פתיחת התפריט הראשי

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרמב"ן | הרשב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן אעריכה

אלו מציאות שלו ואלו חייב להכריז. אלו מציאות שלו מצא פירות מפוזרין מעות מפוזרות כריכות ברשות הרבים ועיגולי דבילה וככרות של נחתום ומחרוזות של דגים וחתיכות של בשר וגיזי צמר הבאות ממדינתן ולשונות של ארגמן ואניצי פשתן הרי אלו שלו. פירות מפוזרין מוקי לה בגמרא במכנשתא דבי דרי קב בארבע אמות דאבידה מדעת היא שאין הבעלים רוצים לטרוח בקב פירות בפיזור ד"א ומפקיר אותן. מעות מפוזרות אין בהן סימן ויאוש מדעת הוי. כדר' יצחק לפי שאדם עשוי למשמ;ש בכיסו בכל שעה ושעה וידע שנפלו קודם שבאו ליד המוצא. כריכות ברה"ר לרבה כשיש בהן סימן ועשוי לידרס ברה"ר ולא סמכי בעלים אההוא סימנא ומתייאש. אבל ברה"י כגון בשדה זרוע אין עשוי לידרס וחייב להכריז. ובאינך לא מפליג בין לרה"ר בין לרה"י. בצבורי פירות אין דורסין עליהן. וצבורי מעות אין זזין ממקומן ע"י דריסה. ולרבא מיירי באין בהן סימן. וברה"י יהיב בהו סימן מקום. וברה"ר מתגלגלת ברגלי אדם וברגלי בהמה ואין להן סימן מקום. ובכל אינך לא מפליג לפי שאין דרך להניחן ע"ג קרקע אלא דרך נפילה נפל ואין בהן סימן ומייאשי מינייהו אבל כריכות סתמייהו דרך הנוח כשאדם עומד לפוש ומפרק משאו ונשארו שם ע"י שום מאורע. ומייאשי בעלים כיון שאין בהן סימן וכולי עלמא לא ידעי דספק הנוח לא יטול וכ"ש דודאי הנוח ושקלו להו. ר' יהודה אומר כל דבר שיש בו שינוי כגון מצא עיגול ובתוכו חרס ככר ובתוכו מעות חייב להכריז. דסבר סימן הבא מאליו הוי סימן. לפי שפעמים אדם זוכר אותו סימן אחר שאבד ממנו החפץ. ורבנן סברי לא הוי סימן. והלכתא כרבנן: בעי רבי ירמיה חצי קב בשתי אמות על שתי אמות דזוטר בממון וזוטר בטורח. קביים בח' אמות על ח' אמות דנפיש בממון ונפיש בטורח. קב שומשמין בד"א דחשיבי ונפיש טירחייהו. קב תמרי וקב רמונים בד"א דלא חשיבי וזוטר טירחייהו מהו תיקו. וכיון דלא איפשיטא ספיקא דאורייתא לחומרא וחייב להכריז:

סימן בעריכה

איתמר יאוש שלא מדעת אביי אמר לא הוי יאוש. רבא אמר הוי יאוש. בדבר שיש בו סימן כולי עלמא לא פליגי דלא הוי יאוש. אע"ג דשמעינן מיניה דמייאש לבסוף לא הוי יאוש. דכי אתא לידיה באיסורא אתא לידיה. דלכי ידע דנפל מיניה לא מיאש אמר סימנא אית לי בגויה ושקילנא ניהליה כדיהיבנא סימן. זוטו של ים ושלוליתו של נהר אע"ג דאית ביה סימנא רחמנא שריא. דאמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק מנין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת שנא' כן תעשה וגו' אשר תאבד ממנו ומצאתה. מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם. יצתה זו שאבודה ממנו ומכל אדם. ואפי' עומד וצוח נעשה כצווח על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים. כי פליגי בדבר שאין בו סימן. אביי אמר לא הוי יאוש דלא ידע דלייאש. רבא אמר הוי יאוש כיון דלכי ידע לא מצי יהיב סימן ושקיל ליה מהשתא הוי יאוש. והלכתא כאביי ביע"ל קג"ם והא חדא מינייהו. ועיגולי דבילה וככרות של נחתום ומחרוזות של דגים וחתיכה של בשר כיון דמידי דמיכל נינהו חשיבי ליה וממשמש בהו והוי יאוש מדעת. וכן לשונות של ארגמן אגב דחשיבי ממשמש בהו כדר' יצחק. וגיזי צמר ואניצי פשתן אגב יוקרייהו מידע ידיע.

סימן געריכה

אמימר ומר זוטרא ורב אשי איקלעו לבוסתינא דמרי בר איסק אייתי אריסא לקמייהו תמרי ורימוני. אמימר ורב אשי אכלי. אע"ג דלא ידע מרי בר איסק במאי דיהיב להו ויאוש שלא מדעת הוי. מ"מ היו סומכים על זה דאריסא מחלקו יהיב להו ויתן לבעלים אחרים כנגדן. מר זוטרא לא אכל כיון שמן השותפות קודם החלוקה יהיב להו בלא דעת הבעלים לא מצי למיכל אתא מרי בר איסק אשכחינהו. א"ל לאריסיה אמאי לא אייתת קמיהו דרבנן מהנך שפירתא א"ל למר זוטרא השתא נמי לא אכיל מר והא תניא אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה. א"ל הכי אמר רבא לא אמר כלך אצל יפות אלא אצל תרומה בלבד אבל הכא מחמת כסופא הוא דקאמר. אמר רב זביד כללא דאבידתא כיון דאמר ווי לחסרון כיס איאושי מייאש והמוצאה אחרי כן אפי' בדבר שיש בו סימן הרי היא שלו. א"ר זביד משמיה דרבא הלכתא כריכות ברה"ר הרי הוא שלו. ברה"י דרך נפילה הרי אלו שלו. דרך הנוח חייב להכריז ויתן להם סימן מקום. ולא יניחם שם שמא ימצאם נכרי או ישראל חש"ו ויטלם. ואע"ג דאמר לקמן ספק הנוח לא יטול בדבר שאין בו סימן ה"מ במוצא במקום שהוא שמור קצת כגון אחר הגפה ואחר הגדר ושבילין שבשדות וסבורין הבעלים שלא ימצאם אדם עד שיבואו שם ויטלו. אבל במקום הפקר נוטל והוא שלו. זה וזה בדבר שאין בו סימן. אבל דבר שיש בו סימן בין ברה"ר בין ברה"י בין דרך נפילה בין דרך הנוח חייב להכריז. ומחרוזות של דגים וליהוי קשר סימן. בקיטרא דציידי שכולן שוין. וליהוי מניינא סימן. במניינא דשוין שרגילין לעשות בכל מחרוזא מנין כזה. בעו מיניה מרב ששת מנין הוי סימן או לא הוי סימן. אמר להו תנינא מצא כלי כסף ונחשת וגיסטרון של אבר וכל מיני מתכות הרי זה לא יחזיר עד שיתן אות או עד שיכוין משקלותיו. ומדמשקל הוי סימן מדה ומנין נמי הוי סימן. וחתיכות של בשר. ואע"ג דיהיב סימנא בחתיכה גופא אי דדפקא אי דאטמא לא הוי סימנא אי לאו דיהיב סימנא בסימן חיתוכה. כי הא דרבה בר רב הונא מחתך לה אתלת קרנתא ומשלח לביתו ע"י כותי ואע"פ דבפרק אין מעמידין דף לט: משמע בין לרב בין לשמואל בשר אסור בחותם אחד. האי סימן לתלתא קרנתא עדיף טפי. ור"ת ז"ל פי' דהתם בישראל חשוד איירי וגרע מכותי דעביד להטעות לפי שיודע שיסמכו עליו ואינו ירא מלזייף. וכולה שמעתתא דהתם איירי בע"ה. דאלת"ה קשיא דרב אדרב דאסר התם בשר ויין בחותם אחד ולעיל בההיא שמעתתא פסק רב הלכתא כרבי אליעזר דלא חייש לזיופא דשרי לוקח ושוכר בית בחצרו של עכו"ם ומילאהו יין ומפתח או חותם ביד ישראל:

סימן דעריכה

בעי מיניה רב ביבי מרב נחמן מקום הוי סימן או לא הוי סימן. א"ל תניתוה חבית של יין ושל שמן ושל גרוגרות ושל זיתים הרי אלו שלו. ואי ס"ד מקום הוי סימן לכרוז מקום. אמר רב זביד ברקתא דנהרא דא"ל דכי היכי דאת אנחת חברך נמי אנח. כתב רב אלפס ז"ל מקום הוי סימן מדמקשה לקמן ולהוי מקום סימן ומפרקינן במדדין מדקמקשה ומפרק הכי ש"מ דמקום הוי סימן. ואע"ג דרבא פסיק לעיל דמקום הוי סימן. הוצרך להביא ראיה זו משום דרבא כשמעתא דנפשיה פסק:

סימן העריכה

ההוא גברא דאשכח כופרא בי מעצרתא אתא לקמיה דרב א"ל זיל שקול לנפשך. חזיא דהוה קמחסם א"ל פלוג לחייא ברי מינה. לימא קסבר רב מקום לא הוי סימן אמר ר' אבא משום יאוש בעלים נגעו בה דחזי דקדחי ביה חלפי:רשב"א אומר כל כלי אנפוריא אין חייב להכריז. מאי כלי אנפוריא. אמר רב יהודה אמר שמואל כלים חדשים שלא שבעתן העין להכירן בטביעות עין וסימן אין בהן. ואנפוריא לשון נוטריקון אין פה ראיה. ונ"מ לאהדורי לצורבא מרבנן בטביעות עינא. אי שבעתן העין ובאתרא דשכיחי צורבא מדרבנן דלא מייאש שיודעים דמצורבא מרבנן נפל והמוצאו מכריז אולי יכירם בטביעות עין. ואי לא שבעתן העין הרי אלו שלו דהא לא קים ליה לצורבא מרבנן בגויה. דאמר רב יהודה אמר רב בהני תלת מילי עבדי רבנן דמשני בדיבורייהו במסכתא בפוריא באושפיזא למנ"מ לאהדורי ליה אבידתא בטביעות עינא אי ידענא ביה דלא משני אלא בהני תלת מילי מהדרינן ליה. ואי לא לא מהדרינן ליה. מר זוטרא חסידא איגנוב ליה כסא דכספא מאושפיזא וידוע הוה שאחד מבני הבית גנבו. חזיא לההוא בר בי רב דכפר ידיה בגלימא דחבריה. והבין שלא היה חושש מה שהיה מזיק לחבירו ומאומד הדעת חשדו גם על הגניבה וכפתיה בשוטי עד דאודי. תנא ומודה רשב"א בכלים חדשים ששבעתן העין שחייב להכריז מדקאמר מודה משמע דבהא מודה לרבנן אבל הא דקאמר אפי' לא שבעתן העין חייב להכריז לא מודה להו. דסברי רבנן דאפשר שיכירוהו אף אם לא שבעתן העין ולא חשדינן ליה דמשקר. ואלו הן כלים חדשים שלא שבעתן העין שאין חייב להכריז. בדי מחטין וצינורות ומחרוזות של קרדומות. כל אלו שאמרו שמצאן אחד אחד. אבל מצאן שנים שנים חייב להכריז מחטין וצינורות וקרדומות מצאתי והלה אומר בדין היו ושנים היו. אבל אם מחרוז אחד היה אין זה סימן שכן רגילין לעשות מהן מחרוזות. ואף אם יאמר מנין המחטין לא הוי סימן. שמנין כל המחרוזות שוה. מאי בדי שיכי דכל דתלו בו מידי בד קרו ליה. כי הא דאמרי' בסוכה בפ' לולב וערבה עלה אחד בבד אחד ואע"ג דדייקנא דרבנן פליגי אדרשב"א נראה דהלכה כרשב"א דמסתבר טעמיה ועוד דשקלי וטרו אליביה:

סימן ועריכה

וכן היה רשב"א אומר המציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס ומזוטו של ים ומשלוליתו של נהר והמוצא בסרטיא ובפלטיא גדולה ובכל מקום שהרבים מצויין שם הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשין מהן. האי מתייאשין אסרטיא ופלטיא ורבים מצויין שם קאי אבל אינך אפי' עומד וצווח נעשה כצווח על ביתו שנפל. איבעיא להו כי קאמר רשב"א ברוב עובדי כוכבים אבל ברוב ישראל לא אמר. או דלמא אפי' ברוב ישראל נמי אמר ואת"ל ברוב ישראל נמי אמר פליגי רבנן עליה או לא פליגי עליה. ואת"ל פליגי ברוב ישראל ודאי פליגי. ברוב עובדי כוכבים פליגי או לא פליגי. ואת"ל פליגי. הלכה כמותו ברוב עכו"ם או ברוב ישראל. ת"ש מצא בה אבידה פירוש בעיר שישראל ועובדי כוכבים דרים בה אם רוב ישראל חייב להכריז אם רוב עכו"ם אין חייב להכריז. מאן שמעת ליה דאזיל בתר רובא רשב"א וש"מ ברוב עכו"ם אמר ברור ישראל לא אמר. ומוקי לה בטמון דלאו אבידה היא. ובאשפה שאינה עשויה לפנות ונמלך עליה לפנותה. ואב"א לעולם רבנן מי קתני הרי הן שלו. אינו חייב להכריז קתני ויניח:

סימן זעריכה

ת"ש דאמר רב אסי מצא חבית בעיר שרובה עכו"ם מותרת משום מציאה ליהנות מקנקנה. ואסורה בהנאה. בא ישראל ונתן סימנים מותרת בשתיה למוצאה. מאן אזיל בתר רובא. רשב"א וש"מ ברוב עכו"ם אמר ברוב ישראל לא אמר. לעולם אימא לך ברוב ישראל נמי אמר ורב אסי סבר לה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא. וכתב רב אלפס כיון דרב אסי סבר כוותיה ברוב עכו"ם ולא ברוב ישראל קי"ל הכי הלכתא. ושוקא דבי דייסא ושוקא דרבנן ידע גמרא דרוב עכו"ם הוו ולהכי לא בעי ש"מ הלכה כרשב"א אפי' ברוב ישראל כדבעי על ההוא דיו דשקול בישרא. ההוא גברא דאשכח ארבע זוזי דציירי בסדינא ושדו בנהר בירן. אתא לקמיה דרב יהודה אמר ליה זיל אכרוז. והא זוטא של ים הוא שאני נהר בירן דמיתקיל וישראל סכרו ליה פירוש עושין סכר אגמי נפש לצוד בו דגים הלכך כל הנמצא בנהר תלינן דמהנהו ישראל נפל. והאובד אין מתייאש כין דישראל כרו ליה כשמתקלקלין מצודות הדגים באבנים ועפר שנפלו שמה כורין ומסירין אותו משם יודע שאם ימצאו יכריזו. כי תולין האבידה בישראל שנתעסקו בעשייתן. רב יהודה הוה שקיל ואזיל בתריה דמר שמואל בשוקא דבי דייסא אמר ליה מצא כאן ארנקי מהו. אמר ליה הרי אלו שלו. בא ישראל ונתן בה סימנים מהו. אמר ליה חייב להחזיר. תרתי. אמר ליה לפנים משורת הדין. כי הא דאבוה דשמואל אשכח הני חמרי במדברא אהדרינהו למרייהו בתר תריסר ירחי שתא. אחר שנטפל בהו בביתו לשומרן שנים עשר חדש. והיה יכול להחזיר הדמים כדאמרינן לקמן בפירקין דאחר שנים עשר חדש שם דמיהן ומניחן ועשה לפנים משורת הדין והחזירן בעצמן. דאמר רב יוסף לקמן ל: והודעת להם זה בית חייהם. את הדרך זו גמילות חסדים. ילכו זו ביקר חולים. בה זו קבורה. ואת המעשה זה הדין. אשר יעשו לפנים מש"ה. ולאו דכייפי' ליה דאין כופין לעשות לפנים מש"ה. רבא הוה קאזיל בתריה דר"נ בשוקא דגלדאי ואמרי לה בשוקא דרבנן ואמר ליה מצא כאן ארנקי מהו א"ל הרי אלו שלו. בא ישראל ונתן סימנא מהו. א"ל הרי אלו שלו. והלא עומד וצווח. א"ל נעשה כצווח על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים. ההוא דיו דשקיל בשרא ושדי בצינתא דבי בר מריון. אתא לקמיה דאביי וא"ל זיל שקול לנפשך. ר"ת גרס אתא לקמיה דרב והכי איתא בירושלמי דפרק אין מעמידין והשתא ניחא דפריך והא אמר רב בשר שנתעלם מן העין אסור דפריך מרב אדרב. אבל לאביי לא הוה מקשה מרב דאין הלכה כמותו מדקאמרינן בחולין דף צה: ורב היכי אכיל בישרא ולא קאמר והיכי אכלינן בישרא. וכן מוכח לקמן מגדי ופרגיות שנמצאו בדרך והתירום ולא חיישינן שמא עורבים הביאום ממקום שרוב טבחים נכרים הם. וי"ל גרסת אביי והכי פריך מרב. דרב דאסר בשר שנתעלם מן העין דשמא עורבים הביאו ממקום דשכיח איסורא. ואפילו אנן לא פלגינן עליה דרב אלא משום דלא חיישינן לעורב. אבל הכא דחזינן דאייתי ליה דיו חיישינן שמא הביאו ממקום רחוק היכא דשכיחא איסורא טפי. ומיהו קשה דאפילו בכי האי גוונא לא אסרינן דאמרינן בפרק גיד הנשה רב חנן איקלע לגבי דרב כהנא לפום נהרא ומעלי יומא דכיפורי הוה אייתי עורבים כבדי וכולייתא וא"ל זיל שקול ואכול. האידנא שכיח דהיתרא טפי ושמא י"ל שבכל המקומות שסביב אותו מקום שהיו עורבין יכולין להביא משם היו רוב טבחי ישראל. רבי חנינא מצא גדי שחוט בין טבריא לציפורי. והתירו לו משום שחיטה כרבי חנינא בנו של ר"י הגלילי. דתניא הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו והלך ומצאן שחוטין רבי יהודה אוסר ורבי חנינא בנו של ר"י הגלילי מתיר דרוב מצוים אצל שחיטה מומחין הן. ולאו דוקא אבדו דה"ה נמי נגנבו דבתוספתא פ"ב דחולין קתני נגנבו. ואע"ג דרשעים הם לגנוב לא חשידי על השחיטה ובלבד שיהו רוב גנבי העיר ישראל ומשום מציאה כרשב"א. ומדהתירו לו משום שחיטה רוב ישראל הוו ש"מ הלכה כרשב"א אפילו ברוב ישראל. אמר רבא רוב נכרים ורוב טבחי ישראל. רבי אמי אשכח פרגיות שחוטות אתא לקמיה דרב אסי ואמרי לה לקמיה דרבי יוחנן וא"ל שקול לנפשך והא דלא מדקדק כדמדקדק גבי גדי ולוקי ליה ברוב טבחי ישראל. איכא למימר דסמיך אשינויא דלעיל. והראב"ד ז"ל פסק מהך דהכא דהלכה כרשב"א אפילו ברוב ישראל דהכא ליכא לשנויי ברוב נכרים ורוב טבחי ישראל. דלגבי פרגיות הנשחטין לאיש בבית לא מהניא רוב טבחי ישראל כי אינם שוחטין אלא בשר הנמכר במקולין. אלא על כרחך ברוב ישראל איירי ואפילו הכי שרי משום מציאה:

סימן חעריכה

מתני ואלו שחייב להכריז. מצא פירות בכלי או כלי כמות שהוא מעות בכיס או כיס כמות שהוא ציבורי פירות צבורי מעות שלש מטבעות זו על גב זו כריכות ברה"י ככרות של בעה"ב וגיזי צמר הלקוחין מבית האומן כדי יין וכדי שמן חייב להכריז אוקימנא לעיל ברשום קודם שנפתחו האוצרות. אבל אחר שנפתחו האוצרות. אין בהן סימן:

גמ' טעמא דפירות בכלי ומעות בכיס. הא כיס ולפניו מעות כלי ולפניו פירות הרי אלו שלו הפירות והמעות. תנינא להא דתנו רבנן מצא כיס ולפניו מעות כלי ולפניו פירות הרי אלו שלו. מקצתן בכלי ומקצתן על גבי קרקע מקצתן בכיס ומקצתן על גבי קרקע חייב להכריז. ורמינהו מצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן חייב להכריז. בא בעל סימן ונטל את שלו זכה הלה במה שבידו. אמר רב זביד לא קשיא הא בכובא וכיתנא והא בצנא ופירי. פי' רש"י הא דקתני הרי אלו שלו בכובא וכיתנא דאם איתא דמכובא נפל הוה אשתייר בה מידי דכיתנא לא שריק. אבל בצנא ופירי חייב להכריז. ואע"ג דברייתא דקתני הרי אלו שלו קתני מצא כלי ולפניו פירות. פשתן נמי איקרי פירות דכתיב ויבא קין מפרי האדמה ואמרינן דזרע פשתן הוה. והתוספות פירשו להפך דבכובא וכיתנא חייב להכריז דכובא ל"ל אוגניים והפשתן עשוי חבילות חבילות ומישריק שריק ונפול אבל צנא אית ליה אוגניים. רב פפא אמר הא והא בצנא ופירי ולא קשיא הא דאשתייר ביה והא דלא אשתייר ביה. ואב"א הא והא דלא אישתייר ולא קשיא הא דמהדר אפיה לגבי פירי והא דלא מהדר אפיה לגבי פירי. ואב"א הא והא דמהדר אפיה לגבי פירי הא דאית ליה אוגניים והא דל"ל אוגניים. ונקיטינן לחומרא מכל הני שינויי. ללישנא קמא דרב פפא היכא דאישתייר ביה חייב להכריז אפילו לא מיהדר אפיה לגבי פירי ואפילו ל"ל אוגניים. והיכא דלא אישתייר דהרי הן שלו פירוש כלישנא מציעא דוקא דלא מהדר אפיה לגבי פירי. ואי מהדר אפיה לגבי פירי דחייב להכריז פירוש כלישנא בתרא בדלית אוגניים לצנא אבל אי אית ליה אוגניים הפירות והמעות שלו דרב פפא לא פליג אשינויא דרב זביד דמפליג בין כובא וכיתנא ובין צנא ופירי: שלשה מטבעות זו על גב זו. אמר רבי יצחק מגדלאה והוא שעשויין כמגדלין דרויחי תתאי ומיצעי עילויה וזוטר עילוי מיצעי. דאמרי הני אנוחי אנוחינהו. והמוצא מכריז טבעא. והאובד יאמר שלשה היו. ואם לא עשוין כמגדלין אז תלינן בדרך נפילה נפל ואיתייאש האובד כי לא יוכל ליתן סימן במניינם. ותרי אף על פי שהם דרך הנוח דלא איתרמי דנפלו אהדדי כיון דטבעא מכריז א"א ליתן סימן במניינו דמיעוט טיבעא שנים. וצ"ל דתרי איתרמי ונפלו דאם לא כן תרי נמי יתן סימן מקום לרבא דאמר מקום הוי סימן יתן סימן מקום והא דפריך גמרא אפילו תרי נמי הוי מצי לשנויי תרי איתרמי דנפלי. אלא האמת מתרץ לו דטיבעא מכריז ומנין הוי סימן. והראב"ד תירץ בדברים קטנים כמו מטבע א"א לכוין המקום. ודוקא כמגדלין וכן כאבני בית קוליס אבל משלחפי שלחופי מקצתו על גב זה ומקצתו השני על גבי הקרקע לא הוי סימן. אבל כסולם דהיינו רובו של השני על התחתון ורובו של עליון על האמצעי חשיב כמגדלין אבל כשירא וכשורא כחצובא בעיא היא ולא איפשיטא ואזלינן לחומרא דאיסורא הוא ומכריז: תנו רבנן המוצא סלע בשוק מצאו חבירו ואמר שלו הוא נירונית הוא של מלך פלוני הוא לא אמר כלום. ולא עוד אלא אפילו שמו כתוב עליו לא אמר כלום. שאין סימן למטבע דאמר אפוקי אפקה ומאיניש אחרינא נפל:

מתני' מצא אחר הגפה או אחר הגדר גוזלות מקושרות או בשבילין שבשדות הרי זה לא יגע בהן. מאי טעמא דאמרינן הני איניש אצנעינהו הכא ואי שקלינהו להו ל"ל סימנא למיתב ולמישקלינהו. הלכך נשבקינהו עד דאתו מרייהו ולישקלינהו. וקשר לא הוי סימן דמיירי במקושרין בכנפיהן דכ"ע הכי מקטרי להו. ומקום לא הוי סימן דמיירי במדדין. והוה ליה ספק הנוח דאימא מעלמא אתי או שמא איניש אנחינהו ואמר רבי אבא בר זבדא אמר רב זאת אומרת ספק הנוח לכתחלה לא יטול ואם נטל לא יחזיר. כללא דמילתא דהנוח במקום המשתמר כגון ודאי הנוח ואפילו יש בו סימן כגון קורדום בצד גדר וטלית בצד גדר לא יטול דאין זה אבידה שכן דרך עובדי אדמה לתת שם כלי מלאכתם ומלבושיהן ואין זו אבידה שחייב בהשבתה. ואם נטלו ולא הוליכו משם יחזירו למקומם כיון שאינו אבידה לא נתחייב בשמירתה בהגבהתה. ואם נטלו והוליכו לביתו לא יחזירהו למקומן דדילמא בעוד שהוליכו לביתו באו הבעלים וחפשו ולא מצאו. כדאיתא בירושלמי רבי אבא בר זבדא אשכח חמרא מכוסה בחפיסה. נסבה ואתא שאיל בי מדרשא א"ל לאו יאות עבדת. א"ל אהדריה. א"ל לא דלמא אתי מריה ולא אשכחיה ואיאוש מיניה. אלא יכריז ויתנו הבעלים סימן או בגוף האבידה או במקום. ואם הוא במקום המשתמר קצת כגון אחר הגפה והגדר ושבילין שבשדות או כריכות ברה"י נוטל ומכריז ומחזיר בסימן החפץ או בסימן המקום. וכיון שאינו במקום המשתמר יפה ניחא לבעלים שהמוצא יטלו ומכריז. ואבידה היא שחייב בהשבתה. כי הבעלים הניחום שם לפי שעה ולשוב לקחתו ובמקרה לא יכלו לקחתו מיד. ואינה אבידה מדעת כיון שהמקום משתמר קצת. וכן נמי ספק הנוח בדבר שיש בו סימן נוטל ומכריז. אבל בדבר שאין בו סימן לא בגוף החפץ ולא במקום כגון גוזלות המדדין לא יטול. שמא הניחום ויבואו הבעלים ויטלום ואם יטלום אין בהן סימן ואם נטל לא יחזירנו למקומו דאבידה היא שחייב בהשבתה וצריך לעשות השבה מעלייתא. ובמקום שאין משתמרת כלל ואין בו סימן ואפילו ודאי הנוח נוטל והוא שלו. כגון כריכות ברה"ר דאין בהן סימן מקום דמנשתפי ומעיקרא הניחום שם להקל ממשאן ושכחן שמה ונתייאש כיון דאין סימן לא בגוף ולא במקום. מצא כלי באשפה מכוסה לא יגע בו. ואם מגולה נוטל ומכריז. והא דתניא מצא כלי טמון באשפה נוטל ומכריז שכן דרך אשפה לפנות. אוקמא רב זביד בסכיני והימניק מפני שדרך אשפה עשויה לפנות לה כלים קטנים כשמכבדים הבית עם עפר הכיבוד הושלכו שם והוי אבידה שיש בו סימן ונוטל ומכריז. מתניתין בכובי וכסי שדרך הטמנה נותנים שם וכל זמן שהוא מכוסה משתמר יפה והוי כמו טלית וקורדום בצד גדר ולא יגע בו. ורב פפא מוקי ברייתא באשפה שאין עשויה לפנות ונמלך עליה לפנותה. ושתי האוקימתות הלכתא נינהו:

סימן טעריכה

מצא בגל או בכותל ישן הרי אלו שלו:

גמ' תנא מפני שיכול לומר לו של אמוריים היו. וחצירו אין קונה לו בדבר שאין עתיד להמצא. וכן מוכח לקמן דף כז. גבי הלוקח מן התגר דהרי אלו שלו ולא אמר קנה להו תגר כשהיו ברשותו כיון דאין עשוין להמצא. ועוד י"ל מה שנשאר טמון מן האמוריים לא היו לאותו שנפל הקרקע לחלקו כי השלל היה מתחלק לכל ישראל ואחר שעמד שם הרי הוא כאבוד מכל ישראל והרי הוא של מוצאו. וכי תימא תקנה ליה חצירו אחר שנתייאשו ישראל. לא עדיפא חצירו מידו. דאילו בא לידו קודם יאוש תו לא קני הואיל ובאיסורא אתא לידיה הלכך חצירו נמי בכי האי גוונא לא קניא ליה. וכיון דהראשון לא קנאה ה"ה בנו ובן בנו לא קנאה. אטו אמוריים מצנעי ישראל לא מצנעי. ל"צ דשתוך טפי וניכר שמימים רבים היה מונח שם ואפילו היה הכותל שנים רבות של אבותיו ואפשר דשתוך משעה שנתנוהו אבותיו שם. מ"מ כיון דאית ליה למיתלי דמימות אמוריים היו שם ולא הוחזק ישראל בממון ולעולם הרי הוא של מוצאו: בכותל חדש היינו בכותל שידוע שאבותיו של זה שהוא עתה שלו בנאוהו ולא יצאו מרשותם מעולם אלא הוא ואבותיו היו דרים בו מעולם. מחציו ולחוץ שלו. ואפילו בדבר שיש בו סימן כדמוכח בגמרא דומיא דסכין וכיס דכיון דשתוך טפי ודאי נתיאשו הבעלים ושכרו אנה הצניעו מדלא בעי לבקשו וליטלו זה ימים רבים מידי דהוה אכופרא דבי מעצרתא. מחציו ולפנים של בעה"ב אע"ג דשתוך דרך בעה"ב להניח חפציו בביתו ימים רבים ואינו מתייאש והא דקמפלגי בין חציו ולפנים ובין חציו ולחוץ היינו בנסכא ואודרא פי' מוכין אבל סכין וכיס ניכרין אם ניתן מבפנים או מבחוץ דסכין הולכין אחר קתא וכיס אחר שניציה. תניא אם היה כותל ממולא מהן חולקים ואפילו הוא כותל משופע לצד אחד. ואם היה משכירה לאחרים אפילו מצא בתוך הבית הרי אלו שלו. ואמאי ניזיל בתר בתרא מי שדר בבית באחרונה הרי ודאי הוא שלו ואפילו אינו נותן בהם סימן. שהראשונים ודאי חפשו ולא הניחו כלום בבית כדאמרינן גבי שוקי ירושלים הואיל ועשויים להתכבד בכל יום קמאי קמאי אזול והני אחריני נינהו. ואוקמה רב מנשה בר יעקב כגון שעשאו פונדק לג' נכרים. וה"ה אפילו לאחד. אלא אגב דקאמר ר"ל שעשאו פונדק לשלשה ישראל קאמר נמי רב מנשה לג' נכרים. וחצירו לא קני ליה אחר שיצאו מרשות הנכרים דכיון שהוא פונדק ומשכירו תמיד אין עתיד לימצא לבעל החצר: אמר רבה ראה סלע שנפל משנים חייב להחזיר. מאי טעמא ההוא דנפל מיניה לא מייאש. מימר אמר איניש אחרינא לא הוה בהדאי אלא האי נקיטנא ליה ואמינא ליה את שקלית ולא מייאש מיניה לעולם כי ברור לו שזה לקחה. והיום או למחר יתפוס משלו. אף אם ישבע לו כי הוא טוען עליו ברי ויכול להשביעו שבועת היסת. אפ"ה אם יתפוס משלו לא יחזירנו לו מאחר שברור לו שזה לקחה. משלשה אין חייב להחזיר. מאי טעמא ההוא דנפל מיניה מייאש. אמר למאן נקיטנא ליה. כל חד דנקיטנא ליה אמר לאו אנא שקלתיה ורבא פליג עליה ואמר אע"ג דלית ביה שוה פרוטה לכל וחד חד חייב להחזיר דאימור שותפי נינהו וכל חד מינייהו אחליה למנתיה לגבי דהנך. והלכתא כרבא דבתראה הוא. אמר רבא ראה סלע שנפלה נטלה לפני יאוש על מנת לגוזלה עובר בכולן משום לא תגזול ומשום השב תשיבם ומשום לא תוכל להתעלם. ואע"ג דאהדרה לאחר יאוש מתנה בעלמא יהיב ליה ואיסורא דעבד עבד. אלאו דלא תוכל להתעלם קאי. אבל לאו דלא תגזול אפילו אכלה או נשרפה ושילם דמים תקן הלאו וקיים עשה דוהשיב את הגזילה. נטלה לפני יאוש על מנת להחזירה ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה עובר משום השב תשיבם. המתין לה עד שנתייאשו הבעלים ונטלה אין עובר אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד. ואמר רבא האי מאן דחזי לחבריה דנפל מיניה זוזא בי חלתא ואשכחיה ושקליה לא מחייב להחזיר. מ"ט דאייאש מינה. ואע"ג דאייתי ארבילא וקמארבל אמר כי היכי דנפלה מינאי נפל נמי מאיניש אחרינא ומשכחנא מידי:

סימן יעריכה

מתני' מצא בחנות הרי אלו שלו. ואפילו בדבר שיש בו סימן דומיא דגל וכותל ישן ודומיא דאם היה משכירו לאחרים דאיירי אפילו בדבר שיש בו סימן. וברוב ספרים גרסינן בגמרא אמר רבי אלעזר אפילו צרורין ומונחין על גבי שולחן. וצרורין הוי סימן כדמוכח לעיל דקאמר לעולם צרורין ובבתי כנסיות של עובדי כוכבים. ולקמן נמי תני אם היו צרורין נוטל ומכריז אפילו הכי מייאש והיינו טעמא לפי שהשולחני והחנוני דרין בבית. מימר אמר מכדי הנהו דיירי בהו ואינהו אשכחו אמרי קמייהו ולא אהדרו לי ודאי דעתיהו למיגזליה ולא מצינא לאוקמינהו בדינא. דמשתמיט ואמר אנא לא אשכחנא אינשי דעיילי ונפקי דלמא חד מינייהו אשכח. וחצירו לא קנתה דלא סמכה דעתיה כיון דרבים נכנסין ויוצאין. ואפילו איתיה בחנות לא מהני עומד בצד חצירו אלא היכא דמצי לשומרו ויכול לעכב שלא יטלוהו אחרים. אבל הכא כיון דלא ידע ראיתיה שם ורבים מצויין שם לא קניא ליה חצירו: בין תיבה לחנווני הרי אלו של חנווני. לפני השולחני הרי אלו שלו. בין כסא לשולחני הרי אלו של שולחני. אמר רבי אלעזר אפילו צרורין ומונחין על גבי השולחן הרי אלו שלו. מדקתני לפני השולחן ולא קתני מצא בשולחנות כדקתני ברישא מצא בחנות. שמע מינה האי לפני השולחני דקאמר אפילו לפניו על השולחן:

סימן יאעריכה

הלוקח פירות מחבירו או ששלח לו חבירו פירות ומצא בתוכו מעות. הרי אלו שלו. ואם היו צרורות נוטל ומכריז:

גמ' אמר ר"ל לא שנו אלא בלוקח מן התגר משום דמייאש בעל המעות כשידע שהיו בתוך הפירות לפי שהתגר לוקח מהרבה אנשים ומוכר להרבה אנשים. וכן אם מצאו התגר הרי אלו שלו אם שהה בעל המעות בכדי שיוכל התגר לערב עם פירותיו אבל בלוקח מבעה"ב חייב להחזיר. והוא שדשן בעה"ב בעצמו או עבדיו ושפחותיו הכנענים:

סימן יבעריכה

מתני' אף השמלה היתה בכלל כל אלו ולמה יצתה להקיש אליה ולומר לך מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנין ויש לה תובעין חייב להכריז אף כל דבר שיש לו סימנין ויש לו תובעין חייב להכריז לאפוקי לאחר יאוש דלית ליה תובעין:

גמ' מאי בכלל כל אלו אמר רבא בכלל לכל אבדת אחיך. דלכל ריבויא הוא ולא איצטריכו כל הני פרטי וכולהו אתו לדרשה. שמלה לתובעין. חמור דמהדרי' חמור בסימני אוכף. שור לגיזת זנבו שחייב להתעסק בשבח אבידה לגוז הזנב כשיגיע זמנו לגזוז כדי שיחזור ויגדל. וכ"ש גיזת הצאן. ואע"ג דדרשינן בע"ז דף כו: לכל אבדת אחיך לרבות המומר. תרוייהו שמעי' מינה. דרבויא דלכל קאי אאבידה וקאי אאחיך ופשטיה דקרא קאי אאבידה טפי מאאחיך: ת"ר אשר תאבד ממנו פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה שאין חייב ליטפל בחזרתה. דסלקא דעתך דנרבייה מלכל אבדת אחיך. רבי יהודה אומר ומצאתה פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה. ומסקינן דפרוטה שהוקרה שהוזלה וחזרה והוקרה איכא בינייהו. מ"ד אשר תאבד איכא. ומ"ד ומצאתה בעינן שיעור מציאה משעת אבידה עד שעת מציאה:

סימן יגעריכה

איבעיא להו סימנים דאורייתא או דרבנן. למאי נפקא מינה לאהדורי גט אשה בסימנין. אי אמרת דאורייתא מהדרינן. וא"א דרבנן כי עבוד רבנן תקנתא לממונא לאיסורא לא. ושקיל וטרי גמרא למיפשט הא בעיא ולא איפשיטא. ואע"ג דרבא קאמר אלא סימנים דאורייתא שנאמר עד דרוש אחיך אותו וכו'. הא איהו גופיה קאמר על ההיא דאין מעידין על השומא בחד לישנא דלכ"ע סימנים דרבנן. ואמר נמי אם תמצא לומר סימנין דאורייתא אלא ודאי רבא גופיה מספקא ליה ולפי שלא היה יכול למצוא טעם למה תקנו חכמים להחזיר אבידה בסימנים משום דהוה קשה ליה מההוא דמצא אגודה של שטרות אמר מאחר שאין אנו יכולין למצוא טעם להשבת אבידה בסימנים מסתברא דהוי דאורייתא ואין זה הוכחה דאם ממנו נעלם הטעם שתקנו חכמים להחזיר אבידה בסימנים. הם ידעו טעמו של דבר. ועוד י"ל הא דתנן דמחזירין תכריך ואגודה של שטרות לאו משום סימנא דלא הוי סימנא כולי האי אלא לצורבא מרבנן מהדרינן בטביעות עינא דע"י סימן כל דהו מכירו בטביעות עינא. הלכך לא מהדרינן גט בסימנים אלא בסימן מובהק דחשיב או בעדים או לצורבא מרבנן בטביעות עינא: סימנין וסימנין יניח. סימנים ועדים ינתן לבעל עדים. ואפילו סימן מובהק. דעדים עדיפי טפי כיון שמעידין שממנו נפל ואפילו לא ראו הנפילה אלא שמעידין שהיה שלו מחזקינן ליה בחזקתו. ולא אמרינן שמכרו. סימנים וסימנים ועד אחד ואפילו מעיד העד שראה שנפל ממנו. עד אחד כמאן דליתיה דמי ויניח. ומיהו יראה שצריך אותו שכנגד העד לישבע. ולא גרע ממה שאם היה בידו והיה אחד אומר שלי הוא והיה העד מסייעו ואם ישבע יניח ואם לא ישבע יתנהו לבעל העד. עדי אריגה ועדי נפילה תנתן לעידי נפילה דאימור זבוניה זבנה ומטיא לידיה דהאי ונפלה מיניה. מדת ארכו ומדת רחבו ינתן למדת ארכו. דאיכא למימר האי שיעורי משער כדמכסי בה מרה וקאי. אבל מדת ארכו לא משתער ליה. מדת ארכו ורחבו ומדת גמיו שיודע סכום אמות של אורך ושל הרוחב אבל אין יודע מדת האורך לבד ומדת הרוחב לבד ינתן למדת ארכו ורחבו דהוי סימן מובהק טפי. מדת ארכו ורחבו ומדת משקלותיו ינתן למדת משקלותיו. לפי שאין דרך לידע משקל טלית הלכך הוי סימן מובהק טפי:

סימן ידעריכה

הוא אומר סימני הגט וממני נפל והיא אמרה סימני הגט ובא לידי וממני נפל ינתן לה לפי שהוא מכיר בסימנים קודם שבא לידה. כתב רב אלפס ז"ל דדוקא בנקב יש בו בצד אות פלוני. ונ"ל דלא בעינן הכא סימן מובהק. דודאי להחזירו לבעל לגרש בו הוא דבעינן סימן מובהק שלא יגרשנה בגט שנכתב לשם אשה אחרת. אבל להחזירו לאשה כשהיא אומרת שהבעל נתנו לה וממנה נפל לא בעינן סימן מובהק. דליכא כאן חשש שמא נכתב לשם אשה אחרת כיון שבא לידה קודם נפילה. אלא דלא ידעינן הי מינייהו קושטא קאמר. וכיון דעדיפי סימנין דידה מסימן דידיה יהבינן לדידה. ואי משום דמנסבא בגט זה ואיכא איסורא דאורייתא אפילו בלא גט נמי האשה שאומרת לבעלה גרשתני נאמנת. חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה. ולא אמרינן הכא כיון דאיכא גיטא מעיזה כיון דסימנים מסייעי לה. הלכך אפילו בסימן שאין מובהק מהדרינן לה. ומה שכתוב בספרים אילימא דאריך וגוץ הא אמרת אין מעידין דאמרה נקב יש בו בצד אות פלוני לאו דוקא נקב יש בו בצד אות פלוני דה"ה נמי כך וכך אצבעות אורך הגט או כך וכך רחבו הוי סימן דהא אמרת שמדת אורך החוט הוי סימן. וה"ה כי אמרה בצמצום אורך מדת הגט או רחבו. והאי דקאמר דאריך וגוץ לא הוי סימן היינו בשלא צמצמה מדת רחבו או ארכו אלא אמרה הגט הוא ארוך או קצר. דומיא דההוא דקאמר אין מעידין דהיינו גופו ארוך וגוץ שלא צמצמו מדת ארכו. וכן חפיסה אי לאו משום דידעה כל דאית ליה מנח בחפיסה היו נותנין אותו לה והיתה מתגרשת אע"ג דלא הוי סימן מובהק דדרך להניח חפצים בכלים. והאי דקאמר ינתן לו. לא שיוכל לגרש בו אלא לאפוקי שלא ינתן לה: הוא אומר סימני החוט והיא אומרת סימני החוט ינתן לה. ודוקא במדת ארכו. אבל בחוורא וסומקא לא. הוא אומר בחפיסה והיא אומרת בחפיסה ינתן לו. מידע ידעה כל דאית ליה בחפיסה מנח ליה:

מתני' עד מתי חייב להכריז עד כדי שידעו בו שכיני אבידה. ומפרש בגמרא שכיני מקום שנמצאת בו אבידה דברי ר"מ. רבי יהודה אומר שלשה רגלים ואחר רגל האחרון שבעה ימים. כדי שילך לביתו שלשה ויחזור שלשה ויכריז יום אחד:

גמ' ת"ר בראשונה כל מי שהיה מוצא אבידה היה מכריז עליה שלשה רגלים ואחר רגל האחרון שבעה ימים. כדי שילך לביתו שלשה ויחזור שלשה ויכריז יום אחד. ומשחרב בית המקדש שיבנה ב"ב התקינו שיהו מכריזין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. משרבו האנסין דאמרי אבידתא למלכתא התקינו שיהו מודיעין לשכיניו ומיודעיו ודיו:

מתני' אמר את האבידה ולא אמר סימניה הרי זה לא יתן לו. והרמאי אע"ג שאמר סימניה לא יתן לו שנאמר עד דרוש אחיך עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא ואם לאו:

גמ' איתמר רב יהודה אמר אבידתא מכריז. דחיישינן לרמאי ששמע את חבירו מתאונן שאבד גלימא והוא היה מכיר סימנו ואם יכריז גלימא יאמר שלי הוא ואלו סימניה. אבל כשמכריז אבידה לא יזכור על הגלימא שאבד אותו פלוני. ר"נ אמר גלימא מכריז לרמאי לא חיישינן דא"כ אין לדבר סוף. ומאי אמר האבידה ולא אמר סימניה דקתני במתניתין. דלא אמר סימן מובהק שראוי להחזיר על ידו אבידה אלא סימן חוורא וסומקא. והלכתא כרב נחמן בדיני. תנו רבנן בראשונה כל מי שאבדה לו אבידה היה נותן סימנין ונוטלה. משרבו הרמאים התקינו שיהיו אומרים לו הבא עדים שאין רמאי אתה וטול אבל בסימן מובהק יראה שמחזירין לכל אדם. ולא איירי אלא בסימנים שהיו מחזירין בהן בראשונה:

סימן טועריכה

אבוה דרב פפא אירכס ליה חמרא ואשכחוהו. אתא לקמיה דרבה בר רב הונא א"ל זיל אייתי ראיה דלאו רמאי את. אזיל אייתי סהדי אמר להו ידעיתו ביה דרמאי הוא אמרו ליה אין אמר להו אנא רמאה אנא אמרו ליה אנן לאו רמאי את קאמרינן אמר רבה בר אבוה מסתברא דלא מייתי איניש חובתא לנפשיה והני ודאי מיטעא קא טעו. ולא אמרינן בכי האי גוונא כיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד:

סימן טזעריכה

מתני' כל דבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל. וכל דבר שאין עושה ואוכל ימכר שנאמר והשבותו לו ראה היאך תשיבנה לו. מה יהא בדמים ר"ט אומר ישתמש בהן לפיכך אם אבדו חייב באחריותן. ר"ע אומר לא ישתמש בהן לפיכך אם אבדו אין חייב באחריותן:

גמ' יעשה ויאכל לעולם. אמר רב יהודה אמר שמואל י"ב חדש. תניא נמי הכי כל דבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל. כגון פרה וחמור מטפל בהן י"ב חדש. מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן. פירש רש"י ומוכרן ומניח הדמים אצלו ומשמע לפירושו שצריך למוכרן בב"ד דאל"כ מה לו להזכיר שומא הוה ליה למימר מוכרן ומניח הדמים. ולישנא דשם דמיהן לא משמע כפירושו. ופירשו התוספות שם דמיהן ומניחן הפרה והחמור ואף לעצמו יכול לשומן ולא דמי לגבאי צדקה דאמרינן לקמן בפ' המפקיד דף לח. דאין פורטין לעצמן דכיון דמשיב אבידה הוא לא חשדינן ליה. תדע דלא בעינן שישומם בב"ד כדלקמן גבי פקדון שצריך למכרו בב"ד. וכן לקמן דף כט: גבי תפלין דאמר שמואל שם דמיהן ומניחן לאלתר. היינו מניחן בראשו דאין לפרש מניח הדמים אצלו דהא שמואל פוסק כר"ט בדמי אבידה. ומיהו איכא למימר דדמי תפלין כמעות דמי הואיל ולא טרח בהו. ומסתברא כפירוש התוספות דלא תיהוי הך ברייתא דלא כהלכתא: עגלין וסייחין מטפל בהן ג' חדשים ומכאן ואילך שם דמיהן ומניחן. אווזים ותרנגולים מטפל בהן ל' יום מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן. אמר ר"נ ותרנגולת כבהמה גסה דמיא: תניא נמי הכי תרנגולת ובהמה גסה מטפל בהם י"ב חדש מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן. עגלין וסייחין מטפל בהן ל' יום מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן. אווזין ותרנגולין וכל דבר שטפולו מרובה משכרו מטפל בהן ג' ימים מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן. רב אלפס ז"ל גורס בעגלים וסייחין ואווזין ותרנגולין מוכרן בב"ד ולא ידענא טעמא מאי. קשיא עגלים וסייחין אעגלים וסייחין ואווזין ותרנגולין אאווזין ותרנגולין. עגלים וסייחין אעגלים וסייחין לא קשיא הא דרעיא והא דפטימא. אווזין ותרנגולין אאווזין ותרנגולין לא קשיא הא ברברבי הא בזוטרי:

סימן יזעריכה

איתמר שומר אבידה רבה אמר כשומר חנם דמי דמאי הנאה מטיא ליה. ורב יוסף אמר כשומר שכר בההיא הנאה דלא קבעי למיתב ריפתא לעניא בעוד שהוא מתעסק לצורך האבידה להאכילה ולהשקותה או לשוטחה לצורכה. רבינו חננאל והלכות גדולות פסקו כרב יוסף מההיא דנדרים דף לג: דאמרינן דכולי עלמא אית להו פרוטה דרב יוסף גבי מודר הנאה מחבירו מחזיר לו אבידתו. ואפילו מאן דשרי התם בשנכסי בעל אבידה אסורין על המחזיר לא שרי אלא משום דפרוטה דרב יוסף לא שכיחא. אבל מודה הוא דפטור מלמיתב ריפתא לעניא. וא"כ הוה שומר שכר. ואין נראה ראיה לר"י. דרבה דשמעתין לא פליג עליה דרב יוסף בהאי. דכולי עלמא מודו דהעוסק במצוה פטור מן המצוה אלא דסבירא ליה דאין נחשב שומר שכר בכך. אלא נראה דהלכה בכל מקום כרבה לגבי רב יוסף בר משדה ענין ומחצה כדאיתא בפ' מי שמת דף קמג: וביש נוחלין קיד: אע"ג דיש מפרשים דהאי פיסקא ליתא אלא בבבא בתרא דהני תלת מילי בבבא בתרא איתנהו אבל בשאר מסכתות איכא טובא דהלכה כרב יוסף. מכל מקום נראה דבכולי גמרא קאמר. מדקאמר בגיטין פרק מי שאחזו דף עד: גבי הא לא דלה ורבה אמר הא לא איצטריכא דבעי לאוקמי פלוגתייהו דרבה ורב יוסף בפלוגתייהו דרבנן ורבן שמעון בן גמליאל ופריך והא קיימא לן דהלכה כרבה ובהא קיימא לן אין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. ומהיכא קיימא לן דהלכה כרבה אם לא מאותו פסק דפרק מי שמת. ואין לומר דבההיא מילתא היו מקובלין דהלכה כרבה. דא"כ הוה ליה למימר והא קיימא לן בהא הלכה כרבה כדקאמר ובהא אין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. ואף על גב דנחלק עליו אביי בההיא דמחצה. לאו לגבי כל האמוראין בא לפסוק דבשום מקום אין הלכה כרב יוסף בר מהני תלת. אלא שלא תחשוב קושיא דאביי עיקר איצטריך למיפסק כרב יוסף. או שמא בשום מקום אין הלכתא כרב יוסף בר מהני תלת. והא דלא חשיב הך דריש מעילה דפליגי בקדשי קדשים ששחטן בדרום אם יש בהן מעילה ואיתותב רבה. משום דמלתא דפשיטא היא כיון דאיתותב רבה דהלכה כרב יוסף. ועוד דלא נפקא מינה אלא למשיחא. ועוד משום דפליגי אליבא דרבי שמעון וקיימא לן כרבי יהודה. והלכה כרב יוסף בזוזי ב"ב דף לב: לא שייך למיחשב כיון דבכי האי גוונא הלכה כרבה. ועוד יש ראיות לכאן ולכאן ואכתבם לקמן כל אחת במקומה בעזרת השם: אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי טרפון והוי ש"ש לפי מאי דפרישית דהלכה כרבה ואף ע"ג דלא אישתמיש בהו כיון דמצי לאשתמושי בהו: ביד רחבה הוו זוזי דיתמי אתא לקמיה דרב יוסף אמר ליה מהו לאשתמושי בהו. אמר ליה הכי אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ט. ולא דמי להא דתנן בפרק המפקיד דף מג. המפקיד מעות אצל בעל הבית בין צרורין בין מותרין לא ישתמש בהן. דסלקא דעתך לדמותו לדמי אבידה בשביל שהיה עושה טובה עם היתומים שהיו סמוכים אצלו וגם שלא יהיה אחריות המעות על היתומים. א"ל אביי והא איתמר עלה אמר רבי חלבו א"ר הונא לא שנו אלא בדמי אבידה הואיל וטרח בהו. אבל במעות אבידה דלא טרח בהו לא. והני כמעות אבידה דמו. אמר ליה זיל לא שבקו לי דאישרי לך:

סימן יחעריכה

מתני' מצא ספרים קורא בהן אחת לשלשים יום. ואם אינו יודע לקרות גוללן. אבל לא ילמד בהן בתחלה ולא ילמד אחר עמו. מצא כסות מנערה אחת לשלשים יום ושוטחה לצורכה אבל לא לכבודו. כלי כסף וכלי נחשת משתמש בהן לצורכן אבל לא לשחקן. כלי זהב וכלי זכוכית לא יגע בהן עד שיבא אליהו. מצא שק או קופה אם אין דרכו ליטול הרי זה לא יטול:

גמ' אמר שמואל המוצא תפילין שם דמיהן ומניחן לאלתר. ואין צריך לטפל בהן ולשומרן שלא ירקיבו כמו בספרים ובשאר אבדות. דתפילין שכיחי בכל עידן בבית האומן. אבל שאר אבדות אדם חפץ בשלו יותר:

סימן יטעריכה

תנו רבנן השואל ס"ת הרי זה לא ישאילנה לאחר. וכן שאר דברים דאמר ריש לקיש כאן שנה רבי אין השואל רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכיר. אלא ס"ת איצטריכא ליה סלקא דעתך אמינא ניחא ליה לאיניש דליעבד מצוה בממוניה קמ"ל: ופותחו וקורא בו ובלבד שלא ילמד בו בתחלה וכן המפקיד ספר תורה אצל חבירו גוללו כל י"ב חדש ופותחו וקורא בו ובלבד שלא ילמד בו. פירוש כשהוא גוללו פותחו וקורא בו. ואם בשבילו פותחו אסור. ולא יקרא אחר עמו ורמינהו ולא יקרא פרשה וישנה ולא יקרא פרשה ויתרגם ולא יפתח בו יותר משלשה דפין ולא יהו שלשה קורין בכרך אחד. הא שנים קורין התם בשני ענינים והכא בענין אחד:

סימן כעריכה

מצא כסות מנערה אחת לשלשים יום. ה"מ בדעמרא אבל בדכיתנא לא דניעור קשה לה. ודעמרא נמי לא אמרן אלא בחד גברא ובידא. אבל בתרי גברי או בחוטרא לא. ורש"י פירש להפך דבעמרא קשה הניעור לפי שהיא נמתחת ונקרעת: שוטחה לצרכה אבל לא לכבודו. איבעיא להו לצרכה ולצורכו מאי ואע"ג דבס"ת כשהוא גוללו קורא בו וכן כלי כסף וכלי נחשת משתמש בהן לצורכן. הכא איכא למיחש אחר שיספיק לה השיטוח לצורכה ישטחנה לצורכו ובקל תתקלקל. ת"ש לא ישטחנה לא על גבי מטה ולא על גבי מגוד לצורכו אבל שוטחה על גבי מטה ועל גבי מגוד לצורכה. נזדמנו לו אורחים לא ישטחנה לא על גבי מטה ולא על גבי מגוד בין לצורכו בין לצורכה. התם מיקלא קלי לה. אי משום עינא בישא אי משום גנבי. וכיון דלא איפשיטא אזלינן לחומרא: ת"ר מצא כלי עץ משתמש בהן כדי שלא ירקבו. כלי נחשת משתמש בהן בחמין ולא באור מפני שמשחיקן. כלי כסף משתמש בהן בצונן אבל לא בחמין מפני שמשחירן מגרפות וקרדומות משתמש בהן ברך אבל לא בקשה מפני שמפחיתן. כלי זהב וכלי זכוכית לא יגע בהן עד שיבא אליהו. וכדרך שאמרו באבידה כך אמרו בפקדון. פקדון מאי עבידתיה גביה. אמר רבי חמא א"ר ששת בפקדון שהלכו בעליו למדינת הים. וכן הא דאמרינן המפקיד ספר תורה אצל חבירו גוללו כל י"ב חדש וקורא בו מיירי כשהלכו בעליו למדינת הים. דאי ישנן בעיר אין הנפקד חייב ליטפל בו מאחר שהמפקיד יכול לשמור חפציו שלא יתקלקלו:

סימן כאעריכה

מצא שק או קופה אם אין דרכו ליטול הרי זה לא יטול. מנא ה"מ דת"ר והתעלמת פעמים שאתה מתעלם. כיצד היה כהן והיא בבית הקברות וזקן ואינה לפי כבודו ושהיתה שלו מרובה משל חבירו לכך נאמר והתעלמת. ולכהן והיא בבית הקברות לא איצטריך קרא דפשיטא דאין עשה דוחה את לא תעשה ועשה. ולשלו מרובה משל חבירו נמי לא איצטריכא קרא דנפקא לן מדרב יהודה אמר רב אפס כי לא יהיה בך אביון שלך. קודם לשל כל אדם. ולא איצטריך קרא אלא לזקן ואינה לפי כבודו. אמר רבה הכישה נתחייב בה משום דאנקטה ניגרי ברייתא. אביי הוי יתיב קמיה דרבה חזא הנהו עיזי. שקל קלא פתק בהו. אמר ליה איחייבת בהו קום אהדרינהו. איבעיא להו דרכו להחזיר בשדה ואין דרכו להחזיר בעיר מאי מי אמרינן השבה מעליא בעינן וכיון דאין דרכו להחזיר בעיר לא מיחייב. או דלמא בשדה מיהא מיחייב וכיון דאיחייב איחייב תיקו. וראיתי גדולים שפסקו כיון דלא איפשיטא אזלינן לחומרא ומיחייב להחזיר בשדה וכיון דאיחייב איחייב אף בעיר. ויראה לי כיון שפטרה תורה את הזקן שאין לו לזלזל בכבודו איסור הוא לגבי דידיה שמזלזל לכבוד תורה במקום שאין חייב. ומשום ספק ממון חבירו אם הוא מחויב בו לא יזלזל בספק איסור. והחכם שבא לעשות לפנים משורת הדין יוותר מממונו ויעשה כמו שעשה רבי ישמעאל ב"ר יוסי. אבל אין לו רשות לזלזל בכבודו. ורב אלפס ז"ל כתב דרכו להחזיר בשדה ואין דרכו להחזיר בעיר בעיא היא ולא איפשיטא ולא יחזיר בעיר. ונראה דבספרו היה כתוב מי אמרינן בשדה מיהא דרכו לאהדורי או דלמא השבה מעלייתא בעינן וכיון דלא מיחייב בעיר לא מיחייב אפילו בשדה. ופסק לחומרא דבשדה מיחייב לחומרא ואינו מזלזל שם בכבודו. ולא דמי להכישה נתחייב בה דלא אנקטה נגרא ברייתא. דאדרבה הוליכה למקום המשתמר יותר מבשדה. אמר רבה כל שבשלו מחזיר בשל חבירו נמי מחזיר. כל שבשלו פורק וטוען בשל חבירו נמי פורק וטוען. רבי ישמעאל ב"ר יוסי הוה קאזיל באורחא פגע ביה ההוא גברא דהוה דרי פותכא דאופיא. אותבינהו וקמתפח א"ל דלי לי. א"ל כמה שויא אמר ליה פלגא דזוזא. שקיל פלגא דזוזא יהיב לי' ואפקריה. הדר זכי ביה. א"ל דלי לי יהב לי' פלגא דזוזא אחרינא. חזא דהוי קא בעי למהדר ולמזכי בה אמר לכולי עלמא מיפקר ולדידך לא מיפקר. ואף ע"ג דלאו הפקר הוי כי האי גוונא עד שיפקיר לעניים ולעשירים כב"ה פיאה פ"ו מ"א רבי ישמעאל ברבי יוסי לכולי עלמא אפקריה ובמילתא דעלמא הוא דאוקמיה והא רבי ישמעאל ברבי יוסי זקן ואין לפי כבודו הוה. לפנים משורת הדין הוא דעבד. דתני רב יוסף והודעת להם זה בית חייהם וכו'. אמר רבי יוחנן מפני מה חרבה ירושלים מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין:

סימן כבעריכה

מתני' איזוהי אבידה פירוש כלל אבידה שיכיר אדם מה היא אבידה שמחויב אדם ליטפל בה. מצא חמור או פרה רועין בדרך אין זו אבידה ואפילו במה ימים ראה אותן שם אבל אם ראה אותן בלילה חייב להחזיר. ואם ראה בבקר בהשכמה או סמוך לחשיכה ג' ימים זה אחר זה הרי זה אבידה. ודוקא רועה בדרך דאיכא תרתי לטיבותא. אבל רצה בדרך זימנין הוי אבידה כגון דאפה לגבי דברא. רועה בין הכרמים אם כרם ישראל הוי חייב לסלקה משום אבידת בעל הכרם. וכיון דחייב לסלקה משום דאנקטה ניגרי ברייתא חייב להחזירה. ואם כרם דכותי הוא אי באתרא דקטלי הבהמה בלא התראה חייב להצילה ולהחזירה לבעלים. ואי באתרא דלא קטלי עד דאתרו ביה אין חייב ליטפל בה דאי לא אתרו לא קטלי לה. ואי אתרו ולא אזדהרו בה אבידה מדעת היא. חמור וכליו הפוכין פרה ורצה בין הכרמים הרי זו אבידה:

סימן כגעריכה

החזירה וברחה החזירה וברחה אפילו ד' וה' פעמים חייב שנאמר השב תשיבם לאחיך. היה בטל מן הסלע לא יאמר תן לי סלע אלא נותן לו שכרו כפועל אם יש שם בית דין מתנה בפני ב"ד ואם אין שם ב"ד בפני מי יתנה שלו קודם:

גמ' תניא מצא טלית באיסרטיא קורדום באיסרטיא פרה ורצה בין הכרמים הרי זו אבידה. טלית בצד גדר קורדום בצד גדר פרה ורועה בעשבים אין זו אבידה. שלשה ימים זה אחר זה הרי זו אבידה ראה מים ששוטפין ובאין הרי זו אבידה. אמר רבה לכל אבידת אחיך לרבות אבידת קרקע. החזירה וברחה וכו'. אמר ליה ההוא מרבנן לרבה אימא השב חדא זימנא תשיבם תרי זימני. אמר ליה השב אפילו מאה פעמים משמע. תשיבם. אין לי אלא לביתו. לגינתו ולחרבתו מנין. ת"ל תשיבם מ"מ. ואשמעינן דאי אהדרה לדוכתא דמינטרא לא צריך דעת בעלים. דכל מילי צריך דעת בעלים חוץ מהשבת אבידה שהתורה ריבתה בהם השבות הרבה. עזוב תעזוב. אין לי אלא בעליו עמו. אין בעליו עמו מנין. ת"ל עזוב תעזוב עמו מ"מ. הקם תקים עמו. אין לי אלא בעליו עמו. אין בעליו עמו מנין. ת"ל הקם תקים עמו מ"מ:

סימן כדעריכה

נותן לו שכרו כפועל. תנא כפועל בטל. והא לא בטל הוא. דסלקא דעתיה שאומדים כמה אדם רוצה לפחות משכרו ולהניח מלאכתו שהוא עושה ולישב בטל הלכך פריך ליה והא לאו בטל הוא שהרי הוא טורח להשיב אבידה. אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מיניה. פירש רש"י כמה אדם רוצה לפחות משכרו ליבטל ממלאכה כבידה זו שהוא עושה לעשות מלאכה כזו. הכל לפי כובד העבודה ורבוי השכר. יש מלאכה שטורחה קל ושכרה רב ויש חילוף. כגון מלאכה שנוטל עליה ד' זוז. ולהניחה ולישב בטל היה נוטל זוז ולטרוח בהשבה היה נוטל שתי זוזים. נותן לו שני זוזים ומטי ליה זוז בשכר השבת אבידה. ואף על גב דאסור ליטול שכר על השבת אבידה. דאפילו לרבנן דאמרי טעינה בשכר היינו מיתורא דפריקה אבל באבידה מודו דאסור ליטול שכר. וכן מוכח מתניתין דדוקא כשהעושה מלאכה ומתבטל ממלאכה נותן שכרו כפועל בטל אבל אם לא היה עסוק במלאכה אסור ליטול שכר. מ"מ השתא שהוא עסוק במלאכתו ופטרתו תורה מהשבה יכול ליטול שכר. ואגב שצריכין לשום בכמה יניח מלאכתו וישב בטל שמין נמי בכמה יניח מלאכה ויתעסק בהשבתה:

סימן כהעריכה

איסור ורב ספרא עביד עיסקא בהדי הדדי. אזל רב ספרא פלג בלא דעתיה דאיסור. אתא לקמיה דר' אבא. א"ל זיל אייתי תלתא דפלגת קמייהו א"נ תרי מגו תלתא א"נ תרי סהדי דפלגת באפי תלתא. א"ל מנא לך הא. א"ל דתנן אם יש שם ב"ד מתנה בפני ב"ד. א"ל מי דמי התם אפוקי ממונא ממר ומיתב למר הכא דידי שקלי וגילוי מלתא בעלמא הוא ובתרי סגי. תדע דתנן אלמנה מוכרת שלא בב"ד אלמא כיון דנפשה שקלה אין צריכה ב"ד. א"ל אביי ולאו מי איתמר עלה אמר רב יוסף בר מניומי אמר ר"נ אין צריכה ב"ד מומחין אבל צריכה ב"ד הדיוטות:

סימן כועריכה

מתני' מצאה ברפת אינו חייב בה. מפרש בגמרא אפילו ברפת שאינה משתמרת כגון שהיא פתוחה רק שאינה מתעה הבהמה לצאת ולברוח. ברשות הרבים חייב בה כגון שניכר בה שהיא הולכת תועה דהא אמרינן לעיל דדוקא רצה בדרך ואפה לגבי דברא חייב להחזיר הא לאו הכי לא. והראב"ד ז"ל פירש דהכא מיירי בסרטיא שבוקעין בה אנשים הרבה ומאימתן היא בורחת. או שמא יקחוה אנשים שאין מהוגנים. אבל לעיל מיירי בשביל של רבים שאין הרבים בוקעין בו. בגמרא מפרש הא דאמרינן ברפת אין חייב בה דוקא בעומדת בתוך התחום. וברשות הרבים אפילו בתוך התחום חייב בה:

סימן כזעריכה

היתה בבית הקברות הרי זה לא יטמא לה. אם אמר לו אביו היטמא או שאמר לו אל תחזיר הרי זה לא ישמע לו:

סימן כחעריכה

פרק וטען אפילו ד' וה' פעמים חייב שנאמר עזב תעזוב. הלך וישב לו ואמר לו הואיל ועליך מצוה אם רצית לפרוק פרוק פטור שנאמר עמו. היה זקן או חולה חייב. מצוה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון. רבי שמעון אומר אף לטעון. רבי יוסי הגלילי אומר אם היה עליו יותר ממשאו אין זקוק לו שנאמר תחת משאו משוי שיכול לעמוד בו:

גמ' ת"ר יכול אמר לו אביו היטמא או שאמר לו אל תחזיר יכול ישמע לו. ת"ל איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ה' אלהיכם כולכם חייבין בכבודי: מצוה מן התורה לפרוק וכו'. מפרש לה מצוה מן התורה לפרוק בחנם ולא לטעון בחנם. תנינא להא דת"ר פריקה בחנם טעינה בשכר. רבי שמעון אומר זה וזה בחנם. וקיימא לן כרבנן. וטעינה אפילו הוא פנוי ובטל מכל מלאכה יכול הוא לומר איני רוצה לטעון בחנם עמך אם לא תתן לי שכר. ואם הוצרך לפסוק בשכר מרובה יותר מן השכר הראוי לו ליתן על טורח כזה לא יתן לו אלא כפי הראוי. מידי דהוה אטול דינר והעבירני דאין לו אלא שכרו. אבל פריקה והשבת אבידה בחנם ואם הוא פנוי אין רשאי ליטול שכר. אבל אם הוא עסוק במלאכה והניח מלאכתו שמין כמה אדם רוצה לפחות משכרו ויניח מלאכתו ולטרוח בהשבת אבידה זו ובפריקה ונותנין לו עד כדי דמי אבידה. והיינו אם עושה מעצמו אבל אין מחויב להניח מלאכתו להשיב אבידה ולפרוק ולפחות משכרו אבל אם יש שם ב"ד או הבעלים והם אומרים לו הנח מלאכתך והשב או פרוק ויתנו לך כל שכרך חייב ליתן לו כל שכרו אף אם פסק לו יותר מן הראוי. מידי דהוה טול דינר בשכרך והעבירני דנותן לו שכרו משלם. דאמרינן בפרק הגוזל בתרא דף קטז. מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר רמי בר חמא הכא בצייד השולה דגים מן הים דא"ל אפסדתני כוורי בזוזא. וכיון שיש לו קצת הפסד יטול כל מה שפסק לו. ואם הבעלים שם ולא התנה עמהן והניח מלאכתו מעצמו והשיב אבידה לא יטול אלא כפועל בטל לגמרי. ואם היה בטל מסלע ולישב בטל היה נוטל דינר ולטרוח בהשבתה היה נוטל שני דינרים לא יטול אלא דינר. דחכמים תקנו ליטול שכר על השבת אבידה כדי שיניח אדם מלאכתו וישיב אבידה. אבל אם הבעלים עומדים שם לא הוצרכו לתקן כיון שיכול להתנות. ואם לא התנה הפסיד ולא יטול שכר על השבתה. אבל כפועל בטל לגמרי יטול. דאנן סהדי דניחא להו לבעלים בהכי. ודבר זה אנו למידין מההוא דתנן בפרק הגוזל בתרא דף קטו: שטף נהר חמורו וחמור חבירו והניח שלו והציל של חבירו אין לו אלא שכרו. ולא אמרינן שיטול כל מה שהפסיד בהשבתו כי היכי דאמרינן הכא היה בטל מסלע שאין מפסיד כלום בהשבתה. אלא נוטל כמו ששמין שאדם היה נוטל על מלאכה קלה כזו. אלא היינו טעמא כיון שבפני בעלים הוא היה לו להתנות ומדלא התנה הפסיד ולא יטול אלא שכר טורחו. ומינה שמעינן דאם אין הבעלים שם צריך ליתן לו דמי חמורו:

סימן כטעריכה

אמר רבא מדברי שניהם נלמד צער בעלי חיים דאורייתא וכו'. ואע"ג דדחי גמרא קיימא לן דהכי הלכתא והכי אמר רב יהודה בשילהי מפנין במסכת שבת דף קכח: בהמה שנפלה לאמת המים מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה בשבת משום דבטול כלי מהיכנו דרבנן וצער בעלי חיים דאורייתא ואתי דאורייתא ודחי דרבנן. ומכאן התיר רבינו מאיר ז"ל כשיש רוב חלב לבהמה ומצטערת בכך שמותר לומר לנכרי בשבת לחלוב לבהמה ויטול החלב לעצמו. דצער בעלי חיים דחי אמירה לנכרי.

סימן לעריכה

ואם הלך וישב לו ואמר לו הואיל ועליך מצוה לפרוק פרוק פטור מטעם פריקה וחייב משום צער בעלי חיים. ונפקא מינה שאם נותן לו שכר יכול לקבלו. ובבהמת עובד כוכבים חייב בטעינה משום איבה. ובפריקה אפילו אם אין העובד כוכבים אצל בהמתו משום צער בעלי חיים. וכן רבצן ועומד חייב בשכר. ת"ר אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו. שניהם אוהבים ושניהם שונאים מצוה לפרוק משום צער בע"ח: ת"ר כי תראה יכול מרחוק ת"ל כי תפגע. יכול פגיעה ממש ת"ל כי תראה הא כיצד ראיה שיש בה פגיעה. ושיערו חכמים אחד משבעה ומחצה במיל וזהו ריס. ומדדה עמו עד פרסה. אמר רבה בר רב הונא ונוטל שכר:

מתני' אבידתו ואבידת אביו שלו קודמת. אבידתו ואבידת רבו שלו קודמת. אבידת אביו ואבידת רבו אבידת רבו קודמת. שאביו הביאו לחיי העולם הזה ורבו מביאו לחיי עולם הבא. ואם היה אביו שקול כנגד רבו אבידת אביו קודמת. אביו ורבו נושאים משוי מניח של רבו ואח"כ של אביו. אביו ורבו בבית השבי פודה את רבו ואח"כ פודה את אביו ואם היה אביו ת"ח פודה את אביו ואח"כ פודה את רבו. כך היא גירסת רב אלפס ז"ל. ונראה דלענין פדיון נפשות לא בעינן שקולין כמו לענין השבה:

גמ' מנא הני מילי. אמר רב יהודה א"ר אמר קרא אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם לכל אדם אמר רב יהודה א"ר כל המקיים בעצמו כך סופו בא לידי כך. כלומר המדקדק בדבר זה שלא יוותר משלו בשביל חבירו סופו בא לידי עניות. כי פורק ממנו עול גמילות חסד וצדקה: ת"ר רבו שאמרו שלמדו חכמה ולא שלמדו מקרא ומשנה דברי ר"מ. רבי יהודה אומר כל שרוב חכמתו הימנו הן מקרא הן משנה הן גמרא. רבי יוסי אומר אפילו לא האיר עיניו אלא במשנה אחת זהו רבו. איתמר א"ר יצחק ב"ר יהודה אמר רבי יוחנן הלכה כרבי יהודה. אמר רב אחא בר הונא אמר רב ששת הלכה כרבי יוסי. ומי אמר רבי יוחנן הכי והא אמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן רבו שלמדו חכמה. מאי חכמה רוב חכמתו. והלכתא כרבי יוחנן דעולא נמי ס"ל כוותיה. דאמר עולא תלמידי חכמים שבבבל עומדין זה מפני זה פירוש כמלא עיניו כדין תלמיד לרב. ומקרעין זה על זה פירוש קרע שאין מתאחה. ולענין אבידה במקום אביהן עד שיהא רבו מובהק. ת"ר העוסק במקרא מדה ואינה מדה. במשנה מדה שנוטלין עליה שכר. גמרא אין לך מדה גדולה מזו ואמר במדרש לא שידלג אדם ממקרא למדרש וממדרש לגמרא אלא שילמוד מקרא ואחר כך משנה ואחר כך גמרא: