בבא מציעא כח ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אתיא לאחלופי בראשון הא קא אתי רגל שלישי ת"ר בראשונה כל מי שמצא אבידה היה מכריז עליה שלשה רגלים ואחר רגל אחרון שבעת ימים כדי שילך שלשה ויחזור שלשה ויכריז יום אחד אמשחרב בית המקדש שיבנה במהרה בימינו התקינו שיהו מכריזים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ומשרבו האנסים התקינו שיהו מודיעין לשכיניו ולמיודעיו ודיו מאי משרבו האנסין בדאמרי אבידתא למלכא רבי אמי אשכח אודייא דדינרי חזייה ההוא ברנש דקא מירתת א"ל זיל שקול לנפשך דלאו פרסאי אנן דאמרי אבידתא למלכא ת"ר גאבן טוען היתה בירושלים כל מי שאבדה לו אבידה נפנה לשם וכל מי שמוצא אבידה נפנה לשם זה עומד ומכריז וזה עומד ונותן סימנין ונוטלה וזו היא ששנינו צאו וראו אם נמחת אבן הטוען:
מתני' דאמר את האבידה ולא אמר סימניה לא יתן לו הוהרמאי אע"פ שאמר סימניה לא יתן לו שנאמר (דברים כב, ב) עד דרוש אחיך אותו עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא אם אינו רמאי:
גמ' אתמר רב יהודה אמר אבידתא מכריז ור"נ אמר גלימא מכריז רב יהודה אמר אבידתא מכריז דאי אמרת גלימא מכריז חיישינן לרמאי ר"נ אמר גלימא מכריז לרמאי לא חיישינן דא"כ אין לדבר סוף תנן אמר את האבידה ולא אמר את סימניה ה"ז לא יתן לו אי אמרת בשלמא אבידתא מכריז הא קמ"ל אע"ג דאמר גלימא כי לא אמר סימנין לא מהדרינן ליה אלא אי אמרת גלימא מכריז אמר איהו גלימא ואמר איהו גלימא צריכא למימר כי לא אמר סימנין לא מהדרינן ליה אמר רב ספרא לעולם גלימא מכריז אמר איהו גלימא ואמר איהו סימנין ומאי לא אמר את סימניה ולא אמר סימנין מובהקין דידה:
והרמאי אע"פ שאמר את סימניה ה"ז לא יתן לו:
ת"ר בראשונה כל מי שאבדה לו אבידה היה נותן סימנין ונוטלה משרבו הרמאין זהתקינו שיהו אומרים לו צא והבא עדים דלאו רמאי את וטול כי הא דאבוה דרב פפא אירכס ליה חמרא ואשכחוה אתא לקמיה דרבה בר רב הונא אמר ליה זיל אייתי סהדי דלאו רמאי את וטול אזל אייתי סהדי אמר להו ידעיתון ביה דרמאי הוא אמרו ליה אין אמר להו אנא רמאה אנא אמרו ליה אנן לאו רמאי את קאמרינן אמר רבה בר רב הונא חמסתברא לא מייתי איניש חובתא לנפשיה:
מתני' טכל דבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל ודבר שאין עושה ואוכל ימכר שנאמר (דברים כב, ב) והשבותו לו ראה היאך תשיבנו לו מה יהא בדמים ר"ט אומר יישתמש בהן לפיכך אם אבדו כחייב באחריותן ר"ע אומר לא ישתמש בהן לפיכך אם אבדו אין חייב באחריותן:
גמ' ולעולם אמר רב נחמן אמר שמואל עד י"ב חדש תניא נמי הכי לכל דבר שעושה ואוכל כגון פרה וחמור מטפל בהן עד י"ב חדש מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן מעגלים וסייחין מטפל בהן שלשה חדשים מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן אווזין ותרנגולין מטפל בהם שלשים יום מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן אמר רב נחמן בר יצחק תרנגולת כבהמה גסה תניא נמי הכי נתרנגולת ובהמה גסה מטפל בהן שנים עשר חודש מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן עגלים וסייחין מטפל בהן ל' יום מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן סאווזין ותרנגולין וכל דבר שטיפולו מרובה משכרו מטפל בהן שלשה ימים מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן קשיא עגלים וסייחין אעגלים וסייחין אווזין ותרנגולין אאווזין ותרנגולין עגלים וסייחין אעגלים וסייחין לא קשיא עהא דרעיא והא דפטומא אווזין ותרנגולין אאווזין ותרנגולין נמי לא קשיא פהא ברברבי הא בזוטרי:
ושאינו עושה ואוכל:
תנו רבנן והשבותו לו ראה היאך תשיבנו לו שלא יאכיל עגל לעגלים וסיח לסייחין אווזא לאווזין ותרנגול לתרנגולין:
מה יהא בדמים רבי טרפון אומר ישתמש וכו':
עד כאן לא פליגי
רש"י
עריכה(אתי לאחלופי בשני. שמא יש שהוא סבור שאמר רגל שני:)
אודיא דדינרי - כלי מלא זהובים:
וזו היא ששנינו - במסכת תענית (דף יט.) בחוני המעגל:
צאו וראו אם נמחת אבן טוען - אם נכסת בגשמים שגבהו הגשמים למעלה הימנו ויש גשמים יותר מדאי ואתפלל עליהם שילכו:
חיישינן לרמאי - שמא שמע האובד מתאונן בין שכיניו טליתי נאבדה וזה יודע את סימניה . וכשישמע את מוצאה מכריז טלית מצאתי יקום ויתן סימניה הלכך אבידתא מכריז ואינו נותן לב לומר טלית זו אבדתי ואלו סימניה:
אין לדבר סוף - דהשתא נמי מסיק אדעתיה ואמר אם טלית היא שמצאת אלו סימניה:
אי אמרת בשלמא אבידתא מכריז - ולא מזכיר שם החפץ אצטריך תנא לאשמועינן דאע"ג דאמר האי טלית אבדתי צריך ליתן סימנין:
אמרו ליה אין - כסבורין שאמר להן ידעיתון ביה דלאו רמאי הוא שכך היה לו לשואלן:
מסתברא - שזה היה דעתן מתחילה ואין כאן משום מגיד וחוזר ומגיד:
לא מייתי איניש חובה לנפשיה - וכשהביאן לב"ד בטוח היה שלא יעידו חובתו:
מתני' כל דבר שעושה ואוכל - אם אבידה זו דבר שיכולין להאכילו את שכר מעשיו כגון שור וחמור יעשה ויאכל ולא ימכור אותו המוצא אם שהו בעליו מלדרשו שכל אדם נוח לו בבהמתו שהכירה בו כבר ולימדה לרצונו:
ראה היאך תשיבנו לו - שלא תאכילנו חצי דמיו שא"כ אין זו השבה:
לפיכך - מפרש בגמרא:
גמ' ולעולם - וכי עד עולם זקוק זה לטפל בטורח שמירה:
שם דמיהן - מוכרן ומניח הדמים אצלו:
עגלים וסייחין - דקין שאין עושין מלאכה:
תרנגולין - זכרים שאין מטילין בצים:
כבהמה גסה - שעושה ואוכלת ומטפל בה י"ב חדש דיכול להאכילה דמי בצים:
מטפל - אנשמיטר"א בלע"ז:
הא דרעיא הא דפטומא - הא דקתני שלשה [חדשים] בארץ מרעה ובזמן הדשאים שאין טיפולו מרובה והא דקתני ל' [יום] בזמן שאין מרעה וצריך לפטמה על אבוסה ממה שבבית שדמיה יקרים:
רברבי - אוכלין הרבה הלכך ג' ימים דהא אוקימנא בזכרים:
שלא יאכיל עגל לעגלים - מן העגלים שנמצא לא יאכיל לו דמי עגל:
עד כאן לא פליגי - לעניין להתחייב באבידתו:
תוספות
עריכהאבן טוען. מפרש בירושלמי כשם שהאבן אינה יכולה למחות כך אין יכולים להתפלל על רוב טובה:
שם דמיהן. לקמן גבי עסקא דרב ספרא אפרש בע"ה:
עד כאן לא פליגי אלא בנשתמש בהן. לאו דוקא נשתמש דאם נשתמש לר"ע נמי חייב באחריותן כיון דלדידיה אסור להשתמש א"כ הוי שולח יד בפקדון ואפילו החזיר אין בכך כלום דהא ר"ע סבר בפרק המפקיד (לקמן דף מג:) דבעינן דעת בעלים אלא ודאי נשתמש לאו דוקא כדפרישית אלא בשכר שמוש שמותר להשתמש קאמר דלרבי טרפון דאית ליה דמותר להשתמש חייב באחריותן דבההוא הנאה דאי מיתרמי ליה זבינא שקיל להו וזבין בהו הוי עלייהו שומר שכר ולר"ע דאסור להשתמש בהן פטור אבל אם לא היה מותר להשתמש היה פטור לכ"ע והיינו כרבה:
עין משפט ונר מצוה
עריכהקח א ב מיי' פי"ג מהל' גזילה ואבידה הלכה ט', סמ"ג עשין עד, טור ושו"ע חו"מ סי' רס"ז סעיף ג':
קט ג מיי' פי"ג מהל' גזילה ואבידה הלכה א', סמג שם:
קי ד מיי' פי"ג מהל' גזילה ואבידה הלכה ג', סמ"ג עשין עד, טור ושו"ע חו"מ סי' רס"ז סעיף ה':
