בבא מציעא נא ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אבל הכא מי ידע דמחיל ושמואל אמר אנא דאמרי אפילו לר"מ עד כאן לא קאמר ר"מ התם אלא דודאי קא עקר אבל הכא מי יימר דקא עקר מידי אמר רב ענן לדידי מפרשא לי מיניה דמר שמואל האומר לחבירו על מנת שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה אע"מ שאין בו אונאה הרי יש בו אונאה מיתיבי בהנושא והנותן באמנה והאומר לחבירו ע"מ שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה לרב דאמר אנא דאמרי אפילו לר' יהודה הא מני אמר אביי מחוורתא רב אמר כר"מ ושמואל דאמר כר' יהודה רבא אמר לא קשיא כאן בסתם כאן במפרש דתניא במה דברים אמורים בסתם גאבל במפרש מוכר שאמר ללוקח חפץ זה שאני מוכר לך במאתים יודע אני בו שאינו שוה אלא מנה על מנת שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה דוכן לוקח שאמר למוכר חפץ זה שאני לוקח ממך במנה יודע אני בו ששוה מאתים ע"מ שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה ת"ר ההנושא והנותן באמנה הרי זה לא יחשב את הרע באמנה ואת היפה בשוה אלא או זה וזה באמנה או זה וזה בשוה וונותן לו שכר כתף שכר גמל שכר פונדק שכר עצמו אינו נוטל שכבר נתן לו שכרו משלם שכרו משלם מהיכא קא יהיב ליה אמר רב פפא בצדרויי דיהבי ארבע למאה:
מתני' כמה תהא הסלע חסירה ולא יהא בה אונאה ר"מ אומר ארבע איסרות איסר לדינר ור' יהודה אומר ארבע פונדיונות פונדיון לדינר ור"ש אומר
רש"י
עריכהמי ידע - דאיכא אונאה הוא סבור דאין בו אונאה:
דודאי עקר - בשעת התנאי עוקר דברי תורה שהטילה עליו שאר כסות ועונה וזה עוקר החובה מעליו ואפי' הוא נותן לאחר זמן מתנה בעלמא הוא:
אבל הכא מי יימר דעקר - שמא לא יהא בו אונאה:
אין לו עליו אונאה - כדפרישית דמי יימר דעקר:
שאין בו אונאה - אם אמר לו בלשון זה אין זה לשון מחילת אונאה אלא לשון תביעת אונאה דע"מ שאין בו אונאה אמר והרי יש בו ומקח טעות נמי הוי ואם רצה לחזור חוזר לגמרי:
הנושא ונותן באמנה - מכור במה שתוכל ותן לי המעות לזמן פלוני והנני סומך עליך ונותן לו שכר טרחו כדלקמן:
אין לו עליו אונאה - לומר יותר היה שוה ואם מכר זה בדמים רבים אין זה יכול לומר לא אתן אלא דמיו:
מחוורתא כו' - ורב מוקי לה כרבי יהודה דאפי' היכא דלא ידע ומחיל נמי אמר:
סתם - ע"מ שאין לך עלי אונאה דלא ידע דניחול:
מפרש - שפירש לו יודע אני שיש אונאה ואני מוכרו לך ע"מ שאין לך עלי אונאה דבהא אמר רבי יהודה דמתנה ותנאו קיים דדמי לשאר וכסות:
במה דברים אמורים - דיש אונאה לזה על זה:
בסתם - מכר:
אבל במפרש - כגון מוכר כו':
הנושא ונותן באמנה כו' - כדפרישית:
הרי זה לא יחשוב לו את הרע באמנה ואת היפה בשוה - להיות לו המתנת מעות היפה בשכר טרחו כגון היה לו שני יינות יפה שיש לו עליו קופצים ללקחו בבת אחת והרע שאינו נמכר אלא בחנות לא יאמר לו הרי לך יפה בשוויו ע"מ שתמכור לי הרע בחנות כמה שתוכל ולכשימכר תן לי מעות שניהם ופוטר עצמו בהמתנת מעות של דמי היפה מלתת שכר טרחו על הרע והוי כרבית:
אלא או זה וזה באמנה - ויתן לו כדרך הנותן באמנה ששכר קצוב היה להם כדמפרש לקמן ארבעה למאה:
או זה וזה בשוה - והשכר יהא של מקבל:
ונותן לו שכר כתף שכר גמל - אם נתן באמנה כשיבואו לחשבון ינכה לו שכר כתף המוליכו מביתו לחנות ואם הוצרך לגמלים נותן לו שכר גמל:
בצדרויי - מוכרי בגדי קנבוס ששכר קצוב להם ליתן ארבעה למאה למי שטורח במכירתן:
מתני' כמה תהא הסלע חסירה - מטבע היוצא ותמיד הוא שוחק וחסר כמה תחסר ואם הוציאה לא תהא אונאה:
ד' איסרין - לסלע:
איסר לדינר - והוא אחד מכ"ד בו דו' מעה כסף דינר מעה שני פונדיונים פונדיון שני איסרין ובגמ' מפרש מאי שנא דגבי שאר סחורה אמרי' שתות וכאן יש אומרים כך ויש אומרים כך:
ארבעה פונדיונים - אחד משנים עשר:
תוספות
עריכההכא מי ידע דמחיל. ובפ' הכותב (כתובות דף פד. ושם ד"ה וסבר) דפסיק רב אם מתה אינו יורשה ופריך וסבר רב תנאו קיים והאמר רב יש לו עליו אונאה התם נמי לא ידע שתמות אשתו קודם שימות וא"ת בפ' אע"פ (שם דף נו. ושם) דפריך טעמא דבכתב הא על פה אינה יכולה למחול לכתובה והא סבר ר' יהודה דבממון תנאו קיים ולישני דכתובה לא ידע דמחלה דאימור היא תמות קודם וי"ל דהתם פריך לשמואל דלא מפליג א"נ פריך לאביי דאמר בסמוך מחוורתא רב דאמר כר"מ א"נ כיון דקלה בעיניו להוציאה ידעה ומחלה:
אבל הכא מי יימר דקעקר. ובפ"ק דמכות. (דף ג: ושם ד"ה ושמואל) דפריך לשמואל מאונאה לשביעית התם בשביעית נמי לא ידע דקעקר דאימר יפרע לו קודם שביעית:
על מנת שאין כו'. פי' רש"י אני מבטיחך שאין בו אונאה ויש בו אונאה והוי גם מקח טעות וקשה דבפ"ק דמכות (שם) מדמהו לעל מנת שלא תשמטהו שביעית דמשמטתו שביעית והתם לא שייך האי טעמא אלא הוי טעמא שאין לו כח להתנות שלא תחול שביעית על המלוה וי"ל דלא מדמי אלא כי היכי דגבי אונאה יש חילוק בין לשון שאין עליו לשאין בו ה"נ גבי שביעית יש חילוק בין לשון זה ללשון זה ורבינו שמואל מפרש דע"מ שאין בו אונאה משמע על מנת שלא יחול איסור דלא תונו על המקח וע"כ הוא חל והשתא הוי ממש דומיא דשביעית:
הנושא ונותן באמנה. פי' רש"י שמאמינו שימכרנו כמו שיוכל אין לו עליו אונאה והריוח וההפסד למשלחו וקשה דאין שייך לשון אונאה על זה ועוד אי שליח לא קבל עליו אחריות פשיטא שהריוח וההפסד למשלח ואי קבל השליח עליו אחריות וההפסד א"כ יש לו עליו אונאה ונראה דנושא ונותן באמנה היינו שמאמינו בכמה קנה ונותן לו כך ויותר מעט והשתא שייך שפיר אין עליו אונאה:
במה דברים אמורים בסתם. ר"ח פסק כרב דהלכתא כרב באיסורי. תימה דהא לא פליגי אם מותר לעשות כן אלא פליגי אם חייב להחזיר האונאה והלכה כשמואל בדיני ובשאילתות דרב אחאי פרשת בהר סיני. פוסק כרב משום דהך ברייתא קאי כוותיה דמפליג בין סתם למפרש ואתיא לדידיה שפיר כר' יהודה אבל לשמואל לא מתוקמא לא כר"מ ולא כרבי יהודה וריב"ן פי' דלשמואל הכי פירושא דברייתא בד"א בסתם פי' שלא אמר ע"מ אבל מפרש ע"מ שאין לך עלי אונאה נעשה כאומר יודע אני שאינו שוה כו' ואתיא כרבי יהודה אי נמי י"ל אורחא דמילתא נקט דאותו שאמר ע"מ שאין לך עלי אונאה רגיל לומר: איני יודע שאינו שוה כו' אע"פ שאינו יודע אם אמר אמת ואתיא אפילו כר"מ דלא ידע דקעקר:
לא יחשב את הרע באמנה. פי' רש"י שנותן לו את הרע ומאמין לו כשימכרנו בחנות כמו שיוכל שישלם לו את היפה בשוה כמו ששוה עכשיו למכרו מיד וממתין לו מעות היפה עד שימכור הרע בשביל שטורח לו למכור הרע בחנות במעט מעט וזהו רבית וקשה דבפ' איזהו נשך (לקמן דף. סה.) ה"ל לאתויי ולא הכא ותו דבתוספתא (פ"ג) מתניא לגבי אונאה ועוד שכבר נתן לו שכרו משמע שמקודם כבר היה לו שכרו ונראה כפי' ר"ח שקנה י' דברים בי' דינרים ה' היפין שוה כל אחד דינר וחצי וחמשה הרעים אינן שוים כל אחד כ"א חצי דינר וזה א"ל אני מאמינך כמה נתת עליהם ואתן לך מעט יותר להרויח ולא יחשב לו הרע דינר דינר כמו שקנה והיפה דינר וחצי כמו ששוה שהרי לא נתן לו על הרע דינר אלא בשביל שגם היפים נתן לו בדינר דינר והוי אונאה אלא או זה וזה באמנה פירוש אם ימכרם כולם יחד יחשב כולם דינר דינר או זה וזה בשוים אם ימכור רעים לבדם יחשב כל אחד ואחד בחצי דינר ואם ימכור יפים לבדם יחשב כל אחד בדינר וחצי וגם יחשב שכר כתף כו' שכר עצמו אינו נוטל שכבר נתן לו שכרו פי' המוכר הראשון שקנאם תחלה ממנו:
איסר לדינר. וא"ת והאמר רבא (לקמן דף נו:) כל דבר שבמדה ושבמנין ושבמשקל אפי' פחות מכדי אונאה חוזר וי"ל דהכא בתורת מטבע נתנו ולא בתורת משקל:
שני פונדיונים לדינר. והא דלא אמר מעה לדינר משום דרבי יהודה נקט פונדיון קאמר איהו שני פונדיונים וא"ת תקשה לרב דאמר שתות מקח שנינו ולא שתות מעות דהכא לר' שמעון אם מכר סלע שוה כ' מעות בכ"ד הוי אונאה והיינו שוה ה' בו' דהוי לרב ביטול מקח ובגמ' מוקי מתני' דלעיל כר' שמעון ואפי' לשמואל דאמר שתות מעות שנינו תקשה דבשתות מקח מודה דהוי נמי אונאה וה"ק ב' פונדיונות לדינר הוי אונאה אבל ב' פונדיונות פחות פרוטה הוי מחילה אע"ג דאכתי הוי שתות מקח וי"ל דמיירי שמכר לו טלית שוה כ"ד מעות בסלע ונתן לו סלע שחסר ד' מעות דהיינו שתות מקח מיהו לעיל פי' טעם דמ"ד שתות מקח לפי שהאונאה והטעות תלוי בחפץ שצריך שומא ולא במעות והכא הטעות והאונאה הוי בסלע:
עין משפט ונר מצוה
עריכהעד א מיי' פי"ג מהל' מכירה הלכה ג' ועי' שם, סמג לאוין קע, טור ושו"ע חו"מ סי' רכ"ז סעיף כ"א:
עה ב מיי' פי"ג מהל' מכירה הלכה ה', סמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' רכ"ז סעיף כ"ז:
עו ג ד מיי' פי"ג מהל' מכירה הלכה ד', טור ושו"ע חו"מ סי' רכ"ז סעיף כ"א:
עז ה ו מיי' פי"ג מהל' מכירה הלכה ו', טור ושו"ע חו"מ סי' רכ"ז סעיף כ"ח:
ראשונים נוספים
אמר רב אנא דאמרי אפי' לר' יהודה עד כאן לא אמר ר' יהודה אלא דידעה שכבר הודיעה על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה ונתרצית וקא מחלה אבל גבי אונאה מי הודיעו דאית ביה אונאה ומחל בהא אפי' ר' יהודה מודה דתנאי כי האי גוונא בטל הוא. אי הכי הא דתניא הנושא והנותן באמונה והאומר לחבירו על מנת שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה לרב דאמר אפי' ר' יהודה כי האי גוונא תנאו בטל סבירא ליה הא מני. ופריק רבא כי קאמר רב בסתם אבל במפרש כי האי דתניא מוכר שאמר ללוקח חפץ זה שאני מוכר לך בק"ק זוז יודע אני בו שאינו שוה אלא ק' על מנת שאין לך עלי אונאה וכן לוקח שאמר למוכר חפץ זה שאני קונה ממך בק' יודע ששוה ק"ק על מנת שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה אפי' רב מודה דבמפרש כי האי גוונא אין לו עליו אונאה וההיא מתניתא דתניא הנושא והנותן באמונה במפרש היא לפיכך אין לו עליו אונאה אבל אם אמר על מנת שאין בו אונאה.
הרי יש בו אונאה. וקיימא לן כרב באיסורי ואונאה איסורא היא.
ת"ר הנושא והנותן באמונה הרי זה לא יחשב את הרע באמונה והיפה בשוה אלא או זה (או זה) [וזה] באמונה או זה (או זה) [וזה] בשוה.
ונותן לו שכר כתף וכו':
[השאר חסר חבל על דאבדין].
ע"מ שאין בו אונאה הרי יש בו אונאה. הוא דומה למה שאמרו ע"מ שלא תשמטנו שביעית, שביעית משמטתו, ע"מ שלא תשמטנו בשביעית אין שביעית משמטתו אף כשאומר לו ע"מ שאיך לך עלי אונאה הוא מתנה עמו שלא יתבע ממנו אונאה אבל כשאומר ע"מ שאין בו אונאה כלומר שלא יהא במקח זה דין אונאה על כרחו יהיה בו דין אונאה שהרי התורה חייבתו וזה בא לעקור דבר תורה ולא כל הימנו והכי מוכח פ"ק דמכות בהדיא וכך פי' שם רש"י ז"ל, ומה שכתב כאן אינו משמע לי דלהאי לישנא דקאמר רב ענן שמואל דאמר דלא כר' מאיר דאי משום מי יימר דקא עקר אפי' ע"מ שאין בו נמי דכל דלא מתנה לעקור ודאי תנאו קיים והיינו דאמר אביי מסתברא רב כר"מ ושמואל כר' יהודא ולא מוקים שמואל אפי' לר"מ כדמעיקר'. והא דאמר רבא כאן בסתם כאן במפרש דמשמיע דמוקי פלוגתא דרב ושמואל בסתם קשיא לן אי הכי קשיא הך בריתא לשמואל ומאי תריצותיה דרבא לתרוצי קמיתא לרב ותקשי הך לשמואל אדרבה ניחא דאביי דקמייתא דרב לא קשיא דהא מני ר' יהודא היא, ונ"ל דרבא לא בפלוגתא דידהו מעייל נפשיה אלא ה"ק לאביי דקאמרת לר' יהודא לעולם אין לו אונאה לאו כללא הוא אלא כאן בסתם כאן כמפרש, הילכך אי רב דאמר אפי' לר' יהודא בסתם הוא, אי רב כר' מאיר, ושמואל כר' יהודא במפרש היא.
ושוב ראיתי בנמוקי חכמי הצרפתים שהם מתרצים ברית' בשריית' לשמואל והכי קתני בד"א בשמכ' לו סתם ולא התנה כלום אבל במפרש ע"מ שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה ולאו דוקא יודע אני וזה שבוש סוגי' שנפרש אנו ענין אחר במשמעות הברית' אלא מה שהגמ' מפרשת בו בפשיטות ואלו היה אפש' לומר כן היו אומרי' בגמ' ולשמואל קשיא הך והיו מתרצי אמר לך שמואל מאי סתם דלא אתני וכו' ועוד בר מן דין תנא דברית' היכי תנא יודע אני לישמעי' סתמ' וכ"ש יודע אני ועוד דסוגיין בעלמ' רב כר"מ דשקלי' וטרי' בה בפ' הכות' ובכולהו לישני מיתוקם רב כר"מ וליכא למימר דסוגיא דהתם כאביי דכיון דקשיא ההוא דרב ושקלי וטרו בה טובא הוו מתרצ' לה כדרבא וכדשמואל נמי סוגיין בעלמא כר' יהודה ולא כר"מ דקאמר ע"מ שלא ישמטנו בשביעית וההיא ודאי קא עקר' דהא ידעי דאיכא שביעי' ומתנו ואע"ג דלא ידעי אי מפרע קודם שביעית אי לא אלא כמו שפירשתי עיקר:
אין לו עליו אונאה. פרש"י ז"ל מכור כמה שתוכל ותן לי המעות לזמן והנני סומך עליך ונותן לו שכר טרחו כדלקמן אין לו עליו אונאה לומר יותר היה שוה ואם מכרו בדמים רבים אינו יכול לומר לא אתן אלא דמיו.
ותימה הוא פשיטא וכי יש אונאה לשליחות וכן מה שפי' גבי לא יחשב את הרע באמונה ואת היפה בשיוייו משום רבית, ואינו נכון שהיה לו לשנות בריתא זו בפרק איזהו נשך ובתוספ' שנויה בענין אונאה אלא הכי פירושא מי שנתן מעות לחבירו ואמר לו לך למקום הזול וקח בהם פירות ואני אעלה לך דינר לכור בשכרך אין לו עליו אונאה אם לקחם שם יותר ממה ששוין במקום היוקר או אם לקחן בשויהן וכשהוא מעלה לו אותו דינר בשכרו נמצא שנתאנה אין לו עליו אונאה, וחייב להעלות לו שכר.
ומדברי ר"ח ז"ל, אע"פ שלא נתן לו כלום אלא הוא מעצמו הביא סחורתו מצאו חבירו ואמר אני מאמינך כמה נתת בו ונותן לך בו ריוח כך וכך אין לו אונאה שלא סמך משעה ראשונה על שווין אלא על דמיה שלקחן זה, וכן פי' לא יחשב את הרע באמונה, שאם אמר לו הריני מעלה לך דינר דינר לכור בשכרך והוא לקח פירות בדינר זהב הכור, והיו שם יפים ששוין יותר מדינר ופירות אחרים שוין אלא שהוא לקחן בכלל דינר דינר זהב הכור לא יאמר הרי הרע לקחתי בדינר זהב תן לי והיפה לא יתן לו בדינר זהב שהרי לא נתן דינר זהב בכור הפירות הרעים אלא מפני היפים שבהם ואע"פ שלקחן כור בדינר זהב בכלל, כך פר"ח ז"ל:
על מנת שאין בו אונאה יש בו אונאה: פירש רש"י ז"ל לפי שאין בלשון הזה לשון מחילת אונאה אלא אדרבה לשון תביעת אונאה, דעל מנת שאין בו אונאה קאמר, והרי יש בו אונאה, ומקח טעות נמי הוי, ואם רצה לחזור חוזר לגמרי.
ואינו מחוור, אלא טעמא דאומר על מנת שאין בו אונאה, כמתנה שלא יהא דין אונאה, והתורה אמרה שיש אונאה, ומתנה על מה שכתוב בתורה הוא, אבל באומר שאין לך עלי אונאה, כמתנה שלא יתבע הוא ממנו אונאה אע"פ שישנה, והוה ליה כעל מנת שלא תשמיטנו שביעית שהשביעית משמטתה, ועל מנת שלא תשמיטנו בשביעית אין השביעית משמטתה, ועלה קא מייתי לה במכות (ג, ב). ואף רש"י ז"ל כן פירש שם.
וכתב הרמב"ן ז"ל, דלהאי לישנא דקאמר רב ענן, שמואל דאמר כר' יהודה, דאי משום מי יימר דקא עקר, אפילו בעל מנת שאין בו נמי, דלא מתנה לעקור ודאי תנאו קיים, והיינו נמי [דאמר] אביי מחוורתא רב כר' מאיר ושמואל דאמר כר' יהודה, ולא אמר שמואל ככולי עלמא וכדאמרו מעיקרא.
רבא אמר כאן בסתם כאן במפרש: וכן הלכה. ואע"ג דרב ושמואל הלכה כשמואל בדיני, יש מי שאומר דהא איסורא הוא, דעיקר מחלוקתן באונאה היא, והלכה כרב באסורי. וכן כתב הרא"ד (בש"מ _ הר"א אב"ד) ז"ל. ואם איתא להא, בהא אפריקא לה מאי דמקשו רבוותא, מאי דוחקיה דרבא דמשמע דמוקי פלוגתייהו דרב ושמואל בסתם לפרוקי קמייתא לרב ותקשי הך לשמואל, אדרבה ניחא טפי דאביי דקמייתא לרב לא קשיא דהא מני ר' יהודה היא. ואלו לדברי הראב"ד ז"ל, ניחא ליה טפי לאוקומי רב כר' יהודה דהלכה כותיה.
אבל הרמב"ן ז"ל תירץ, דרבא לאו בפלוגתא דידהו מעייל נפשיה, אלא הכי קאמר ליה לאביי, דקאמרת לר' יהודה לעולם אין לו אונאה, לאו כללא הוא אלא כאן בסתם כאן במפרש, והילכך אי רב דאמר אפילו לר' יהודה פלוגתייהו בסתם היא, ואי שמואל דאמר כר' יהודה במפרש היא. ואלמלא שבכל מקום נקיט ליה רב כר' מאיר ושמואל כר' יהודה, בפרק הכותב (כתובות פד, א). וגבי שלא תשמטנו בשביעית (מכות ג, ב), הייתי אומר דעל כרחין פלוגתייהו בסתם היא, ורב דאמר אפילו לר' יהודה, משום דעל מנת שאין לך עלי אונאה קאמרי, ואי במפרש, אמוראי לא סתמי לישנייהו והוה להו לפרושי, יודע אני שיש בו אונאה על מנת שאין לך [עלי] אונאה. אלא שדברי הרמב"ן ז"ל נראין עיקר, דמשום דסוגיין בעלמא רב כר' מאיר ושמואל כר' יהודה, ולאו איסורא הוא אלא ממונא, דאין לך עלי קאמר.
הנושא ונותן באמנה אין לו עליו אונאה: פירש רש"י מכור מה שתוכל ותן לי המעות לזמן פלוני ואני סומך עליך, ונותן לו שכר טרחו כדלקמן, אין לו עליו אונאה לומר יותר היה שוה, ואם מכרו בדמים רבים אין יכול לומר לא אתן אלא דמיו. ואינו מחוור, דפשיטא דאין בשליחות אונאה, וזה שמכר חפצו של חברו בדמים רבים, היאך יאמר לא אתן אלא דמיו. וכן מה שפירש בסמוך לא יחשב את הרעה באמנה ואת היפה בשויה, משום רבית, אינו מחוור, דאם כן מאי שניה הכא, בפרק איזהו נשך הוה ליה למתני, ועוד דבתוספתא (פ"ג הי"ב) שנוייה בענין אונאה.
ונראין דברי ר"ח ז"ל, שפירש במביא סחורה ממקום הזול, ואמר לו חבירו אני מאמינך כמה נתת בו ואתן לך ריוח כך וכך, אין לו אונאה, שלא סמך משעה ראשונה על שוויו אלא על דמים שלקחו זה. וכן פירש לא יחשב את הרעה באמנה, שאם אמר לו הריני מעלה לך דינר לכור בשכרך, והוא לקח פירות בדינר זהב לכור, והיו שם יפים ששוים יותר מדינר ופירות אחרים שוים פחות, אלא לקחו בכלל דינר דינר זהב הכור, לא יאמר הרי הרע לקחתי בדינר זהב תן לי, והיפה לא יתן לו בדינר זהב, שהרי לא נתן דינר זהב בכור הפירות הרעים אלא מפני היפים שבהם, ואע"פ שלקחן כור כור בדינר זהב בכלל.
אמר רב ענן לדידי מפרשא לי מיניה דמר שמואל על מנת שאין בו אונאה: פירש רש"י דעל מנת שאין בו אונאה קאמר וכו'. ולא נראה דאם כן מאי רבותא אתא רב ענן לאשמועינן. ועוד דאם כן כל שפירש ואמר שלא יהא בו דין אונאה תנאו קיים לשמואל והא ליתא דדוקא באומר על מנת שאין לך עלי כלישנא דשמואל ולישנא דברייתא דפליגי בה רבי מאיר ורבי יהודה וכדמוכח במסכת מכות והנכון כמו שפירשו בתוספות וכו'. הריטב"א.
אמר רב ענן לדידי מפרשא לי וכו': כתב הרמב"ן דלהאי לישנא דרב ענן שמואל דאמר כרבי יהודה ולא מצי אמר אנא דאמרי אפילו לרבי מאיר דאי טעמיה דשמואל משום מי יימר דעקר אם כן אפילו על מנת שאין בו אונאה לימא דאין בו אונאה דמי יימר דקעקר אלא על כרחך שמואל כרבי יהודה ולא כרבי מאיר דכל היכא דקעקר לא שני לן בין ספק לודאי. והיינו דאמר אביי בסמוך מחוורתא רב כרבי מאיר ושמואל כרבי יהודה דנהי דאצטריך ליה למימר רב כרבי מאיר לפרוקי לקושיין אכתי הוה מצי אמר דשמואל ככולי עלמא וכדקא סלקא דעתין מעיקרא אלא דמהא דרב ענן דמפרשא מיניה דמר שמואל הוא דקאמר הכי וכדכתיבנא. הר"ן.
הנושא והנותן באמנה: פירש הקונטרס שאומר לחברו מכור במה שתוכל וכו' וקשה לפי זה שאם קבל עליו השליח אחריות החפץ אמאי יהא הריוח של משלח הוה ליה קרוב לשכר ורחוק להפסד ואפילו נותן לו שכר טרחו אסור משום רבית כדאמרינן בפרק הרבית. ומיהו כיון דיוקרא וזולא על המשלח קרוב לזה ולזה הוא כדאיתא שם. ואם לא קבל עליו אחריות אינו אלא שליח בעלמא למכור ומילתא דפשיטא הוא דבין ריוח ובין הפסד על המשלח. ונראה וכו'. וכי האי גוונא פירש רבינו חננאל בברייתא דבסמוך. תוספות שאנץ. לשיטת רש"י קשה אמאי נקט באמנה ואפילו יתן לו המעות מיד כך הוא הדין. הרא"ש.
וכתב הרמב"ן ז"ל אלא הכי פירושו מי שנתן מעות לחברו ואמר לו לך למקום הזול וקח בהם פירות ואני אעלה לך דינר לכור בשכרך אין לו עליו אונאה אם לקחם הוא שם יותר ממה ששוים במקום היוקר או אם לקחם בשווייהם וכשהוא מעלה לו אותו דינר בשכרו נמצא שנתאנה אין לו עליו אונאה וחייב להעלות לו שכר. ומדברי רבינו חננאל ז"ל אף על פי שלא נתן כלום אלא הוא מעצמו הביא סחורתו ומצאו חברו ואמר אני מאמינך כמה נתת בו וכו' ככתוב בתוספות. ע"כ.
כתוב בתוספות והשתא שייך שפיר אין לו עליו אונאה. פירוש דאף על גב דנתאנה לוקח ראשון צריך ליתן לו שני כאשר קנה הראשון שלכך היה דעתו כשמשכו וסמך עליו אפילו אינו שוה. תוספות שאנץ וגליון תוספות.
רבא אמר כאן בסתם כאן במפרש: וכן הלכה. ואף על גב דרב ושמואל הלכה כשמואל בדיני יש מי שאומר דהא איסורא הוא דעיקר מחלוקתם באונאה היא והלכה כרב באיסורי. וכן כתב הר"א אב ב"ד. ואי איתא להא בהא איפריקא לה מאי דמקשו רבוותא מאי דוחקיה דרבא דמשמע דמוקי פלוגתייהו דרב ושמואל בסתם לפרוקי קמייתא לרב ותיקשי הך לשמואל אדרבה ניחא טפי דאביי דקמייתא לרב לא קשיא דהא מני רבי יהודה היא.
ואלו לדברי הר"א אב ב"ד ניחא ליה טפי לאוקמי רב כרבי יהודה דהלכתא כוותיה אבל הרמב"ן ז"ל תירץ דרבא לאו בפלוגתא דידהו מעייל נפשיה אלא הכי קאמר ליה לאביי דקאמרת לרבי יהודה לעולם אין לו אונאה לאו כללא הוא אלא כאן בסתם כאן במפרש והלכך אי רב דאמר אפילו לרבי יהודה פלוגתייהו בסתם היא ואי שמואל דאמר כרבי יהודה במפרש היא. ואלמלא שבכל מקום נקיט לה רב כרבי מאיר ושמואל כרבי יהודה בפרק הכותב וגבי שלא תשמטנו בשביעית הייתי אומר דעל כרחך פלוגתייהו בסתם היא ורב דאמר אפילו לרבי יהודה משום דעל מנת שאין לך עלי אונאה קאמרי ואי במפרש אמוראי לא סתמי לישנייהו והוה להו לפרושי יודע אני שיש בו אונאה על מנת שאין לך עלי אונאה אלא שדברי הרמב"ן ז"ל נראין עיקר משום דסוגיין בעלמא רב כרבי מאיר ושמואל דאמר כרבי יהודה ולאו איסורא הוא אלא ממונא דאין לך ולי קאמר הרשב"א.
ושוב ראיתי בנמוקי חכמי הצרפתים שהם מתרצים ברייתא בתרייתא לשמואל והכי קתני במה דברים אמורים בשמכר לו סתם ולא התנה כלום אבל במפרש על מנת שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה ולאו דוקא יודע אני כמו שפירשו בתוספות. וזה שבוש סוגיא שנפרש אנו ענין אחר במשמעות הברייתא אלא מה שהגמרא מפרשת בו בפשיטות ואלו היה אפשר לומר כן היו אומרים בגמרא ולשמואל קשיא הך והיו מתרצים אמר לך שמואל מאי סתם דלא אתני וכו'. ועוד בר מן דין תנא דברייתא היכי תנא יודע אני לישמעינן סתמא וכל שכן יודע אני. ועוד דסוגיין בעלמא רב כרבי מאיר דשקלינן וטרינן בה בפרק הכותב ובכולהו לישני מיתוקם רב כרבי מאיר וליכא למימר דסוגיא דהתם כאביי דכיון דקשיא ההיא דרב ושקלי וטרו בה טובא הוו מתרצה לה כדרבא וכדשמואל נמי סוגיין בעלמא כרבי יהודה ולא כרבי מאיר דקאמר על מנת שלא ישמטנו בשביעית וההיא ודאי קא עקר דהא ידעי דאיכא שביעית ומתנו ואף על גב דלא ידעי אי מפרע קודם שביעית אי לא אלא כמו שפירשתי עיקר. הרמב"ן.
וזה לשון הריטב"א: איכא למידק דלרבא כיון דמימרא דרב בסתם שמואל נמי בסתם קאמר דתנאו קיים ואם כן לשמואל הא דקתני במה דברים אמורים בסתם וכו'. מני לא רבי מאיר ולא רבי יהודה דאי רבי מאיר אפילו במפרש תנאו בטל דהא שאר כסות ועונה במפורש הוא ואי רבי יהודה אפילו בסתם תנאו קיים דאי לא שמואל דאמר כמאן והא לכל הפחות שמואל דאמר כרבי יהודה.
ויש מפרשים דרבא לא ידע להאי מתניתא ולא שמיע ליה ההיא דרב ענן אבל אנן דשמיע לן מתניתא אית לן למימר דבסתם דכולי עלמא תנאו בטל ובמפרש הוא דפליגי. וממוורתא רב דאמר כרבי מאיר ושמואל כרבי יהודה והא ברייתא דבמה דברים אמורים רבי יהודה היא והלכתא כשמואל בדיני.
הלכך לענין פסק הלכה קיימא לן כרבי יהודה וכשמואל דקאי כוותיה דקיימא לן כשמואל בדינא. הלכך על מנת שאין לך עלי אונאה אי מפרש הוא דאמר יודע אני וכו' אין לו עליו אונאה אבל בסתם יש לו אונאה. והני מילי בעל מנת שאין לך עלי אבל על מנת שאין בו בין בסתם בין במפרש יש לו אונאה וכדמפרשא ליה לרב ענן מיניה דמר שמואל וכן פסק הריא"ף והרמב"ם בפרק י"ג מהלכות מכירה וזה שלא כדברי הראב"ד. הר"ן.
הנושא ונותן באמנה: פירש הקונטרס כגון שהיו לו ב' חביות למכור אחת יפה ואחת רעה והרעה שוה ל"ה דינרין למכור בבת אחת ואם ימכרנה בחנות יוציא ממנה מ' דינרין או יותר והיפה שוה בטוב למכרה בבת אחת מ' דינרין ולמכרה בחנות שוה מ"ה דינרים ועל זה קאמר דלא יאמר לו מכור לי הרעה בחנות והרי לך היפה בשוויה בארבעים דינרין ולאחר שימכרו השנים תן לי מעות שניהם דהרי זה כרבית דבשכר ההמתנה שממתין לו מדמי היפה עד לאחר המכירה הוא טורח למכור הרעה. אלא או זה וזה באמנה פירוש הרעה בארבעים דינרין כאשר היא שוה למכור בחנות והיפה בארבעים וחמשה דינרין כי כן היא שוה למכרה בחנות ונותן לו שכר טרחו או זה וזה בשווייה בשלושים וחמשה דינרין הרעה כאשר היא שוה למכור בבת אחת והיפה בשווייה דהיינו ארבעים דאז אינו נותן לו שכר טרחו כלום דאז הוא טורח לעצמו. ונותן לו שכר כתף גמל אם נתנם לו באמנה כשיבאו לחשבון יגבה לו שכר כתף המוליכו לחנות ואם הוא צריך לגמלים נותן לו שכר גמל. ושכר עצמו אינו נוטל שכבר נתן לו שכרו משלם פירוש בשעה שנתנה לו באמנה נתן לו שכר טרחו כדפירשתי. היכי יהיב ליה בצרדויי וכו' כדפירש הקונטרס. ולא נהירא דאם כן מאי קמשמע לן דאינו נותן לו שכר עצמו פשיטא דשתי פעמים לא יפרע לו שכרו. תוספות חיצוניות.
ועוד דלשון או זה וזה באמנה לא אתי שפיר. הריטב"א ז"ל. ועוד קשה לפירוש הקונטרס דאמאי סדר רב אשי ברייתא זו בכאן בפרק הרבית מיבעי ליה וכי תימא אגב נושא ונותן באמנה מייתי לה הכא מיהו קשה דבתוספתא מיתניא לענין אונאה. ונראה כמו שפירש רבינו חננאל וכו' ככתוב בתוספות. אלא או כולם בשוויים או כולם באמנה כמו שקנאן כאחת ואם יחשבם לו באמנה מעלה לו הריוח שפסק לו וגם מעלה לו שכר כתף וכו' וכוללם בדמי הקניה כי אלו כדמי הסחורה הם חשובין. אבל שכר עצמו אינו מעלה לו שכבר נותן לו שכר בעל הסחורה פירוש התגרים המוכרים אלו הבגדים הנקראים צרדייתא מביאין אותם למוכרם בשוק ונותנים מכל מאה ארבעה זוזים לבעל החנות למכרן השתא קבל ארבעה זוזים מן התגר הראשון בשביל טרחו שטרח למכרן לכאן ולכאן כך היה מנהגן וניחא עתה שכבר נתן יותר מלפי הקונטרס. הרא"ש ז"ל.
וזה לשון ה"ר יהונתן: הנושא והנותן באמנה. כגון אדם שהביא כרך אחד שיש בו מאה ראשי פשתני ובא אחד ואמר ליה מכל ראש וראש אתן לך שלשה פשיטין לריוח והילך מאה דינרים מן הדמים ובא זה בעל הכרך ובירר עשרה מן הפחותים והגרועים אמר ליה הרי לך עשרה ראשים תקח ממני בעשרה דינרים ותתן לי ריוח עשרה פשיטים מכל ראש וראש כי אני הודעתיך הדמים שנתתי בכל הכרך ועולה לכל ראש וראש עשרה דינרים אבל החשובים שנשארו לי לא אמכרם אלא בשומא שהם שוים היום כי כשאמרתי לך שאקח ריוח עשרה פשיטים מכל ראש על הגרועים אמרתי. וקמשמע לן ברייתא זו דלא מצי למימר הכי כי זה שנתן לו מקצת הדמים דהיינו מאה דינרין על הכרך כולו אמר לו ויש לו ללוקח על המוכר שבועה מדרבנן שיאמר לו באמת כמה נתן בכל הכרך והוא יתן לו בכל ראש וראש בין מן החשובין ובין מן הגרועים עשרה פשיטים ריוח. ואם מודה לו המוכר שכך היה התנאי ורוצה עתה לחזור בו יש עליו מי שפרע. ואם אין מודה לו קמשמע לן ברייתא זו שאין על הלוקח לומר לו תן מה שאוניתני באלו הראשים הרעים שאינם שוים כל כך ויש בהם ביטול מקח דכיון שהודיע מתחלה דמיהם שלא היו שוים אין לו עליו דין אונאה ומשום הכי קורא לו באמנה שהוא מאמין בו שקנאם באלו הדמים ויש באלו הראשונים היפים אונאה למוכר וקמשמע לן משנה זו דאין עליו אונאה כיון שהודיעו וידע ומחיל.
בצרדויי דיהבי וכו': ומיהו באתרא דלא יהבי ארבעה למאה נותן לו זה הלוקח האחרון שכר טרחו. הריטב"א.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה