בבא מציעא כה ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
כאבני בית קוליס מהו ת"ש דתניא מצא מעות מפוזרות הרי אלו שלו כאבני בית קוליס אחייב להכריז בואלו הן אבני בית קוליס אחת מכאן ואחת מכאן ואחת על גביהן תנו רבנן המוצא סלע בשוק ומצאו חבירו ואמר לו שלי היא חדשה היא נירונית היא של מלך פלוני היא גלא אמר כלום ולא עוד אלא דאפילו שמו כתוב עליה לא אמר כלום לפי שאין סימן למטבע דאמר דלמא אפוקי אפקה ומאיניש אחרינא נפל:
מתני' מצא האחר הגפה או אחר הגדר גוזלות מקושרים או בשבילין שבשדות הרי זה לא יגע בהן ומצא כלי באשפה אם מכוסה לא יגע בו אם מגולה נוטל ומכריז:
גמ' מאי טעמא דאמרינן הני אינש אצנעינהו ואי שקיל להו לית להו למרייהו סימנא בגווייהו הלכך לשבקינהו עד דאתי מרייהו ושקיל להו ואמאי ליהוי קשר סימנא אמר רבי אבא בר זבדא אמר רב זבמקושרין בכנפיהן דכולי עלמא הכי מקטרי להו ולהוי מקום סימן אמר רב עוקבא בר חמא חבמדדין אי במדדין מעלמא אתו ומותרין איכא למימר מעלמא אתו ואיכא למימר אינש אצנעינהו והוה ליה ספק הינוח ואמר רבי אבא בר זבדא אמר רב טכל ספק הינוח לכתחילה לא יטול ואם נטל לא יחזיר:
מצא כלי באשפה מכוסה לא יגע בו מגולה נוטל ומכריז:
ורמינהו מצא כלי טמון באשפה נוטל ומכריז שכן דרך אשפה לפנות אמר רב זביד לא קשיא יהא בכובי וכסי הא בסכיני והמניק בכובי וכסי לא יגע בסכיני והמניק נוטל ומכריז רב פפא אמר הא והא בכובי וכסי ולא קשיא כאן באשפה העשויה לפנות כאן באשפה שאינה עשויה לפנות אשפה העשויה לפנות כאבידה מדעת היא לאלא באשפה שאינה עשויה לפנות ונמלך עליה לפנותה בשלמא לרב פפא היינו דקתני שכן דרך אשפה לפנות אלא לרב זביד מאי שכן דרך אשפה לפנות שכן דרך אשפה לפנות לה כלים קטנים:
מתני' ממצא בגל ובכותל ישן הרי אלו שלו[1] נמצא בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו מחציו ולפנים של בעל הבית סאם היה משכירו לאחרים אפילו בתוך הבית הרי אלו שלו:
גמ' תנא מפני שיכול לומר לו של אמוריים הן אטו אמורים מצנעי ישראל לא מצנעי לא צריכא
רש"י
עריכהכאבני בית קוליס - מרקוליס והיא שם ע"ז ולקמיה מפ' היכי עבדי:
אחת מכאן ואחת מכאן - והשלישית חציה על זה וחציה על זה:
נירונית היא - נירון קיסר כתוב עליה:
מתני' מצא אחר הגפה [או אחר הגדר] גוזלות מקושרין - גפה סתימת כותל של עץ או של קנים:
גדר - של אבנים:
לא יגע בהן - טעמא מפ' בגמרא:
מכוסה לא יגע בו - דאין זו אבידה שיהא מוזהר עליה בלא תוכל להתעלם דמשתמר הוא:
גמ' במדדין - ממקום למקום:
מעלמא אתו - ואין זה הינוח וכיון דאין בהן סימן נימא הרי אלו שלו:
ואיכא למימר איניש אצנעינהו - הואיל ומקושרין:
ספק הינוח - בדבר שאין בו סימן וכ"ש ודאי הינוח:
לכתחילה לא יטול - דאי שקלת לה ליכא למרייהו סימנין למיתב בהו ויפסיד הלכך לא יטול והבעלים יזכרו ויבאו ויטלום:
ואם נטל לא יחזיר - דהא ליכא דיהיב סימנא:
שכן דרך אשפה ליפנות - ואי לא שקיל ליה האי השתא לכשיפנה יטלנה נכרי או ישראל חשוד הלכך אבידה היא ומוזהר עליה:
כובי וכסי - טמונים מדעת הואי ולא יגע בהן:
סכיני והמניק - שהן כלים קטנים אבדה הן שהשליכם שם עם האשפה שהוציאם מן הבית ולקמן פריך מאי שכן דרך אשפה לפנות:
אבידה מדעת היא - דהוה ליה לאסוקי אדעתיה שיפנוה:
היינו דקתני שכן דרך אשפה לפנות - שהבעלים נמלכים לפנות:
לפנות לה כלים קטנים - מן הבית שלא מדעת:
מתני' מצא בגל - גל אבנים מחומה שנפלה:
הרי אלו שלו - בגמרא מפרש:
מחציו ולחוץ - באחד מחורי כותל הסמוכים לרשות הרבים מצאה מחצי עוביו של כותל ולחוץ שלו דאמרינן אחד מבני רשות הרבים נתנו שם ושכח דאע"ג דאמרן לעיל ספק הינוח לא יטול והאי הינוח הוא הא מוקמי' למתני' בגמרא דשתיך טפי דאיכא יאוש בעלים:
ואפילו מצא בתוך הבית כו' - דלא ידוע דמאן נינהו ובעליו נואשו:
גמ' תנא - גבי גל וכותל ישן:
שיכול לומר לו - לבעל הגל או לבעל הכותל:
של אמוריים - שהורישו אבותינו היו:
ישראל לא מצנעי - ומחציו ולפנים אמאי שלו הרי בעל הבית זה משתמש בה זה כמה שנים:
תוספות
עריכהכאבני בית קוליס. מכאן אר"ת דאין שם ע"ז מרקוליס אלא קוליס כדאמרינן הכא והא דקרי ליה בעלמא מרקוליס היינו חילוף קילוס דהם קורים קילוס לשון שבח וחכמים החליפו לגנאי לשון לעג וקלס (תהלים מד) ומר הוא חילוף כמו מר דשחוטה דפרק גיד הנשה (חולין דף צד.) ומר דפרזלא דהגוזל בתרא (ב"ק קיג:).:
אחר הגפה. מקום שמשתמרות קצת אבל מצא במקום שאין משתמר כלל ודאי אבידה היא ונתייאשו הבעלים כיון שאין בה סימן ולא מיירי הכא במשתמר לגמרי מדפריך בגמרא ולהוי קשר סימן כלומר ויטול ויכריז ובמקום המשתמר אפי' יש בו סימן לא יגע בו דהא תנן מצא כלי טמון באשפה לא יגע בו וביש בו סימן מיירי מדקאמר ואם מגולה נוטל ומכריז וכן לעיל (דף כד.) אמר מצא אבידה אם רוב ישראל חייב להכריז א"כ ביש בה סימן מיירי ומוקי לה בטמון באשפה ונמלך עליה לפנותה אבל אם לא נמלך לא יגע בה ולרבא דאמר מקום הוי סימן נקט דוקא גוזלות דמדדין אבל דבר אחר לא דהוי מקום סימן ויטול ויכריז כיון דאינו משתמר לגמרי ולרבה דאמר מקום לא הוי סימן נקט גוזלות לאשמועינן דאע"ג דהוי ספק הינוח דאיכא למימר דמעלמא אתו לא יגע בהן:
ואמר ר' אבא בר זבדא אמר רב ספק הינוח לכתחילה לא יטול. כדמפרש לעיל דלמא איניש אצנעינהו:
ואם נטל לא יחזיר. יש מפרש דהיינו דוקא כשנטלהו והוליכו לביתו דיש לחוש שמא באו בעלים בתוך כך ולא מצאו מה שהניחו שם ושוב לא יחזרו לבקשה לכך לא יחזיר למקום שנטל אבל אם נטלו ולא זז משם וראה שלא באו בעלים בתוך כך יחזיר וכן יש בירושלמי עובדא ברבי אבא בר זבדא גופיה דקאמר רבי אבא בר זבדא אשכח חמרא מכוסה בחפיסה ונסביה אתא ושאיל בבי רב אמרו ליה לאו יאות עבדת אמר להו אהדריה א"ל לא דלמא אתא מריה ולא אשכחיה ומיאש מיניה ומיהו אם נטל לא יחזיר משמע רק שנטלה ואע"ג דלא הוליכה לשום מקום לא יחזיר ויש לפרש דמיירי הכא בספק אבידה דאפי' הניחה בעלים שם מדעת דומה ששכחוהו דבלא משתמר כ"א קצת מיירי דומיא דמתני' דעל מתני' קאי רבי אבא ולכך אם נטל לא יחזיר דהשתא אבידה היא ושכחוה הבעלים וכיון שאם היה יודע שהיא אבידה היה מחויב בהשבתה בלא שום הגבהה אם הוא יודע של מי הוא דכיון שהוא משתמר קצת לא יתייאשו הבעלים היכא דהגביה הוי מחויב בשמירתה מספק לרבה הוי שומר חנם ולרב יוסף שומר שכר עד שתבא ליד הבעלים ולא דמי לזקן ואינה לפי כבודו דאמר רבה בפרקין הכישה נתחייב בה ואמרינן בהמוכר את הספינה (ב"ב דף פח.) אימור דאמר רבה בבעלי חיים דאנקטינהו נגרי ברייתא אבל בשאר דברים לא היינו משום דזקן לא מיחייב בהשבה כלל ולכך כי יחזיר למקומה אינו חייב בשמירתה וכן צלוחית דפרק הספינה (שם דף פז:) לא מיחייב כלל בנטילה דאבידה מדעת היא ואינו חייב כלל בהשבתה אבל הכא אם היה יודע שהיא אבידה היה חייב ליקחנה ולהשיבה לבעלים אם היה יודע של מי הם עתה שהוא ספק אם הגביה חייב בשמירתה כדין אבידה ממש וכן משמע בפרק הספינה (שם) דקאמר צלוחית אבידה מדעת היא משמע דאם לא היתה אבידה מדעת א"ש דמחייב בנטילתה ועובדא דירושלמי דקאמר דאימור אתא מריה ולא אשכחיה מיירי שמצאו במקום שמשתמר לגמרי שלא היתה אבידה ואינה בת השבה ולכך אי לא הוה לן למיחש לאתא מריה יחזיר שפיר וכן משמע דסתם חפיסה יש בו סימן ואי לא הוה משתמר לגמרי א"כ שפיר עשה שנטלה ואמאי אמר דלאו יאות עבד וכן הא דתניא לקמן (דף לא.) מצא טלית או קורדום בצד גדר אין זו אבידה ולא יגע בו אפילו יש בו סימן מיירי במקום המשתמר אי נמי התם לדעת הונח שם ולא יגע בו אפילו יש בו סימן דדרך פועלים שמניחים טליתן או קורדומם בצד גדר של אותה שדה ולפירוש רש"י דפירש דלא יחזיר דליכא איניש דיהיב סימנא קשה דפשיטא דלא יחזירנו לשום אדם שאינו יודע מי הם הבעלים כיון שאין בו סימן:
עין משפט ונר מצוה
עריכהסא א ב מיי' פט"ז מהל' אבידה הלכה ב', סמ"ג עשין עד, טור ושו"ע חו"מ סי' רס"ב סעיף י"ב:
סב ג ד מיי' פי"ד מהל' אבידה הלכה י', סמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' רס"ב סעיף י"ג:
סג ה מיי' פט"ו מהל' אבידה הלכה ו', ועיין בהשגות ובמגיד משנה, סמ"ג עשין עד, טור ושו"ע חו"מ סי' ר"ס סעיף י':
סד ו מיי' פט"ו מהל' אבידה הלכה ז', טור ושו"ע חו"מ סי' ר"ס סעיף י"א:
סה ז ח מיי' פט"ו מהל' אבידה הלכה ו', טור ושו"ע חו"מ סי' ר"ס סעיף י':
סו ט מיי' פט"ו מהל' אבידה הלכה א' ועי' בהשגות, טור ושו"ע חו"מ סי' ר"ס סעיף ט':
סז י מיי' פט"ו מהל' אבידה הלכה ז', טור ושו"ע חו"מ סי' ר"ס סעיף י"א:
סח כ מיי' פי"א מהל' אבידה הלכה י"א, סמ"ג עשין עד, טור ושו"ע חו"מ סי' רס"א סעיף ד':
סט ל מיי' פט"ו מהל' אבידה הלכה ז', טור ושו"ע חו"מ סי' ר"ס סעיף י"א:
ע מ נ מיי' פט"ז מהל' אבידה הלכה ט', ועיין בהשגות ובמגיד משנה, סמ"ג עשין עד, טור ושו"ע חו"מ סי' ר"ס סעיף א':
עא ס מיי' פט"ז מהל' אבידה הלכה י"א, ועיין בהשגות ובמגיד משנה, טור ושו"ע חו"מ סי' ר"ס סעיף ג':
הערות
עריכה- ^ ראו סיכום סוגיית המשנה, הגמרא והרמב"ם בדף ביאור:סוגיית מצא בגל ובכותל ישן.
ראשונים נוספים
כחצובה זה למעלה מזה במקום מרודד. כסולם נתונים כסדר בארץ והפרש ביניהן. היכי מכריז אם היו עשויים כמגדלים. אמר רבינא טיבעא מכריז ויבא בעליהם ויתן סימנם ויטלם.
אבני בית קוליס בית ע"ז שמה מרקוליס עבודתו גרימת אבנים ועיקרו ג' אבנים שתים זו כנגד זו ואחד על גביהם. ואם מצא מטבעות כי האי גוונא חייב להכריז:
ת"ר המוצא סלע בשוק ואמר לו חבירו שלי היא נירונית היא פי' כמטבע נירון קיסר היא כו' עד ולא עוד אפי' שמו כתוב עליה לא אמר כלום שאין סימן למטבע דאמרי' אפוקי אפקה ומאחרינא נפל:
מתני' מצא אחר הגפה. פי' הגפה סגירה מלשון יגיפו הדלתות וכדתנן מן האגף ולפנים. גוזלות מקושרות או בשבילין שבשדות הרי זה לא יגע בהן ואוקימנא בדלית בהו סימן ובמדדין דאיכא למימר מעלמא אתו ואיכא למימר איניש אצנעינהו הוי ליה ספק הינוח וכל ספק הינוח לכתחלה לא יטול ואם נטל לא יחזיר. תלמוד ארץ ישראל ר' אבא בר זבדא אשכח חמר מכוסה בחפיסה ונסביה אתא שאיל לרב אמר ליה לא עבדת יאות אמר ליה אהדריה אמר ליה לא דנימר אתא מריה ולא אשכחיה ונתיאש מיניה. פי' מדדין מהלכין מעט מעט כדכתיב אדדם עד בית אלהים. ותנן נמי האשה מדדה את בנה.
מצא כלי טמון באשפה לא יגע בו. איני והתניא נוטל ומכריז.
ופריק רב זביד לא קשיא מתני' בכובי וכסי דמצנעי להו אינשי. בהמנק וסכין דאיכא למימר בטאטא שקלינהו בהדי עפרא דביתא וזרקינהו לאשפה ולא ידע שכן דרך בני אדם לכבד הבית ולהשליך העפר לאשפה. פי' המנק כלי שיש בו שני ראשים כגון המזלג שיש לו ג' שינים ודרך בני יון להחזיק חתיכת הבשר ולחתוך עם הסכין ולאכול ונוטל זה שחתך ונותנו לתוך פיו ואין ידיו נוגעות בבשר כלל מפני הזוהמה.
הא דתניא אין סימן למטבע. נראה דה"ק אין סימן בצורת מטבע להפריש בין דינר לדינר ממטבע אחר, לפי שהרבה מהן נטבעות במטבע אחד וכולן דומות זו לזו, אבל אם נתן בה סימן נסדקה היא בכך וכך מחזיר, ומה שאמר רבינו ז"ל דאמרי' דילמא אפוקי מפקה, תפתר בשמו כתוב עליה, דאפ"ג דודאי ידיעא מילתא דדידיה הוא חוששין שמא הוציא את זו ומאחר נפלה והוא אבד אחרת כיוצא בה, והרי היא כדבר שאין בו סימן הא לאו הכי אין חוששין כשם שאין חוששין למכירה במציאה אחרת וכדבעי' לפרושי קמן (כ"ז ע"ב):
ספק הנוח לכתחלה לא יטול ואם נטל לא יחזיר. פירש"י ז"ל ספק הנוח בדבר שאין בו סימן, לא יטול ואם נטל לא יחזיר לבעלים דהא ליבא דיהיב סימנא, ולא דייק כלל, דא"ה פשיטא שלא יחזיר לבעלים כי לא יהבי סימנא,
אלא ה"פ: לכתחלה לא יטול שאני אומר אתי מרואתה דאצנעינהו תמן ושקלי ליה, ואם נטל לא יחזיר שם שאני אומר אתי אינש אחרינא ושקל ליה, וכיון שהגביה נתחייב בחזרה, והיינו דאמרי' בפ' המפקיד גבי גזל אחד מה' בני אדם ואינו יודע איזה מהם גזל וכו' ואקשי' ושקלי ליה והאמר ר' אבא בר' זבדא וכו' ואם נטל לא יחזיר, פי' למקום שנטל משום דילמא אתי אינש אחרינא ושקיל דלאו דיליה, וה"נ לא יניח ביניהם שמא יטלנו מי שאינו שלו, גם זו קשה על דברי רש"י ז"ל שאם כפירושו מנא לך שלא יניח ביניהם נהי נמי שאין לו להחזירו למי שלא נתן סימנין שאם נתנו למי שאינו שלו הרי אבדו בידים מבעלים, אבל יש לו להחזירו ביניהם דהתם נמי פשיטא לן דלא יתן לאחד מה' בנ"א אלא מניח ביניהן קאמר.
ובירושל' (ה"ד)גרסי' הכי ר' אבא בר' זבדא אשכח חמר מכסי בחספא ונסבתיה, אתא שאל לרב, א"ל לא עבדת טבאות, א"ל ונחזיריניה, א"ל לא דאימור אתא מריה בעי ליה ולא אשכח ואתיאוש מיניה, פירושו א"ל שלא יחזירנו שם ויהא מונח בידו עד שיבא הבעלים, שאם מחזיר שם מפסידו מן הבעלים כי שמא באו שם הבעלים וכיון שלא מצאו נתיאשו ממנו ושוב לא יחזרו שם ואיהו לא קני בהאי יאיש דבאיסורא אתא לידיה, ומזה למדנו שפי' לא יחזיר לא יחזירו שם דרב אבא בר זבדא משמיה דרב אמרה התם והכא, ולמדנו למה לא יחזיר מפני שהבעלים שוב לא יחזרו שם ולפי טעם זה אפשר שאם הגביה ולא זז משם שיכול להחזירה ולפי מה שפירשנו שכיון שהגביה נתחייב בה אפי' לא זז משם לא יחזיר, וטעם זה שאמרו בירוש' עיקר שכיון שאינו מצוה מתחלה להחזירה אע"פ שהגביה לא נתחייב בה כיון שהחזירה למקומה דלא אמר רבה הכישה נתחייב בה אלא בב"ח דאנקטינהו נגרי בריאתא כדאיתא בפ' המוכר את הספינה, ועוד שאם אין בה סימן ודרך נפילה הא איאוש ואי דרך הנחה אף הוא לרשות הבעלים החזירה הילכך יחזיר, אבל טעם המפו' בירוש' עיקר.
והוי יודע דכ"ש בדבר שיש בו סימן שאינו רשאי להחזירה למקומה שמשהגביה ע"מ להחזירה נתחייב זה ושומר של בעלים הוא ואפי' לא זז משם לא יחזירנה לשם אבל בדבר שאין בו סימן אם לא זז משם יחזיר שכיון שאינו רשאי ליטלה לא נתחייב בה. ועוד שמא דרך נפילה ולא נתיאשו הבעלים הואיל ויש בו סימן ומחייב בהשבה גמורה שהרי נא הניחוה שם מדעת והוא שומר אבדה דכשומר שכר דמי,
ולהכי נקט דבר שאין בו סימן משום דדבר שיש בו סימן לכתחלה יטול כדאמרי' ולית ליה סימנא בגויהו וכו' הילכך נשבקינהו ואקשי' ונהוי קשר סימן ומקום סימן, אלמא אי אית בה סימנא לישקלינהו, וה"מ במקום שאינו משתמר לגמרי אבל במקום המשתמר לגמרי לא יטול שכך שנינו מצא כלי באשפה אם מכוסה הרי זה לא יגע בו, ואי דרך נפילה ודאי הוא נוטל ומכריז דכל נפילה לאו שמור הוא לבעלים והיינו סכיני והמנק וזהו כלל אבידה:
מחציו ולחוץ שלו. וכולה מתני' תימא הוא למה הוא שלו, הא מתני' רישא בדבר (שאין בו סימן) [שיש בו סימן] הוא יטול ויכריז וי"מ דכיון שהחור פתוח לרה"ר א' מבני רה"ר הניחו שם ואבדה מדע' היא מפני שיד הרבי' שולטת בהן ואע"ג דדרך הנח' אפי' ברה"ר נוטל ומכריז דהיינו עשויין כמגדלין וצבור פירו' דלעיל התם שאני דאמרי' ודאי אנוחי אנחינהו למשקלינהו מיד ושכח אבל הכא לדעת הניח ואינו מקום משתמר ומחציו ולפנים בע"ה הניחו שם שאין יד הרבי' שולטת שם ויש לדקדק בכיסא אמאי אזלי' בתר שנציה ובסכינא בתר קתיה ואי קתיה לבר הרי הוא שלו ואמאי הרי אין יד הרבים שולטת שם וא"ת משום בע"ה גופיה מיאש אמאי מימר אמר אי משכח לי' בע"ה אכרוזי מכריז והא ל"ק דכיון דיד בע"ה ודאי שולטת שם אבדה מדעת היא א"נ דכל זמן ששנציה וקתא לבר ודאי אחד מבני רה"ר הניחו שם ואין ידם שולטת מחציו ולפנים ובידוע שבחוץ הניחו וע"כ איגנדורי איגנדר וכן הטע' להיכ' ששנציה וקתיה לגאו והוא מחציו ולחוץ שהוא של בע"ה דאמרי' מחציו ולפנים הניחו בע"ה ואיגנדר לבר ואין הלשון הזה עולה לי שאיני רואה כאן אבדה לדעת אלא שמא שכח.
ורש"י פי' דמתני' בדשתיך ומשום יאוש בעלים פי' לפי' לא בדשתוך טפי שכיון שהוא בכותל חדש לאו מאמורין היה ומיהו מחציו ולחוץ שלו שאחד מבני ר"ה הניחו [ונתיאש אבל מחציו ולפנים של בעה"ב אף שנתיאש] וחצרו קונה לו שלא יצא מרשותו שאין יאוש מפקיע ממון בע"ה שברשותו וזה עיקר והא דאמרי' מצא בכותל ישן הרי אלו שלו מפני שיכול לומר של אמוריין היו ואוקימנא בדשתוך טפי ואי ישראל אצנעינהו אסור אע"פ שנר' שנתיאשו מפני שהוא מקו' משתמר לגמרי וליכא יאוש והא דלא זכי בעל כותל מפני שממון האמוריין בחזק' שבטי' הוא ולא בחזקת אותו שבט שנמצ' בחלקו.
והרמב"ם הספרדי פי' מפני שהיא אבוד' ממנו ומכל אדם משנים קדמוניו' ומצא בחנות שהן שלו מפני שהוא יאוש בעלי' ואין חנותו קונה לבעלי' מפני שאינו מקום המשתמ' ולאביי דאמ' יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש משום דכי אתא לידיה באיסורא אתא לידיה כלו' מקמי יאוש ולא עדיפה חצרו מידו ואוקמא רש"י בדבר שאין בו סימן והוא נכון אלא שמצינו בגמ' אפי' צבורין ומונחין ע"ג שלחן וכן הגירס' ככלהספרים ובפי' ר"ח ובהלכות רבינו ויש לי לומר דר' אלעזר אדין שולחן קאי וקאמר אפי' צבורין ומונחין על השלחן אינן של שלחני ודינם ידוע מקו' שראוי להכריז מכריז ומקום שאין בו סי' שלו ולפי שהוא דבר מפורש ולא הוצרך אלא לומר שאינן של שלחני לפיכך אמר סתם ויש להעמידה בעיר שרובה גוים ומפני שהוא מקום שהרבים מצויין שם, וכן כתב הרב ר' משה.
ועדיין אין סדר משנה זו מתחוור לי כהוגן רישא בדבר שיש בו סימן וסיפא בשאין בו.
ונ"ל דהא דקתני מצא בכותל חדש שלו לומר דלאו דבע"ה הוי ובדבר שאין בו סי' נקט לה וממיל' דדבר שיש בו סי' נוטל ומכריז אלא כיון דדינא דבין מוצא ובין בע"ה אתא תנא לאשמועי' קתני הכי והא דאמרי' בגמ' סכינא בתר קתא וכו' ודאי דבר שיש בו סימן הוא והיינו נמי דינא דמתני' אלא דהכא או נוטל ומכריז או של בע"ה הוא וכן הא דא"ר אלעזר אפי' צרורין ומונחין דין שלחן נקט כדפרישית.
והא דאמרי' כגון שעשאו פונדק לג' בני אדם והוינן בה ש"מ הלכה כרשב"א אפי' ברוב ישראל לאו דמתני' היינו דרשב"א דמתני' בדבר שאין בו סימן ופלוגתיהו בדבר שיש בו אלא כיון דהך סלע מן השוכרין נפל ובביתם הוא אמאי לא מהדר להו הא לא מיאש מימר אמר חבראי משכח ומהד' דהא ידע דחד מינן היא ש"מ דאדם מתיאש מדבר שיד הרבים מצויה שם לומר לא ירצו לקיים מצוה ולא יחזירו והיינו דרשב"א ולאו דג' הוו רבים דהא סרטיא ופלטי' גדול' קאמר רשב"א אלא הכא נמי איכא למימר מיאש בדבר שאין בו סימן מפני שחושש לרבים שמא לא יטרח לחקור של מי היא ומורי אנפשי' לומר מתיאס הוא בי התם דמיאש משום שמא מצאה אדם שאינו הגון ולא יטרח להכריז עליה ולהודיע לרבים דטריח ליה:
כך גרסת הספרים ולא עוד אלא אפילו אמר שמי כתוב עליה לא אמר כלום שאין סימן למטבע: ותו לא. ופירש שאין סימן למטבע, שהרבה טבועין במטבע אחד. אבל הרי"ף ז"ל מוסיף לגרסא, אימר אפוקי אפקה ומאיניש אחרינא נפל, וכן היא במקצת הספרים. ולומר שאפילו אין טובעין מטבע על שמו של זה, אלא שהוא כתב שמו עליה עכשיו על זה, אפילו כן אינו סימן, דאימור אפוקי אפקה ומאיניש אחרינא נפל.
ואם תאמר, אם כן אף בכל אבדות דעלמא ניחוש למכירה, ולא נחזיר לעולם בסימנין, יש לומר דזה גם כן חוששין שמא כתב שמו על אחרות, והוציא את זו ומאחר נפלה, והוא אבד אחרת כיוצא בו, והילכך הוה ליה כדבר שאין בו סימן, וכעינן שכתבתי למעלה (כג, ב ד"ה אמר) גבי חבית רשומה לאחר שנפתחו אוצרות.
הוה ליה ספק הינוח וכו': ונראה לי דמשום דמדדין הוא דאוקימנא בקשורין בכנפיהם דכולי עלמא הכי קטרי ולא הוה קשר סימן, שאלו היו קשורין בקשר אחר היה נוטל ומכריז, אבל כשאינן מדדין, בין קשורין בכנפיהם, בין קשורין בקשר אחר שיש בו סימן, ואף על פי שהמקום נמי הוי סימן, הרי זה לא יגע בהן כלל, דכודאי הנוח חשבינן ליה, והיינו ברייתא דקתני לקמן בגמרא (לא, ב) מצא חמור או פרה, דקתני מצא טלית בצד גדר קרדום בצד גדר אין זו אבדה שהוא חייב להזקק לה אלא יניח, דכיון שהן בצד גדר כודאי הנוח חשבינן ליה ולא יגע בהן כלל. ומאן דמקשה ולהוי מקום סימן כלומר, ויטול ויכריז דהרי זו אבדה וקסבר דכשאינן מדדין היא שנויה, מטעא הוה טעי, דקסבר דכשאינן מדדין אי אית בהו סימן נוטל ומכריז דלאו ודאי הנוח היא, ומאן דמשני ליה במדדין, הוא הדין דהוה ליה לאוקמה כשאין מדדין, והיא הנותנת דלא יגע בהן, דודאי הנוח חשבינן ליה, אלא דאגב אורחיה ניחא ליה לאשמועינן דינא דספק הנוח בדבר שאין בו סימן., כך נראה לי.
ספק הנוח לא יטול ואם נטל לא יחזיר: פירש רש"י ז"ל: לא יחזיר לבעלים דהא ליכא דיהיב סימנא, כלומר ולא יחזיר אלא בעדים שהיא שלו. ואינו מחוור, חדא דפשיטא שלא יחזיר לבעלים אלא בעדים כיון שאין בו סימן, ואטו עד השתא לא ידענא דלא יחזיר אבדה לבעלים בלא סימנים ובלא עדים. ועוד דלקמן בפרק המפקיד (לז, ב) גבי גזל מחמשה בני אדם ואינו יודע מאיזה מהם גזל וכו', אקשינן, ושקלי לה כולהו ואזלי, והאמר ר' אבא בר זבדא אמר רב ספק הנוח לא יטול ואם נטל לא יחזיר, ואלו לפירושו של רש"י ז"ל מאי קשיא, דרב לא אמר אלא שלא יחזיר ממש ליד שום אדם, אבל שלא להניח ביניהם לא אמר.
ויש מי שפירש, לא יחזיר למקום שנטל, דחזרה מעלייתא ליד בעלים בעינן, וחייב הוא ליטפל בה, ויהא מונח בידו עד שיבואו בעלים ויביאו עדים, או עד שיבא אליהו, דכיון שלא היה לו ליטול ונטל נתחייב בה, [וכענין שאמרו (לקמן ל, ב) הכישה נתחייב בה, וגם זה אינו מחוור, דלא אמרו הכישה נתחייב בה], אלא בבעלי חיים דאנקטינהו נגרי ברייתא. ועוד, דהכא אי דרך נפילה הוו הרי אלו שלו, ואי מדעת הניחום שם בעלים אמאי לא יחזיר, למקום שהניחום שם בעלים הוא מחזיר.
אלא הכי פירושו, אם נטל והלך לו, לא יחזור ויחזירנו שם, דאני אומר שמא בעלים באו ולא מצאו ונתיאשו מהם, ושוב לא ישוב לבקשנו עוד, ויבא אחר ויטול. וכן נראה, מדגרסינן בירושלמי (בפרקין ה"ד) ר' אבא בר זבדא אשכח חמר מכסי בחפיסא ונסבתיה, אתא שאיל לרב אמר לא עבדת טבות, אמר ליה ונחזירנה, אמר ליה לא, דנא אימר אתי מריה בעי לה ולא אשכח ויתיאש מיניה, כלומר ואם יחזירנו שם, שמא יבא אחר ויטלנו ויפסידנו מן הבעלים, והוא נמי לא קנאו, דקודם יאוש אתיא לידיה, ור' אבא בר זבדא דאמרה הכא, משמיה דרב אמרה לההיא, ולעולם אף על פי שנטל, כל שלא נפרד משם אין לחוש שמא בעלים באו וחפשוהו, ויכול הוא להחזיר למקום שנטל.
ונמצא כלל אבדה, כל שאין בו סימן והוא דרך נפילה, הרי הוא שלו, אם הוא דבר שיש לומר דהרגישו בו בעלים, כגון זוזי דחשיבי או מידי דיקיר כדאיתא בריש פרקין (כא, ב). אם הוא ספק הינוח ואין בו סימן, הרי זה לא יטול ואם נטל לא יחזיר. ואם יש בו סימן נוטל ומכריז, דהיינו אבדה דחייבה תורה להזקק לה ליטול ולהכריז, והיינו דאקשינן הכא, ולהוי קשר סימן ולהוי מקום סימן, כלומר יטול ויכריז, ויתן הבעל סימן קשר או מקום, וכל שכן שאם נטל לא יחזיר למקום שנטל, ואפילו לא זז משם, דשמא דרך נפילה באו שם וחייב הוא ליטפל בה. ואם החזירה שם מתחייב בה בתשלומין דשומר שכר הוא, דשומר אבדה כשומר שכר דמי כר"י לקמן (כט, ב ושם בהלכות). ואם הוא ודאי הנוח לא יטול, ואם נטל יחזיר למקום שנטל, שהרי לרשות בעלים הוא מחזיר, בין יש בו סימן בין אין בו סימן, והוא שלא זז משם, ואם זז משם, כשאין בו סימן לא יחזיר כטעמא דמפרש בירושלמי, ואפילו יש בו סימן גם כן יש לומר שלא יחזיר, שמא באו בעלים ולא מצאוהו ולא יוסיפו לבקש שם, ויבא מי שאינו הגון ויטלנה, וכיון שנטלה זה נתחייב בה, אבל היכא דלא זז משם אף על פי שיש לה סימן, למקום שנטל יחזיר.
אלא דקשיא לי, כובי וכסי באשפה שאינה עשויה ליפנות ונמלך עליה לפנותה, דחייב ליטול ולהכריז כדאמר רב פפא בסמוך, ואף על גב דטמון באשפה ודאי הנוח הוא, ואמאי, למקום שנטל יחזיר, ושמא מפני שזה צריך לאשפתו, אינו מחזירו שם, או שמא משום דמתחלה כשהיה מכוסה היה משתמר, עכשו שאינו מכוסה שפינה זה אשפתו אינו משתמר, ואין זה כמחזיר למקום שנטל, והילכך נוטל ומכריז, כך נראה לי.
לא צריכא דשתיך: ואם תאמר ליהוי של בעל הגל דתקני ליה חצרו. תירץ הראב"ד ז"ל, דמיירי בכותל וגל שבחורשין שאין לו בעלים, [אבל יש להם בעלים אף על גב דשתיך טפי לא, שאני אומר אבותיו הצניעום שם ושכחום ולא צוו במותם, שאין יאוש מועיל אלא בדבר שיצא מתחת הבעלים]. ואינו מחוור בעיני, דאם כן, כי קתני בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו מחציו ולפנים של בעל הבית, ליפלוג וליתני בדידה במה דברים אמורים בכותל שבחורשין, ואם יש לו בעלים מחציו ולחוץ שלו מחציו ולפנים של בעל הבית.
ובתוספות תירצו לפי שאין עשוי לימצא, וכל שאין עשוי לימצא אין חצרו קונה לו. וכן פירשו בההיא דלקח מן התגר דלקמן (כז, א), דאמרינן דהרי הוא של לוקח, ולא אמרינן דתקני לו חצרו לתגר. וגם זה אינו מחוור, והנכון כי מה שנשאר טמון מן האמורים אינו לאותו שהגיע לו הקרקע, כי השלל מתחלק היה לכל ישראל, ואחר שעמדו שם כל כך הרי הוא כאבוד מכל ישראל, והרי הוא של מוצא.
ואם תאמר תקני לו חצרו עכשיו. יש לומר, משום דחצרו לא עדיפא מידו, ואלו באה לידו קודם יאוש בעלים תו לא קניא ליה, הואיל ובאסורא אתא לידיה, וכדקיימא לן כדאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, הילכך חצרו נמי בכי האי גוונא לא קניא ליה.
מתניתין: מצא אחר הגפה: כתוב בתוספות. ולא מיירי הכא במשתמר לגמרי מדפריך בגמרא וכו' ולא הביאו ראיה מדקאמר מיד ואי שקיל להו לית להו למרייהו סימן דאיכא למימר אפילו יש בו סימן שמא שכחו או לא ידעו הבעלים הסימן לכן לא יגע בו כיון שישנו במקום המשתמר. ואין להקשות ומאי פריך בגמרא וליהוי קשר סימן ויתרץ דאיירי במשתמר לגמרי ולכך אפילו יש בו סימן לא יגע. ויש לומר דמשמע ליה מדנקט גוזלות דמדדין אם כן לא הוי משתמר לגמרי. והא דפריך וליהוי מקום סימן אף על גב דידע דאיירי במדדין כדפרישית. יש לומר דסלקא דעתיה דאיירי בכל גוזלות ואפילו אין מדדין נמי אבל הא פשיטא ליה נמי דאיירי במדדין דאם לא כן אמאי נקט גוזלות. גליון.
בשבילין שבשדות: היינו שפתי השדות שהן גבוהים מרשות הרבים ומה שמונח שם נראה שבכוונה הניחו בעליו שם ומשום הכי לא יגע בהן שאם יקחם משם שמא תוך כך יבואו בעלים שהניחום שם ולא ימצאום ושמא אין יודעין בו סימן ולא תשוב האבידה לבעליה לעולם. ה"ר יהונתן.
מצא כלי באשפה מכוסה לא יגע בה שזה לא בא בדרך נפילה וגם לא בדרך הנחת שכחה שאין אדם יושב באשפה אלא ודאי הינוח בהצנעה הוא ובאשפה שאינה עשויה להפנות הוא סבור שהוא מקום המשתמר ולפיכך לא יגע בו. ואם מגולה הא ודאי דרך נפילה בא שם הילכך נוטל ומכריז כשיש בו סימן דאלו מקום לא הוי סימן דאתי דרך נפילה וכדכתיבנא לעיל. הריטב"א.
אם מגולה נוטל ומכריז: דכיון דהוא מגולה נמצא שאבידה היא בודאי ואסור שיתעלם עיניו ממנה ויכריז עליה ואם יהיה לו סימן בה יחזירנה לו ואם לאו יהא מונח בידו עד שיבא אליהו או ימכרנה וישתמש בדמיה אליבא דרבי טרפון ולא ישלח בה יד להוציא ולכלות הדמים מן העולם. ה"ר יהונתן.
גמרא: מאי טעמא האי איניש אחרינא אצנעינהו ואי שקיל להו האי לית ליה סימנא בגוייהו למיתבי הילכך נשבקינהו וכו'. ופרכינן וליהוי קשר סימן כלומר כשהוא משונה. הריטב"א.
ואי שקיל להו לית להו סימנא בגוויהו משמע דדבר שיש בו סימן דשקיל להו אית להו למרייהו סימנא בגוייהו נוטל ומכריז. ואף על גב דתנן לקמן קרדום בצד גדר וטלית בצד גדר אין זו אבידה ולא יטול לא דמי לגוזלות מקושרים אחר הגדר דגוזלות ספק הינוח נינהו כדקאמר בסמוך דכיון דמדדין איכא למימר מעלמא אתו הילכך אם היה דבר שיש בו סימן בספק אבידה נוטל ומכריז מספק אבל קרדום בצד גדר וטלית בצד גדר ודאי הינוח הוא דהא לא מידדו והני דהכא נמי אי לאו דמידדו הוו חשיבי ודאי הינוח דהא פריך עלייהו ונהוי מקום סימן.
ומיהו משמע מהכא מתוך הסוגיא דאי לא מידדו היה לו ליטול ולהכריז מדפריך וליהוי מקום סימן ומשמע דאמתניתין פריך אהא דמשמע לא יגע בהן לעולם אפילו מצאן שלשה ימים זה אחר זה ולקמן גבי קרדום וטלית בצד גדר תניא שלשה ימים בזה אחר זה הרי זו אבידה או בלילותא דאפילו חדא שעתא הויא אבידה. אי נמי יש לחלק דקרדום וטלית בצד גדר הוא דלא חשיבי אבידה שדרך עושי המלאכה בשדה להניח קרדום שעודר בו או טליתו בצד גדר לפי שעה אפילו כשמתרחק קצת אבל גוזלות אינם מעושי בשדה אלא מהולכי דרכים שהצניעו שם ליטלם לאלתר ושכחום ואפילו לא שכחום יש לחוש שמא יאבדו אם לא יטלם המוצא. אי נמי ההיא דלקמן מקום הצנוע יותר ודמיא למתניתין דמצא כלי באשפה אם מכוסה לא יגע בו. תוספות שאנץ.
במקושרין בכנפיהן: פירוש שאינם קשורין בחוט ובמשיחה אלא שקושר הכנפים אחד אל אחד בנוצתן כדרך הציידין. הריצב"ש.
מדדין מעלמא קא אתי: פירוש אף על גב דכיון דמקושרין על כרחך של בעלים היו מכל מקום כיון דמדדין מנא לך דבדרך הנחה באו שם מפני שהם במקום זה הרי אפשר שנפלו לאדם אחר ברשות הרבים ומעצמן באו הנה וכיון דבדרך נפילה איכא יאוש דהא לית בהו סימן. ומשני דאפילו בספיקא אמרינן לא יטול. הריצב"ש.
וליהוי מקום סימן ואוקימנא במקושרין בכנפיהם וכו': ובמדדין דלא הוי מקום סימן וכיון דאפשר דאצנעינהו ואפשר דאתו תמן בדרך נפילה הוה ליה ספק הנוח ואמר רב אדא בר זבדא ספק הנוח לא יטול. כך פירשו בגמרא ובודאי שהסוגיא למאן דלא דחיק לה מוכחא כפירוש התוספות והכי פירושו שלא אמרו ספק הנוח לא יטול אלא בדבר שאין בו סימן דאי שקיל להו אבוד הוא לבעלים דלית להו סימנא למיהב ולמשקלינהו וכיון דכן מוטב שיניחן במקומן כיון דאפשר שהונחו שם לדעת שאם יניחם אפשר שיבאו הבעלים ויטלום ואפילו היו אבודין לו שם כיון דלאו אבידה מדעת היא דמקום המשתמר קצת הוא מוטב שיאבדו לו מאליהן ולא יאבדו בודאי בנטילתו של זה. הא כל היכא דאית בהו סימן דכי מכריז זה יבאו בעלים ויתנו סימן ויטלו מוטב שיטלם זה ויכריז משיניחם שם כיון דאפשר שבאו שם בדרך נפילה ואין זה מקום המשתמר לגמרי. והיינו דפרכינן ולהוי קשר סימן ולהוי מקום סימן כלומר ויטול ויכריז דאלמא כל היכא דאיכא סימן דין הוא שיהא נוטל ומכריז. ומיהו כשהוא ודאי הנוח כגון קרדום בצד גדר וכיוצא בו כיון שהוא במקום המשתמר וגם לא באו שם אלא דרך הצנעה בהא ודאי קתני תנא לא יגע בו והיינו מתניתין דמצא כלי באשפה וקרדום בצד גדר דהתם ודאי הנוח הוא במקום המשתמר.
והשתא היינו דאיכא בין ספק הנוח לודאי הנוח. ואף על גב דאמר ספק הנוח לא יטול לא כל ספק הנוח קאמר אלא כשהוא דבר שאין בו סימן ולא הוצרך לפרש דסברא מוכחת עליו ואיהו מפרש אנפשיה וזהו שיטת התוספות אבל יש מפרשים וזה דעת מורנו דסתמא נקט כל ספק הנוח לא יטול דעל הספק עשאוהו כודאי הנוח והא דאמרינן בגמרא דכיון דלית להו סימנא וכו' טעמא דניחא נקט דמהאי טעמא אמור רבנן הכי ומיהו לא פלוג רבנן.
והא דפרכינן ולהוי קשר סימן ולהוי מקום סימן אלישנא בעלמא פרכינן דפרישנא דמתניתין לית בהו סימן. ומיהו למאי דאסיקנא טעמא משום ספק הנוח לא יטול הכי קאמר דאפילו ספק הנוח לא יטול וכל שכן ודאי הנוח דההוא פשיטא. זהו תורף דבריהם והאמת מורה דרכו. הריטב"א ז"ל.
וזה לשון הר"ן ז"ל: ונהוי קשר סימן. נראה לי דהכי פירושו כיון דהאי ספק הנוח הוא ולא ודאי דאיכא למימר דרך נפילה הוא יטול ויכריז דאי דרך נפילה הוה זו היא אבידה שמוזהר עליה ליטול ולהכריז ואי דרך הנחה הוה אכתי לא מפסיד ולא מידי שהרי במקום שמשתמר ואינו משתמר הניחם ואף כשיטלם זה גם כן רשותו של זה לבעלים משתמר ואינו משתמר הוי כיון דאית בה סימן קרוב הדבר דכשיכריז מוצא זה יבאו בעלים ויתנו סימן ויטלום. ומשום הכי אקשינן ונהוי קשר סימן כלומר ויטול ויכריז. אבל בודאי הנוח כיון שאין זו אבידה שמוזהר עליה כלל אף על פי שהניחן במקום משתמר ואינו משתמר לא יטלנו ואף על פי שיש בו סימן שאם יטלנו יהיה ברשותו כמו כן משתמר ואינו משתמר משום דכיון דודאי הנוח הוא ואין זו אבידה שמוזהר עליה אינו רשאי ליטלה ממקום משתמר ואינו משתמר דהניחוה הבעלים לדעתם ולהניחה במקום אחר משתמר ואינו משתמר דהיינו רשותו של מוצא והיינו דתניא לקמן טלית בצד גדר קרדום בצד גדר פרה ורועה בין הכרמים וכו' כלומר ואינו רשאי ליטלם שאף על פי שטלית וקרדום יש בהן סימן כיון שמציאתן מוכחת עליהן דודאי הנוח נינהו דהא לא שייך למימר בהו דמעלמא אתו אף על פי שהן במקום משתמר ואינו משתמר לא יטול כיון דודאי הנוח הוא הילכך כי מקשינן הכא ונהוי קשר סימן משום דאיכא למימר דרך נפילה הוא מקשינן הכי ואסיקנא דלית בהו סימן כלל הא אית בהו סימן יטול ויכריז דאי דרך נפילה הוה זו היא אבידה שמוזהרין עליה והרי הוא מועיל לבעליה כשנוטל אותה ואפילו אי דרך הנחה הוה אף על פי שאינו מועיל אותם מכל מקום אינו מפסידם כלום שאף רשותו של זה משתמר ואינו משתמר הוא להם.
ומיהו הני מילי היכא שמקום מציאתן הוא משתמר ואינו משתמר אבל אם משתמר לגמרי אפילו בספק הנוח לא יטול שאף על פי שאם דרך נפילה הוא יש תועלת לבעלים בנטילתה אפילו הכי איכא למיחש דדילמא דרך הנחה הוה ונמצא מפסידם שהוא נוטל ממקום משתמר לגמרי ומניח במקום משתמר ואינו משתמר דהיינו רשותו של מוצא שאף על פי שיכריז אפשר שלא ישמעו הבעלים ואפילו ישמעו שמא לא יהיו בקיאין ליתן סימן וכיון שהדבר שקול אם יש תועלת לבעלים בנטילתו של זה או הפסד לא יטול. ואפשר דהיינו טעמא דמצא כלי באשפה דאם מכוסה לא יגע בו שאף על פי שאינו דרך הנחה ודאי ואפשר דדרך נפילה הוא אפילו הכי לא יגע בה דאיכא למימר דרך הנחה הוא ונמצא נוטל ממקום משתמר לגמרי ומניח למקום משתמר ואינו משתמר זהו דעתי בדברים הללו. עד כאן.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: הוה ליה ספק הנוח וכו'. ונראה לי דמשום דמדדין הוא דאוקימנא בקשורין בכנפיהן דכולי עלמא הכי קטרי ולא הוי קשר סימן שאלו היו קשורים בקשר אחר שיש בו סימן ואף על פי שהמקום נמי הוי סימן הרי זה לא יגע בהן כלל דכודאי הנוח משוינן ליה והיינו ברייתא דקתני לקמן מצא טלית בצד גדר קרדום בצד גדר וכו' ופרישנא אין זו אבידה שהוא חייב ליזקק לה אלא יניח דכיון שהן בצד גדר בודאי הנוח חשבינן ליה ולא יגע בהן כלל. ומאן דמקשה הכא וליהוי מקום סימן כלומר ויטול ויכריז דהרי זו אבידה וקסבר דבאינן מדדין היא שנויה מטעא הוה טעי דקסבר דבשאינן מדדין אי אית בהו סימן נוטל ומכריז דלאו ודאי הנוח היא ומאן דמשני ליה במדדין הוא הדין דהוה ליה לאוקמא בשאין מדדין והיא הנותנת דלא יגע בהן דודאי הנוח חשבינן ליה אלא דאגב אורחיה ניחא ליה לאשמועינן דינא דספק הנוח בדבר שאין בו סימן. כן נראה לי. עד כאן.
כתוב בתוספות. וכן הא דתניא לקמן מצא טלית או קרדום בצד גדר וכו' ותלמיד הר"פ ז"ל כתב וזה לשונו: ואם תאמר והא אמרינן לקמן מצא קרדום בצד גדר וכו' ואמאי והא קרדום דבר שיש בו סימן הוא ויש לומר דשאני התם דהוי משומר טפי דמצאן בצד גדר אבל הכא אחורי הגדר לא הוי משומר כל כך. עד כאן.
ואמר רבי אבא בר זבדא אמר רב זאת אומרת ספק הנוח וכו': יש לדקדק דרב סבירא ליה מקום הוי סימן דאי לא הוי סימן דילמא הא דלא יטול משום דהוה ליה ודאי הנוח אבל ספק הנוח יטול אבל אי אמרת מקום הוי סימן על כרחך צריך לאוקמא במדדין כדאסיקנא. וכל שכן דניחא טפי לעיל גבי כופרא דמעצרתא דפריך תלמודא נימא קסבר רב מקום לא הוי סימן. הרא"ש ז"ל.
ואם נטל לא יחזיר פירש רש"י ז"ל לא יחזיר לבעלים דהא ליכא דיהיב סימנא כלומר ולא יחזיר אלא בעדים שהיא שלו. ואינו מחוור דפשיטא דלא יחזיר לבעלים אלא בעדים כיון שאין בו סימן ואטו עד השתא לא ידענא דלא יחזיר אבידה בלא סימנין ובלא עדים. ועוד דלקמן בפרק המפקיד גבי גזל מחמשה בני אדם ואינו יודע איזה מהן גזל וכו' ואקשי ושקלי לה כולהו ואזלי והא אמר רבי אבא וכו' ספק הנוח וכו' ואלו לפירוש רש"י ז"ל מאי קושיא דרב לא אמר אלא שלא יחזיר ממש ליד שום אדם אבל שלא להניח ביניהן לא אמר.
ויש מי שפירש לא יחזיר למקום שנטל דחזרה מעלייתא ליד בעלים בעינן וחייב הוא לטפל בה ויהא מונח בידו עד שיבא אליהו או שיבאו בעלים ויביאו עדים דכיון שלא היה לו ליטול ונטל נתחייב בה. וכענין שאמרו הכישה נתחייב בה. וגם זה אינו מחוור דלא אמרו הכישה נתחייב בה אלא בבעלי חיים דאנקטינהו נגרי ברייתא. ועוד דהכא אי דרך נפילה הוו הרי אלו שלו. ואי מדעת הניחום שם בעלים אמאי לא יחזיר למקום שמניחן שם בעלים הוא מחזיר. אלא מכי פירושו אם נטל והלך לו לא יחזיר וכו' הילכך ודאי הנוח לא יטול ואם נטל יחזיר למקום שנטל בין יש בו סימן בין אין בו סימן והוא שלא זז משם ואם זז משם בשאין בו סימן לא יחזיר כטעמא דמפרש בירושלמי ואפילו יש בו סימן גם כן יש לומר שלא יחזיר שמא באו בעלים ולא מצאוהו ולא יוסיפו לבקש שם ויבא מי שאינו הגון ויטלוה וכו'.
וקשיא לי כובי וכסי באשפה שאינה עשויה ליפנות ונמלך עליה לפנותה דחייב ליטול ולהכריז כדאמר רב פפא בסמוך ואף על גב דטמון באשפה ודאי הנוח הוא ואמאי למקום שנטל יחזיר ושמא מפני שזה צריך לאשפתו אינו מחזירו שם או שמא משום דמתחלה כשהיה מכוסה היה משתמר עכשיו שאינו מכוסה שפינה זה אשפתו אינו משתמר ואין זה כמחזיר למקום שנטל והילכך נוטל ומכריז. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו מקצת רבותי פירשו דסתמא אמור רבנן ואם נטל לא יחזיר דלא פלוג רבנן וכיון שנטלו נתחייב בשמירתו שלא להניחו אלא במקום דמשתמר לגמרי והכא שמא ראוהו הבעלים מרחוק כשהיה נוטלו ואמר זה שולח יד הוא בממון אחרים ונתיאשו וכיון דאפשר בשום צד דאיכא פסידא לא יחזיר שם בשיש לו סימן מיהת אלא יטול ויכריז. ואינו נכון. עד כאן.
אשפה העשויה להפנות אבידה מדעת היא: פירוש דאף על גב דאשפה זו יש לה בעלים שמפנים אותה ליכא למימר דסמיך בצד המניחו שם דלמחר תבע ליה ויהיב סימנייהו ושקיל. וההוא דאמרינן לקמן גבי ראה סלע שנפל חדא דכיון שדרך אשפה לפנות על ידי שכירים ולקיטים ועבדים ליכא למימר הכי ועוד דלא ידע למאן תבע ועוד דהתם הוא במידי דנפל מיניה אבל אין אדם מניח חפציו במקום התורפה על דעת שיתבעם ויטלם בסימניו אלא ודאי כל שמניחם שם אבידה מדעת היא. ולאו למימר שאבדו בידים והפקירו שאם כן למה כסהו אלא לומר דאיאוש מייאש מיניה ולא מצא מקום להצניעו אמר אניחנו בכאן כל דהו כן נראה לי. הריטב"א ז"ל.
אלא באשפה שאין עשויה לפנות ונמלך עליה לפנותה שמתחלה לא היתה עשויה לפנות ועכשיו הוא שנמלך בעליו לפנותה ואם לא נטלו הכלים יפנום עם האשפה ויפסדו לפיכך נוטלו ומכריז מפני השבת אבידה לבעלים והיינו דקתני מפני שדרך אשפה לפנות כלומר מכיון דשמעיניה לבעליו שרוצה לפנותה לא אמרינן כמשחק הוא אלא נוטל ומכריז שכן דרך בני אדם שנמלכין לפנות אשפתן. שיטה.
אלא אשפה שאינה עשויה להפנות ונמלך עליה לפנותה: פירוש ומאי כאן באשפה העשויה להפנות וכו' פירוש כאן באשפה שאין לה בעלים כאן באשפה שיש לה בעלים דכיון דעבידי דממלכי אף כי לא ממלכי מקריא אבידה ומכל מקום לא מקריא אבידה מדעת כיון שהוא בוטח שלא יפנה עד שיבא הוא ויטול את שלו ולא הוי כמפקיר ומתיאש. ומכל מקום נראה דאי לא שמעינן לבעלים דימלך לפנות דלא מחוייב ליטלה כיון שהוא הניחה שם ולא חש להמלכה ומי יחוש יותר ממנו. אבל מכל מקום אם לעשות לפנים משורת הדין ירצה ליטול ולהכריז כיון שהוא דבר שיש בו סימן נראה לי דיכול ליטול ומדת חסידות הוא כיון דברי היזקא והיינו לישנא דלפי שדרך אשפה להפנות דמשמע אף אי לא שמעיניה דנמלך ומאי דקאמר ונמלך לאו דוקא אלא פירוש שיש לחוש שמא ימלך. שיטה.
בשלמא לרב פפא היינו דקתני מפני שדרך אשפה לפנות כלומר וקמשמע לן דאף על גב דהאי ודאי הנוח הוא דאמרינן בעלמא שלא יגע בו הכא לא אמרינן הכי דכיון שדרך האשפה לפעמים שנמלכין לפנותה אין לנו לומר לבעלים שיניחוה ולא יפנוה עד זמנם כדי שלא יגע בממונו של זה. אלא לרב זביד מאי מפני שדרך אשפה להפנות דהא טעמא דידיה הוא היינו משום דסכיני והמנקי דרך נפילה באו שם בזבל שבחצר. ופרקינן דהכי קאמר שכן דרך אשפה לפנות לה וכו'. הריטב"א ז"ל.
נמצא כלל אבידה כל דבר שהוא דרך נפילה ואין בו סימן אם הוא דבר שיש לימר שהרגישו בו בעלים כגון זוזי דחשיבי או מידי דיקיר דאיכא יאוש מדעת הרי אלו שלו ואי לא לא יטול וכדמוכה בריש פירקין. דבר שהוא דרך הנחה ברשות הרבים ואין בו סימן כגון כריכות הרי אלו שלו דודאי לשעה הניחום ואחר כך שכחום וכיון דלית בהו סימן מתיאשי ומקום נמי ברשות הרבים לא הוי סימן.
דבר שהוא ספק הנוח במקום משתמר ואינו משתמר בדבר שאין בו סימן היינו דרבי אבא בר זבדא דאמר ספק הנוח לא יטול משום דאי דרך נפילה הוה אין זו אבידה שמוזהר עליה ואי דרך הנחה הוא נמצא מפסיד לבעלים שמקום זה משתמר ואינו משתמר הוא להן ולדעתן הניחוהו ואם יטלנו זה רשותו של מוצא אינו משתמר להם כלל כיון שאין בו סימן. ומיהו ספק הנוח בדבר שאין בו סימן דלא יטול לא משכחת לה כיון דקיימא לן דמקום הוי סימן אלא בגוזלות דמדדין ודכוותייהו אין המקום סימן אבל במידי אחרינא לא דמקום הוי סימן דאי בנפילה באו שם ליכא סימן כלל ושלו הם ואם בהנחה הרי יש בהם מקום סימן ויטול ויכריז.
אבל יש בו סימן יטול וכדמקשינן ונהוי קשר סימן דכיון דאפשר דדרך נפילה הוה והרי הוא מועיל לבעלים בנטילתו ואי דרך הנחה הוה אפילו הכי אינו מפסידם שאף רשותו של זה משתמר ואינו משתמר הוא לבעלים כיון שיש בו סימן נוטל ומכריז. ומיהו הני מילי היכא שמקום מציאתו משתמר ואינו משתמר הא אם הוא משתמר גמור כגון כלי באשפה כל היכא דאיכא לפסוקי בהנחה לא יטול דאף על גב דאיכא למימר דרך נפילה הוה ויטול איכא לספוקי נמי בדרך הנחה ואם הוא נוטל נמצא משנה מרשות משתמר לבעלים לגמרי לרשותו של מוצא שהוא משתמר ואינו משתמר. וכמו שכתבנו למעלה. וטעמא דסכיני והימנק דאמרינן לקמן דנוטל ומכריז היינו טעמא דכיון שדרך אשפה להפנות לו כלים קטנים בודאי בדרך נפילה באו שם וליכא לספוקי בהנחה.
דבר שהוא ודאי הנוח בין שיש בו סימן בין שאין בו בין שהוא במקום משתמר לגמרי בין שהוא במקום משתמר ואינו משתמר לא יטול כלל דכיון שהוא ודאי הנוח אין זו אבידה שמוזהרין עליה ואפילו הוא במקום משתמר ואינו משתמר ויש בו סימן לא יטול שאף רשותו של מוצא אינו אלא משתמר ואינו משתמר ולמה ישנה מדעתו של בעליה לשנותה ממקום למקום והיינו טעמא דמצא טלית בצד גדר דתניא לקמן דאין זו אבידה כלומר ולא יטול.
ולענין אם נטל דלא יחזיר כל שזז משם בין בספק הנוח בין בודאי בין בשאין בו סימן בין בשיש בו סימן לא יחזיר וכטעמא דמפורש בירושלמי דאפילו בודאי הנוח איכא למימר הכי דלא יחזיר דשמא באו בעלים ולא מצאוהו ולא יוסיפו לבקש שם והוה ליה כי ההיא דאמרינן בבעלי חיים דכיון דנקטינהו נגרי ברייתא וגרם הפסד לבעלים נעשה שומר שלהם ואינו נפטר אלא בחזרה גמורה.
אבל היכא דלא זז משם כל היכא דאיכא ודאי הנוח בין בדבר שיש בו סימן בין בדבר שאין בו סימן מחזיר שהרי לא גרם הפסד לבעלים ולמקום שהוא משתמר לדעתם מחזירה נמי בספק הנוח בדבר שאין בו סימן דמה נפשך אי דרך נפילה הרי אלו שלה וכל שכן שיכול להחזירו שם ואי דרך הנחה לרשות הבעלים הוא מחזירה אבל בספק הנוח בדבר שיש בו סימן אפילו לא זז משם לא יחזיר שהרי לכתחילה הוא מחוייב ליטול ולהכריז דאיכא לספוקי דדרך נפילה הוה וכדמקשינן ונהוי קשר סימן וכיון שכן פשיטא דאם נטל אף על פי שלא זז משם לא יחזיר שהרי אפילו לכתחילה הוא מחוייב ליטול. הר"ן.
כתב הרמ"ך ספק הנוח אם נטל לא יחזיר. נראה לומר שאם החזיר הוא חייב בהן אם יבאו הבעלים וידעו בהן סימן קשר או מנין צריך עיון. וכן כתב הרמב"ם אם נטלן הרי אלו שלו נראה שפירושו אינו חייב להחזיר לא במקומן ולא לבעליהן ואם היו קשורין קשר שהוא סימן או שהיו קבועין במקומן חייב להכריז. עד כאן.
וזה לשון ה"ר יהונתן: ספק הנוח לכתחילה לא יטול דאם בא לשאול מבית דין אומרים לו אינו רשאי ליטול אותו אלא אסרינן ליה שמא הניחוהו בעלים שם ודעתו לחזור וליטול ואם לא ימצאנו במקומו מתייאש שהרי אין לו סימן וכל שכן ודאי הנוח בדבר שאין בו סימן.
ואם הוא דבר שיש בו סימן יהא מונח עד שיביאו הבעלים עדים שהיא שלו אבל בסימנים שאינם מובהקין לא יחזיר דכגזילה דמיא דבעי השבה מעלייתא. עד כאן.
מתניתין: מצא בגל: פירש רש"י גל של אבנים מחומה שנפלה. הזקיקו לפרש כן משום דטעמא דמתניתין מפני שיכול לומר של אמוריים היה כדאיתא בגמרא ובדשתיך טפי ואם כן אצטרכינן למימר דוקא בחומה שנפלה מפני ישנה דומיא דכותל ישן והניחו הדבר ההוא מאז בכותל ההוא. הריצב"ש.
או בכותל ישן: פירוש האי ישן אתרווייהו קאי ואף על גב דהוה ליה ודאי הינוח ויש בו סימן קתני הרי אלו שלו מטעמא דמפרש בגמרא דשתיך טפי ושל אמוריין הוא או יש בו יאוש בעלים והוה ליה הפקר ואפילו בגל או כותל שיש להם בעלים לא זכו בו הבעלים התם מדין חצר דמיירי דהוי מקום שאין משתמר לדעת הבעלים כלל. הריטב"א.
אבל הריצב"ש כתב וליכא למימר דהכא בחצר שאינה משתמרת דהא הך רישא אפילו מחציו ולפנים הוא ומחציו ולפנים ודאי חצר המשתמרת היא. עד כאן. ויש אומרים דכיון דשתיך טפי עד שיש לומר של אמוריין הוא לא מסקי בעלים אדעתייהו כי הא וכל מילתא דלא מסקי בעלים אדעתייהו והוי מילתא דלא שכיחא אין חצרם זוכה הם. כן פירש בתוספות. הריטב"א. ולקמן אכתוב עוד בזה בסייעתא דשמיא.
כתב ה"ר יהונתן וזה לשונו: מצא גל של אבנים מחומה ישנה שנפלה או שלא נפלה אלא עומדת על תלה וכשהיה סותר אותו כותל מצא בה מציאה הרי אלו שלו ואף על פי שיש בו סימן מפרש בברייתא מפני שיש לתלות אותה שהאמוריין הטמינוהו שם שלא ימצאוהו ישראל דכיון שהעלה חלודה רבה ניכר שזה הכותל מימות יהושע בן נון היה. והא ליכא לאפלוגי בין מחציו ולחוץ בין מחציו ולפנים שהרי לא נמצא אלא בין לבנה ללבנה ובין אבן לאבן בתוך הסיד והחרסית. עד כאן.
מצא בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו מחציו ולפנים של בעל הבית: פירוש שמצאו בחור הכותל הסמוך וכדפירש רש"י ועל והא ודאי אפילו בדבר שיש בו סימן מיירי דומיא דרישא וסיפא דמתניתין דקתני נוטל ומכריז דאפילו תימא דמקום לא הוי סימן דהוה ליה כרקתא ונהרא דכולהו מנחי בחורי רשות הרבים מכל מקום יש בו סימן אחר.
ורש"י וגם במקצת התוספות פירשו טעם משנתנו דאף על גב דאמרינן ספק הנוח לא יגע בו כל שכן ודאי הנוח וזה ודאי הנוח הוא הא אוקימנא רישא בגמרא בדשתיך טפי דאיכא יאוש בעלים וכותל חדש דקתני לאו חדש ממש אלא שאינו מזמן האמוריין ואין חורו זוכה לו לבעל הבית כיון וסמוך לרשות הרבים אינו משתמר לדעתו. ומחציו ולפנים של בעל הבית ממה נפשך דאם תמצא לומר אחרים נתנוה שם ונתיאשו הרי זכה בו חורו דהא מחציו ולפנים שהוא לבדו משתמר בו חצרו המשתמר לדעתו הוא ואם תמצא לומר שהוא הצניעו שם כיון שבחצרו המשתמר לדעתו עומד לא מייאש ואף על גב דשתיך טפי שכן בעל הבית מניח בחורי ביתו זמן מרובה ולא עוד אלא דליכא יאוש בדבר שהוא בחצרו המשתמרת ואין שיטה זו מחוורת דאף על גב דרישא אוקימנא בדשתיך טפי התם מדקתני גל וכותל ישן אבל סיפא דקתני כותל חדש כל חדש במשמע דליכא למימר דשתיך מחמת שהיו שם זמן מרובה. ויש שפירש משנה זו דבדבר שאין בו סימן מיירי ודרך שכחה היא שהניחן שם שאין אדם מצניע חפץ בחורי רשות הרבים וכיון שאין בו סימן נתיאשו הבעלים וכל הקודם זכה בו ואין החור זוכה לבעלים ואפילו מחציו ולפנים דכיון שהוא פתוח לרשות הרבים אינו משתמר לדעתו כלל.
והא דקתני מחציו ולפנים של בעל הבית מפני שיש הוכחה כי הוא הניחו שם כי בני רשות הרבים לא היו מניחין אותו שם. ואפילו היתה ידם מגעת שם וכל שהניחו שם בעל הבית אינו מתיאש ממנו ואפילו היתה מחציו ולחוץ דאלו כל מחציו ולחוץ מסתמא לא הניחו שם בעל הבית. והיינו דאמרינן בגמרא סכינא בתר קתיה דאי קתיה לבר בני רשות הרבים הניחוהו שם ולעולם הוא של מוצאו ואפילו מחציו ולפנים ואי קתיה לגאו לעולם הוא של בעל הבית ואפילו מחציו ולחוץ כיון דודאי הונח שם מבפנים.
ואין שיטה זו מחוורת. חדא דמתניתין בדבר שיש בו סימן היא וכדכתבינא וכדפירש רש"י ובתוספות ועוד דכל שמחציו ולחוץ אם הניחו שם בעל הבית אבידה מדעת היא שהוא סמוך לרשות הרבים.
והנכון דטעמא דמתניתין משום דכל שהוא בחורין הסמוכין לרשות הרבים שיד הרבים ממשמשת שם להדיא אם הוא ודאי הינוח אבידה מדעת היא וגריעא מנותן באשפה העשויה להפנות והא ודאי הינוח הוא דהא לא אתו תמן דרך נפילה ודאי לא אתו דרך הנחת שכחה שאין זה אלא במקום שאדם יושב ומניח חפציו סמוך לו לפניו הילכך כל מחציו ולחוץ הרי הוא שלה דמסתמא בני רשות הרבים הניחוהו שם ואבידה מדעת היא ואפילו תימא שהניחו שם בעל הבית אין דרך לעשות כן ואלו עשה אבידה מדעת היא כיון שלא הניחו כלפי פנים ולא אמרינן דהניחו בפנים ואיגנדר איגנדורי כיון דהשתא בחוץ קאי ואין בו שום הוכחה שהניחו שם דחורו אינו זוכה לו כיון שהרבים משתמשים שם וכדכתיבנא לעיל. ומחציו ולפנים של בעל הבית דתלינן כי הוא הניחו שם דהכין אורחא דמילתא ואפילו יד הרבים מגעת שם כיון שאין דרכם להשתמש כלפי פנים אין זו אבידה מדעת. ומיהו כל שנודע בודאי או שיש שם הוכחה שהונח שם מבחוץ כיון דקתיה לבר אין חורו זוכה לו ואפילו מחציו ולפנים הוא של מוצאו דודאי הונח שם מבחוץ. ומיהו היכא דקתיה לגאו והוא מחציו ולחוץ לא אזלינן בתר קתיה שיהא של בעל הבית שהרי אבידה מדעת היא לו וכי אמרינן סכינא בתר קתיה היינו היכא דקתיה לבר.
ואפשר דאתיא נמי אפילו קתיה לגאו ושיהא של בעל הבית אף מחציו ולחוץ במילתא דאפשר לומר דאיגנדרא לחוץ דליכא אבידה מדעת ותלינן דאיגנדר כל היכא דאפשר למיתלי ביה כיון דקתיה לגאו וגם אין דרך בני אדם לאבד ממונן לדעת. והיינו דאמר מילתא פסיקתא סכינא בתר קתא וכיסא בתר שנציה אבל היכא דליכא למיתלי באיגנדורי הא ודאי כל שמחציו ולחוץ הרי הוא של מוצאו דאבידה מדעת היא ואין בזה בית מיחוש. הריטב"א ז"ל.
וזה לשון תוספות שאנ"ץ: בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו. ואם תאמר אם הוא דבר שיש בו סימן אמאי שלו יטול ויכריז ואפילו דבר שאין בו סימן נמי ליהוי מקום סימן ועוד כיון דודאי הינוח הוא הוה לן למימר לא יגע בהן. ויש לומר דהוי כמו רקתא דנהרא דאמרינן לעיל כי היכי דאת הנחת חברך נמי אנח הילכך לא הוי מקום סימן וגם יש לו ליטול כדפרישנא בריש פירקין גבי כריכות ברשות הרבים דלא אמרינן ספק הינוח לא יטול אלא במקום מוצנע ולא במקום הפקר.
ומיהו אי מיירי בדבר שיש בו סימן קשה וכן משמע בגמרא דהוה מוקי מתניתין בסכינא ובכיס אי לאו משום דאזלינן בתר קתא ושנצא וצריך לומר דאיירי בשתיך טפי דודאי נתיאשו מידי דהוה אכופרא בי מעצרתא דקדח בה חילפי דאית לן למימר מסתמא איאש ליה מאריה ואינו יודע היכן הצניע מדלא בא לבקש מאז ועד עתה אבל מחציו ולפנים של בעל הבית אף על גב דשתיך טפי דרך בעל הבית להניח חפציו בחור ביתו ימים רבים ואינו מתיאש. עד כאן.
הא דתנן מחציו ולתוץ שלו וכולה מתניתין תימה הוא למה שלו הא מתניתין רישא בדבר שאין בו סימן הוא יטול ויכריז ויש מפרשים דכיון שהחור פתוח לרשות הרבים אחד מבני רשות הרבים הניחו שם ואבידה מדעת היא מפני שיד הרבים שולטת בהן ואף על גב דדרך הנחה אפילו ברשות הרבים נוטל ומכריז דהיינו עשויין כמגדלין וצבור פירות דלעיל התם שאני דאמרינן ודאי אנוחי אנחינהו למשקלינהו מיד ושכח אבל הכא לדעת הניח ואינו מקום משתמר ומחציו ולפנים בעל הבית הניחו שם שאין יד הרבים שולטת שם.
ויש לדקדק בכיסא אמאי אזלינן בתר שנציה ובסכינא בתר קתיה ואי קתיה לבר הרי הוא שלו ואמאי הרי אין יד הרבים שולטת שם ואם תאמר משום דבעל הבית גופיה מיאש אמאי מימר אמר אי משכח ליה בעל הבית אכרוזי מכריז והא לא קשיא דכיון דיד בעל הבית ודאי שולטת שם אבידה מדעת היא אי נמי דכל זמן ששנציה וקתא לבר ודאי אחד מבני רשות הרבים הניחו שם ואין ידם שולטת מחציו ולפנים ובידוע שבחוץ הניחו ועל כרחך איגנדורי איגנדר. וכן הטעם להיכא ששנציה וקתיה לגאו והוא מחציו ולחוץ שהוא של בעל הבית דאמרינן מחציו ולפנים הניחו בעל הבית ואיגנדר לבר. ואין הלשון הזה עולה לי שאיני רואה כאן אבידה לדעת אלא שמא שכח.
ורש"י פירש דמתניתין בדשתיך ומשום יאוש בעלים פירוש לפירושו לא בדשתיך טפי שכיון שהוא בכותל חדש לאו מאמוריים הוא ומיהו מחציו ולחוץ שלו שאחד מבני רשות הרבים הניחו וחצרו קונה לו שלא יצא מרשותו שאין יאוש מפקיע ממון בעל הבית שברשותו וזה עיקר והא דאמרינן מצא בכותל ישן הרי אלו שלו מפני שיכול לומר של אמוריים היו ואוקימנא בדשתיך טפי ואי ישראל אצנעינהו אסור אף על פי שנראה שנתיאשו מפני שהוא מקום משתמר לגמרי וליכא יאוש והא דלא זכי בעל כותל מפני שממון האמוריים בחזקת שבטים הוא ולא בחזקת אותו שבט שנמצא בחלקה והרמב"ם הספרדי פירש מפני שהיא אבודה ממנו ומכל אדם משנים קדמוניות ומצא בחנות שהן שלו מפני שהוא יאוש בעלים ואין חנותו קונה לבעלים מפני שאינו מקום המשתמר ולאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש משום דכי אתא לידיה באיסורא אתא לידיה כלומר מקמי יאוש ולא עדיפא חצרו מידה ואוקמי רש"י בדבר שאין בו סימן והוא נכון אלא שמצינו בגמרא אפילו צבורין ומונחין על גבי שלחן וכן הגירסא בכל הספרים ובפירוש ר"ח ובהלכות רבינו.
ויש לי לומר דרבי אלעזר אדין שלחן קאי וקאמר אפילו צבורין ומונחין על השלחן אינן של שלחני ודינם ידוע מקום שראוי להכריז מכריז ומקום שאין בו סימן שלו ולפי שהוא דבר מפורש ולא הוצרך אלא לומר שאינן של שלחני לפיכך אמר סתם ויש להעמידה בעיר שרובה גוים ומפני שהוא מקום שהרבים מצויין שם. וכן כתב הרב ר' משה ועדיין אין סדר משנה זו מתחוור לי כהוגן רישא בדבר שיש בו סימן וסיפא בשאין בו.
ונראה לי דהא דקתני מצא בכותל חדש שלו לומר דלאו דבעל הבית הוי ובדבר שאין בו סימן נקט לה וממילא דדבר שיש בו סימן נוטל ומכריז אלא כיון דדינא דבין מוצא ובין בעל הבית אתא תנא לאשמועינן קתני הכי. והא דאמרינן בגמרא סכינא בתר קתא וכו' ודאי דבר שיש בו סימן הוא והיינו נמי דינא דמתניתין אלא דהכא או נוטל ומכריז או של בעל הבית הוא וכן הא דאמר רבי אלעזר אפילו צרורין ומונחין דין שלחן נקט כדפרישית.
והא דאמרינן כגון שעשאו פונדק לשלשה בני אדם והוינן בה שמעת מינה דהלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל לאו דמתניתין היינו דרבי שמעון בן אלעזר דמתניתין בדבר שאין בו סימן ופלוגתייהו בדבר שיש בו אלא כיון דהך סלע מן השוכרין נפל ובביתם הוא אמאי לא מהדר להו הא לא מייאש מימר אמר חבראי משכח ומהדר דהא ידע דחד מינן היא שמע מינה דאדם מתייאש מדבר שיד הרבים מצויה שם לומר לא ירצו לקיים מצוה ולא יחזירו והיינו דרבי שמעון בן אלעזר ולאו דשלשה הוו רבים דהא סרטיא ופלטיא גדולה קאמר רבי שמעון בן אלעזר אלא הכא נמי איכא למימר מייאש בדבר שאין בו סימן מפני שחושש לרבים שמא לא יטרח לחקור של מי היא ומורי אנפשיה לומר מתייאש הוא כי התם דמייאש משום שמא מצאה אדם שאינו הגון ולא יטרח להכריז עליה ולהודיע לרבים דטריח ליה. עד כאן.
וזה לשון הרשב"א: מצא בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו. פירש בתוספות דהכא נמי בדשתיך טפי ודמיא לההיא כופרא דאשתכח במעצרתא דשריא משום דקדחו בה חילפי ומיהו מחציו ולפנים דבעל הבית משום דדרך בעל הבית להצניע חפציו בביתו ימים רבים ואינו מתייאש מהם. אי נמי אין יאוש של בעל הבית מפקיע ממון בעל הבית שברשותו וההיא מעצרתא לא של בעלים ידועים היתה ואי נמי אין דרך הבעלים להצניע שם חפציהם אלא של אדם אחר היה והיינו דאקשינן וליהוי מקום סימן. ואם תאמר מחציו ולחוץ תיקני ליה חצרו לבעל הבית כבר כתבנו למעלה דחצרו כידו והרי זה כאלו הופקד בידו ושכחו הבעלים ונתייאשו דלא קנה אי נמי כל שפתוח לחוץ אינו משתמר וחצרו שאינה משתמרת אינו קונה לו שלא מדעתו. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד: מצא בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו פירוש בחורים שבכותל והכותל סמוך לרשות הרבים מחציו ולחוץ שלו דאם איתא דבעל הבית אנחיה התם לא הוה מפיק ליה כולי האי אלא איניש מעלמא אנחיה התם לפי שעה ואנשייה וכי אדכר ליה מייאש מיניה או משום דיד הרבים מצויה שם או משום בעל הכותל מימר אמר איהו אשכחיה ושקליה בחזקת שלו דילמא איגנדר כלפי פנים על ידי משמוש הרבים ושקליה בחזקת שהוא שלו ואף על פי שיש בו סימן. עד כאן.
מחציו ולפנים של בעל הבית לר"ם והוא דקא טעין בעל הבית דודאי דיליה נינהו ואי אשכחה בכותל היורש טוענין לו דילמא אי הוה אבוה קיים הוה קטעין ודאי. עד כאן היה חלל הכותל מלא מהמציאה חולקים המוצא ובעל הבית בשוה והכא נמי אית לן לפרושי בדקטעין בעל הבית דאיהו אנחינהו בגוה הילכך אף על גב דהוי מידי דלית ביה סימנא פלגי בלא שבועה. ומיחזי למימר דכיון דפלגא דמציאה מחצי הכותל ולפנים קנה לו חצרו לבעל הבית לפי שהוא כחצר המשתמרת לדעתה שאין אותו המקום הפנימי רגיל למשמוש בני רשות הרבים ומה שבתוכו הוא משתמר בכלל הבית הילכך אף על גב דלא קטעין בעל הבית דדיליה הוה אפשר למימר דשקיל ליה בעל הבית והכי נמי אמרינן היכא דכל המציאה מחצי הכותל ולפנים. הרמ"ך.
גמרא: תנא מפני שיכול לומר של אמוריין הוא וכגון דשתיך טפי: והקשה ר"י והלא ישראל זה בא ונותן סימניה והיאך אתה אומר של אמוריין הוא. ותירץ דהכי קאמר דכיון דשתיך טפי הבעלים מתייאשים מפני שיודעים דמאן דמשכח להו תלי באמוריין ונכון הוא. הריטב"א. וכן כתב תלמיד הר"פ ז"ל: יש לומר דאפילו יהיב סימנא בעל הבית לא יהבינן ליה משום דאיאש מינה שהוא יודע שיש לו לתלות באמוריין. עד כאן.
לא נצרכה דשתיך טפי: ואם תאמר מקודם לכן הוה ידענא האי תירוצא דאם לא כן לא אמר מחציו ולחוץ הרי אלו שלו כדפירש במתניתין. ויש לומר דמקודם לכן הוה ידעינן דמיירי דשתיך אבל דשתיך טפי לא אסיק אדעתיה עד השתא ומשום הכי קשיא ליה אטו אמוריין מצנעי וישראל לא מצנעי ומשני דשתיך טפי דודאי יש לתלותו באמוריין. תוספות חיצוניות.
ואם תאמר ולקני ליה חצרו לבעל הגל. ותירץ הראב"ד דמיירי בכותל וגל שבחורשים שאין לו בעלים אבל יש להם בעלים אף על גב דשתיך טפי לא שאני אומר אבותיו הצניעום שם ושכחום ולא צוו במותם שאין ייאוש מועיל אלא בדבר שיצא מתחת בעלים. ואינו מחוור בעיני דאם כן כי קתני בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו מחציו ולפנים של בעל הבית ליפלוג וליתני בדידיה במה דברים אמורים בכותל שבחורשים ואם יש לו בעלים מחציו ולפנים של בעל הבית וכו'. הרשב"א.
עוד קשה דאי בכותל שאין לו בעלים למאי איצטרכינן בגמרא לטעמא דיכול לומר של אמוריים הם כיון דאוקימנא לה למתניתין בדשתיך טפי אפילו יהיה של ישראל הרי נתייאשו הבעלים וכיון שאין לכותל בעלים כל הקודם זכה. הריצב"ש.
ובתוספות חיצוניות תירצו דלא אמרינן חצרו של אדם קונה שלא מדעתו אלא היכא שהחצר היה שלו קודם לכן שבאת המציאה לתוך החצר אבל היכא שאין החצר שלו לא קני ליה חצרו. ומהאי טעמא ניחא הא דבעי במסכת קידושין אי בעינן צבורין בשדהו או לא ומאי בעי ליקני ליה חצרו אלא שמע מינה דלא קני ליה חצרו אלא כשהחצר שלו בשעה שהמטלטלים באין לחצר. עד כאן.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה