בבא מציעא נו ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
קדשים שהוא חייב באחריותן יש להן אונאה ושאינו חייב באחריותן אין להן אונאה רבי יהודה אומר אף המוכר ס"ת בהמה ומרגלית אין להם אונאה אמרו לו אלא אמרו אלא את אלו:
גמ' מנהני מילי דתנו רבנן (ויקרא כה, יד) וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד יצאו קרקעות שאינן מטלטלים יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות יצאו שטרות דכתיב וכי תמכרו ממכר שגופו מכור וגופו קנוי יצאו שטרות שאין גופן מכור ואין גופן קנוי ואינן עומדין אלא לראיה שבהם מכאן אמרו המוכר שטרותיו לבשם יש להם אונאה פשיטא לאפוקי מדרב כהנא דאמר אין אונאה לפרוטות קמ"ל יש אונאה לפרוטות הקדשות אמר קרא (ויקרא כה, כה) אחיו אחיו ולא הקדש מתקיף לה רבה בר ממל כל היכא דכתיב ידו ידו ממש הוא אלא מעתה דכתיב (במדבר כא, כו) ויקח את כל ארצו מידו הכי נמי דכל ארעא בידיה הוה נקיט לה אלא מרשותו הכא נמי מרשותו וכל היכא דכתיב ידו לאו ידו ממש הוא והתניא (שמות כב, ג) אם המצא תמצא בידו אין לי אלא ידו גגו חצירו וקרפיפו מנין ת"ל אם המצא תמצא מ"מ טעמא דכתב רחמנא אם המצא תמצא הא לאו הכי הוה אמינא כל היכא דכתב ידו ידו ממש הוא ותו תניא ונתן בידה אין לי אלא ידה גגה חצירה וקרפיפה מנין ת"ל ונתן מ"מ טעמא דכתב רחמנא ונתן הא לאו הכי הו"א כל היכא דכתב ידו ידו ממש אלא כל ידו ידו ממש הוא ושאני התם דליכא למימר הכי אלא ברשותו בעי רבי זירא שכירות יש לו אונאה או אין לו אונאה ממכר אמר רחמנא אבל לא שכירות או דלמא לא שנא אמר ליה אביי מי כתיב ממכר לעולם ממכר סתמא כתיב בוהאי נמי ביומיה מכירה היא בעי רבא חטין וזרען בקרקע מהו יש להם אונאה או אין להם אונאה כמאן דשדיין בכדא דמיין ויש להם אונאה או דלמא בטלינהו על גב ארעא היכי דמי אילימא דאמר איהו שדאי בה שיתא ואתו סהדי ואמרי דלא שדא בה אלא חמשה והאמר רבא גכל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר אלא דדאמר איהו שדאי בה כדאבעי לה ואיגלאי מילתא דלא שדא בה כדאבעי לה יש להם אונאה או אין להם אונאה כמאן דשדי בכדא דמיין ויש להם אונאה או דלמא בטלינהו אגב ארעא הנשבעין עליהן או אין נשבעין עליהן כמאן דשדיין בכדא דמיין ונשבעין עליהן או דלמא בטלינהו אגב ארעא ואין נשבעין עליהן עומר מתירן או אין עומר מתירן היכי דמי אי דאשרוש תנינא אי דלא אשרוש תנינא דתנן ואם השרישו קודם לעומר עומר מתירן ואם לאו אסורין עד שיבא עומר הבא לא צריכא זדחצדינהו וזרעינהו קודם לעומר ואתא ליה עומר וחליף עילוייהו ולא אשרוש קודם לעומר
רש"י
עריכהקדשים שחייב באחריותן - אמר הרי עלי עולה והפרישה והוממה ומכרה:
יש להן אונאה - דכיון דאם מתה או נגנבה חייב באחריותה דידיה היא ואל תונו איש את אחיו קרינא ביה:
ושאינו חייב באחריותן - כגון דאמר הרי זו:
אף המוכר ספר תורה כו' - מפרש טעמא בגמרא בברייתא:
גמ' דבר הנקנה מיד ליד - הזהיר עליו בבל תונו:
שהוקשו לקרקעות - [דכתיב] והתנחלתם אותם וגו' (ויקרא כה) הוקשו לאחוזה:
מכאן אמרו - מדלא אמעוט שטרות אלא משום דאין גופן קנוי ומכור:
המוכר שטרותיו לבשם - לצור בהם אבקת סממנין נמצא ממכרן של אלו לצורך תשמיש גופן הוא:
יש להן אונאה - דגופן קנוי ומכור:
פשיטא - מאי שנא מכל מטלטלי דעלמא:
לפרוטות - סתם מוכר שטרות לבשם אין שם המקח של איסר ביחד אלא של פרוטות:
ידו ממש הוא - דקדייקת לעיל מיד עמיתך מטלטלים דוקא הנקחין מיד אל יד:
הכא נמי מרשות - עמיתך קאמר ואפילו קרקעות נמי במשמע:
אין לי - שיתחייב כפל:
אלא - בזמן שלקחה בידו:
גגו חצירו [קרפיפו] מנין - שאם נכנסה שם ונעל בפניה לגנבה מנין שקנתה לו חצירו ומתחייב כפל:
ת"ל ונתן מ"מ - מדלא כתיב ובידה יתננו:
ושאני התם - ויקח את כל ארצו:
יש להם אונאה - אם מכרן:
בטלינהו אגב ארעא - ואין אונאה לקרקעות ובשלא השרישו קאי:
שדאי - זרעתי בה שש סאין:
חוזר - דמקח טעות הוא דהא בהדיא פי' בחזקת כן ואינו כן וכיון שהמקח טעות הוא אפי' בטיל להו אגב ארעא חוזר דנהי דאימעיט קרקעות מדין אונאה מדין מקח טעות לא אימעיט שהרי אין זה מכר דאדעתא דהכי לא זבן:
כדבעי לה - כמה שצריך לקרקע דמידי דאומדנא דשכיח דטעו הוי כדין אונאה:
נשבעין עליהן - אם הודה במקצת כגון טענו פסקת עמי לזרוע ו' שמסרתי לך וזרעת חמש והוא אומר זרעתי חמש ומחצה:
עומר מתירן - קס"ד אגידולין דידהו קמיבעיא ליה ולהכי קמהדר אי דאשרוש קודם לעומר:
תנינא - דעומר מתיר את גידוליהן במסכת מנחות (דף עא.) והתם מפרש טעמא:
ואי דלא אשרוש - בשעת הבאת עומר:
תנינא - דאין עומר מתירן:
דחצדינהו - מן החדש והיו צריכין שיתירם עומר לאכילה:
וזרעינהו קודם לעומר - וחלף ליה עומר עלייהו בדלא אשרוש:
תוספות
עריכהיצאו שטרות. מדממעט להו מאונאה משמע דחל המכר מדאוריית' בשטרות וא"ת פרק מי שמת (ב"ב דף קמז:) אמרינן מתנת שכיב מרע מדרבנן ופריך והאמר רב נחמן המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל ומודה רב נחמן שאם נתנו במתנת שכיב מרע שאינו יכול למחול אי אמרת בשלמא מתנת שכיב מרע דאורייתא משום הכי אינו יכול למחול כו' והשתא והלא מכר שטר חוב דאורייתא ואפי' הכי יכול למחול ומפרש ר"י דה"פ אי אמרת בשלמא דאורייתא היינו מוהעברתם א"כ עשאו הכתוב יורש וא"כ אמאי יורש מוחל מאי אולמיה דהאי יורש מהאי אי נמי אפי' הוי מכר שטר חוב דרבנן משכחת ביה אונאה מדאורייתא כגון שהלוהו על פה ונתן לו יותר מדאי כדי לעשות שטר שיעבוד או הלוהו בשטר ונתן לו הלוה יותר מדאי שיחזיר לו השטר ויהיה מלוה על פה ולרבינו חיים נראה דקנה מן התורה אם יש ללוה קרקעות שמוכר לו שיעבוד שיש לו בקרקעות ובמרובה (ב"ק דף סב:) כתבתי באריכות:
והאי ביומיה מכירה הוא. תימה דבפ' קמא דע"ז (דף טו. ושם ד"ה והשתא) מוכח דשכירות לא קני מישראל ששכר פרה מכהן ומלא לבית דירה אמרו וי"ל דהכא גבי אונאה כתיב ממכר מיותר לרבות שכירות:
כל דבר שבמדה כו' אפילו פחות מכדי אונאה חוזר. הכא משמע דרבא מיירי אף בקרקעות וכן נמי פרק האיש מקדש (קדושין דף מב: ושם ד"ה ה"ג) דקאמר ובמקרקעי נמי לא אמרינן אלא דפליג באומדנא אבל פליג במשחתא אפילו פחות מכדי אונאה חוזר דאמר רבא כל דבר שבמדה חוזר וחוזר דקאמר היינו שהמקח בטל לגמרי כדמוכח ריש התודה (מנחות דף עז.) ושלהי הספינה (ב"ב דף צ.) וקשה דבפרק בית כור (שם דף קד. ושם ד"ה פחות) תנן בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל פיחת כל שהוא ינכה הותיר כל שהוא יחזור ופירש רשב"ם התם דהא דאמר רבא דחוזר מילתיה לא הוי בקרקעות וקשה לפירושו מהכא וי"ל דהתם אינו אומר המוכר מדדתי שיש בה בית כור דאז ודאי היה חוזר כדרבא אלא סתמא אומר כך וסבור היה המוכר שיש כך ולכך המקח קיים וא"ת לימא דידע דשדא שיתא ומוכרו יותר משויו וכיון דזרעינהו דלמא בטל אגב קרקע וי"ל בענין זה פשיטא דיש אונאה שהמכר אינו תלוי בקרקע אלא בחטי שבשוק:
אלא דאמר שדאי בה כדבעי לה. וא"ת היינו מקח טעות דבעי ליה ו' והוא לא שדא אלא ה' וי"ל דהמוכר מודה דלא שדא אלא ה' ואמר דלא בעי אלא ה' וקרקע זו אם זרעה כדבעי לה שוה אותם דמים ואגלאי מילתא דבעי שיתא וא"ת למה לא תחשב זו אונאת קרקע כיון שלא טעה לא במדת מנין החטין ולא בשומא לא טעה אלא במה שלא הושבח הקרקע כדבעי לה וי"ל כיון דאי הוה שדא בה כדבעי לה כמו שאמר היו שוה אותם דמים נמצא שהאונאה מן החטין ולא מן הקרקע:
עין משפט ונר מצוה
עריכהקנו א מיי' פי"ב מהל' מכירה הלכה ח', ומיי' פי"ג מהל' מכירה הלכה י"ג, סמג לאוין קע, טור ושו"ע חו"מ סי' רכ"ז סעיף ט"ו:
קנז ב מיי' פי"ג מהל' מכירה הלכה י"ז, סמג לאוין קע, טור ושו"ע חו"מ סי' רכ"ז סעיף ל"ה:
קנח ג מיי' פט"ו מהל' מכירה הלכה א', סמג לאוין קע, טור ושו"ע חו"מ סי' רל"ב סעיף א':
קנט ד מיי' פי"ג מהל' מכירה הלכה ט"ז, סמג לאוין קע, טור ושו"ע חו"מ סי' רכ"ז סעיף ל"ד ולא איפשיטא:
קס ה מיי' שם, וסמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' רכ"ז סעיף ל"ד ומשביעין אותו שבועת היסת:
קסא ו מיי' פ"ז מהל' תמידין ומוספין הלכה י"ד, ומיי' פ"י מהל' מאכלות אסורות הלכה ד', סמג לאוין קמב קמג קמד, טור ושו"ע יו"ד סי' רצ"ג סעיף ג':
קסב ז מיי' פ"י מהל' מאכלות אסורות הלכה ה', ועיין בהשגות ובכסף משנה ובלחם משנה, סמג שם, טור ושו"ע יו"ד סי' רצ"ג סעיף ד':
ראשונים נוספים
הא דאמרינן שכירות יש לה אונאה. בשכירות בהמה וכלים וכיוצא בהן היא אבל בשכירות קרקע אין לה אונאה ולא בעבדים דהא שכירות מכירה ליומיה היא ובשכירות ישראל כגון ששכר פועלים יש אומרים שאין בהם אונאה דלאו ממכר הוא וכן בקבלנות:
חטין שזרען בקרקע יש להם אונאה או לא. ואוקימנא כגון דאמר שדאי בה כדאיבעי לה ואיגלי מילתא דלא שדא בה כדאיבעי לה ראיתי מי שכחב בפירושא כגון שקבל עליו לזרוע שדהו ככך וכך כענין שהוא ראוי לאותה שדה ואמר זרעתי בה סאה ואמרו בקיאין שאין די לאותה שדה בסאה מי אמרי' אותו הזרוע כקרקע הוא ואין לו אונאה וקשי' ליה ולהוי נמי כקרקע וליתוב וליזרע עד כדי שראוי לה כי עדיין לא נגמרה מלאכתו וניחא ליה מפני שתוספת הזרע אינו מעלה לה.
וזה הפי' אין לו רגלים וכי מפני שהוא קרקע לא ישלים תנאו ואם לא זרע בה כראוי הפסידה ואם קבל עליו לשלם ישלם כדתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא ואם אין עליו תשלומין הפסיד שכרו ומה מקום בזה לאונאה.
ורש"י ז"ל פירשה כגון שמכרן ואמר שדאי בה כדאיבעי לה כמה ששוין וקרקע דמידי דאומדנא דשכיחי דטעו בה הוי כדין אונאה אף זה תימא אם מכרן ואמר שהיא זרועה כראוי ולא נזרעה כראוי אין זה אונאה אלא מקח טעות שהרי לא ע"מ כן לקחה ואין אונאה אלא ביוקרא וזולא וגמרא נמי קשיא לן למה לי לדחוקי בהך דוחקא לימא כגון שמכר לו זרעוני שדהו זרועה כראוי ביותר מכדי דמיהן.
ובפירושי ר"ח כתוב: מי שזרע חטין בקרקע ומכרן לחבירו וא"ל שדאי בה כמה דבעיא מאי הני מטר כמאן דשדיין בכדא דמו ואית ליה אונאה או בטלו להו לגבי קרקע ואין כתוב בהן ואיגלי מילתא דלא שדא בה כדאיבעי לה ולזו הגירסא אפשר' שפי' אונאה שמכרן ביותר מכדי דמיהן וה"ה לאומר זרעתי בה כך וכך שהדין אחד ודשכיח ליה נקט:
הא דבעי ר' זירא שכירות יש לו אונאה: בשכירות מטלטלין קאמר, והיינו דאסיקנא דיש לו אונאה, משום דשכירות [ביומיה מכירה] היא, ואלו בקרקע מהאי טעמא הוה לן למימר דלית ליה אונאה, דהא במכירה ליכא אונאה. והלכתא אף בשכירות עבדים ליכא אונאה. ובשכירות ישראל כגון פועלים יש אומרים שאין להם אונאה, דלאו ממכר הם, וכן בקבלנות.
וא"ת, והיכי קאמר הכא דשכירות מכירה ליומא היא, והא אסיקנא בפרק קמא דע"א (טו, א), דשכירות לא קנייה וכדתניא כהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה. י"ל דביתו (במדבר יח, כא) וקנין כספו (ויקרא כב, יא) לא מיקרי, אבל מכל מקום קנוייה היא לו להשתמש בה כל ימי שכירותה.
אלא שאמר שדאי בה כדאבעי ואגלאי מילתא דלא שדא ביה כדאבעי: פירש הראב"ד ז"ל, כגון שקבל עליו לזרוע שדהו בכך וכך, בעניין שהוא ראוי לאותה שדה, ואמר זרעתי סאה, ואמרו בקיאין שאין די לאותה שדה בסאה. והקשה הוא עצמו ז"ל, ולהוי נמי כקרקע, ליהדר תו וליזרע עד כדי שראוי לה כי עדיין לא נגמרה מלאכתו. והוא מפרק לה, שתוספת הזרע אינו מועיל לה, שמא למקום שנפל הראשון יפול השני ויתקלקל זה עם זה. ואינו מחוור, מכל מקום הרי הפסידה והוביר מקצתה, והרי הוא חייב לעולם כדתנן (לקמן ק"ד ע"א) אם אוביר ולא אעביר אשלם במיטבא.
ורש"י ז"ל פירש, כגון שמכרן ואמר שדאי בה כדבעי ואשתכח דלא. גם זה אינו מחוור, דאדרבה מקח טעות הוא, שאמר שהוא זרעה כדבעי ואינה. ובתוספות הקשו, מפני מה מחזר להעמידה בהני אנפי, לוקמה ביוקרא וזולא כגון שזרע סאה והרי היא שוה ה' ומוכרה (וכו') [בו'], וניחא להו, דבכי הא פשיטא ליה דאינו אלא כמוכר חטים שבכד. ואין התירוץ מוציא מידי קשיא, דהיא היא דאיבעיא לן בנשבעים ובעומר, ובודאי כך היה יותר ראוי להעמידה כשנתאנה בדמיהן.
ור"ח ז"ל לא גריס ואשתכח דלא שדא ביה כדבעי, אלא הכי גרס ואמר ליה שדאי ביה כמה דבעי מאי. וזה לשונו, מי שזרע חטים בקרקע, ומכרן לחברו, ואמר ליה שדאי ביה כמה דבעי מאי, הני חיטי כמאן דשדיין בכדא דמיין ואית להו אונאה, או בטלי להו לגבי קרקע וקרקע אין לה אונאה. ונראה שהוא ז"ל מפרש שאין האונאה כאן אלא ביוקרא וזולא, והוא הנכון.
מהדורא תליתאה:
מתוך: תוספות רי"ד/בבא מציעא (עריכה)
או דילמא בטיל להו אגב ארעא. פי' ודוקא קודם השרשה אבל לאחר השרשה עומר מתירן שהעומר מתיר כל דבר הנשרש בין הגידולין בין ללקט להגרעונין שהשרישו ולאוכלן:
רבי יהודה אומר אף המוכר ספר תורה וכו': פירוש אין אונאה (למוכר) ללוקח לפי שאין קץ לדמיו ואין הלוקח יכול לתובעו. אבל אם נתאנה המוכר יכול לתבוע מהלוקח וכן הא דרבי יהודה בן בתירא בגמרא. הראב"ד.
גמרא: יצאו שטרות וכו': עייו בהר"ן שעל ההלכות בכתובות פרק הכותב דף תקט"ו ע"ב.
וכל ידו לאי ידו ממש הוא והתניא אם המצא תמצא וכו': ואסיקנא כל ידו ידו ממש הוא ושאני הכא דליכא למימר גבי גנב וגבי אשה אלא ברשותו. רבינו חננאל.
שכירות יש לו אונאה: כלומר אם אדם משכיר לחברו בית אחד יותר משתות שראוי לשוכרה מי מתבטל השכירות מן הדין כדין מטלטלים או דילמא דין מכר יש לה ובמכר הא אמרינן דאין לקרקע אונאה. אי נמי יש לומר בשכירות מטלטלים אם הזהירה עליו תורה שלא ירמה או לא וזה הפירוש האחרון עיקר. רבינו יהונתן.
וזה לשון הריטב"א: בעי רבי זירא שכירות וכו'. פירוש שכירות מטלטלין קא מיבעיא ליה דאלו שכירות קרקע פשיטא דהא אפילו נימא שכירות מכירה ליומיה היא הרי אין אונאה לקרקעות. ואסיקנא דשכירות מטלטלים יש לו אונאה דמכירה ליומה היא ואלו בקבלת מלאכה ושכירות פועל פשיטא שאין בו אונאה דממכר אמר רחמנא והכא ליכא מכירה כלל. ויש סעד לדבר מהא דאמרינן בפרק הגוזל טול דינר והעבירני פטור דיכול לומר משטה אני בך הא לאו הכי חייב ולא הוי אונאה. וליכא למימר דההיא בכדי שאין הדעת טועה קאמר דידע ומחל דהוי כמי שאמר יודע אני שיש בו אונאה שאין בו אונאה כדאיתא בפרק המוכר דהא ההיא דפרק הגוזל סתמא איתמר ואפילו בכדי שאין הדעת טועה. עד כאן.
וליומיה מכירה היא: והא דאמר בפרק קמא דעבודה זרה וכו' ככתוב בתוספות. היינו לענין דאינו קרוי ביתו של שוכר ולא קנין כספו אבל מכל מקום קניא להשתמש כל ימי השכירות.
חטים שזרען בקרקע: ליכא לפרושי במי שקבל עליו לזרוע שדה חברו דהתם מאי אונאה שייכה פעולה הוא דקביל עליה ואי לא זרע כדבעי לה דיניה כאריס ודינם מפורשים לקמן בפרק המקבל. אלא הכא במוכר לחברו חטים שהיו זרועין לו בשדהו ומכרן לו בחליפין דבין דליהוו כקרקע או כמטלטלין נקנין הם בחליפין. וקא מבעיא ליה אם יש בהם אונאה אם לאו וכן פירש רש"י. ואמרינן היכי דמי אילימא דאמר ליה בשמכרן לו שדאי בה שיתא סאין ואשתכח דלא הוו ביה אלא חמשא הא אמר רבא כל דבר שבמדה וכו' משום דהויא מקח טעות הוא הילכך אפילו בקרקעות איתא והכי נמי משמע בפרק ב' דקידושין מיהו אפילו כשתמצא לומר דההיא ליתא אלא במטלטלים מכל מקום שפיר פרכינן הכא דכהאי גוונא לא הוה לן למיבעי אם יש בו אונאה אם לאו דהא לאו אונאה היא אלא מקח טעות והוה לן למיבעי יש בהם משום מקח טעות או לא. הריטב"א.
וכתב הרמ"ך כל דבר שבמדה וכו'. מחוי למימר דאין בזה דין ביטול מקח כלל כשם שאין בו דין מחילה. וצריך עיון.
אלא דאמר איהו שדאי בה כדבעי לה וכו': פירש רש"י דכהאי גוונא אונאה מיקרי ולא דבר שבמדה דכיון דמילתא דאומדנא היא ושכיח דטעו בה אינשי כאונאה דיוקרא וזולא דמי דשכיח דטעו בה ולאו כדבר שבמדה. ואינו מחוור דכיון שהוא אמר לו כן בפירוש ולוקח על דעת כן לקחה אין זה אונאה אלא מקח טעות בדבר שבמדה ולא דמי ליוקרא וזולא כלל. ומדברי הרמב"ם בפרק י"ג מהלכות מכירה נראה שהוא מפרשה בשוכר את הפועל שיזרע שדהו כדבעי לה ואיגלאי מילתא דלא זרעה כל צרכה וכן פירש הראב"ד וזה לשונו: כגון שקבל עליו לזרוע את שדהו של זה בכך וכך בענין שהוא ראוי לאותה שדה ואמר כן זרעתי כמו שראוי לה וסאה היה ראוי לה וסאה זרעתי ואמרו בקיאין שאין די לאותה שדה בסאה ועדיין צריך חצי סאה לזרעה מי אמרינן אותו הזרוע אף על פי שלא השריש כקרקע הוא ואין לו אונאה או לא.
וקשיא לי וליהוי נמי כקרקע ליהדר תו ליזרע עד כדי שראוי לה כי עדיין לא נגמרה מלאכתו. ונראה מפני שאי אפשר לזריעה בלא פיתוח ושידוד כדכתיב פתח וישדד אדמתה והזורע מעודר הרגבים בשוורים וזורע דרך חרישתו והוא לא קבל עליו אלא לפתח פעם אחת ולזרוע וכבר פתח וזרע והיה סבור שזרע בה כל הצורך כבר נגמרה מלאכת הזריעה ההיא ואין עוד עליו לחרוש בבקרים ולזרוע. ואני סובר עוד שאין תקנה דתוספת הזרע עם חרישה אחרת כי שמא יפול התוספת וכו' כמו שכתב הרב המגיד בפרק הנזכר. ואינו מחוור שאם כן מכל מקום הרי הפסידה והוביר מקצתה והרי הוא חייב לשלם וכו' כנזכר בהרב המגיד שם.
ובתוספות הקשו מפני מה מחזר להעמידה בהני אנפי לוקמה ביוקרא וזולא וכו'. וניחא להו דבכי הא פשיטא ליה דאינו אלא כמוכר חטים שניכר. ואין התירוץ מוציא מידי קושיא דהיא היא דאיבעיא לן בנשבעים ובעומר ובודאי כך היה יותר ראוי להעמידה בשנתאנה בדמיהם. ורבינו חננאל לא גריס וכו' ככתוב בהרב המגיד שם. הרשב"א והר"ן ז"ל.
וזה לשון הריטב"א: גירסת הקונטרס והיא גירסת רש"י ז"ל אלא דאמר שדאי בה כדבעי לה ואיגלאי מילתא דלא שדי בה כדבעי לה ופירש דבהא שכיח איניש דטעי באומדן דעתא דסבור דהוה בה כדבעי לה ואין כאן אונאה ולא דק בה מרן דמכל מקום היינו קמייתא דהא נמי דבר שבמדה הוא דהא כי אמרת דלא הוה ליה למטעי באומדן דעת אמאי דטעה שבמדה הוא וליכא למקרייה אונאה כלל והוה ליה למבעי יש בו מקח טעות או לא.
ויש גורסים ואיגלאי מילתא דשדאי בה כדבעי לה. ורבינו חננאל גריס אלא דאמר שדאי בה כדבעי לה ותו לא גריס והיא הנכונה יותר והכי פירושו בדשדא בה כדבעי לה אלא שמכרן לו במנה ולא היו שוים אלא נ' וכיוצא בו בכדי אונאה או ביטול מקח והא דלא פריש לה בהדיא משום דפשיטא דכל היכא דשדי בה כדבעי לה תו ליכא בהו אונאה אלא בדמים שמכרן לו ביותר מדבריהם. עד כאן.
וזה לשון הרמ"ך: שכרו לזרוע שדהו חטים וזרעו ואמר זרעתי בה כדבעי לה ואשתכח דלא עביד הכי שלא עשתה השדה כמו שעשאה השדה הסמוכה לה שהיא כמותה הא מילתא בעיא ולא איפשיטא היא ולקולא לנתבע עד כאן.
נשבעין עליהן או אין נשבעין עליהם: פירש הקונטרס אם הודה במקצת כגון שטוענו פסקת לזרוע שש שמסרתי לך וזרעת חמש והוא אומר זרעתי חמש ומחצה. וקשה דמה שייך כאן בטול אגב ארעא והרי דבר תלוש שואל הימנו והרי הוא כתובעו שש והוא אומר פרעתיך חמש ומחצה. ונראה דאיירי בעד אחד שמעיד שחטין הללו הזרועים בקרקע הם של תובע. תוספי הרא"ש.
והר"ן פירש דהכא במאי עסקינן דאמר ליה זריעת שש סאין מסרתי לך מתבואה שלא השרישה והלה אומר לא מסרת לי אלא חמש. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א: הנכון כגון שאמר לו מסרתי לך לשמור חמש סאין זרועין והוא אומר לא מסרת אלא ארבע ופשעתי בהם ולא שמרתים דלא הוי הילך. עד כאן.
והראב"ד פירש כגון שהפקיד לו שדהו זרועה לשומרה מן המים היוצאים ושוטפים הזריעות והוא טוען עליו פשעת בה בשטיפתה שהרי היה לך לסגור בפניהם וזה אומר לא פשעתי כי אונס היה אם נשבע עליו או לא.
לא צריכא דחצדינהו וזרעינהו קודם לעומר ואתא עומרא וחליף עלייהו ועדיין לא השרישו מהו למנקט ולמיכל מינייהו. דכי תנן אסורין עד שיבא עומר הבא בשהשרישו לאחר העומר אבל אלו שעדיין לא השרישה כמאן דשדא בברא דמיא או דילמא אף עומר של שנה אחרת נמי לא התירן שהרי נזרעו ונקצרו אחר אותו העומר ואלו היה מעשה כן שלקח חטים של שנה שעברה והתירה העומר ההוא שעבר וזרע אותם עתה סמוך לעומר הזה ועדיין לא השרישו אף על פי שלא ראו זה העומר עדיין כבר הם מותרים מן העומר ההוא שעבר שראו אותו כשהן זרועין ונשרשין ולא יצאו מהיתרן הראשון אף על פי שנזרעו הואיל שלא השרישו עדיין. אבל באלו שנזרעו ונקצרו בין שני העמרים והעומר השני לא מצא אותם לא נשרשין ולא תלושין אלא נזרעין אם יכול להתירן כאילו הן תלושין או לא. הראב"ד.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה