מהרש"א על הש"ס/בבא מציעא/פרק ד

מד.

תוס' בד"ה הנחושת קונה כו' ותו דכל המטלטלים קונים כו' וחד פסלתו מדינה כ"ש דמעות שנפסלו דמקרו פירא לגבי כסף כו' עכ"ל. ק"ק דאימא לא זו אף זו קתני לא זו דמעות שנפסלו הוו פירא לגבי כספא אלא אפי' לגבי דנפשייהו מיקרו פירא ויש ליישב ודו"ק:

בא"ד ולגבי מטלטלין מקרו טבעא עכ"ל. ונ"מ שאין קונין את המטלטלין עכ"ל. מהרש"ל ועוד נראה דנ"מ דאין נקנין בחליפין של מטלטלין למ"ד דאין מטבע נקנית בחליפין וק"ל:

בד"ה אסימון פרש"י כו' אך יוצא לגמרי לא בעי כו' עכ"ל. ויוצא ע"י הדחק לא סגי לרבי עקיבא ולרבי ישמעאל סגי ע"י הדחק כמ"ש התוס' לעיל לפר"ת וק"ל:

מד:

בד"ה למקח וממכר פרש"י כו' ולומר הדינר הוא דאייקר כו' אלא יתן לו דינר כו' עכ"ל. אע"ג דדינר כסף נמי עביד דהוקר והוזל וכולהו משער להו בדינר זהב כמ"ש התוס' לעיל ה"נ הכא איירי בדינר כסף המשוער כבר בדינר של זהב שהוא חלק כ"ה ממנו ובו משערים האיסרים אם הוזלו כפירוש התוס' ואין לקיים פרש"י ולומר דמיירי נמי באיסרים המשוער בדינר כסף שהוא חלק כ"ד ממנו דא"כ מאי קמ"ל אלא ע"כ דאשמועינן לפרש"י דהכי הוא שיעורו ואהא קשיא להו דהא זימנין דזול כו' ודו"ק:

מה.

בד"ה אלא לב"ש ולא כו' א"נ ר"י סבר לה כמתני' דהזהב קונה כו' עכ"ל. וכיון דבדהבא לגבי כספא סתם לן כב"ש לגבי ב"ה דהוי פירא ס"ל לר"י הכא אפילו לגבי דנפשיה דהוי פירא וק"ל:

בד"ה ושאני הלואה כו'. וא"ת היכי מוכח בסמוך ה"נ מסתברא דר"י כו' דלמא בדינר כסף וכב"ה כו' עכ"ל. וצ"ע דמאי קושיא דמכל מקום שפיר קאמר הכי נמי מסתברא דלא כסברת המקשה דסבר דהיכא דלגבי פירא הוי טבעא לגבי נפשיה נמי הוי טבעא אלא כסברת המתרץ דלגבי נפשיה הוה פירא כמו לגבי כספא כמו בדינר כסף לב"ה אם נאמר דמיירי ביה ודו"ק:

בד"ה בכל הסלע כו' דב"ש דוקא בכל הסלע קאמרי ולא יחליף ב' וג' כו' עכ"ל. לכאורה בהך קמייתא לב"ה נמי דקאמר בשקל כסף ובשקל מעות לא יחליף כ"א פעם אחת ולא יפסיד מעשר ב' וצ"ל לפירושם דה"ק דאם ירצה לעשות בשקל כסף ובשקל מעות בתחלה ואח"כ יחליף ג"כ אותו השקל מעות לשקל כסף יעשה דהשתא יחליף ב"פ ויפסיד המעשר ומשום שזה הוא דחוק בדברי ב"ה הוצרכו לפרש ועי"ל הכא כו' ודו"ק:

'בד"ה לפלוג בסלעים כו' אי נמי אתיא כר"מ כו' אין מחללין כסף על כסף דברי ר"מ כו' עכ"ל. ק"ק דא"כ מאי פריך נמי הכא לפלוגי בסלעין על סלעין דאימא דאתיא נמי כר"מ דאין מחללין כסף על כסף ועוד כיון דבסיפא דהך דהפורט סלע פליגי ביה ניחא ליה למיתני ברישא בסלעין על דינרין מלתא דאתיא ככ"ע ודו"ק:

מה:

בד"ה אין מטבע כו' אלמא אפי' היכא שאין יוצאין בהוצאה נעשה כו' עכ"ל. נראה מלשונם דעדיפא להו מטבע טובה והיינו למ"ד מטבע נעשה ונקנית בחליפין אבל למ"ד אין מטבע נעשה ונקנית בחליפין עדיפא ליה פרוטות ואניקא כיון דלית עלייהו צורה ליכא למימר דדעתיה אצורה וק"ל:

מו.

בד"ה אידי ואידי בפרוטטות כו' וא"ת ולימא כו' הקנה לו בק"ס הפרוטטות כו' עכ"ל. וק"ק דתקשי להו אף לדברי המקשה דאידי ואידי במעות ונתן לו המעות והקנה לו בק"ס המעות שבביתו ועולא לא קאמר ליה אלא דאין נעשה חליפין אבל מצינן למימר דנקנית בחליפין ויש ליישב דמ"מ תקשי למאי דמסיק לעיל דאף אין נקנין בחליפין וק"ל:

בד"ה כל הנעשה כו' והדתנן המחליף פרה ללוי כו' עכ"ל. מתניתין היא בפרק השואל ע"ש:

בד"ה ש"מ מטבע כו' וא"ת והלא יאמר נשרפו חטיך כו' עכ"ל. סמכו דבריהם אלו הכא אבל למ"ד לעיל מטבע נעשה חליפין לא ק"מ דאימא דסבר כמ"ד משיכה מפורשת מן התורה והך ברייתא דלעיל תן לי בדינר מעות כו' ואני אעלה לך יפה דינר כו' דבעי למימר דמטבע נעשה חליפין נמי לא תיקשי להו כיון דאידי ואידי מעות לא שייך למימר לאוקמי ברשותיה באם יתייקרו כדי שיהיה טורח ומציל ודו"ק:

מו:

בד"ה ופירי נמי כו' ונראה דשור כו' הוי כו' ולמאי דמשני כל הנישום א"ש כו' עכ"ל. אבל למאי דס"ד מעיקרא לית לן לאוקמא הסיפא אלא בבשר שור בפרה דהיינו פירי דליכא לאוקמא נמי בשור ופרה מחיים דכיון דקתני ברישא דמטבע נעשה חליפין דהוי כלי לא איצטריך ליה למיתני בתר הכי שור ופרה דמשום כלי נמי נגעו בה וק"ל:

בד"ה ולרב נחמן כו' וי"ל דומיא דרישא דכל הנישום דמיירי בחליפי כלי בכלי כו' עכ"ל. פי' לשיטת רש"י דפריך לרב נחמן נמי למאי דמשני כל הנישום דמיירי נמי רישא דמלתא דהיינו כל הנישום בחליפי כלי בכלי היינו אפי' אינו שוה וסיפא דמלתא כיצד החליף שור בפרה דהיינו פירי דומיא דהכי אפילו באינו שוה אבל לשיטת התוס' לא פריך מידי למאי דמשני כל הנישום וק"ל [בשמעתתא דשליחות יד צריכא חסרון כו' בפרש"י אבל ש"ש אינו משלם כפל בטוען טענת גנב כו'. בעובדא דאפוטרופוס דיתמי דזבן להו תורא כו' בפרש"י ותוס' שם. בפרק איזהו נשך אין לי אלא נשך בכסף כו' ובתוס' בד"ה ותולה קלא אילן כו' ור"י דאמר ריבית קצוצה יוצאה כו'. שלהי הפועלים מתני' דוקא כו' ע"ש בתוס' מה שהכריחם לזה כו']:

בא"ד וא"ת ולמ"ד בין פירי ובין מטבע עושה חליפין כו' עכ"ל. נראה דמכ"ש דתקשי להו למ"ד פירי עושה חליפין ומטבע אינו נעשה חליפין קרא למאי אתא דפירי אפילו אינו שוה עושה חליפין דבשוה אפילו רב נחמן מודה ומטבע אפילו בשוה אינו עושה חליפין כמו שהוכיחו התוס' מכל הנך פירכות דתלמודא אלא משום דהוה מצינן למימר למ"ד פירי עושה חליפין דאית ליה כמ"ד מטבע נעשה חליפין ובשוה ולהא אתי קרא אבל השתא לפום תירוצם דלעיל דתלמודא מדקדק למ"ד כל הנעשה ומטבע נעשה חליפין דסיפא החליף שור כו' דומיא דרישא דאיירי אפי' באינן שוה והשתא תקשי להו דא"כ למ"ד פירי עושה חליפין נהי נמי דאית ליה כמ"ד דמטבע נעשה חליפין תיקשי ליה קרא למאי אתא דהא במטבע נמי אפילו אינו שוה עושה חליפין וק"ל:

בא"ד א"נ ללוי כו' דאם הוא שוה בשוה אפי' של קונה כו' עכ"ל. אבל לרב ליכא למימר בכה"ג דכיון דאם שוה בשוה יועיל אפי' בשל מקנה דהוי הנאת הסודר קבלת דבר חשוב למה יגרע הנאה זו שוב אם החפץ הנקנה שוה יותר מהסודר וק"ל:

בפרש"י בד"ה משיכה מפורשת כו' מתרץ לה למתני' כרב ששת וכדשני רב יהודה כל הנישום כו' עכ"ל. וה"ה דמצי מתרץ כרב ששת ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא ופירי נמי עבדי חליפין וחדא מינייהו נקט בפירושו וק"ל:

מז.

תוס' בד"ה קונים בכלי כו' דגט הוי נתינת גט כו' כתבו על איסורי הנאה כשר כו' עכ"ל. ולא דמי לק"ס דהכא דאע"ג דלא בעי נמי הכא נתינה מ"מ ממעטינן איסורי הנאה מדכתיב נעל ודו"ק:

מז:

בד"ה אא"ב מעות כו' פרש"י דטרח מוכר ומציל משום שיכול לחזור בו אם יוקירו ולוקח לא כו' עכ"ל. לרבנן דסברי דאף הלוקח יוכל לחזור ואם נשרפו הוא ברשות המוכר ניחא בפשיטות דתקנו משיכה משום שיטרח להציל אבל לר"ש לשיטת רש"י אין הלוקח יכול לחזור ואפילו נשרפו הם ברשות הלוקח הוצרך לפרש הא (דקתני) [דתקנו] שהמוכר יוכל לחזור כדי שיצילה ויאמר עדיין שכרי בהם באם יתייקרו אחזור בי אבל לשיטת ר"ת לר"ש נמי דאף הלוקח יוכל לחזור אם נשרפו ואפי' הוזלו ניחא נמי לר"ש בפשיטות כמו לרבנן וק"ל:

מח.

בד"ה תשומת יד לא אהדרי' קרא ה"נ לא היה צריך להחזיר כו' עכ"ל. לפום סברתו דהשתא דתשומת יד נמי אהדרי' מכל אשר ישבע כו' וכן הוא האמת לר"ש דמעות קונות אפילו לר"ל ולא ס"ל הא דקאמר בהדיא מיהא לא אהדריה ע"כ הא דאהדריה לעושק לשום דרשא אהדריה אבל למאי דמסיק הא דלא מהדר לתשומת יד בהדיא משום דחסרה משיכה לק"מ דניחא ליה למהדר לעושק בהדיא כדאוקמא תרי גווני פקדון וק"ל:

בד"ה נתנה לסיטון כו' אבל אפשר לשנויי כרבי יוחנן כו' עכ"ל. והיינו דאהדריה קרא נמי לתשומת יד מכל אשר ישבע וגו' ולא משמע ליה דהא דקאמרי' לעיל דבהדיא מיהא לא אהדריה וה"נ צ"ל לר"ל אליבא דר"ש כמ"ש לעיל וק"ל:

מח:

בא"ד דלרבי יוחנן מתרץ כו' ואב"א כגון דקאי בחצירה כו' עכ"ל. מיהו לא בעי לאוקמא בפשיטות לר' יוחנן בזונה ישראלית דלא מחסרה משיכה כמו לר"ל בזונה נכרית דכיון שהפקיעו חכמים דאין קניית מעות קונה ואוקמא אמשיכה גם ממנה הפקיעו ואין כאן אתנן כלל כו' וכ"ה בתוס' פ"ב דע"ז וק"ל:

בד"ה בעושה מעשה עמך לא מקרי כו' לענין שיהיה מותר לקללו בחנם כו' עכ"ל. ר"ל דהכא ליכא לפרושי כמו בכל דוכתין בעלמא דאמרי' בעושה מעשה עמך כו' דמותר לקללו בחנם שהוא רשע דהך לטות' דרשעים ודאי לא הוה טעי רבא דהוה קביל עליה ר' חייא ב"י כ"א לקללו על המקח כו' וק"ל:

מט.

בד"ה מודה ר"י כו' ויוקר נמי הוי כמו מתנה מועטת עכ"ל. הכי מוכח מדמייתי הך דר"י דיש בו משום מחוסרי אמנה איוקר וצ"ל לפ"ז בהך עובדא דר' חייא בר יוסף משום דברים דיש בו משום מחוסרי אמנה נמי לא הניחו ר' יוחנן לחזור אלא דעדיפא מיניה קא"ל דבעי' לקבולי מי שפרע לפי סברתו דכנגד כולו הוא קונה ור' חייא דהוה סבר כנגדו הוא קונה ורצה לחזור אפשר דבהא נמי הוה סבר כרב דבדברים אין בהן משום מחוסרי אמנה וק"ל:

מט:

בד"ה שתות מעות נמי שנינו אפילו למ"ד שתות מעות נראה יותר לילך אחר שתות מקח כו' עכ"ל. ר"ל דהיכא דליכא לא שתות מעות ולא שתות מקח אלא לגבי חד הוי ביטול מקח ולגבי אידך הוי מחילה לעולם אזלינן בתר מקח בין לענין ביטול בין לענין מחילה דטעו אינשי במקח ולא במעות עכ"ל. המרדכי בשם רמ"ך וכן הוא מוכח בתוס' לקמן בד"ה משני פונדיונות כו' ומה שיש לדקדק בזה ע"ש:

בד"ה שוי חמשה כו' דשוי שיתא בחמש היינו שתות מלגיו עכ"ל. ר"ל מלגיו של המקח ואית לן למיזל בתר שתות מלגיו של מקח גבי מוכר דשתות מלבר של המקח לא משכחת בי' במוכר דשוה שבעה בשיתא לאו היינו שתות מלבר ולא שתות מלגיו של המקח אבל שתות מלגיו של המקח משכחת גם גבי לוקח דהיינו שוה שיתא בשבעה וק"ל:

נ.

בפרש"י בד"ה מש"ה חזרו כו' דשתות ויתר על שתות כו' בתוך כדי שיראה כו' וכי א"ל כל היום מפסיד להו טובא דפחות כו' עכ"ל. נראה מפירושו שהוא לפום הך סברא דביטול מקח הוא בכדי שיראה ואם כן הוא ה"ל למנקט נמי בפירושו דכי א"ל כל היום דהוה מפסיד להו נמי ביתר על שתות וכ"ה בתוספות ע"ש וק"ל:

תוס' בד"ה אא"ב פחות כו' איבעיא להו כו' ולא הויא מחילה לאלתר דהכי משמע ליה פשטא דמתני' ועוד אי משתות ועד שליש לר"ט הוי אונאה א"ש שמחו וחזרו בין כו' עכ"ל. דבריהם אינם מובנים דהא ודאי דלא נימא מחילה לאלתר בכל פחות משליש לר"ט א"צ ראיה כדקאמרינן אמאי חזרו דיזהרו מאונאת שליש ויהא הכל מחילה ואם רצונם דהפשטן חוזר לסברתו הראשונה לר"ט דבכל פחות משליש קנה ומחזיר אונאה ולא הוי מחילה לאלתר וכן לרבנן בכל פחות משתות דהכי משמע פשטא דמתני' ובדסברוה למימר מעיקרא אם כן מאי ראיה כתבו ועוד אי משתות עד שליש לר"ט הוי אונאה א"ש שמחו כו' דהא היינו כדברי המדחה דלעיל דפחות משתות הוי מחילה ומשתות ועד שליש כשתות עצמה לרבנן דהוי אונאה וידו על העליונה ועוד דדבריהם אלו בעצמם אינם מובנים דאי א"ש שמחו וחזרו כדברי המתרץ א"כ מנ"ל לפשטן הך סברא הכא לר"ט דכל פחות משליש קנה ומחזיר אונאה ולהוכיח אא"ב ביטול מקח בכדי שיראה כו' דאדרבה מה"ט נימא לר"ט דכל פחות משתות הויא מחילה ומשתות ועד שליש אונאה וידו על העליונה דהשתא א"ש שמחו וחזרו בין אי ביטול מקח לרבנן לעולם חוזר בין בכדי שיראה כדאמרינן לעיל ויתר דברים המגומגמים בזה הענין אין להאריך בהם ונ"ל ליישב דבריהם ולהגיה בהם ועוד אי משתות ועד שליש לר"ט הוי אונאה לא א"ש שמחו וחזרו כו' וכוונתם דהשתא סבר הפשטן כדסברוה מעיקרא דפחות משליש לר"ט כפחות משליש לרבנן ובכדי שיראה לתגר דהכי משמע ליה פשטא דמתניתין דכל פחות משליש לר"ט כפחות משתות לרבנן ולא כדברי המדחה דלעיל דקאמר דפחות משתות הוי לכ"ע מחילה ומשתות ועד שליש לר"ט הוי אונאה כשתות עצמה לרבנן ועוד דהפשטן הכא דסבר כדמעיקרא ולא כדברי המדחה היינו משום דלדברי המדחה דמשתות ועד שליש לר"ט הויא אונאה כשתות לרבנן לא א"ש שמחו וחזרו בין אי בטול כו' דכן הוא סברת הפשטן לשיטת התוס' דידע נמי למימר דשתות עצמו לר"ט הוי מחילה ואפ"ה פריך אי ביטול מקח בכדי שיראה אמאי שמחו דביתר משתות ניחא להו בדרבנן טפי דאמרי שניהם חוזרים כו' דשתות עצמו הוא דבר מצומצם ואינו ריוח כ"כ במה שהוא מחילה לאלתר לר"ט ומדחה בלי טעם וסברא קאמר בהיפך זה דשמחו בשתות עצמו וכן חזרו אי נאמר ביטול מקח לעולם חוזר לא א"ש אמאי חזרו לפי שיטת התוס' דמעיקרא נמי כי אמר אי סברת כו' הוי פי' משתות ועד שליש אבל שתות עצמו הויא מחילה ומשום קושיא זו דלא א"ש שמחו אי ביטול מקח בכדי שיראה ולא א"ש חזרו אי ביטול מקח לעולם חוזר דחק עצמו הקונטרס לפרש ליישב זה דמעיקרא דקאמר מי סברת כו' הוי שתות בכלל דהשתא לפי סברת הפשטן נמי הוה ניחא ליה שמחו אי ביטול מקח בכדי שיראה אם נאמר דשתות עצמו הוי מחילה ודקאמר א"ה במאי שמחו כו' היינו לפי הסברא דלעיל דאסיק למימר דשתות בכלל אונאה לר"ט וכן חזרו נמי ניחא ליה אי ביטול מקח לעולם חוזר כיון דשתות עצמו הוי בכלל אונאה לר"ט אבל התוספות כבר דחו פי' הקונטרס דא"כ ה"ל לתלמודא לפרש ולמימר מי סברת שתות עצמו כשתות לרבנן ולא שתות כפחות משתות ומדלא קאמר הכי ע"כ פירושו דמעיקרא נמי כי אמר מי סברת הוי פירושו משתות ועד שליש ולא שתות עצמו כשתות לרבנן אלא דהוי מחילה לאלתר ואם כן הוא לא א"ש שמחו וחזרו כמ"ש לעיל ומשום דאף לשיטתם כתבו התוספות לעיל דאי ביטול מקח לעולם חוזר הוה ניחא ליה לפשטן חזרו דשתות עצמו דהויא מחילה לר"ט הוא דבר מצומצם ויתר משתות כו' אין נפקותא בין חזרה דכל היום ולעולם וניחא להו בדרבנן דביתר משתות שניהם כחם לחזור כו' הוצרכו למימר הכא דלא פירשו כך אלא לפום מה שכתבו דחוזר הכא הפשטן לסברתו הראשונה משום דהכי פשטא דמתניתין אבל לפי (זה) מה שפירשו שהפשטן חוזר לסברתו דמעיקרא משום דלא א"ש שמחו וחזרו לפי סברת המדחה דלעיל לא פירשנו (המשנה) [שמשנה] ומתרץ כלל קושית אמאי חזרו אלא באת"ל ביטול מקח בכדי שיראה אבל אם לעולם חוזר לפ"ז לא דקדק ליה כלל אמאי חזרו דזה שכתבו לעיל הוא דוחק גדול למימר משום הך חדא מילתא דשניהם כחם לחזור לרבנן הוה ניחא להו בדרבנן כיון דלר"ט איכא תרתי מילתא דשתות עצמו הויא מחילה לאלתר וגם ביתר משתות לא הוי חזרה אלא כל היום ומש"ה חוזר לסברתו הראשונה דלר"ט בכל פחות משליש קנה ומחזיר אונאה והשתא פשיט שפיר ממתניתין אא"ב ביטול מקח בכדי שיראה א"ש שמחו וחזרו כו' ודו"ק כי הדברים ברורים הם בכוונת דבריהם בלי גמגום:

נ:

בד"ה אמר רבא כו' דאדרבא ה"ל לאתויי מתני' כו' עכ"ל. לישנא דאדרבא הוא מגומגם דר"י הנשיא היינו מתני' והיא היא ויש ליישב דה"ק דהשתא דמייתי ברייתא משתמע אדרבה דהא רבא נקט בלישניה מלתיה דר' נתן דלא קתני רצה וטפי ה"ל לאתויי מתניתין דלא תני בה לישנא מלתיה דר' נתן ולולי שיראתי מלהגיה דברי התוספות היה נ"ל דטעות נפל בהם מתניתין במקום מר' נתן ואז ניחא טפי לישנא דאדרבה דטפי אית לן למימר ולאתויי לרבא מר"נ דנקט לישניה ולא קאמר רצה ודו"ק:

נא:

בד"ה הכא מי ידע כו' א"נ כיון דקלה בעיניו להוציאה ידעה ומחלה עכ"ל. אבל לעיל בתנאי שאינו יורשה לא שייך למימר הכי כיון דקלה בעיניו להוציאה ידעה ומחלה כיון דכתובתה עליו אינה קלה בעיניו להוציאה ועוד דבהוציאה לא מכח תנאי הוא דאינו יורשה משא"כ הכא במוחלת כתובתה דמכח תנאי הוא וק"ל:

בד"ה בד"א בסתם ר"ח כו' לא כר"מ ולא כר"י וריב"ן פירש כו' אבל מפרש ע"מ כו' נעשה כאומר יודע כו' עכ"ל. לא מתוקמא לשמואל כר"מ משום דהכא במפרש איני יודע שאין שוה כו' בודאי קעקר וק"ק דה"ל לתרוצי בפשיטות טפי דאתיא לשמואל כר"י בד"א בסתם שלא אמר ע"מ אבל במפרש יודע אני כו' והא דלא קתני באומר ע"מ לרבותא קתני יודע אני כו' אע"ג דודאי קעקר וכ"ש באומר ע"מ דמי יימר דקעקר ואפילו ר"מ מודה ביה ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה לא יחשב את כו' שכבר נתן לו שכרו פירוש המוכר הראשון כו' עכ"ל. דאע"ג שהוסיף לו מעט יותר על הי' דינרין שנתן הוא עליהם אין בכלל המעט ריוח ההוא שכר טרחו שטרח למכרם לבדם כמו שאין בכללו שכר כתף וגמל אלא שכבר קבל שכר טרחו במה שהמוכר הראשון הוא שעשה אותן הבגדים זלזל במכרם לתת אותן בי' דינרין אף שהיו שוים ביותר כדי שיקבל הלוקח מזה שכר טרחו למכרם ודו"ק:

בד"ה שני פונדיונות כו' אבל שני פונדיון פחות פרוטה הוי מחילה אע"ג דאכתי הוי שתות מקח וי"ל כו' עכ"ל. לאו דוקא שתות מקח אלא לגבי מקח הוי יותר משתות שני פונדיון פחות פרוטה לדינר והוי ביטול מקח דאפילו לשמואל טפי אית לן למיזל בתר מקח והוי ביטול מקח מלמיזל בתר מעות והוי מחילה כמ"ש לעיל דכן נראה מדברי התוספות וכ"ה במרדכי בשם הרמ"ך מיהו קשה בתירוצם דמיירי שמכר לו טלית שוה כ"ד מעות בסלע כו' שחסר ד' מעות דהיינו שתות מקח כו' דאכתי תקשי לשמואל דשתות מעות נמי שנינו והכא קתני סלע שחסר ד' מעות אבל בחסר פחות מד' מעות הוי מחילה אע"ג דבחסר ד' מעות פחות פרוטה לא תיקשי ליה כיון דהוי ביטול מקח לגבי מעות והוי מחילה לגבי מקח אית לן למיזל בתר מקח והוי מחילה כמ"ש הרמ"ך מ"מ תקשי ליה באינו חסר ד' מעות אלא ג' מעות ופונדיון פחות קצת שהוא שתות מעות דהיינו שוה שבעה בשיתא והוי אונאה לשמואל ואפשר דבכה"ג לא שייך שתות מעות כיון דהטעות הוא בסלע גופיה מיהו דברי הרמ"ך בעצמם הא דבר תמוה דנמצא לפי דבריו במוכר שוה ה' בו' דהטעות הוא חמישית מן המקח ואפ"ה לא הוי ביטול מקח אלא אונאה כיון דהוי שתות לגבי מעות ואם לא הטעהו כ"כ כגון שוה ה' ופרוטה בו' הוי ביטול מקח דאזלינן בתר מקח וכן בהיפך במוכר שוה שיתא בה' ופרוטה אע"ג דלענין מעות הוי ביטול מקח אזלינן בתר מקח והוי מחילה ואם לא הטעהו כ"כ רק שהיה שוה שיתא בה' ויותר קצת עד שהיה שתות מעות אזלינן בתר מעות והוי אונאה וצריך בזה טוב טעם ודעת ודו"ק:

נב.

בפרש"י בד"ה מאי קאמר כו' דאם עמד סלע על פחות משקל כו' אפילו משהו נמי דהא אמר בסלע עד שקל ותו לא עכ"ל. אבל הנ"י כתב דוקא בשפיחת שתות שהוא שיעור אונאה דאל"כ מ"ש שקל הבא מסלע ודינר הבא משקל מדינר ושקל מעיקרן דמותר לקיימן ולהוציאן ביפים עד כדי אונאתן עכ"ל. ונראה ליישב פרש"י דלא דמי משום דודאי אסור לאדם להונות את חבירו אפי' פחות משתות אם הוא שוה פרוטה אלא דחכמים שיערו דעד שתות אדם עשוי למחול כמ"ש הרא"ש ולהכי בסלע ושקל ודינר הטבוע כך מעיקרא פחת שלו ניכר ואנו תולין לומר דידע ביה המקבלו בפחתו ומחיל עד שתות אבל שקל הבא מסלע ודינר הבא משקל אין פחת שלו ניכר לגבי שקל או דינר דמתוך שהוא רחב שבתחלה הי' סלע כו' כפרש"י לעיל אין פחתו ניכר ולא ידע דמחיל ואסור אפילו בכל שהוא דבקל יבא לשוה פרוטה ודו"ק:

תוס' בד"ה אמר אביי פחתה כו' ומצי נמי סבר רבא כו' בין כמ"ד יקיים עכ"ל. ודקאמר א"ה אפילו משהו נמי היינו לפי סברת אביי דסבר כמ"ד יקוץ וק"ל:

בד"ה יתר ע"כ יקוץ כו' מצי נמי קאי אפחתה יותר מכדי אונאתה כו' עכ"ל. פחתה יותר מכדי אונאה אינו מפורש בהדיא בהך ברייתא ואפשר דמ"ד יקוץ הכי משמע ליה הא דקתני עד כמה תיפחת ויהא רשאי לקיימה כו' דכל יותר מכדי אונאה אסור לקיימה עד שיעמוד על שקל וק"ל:

נב:

בד"ה נותנה למעשר כו' ה"א נותנה למעשר שני בפחות משויה משום דנפש רעה אינו מקבלה בשויה כו' עכ"ל. כיון דנפש רעה אינו מקבלה בשויה ואינו יכול לפורטה אלא בפחות משויה גם למעשר אינו נותנה אלא בפחות משויה וכיון דמיהת נותנה למעשר שמעינן שפיר דלא מקרי אסימון וק"ל:

נג.

בפרש"י בד"ה חצי פרוטה הנותר כו' ואם באת לומר דחזקיה נמי היכי משכחת שיש עודף כו' עכ"ל. דליכא למימר בהך דחזקיה כיון דהך חצי פרוטה הוי דאורייתא מצטרפת שפיר עם מעשר הראשון ונתפס בו דמ"מ שמא לא נשאר במעשר ראשון חצי פרוטה ונמצא הך חצי פרוטה מעשר אינו נתפס בפרוטה מעות העודפות שם ודו"ק:

תוס' בד"ה ואסורה לזרים כו' ואין לפרש דאסורה לזרים אפי' ע"י פדיון כו' עכ"ל. וה"ה דה"מ לדחות דאין לפרש הכי מדחשב להו בתרתי בפ' הערל דחשיב מחפ"ז דהוי בתרומה ולא במעשר וק"ל:

בד"ה והן נכסי כהן כו' וי"ל דההיא כו' אתיא כר"י דאמר ממון הדיוט הוא כו' עכ"ל. ולמ"ד ממון גבוה הוא מפרש ליה לקרא הא לחי נתתי לסיכה ואתיא הך דירושלמי כפשטה כר"מ לדרשה גמורה וק"ל:

בד"ה ליהדר וליעייליה לעיל גבי אין בו ש"פ לא פריך הכי כו' עכ"ל. ולא ניחא להו לפרש כפרש"י לעיל דאין בו ש"פ כגון שנטמא כו' דאכתי לא אסיק אדעתיה למימר שנטמא ועוד דמשמע דומיא דאידך דתנא ושנכנס לירושלים כו' דלא מיירי בשנטמא לפי המסקנא ודו"ק:

נג:

בד"ה לא פלוג רבנן כו' והשתא א"ש טפי בפשיטות כי איתנהו בשעת ג"ד גזור כו' עכ"ל. דלפי תירוץ הראשון לא אתי שפיר בפשיטות דכי ליתנהו לא גזור דהא כי ליתנהו למחיצות קודם ג"ד גזור ודו"ק:

נד.

בפרש"י בד"ה הרי אמרו כו' ואם המקדיש יגאל וגו' ויסף חמישיתו וגו' עכ"ל. דונתן הכסף וקם לו אינו פסוק בכל התורה אבל התלמוד קיצרו כמה שכתבו התוספות בעלמא מיהו קרא דכתיב גבי הקדש שדות ה"ל לאתויי שהוא יותר קרוב ללשון התלמוד אבל רש"י הביא המקרא דכתיב גבי הקדש בתים לפי שהתלמוד הביאו לקמן בשמעתין ודו"ק:

תוס' בד"ה מכלל דפליג אפילו כו' תימה לישני דה"ק נראין דברי ר"א לר"י כו' עכ"ל. והתימה למה לא סמכו תמיהתם לעיל גבי מכלל דפליגי אפילו בשבת דאימא דה"ק נראין דברי ר"א לר"י בשבת שאף ר"י לא פליג אלא בחול דבחול לא חילל דחיישינן לפשיעה ובשבת לא חיישינן משום עונג אבל לכ"ע חומש אינו מעכב ואפשר דלעיל היתה גירסת ספרים שלהם נראין ונראין ב' זימנין וק"ל:

בא"ד ולספרים דגרסינן נתן לו מוכח בהדיא דמיירי בהקדש כו' עכ"ל. יש לדקדק דא"כ לאותה גירסא ל"ל לתלמודא לאוכוחי מדקאמר נראין דברי חכמים במעשר מכלל דפליגי אפילו בהקדש דבפשיטות הו"ל לאוכוחי דפליגי בהקדש מדקתני ונתן לו ויש ליישב דה"ק דהשתא דתנן ונתן לו ע"כ בהקדש פליגי ליכא למימר כדאקשינן לפרש נראין דברי ר"א לר"י בהקדש כו' אלא דע"כ אית לן לפרש נראין לי דברי ר"א בהקדש ומכלל דפליגי במעשר ונראין לי דברי חכמים כו' ודו"ק:

בד"ה ונתן כו' וא"ת דאי לא הוה כתיב אלא כסף לחודיה ה"א שוה כסף כו' עכ"ל. מצינן למימר השתא דכסף דהכא דוקא ולא גמרינן ליה מנזקין ועבד אלא דניחא להו למימר דכסף דהכא נמי כסף ואפי' שוה כסף וגמרינן ליה מנזקין ועבד וק"ל:

נד:==

בד"ה ולא מתנא תנא כו' ולא קתני בסלע וחומש מעות אלמא כו' עכ"ל. ולא ניחא להו למימר דהאי סלע אינו אלא הקרן של מעשר ואין החומש עמו דהכי מסיק לעיל דאין החומש מעכב דמ"מ כיון דלמצוה צריך ליתן גם החומש מסתמא דאיירי בפדה ונתן כבר החומש בכלל הסלע ודו"ק:

בפרש"י בד"ה ומועלין בה השתא קס"ד דמעילה כו' ועוד דאפי' לית גבה כל הני שייכא מעילה כו' עכ"ל. פירושו אינו מובן דהא בכולה לשמים ניחא ליה לתלמודא למעוטי ק"ק דלית בהו מעילה ובתחלת הקדש הא פריך ליה תלמודא תחלת הקדש אית ביה מעילה סוף הקדש לית ביה מעילה ונראה כוונתו דקים ליה לרש"י בשום דוכתא בתלמוד דאיכא מעילה בק"ק וא"א לאוקמא נמי דיוקא דכולה לשמים למעוטי ק"ק לענין מעילה אלא דר"א דאמר בשלמא כולה לשמים למעוטי ק"ק כו' לא חש למפרך מהך דה"נ קרא לא משתעי במעילה כפרש"י ולא חש למפרך מיניה כמ"ש התוס' ודו"ק:

תוס' בד"ה לענין חומש כו' וכי פריך לעיל בשלמא כולה לשמים כו' לא אסיק אדעתיה כו' עכ"ל. יש לדקדק דמאי קשיא להו טפי למאי דפריך לעיל בשלמא כו' דהא כמו דניחא להו למאי דמוקי לה לענין חומש דברישא דברייתא בעי למעוטי ק"ק מחומש היינו מקמי דאסיק לרבות ק"ק לענין חומש כדמסיק במסקנא דת"כ ה"נ למאי דבעי ר"א למימר דלענין מעילה איירי ברישא דברייתא וממעט ק"ק ממעילה היינו נמי מקמי דאסיק לרבות ק"ק ושפיר קאמר ר"א בשלמא כולה לשמים למעוטי ק"ק כו' ונראה דכוונת' דר"א דקאמר בשלמא כולה לשמים כו' ע"כ לא ידע כלל סוף הברייתא דאי הוה ידע לא הוה מקשה אלא תחילת הקדש למעוטי מאי כו' דהא ק"ק נמי אית בהו מעילה כדאיתא בסיפא אלא דברישא דברייתא קאמר למעוטי ק"ק מקמי דאסיק ליה לרבות ק"ק וה"נ איכא למימר בסוף הקדש דקיי"ל דאית בהו מעילה היינו למאי דמסיק רבויא לרבות כל מילי אלא דהכא ברישא דברייתא הוה בעי למעוטי סוף הקדש מקמי דאסיק ליה ריבויא אלא ע"כ דלא ידע סוף הברייתא ואין להקשות כיון דריבויא דסיפא אתי נמי לרבות לסוף הקדש א"כ אמאי לא מוקי לה המתרץ דידע נמי הסיפא דמיירי במעילה ממש ולא אתי למעט ק"ק וסוף הקדש אלא אי לאו ריבויא דסיפא דיש לומר דניחא ליה לאוקמא בחומש וכפי סברת המקשה דאימעיט ק"ק לפי האמת משום דהא במעילה לא משתעי קרא מיהו קשה לפי זה כיון דבסיפא מרבה ק"ק וסוף הקדש א"כ מיעוטא דנקט ברישא למאי אתא ואפשר דקים להו לשום דרשה ודו"ק:

נה.

בד"ה פרה זו תחת כו' אין לפרש דמיירי אפילו קדם הקדשו למומו וכגון דידו כו' עכ"ל. אין זה מדוקדק ורבותא טפי הל"ל אפילו תמימים בלא מום כלל כגון דידו אקודש כו' ודו"ק:

בד"ה ותנא דידן כו' דמשמע תחלת ישיבה וכי משני אלוי לאפוקי כו' עכ"ל. פירוש דאי לא הוה משמע ישיבת הדיינין דוקא תחלת הישיבה לא הוה פריך לתנא דידן ליתני ישיבת הדיינין בפרוטה כיון דבסוף דין לא בעינן פרוטה כרב קטינא וא"כ ע"כ לוי דתני ישיבת הדיינין נמי בתחלת דין דוקא קאיירי והא דמשני לאפוקי מרב קטינא היינו למאי דס"ד דרב קטינא אפילו להתחיל ולישב קאמר אבל למאי דמסיק דרב קטינא מודה בתחלת ישיבה לוי נמי כרב קטינא ס"ל וק"ל:

בפרש"י בד"ה אע"ג דזל בין מציאה להכרזה עכ"ל. דקדק לפרש כן אבל זל בין אבידה למציאה כיון דלא הוה ש"פ בשעת מציאה אינו חייב להכריז כדאמרינן בהדיא בפרק אלו מציאות מדכתיב ומצאתה וק"ל:

נה:

תוספות בד"ה ויחזור ויפדה כו' תנן הדמאי אין לו חומש ואין לו ביעור כו' עכ"ל. ק"ק ומאי קושיא דאימא דהך מתניתין אתיא דלא כר"מ אלא כחכמים דפליגי עליה וסברי דלא עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה ואפשר שסמכו עצמם בעיקר קושייתם אמתני' דהכא דלא קתני בה של דמאי גבי מעשר שני ועוד דסתם מתניתין בעלמא כר"מ ודו"ק:

בא"ד לר"מ מחמיר בדמאי יותר מחכמים והכא מיקל טפי מחכמים כו' וא"כ קשה דהא מיקל בדמאי לגבי ודאי יותר מחכמים ואביי ס"ל בסמוך כו' עכ"ל. נראה לשיטתם דאף כי ידע המקשה סברא לר"מ להחמיר באכילה ולהקל בפדיון מ"מ פריך מכח דהכא מיקל טפי מחכמים ולעיל מחמיר טפי מחכמים בדמאי והוה סברא הפוכה לתירוצו של שמואל ואביי דמשני דלאו בקולא וחומרא דדמאי תלי מלתא אלא דר"מ מחמיר גבי מיתה בדמאי יותר מחכמים ורבנן אין נראה להם לקנוס חומש וכה"ג פירשו התוספות לקמן קושיא דרבינא מהלוקח מן הנחתום ותירוצא דאביי התם אבל ק"ל הכא לשיטתם דמאי משני רב יוסף אע"פ שמיקל ר"מ כו' דתניא לא התירו כו' דמ"מ קשה דהכא באכילה מחמיר ר"מ טפי מחכמים ובפדיון מיקל טפי מחכמים והוה סברתם הפוכה דהכא ליכא לתרוצי ולמימר אליבא דחכמים כמו שכתבו לאביי דהא לא איירי הכא בברייתא דסיטון במוסיף חומש ויש ליישב דודאי גם רב ששת ידע שום סברות בין לר"מ בין לחכמים להקל ולהחמיר ולא תלי בקולא וחומרא דדמאי אלא דרב ששת נראה להו דהנהו סברות דחוקים ופריך לתירוצא דשמואל דלית לן למימר לר"מ להחמיר באכילה ולהקל בפדיון דא"כ סברת ר"מ וחכמים הפוכים דבמתניתין ר"מ מחמיר בדמאי יותר מחכמים והכא ר"מ מיקל טפי מחכמים ורב יוסף משני ליה דע"כ אית לן למימר כשמואל דהא בהדיא תנא הכא דר"מ מחמיר טפי מחכמים בדמאי ובהך מתניתין דאייתי רב ששת מיקל טפי מחכמים אלא דע"כ דאית לן למימר כהנהו סברות והיינו לר"מ דמיקל בפדיון ומחמיר באכילה וכן לחכמים איכא שום סברא דמקילי הכא ומחמרי לעיל בפדיון אלא דלא חש תלמודא מלפרש כי היא יותר פשוטה ובהכי ניחא לשיטתי' כיון דהא דלא הוה קשה ליה אמאי מוסיף חומש בתרומת מעשר כו' ובפדיון לא מחמיר דדוקא באכילה כו' כמ"ש התוספות אלא דהוה קשה מסברת חכמים דהוה בהיפך א"כ מי הכריחו לאביי למימר דר"מ דמחמיר במיתה ולא גבי לאו הא לר"מ ניחא בלאו הכי ולא הל"ל אלא לחכמים דמקילי בתרומת מעשר היינו משום דאין נראה להם לקנוס חומש ועיקר חסר מן הספר אלא דע"כ רב ששת ידע נמי הנך סברות לר"מ להחמיר באכילה טפי מבפדיון אלא דהוה נראה לו דחוקה הך סברא כיון דחכמים ס"ל בהיפך זה ולמאי דמותיב ליה משני ליה רב יוסף שפיר דע"כ הך סברא לחלק לר"מ ולהחמיר באכילה טפי מבפדיון אינה דחוקה ומייתי ליה מהך ברייתא דסיטון ואביי קאמר דבלאו הכי לא שפיר קא מותיב רב ששת דאיכא סברא פשוטה וליכא מאן דפליג עלה למימר לר"מ להחמיר בדמאי של תרומת מעשר כודאי משום דאית ביה מיתה ולאו בקולא וחומרא דדמאי תלי טעמא ועוד אני אוסיף בזה דודאי ניחא ליה לרב ששת הך סברא לחכמים דהחמירו בפדיון ובאכילה הקילו כקושית ר"א וכי עשו חכמים חיזוק כו' דלא היה להם לקנוס בשל דמאי כמ"ש אלא לתירוצו דשמואל דר"מ מחמיר באכילה ומיקל בפדיון קשה ליה לרב ששת דדחוקה הוא דסברת חכמים הפוכה מזה ולכך לא חשו רב יוסף ואביי למנקט כדבריהם אלא סברת ר"מ דרב יוסף קאמר דע"כ אינה דחוקה כדמוכח מברייתא דהחמירו ר"מ באכילה ואביי נמי קאמר דהך סברא לחלק בין מיתה ולאו לר"מ אינה דחוקה דסברא חשובה היא זהו הנראה לי מכוונת דבריהם ליישבם על נכון ודו"ק:

נו.

במשנה שומר חנם אינו נשבע כו'. כתב מהרש"ל לאו דוקא קאמר וה"ה שאינו משלם אם פשע כו' עכ"ל. סתם דבריו ולאו מפיו אנו חיין שזו היא דעת התוס' לקמן וכן דעת הרי"ף בתשובה אבל הראב"ד והרמב"ן חולקין בזה כמ"ש הרא"ש ע"ש:

נז.

תוס' בד"ה אמר רב נחמן כו' ומפרש בגמ' עד כדי דמיהם מדקאמר אף משמע כו' עכ"ל. ולמאי דהוה בעי למימר דביטול מקח אין להן דהיינו לעולם לא הוה ס"ל נמי דהתם עד כדי דמיהם ומימרא דאמימר היא שם וק"ל:

בד"ה ומ"ס אפי' לכתחלה תימה דבפ' המקדיש כו' לכתחלה מי אמר כו' עכ"ל. ולא ניחא להו למימר דהך סוגיא דהתם כלישנא קמא דהכא וק"ל:

נז:

בד"ה בשלמא בהדיוט זה חומר ותו לא כו' בהקדש זה חומר בתמיה כו' ול"ג ותו לא שהרי אף כו' עכ"ל. נראה מלשונם דגבי חומר בהקדש ל"ג ותו לא אבל גבי חומר בהדיוט גרסינן ליה שפיר ואפשר לקיים שם ותו לא וה"ק בשלמא השתא דתני חומר בהדיוט מבהקדש ותו לא דלא תני יותר דלא תני חומר בהקדש כו' ניחא שזהו חידוש שהדיוט חמור אבל אי תני נמי חומר בהקדש בתמיה מה חידוש הוא זה שהקדש חמור וק"ל:

בד"ה לספק סלתות כו' לא יצא השער כלל אסור דלמא אתי לאחלופי בהדיוט ולכך נקט כו' עכ"ל. פי' דבהדיוט כה"ג אפילו ביצא שער של לקוטות אסור לפסוק עם בעה"ב אפי' באומר לתת לאיש אחר דחשיב כאלו הוא מקבל ממנו כמ"ש התוס' גבי הלואה אע"ג דהכא דרך מקח וממכר הוא אסור מיהת מדרבנן ולהכי אם לא יצא השער כלל אסור אפי' להקדש משום דאתי למחלף לעשות כך בהדיוט אבל ביצא שער של לקוטות אע"ג דבהדיוט אסור שרי בהקדש אפי' לפסוק עם הבעה"ב בשער לקוטות ולא אתי למחלף בהדיוט דהרואה יאמר דפסק בשער לקוטות ללקוטות דשרי אף בהדיוט ולעיל שכתבו ואי דלא יצא השער וגם אין לו על מה מחלל כו' ולא תקשה להו כי הכא דלמא אתי לאחלופי בהדיוט היינו משום דלעיל איירי שהגזבר עצמו פוסק עמו ומוכחא מלתא שהם של הקדש וכיון דהוי דרך מקח וממכר שרי ולגבי אבנים דבעינן תרי מוכחא מלתא היינו משום דהוי דרך הלואה ולא ניחא להו לפרש הכי נמי הכא שהגזבר נותנם לנחתום ושרי אפי' בלא יצא השער כלל דמוכחא מלתא שהם של הקדש ושרי דרך מקח וממכר דסתמא כיון דהמתנדב עדיין לא הקדישם לא באו ליד הגזבר עדיין ודו"ק:

נח.

בד"ה נשבעין לגזברים כו' תורמין על האבוד כו' פי' אותו שנאבד משליח אחר שתרמו כו' עכ"ל. ומעל הגבוי מוכיח לה וק"ל:

בד"ה לשמור הזרעים כו' הא אפי' מן ההפקר אסור לבצור כו' עכ"ל. וא"כ ע"כ הא דאתה בוצר מן המופקר היינו אם עבר ובצר דשרי לאכול ולא מהמשומר וק"ל:

נח:

בד"ה אם הוא בן כו' היינו זו אף זו דאפי' מעשה אבותיו כו' עכ"ל. במתניתין ברישא דברייתא דמיירי תרוייהו בענין מעשים ה"ל שפיר לא זו אף זו דאפילו מעשה אבותיו כו' אבל בסיפא דברייתא דתני גר בתר בן גרים מיירי בענין אחר ודו"ק:

נט:

בד"ה זה תנורו כו' וחכן זה נחש ושמא בעל התנור כו' עכ"ל. ומשום דה"ל לקרותו תנור חכן שהקיפו עליו דברים כחכן מזה דקדקו שבעל התנור שהיה עושה אותו בענין זה היה נקרא שמו חכנאי ור"ל וזהו תנור של חכנאי שזה תנור מלאכת איש ששמו חכנאי והיה נקרא שמו ע"ש שהקיפו דברים על תנורו כחכן וק"ל:

בד"ה לא בשמים היא כו' והדאמר פ"ק דיבמות דהלכה כב"ה כו' התם דייק מדקאמר לא בשמים היא כו' משמע דבשום מקום אין משגיחין עכ"ל. דבריהם קשיא מרישא לסיפא דמתחלה כתבו ליישב הא דהלכה כב"ה משום דיצאה ב"ק דמצי אתיא כמ"ד הכא לא בשמים היא ושוב כתבו בסוף דבריהם דמדקאמר לא בשמים היא סותר הך דהלכה כב"ה משום דיצאה בת קול דבשום מקום אין משגיחין בב"ק ואפשר לומר דמעיקרא לא באו ליישב אלא לדידן דאית לן הלכה כב"ה משום דיצאה בת קול והכא לא ס"ל כר"א דשמותי הוא אבל לר"י דאמר לא בשמים היא ודאי דאין משגיחין כלל בב"ק כדקאמר התם ואפשר דס"ל דהלכה כב"ה משום דהוו רובא וק"ל:

בד"ה מבית אבי אבא פי' וכו' והן מבית דוד חוץ משערי אונאה לפי כו' כצ"ל הד"א:

ס.

בפרש"י בד"ה מפני שמשביחו כו' אבל ישנים בחדשים שפיר דמי עכ"ל. הרי"ף והרא"ש חולקין בזה דאף ישנים בחדשים אסור מפני שהקונה חדשים רוצה לישנן וק"ל: