בבא מציעא נז א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מהו למינקט ומיכל מינייהו כמאן דשדיין בכדא דמי ושרינהו עומר או דלמא בטלינהו אגב ארעא תיקו אמר רבא אמר רב חסא בעי רבי אמי אונאה אין להם ביטול מקח יש להם או אאין להן אמר ר"נ הדר אמר רב חסא פשיט ר' אמי אונאה אין להם ביטול מקח יש להם ר' יונה אמר אהקדשות ר' ירמיה אמר אקרקעות ותרוייהו משמיה דר' יוחנן אמרו אונאה אין להם ביטול מקח יש להן מ"ד אהקדשות כ"ש אקרקעות מ"ד אקרקעות אבל אהקדשות לא כדשמואל דאמר שמואל בהקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל תנן התם גאם היה קודש בעל מום יצא לחולין וצריך לעשות לו דמים א"ר יוחנן יצא לחולין דבר תורה וצריך לעשות לו דמים מדבריהם ור"ל אמר אף צריך לעשות לו דמים מן התורה במאי עסקינן אילימא בכדי אונאה בהא לימא ר"ל צריך לעשות לו דמים דבר תורה והתנן אלו דברים שאין להם אונאה הקרקעות והעבדים והשטרות וההקדשות אלא ביטול מקח בהא לימא רבי יוחנן צריך לעשות לו דמים מדבריהם והא"ר יונה אהקדשות ורבי ירמיה אמר אקרקעות ותרוייהו משמיה דר' יוחנן אמרי אונאה אין להם ביטול מקח יש להם לעולם בביטול מקח ואיפוך דרבי יוחנן לר"ל ודר"ל לרבי יוחנן במאי קמיפלגי בדשמואל דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל מר אית ליה דשמואל ומר לית ליה דשמואל איבעית אימא דכולי עלמא אית להו דשמואל והכא בהא קמיפלגי מר סבר שחיללו אין לכתחלה לא ומר סבר אפילו לכתחלה איבעית אימא לעולם בכדי אונאה ולא תיפוך ובדרב חסדא קמיפלגי דאמר מאי אין להם אונאה אינן בתורת אונאה
רש"י
עריכהמהו למינקט מינייהו ומיכל - כלומר אגידולין דידהו לא מבעיא לן שהרי אפי' התיר עומר של אשתקד את הזרעים קודם שנזרעו וזרעם קודם העומר ולא השרישו הוו הגידולין אסורין עד שיבא עומר הבא כי קא מיבעי ליה לנקוטי מן הזרעים שבקרקע ומיכל לאחר העומר:
ושרינהו עומר - שהעומר מתיר את התלושין חדשים של שנה זו ואת גידולין המחוברין שהשרישו:
או דלמא בטלינהו אגב ארעא - וכקרקע בעלמא דמו ולא שייך עומר גבייהו למשרינהו:
בעי ר' אמי אונאה - הא תנן לה במתניתין דאין להו לכל הנך דמתני':
ביטול מקח - יותר משתות:
יש להן או אין להם - מי אמרינן מאל תונו (ויקרא כה) הוא דאימעוט והא לאו בכלל אונאה הוא אלא מקח טעות הוא או דלמא כיון דלאו דבר שבמדה הוא ולא אטעייה בדיבוריה כשאר דין אונאה הוא:
ר' יונה ור' ירמיה - מילתא באפי נפשייהו אמרי ולאו אדרבי אמי קיימי אלא ר' [ירמיה] אקרקעות ורבי [יונה] אהקדשות אמרי משמיה דר' יוחנן אונאה אין להם ביטול מקח יש להן:
מ"ד אהקדשות - אמרה ר' יוחנן:
כ"ש - דאקרקעות נמי אמר דכיון דאשמועינן דביטול מקח לאו בכלל אונאה הוא מהיכא אימעיט אי דהקדשות קחשיב ליה מקח טעות אע"ג דליכא טעות כלפי שמיא ואפ"ה אמרינן ביטול מקח כל שכן דלגבי חבריה דאיכא למימר טעה ואדעתא דהכי לא אקנייה כל שכן דהדר:
מ"ד אקרקעות - אמרה:
אבל אהקדשות לא - דאילו גבי הדיוט אמרינן טעה ואדעתא דהכי לא אקני אבל אהקדש ליכא למימר הכי וכיון דליתנהו בדין אונאה טעות נמי לא אמרינן בהו כדשמואל:
מחולל - כדאמרן דאימעוט מאונאה וטעות נמי ליכא בהו דמאן טעה:
תנן התם - במסכת תמורה (דף כו:):
אם היה קודש בעל מום - רישא דמתני' הכי האומר הרי זו תחת זו זו תמורת זו זו חלופי זו הרי זו תמורה זו מחוללת על זו לא אמר כלום שאין קרבן תמים מתחלל ואם היה קודש בעל מום יצא לחולין וצריך לעשות לו דמים אם אין זו של חולין יפה כשל הקדש מוסיף עליה מעותיו עד כדי דמי הקדש:
יצא לחולין דבר תורה - ואפי' אין זו יפה כמותה כדאמר דאמעיט באונאה:
אף צריך לעשות לו דמים דבר תורה - דגבי הקדשות ערכך כתיבא בכולהו וקסבר ערכך שוויו משמע ור' יוחנן סבר ערכך כל דמים שיערכוהו משמע ליה אם זול אם יוקר:
והא"ר יונה אהקדשות כו' - לר' יונה קשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן:
ואיפוך - אליבא דר' יונה אבל אליבא דרבי ירמיה לא תיפוך דהא לר' ירמיה אליבא דרבי יוחנן הקדשות אין להם בטול מקח דמ"ד אקרקעות אבל אהקדשות לא כדשמואל וה"נ איתא בתמורה לרבי יונה איפוך וקמיפלגי ר"ל ור' יוחנן מ"ד אין להן ביטול מקח אית ליה דשמואל דכיון דאימעיט מאונאה לא שנא שתות לא שנא יתר משתות דאילו גבי הדיוט אמרינן טעה אבל בהקדש ליכא למימר טעות:
ומר לית ליה דשמואל - קסבר כיון דאיכא יתר משתות לאו דרך מקח הוא וכיון דלגבי מקח לאו מידי הוא גבי חילול נמי לאו מידי עבד:
שחיללו אין - דהא אימעיט מאונאה לא שנא גדולה ולא שנא קטנה:
לכתחילה לא - ודבר תורה דערכך שוויו משמע:
ומר סבר אפי' לכתחילה - ערכך כל דהו משמע הלכך לאפקועי איסוריה ואפילו מדרבנן שרי ומיהו לאחר זמן ישלם:
לעולם בכדי אונאה - וקאמר דבר תורה ואפילו בכדי אונאה צריך לעשות דמים דבר תורה:
ולא תיפוך - דאי מפכת לה קשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן דאילו לדידיה לא מצי לתרוצי אין להן אונאה דמתני' כרב חסדא דפחות מכדי אונאה חוזר מדא"ר יוחנן: אונאה אין להן ביטול מקח יש להן מכלל דאונאה אין להן דקאמר אין מחזירין להן אונאה הוא אבל ר"ל כי מותבת ליה ממתניתא מוקי לה כרב חסדא:
מאי אין להן אונאה - דגבי הקדשות '
תוספות
עריכהאמר ר"נ הדר א"ר חסא אונאה אין להן ביטול מקח יש להם. משמע דרב נחמן לא פליג ארב חסא רבו וקשה לר"ת דבפ' המקבל (לקמן דף קח. ושם) אמרינן זבן בר' ושוה ק' סבור מינה כו' אמר רב נחמן אין אונאה לקרקעות אלמא אפי' ביטול מקח אין להם ותירץ ר"ת דאין אונאה עד פלגא אבל מפלגא ואילך מיקרי ביטול מקח ויש להם ואתי שפיר הא דתנן (לעיל דף נו:) רבי יהודה אומר אף המוכר בהמה ומרגלית אין להם אונאה ומפרש בגמרא עד כדי דמיהם מדקאמר אף משמע דקרקעות נמי אית להו האי שיעורא ובפרק אלמנה נזונית (כתובות דף צט:) תנן שום הדיינין שפחתו שתות או הותירו שתות מכרם בטל רשב"ג אומר מכרם קיים ומפרש התם דמכרם קיים עד פלגא:
יצא לחולין כו'. למ"ד צריך לעשות לו דמים מדבריהם יצא לחולין הכל אבל מדרבנן צריך לשלם להקדש אונאתו ולמ"ד צריך לעשות לו דמים דבר תורה דיש להקדש ביטול מקח יצא לחולין כנגד המעות שנתן והשאר יתחלל בדמים שישלם וקמ"ל דלא אמרינן כיון שיש להקדש ביטול מקח יבטל הפדיון ולא יצא לחולין כלל כמו בהדיוט דהמקח בטל והיינו טעמו משום דבהדיוט המאנה חוזר משום שאינו רוצה להחזיר האונאה ואפילו אם המתאנה פוטרו מלהחזיר מ"מ שניהם חוזרים כיון שהמתאנה היה יכול לבא לידי הפסד אם לא ירגיש ויחזור בכדי שיראה אבל הקדש המתאנה אינו יכול לבא לידי הפסד כשידע המחלל שאינה הקדש לא יוכל ליהנות עד שיוסיף על דמיו כדי שוייו וע"כ צריך להוסיף ולא יוכל לחזור דאפי' מתחייב להקדש בטעות מפסיד כדאמרינן ביש נוחלין (ב"ב דף קלג: ושם ד"ה ולא) לא תשיימיה את דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כ"ש כאן שיתחייב להוסיף אע"פ שטעה והיה סבור שיתחלל בכך כל ההקדש ולא יצטרך להוסיף כי מ"מ נתרצה לשוה בשוה ולא נתכוון מסתמא לאנות ההקדש ואינו יכול לחזור ולכך אין שניהם חוזרים:
והאמר רבי יונה אהקדשות. ביטול מקח יש להם ולא היה יכול לתרץ דביטול מקח יש להם מדרבנן דאם כן מאי איכא בין אונאה דהקדש לביטול מקח דבאונאה נמי צריך להוסיף דמים מדרבנן מדפריך אי באונאה בהא לימא ר"ל דבר תורה אבל לרבי יוחנן דאמר מדבריהם אתי ליה שפיר ולעיל נמי אמר יד הקדש על העליונה אפילו באונאה ועוד אי ביטול מקח דקאמר ר' יונה מדבריהם א"כ נצטרך לומר דלמ"ד אין להם ביטול מקח היינו אפילו מדרבנן א"צ להשלים דמים ובהדיא קתני דצריך לעשות לו דמים ולעיל יד הקדש על העליונה:
ומר סבר אפי' לכתחילה. תימה דבפ' המקדיש שדהו (ערכין דף כט.) אומר כי אמר שמואל שחללו לכתחילה מי אמר ובפ"ק דסנהדרין (דף יד:) אמר דבשומת הקדש בעינן ט' וכהן ולעולם הבעלים קודמין שמוסיפין חומש אלמא מחזירין אחר ריוח הקדש וי"ל דה"פ שחללו אין שנתכוון לחללו פחות מדמיו שדבר זה אסור לעשות ואין צריך להשלים אלא מדרבנן אבל לכתחילה שעשה דבר שמותר שנתכוון לחללו שוה בשוה וטעה ונמצא שהקדש שוה יותר ישלים מן התורה ומר סבר אפילו לכתחילה לא ישלים אלא מדרבנן אף על פי שנתכוון שוה בשוה אבל במזיד לכ"ע אסור לאנות ההקדש:
עין משפט ונר מצוה
עריכהקסג א מיי' פי"ג מהל' מכירה הלכה ח', סמג לאוין קע, טור ושו"ע חו"מ סי' רכ"ז סעיף כ"ט וע"ש במגיד משנה:
קסד ב מיי' פ"ז מהל' ערכין הלכה ח', [ רב אלפס ע"ז פ"א דף שלג.]:
קסה ג מיי' פ"ב מהל' תמורה הלכה א' והלכה ב:
ראשונים נוספים
הא דאמרי' יצא לחולין דבר תורה וצריך לעשותו דמים מדבריהם או מדברי תורה. לומר שהוא צריך לשלם להקדש דמים שהוא שוה אע"ג דמוקמי' מ"ד צריך לעשותו דמים מדברי תורה כמ"ד ביטול מקח יש להו לא מבטיל חילול דידיה דבשלמא הדיוט כיון דדילמא לא מהדר ליה א"נ עבר כדי שיראה לתגר לא גמרי' ומקנו מעיקר אבל הקדש כיון דעל כרחו ישלם לעולם ויתן בו כדי דמיו הוה ליה (כפירה) [כפודה] מתחלה בשויו [ונתן] עכשיו מקצת דמים ומקצתן [יתן אח"כ] כדשימי ביה תלתא דפקיעי, (ד).
והא דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחלל על שוה פרוטה מחולל במחלל לדעת כן היא ואינו צריך לעשותו דמים כלל ומדאמרי' מר אית ליה דשמואל ומר לית ליה דשמואל לומר שכיון שהוא יכול לחללו ודאי על פחות מכדי דמים כשטועה נמי ומחלל וסבור שיהא שוה כדי דמים אינו משלם אלא מדבריהם שלא הקפידה תורה בדמי הקדש והכי נמי אמרי' בתמורה דהא דשמואל במכוין לאחולי הוא.
ואי קשיא לשמואל בערכך דכתב רחמנא למה לי ועוד הא דרשי' מהתם עשרה כהנים כתובים בפרשה דאלמא לכתחלה מיהת צריך ליתן כדי דמים לא קשיא דקראי בהקדש ביד גזבר שמוכרו לאחר בכדי דמים הכא בהקדש ברשות בעלים שעושה דרך חלול ועוד איצטריך להא דאמרן לעיל פרה זו תחת פרה זו של הקדש הקדשו אינו פדוי דהתם משום דלא הזכיר דמים כלל ורחמנא אמר בערכך דאלמא צריך להזכיר בו ערך, ומיהו ערך דכהן כדי דמים הוא בשומא ושל בעלים ככל מאי דאמר בהו לשמואל דאמר אפילו לכתחלה:
אף צריך לעשות לו דמים דבר תורה: והא דקתני יצא לחולין כנגד מה ששוה מה שנתפס תחתיו קאמר, אבל לר' יוחנן דאמר צריך לעשות לו דמים מדבריהם, יצא לחולין לגמרי, אלא שהוא צריך לשלם לאחר זמן המותר.
(ועניין) [לעולם] בביטול מקח ואיפוך: וא"ת כיון דיש בו ביטול מקח, היכי קתני יצא לחולין. י"ל דלאו למימר שיהא כאן לגבי פדיון זה ביטול מקח, אלא שיש בו שעור בטול מקח, ולעולם אין החלול מתבטל. וטעמא דמילתא דבעלמא ביתר מכדי אונאה בטל מקח, והכא מקח קיים ומחזיר האונאה, משום דבעלמא דאלו שהה יותר מכדי שיראה לתגר או לקרובו הפסיד, אין דעתם שיהא המקח קיים אם מצא בו אונאה יתירה על שתות, אלא אם כן שהה כדי שיראה לתגר או לקרובו, אבל גבי הקדש שהם יודעים שאינו נמחל כשיעור שהייה, דעתם שיתקיים המקח, ולכשתמצא האונאה היתירה שיחזיר דמים, והרי זה כמי שפרע עכשיו מקצת דמים ולאחר זמן המותר על פי בקיאים שישומו אותו.
מר סבר שחיללו אין לכתחלה לא, ומר סבר אפילו לכתחלה: ולהאי אוקימתא מסתברא לי (בכאן) [דלא] צריך לעשות לו דמים לאחר מכאן קאמר, אלא צריך לעשות לו דמים בשעת החלול קאמר, והכי קאמר, יצא לחולין ובלבד שיכוין דמיו בשעת החלול, הא לאו הכי לא יצא לחולין דבערכך כתיב, ומר סבר יצא לחולין דבר תורה, וצריך לעשות לו דמים לכתחלה מדבריהם, דערכך כל דהו משמע.
וא"ת והא לשמואל אין צריך לעשות לו כלל כדעת ריש לקיש. ודהא שוה מנה על שוה [פרוטה] ואפילו לכתחלה קאמר, ואפילו מדבריהם אינו צריך לעשות לו דמים. י"ל דההיא דשמואל במתכוין לחלל שוה מנה על שוה פרוטה, ב) ובכי הא אפילו לכתחילה נמי, אבל בבא לחלל שוה בשוה, צריך לדקדק ולעשות דמים מכוונים מדבריהם, ומיהו בדיעבד אין צריך לשלם, דיצא לחולין לגמרי. אי נמי, יש לפרש, דצריך לעשות לו דמים דבר תורה, לשלם דבר תורה קאמר, והא דקאמר מר סבר שמואל אפילו לכתחלה, הכי קאמרי כיון דשמואל סבר דבמתכוין לחלל שוה מנה על שוה פרוטה מחלל ואינו [נמנע], אף זה שחלל וסבור שחלל שוה בשוה, אע"פ שנמצא בו שעור ביטול מקח, יצא לחולין דבר תורה, אלא שצריך לשלם דמים מדבריהם, הואיל והיה בדעתו לחלל שוה בשוה, אבל לר' יוחנן דאמר ביטול [מקח] יש להם, במתכוין לחלל שוה בשוה ונמצא בו יתר מכדי אונאה, צריך לשלם מדאורייתא, ולא יצא לחולין אלא מה שהוא כנגד חלולו, דאף שמואל לא אמר אלא במתכוין לחלל שוה מנה על שוה פרוטה, ובדיעבד דוקא.
וא"ת למאן דאמר דשמואל אפילו לכתחלה, והא בערכך כתיב, וי' כהנים כתובים בפרשה (סנהדרין יד, ד) דאלמא לכתחילה מיהא צריך לדקדק וליתן דמים מכוונים. יש מתרצים, דקראי בהקדש ביד גזבר שמוכרו לאחר בכדי דמים, אבל הא דשמואל בהקדש ברשות בעלים שעושה דרך חלול. עוד יש לומר, דאצטריך להא דאמרינן לעיל (נה, א) פרה זו תחת פרה זו של הקדש הקדישו אינו פדוי, וטעמא משום דלא הזכיר דמים כלל ורחמנא אמר בערכך, דאלמא צריך להזכיר בו ערך ), וכשהכהן מוכרו צריך לדקדק בדמים, אבל הקדש ביד בעלים אפילו בכל שהוא לשמואל, דאמר אפילו לכתחלה.
מהדורא תליתאה:
מתוך: תוספות רי"ד/בבא מציעא (עריכה)
הקדש שוה מנה שחיללו על ש"פ מחולל פי' דטעמא דמילתא היא כדפרישית במהדורא קמא דמכי אמר זה יהא מחולל בפרוטה קדשה ההיא פרוטה שהקודש תופס את דמיו ומכי נתפשה ההיא פרוטה בקדושה יוצא הכלי לחולין ושוב אין מועלין בו דהא בהא תליא כיון דקודש שני נתפש בקדושה קודש ראשון יוצא לחולין דדוקא קדשי מזבח תופסין תמורתן והן אין יוצאין לחולין אבל קדשי בדק הבית משעה שתופסין חלופיהן הן יוצאין לחולין והמותר אם יש להם ביטול מקח מן התורה חייב ליתן אותו והכלי כבר יצא לחולין ואם אין להם ביטול מקח מן התורה אינו נותן כלום ודומה לי' הדין המעילה דתנן במעילה בפ' הנהנה אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת בלבד פירו' אלו הן קדושין קדושת הגוף ואין יוצאין לחולין לעולם. הילכך יש בהם מועל אחר מועל. שאם נהנה ראובן בבהמת הקרבן וחזר שמעון ונהנה עוד ממנה שניהן מביאין קרבן מעילה וה"ה לכלי שרת ולא אמרי' במועל קמא יצאו לחולין שאין יוצאין לחולין לעולם אבל אם הי' כלי של קדשי בדק הבית שאינה קדוש אלא קדוש' [דמים] כיון שנהנה ממנו הראשון בש"פ כדתנן התם נתנ' קטל' בצוארה וטבע' ביד' ושת' בכוס של זהב כיון שנהנה ש"פ מעל. וכיון שנהנה ראשון בפרוטה יצא כל הכלי לחולין והראשון חייב לשלם הכלי וחומש להקדש או ישלם גוף הכלי ויוסיף עליו חומשו או ישלם דמיו וחומשו וכשרוצ' לשלם גוף הכלי וחומשו אז עוד יחזור ויכנס הכלי והקדוש' והנהנ' ממנו בין הוא בין אחר מועלין בו אבל קוד' שישלמנו חולין גמורין הוא וברשותו עומדו ואין בו מעילה דמשע' שנהנ' ממנו בפרוט' אוקמי' רחמנא ברשותי' ויצא לחולין ה"נ בפדיון משעה שנתן פרוטה תחתיו יצא הכלי לחולין ומיהו במעיל' חייב לשלם קרן וחומש מה"ת אבל בפדיון למ"ד אין להם ביטול מקח אינו חייב לשלם כלום אלא באות' הפרוט' שנתן תחתיו קנאו:
אונאה אין להם ביטול מקח יש להם: אמרו בירושלמי כשהוא דבר מופלג ופירשו בו שהאונאה חצי דמיה. אבל בירושלמי דכתובות משמע דכשהאונאה שליש קורא דבר מופלג. ואיכא דמקשה דהכא אמר רבי יוחנן ביטול מקח יש להם ולקמן בפרק המקבל גבי דינא דבר מצרא זבן במאתן ושוה מנה אמרי נהרדעי משמיה דרב נחמן אין אונאה לקרקעות. תירץ רבינו תם לפי שיטת הירושלמי דביטול מקח יש להם דקאמר הכא היינו כשהאונאה בחצי דמים והתם לאו דוקא נקט זבן במאתן ושוה מנה אלא דשוה מנה ודינר.
ולא נראה כלל חדא דאפילו מאן דפריש דבר מופלג דירושלמי שהאונאה מחצה הוא גמרא דילן לית ליה הכי אלא כל ביטול מקח קאמר שהוא יותר משתות והיינו דנקטו לה סתמא והכי נמי משמע לקמן בסוגיא כדפרכינן מהא לרבי יוחנן דלקמן ולא אמרינן דההוא בפחות מחצי. ועוד דהוה ליה לפרושי בהדיא התם ושוה מנה ודינר כיון דמשום ההוא דינר לית בהו אונאה. אלא הנכון דהא דהכא רב נחמן משמיה דרב חסא אמר רבי אסי וליה לא סבירא ליה. הריטב"א.
כתוב בספר המאור ואונאה לקרקעות. נראה כמו שפסק רבינו חננאל כדברי הירושלמי וכו' עד דאמר אמימר על פיסקא דרבי יהודה אומר וכמה עד כדי דמיהן וכו'. וכתב עליו הראב"ד ז"ל אמר אברהם אמת הוא שרבינו חננאל כתב כך לפי הירושלמי אבל הגמרא שלנו אין צורתה כן שלא פירש אמימר את השיעור אלא לדברי רבי יהודה ולדברי רבי יהודה בן בתירא פירוש אפילו יותר מכדי דמיהן אבל למשנתנו אין שיעור דקרא סתמא כתיב וכי תמכרו או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה וקרא קא פליג בין שתות ליותר משתות ואמרינן שוה כסף דבר השוה לכל כסף ומאי ניהו קרקע. עד כאן.
אמר רב נחמן הדר אמר רב חסא פשיט רבי אמי אונאה אין להם ביטול מקח יש להם: משמע דרב נחמן לא פליג אחסא וכן משמע בריש האיש מקדש דאמר רבא אמר רב נחמן האחין שחלקו הרי הן כלקוחות. פחות משתות נקנה מקח וכו' אמר רבא הא ואמרת שתות קנה ומחזיר אונאה לא אמרן אלא במטלטלי אבל במקרקעי אין אונאה לקרקעות. והא דקאמר יתר משתות בטל מקח לא אמרן אלא דלא אמר נפלוג בשומא דבי דינא אבל אמר נפלוג בשומא דבי דינא מכרן קיים דתנן שום הדיינין שפחתו שתות או הותירו מכרן בטל רבי שמעון בן גמליאל אומר מכרו קיים משמע דביותר משתות לא היה יכול לחלק בין מקרקעי למטלטלי דאפילו מקרקעי יש אונאה ביתר משתות.
ותימה דבפרק המקבל מסיק רב נחמן בהדיא דאפילו זבין במאתים ושוי מאה אין אונאה לקרקעות. ובלאו הכי קשה אותה גירסא דקידושין דמייתי ראיה מדרבן שמעון בן גמליאל דביתר משתות מכרו קיים כי אמר נפלוג בשומא דבי דינא הא לא אשכחן דלמא אמר רבי שמעון בן גמליאל מכרו קיים אלא בשתות אבל ביתר משתות לא קאמר. ומיהו בזה יש לומר דבהדיא קתני בברייתא בכתובות בפרק אלמנה ניזונית דאפילו מכרו שוה מאה במאתים או שוה מאתים במאה מכרן קיים.
אבל קשה לרבינו תם דהא רב נחמן קאמר בההיא שמעתא דקידושין הלכה כדברי חכמים והיכי מייתי ראיה מרבי שמעון בן גמליאל ומיהו פירש הקונטרס שם דכולה הא מלתא קאמו לה רבא מסברא דנפשיה ולא אליבא דרב נחמן ולית ליה לרבא הא דאמר רב נחמן התם הלכה כדברי חכמים. ודוחק הוא.
ונראה לרבינו תם כגירסת רבינו חננאל והוא גורס (שטרא) איפכא הא דאמרת שתות קנה וכו' לא אמרן אלא דלא אמר נפלוג בשומא דבי דינא אבל אמר נפלוג בשומא דבי דינא לא דתנן שום הדיינין וכו' ומייתי ראיה מדברי חכמים דאמרי מכרן בטל והא דאמרת יתר משתות נקנה מקח לא אמר אלא במטלטלי אבל במקרקעי אין אונאה לקרקעות דאפילו יתר משתות אין אונאה להם כדפירש.
והא דאמר רב נחמן בשמעתין דאונאה אין להם ביטול מקח יש להם לאו ביתר משתות אלא בפלגא כגון שוה מנה במאתים. והא דקאמר רב נחמן בפרק המקבל דזבין במאתים ושוין במנה אין אונאה לקרקעות לאו דוקא קאמר אלא כלומר פחות מעט ממאתים דזבן אי נמי דשויא מאה ומעט יותר. והוה מצינן לפרושי דדוקא קאמר ובכך הוא דלא הוי ביטול מקח וכי קאמר רב נחמן משמיה דחסא דביטול מקח יש להם היינו ביתר מפלגא.
אבל בירושלמי מוכיח כמו שפירשתי בפרק אלמנה ניזונית גבי אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה נתקבלה כתובתה דאמרינן עלה בירושלמי ניחא שוה מנה במאתים או שוה מאתים במאה מכל מקום היכי הפסידו היתומים מנה שוה מנה במאתים ואין סופו לחזור עליהם משום מקח טעות פירוש בתמיה ולמה (לא) נתקבלה כתובתה. והא דנקט בתחלת הסוגיא ניחא שוה מנה במאתים לשון המשנה קמסיק ולא קאי אותו ניחא אלא אשוה מאתים במנה דנתקבלה כתובתה היכא דאפסידא את היתומים במנה כגון סיפא. אלא שוה מאתים במנה קשה אמאי נתקבלה כיון דסופן לחזור עליה משום מקח טעות. ומשני תפתר שהוקיר המקח. אמר רבי אבון הדא מסייע לריש לקיש דאמר אין למקח הונייה. אמר רבי יוחנן אם היה דבר מופלג יש לו הונייה. מתניתין פליגא על רבי יוחנן אלו דברים שאין להם הונייה העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות פתר ולבד דבר שאינו מופלג אלמא דלרבי יוחנן הוי ביטול מקח שוה מנה במאתים מדמוקי לה שהוקיר המקח. ואין לומר דרב נחמן סבר לה כריש לקיש דפליגי עליה דרבי יוחנן ולריש לקיש בפלגא לא הוי אונאה ביתר מפלגא הוי אונאה. דאם כן הוו פליגי רבי יוחנן וריש לקיש במשהו דבפחות מפלגא לכולי עלמא לא הוי אונאה וביתר לכולי עלמא הוי אונאה ובפלגא מצומצם פליגי אין זו סברא. אלא משמע דאפילו ביתר מפלגא אין אונאה לריש לקיש דלעולם אין למקח הונייה קאמר. ועוד מדקאמר מתניתין פליגי על רבי יוחנן וכו' דאי בפלגא מצומצם פליגי במאי קשיא לרבי יוחנן טפי מלריש לקיש.
ומיהו עד פלגא דגבי שום הדיינין בפרק אלמנה ניזונית לא הוי כי האי גבי הא דתנן רבי שמעון בן גמליאל אומר מכרן קיים ואמרינן נמי בגמרא עד כמה אמר רב ששת עד פלגא היינו פלגא ופלגא בכלל כדקתני בברייתא דמייתי תניא נמי הכי רבי שמעון בן גמליאל אומר בית דין שמכרו שוה מנה במאתים שוה מאתים במנה מכרן קיים. ודבר תימא הוא דלרבי שמעון בן גמליאל חלקו חכמים דיינין מבעל הבית לענין קרקעות בשביל משהו אחד.
ואם תאמר הא דדייק בפרק אלמנה ניזונת מאי שנא שוה מאתים במנה דאמרינן לה את אפסדת שוה מנה במאתים תימא אנא ארווחי. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה כאן שנה רבי הכל לבעל המעות. לפי מה שפירש דלרב נחמן בדבר מופלג יש אונאה כמו לרבי יוחנן ומתניתין בשהוקיר המקח היכי אמרה אנא ארווחי כיון דבשעת המכר לא נתקיים עד שעה שהוקיר. ויש לומר משום שיש לנו לחשוב דגבוי בידה משעת מסירה וברשותה הוקיר כמו שמכרה שוה מאתים במנה דאף על פי שהוזל אמרינן לה את אפסדה שנחשבת הקרקע כגבויה בידה משעת מכירה. משאנץ.
וריש לקיש אמר אף צריך לעשות לו דמים דבר תורה: פירש רש"י דאפילו לריש לקיש יצא לחולין ובזה פליגי דלרבי יוחנן אינו חייב לשלם כלום מן התורה אלא מדרבנן צריך לעשות להם דמים ושישלם מה שהיתה שוה יותר בהמת קדשים על בהמת חולין. ולריש לקיש אף מן התורה חייב לשלם. ואיברא דפשטה דשמעתא הכין משמע דהא במתניתין בהדיא קתני יצא לחולין.
והקשו בתוספות דהא מאן דאמר צריך לעשות לו דמים דבר תורה אוקמינן לקמן כי אמרינן איפוך כמאן דאמר אהקדשות ביטול מקח יש להם ואם כן היאך יצא לחולין דבר תורה דהא כל היכא דאיכא בטול בעלמא המקח בטל לגמרי ולא שיהא המקח קיים ויתבע אונאה ותירץ ר"י בשלמא גבי הדיוט ביטול מקח דלא בעי מתאנה שיהא צריך לתבוע אונאה בבית דין דדילמא לא מצי לה לאפוקי מיניה אבל גבי הקדש כיון דבעל כרחו ישלם וגם שלא ירצה לעמוד בחטא ניחא ליה להקדש שיהא החילול קיים. ומיהו קשה על פירוש רש"י מהא דאמרינן לקמן דמאן דאמר צריך לעשות לו דמים דבר תורה לית ליה דשמואל וכיון דלית ליה דשמואל היאך יצא לחולין. ותירצו בתוספות דלהאי סברא הא דקתני יצא לחולין היינו שיצא לחולין כנגד הפדיון. ולא נהירא דהאי יצא לחולין לגמרי משמע.
לפיכך הנכון כמו שפירש ר"י ז"ל דלמאן דאמר צריך לעשות לו דמים דבר תורה לא יצא לחולין כלל וכמאן דאמר ביטול מקח יש להם והיינו דאמרינן דלית ליה דשמואל ומתניתין דקתני יצא לחולין הכי פירושו יצא לחולין ובלבד שיעשה לו דמים כראוי שלא יהא בו טעות ולאפוקי מרישא דקדש תמים שאפילו שעשה להם דמים לא אמר כלום.
ואם תאמר ולמאן דאמר שיצא לחולין דבר תורה תיקשי ממתניתין דתניא לעיל פרה זו תחת פרה של הקדש וכו' אין הקדשו פדוי לפי גרסת הראב"ד ז"ל דגריס הכי. יש לומר דהתם בשלא עשה דמים לא לבהמת חולין ולא לבהמת קדשים דבעינן כסף ערכך וליכא אבל הכא כששם בהמה של חולין אלא שלא שם בהמת קדשים אם היו שוות בדמים אם לאו. ולישנא דאף צריך לעשות לו דמים דבר תורה הכי פירושו אף דבר תורה צריך לעשות לו דמים כמו מדרבנן וכמו לשון מסורת הוא. הריטב"א.
במאי עסקינן אילימא בכדי אונאה בהא אמר ריש לקיש צריך לעשות וכו': ואם תאמר הא דאמרינן פרה זו תחת פרה של הקדש וכו' הקדשו פדוי ויד הקדש על העליונה במאי אי באונאה אין אונאה להקדשות ואי בביטול מקח אמאי יד הקדש על העליונה כשנתאנה הדיוט כיון שיש ביטול מקח אמאי יקנה ההקדש אפילו במסירה עם האמירה ודאמרינן בירושלמי ביש נוחלין לא תשמייה את דאמירתי לגבוה כמסירתי להדיוט מסתברא דהיינו באונאה. ויש לומר ולעולם באונאה ונהי דאין אונאה בהקדשות מדרבנן מיהא יד הקדש על העליונה תדע דלא פריך אלא לריש לקיש אבל לרבי יוחנן דאמר צריך לעשות דמים מדבריהם ניחא דאף על גב דאין אונאה להקדשות מדרבנן צריך להחזיר האונאה.
אי נמי אפילו בביטול מקח והקדשו פדוי דקתני: היינו כנגד המעות וצריך להשלים דבר תורה כמו שאפרש לקמן יצא לחולין וצריך לעשות לו דמים. הרא"ש.
אלא בביטול מקח וכו': ככתוב בתוספות. והשתא הא דפריך הכא בהא לימא רבי יוחנן מדבריהם והאמר רבי יוחנן ביטול מקח יש להם לא הוה מצי לשנויי דהא דאמר רבי יוחנן ביטול מקח יש להם היינו מדרבנן דכיון דאין בטול מקח של הקדש אלא לענין שצריך להוסיף דמים ולא שיהא החלול בטל אם כן מאי קאמר אונאה אין להם הא באונאה נמי צריך להוסיף דמים מדרבנן כדמשמע במאי דפריך אי באונאה בהא לימא ריש לקיש דבר תורה דמשמע דמדבריהם כרבי יוחנן אתי ליה שפיר בכדי אונאה ומיהו בלאו הכי אתי שפיר אפילו אם תמצא לומר דבטול מקח דהקדש לגמרי דבהדיוט דלא מצי לשנויי דביטול מקח יש להם דקאמר רבי יוחנן מדבריהם דאכתי מדרבנן הוי ביטול מקח היאך יאמר על ביטול מקח צריך לעשות דמים מדבריהם והלא המקח בטל מדבריהם לגמרי ומה דמים צריך להוסיף. משאנץ.
בביטול מקח וכו': והא דלא אוקי פלוגתייהו אם יש ביטול מקח בהקדשות או לא משום דמשמע ליה דאם כן ליפלגו בהא להדיא ואמאי נקט פלוגתייהו על פירושא דמתניתין בתמורה. הריטב"א.
במאי קמפלגי בדשמואל אמר רבי יוחנן וריש לקיש: האי דתמורה משמע דארבי ירמיה ורבי יונה קאי דקאמר התם רבי יונה לית ליה דשמואל. אבל מכל מקום גם ארבי יוחנן וריש לקיש קאי הכא דאי לאו הכי למה היה לו להפסיק כאן באמצע הסוגיא שמפרש והולך במאי פליגי רבי יוחנן וריש לקיש מר אית ליה דשמואל דכשמתכוון לחלל שוה מנה על שוה פרוטה מחולל ואין צרין לעשות דמים הילכך הכא שנתכוון שוה בשוה אין לעשות דמים אלא מדבריהם ומר לית ליה דשמואל ולכך צריך לעשות דמים דבר תורה ומכל מקום ביטול מקח לא הוי שיהא החלול בטל לגמרי כדפרישנא דמר סבר דעתו לכך שאפילו אינו שוה בשוה שיצא לחולין כנגדו. עד כאן. משאנץ.
מר אית ליה דשמואל דכשהוא מחלל שוה מנה על שוה פרוטה מחולל ואין צריך לעשות דמים הכא שנתכוון לחלל שוה בשוה אין צריך לעשות דמים אלא מדבריהם ומר לית ליה דשמואל ולכך צריך לעשות דמים דבר תורה ומכל מקום ביטול מקח לא הוי שיהא החילול בטל לגמרי כדפרישנא.
מר סבר שחללו אין וכו': והא דאמרינן בבכורות סוף פרק הלוקח גבי פרה שיש בה שתי שערות דלא מצי למעבד כשמואל לקלל שוה מנה על פרוטה משום דכי אמר שמואל שחללו דוקא דיעבד. וכן בערכין בפרק המקדיש גבי ההוא גברא דאתרמינהו לנכסיה. היינו דוקא בזמן שבית המקדש קיים דאיכא פסידא להקדש אבל בזמן הזה דליכא פסידא להקדש אפילו לכתחלה מותר. וכל הנהו איכא לאוקומי אליבא דכל הני אמוראי דשמעתין דלכתחלה דשמעתין לאו היינו שיהא מותר לחלל שוה מנה על פרוטה אלא הכא קאי על זה שנתכוון לחלל שוה בשוה וכו' וכמו שפירשו בתוספות.
ורש"י פירש שחללו אין דהא אימעוט מאונאה לא שנא גדולה לא שנא קטנה. לכתחלה לא דבר תורה דערכך שוויו משמע. ומר סבר אפילו לכתחלה דערכך כל דהו משמע וכו'. וצריך פירוש לפירושו דהא מתניתין דתמורה בדיעבד מיירי. וצריך לומר דהכי קאמר שחללו אין דהא אמעוט מאונאה לא שנא גדולה לא שנא קטנה הילכך הקדשו פדוי דלא שייך בהקדש ביטול מקח. לכתחלה לא דערכך שוויו משמע ואם חללו בדיעבד נהי דיצא לחולין צריך לעשות דמים דבר תורה דגזרת הכתוב הוא שצריך ליתן להקדש כדי שוויו. ומר סבר אפילו לכתחלה ערכך כל דהו משמע. הרא"ש.
מר סבר דיעבד וכו': ככתוב בתוספות. ואם תאמר ובזמן הזה היאך יכול לחללו דקאמר התם בערכין דבזמן הזה יכול לחלל שוה מנה על שוה פרוטה והתניא אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה ואם הקדיש והעריך והחרים בהמה תעקר פירות כסות וכלים ירקבו ואומר רבינו תם דהכי נמי במטלטלין שיכול לכלותם ולא אתי לידי תקלה אבל עובדא דערכין במקרקעי שהארץ לעולם עומדת ואי לא פריק לה אלא אמרינן תבור אתי ליה תקלה שדורות הבאים לא ידעו שהיא של הקדש ויהנו בה. והא דפריך במסקנא והא עובדא דפומבדיתא במקרקעי נמי הוה דמשמע דהוה נמי במטלטלי. לא משום שהיה יכול לפדות מטלטלין אלא הכי פירושו במקרקעי נמי הוה שכל נכסיו החרים מטלטלין וקרקעות שאם לא החרים אלא מטלטלין לא היה מתיר רב יהודה לפדותם ועלה קאמר עולא אי הואי התם הוה יהיבנא כלהו לכהנים אלמא קסבר עולא דחרמים נותנים לכהנים בזמן הזה במקרקעי.
ויש להביא ראיה עדיין מהא דתנן התם בריש פרק המקדיש שדהו בשעה שאין היובל נוהג אומר לו פתח אתה ראשון לפל שהבעלים מוסיפין חומש אלמא בקרקעות פודין אותה ולא אמרינן תבור והיינו בזמן הזה אבל בבית שני נהג יובל כמו שמפרש רבינו תם בפרק השולח. ומיהו על כרחך צריך לאוקמה בזמן בית המקדש קיים דאי בזמן הזה אמאי אומר לו פתח אתה ראשון הא ליכא פסידא להקדש ויכול לחלל שוה מנה על שוה פרוטה. וצריך לאוקומה בבית ראשון לאחר שגלו שבט ראובן ושבט גד שבטלו יובלות כדאמרן בסוף ערכין. עד כאן משאנץ.
וזה לשון הרשב"א: מר סבר שחללו אין לכתחלה לא. ולהאי אוקימתא מסתברא לי דלא צריך לעשות לו דמים לאחר מכאן קאמר אלא שצריך לעשות לו דמים בשעת החלול קאמר והכי קאמר יצא לחולין ובלבד שיכוון דמיו בשעת החלול הא לאו הכי לא יצא לחולין דבערכך כתיב ומר סבר יצא לחולין דבר תורה אלא שצריך לעשות לו דמים לכתחלה מדבריהם דערכך כל דהו משמע.
ואם תאמר והא לשמואל אין צריך לעשות דמים כלל כדעת ריש לקיש דהא שוה מנה על שוה פרוטה ואפילו לכתחלה קאמר ואפילו מדבריהם אינו מצריך לעשות לו דמים. יש לומר דההיא דשמואל במתכוון לחלל שוה מנה על שוה פרוטה ובכי הא אפילו לכתחלה נמי אבל בבא לחלל שוה בשוה צריך לדקדק ולעשות דמים מכוונים מדבריהם. ומיהו בדיעבד אינו צריך לשלם דיצא לחולין לגמרי. אי נמי יש לפרש דצריך לעשות לו דמים דבר תורה לשלם דבר תורה קאמר. והא דקאמרינן מר סבר שמואל אפילו לכתחלה הכי קאמר כיון דשמואל סבר דבמתכוין לחלל שוה מנה על שוה פרוטה מחולל ואינו נמנע אף זה שחלל וסבור שחלל שוה בשוה אף על פי שנמצא בו שיעור ביטול מקח יצא לחולין דבר תורה אלא שצריך לשלם דמים מדבריהם הואיל והיה בדעתו לחלל שוה בשוה. אבל לרבי יוחנן דאמר ביטול מקח יש להם במתכוון לחלל שוה בשוה ונמצא בו יותר מכדי אונאה צריך לשלם מדאורייחא ולא יצא לחולין אלא מה שהוא כנגד חילולו דאף שמואל לא אמר במתכוון לחלל שוה מנה על שוה פרוטה ובדיעבד דוקא.
ואם תאמר למאן דאמר דשמואל אפילו לכתחלה והא בערכך כתיב ועשרה כהנים כתיבי בפרשה דאלמא לכתחלה מיהא צריך לדקדק וליתן דמים מכוונים יש מתרצים דקראי דהקדש ביד גזבר שמכרו לאחר בכדי דמים אבל הא דשמואל בהקדש ברשות בעלים שעושה דרך חילול עוד יש לומר דאיצטריך להא דאמרינן לעיל פרה זו תחת פרה זו של הקדש הקדשו אינו פדוי וטעמא משום שלא הזכיר דמים כלל ורחמנא אמר בערכך דאלמא צריך להזכיר בו ערך וכשהכהן מוכרו צריך לדקדק בדמים אבל הקדש ביד בעלים אפילו בכל שהוא לשמואל דאמר אפילו לכתחלה. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א: ומר סבר אפילו לכתחלה. תמיה מילתא איך אפשר למישרי למעבד הכי לכתחלה וכו' תירץ ה"ר אלחנן דהתם בהקדש שבא כבר ליד גזבר ורצו בעלים לפדותו והא דהכא בהקדש שהוא עדיין ברשות בעלים ובאים בעלים לחללו. ותדע דקיימא לן דהקדש שבא ליד גזבר אין בו שאלה ואלו הקדש שלא בא ליד גזבר יש בו שאלה להוציאו לחולין וכדאיתא בהדיא במסכת ערכין ומיהו עדיין קשה היכי אמרינן דתרווייהו אית להו דשמואל דהא שמואל לא אמר אלא שחללו בדיעבד. ותו דהתם בדוכתא במסכת תמורה איתא לסוגיין דהכא ולא אמרינן האי פירוקא בהאי לישנא והכי לישנא דהתם איבעית אימא דכולי עלמא אית להו דשמואל ואי דקא מכוון לאחולי הכי נמי ושאני התם דלא מכוון לאחולי מר סבר כי לא מכוון נמי ומר סבר היכא דלא מכוון לא יצא. ועוד דהא מתניתין דתמורה דאפליגו בפירוש רבי יוחנן וריש לקיש יצא לחולין קתני דהיינו בדיעבד ומנא ליה לרבי יוחנן למשרי אפילו לכתחלה.
והנכון דהכא לאו לכתחלה ממש דהא ודאי ליכא מאן דשרי אלא משום דהוה בטעות ודעתו היה שנותן להקדש דמים קרי ליה לכתחלה מפני שלפי דעתו הרי לא נגמר החלול עדיין והוא בא לימלך אם יש לו לשלם להקדש וכשבית דין אומרים לו שאין לו לשלם הרי הוא נפטר עכשו לכתחלה והכי פירושו מר סבר שחללו מדעתו על פחות משוה פרוטה אין אבל בשנתכוון לתת דמים גמורים וטעה שנפטור אותו עכשו לכתחלה לא ומר סבר דאפילו זה שטעה נאמר לו שיצא לחולין דבר תורה ואתא לישנא דהכא כלישנא דסוגיין דערכין. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד ז"ל מר אית ליה דשמואל. פירוש ריש לקיש דאמר צריך וכו' היינו דשמואל ורבי יוחנן לית ליה דשמואל. וקשיא לי והלא יצא לחולין קתני אלמא אפילו בביטול מקח יצא לחולין והיינו כשמואל. אלא דקסלקא דעתיה דשמואל לא בעיא לעשות דמים מן התורה מדלא קאמר אלא שצריך לעשות לו דמים. ריש לקיש אית ליה דשמואל רבי יוחנן לית ליה דשמואל.
וקשיא לי פשיטא מה צורך היה לזה וכי טעם אנו למדין מדברי שמואל. וכמדומה אני שלא הביא אלא לגלות שאפילו שוה מנה על שוה פרוטה קאמר ריש לקיש. אי נמי קסלקא דעתיה דרבי יוחנן דשמר צריך לעשות לו דמים מדברי תורה שלא יצא לחולין עד שיעשו לו דמים ויהיה הדבר נודע שלא יהא בו ביטול מקח קאמר ושמואל ודאי לית ליה האי סברא דהא מחולל קאמר ובא זה לגלות דרבי יוחנן לית ליה דשמואל דעשיית הדמים מעכבת החילול לדעת רבי יוחנן ודלא כשמואל וריש לקיש אית ליה דשמואל.
הדר אמר דכולי עלמא אית להו דשמואל דלענין חלול עשיית הדמים לא מעכבא מידי ואף על פי שהדמים מדבר תורה מיהו מר סבר הני מילי דיעבד אבל לכתחלה אינו רשאי לחללו עד שיעשה לו דמים מפני שדמי דבר תורה כביטול מקח והיינו דרבי יוחנן וריש לקיש סבר אפילו לכתחלה רשאי. והשתא להאי תירוצא אתיא מתניתין דתמורה כפשטה יצא לחולין לאלתר וצריך לעשות לו דמים אחר כך למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. והא דאמרינן לעיל פרה זו תחת פרה של הקדש אין הקדשו פדוי והכא קתני זו מחוללת על זו יצא לחולין בלא עשיית דמים מעיקרא. התם בקדשי בדק הבית דכתיב בהו כסף ערכך אבל הכא בקדשי מזבח דלא כתיב בהו כסף ערכך לא בעי עשיית דמים מעיקרא.
מיהו גבי קדשי בדק הבית אף על גב דבעינן שום כסף אם אינו שוה מה ששמוהו מחולל עליו לפי שאין לו אונאה. ואני תמה מאד למאן דאמר אפילו ביטול מקח אין להם ואפילו לכתחלה יכול לחללו על שוה פרוטה למה אינן בתורה אונאה. אני תמה מאד מאין אמרו רבותינו אונאה אין להם ביטול מקח יש להם בין בקרקעות בין בהקדשות וביטול מקח ששניהם חוזרים היכן הזהירתו תורה והלא הכל בכלל לא תונו.
ואם נאמר שמו רבותינו דעת המוכרים והקונים דאשתות מחיל איניש טפי לא מתחלה לא חל עליו שם מכר והא אידי ואידי אם שהה כדי שיראה לתגר מחילה הוי ואם לא חל עליו מתחלה שם מכר היאך מתקיים המכר אחר זה השיעור אלא לעולם שם מכר חל עליו מיהו אומדן דעתא הוא עד שתות אינו ניכר לרוב בני אדם ואין המתאנה מתבייש עליו אבל יותר משתות ניכר הוא הטעות לרוב בני אדם ובושת גדול הוא לו שיאמרו נסתמא פלוני בזה המקח או נשתטה גם על המוכר יאמרו כמה עסקו רע כי הוא רמאי וגונב דעת הבריות שהונה את פלוני באונאה גדולה כזו ומפני כך טוב לשניהם שיבטל המקח כדי שלא תזכר האונאה ההיא עליו. ומיהו אם שהו כשיעור שיראה כבר מחלו ולא חשו על השם הרע ולא על הבושת. ומסקנא דמילתא שאין ביטול מקח לא לקרקעות ולא להקדשות ואפילו עד מחצה וכך כתב הר"ב ז"ל.
ירושלמי לית הוא דעיקר דיאמרו פלוני אגחך עד כאן לשונו.
וזה לשון הר"ן: מר לית ליה דשמואל. הא דשמואל לאו בדרך אונאה היא. אלא דמתכוון בפירוש לחלל שוה מנה על שוה פרוטה והכי איתא בהדיא במסכת תמורה ואפילו הכי הכא הכי קאמרינן דמאן דאמר אפילו ביטול מקח אין להם תלי טעמיה בדשמואל דכיון דאמר שמואל דמתכוון לחלל שוה מנה על שוה פרוטה מחולל אלמא לא הקפידה תורה בפדיון ההקדשות וכיון שכן אפילו בדרך אונאה אין להם ביטול מקח ומאן דאמר ביטול מקח יש להם לית ליה דשמואל. ובתר הכי אמרינן ואיבעית אימא דכולי עלמא אית להו דשמואל והכא בהא קמיפלגי מר סבר שחללו אין לכתחלה לא ומר סבר אפילו לכתחלה כלומר דמאן דאמר ביטול מקח יש להם סבירא ליה דבמתכוון כדשמואל לכתחלה אסור הילכך דרך אונאה אפילו דיעבד צריך להחזיר דאנן סהדי דלאו אדעתא שיהא הקדש מתאנה פרקיה ומאן דאמר אין להם סבירא ליה דשמואל אפילו לכתחלה נמי קאמר וכיון דאפילו לכתחלה דרך אונאה נמי מה שעשה עשוי. עד כאן.
וכתב רבינו חננאל ומסתברא דרבי יוחנן וריש לקיש בכדי אונאה פליגי דגרסינן התם בתמורה וצריך לעשותו דמים אמר עולא לא שנו אלא בשלא נשום הקדש בשלשה אבל נשום בשלשה אין חוזר והא אמר רב ספרא אפילו למאן דאמר מאה כתרי ותרי כמאה הני מילי לענין עדות אבל לענין אומדנא דברי הכל בתר דעות אזלינן עולא סבר לה כרבי יוחנן דאמר צריך לעשותו דמים מדבריהם וספקא דרבנן לקולא. עד כאן.
אינו בתורת אונאה דאפילו משהו חוזר: דסבירא ליה גבי הקדש לא בא אחיו להקל אלא להחמיר ורעהו דגבי שומר חנם וגבי שומר שכר דדרשינן להקל ולא להחמיר לחייב שומר חנם בהקדש אפילו בגנבה ואבדה ושומר שכר אפילו באונסין דלית לן למידרש המיעוט אלא על מה שכתוב בפרשה בהדיא דבפרשת שומר שכר גבי חיוב דגנבה ואבדה כתיב אבל פטור באונסין לא כתיב ביה הילכך אית לן למימר דאתא קרא למפטריה מגנבה ואבדה. ואין לתמוה על האי דממעטינן גבי אונאת קרקע להקל והקדש להחמיר שזה תלוי במברא כי היכי דבמסכת בבא קמא ממעטינן מרעהו להקל בנכרי ולהחמיר בהקדש. אי נמי איכא למימר דהיינו טעמא דהקדש אינו בתורת אונאה אפילו משהו משלם דלא שייך ביה מחילה אבל הדיוט דשייך ביה מחילה פחות מכדי אונאה מחילה הויא. והשתא לא קשה מידי מכל הנך דלקמן דדרשינן רעהו להקל דהתם לא שייך מחילה. הרא"ש.
וזה לשון הראב"ד: דאפילו פחות מכדי אונאה חוזר. והני מילי בהקדשות מפני שהתורה הקפידה עליהם בהערכה. עד כאן.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה