קאי באבל אמרו והביא ראיה מדאמרינן בפרק קמא דקידושין בני רב הונא זבין אמתא בפריטי אותיבו נסכא עלויה לסוף אייקור אמתא אתא לקמיה דרב אמי אמר להו פריטי אין כאן נסכא אין כאן ולא אמר להו דליקבלו מי שפרע. ואין זו ראיה דהתם דינא קאמר ליה דיכול לחזור בו אבל לעולם מקבל עליה מי שפרע דהא לקמן נמי בההוא גברא דיהיב זוזי אחמרא והדר ביה משום דבעי מנסביה ולא אדכרו בה בגמרא מי שפרע כלל ואף על פי כן אמרו הגאונים דמקבל ליה. ועוד דהתם בקידושין אמתא הואי וכמקרקעי דמיא ואפשר דליכא מי שפרע במקרקעי. עד כאן.
ובירושלמי אמר רבי יוסא שמע מינה בר נש דיהב לחבריה עשרה דינרין ואמר ליה על מנת תיקום לי בהון מאה גרבין כיון ששלח ידו בהן צריך להעמיד לו מקחו. פירוש אף על פי שאין לו ואם אינו מעמיד לו מקבל עליו מי שפרע. ועוד דהא סיתומתא וכו' ואפילו הכי קאי עלה באבל אמרו כדאיתא בפרק איזהו נשך וטעמא משום דסמכא דעתייהו ומיהו יש סיוע לדברי רבינו הגדול ממקום אחר דגרסינן בירושלמי במסכת שביעית רבי זעירא אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן הנותן ערבון טבעת לחברו ורוצה לחזור בו חוזר ואינו מקבל מי שפרע. רבי זעירא בעי קומי רבי אבהו זהוב אמר ליה טבעת אמר ליה מה בין זהוב לטבעת אמר ליה זהוב דרכו להשתנות טבעת בעינה היא. פירוש שאם נתן לו זהוב ערבון בדרך משכון כיון שדרכו להשתנות ולתתו בתורת דמים קנה דכמעות דמי אבל משכון מטלטלי לא והוא הדין לנסכא ולכל מילי דלאו טבעת דלא קאי באבל אמרו וזו ראיה מפורשת כדברי רבינו. הרמב"ן והר"ן.
כתוב בספר המאור כתב הריא"ף דכל כמה דלא משכיה לוקח לזביניה ואיתניס למוכר איתניס וכו'. עד אדרבה עיקר המשיכה למוכר היתה. וכתב עליו הראב"ד וזה לשונו: אמר אברהם מתחלה כך כתבתי והבאתי ראיה מההוא דזבן חמרא ושמע דקא בעי למינסיב וכו' אבל חזרתי וחזקתי דברי הרב מדאמרו דאי מוקמת להו ברשותיה טרח ומציל אלמא ברשותיה קאי כל זמן שלא משך.
ואי מעשה דההוא דזבן חמרא דהדר ביה קודם האונס דילמא מסתפי הוה דילמא לא מהדרי ליה זוזי בתר אונסא. וההיא מילתא דחולין דאקשיה והא לא משך נמי מסייע ליה דקתני בהדיא אם מת מת למוכר ולא קתני אם בא לחזור חוזר משמו מיד המכר בטל. וההיא דאייקור פירי לא מעלה ולא מוריד. והאי דקשיא לי אם כדברי הרב הא עיקר תקנתא ללקוחות הוא ודאי תקנתא איכא ללקוחות שלא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה ואיכא נמי תקנתא למוכרים אי מתיקרי. מיהו כיון דמוכר פירותיו בידו די לנו תקנה בחזרתו ולמה תקינו חזרה ללוקח והלא שניהם מתוקנים בחורת המוכר והיינו טעמא דרבי שמעון.
ורבנן סברי אפילו הכי משוינן להו ויתר מזה אני אומר שאם נשרפו או אבדו שיכול הלוקח לחזור בו ואין עליו מי שפרע משום דאמר ליה הב לי פירותי או תן לי מעותי. והשתא בתרי תרצי שני ליה רבי שמעון לענין חזרה הכא דאיכא אונסא לא כל שכן לענין מי שפרע. ומעשה דההוא חמרא נמי הכי מוכח דכי אתא לקמיה דרב חסדא ושרא ליה למהדר ולא אדכר ליה מי שפרע כלל ומשום חששא דאונסא בלחוד וכל שכן בתר אונסא וכן ההיא דמסכת חולין דקתני להדיא אם מת מת למוכר הכי משמע דלאלתר הוי מכר בטל דלא קתני לפיכך אם חזר בו ומת מת למוכר וכן עיקר. עד כאן.
וזה לשונו בחידושיו: כתב ה"ר יצחק בענין שאמרו זימנין שנפלה באונס דאי מוקמת ליה ברשותיה טרח ומציל שמעינן מהכא דכמה דלא משכיה לוקח לזביני ואיתניס דלמוכר איתניס. ואני איני רואה שמועה זו מכאן והא דאמרינן טרח ומציל להנאתו הוא מציל כי יש תקוה עליהם אולי יתייקרו או יצטרך לאותן הפירות ויקחם אבל לא מפני שהוא חייב באונסיהם כי כל זמן שלא חזר בו של לוקח הן שהרי המעות קונות ואם נאנסו ללוקח נאנסו ואם חזר בו האחר אחר האונס לא הועיל כלום שהמוכר אומר לו החזר לי פירותי ואחזיר לך מעותיך.
ומההוא מעשה דההוא גברא דיהיב זוזי אחמרא ושמע דקבעו מנסביה לבי פרזק רופילא ואמר להו הבו לי זוזאי דלא בעינא חמרא טעמא דהדר ביה הא לא הדר ביה אי איתניס לדידיה איתניס ואי כדכתב הרב למה ליה למהדר ביה ולקבולי מי שפרע לשתוק ליה דאי מיתניס למוכר מיתניס. ואולי הלשון שאמרו בגמרא דאי מוקמת ליה ברשותיה טרח ומציל הביאו לומר כך דאלמא מסתמא ברשותיה קיימי אפילו קודם חזרה ואין מכאן מוכח שאם יכול לחזור בו זהו רשותו שיש לו עליהן. חזרתי בי ודברי הרב עיקר מההיא דאמרינן בחולין אבל בשאר ימות השנה אינו כן לפיכך אם מת מת למוכר משמע אפילו בלא חזרה מדלא קתני לפיכך אם חזר בו ומת מת למוכר קודם חזרה נמי מת למוכר וכיון דלמוכר מת זה בא ונוטל מעותיו ואין עליו מי שפרע ולא עוד אלא אפילו במקום שיש חשש אונס כי ההוא מעשה דפרזק רופילא אפילו קודם האונס יכול לחזור ואין עליו מי שפרע דכי אתא לקמיה דרב חסדא שרא ליה למהדר לאלתר ולא חייביה מי שפרע כלל. כן נראה לי.
ומה שכתב רבינו האיי בההוא מעשה דההוא גברא דיהב זוזי אשומשמי והדרו ביה ואמרו ליה שקול זוזך דליכא שומשמי ולא שקלינהו ואגנוב ואמר רבא לא הוי עלייהו לא שומר שכר ולא שומר חנם והדר אמרו בגמרא דלאו הכי הוה עובדא אלא בענין אחר. וכתב הגאון דכיון דאמרו לאו הכי הוה עובדא מכלל דהא ההוא עובדא לא הוה דאין רבא כי האי דינא אלא דמלוה אינון גביה וחייב באונסין כל כמה דלא קביל עליה מי שפרע וה"ר יצחק שבח זה הטעם וחזק אותו בדברים.
ואני איני (רואה) כדאי לחלוק אבל דעתי היה שכיון שאמר לו שקול זוזך דליכא שימשמי והוא לא רצה לקחת אותם ועל כרחו של זה הניחם בביתו ואם היה מביאו למי שפרע היה מקבל אם לא הביאו והניחם שם על כרחו מה יעשה לו אטו מלוה גופיה אי אמר ליה לוה שקול זוזך והוא מקום שהמלוה משתלמת בו אם לא רצה ליטול אותם על כרחו יעמידם באחריותה וקבלת מי שפרע לא מעלה ולא מוריד לענין אחריות. אבל מצוה לקבל דברי חכמים שכיון שהמעות קונות דבר תורה וזה אינו רשאי לחזור מפני האיסור כי המעות ברשותו עד שיקבל מי שפרע. עד כאן.
אמר הכותב נראה לכאורה דאי קושיא דמר קושיא פירוקיה לאו פירוקא דמה לנו בקניית המעות דבר תורה כיון שלא קנו לענין דינא משום שלא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה וכי תקנו חכמים דתקנה משיכה ולא מעות באיסורא כלומר שאם יחזור בו מי שלא משכו פירותיו דנימא דקאי באיסור אם כן התקנה תקלה וזה דבר שאי אפשר.
אבל עיקר הקושיא ליתא ונראין דברי הגאון והריא"ף שקלסון דכיון שעדיין לא נתברר אם נתקיים המקח אם לא לאו כל כמיניה דמוכר דלימא ללוקח טול את שלך לענין שלא יתחייב מכאן ואילך באונס המעות. חדא דכלהו אינשי לאו דינא גמירי וסבר לוקח עד שאעמידנו בדין. ועוד דדילמא מוכר גופיה לאו דעתיה למהדר אי יקבל עליה מי שפרע וכיון שיכריחהו הלוקח לקבל יאמר יתקיים המקח ואיני רוצה לקבל ונמצא אם כן למפרע המעות ברשות המוכר נמצא שלא נודע ברשות מי הן אלא באמצעות קבלת מי שפרע הילכך ברשותו הם עד שיקבל ובלבד שלא יאחר בזה הלוקח אבל אם איחר ונאנסו המוכר פטור כדברי הראב"ד וזאת היא הפשרה שלא הזכירוה אחד משניהם שעיקר הדין תלוי בה כלומר לחלק בין אם נאנסו מיד או לאחר זמן. הר"ש די וידש.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה
- ^ נלע"ד שצריך להגיה מיי' פ"ג הל' מכירה הלכות ד-ה. לא בדקתי בספרים מוגהים. -- ויקיעורך