קיא ה ו מיי' פי"ג מהל' גזילה ואבידה הלכה ג', ועיין בהשגות ובמגיד משנה, סמ"ג עשין עד, טור ושו"ע חו"מ סי' רס"ז סעיף ה':
קיב ז מיי' פי"ג מהל' גזילה ואבידה הלכה ד', טור ושו"ע חו"מ סי' רס"ז סעיף ו':
קיג ח טור ושו"ע חו"מ סי' כ"ט סעיף א':
קיד ט מיי' פי"ג מהל' גזילה ואבידה הלכה ט"ו, סמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' רס"ז סעיף כ"ב:
קטו י כ מיי' פי"ג מהל' גזילה ואבידה הלכה י"ז, טור ושו"ע חו"מ סי' רס"ז סעיף כ"ה:
קטז ל מיי' פי"ג מהל' גזילה ואבידה הלכה ט"ו, טור ושו"ע חו"מ סי' רס"ז סעיף כ"ב:
קיז מ מיי' פי"ג מהל' גזילה ואבידה הלכה ט"ז, טור ושו"ע חו"מ סי' רס"ז סעיף כ"ג:
קיח נ מיי' פי"ג מהל' גזילה ואבידה הלכה ט"ו, ועיין בהשגות ובמגיד משנה, טור ושו"ע חו"מ סי' רס"ז סעיף כ"ב:
קיט ס מיי' פי"ג מהל' גזילה ואבידה הלכה ט"ז, טור ושו"ע חו"מ סי' רס"ז סעיף כ"ד:
קכ ע מיי' פי"ג מהל' גזילה ואבידה הלכה ט"ז, טור ושו"ע חו"מ סי' רס"ז סעיף כ"ג:
קכא פ מיי' שם, טור ושו"ע חו"מ סי' רס"ז סעיף כ"ד:
ראשונים נוספים
ואסיקנא אלא אמר רבא [סימנין] דאוריית' מהכא עד דרוש אחיך אותו והשבות לו וכי תעלה על דעתך שיתנו לו קודם שיתבענו אלא עד שתדרשהו אם רמאי הוא אם לאו ובמאי תהיה דרישתו בסימנין אמור לו תן סימניה ואם יביא סימניה תנה לו ש"מ סימנין דאורייתא אמר רבא אם תמצא לומר סימנין דאורייתא אקשינן עליה אכתי אמרת אם תמצא לומר והא כבר פשטינן לה סימנין דאורייתא ודחינן משום דאיכא למימר הא דפשטינן דרשהו לאו כדקאמרת אלא דרשהו לתובע הכי אם הוא צורבא מרבנן דלא משני בדיבוריה אלא במסכתא ובפוריא ובאושפיזא בלחוד מהדרינן ליה אבידה בטביעות עינא. סימנין וסימנין יניח פי' אם באו שניהם ונתנו זה וזה סימניה וכל אחד אמר שלי הוא לא יתננה לא לזה ולא לזה אלא יניחנה מוצאה אצלו. אבל אם אחד נתן סימניה וטען נפלה ממני ובא אחר והביא עדים כי ממנו נפל תנתן לבעל עדים.
עד אחד כמאן דליתיה דמי. מדת ארכו ומדת רחבו [תנתן למדת ארכו] זה נתן מדת ארכה ורחבה של טלית וזה נתן מדת גמיה תינתן לבעל מדת ארכה ורחבה. אשתו אומרת זה הגט נתנו לי בעלי ונפל ממני ואמרה [סימניו] והבעל אמר סימניו וטוען כי לא נתתיו לה עדיין ינתן לה והוא שנותנת סימנין מובהקין כגון נקב ישנו בצד אות פלוני ש"מ דבסימן מובהק שרינן אשת איש דהיא איסורא וכל שכן ממונא:
מתני' עד מתי חייב להכריז וכו' תנא עד שידעו בו שכני המקום שנמצאת בה זו האבידה ורמינן על הא דתנן ואחר הרגל האחרון ז' ימים כדי שילך לביתו ג' ויחזור בג' ויכריז יום אחד פי' כדי שילך שומע המכריז למקומו ויגיד וישמע בעל האבידה ויבא מיד וישמע ביום השביעי המכריז ויתן סימניה ויקחנה למימרא דארץ ישראל מהלך ג' ימים היא. והתנן בג' מרחשון שואלים את.
הגשמים וכו'. והנה מהלך ט"ו ימים היא. ואסיקנא לא שנא מקדש ראשון ולא שנא מקדש שני לא הטריחו באבידה יותר מדאי ת"ר משחרב בית המקדש התקינו להיות מכריזין בכנסיות ובתי מדרשות משרבו האנסין שאומרין אבדתא למלכא התקינו שיהא מודיע המוצאה לשכניו ולמיודעיו ודיו. פי' מהסם מתיירא.
ת"ר אבן הטועין היתה בירושלים כל מי שאבדה לו אבידה נפנה לשם וכו' פי' אבן גבוהה היתה בירושלים והיה כל מוצא אבידה עולה עליה ומכריז וזו היא ששנינו בפרק סדר תעניות השני אמר להן חוני המעגל צאו וראו אם נמחת אבן הטועין. אבקש רחמים שיפסקו הגשמים:
מתני' אמר את האבידה ולא אמר את סימניה.
אוקמה רב ספרא אליבא דרב נחמן דאמר גלימא מכריז כדאמר האבידה וסימניה ומאי לא אמר סימניה דקאמר במתני' לא אמר סימנין מובהקין דידה. וסוגיין בעינן דיהיב סימנין מובהקין והוא דאית סהדי דליתיה רמאי. ופשטינן דלא מייתי איניש חובה לנפשיה כדאבוה דרב פפא תלמוד ארץ ישראל שמע סימניה בהאי כנישתא ואזל לכנישתא אחריתי יהיב סימניה זהו רמאי וכן כיוצא בו:
מתני' כל דבר שעושה ואוכל יעשה ואוכל אוקימנא עד י"ב חדש. תניא נמי הכי כל דבר שעושה ואוכל כגון פרה וחמור מטפל בהן כל י"ב חדש מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן עגלים וסייחים אם יכולין לרעות מטפל בהן ג' חדשים. אוזין ותרנגולין גדולים מטפל בהן ל' יום. ותניא אחריתי תרנגולת כבהמה גסה י"ב חדש וכל דבר שטיפולו מרובה משכרו ג' ימים. ושאינו עושה ואוכל ימכור שנאמר והשבותו לו ראה היאך תשיבנו לו.
שלא יאכיל עגל לעגלים.
הא דאמרינן שם דמיהן ומניחן לאלתר. ולא חייבו אותו למכרו לאחר משום חשדא, כדאמרי' גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק פורטין לאחרים ואין פורטין לעצמם, משום דגבי מוצא מציאה ליכא למיחש חשדא שאם רצה לא היה מכריז ומחזיר כלום, ועוד שלא הטריחו באבידה יותר מדאי מפני תקון העולם, אבל בהלכות רבינו ז"ל ראיתי שהוא גורס בהך בריתא בתרייתא גבי עגלין וסייחין ואווזים ותרנגולים מכאן ואילך מוכרן בב"ד ובשארא שם דמיהן ומניחן ולא איתברר לן אי דוקא הוא, ופי' שם דמיהן ומניחן לאלתר דאמרי' גבי תפילין כתב כך הוא שם דמיהן לאלתר ומניחן כלומר מניח הדמים ברשותו עד שיבואו בעלים וכך פי' כיוצא בו מלקין אותו וישן לאלתר שפירושו מלקין אותו לאלתר וישן כשירצה, ולא ידעתי למה פירש"י ז"ל מניחן בראשו ושינה זה מכל אותן דאמרי' למעלה שפירושן ומניח הדמים ברשותו:
האי דאמרינן: מאי לא אמר סימניה דלא אמר סימן מובהק דידה: לא סימן מובהק ממש קאמר, דהא מהדרין אבדה בסימנין כל דהו, אלא לאפוקי חיורי וסומקי אי נמי ארוך וגוץ קאמר, דהוו להו סימנים גרועים טפי דלא סמכינן עלייהו כלל, ואפילו למאן דאמר סימנים דאורייתא כדאיתא לעיל (כז, ב).
גרסת כל הספרים: כל דבר שעושה ואוכל מטפל בהן י"ב חדש מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן: ופירש רש"י ז"ל: מוכרן ומניח דמיהן אצלו. נראה מדבריו שאי אפשר לו לשום לעצמו, משום חשדא, וכדאמרינן לקמן בפרק המפקיד (לח, א) גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק, פורטים לאחרים ואין פורטים לעצמן. ויש מפרש, שם דמיהם אפילו לעצמו, דאין כאן חשד דהא משיב אבדה הוא. ומסתברא כדברי רש"י ז"ל, מדקתני במתניתין כל דבר שאינו עושה ואוכל ימכר. והא דקתני בברייתא שם דמיהן, לומר שהוא שם דמיהן ומוכרן שלא בבית דין.
אבל בהלכות הרי"ף ז"ל גרסינן: מכאן ואילך מוכרן בבית דין, והא דקתני שם דמיהן ומניחן, איכא למימר דמניחן אצלו שלא ישתמש בהן קאמר, וברייתא כרבי עקיבא, ואי נמי מניחן אצלו ומשתמש בהן קאמר. ובתוספות פירשו: דאפשר לומר דהאי מניחן אפרה וחמור קאי, כלומר שמניחן אצלו והן שלו, והא נמי דקאמר שמואל לקמן (כט, א) המוצא תפילין שם דמיהן ומניחן לאלתר, הכי נמי קאמר שם דמיהן ומניחן בראשו לאלתר. ומיהו התם נמי אפשר לפרש, שם דמיהן לאלתר ומניח הדמים אצלו, וכההיא דאמרינן (נדרים טו, א) הנשבע שלא יישן שלשה ימים לוקה וישן לאלתר, דפירשו לוקה לאלתר וישן לכשירצה.
שלא יאכיל עגל לעגלים: פירוש: אפילו עגל אחד לעגלים הרבה, אלא יראה (שיש לאכול) [שיהיו לו] כל העגלים.
מהדורא תליתאה:
מתוך: תוספות רי"ד/בבא מציעא (עריכה)
רב יהודה אמר אבדתא מכריז. נראה לי דמודה רב יהודא בשטרות דשטרי מכריז ומש"ה תנן שלשה ולא שנים דדוקא בכלים חיישי' לרמאי דלא ידעי' דמאן הוי. אבל בשטרות דידעי' דמאן הוי או דמלוה או דלוה ולאו דאינש אחרינא אין לחוש (דמאי) [לרמאי] דלא עביד לוה דחזי לשטרות דמלוה היכי מנח להו הילכך שטרי מכריז:
אבוה דרב פפא. נ"ל דה"ג רבוה דר"פ איתבד חמרא לההיא גברא ואשכחי' כו' וההיא גברא מספקינן ברמאי ולא אבוה דרב פפא:
תנו רבנן בראשונה וכו': כתב הרמ"ך לענין פסק וזה לשונו: בזמן הזה מכריזין האבידה בבתי כנסיות ומדרשות והוא דליכא רמאין אנסים ומוסרים שמוסרים אבידה למלך.
ובמקום שיש רמאין או אנסין או מוסרים מודיע לשכני מקום שנמצאת שם האבידה ודיו. ע"כ.
אם נמחית אבן הטועין: פירש רש"י ז"ל אם נכסית שאינה נראית כמו ומחה ה' דמעה וכו'. שהוא לשון קינוח שמקנחין דבר עד שאינו נראה יותר. הרא"ש ז"ל.
ובירושלמי מפרש נמחית ממש כדכתיב אבנים שחקו מים כלומר אם נמחית קצת מפני המים לפי שהיה דוחה אותם דיודע היה שאינה יכולה למחות ולא היה אומר כך אלא כדי לדחותם שאין מתפללים על רוב טובה. ופירוש טועין שהיו טוענין ליה דברים זה מכריז וזה נותן סימנים. תוספות חיצוניות.
מתניתין: אמר את האבידה ולא אמר סימניה: פירוש ולא אמר סימן מובהק דידה כלומר שהוא דתקינו רבנן שיחזיר אדם אבידה בסימן שאינו מובהק דסבירא ליה להאי תנא דסימנים לאו דאורייתא כלומר כשאנו מחזירין אבידה בסימן שאינו מובהק אינו מן התורה אלא תקנת חכמים היא ומדאורייתא סימנים מובהקים או עדים בעינן ומשנה זו מדאורייתא קתני ולא קתני דרבנן והכי קאמר אף על פי שיאמר גלימא שיש לי בה סימנים כך וכך אבדתי כיון שאותם סימנים אינם מובהקים לא יחזיר מדאורייתא אלא מדרבנן.
והרמאי אף על פי שאמר סימניה: כלומר סימנים שאינם מובהקים לא יחזיר דדילמא לאיניש אחרינא הוה והכי קאמר אף על פי דתקון רבנן להחזיר אבידה בסימן שאינו מובהק אבל מי שהוחזק כפרן ורמאי לשכניו אף על פי שאמר סימנים שאינם מובהקים דלאיניש אחרינא הוינן מהדרינן מדרבנן לא מהדרינן ליה עד שיתן סימנים מובהקים או עד שיביא עדים שנשמר עד דרוש אחיך וגו' דלפי התורה לרמאי מחמירה שמצריכו להביא עדים אף על גב דלאיניש אחרינא סגי בסימנים מובהקים דידה והשתא דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון להקל לאיניש דעלמא ממה שאנו מקילין ברמאי דלאיניש בעלמא סגי בסימנים שאינם מובהקים ולרמאי בעינן סימנין מובהקין. ה"ר יהונתן ז"ל.
תלמוד ארץ ישראל. שמע סימניה בהאי כנישתא ואזל לכנישתא אחריתי יהיב סימניה זהו רמאי וכן כיוצא בו. ר"ח ז"ל.
גמרא: איתמר אמר רב יהודה אבדתא מכריז וכו': נראין הדברים דלא נחלקו אלא אמר שרבו הרמאין ומטעמא דמפרש ואזיל והיינו דאייתי ליה תלמודא הכא אבל מן הדין דכולי עלמא גלימא מכריז וכדאמר רבינא בפרק קמא טיבעי מכריז. חיישינן לרמאי. פירש רש"י שמא ישמע לבעל האבידה מתאונן בין שכניו טליתי נאבדה וכו' וקשיא לי והא תנן שהרמאי אף על פי שנתן סימניה לא יתן לה ויש לומר דדילמא ידע סימן מובהק דידה וקדים ויהיב ליה. אי נמי דהכא לאו לרמאי ידוע חיישינן אלא לאיניש דעלמא שירצה לעשות רמאות עכשו כן נראה לי. הריטב"א.
הא דאמרינן מאי לא אמר סימניה דלא אמר סימן מובהק דידה לאו סימן מובהק ממש קאמר דהא מהדרינן אבידתא בסימנים כל דהו אלא לאפוקי חיורא וסומקא אי נמי ארוך וגוץ קאמר דהוו סימנים גרועים טפי דלא סמכינן עלייהו כלל ואפילו למאן דאמר סימנין דאורייתא כדאיתא לעיל. הרשב"א.
והראב"ד כתב וזה לשונו: דאמר סימניה ולא אמר סימן מובהק דידה כיון דאית בה סימן מובהק ולא קאמר לה שמע מינה לאו דידיה היא דאי דידיה היא מידע הוה ידע ליה וכי אמרינן דמהדרינן אבדתא בסימן שאינו מובהק דלית ביה אלא הוא. עד כאן. כתב הרמ"ך לענין פסק וזה לשונו: אמר סימנים שאין מובהקים אף על פי שאינו ידוע ברמאי לא יתן עד שיאמר סימנים מובהקים.
ואם הוא ידוע ברמאי אפילו אמר סימנים מובהקים לא תנו לו אלא אם כן יביא עדים שהיא שלו. ומשרבו הרמאין אף על פי שאין אנו יודעין בו שהוא רמאי אפילו אם אמר סימן מובהק לא יחזירו לו עד שידרשוהו ויחקרוהו ויביא עדים שאינו רמאי. עד כאן.
והראב"ד כתב וזה לשונו: משרבו הרמאין היו אומרים לו הבא עדים שאין רמאי אתה וטול בסימן שאינו מובהק. אבל אם לא הביא עדים לא ידעתי אם נותנין לו בסימן מובהק וכל שכן לרמאי ידוע. עד כאן.
מסתברא לא מייתי איניש חובה לנפשיה: פירש רש"י מסתברא שכן היתה מחמלה ואין בזה משום מגיד וחוזר ומגיד. וקשיא לי ואפילו חוזרין ומגידין מאי הוי כיון דתוך כדי דיבור הדרי בהו חהא קיימא לן שהעדים שאמרו תוך כדי דיבור אנוסים היינו נאמנין. ויש לומר והתם שחזרו מעצמן אבל הכא שחזרו מחמת אימתו של זה שאמר להם אנא רמאה אנא יש לנו לומר שאינם חוזרין ומגידין. הריטב"א.
מתניתין: ודבר שאינו עושה ואוכל כגון עגלים וסייחין ימכרם מיד ויניח הדמים אצלו שנאמר והשבותו לו ראה היאך תשיבנו לו כלומר ראה שתעשה לו השבה שאם יניחם ויוציא עליהם הוצאתן בחדש אחד יוציא אחד מן העגלים נמצא שלא החזיר לו אותו העגל והוא נתחייב בכולם להשיבם ואף על גב שגם הבעלים היו מוציאין הוצאות כאלו בהן דהא לאו בני מעבד מלאכה נינהו אפילו הכי חייבתו התורה שיחזור לו את כולן והאי לא אפשר אלא במכירה אחת מהן דכל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ולא רצה להחמיר על המוצאה שיאכילנה משלו דדי לו מה שטרח בהן בגופו.
אי נמי יש לומר שהבעלים לא היו מאכילין לעגלים שיש להן שדות וכרמים ומכניס אותם שם ורועים במרעה טוב אבל זה המוצא אין לו נחלת שדה וכרם ויצטרך לקנות הכל במעותיו ויחזור ויגבה מן הבעלים כלומר שיעכב אחד מן העגלים בשביל מה שהוציא עליהם לפיכך טוב הוא לבעלים שימכרם מיד. ה"ר יהונתן.
גמרא: גירסת כל הספרים כל דבר שעושה ואוכל מטפל בהם כל י"ב חדש מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן. ופירש רש"י ז"ל מוכרן ומניח דמיהן אצלו. ונראה מדבריו שאי אפשר לו לשום לעצמו משום חשדא וכדאמרינן לקמן בפרק המפקיד גבאי צדקה שאין להם עניים וכו'. ויש מפרשים שם דמיהן אפילו לעצמו דאין כאן חשד דהא משיב אבידה הוא. ומסתברא לי כדברי רש"י ז"ל מדקתני במתניתין כל דבר שאינו עושה ואוכל ימכר והא דקתני בברייתא שם דמיהן לומר שהוא שם דמיהן ומוכרן שלא בבית דין. אבל בהלכות הרי"ף ז"ל גריס מכאן ואילך מוכרן בבית דין והא דקתני שם דמיהן ומניחן איכא למימר דמניחן אצלו שלא ישתמש בהן קאמר וברייתא כרבי עקיבא. ואי נמי מניחן אצלו ומשתמש בהן קאמר. ובתוספות פירש דאפשר לומר דהאי מניחן אפרה וחמור קאי כלומר שמניחן אצלו והן שלו. הרשב"א.
ויש לתמוה על פירוש רש"י ז"ל דלקמן פירש בההיא דהמוצא תפלין דאמרינן שם דמיהן ומניחן דשם דמיהן לעצמן אם ירצה ומניחן בראשו. ואיכא למידק עליה למה אינו מוכרן לאחרים משום חשדא כדאמרינן הכא. ואפשר דתפלין בי בר חבו שכיחי וקיצי דמייהו. אבל אין צריך לכך דההיא דלקמן כההיא דהכא מפרשה והכי קאמר שם דמיהם לאלתר כלומר מוכרן לאחרים וכי קאמר ומניחן אדמים קאי ולא אתפלין ולאלתר דקאמר אשם דמיהן קאי דומיא דמאי דאמרינן שבועה שלא אישן שלשה ימים לוקה וישן לאלתר דפירושה לוקה לאלתר וישן לכשירצה. הר"ן ז"ל.
וזה לשון גליון תוספות: שם דמיהן ומניחן. פירש הקונטרס למכרן לאחרים. ואין הלשון משמע כן ולפירושו מניח הדמים כרבי עקיבא שלא ישתמש בהן. ואם תאמר לשמואל דאמר לקטן גבי תפלין מניחן ולפירושו נמי מניח הדמים והא שמואל פסיק כרבי טרפון דמשתמש בהן. ויש לומר הני מילי בבעלי חיים דטרח בהו אבל תפלין דלא טרח בהו לא והוו כמעות אבידה דאמרינן לקמן דלא ישתמש בהן. ע"כ.
שם דמיהן ומניחן: פירש הקונטרס מוכרן ומניח הדמים אצלו. ונראה דלגופיה נמי יכול לשום שכך משמע הלשון. ולא דמי לגבאי צדקה דלקמן פרק המפקיד דהא ליכא חשד כיון שהוא משיב אבידה. והא מניחן נמי מצי למימר דאפרה וחמור קאי שמניחן אצלו ויהיו שלה וכן לקמן גבי מוצא תפלין בשוק דאמר שם שמין דמיהם ומניחן לאלתר היינו מניחן לראשו ומיהו יש לומר דמניחן אדמיהן קאי ולא ישתמש בהן כרבי עקיבא ושם דמיהן ומניחן לאלתר דתפלין נמי הכי פירושו לאלתר שם דמיהם ומניחן שלא ישתמש בהם ואם תאמר והאמר שמואל הלכה כרבי טרפון דמותר להשתמש בדמים ויש לומר דהני מילי בדמי אבידה שטרח בהן להאכילן כגון עגלים וסייחין ואווזין ותרנגולין אבל בתפלין דלא טרח בהם לא. תוספות שאנץ.
הא דרעיא הא דפטומא: כלומר אם אלו העגלים וסייחין הם כל כך גדולים שרועין מאליהן אי נמי שמצאן בזמן שהדשא מצוי ואוכלין מאליהן אין טיפולן מרובה משום הכי מטפל בהן שלשה חדשים והא דקתני שלשים יום ותו לא כגון שהם קטנים כל כך שצריכין לפטמן על האבוס אי נמי שהם גדולים שיוכלו לרעות אם ימצאו דשא אלא שאין הדשא מצוי וצריך לפטמן על האבוס דאיכא טירחא יתירה. רברבי אוכלים אוכלין הרבה הילכך שלשה ימים ותו לא שאם יעמדו יותר יאכל תרנגול אחד לתרנגולים הרבה ובזוטרי שאוכלין מעט שלשים יום. ה"ר יהונתן.
והרמ"ך כתב וזה לשונו: אווזין ותרנגולים זכרים גדולים שלשים יום. והוא שאין הוצאתם מרובה מפני שמחטטין באשפות ואינו צריך לטרוח בהן הרבה. ואווזין ותרנגולים קטנים שאינו עושה כלל וטרחתו מרובה אף על פי שירויח בהן בעל האבידה אם יגדלו אין המוצא מטפל בהם אלא שלשה ימים ואחר כך ימכרו בבית דין. והמפרש כתב בהפך קטנים שלשים יום לפי שאוכלין מעט וגדולים שלשה ימים מפני שאוכלין הרבה עד כאן. ודבריו צריכין פירוש כדי להעמיד הדין כדבריו לפי שהגדולים הוצאתן מרובה משבחן אבל הקטנים שבחן מרובה מהוצאתן שבעודן קטנים אינם ראוין לאכילה ואין אדם מוצא בהן לוקחין וכשיגדילו מעט ימכרו ביוקר. עד כאן. והמפרש שזכר הוא ה"ר יהונתן כידוע.
שלא יאכיל עגל לעגלים: פירוש לא תמכור עגל היום ותאכיל לנשארים דקא מכליא קרנא אלא ימכור היום הכל. ר"ח.
עד כאן לא פליגי אלא בנשתמש בהם: ואם תאמר אי בנשתמש היכי קאמר רבי עקיבא דאין חייב באחריותן הא שמעינן ליה בסוף המפקיד דשולח ידו בפקדון חייב ואפילו הוי בעין ואהדריה לדוכתיה בעינן דעת בעלים כל שכן היכא דמוציא לגמרי דלא מיפטר במה שמניח אחרים תחתיהם אפילו יזכו בהם לצורך הבעלים. ויש לומר דמיירי בשלא הגביה הכוס ליקח הפרוטה שאז היה שולח יד בכל אלא בלא הגבהה נטלה ואז אינו חשוב שולח יד אלא באותה פרוטה כדמוכח בסוף המפקיד.
ודוקא בנשתמש במקצתן גלי אדעתיה דניחא ליה בשאלה זו קא סלקא דעתך דפליגי דרבי טרפון סבר דאם אבדו חייב באחריותן אף על גב דלא אשתמש בכולהו דכיון שנשתמש במקצתן גלי אדעתיה שהיה דעתו להשתמש גם בנשארים והניחם שם לדעת שיהיו שלו ויקחם כשירצה. ורבי עקיבא סבר דאינו חייב אלא באחריות אותן שנשתמש בהם אבל בשאר לא דשואל לא הוי עלייהו כיון דאסור להשתמש בהם.
ולפי זה יש לפרש נמי כעין זה ההיא דלקמן דהמפקיד מעות אצל שלחני דבשנשתמש במקצת איירי. ומיהו דוחק גדול לפרש כן. ועוד מנין לו לתלמוד להעמיד מחלוקתן בשנשתמש בהן דוקא כיון דמלישנא דמתניתין ליכא למשמע דהכי דוקא מיירי. ונראה דגרסינן עד כאן לא פליגי אלא בישתמש בהן כלומר אם מותר להשתמש בהם או לא. אבל לא ישתמש בהם פירוש אם היה אסור להשתמש אפילו רבי טרפון מודה שהיה מותר. ואפילו גרס בנשתמש יש לפרשה בענין זה וכן פירש הקונטרס דנשתמש לאו דוקא ומיהו קשה בסמוך שמקשה התלמוד לרב יוסף ולפיכך דרבי טרפון למה לי דמשמע דוקא לרב יוסף הוא דקשה ליה ליתני רבי טרפון אומר ישתמש בהם ולשתוק ואנא ידענא דכיון דמותר למשתמש חייב באחריותן אבל לרבה ניחא ליה ודרבה יותר הוא חידוש לרב יוסף מלרבה שמשמיענו לרב יוסף דאפילו שואל נמי כמו שמתרץ ומה שייך להקשות ולתרץ על רבי טרפון לרב יוסף יותר מלרבה. ולפיכך קמא דפריך ניחא.
ויש לתרץ דמעיקרא הוה ניחא ליה לתלמודא דנקט רבי טרפון ולפיכך. משום לפיכך דרבי עקיבא דאצטריך לאפוקי מדרב יוסף וגם לפיכך דרבי טרפון עצמו מצי למימר דאתא לאפוקי מדרב יוסף דאצטריך למידק הא אם היינו אומרים לא ישתמש בהם אם אבדו לא היה חייב באחריותן דשומר אבידה כשומר חנם אבל עכשו לרב יוסף קשה לו למה הוצרך לפיכך דרבי טרפון כלל דזה אינו דומה לו שום חידוש להשמיענו אף על גב דלא נשתמש כיון דיכול להשתמש הוו עלייהו כשומר שכר לרבה או שואל לרב יוסף דפשיט ליה הואיל ונהנה מהנה.
ומיהו קשה כיון דמעיקרא כי ניחא ליה לרבה לא הוה מחייב רבי טרפון אלא באבדו ולא בנאנסו והשתא מסיק לרב יוסף דאפילו נאנסו מחייב אם כן חידוש גדול דלפיכך דר' טרפון דמפיק ממאי דסלקא דעתין מעיקרא דלא הוי שואל לרבי טרפון ועוד אי משמע ליה דמילתא דפשיטא היא ולא אצטריך למתני אם כן תקשי ליה לפיכך דהמפקיד מעות אצל שלחני דלקמן למה לי למאן דאמר נאנסו לא וזה קשה גם לפיכך קמא דפריך. ונראה לי דהאי דקאמר תלמודא ולפיכך דר' טרפון למה לי לא אתי לאקשויי לרב יוסף יותר מלרבה אלא דפירוש בעלמא הוא דמפרש ואזיל בניחותא. תוספות שאנץ.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה