מהרש"א על הש"ס/בבא מציעא/פרק ב

כב.

בד"ה שטף נהר בו' וצ"ל דמיירי ביכול להציל בקל כו' כזוטו של ים כו' עכ"ל. הך דזוטו של ים מיירי ודאי באין יכול להציל כלל וליכא להוכיח מיניה אלא דע"כ מיירי הכא מיהת ביכול להציל אבל דקדקו לומר בקל דע"כ צ"ל הכי לדברי המתרץ דמוקי לה דיכול להציל על ידי הדחק אף אחר שטיפה ואם כן בשעת שטיפה ע"כ שהיה יכול להציל בקל דמש"ה קאמר באין מרדפין דהוי יאוש כמ"ש התוספות ובדברי המקשה נמי הא לא אסיק אדעתיה הך סברא דיכול להציל על ידי הדחק ודו"ק:

בא"ד וה"פ אם נתייאשו הבעלים דהיינו שהיו שם בשעת שטיפה ולא רדפו כו' עכ"ל. דע"כ ליכא לפרש דוקא אם נתייאשו בפירוש דא"כ תקשי ליה דיוקא דסיפא טעמא דמרדפין הא אין מרדפין איאושי מייאש כדמדקדק המקשה בסמוך אלא ע"כ אם נתייאשו הכי מתפרש שלא רדפו וק"ל:

בא"ד ואין להקשות דמצי דייק מסיפא טעמא דמרדפין הא סתמא כו' דלעולם נימא דה"ה סתמא דיחזיר ולא נקט מרדפין אלא לאפוקי כו' ולא רדפו ועל ידי סיפא כו' עכ"ל. ק"ק דאכתי ליתני רבותא בסיפא דאפילו סתמא שלא היו שם בשעת שטיפה לא איאושי ומכ"ש במרדפין ואדיוקא דקתני סתמא שלא היו שם בשעת שטיפה דלא איאושי נדייק שפיר לאפוקי שהיו הבעלים בשעת שטיפה ולא רדפו וידעינן שפיר דמיירי באין יכול להציל ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

כב:

בד"ה מאחר דאיתותב רבא כו' אלא לאביי כו' משום דחזותו מוכיח עליו כו' ואפי' לאביי באתרא דשכיחי כו' עכ"ל. דמסתמא לא פליג אביי אהך סברא דמשני לרבא לעיל דחזותו מוכיח עליו וכן בהך סברא דמשני הכא לאביי דאיכא שקצים כו' מסתמא לא פליג רבא וכ"כ התוספות לקמן ומזה דקדקו התוס' לומר באתרא דשכיחי שקצים ורמשים דע"כ איכא אתרא דלא שכיחי שקצים ורמשים דאל"כ לא מתוקמא לרבא הך דזיתים וחרובים אסור ועיין בדברי המאור ומלחמות ודו"ק:

בד"ה אי דליכא סימן כו' וכן לקמן דקאמר כדי שילך ג' ויחזור ג' כו' אך קשה דבפרק כו' עכ"ל. ר"ל וכן לקמן כדי שילך ג' כו' נמי פירושו שהמוצא מכריז ולא כמו שפרש"י לקמן במתניתין ויכריז יום א' אני אבדתי כו' עכ"ל. ואהא קשיא להו התם אם המוצא יכריז היאך יודעין שהוא של ע"ה אבל לפרש"י לקמן שהאובד מכריז ניחא וק"ל:

כג.

בגמ' ואמר רב זביד משמיה כו' כריכות ברה"ר הרי אלו שלו ברה"י אי דרך נפילה כו'. וכתב הרא"ש ע"ז ואע"ג דאמר לקמן ספק הנוח לא יטול כו' ה"מ כו' כגון אחר הגפה כו' אבל במקום הפקר נוטל ומכריז עכ"ל. לכאורה קושייתו אהא דדרך הנוח חייב להכריז כו' וא"א לומר כן דלא שייך לומר ספק הנוח לא יטול בכריכות דרך הנוח ברה"י כיון דהוי מקום סימן ועוד דרה"י לא הוי מקום הפקר אלא הוי משתמר קצת כמו אחר הגפה כו' כמ"ש הרא"ש גופיה בהדיא לקמן וע"כ נראה להגיה בסוף דבריו אבל במקום הפקר נוטל והוא שלו וקושייתו מעיקרא אכריכות ברה"ר אפי' בדרך הנחה הוא שלו והם בעצמם דברי התוספות בר"פ ע"ש. ודע דהך דספק הנוח לא יטול ליכא לאשכוחי לרבא אלא במקום המשתמר קצת ובגוזלות המדדין דלית בהו מקום סימן כמ"ש התוס' והרא"ש לקמן בפרקין והיינו טעמא דלא אמרינן ברה"ר ספק הנוח ואפילו ודאי הנוח לא יטול כיון דמקום הפקר הוא ובקעי בו רבים דלא ידעי כולם דספק הנוח לא יטול מייאשי בעלים ומש"ה מותר ליטול והוא שלו והם דברי הרא"ש לעיל במתני' משא"כ ברה"י ובכל מקום שמשתמר קצת דלא שכיחי בו רבים ולא מייאשי ודו"ק:

כג:

תוס' בד"ה חבית של כו' אבל אם אין החבית מלאה יהא סימן כו' עכ"ל. ומיהו לא ניחא ליה לתלמודא לאוקמא הך דכדי יין ושמן חייב להכריז באינה מליאה וק"ל:

בד"ה באושפיזא כו' משום דהני נמי משום דרכי שלום הן ורגילים כו' עכ"ל. ונראה דהוצרכו לומר דהני נמי מפני דרכי שלום משום דמשמע להו מהך דפ' הבע"י דאין משנין בשום דבר אלא מפני דרכי שלום ודו"ק:

כד.

בד"ה ומודה ר"ש בכלי כו' מדקאמר ומודה משמע דלרבנן כו' וקשה דלא מצינו דאמרי רבנן זה בפירוש כו' עכ"ל. יש לדקדק בדבריהם דהא מדקתני במתני' ארשב"א כלי אנפוריא כו' יש להוכיח בפשיטות מכלל דת"ק אית ליה דחייב להכריז דכה"ג מדקדק תלמודא לעיל ברישא דקתני ר"י אומר כו' דבר שיש בו שינוי חייב להכריז מכלל דתנא קמא סבר הרי אלו שלו אע"ג דלא אמרו רבנן שם בפירוש ואפשר לומר דהתם שפיר אמרו רבנן בפירוש דקאמר בעיגול וככר סתמא אפי' יש בו שינוי הרי אלו שלו וקאמר ר"י מצא עיגול ובתוכו חרס כו' חייב להכריז אבל בהך דאנפוריא רשב"א אינו אלא כמוסיף על דברי תנא קמא בכל הני דחשיב דהרי הוא שלו ודו"ק:

בד"ה אבל שנים כו' אי מיירי דרך נפילה א"ש דאז לא הוה מנין סימן כו' אי נמי מיירי דרך הנוח כו' עכ"ל. ופי' לדבריהם אי מיירי מתני' דרך נפילה כו' דבהכי מצי איירי מתני' בין לרבה בין לרבא כמו שפירשו התוספות בר"פ אז א"ש דלא הוי מנין מחרוזות וככרות סימן דבדרך נפילה מתייאש האובד כי לא יכול ליתן סימן במנינ' כדמוכח לקמן בשמעתתא דג' מטבעות אבל הברייתא איירי דמצאן דרך הנוח זה ע"ג זה דלא אתרמי בתרתי דנפלי אהדדי והוי שפיר מנין סימן לרבה וה"נ לרבא הוי גם מקום סימן אבל במצאן אחד אחד ליכא לא סימן מנין לכ"ע ולא סימן מקום לרבא דבחדא איכא למימר דרך נפילה אתרמי וכתבו עוד א"נ מיירי דרך הנוח וליכא אלא מחרוזה אחת כו' ושייך דרך הנוח אפילו בחדא שהוא ניכר שהוא מונח כך בכוונה ולא בנפל שלא בכוונה ובהכי מצי נמי איירי הברייתא דקתני בזמן שמצאן א' א' אפילו דרך הנוח והיינו דוקא לרבה דלית ביה סימן מקום וסימן מנין נמי ליכא בחדא אבל לרבא כיון דהוי דרך הנוח הוי מקום סימן אפי' בחדא אלא דס"ל דחדא לא הוי דרך הנוח דאפשר דאתרמי דנפל כך וכ"כ התוספות במתני' דלרבא לא איירי מתני' אלא דרך נפילה ובזה יתיישב מה שהקשה הב"י בסימן רס"ב בשמעת' בב' בדים אמאי חייב להכריז דלמא דרך נפילה היא כדאמרינן במצא שני מטבעות וא"נ כו' עכ"ל. דע"כ אין הדברים שוין כמ"ש התוס' לרבה דאפילו בחד מחרוז אפשר דניכר שהוא דרך הנוח ולהכי בחד אית ליה דאפשר דאתרמי בנפילה אבל בתרי מודה אם הם מונחים זה ע"ג זה דלא אתרמי כך בנפילה אבל במטבע כ"ע מודו דבעי ג' ועשוים כמגדלים לרבי יצחק דבע"א אפשר דמתרמי גם בנפילה וליכא לאקשויי נמי הכא דבמכריז בדין ומחרוזות לאו מנין סימן הוא בתרתי כדמסיק לעיל גבי שטרי ולקמן גבי ג' מטבעות דהכא אפשר להכריז מחטין וצנורות וכן כתב הרא"ש וכ"כ מהרש"ל ע"ש:

בד"ה את"ל פליגי כו' ודוחק הוא להעמיד בסימטא כו' עכ"ל. דמש"ה לא מדכר רה"י בכל אלו משום דאפילו בסימטא חייב להכריז דא"כ גבי כריכות דמדכר רה"י אבל בסימטא אינו חייב להכריז ואמאי מדכר רישא ברה"ר כיון דאפילו בסימטא דינו כן ודו"ק:

כד:

בפרש"י בד"ה אימא מישראל נפל כו' ולא אמרינן יניח כדאמרינן לעיל ברוב כותים לרבנן עכ"ל. לכאורה הוא מגומגם דהא לפום הסברא דהשתא דהלכה כרשב"א ברוב כותים קיימינן והל"ל מישראל נפל ולא אמרינן דהרי הוא שלו לתלות דמרוב כותים נפל כיון דישראל סכרו ליה ואפשר לומר משום דלא הוזכר בשמעתין רוב כותים לרשב"א לתלות בהו דמינייהו נפל אלא לרבנן קאמרינן הכי לעיל יניח ואין צריך להכריז ומיניה דה"ה לרשב"א דאזיל בתר רוב כותים לענין יאוש דאזלינן נמי בתר רוב כותים לנפילה ודו"ק:

תוס' בד"ה אתא לקמיה דרב גרס כו' דאסור דאימא נטלה מעיר שרובה כותים כו' עכ"ל. והא דקאמר והא רובא דישראל נינהו כו' היינו לענין ממונא לחומרא ניזיל בתר רוב אותה העיר דהוה רובא ישראל וחייב להכריז אי לאו דכזוטו של ים דמי אבל לענין איסורא אדרבה ניזיל להחמיר דאימא שנטל מעיר אחרת דרובא כותים ולפי סברת המקשה דאיכא לספוקי בנטל מעיר אחרת ע"כ ל"ג בהאי עובדא בשוקא אלא דשקיל בשרא ושדייה בצנייתא כו' וכן הוא ברא"ש ובנ"י וק"ל:

כה.

בד"ה הא בכובא וכתנא פרש"י דמתניתין בכובא וכתנא כו' עכ"ל. ק"ק לפרש"י רב פפא דקאמר הא והא בצנא ופירי כו' אמאי לא שבק סברת רב זביד דכתנא עביד דאשתייר ופירי עבידי דשרקי ונפלי כולם והא והא בכובא וכתנא ול"ק הא דאשתייר והא דלא אשתייר ולפירוש התוס' ניחא ודו"ק:

בא"ד ור"ח פי' כו' אע"פ שיש בפנים קצת פירות ואפילו בעל כו' עכ"ל. אשמעי' ברישא דחייב להכריז משום מקצת הפירות שבפנים דנותנין אותו לבעל הכלי ולא אמרינן כשם שהנך שע"ג קרקע מעלמא אתו הנך שבכלי נמי מעלמא אתו והך מלתא לא שמעינן ליה ממתני' דקתני מצא פירות בכלי חייב להכריז וק"ל:

בד"ה הא גופא קשיא אמתניתין לא פריך דמצינן למימר כו' עכ"ל. ר"ל דמתני' ה"מ למימר שפיר כדיוקא דרישא מעות מפוזרות הרי אלו שלו אבל משלחפי שלחופי חייב להכריז משום דהוי שפיר דרך הנוח ויתן סימן מנין המטבעות אבל הסיפא דקתני ג' מטבעות זו ע"ג זו חייב להכריז לא איירי כלל בנותן סימן במנין המטבעות הצבורים ואף אם לא ידע מנין המטבעות ודו"ק:

כה:

בד"ה ואמר ר' אבא כו' ואם נטל כו' א"נ התם לדעת הונח שם ולא יגע בו אפי' יש בו סימן כו' עכ"ל. ומיירי אפי' במשתמר קצת ולא דמיא לדהכא דאע"ג דהניחו בעלים מעיקרא מדעת מ"מ דומה הוא ששכחוה וק"ל:

בפרש"י בד"ה ישראל לא מצנעי מחציה ולפנים אמאי שלו כו' עכ"ל. השתא דאכתי לא אסיק אדעתיה למימר דאיירי מתניתין בשתיך טפי ה"מ להקשות אפילו אמחציו ולחוץ אמאי יהא שלו כיון דספק הנוח לא יטול כמו שפרש"י ותוספות אלא דניחא ליה לאקשויי ארישא בפשיטות אמחציו ולפנים אטו אמוריים כו' ודו"ק:

כו.

בפירש"י בד"ה ה"נ סתם שוכר בית כו' ונימא האחרונים שכחוהו כו' עכ"ל. לפרש"י לא איירי בבעל הבית הדר עם השוכרים אלא דאית לן למתלי בשוכר אחרון שיצא מן הבית ושהוא שכחו ועיין בהגהות אשר"י ומה ששכחו ראשונים כבר מצאו האחרונים אבל קצת מגומגם בפירושו דמי הכריחו למה שפירש סתם שוכר כשהוא יוצא מחפש כל זויותיו כו' דהוה סגי ליה במה שפירש שהאחרונים מצאו מה ששכחו הראשונים ומה שנמצא השתא דבתרא הוא דהוי שפיר דומיא דההיא דמייתי משוקי ירושלים ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

תוס' בד"ה דשתיך וא"ת וליקני ליה חצרו כו' וכן מוכח לקמן דתנן מצא בחנות כו' עכ"ל. כתב מהרש"ל מזה יראה דלא ס"ל לבעלי התוס' דשייך למימר גבי חצר יאוש שלא מדעת כו' ולאפוקי מדעת נ"י והרא"ש כו' וכן כתב הרא"ש להדיא עכ"ל. [א] ודבריו תמוהין דמה שייך כאן יאוש שלא מדעת כיון דתלינן ליה בשל אמוריים ולהכי הביאו נמי ראיה מהך דחנות ושולחנות דמיירי נמי דתלינן ברוב כותים כמו שפירשו התוס' לקמן וכן הך דתגר איכא לפרושי הכי אפילו בקונה מרוב כותים ותדע שהרי הנ"י גופיה כתב הכא ברישא כדברי התוס' והביא ג"כ הראיה מחנות ושולחנות ולא כתב הנ"י דשייך יאוש שלא מדעת בחצר אלא בסיפא גבי כותל חדש דליכא למתלי באמוריים גם הרא"ש לא כתב כן דשייך יאוש שלא מדעת הכא בחצר אלא לפי תירוצו השני שכתב דהשלל מתחלק לכל ישראל כו' ואהא כתב וכ"ת תקנה לו חצרו אחר שנתייאשו לא עדיפא חצרו מידו כו' עכ"ל. אבל בתירוצו קמא שהם בעצמם דברי התוס' דלית לן למתלי אלא בשל אמוריים ודאי דלא שייך יאוש שלא מדעת בחצר ולכך הביא ג"כ בתירוצם הראשון מהלוקח מן התגר דמי לא עסקינן דלוקח מרוב כותים ומה שלא הביא ראיה גם מחנות ושולחנות ע"כ לאו מטעמיה שהרי כתב הרא"ש לקמן גבי חנות וחצרו לא קנתה דלא סמכה דעתיה כו' עכ"ל. והדברים ברורים למבין ודו"ק:

בד"ה לג' כותים בפחות מג' לא מקרי רוב ומיירי כו' עכ"ל. אפשר לפרש דאע"ג דשני כותים נמי הוי רוב לגבי בעל הבית לחודיה מ"מ כיון דעיקר דירתם אין כאן אלא לינה א' ושנים לית לן למתלי בנפל מהני שני כותים לגבי בע"ה דדירתו שם אי לאו דג' הוו וליכא לאקשויי לא תוקמה בפונדק אלא במשכירו ודר עם ב' כותים דהא פשיטא הוא דתלינן ברוב כותים ועוד מלתא דלא שכיחא הוא שיהיה ישראל דר עם ב' כותים וק"ל:

כו:

בגמרא מאי אריא דתני בין הכסא לשולחני של שולחני ליתני על שולחן א"נ כו'. מדברי הרא"ש נראה דהך הוכחה קמייתא לא היה בנוסחתו ומשום דהא איכא למידק איפכא מרישא כדקאמר לעיל לפני שולחני הרי אלו שלו הא ע"ג שולחן דשולחני וכדמסיק דמהא ליכא למשמע מיניה גם הרי"ף היה לו גירסא אחרת בזה והכל הוכחה אחת ע"ש ויש ליישב נוסחת הגמרות שלנו דלפני שולחני לא דייק ליה השתא מדלא קתני לפני השולחן אבל לפני השולחני משמע שפיר גם על השולחן וק"ל:

כז.

תוס' בד"ה מה שמלה כו' שיחזירוה להם בסימנין אפילו אי סימנין לאו כו' דע"י שיש כו' עכ"ל. מה שהוצרכו לזה ולא ניחא להו בפשיטות אי סימנין לאו דאורייתא סימנין כדי נסבה עיין בתוס' בפרק מרובה:

בד"ה בעדי אוכף פי' אי סימנין לאו דאורייתא עכ"ל. אבל אי סימנין דאורייתא לא איצטריך ליה לרבויי עדי אוכף דליכא לאשכוחי עדים בלא סימנין כמ"ש התוס' לעיל ומזה שכתבו התוס' לקמן דאייתי ת"ש חמור בסימני אוכף ברייתא היא עכ"ל. אבל רבא הכא ע"כ מספקא ליה וק"ל:

כז:

בד"ה דרשהו אם כו' מדקאמר וכי תעלה על דעתך כו' עכ"ל. ר"ל דאי בדרך אסמכתא קאמר נמי בברייתא דרשהו ואפילו בסימנין לא יחזיר כמו במתני' לא הוה שייך למימר ולתמוה וכי תעלה על דעתך שיתננו כו' אלא דרשהו ואפילו בסימנין לא יחזיר כיון דעיקר קרא לאו להכי אתא אלא או ליתן לו בסימנין או בעדים ומשני דעיקר קרא אתי שיביא עדים שהוא שלו כן פרש"י ובעל המאור הקשה לפירושו דתיפוק ליה משמלה דדריש לה ליש לה תובעין והיינו על ידי עדים אי סמנין לאו דאורייתא ומפרש הוא שיביא עדים שאינו רמאי כו' ע"ש:

בד"ה מצאו גט קשור בכיס יחזיר המוצא לשליח או לבעל כו' עכ"ל. דהוה מצינן לאוקמא שאותו שאבדו מצאו כמ"ש התוספות לקמן והיינו לפום הסברא דסימנין לאו דאורייתא אבל לפום הסוגיא דשמעתין דפריך מיניה ניחוש לשאלה היינו ע"כ למאי דס"ד השתא דסימנין דאורייתא ואית לן לפרושי כפשטה דאפילו במוצא אחר יחזירנו לשליח או לבעל אבל אי הוה אותו שאבדו מוצאו לא הוה קשיא ליה נמי ניחוש לשאלה דהוה נאמן לומר שלא השאילו לאחר במגו דלא אבדתיו ועיין עוד בתוס' בפרק האשה בתרא וק"ל:

כח.

בד"ה ט"ו יום וא"ת כו' נשאר מצד א' ל"ט יום כו' עכ"ל. אלימא להו לאקשויי הכי דנשארה כ"כ מצד אחד וה"ה דה"מ לאקשויי בפשיטות דאפילו אם היה ירושלים באמצע הארץ היה יותר ממהלך ט"ו יום עד סוף הגבול ועוד כיון שהיה ט"ו יום עד נהר פרת שהוא תחום ארץ ישראל כדמשמע בקרא עד הנהר הגדול נהר פרת נשאר מצד אחד מהלך כ"ה ימים וק"ל:

כח:

בפרש"י בד"ה ראה היאך תשיבנו לו שלא תאכילנו חצי דמיו כו' עכ"ל. ושלא יאכיל עגל לעגלים דקאמר בגמרא לאו דוקא דמי אותו עגל אלא אפילו דמי עגל אחר השוה חצי דמיו של זה וק"ל:

כט.

תוס' בד"ה והוי שואל עלייהו כו' ועי"ל דלקמן הכי פירושו ה"ד אי דלא מנטרא כו' עכ"ל. לתירוצא קמא חזר רבה מהא דבעי למימר בפרק הכונס דמיירי קרא בש"ח ובאינה משתמרת ומיירי בב"ח דנקטי להו נגרי ברייתא וקמ"ל דלא בעינא דעת בעלים והך דרבא אי דמנטרא פשיטא כו' היינו מנטרא בש"ש במשתמרת דהכונס וכרב יוסף כדקבלה מיניה רבה אבל לתירוץ בתרא לא חזר רבה כלל ומעיקרא נמי בפרק הכונס לא הוה דריש מיניה ש"ח אלא בדרך אסמכתא ועיקר קרא לא אתא אלא כדר"א כדאמר רבא בפרקין ומיהו איירי בש"ח ומנטרא ולא מנטרא דקאמר רבא היינו מפשיעה לרבא ומנטרא דהכא כלא מנטרא דאלו מציאות כן נראה לברר דבריהם בפרק שבועת הדיינין שכתבו שם יותר מפורש שני התירוצים שכתבו הכא והתוס' בפרק הכונס לא כתבו אלא תירוץ שני שכתבו הכא ובפרק שבועת הדיינין שלא הזכירו שם כלל דמיירי לרבה נמי בש"ש ובב"ח דנקטי להו נגרי ברייתא ושכתבו שם דקבלה מיניה רבה היינו שקבל מיניה דאפילו איירי בש"ח מ"מ עיקר קרא לא איצטריך אלא כדר"א ומהרש"ל דחק עצמו בזה ואין צורך להאריך ודו"ק:

בא"ד וטעמא דרבי עקיבא כו' כדשמואל דאפילו כו' עכ"ל. ומתניתין נמי טעמיה משום דשמואל ודקתני ש"ש לאו דוקא אלא דדינו כש"ש דחייב באבידה וע"ש בתוס' וק"ל:

בא"ד ואפילו שוי שיעור זוזי לא אבדו מעותיו אלא כו' עכ"ל. ודלא כפרש"י שם דמודה ר"א בשוי שיעור זוזי דהוי כש"ש והוצרכו לזה הכא דאי לא הוה פליג ר"א אלא בדלא שוי אבל בדשוי מודה דהוה דינו ש"ש א"כ הוה קאי שפיר אפילו למסקנת ר"א כוותיה דרב יוסף ועוד שהוכיחו לקמן דהלכה כרבה מדאמר תלמודא מחוורתא מתני' דלא כר"א ולרב יוסף לוקמא מתניתין ככ"ע ובאין צריך למשכון ואי הוה ר"א מודה בדשוי שיעור זוזי תקשי לרבה נמי לוקמא מתניתין כר"א ובדשוי שיעור זוזי ודו"ק:

בד"ה לפיכך דרבי טרפון כו' וקשה דמאי בעי מאי לפיכך כו' דמעיקרא אמרינן כו' דהא אבדה קתני כו' והשתא מבעי לן כו' עכ"ל. לכאורה דבריהם מגומגמים ונראה בכוונת דבריהם דדינא דחייב באחריותן ודאי איצטריך לאשמועינן ולא בעי לפיכך דרבי טרפון ל"ל אלא ללישנא דלפיכך דמשמע דתולה הדבר בהיתר תשמיש ואהא קשיא להו הלא חידוש גדול השמיענו בזה דמעיקרא אי לא הוה תני לישנא דלפיכך אלא ואם אבדו חייב באחריותן ה"א דבמה שמותר להשתמש לא נעשה אלא ש"ש ואע"ג דבלאו הכי נמי הוה ש"ש משום שמירת אבידה לרב יוסף דמשום דמוסיפין שכר לשומר לא הוה שואל כמ"ש התוספות לעיל ולישנא נמי אבדו סתם הכי משמע ליה בלא אונס אבל השתא דקתני לישנא דלפיכך ע"כ דמשום היתר תשמיש הוי כשואל ואבדו באונס דאם לא כן לא הוה ליה למיתלי הדבר בהיתר תשמיש דבלא היתר תשמיש נמי הוה כש"ש משום שומר אבידה ודו"ק:

בא"ד גבי מפקיד מעות אצל *) חנוני דקתני כו' לפיכך אם אבדו אינו כו' אלא סיפא כו' עכ"ל. כצ"ל ויש לדקדק אמאי לא תקשי להו כיון דע"כ לפיכך אם אבדו אינו חייב כו' דקתני התם מלתא דפשיטא הוא אפי' לרבה ולא קתני ליה אלא משום סיפא דהתם לפיכך אם אבדו חייב וא"כ מאי קשיא ליה לתלמודא הכא לרב יוסף מעיקרא אי הכי לפיכך דרבי עקיבא למה לי דהא איכא לשנויי הכי משום לפיכך דר' טרפון ואפשר לחלק דבתרי תנאי לא הוה אסיק המקשה אדעתיה למימר הכי וק"ל:

כט:

גמ' הנהו זוזי דיתמי כו' מהו לאשתמושי בגוייהו א"ל כו' הלכה כרבי טרפון כו'. נראה לי אע"ג דבגדול המפקיד אצל בעה"ב דלאו שולחני אסור להשתמש בו כדאמרינן בפרק המפקיד היינו משום דאם יוציאן הבעה"ב שמא יבא המפקיד ויצטרך למעותיו ולא ימצא אותן אצלו וע"כ לא ישתמש בהן בלא דעת המפקיד ומה"ט בשולחני שמעות מזומנים אצלו כל שעה מותר להשתמש בהן אבל מעות יתומים דאין כאן מי שמתעסק בהן והוי כמו אבידה דאין כאן דעת מי לשאול וע"כ מותר להשתמש בהן כמו באבידה והנ"י פירש בדחוקים ע"ש ודו"ק:

ל.

תוס' בד"ה בתורי דנפיש כו' ר"ח גרס בתוורי פירוש פועלים כו' ואין מעמיקין המחרישה ג"ט עכ"ל. פירוש בתוורי בב' ווי"ן שהרי הוא תרגומו של וישכור פועלים ומשום דמלאכת המחרישה אם אינה ג' טפחים לא עבידא לגלויי ואינה ניכר לבעלים שבאו אח"כ ואיכא פסידא וק"ל:

בד"ה בשביל שתינק כו' אמאי לא אמר אהך דהכניסה לרבקה וי"ל כו' עכ"ל. אפשר ליישב דבריהם לפרש"י כיון דמקראי דיליף לה רב פפא גבי עגלה ערופה כתיבי הל"ל מלתיה אהך דהכניסה לרבקה דמיירי נמי בעגלה ולא אההיא דשכן עלי' עוף דמיירי בפרה אבל לדבריהם שכתבו לעיל דהך דהכניסה לרבקה מיירי נמי בפרה לק"מ דמאי אולמי' דהך מהך וק"ל:

בד"ה אף עובד דניחא כו' דאמר לעיל נגבו אינן בכי יותן בו' ואתי נמי שפיר הא דתנן פרה מעוברת ר"א מכשיר כו' עכ"ל. וחכמים דפוסלין התם ודאי דאית להו נמי הך דנגבו אינן בכי יותן ולא פסלי לה משום עלה עליה זכר אלא משום מעוברת וכצ"ל למה שכתבו א"נ סבר כר"י דאמר דוקא דעלה כו' דאינו דומה דפליגי ר"א וחכמים בהך פלוגתא גופה דפליגי ר"י ורבנן בההוא פירקא אלא דאית לן למימר דחכמים דר"א נמי ס"ל כר"י אלא דפסלי ליה משום מעוברת דס"ל עובר לאו ירך אמו הוא ונפסלה מחמת מלאכה שנושאת העובר ור"א ס"ל עובר ירך אמו הוא וכגופה הוא וכך פירש הרע"ב ע"ש ודו"ק:

בד"ה הא אין עשה כו' לא חשיב אלמנה לכ"ג אלא ל"ת גרידא כו' עכ"ל. פירוש אלמנה מן ארוסין וק"ל:

ל:

בא"ד ויש לומר דעשה דמצורע כו' הוה דחי לאו ועשה דשילוח כו' עכ"ל. טעות קחזינא הכא דא"כ ל"ל למימר בפ' שני נזירים דדחי עשה דמצורע לאו ועשה שאינו שוה בכל הא אפילו שוה בכל כשילוח הקן דחי ובהדיא בפ' שלוח הקן קאמרינן דלא הוה דחי אלא עשה דשלוח הקן דקאמר דליכא לאו כגון שנטלה ע"מ לשלחה ופריך מאי אולמא האי עשה מהאי עשה ומשני סלקא דעתך אמינא גדול השלום כו' וליתי עשה דידיה ולדחי עשה דשלוח הקן קמ"ל וכצ"ל נמי בתוס' הכא דעשה דמצורע דוחה עשה דשלוח הקן אי לאו כו' עכ"ל. וראייתם דכמו דאמרי' התם אע"ג דבעלמא כה"ג לא אתי עשה ודחי עשה השוה בכל משום דמאי אולמא האי מהאי מ"מ עשה דמצורע הוה דחי ליה משום גדול השלום ה"נ בהך דפרק ב' נזירים אע"ג דבעלמא לא אתי עשה ודחי עשה ול"ת אפי' אינו שוה בכל עשה דמצורע דחי ליה משום ה"ט דגדול השלום ובשמעתין דקאמר דעשה לא דחי עשה ול"ת אבל עשה לחוד הוה דחי ולא תקשי ליה מאי אולמא האי מהאי היינו משום דהא ודאי כיון דההוא עשה דמדחי אינו שוה בכל דחי ליה שפיר אפילו עשה דעלמא שאינו גדול השלום ודו"ק:

לא.

בד"ה למה ליה למכתב כו' דאם כן היכי קאמר אי אשמעינן טעינה דבשכר כו' עכ"ל. אף שהיה אפשר ליישב ולפרש דהכי קאמר אי אשמועינן טעינה דדינו לפי האמת בשכר ואי לא הוה כתיבא אלא טעינה לחודה לא הוה בשכר אלא בחנם ולכך אצטריך למכתב פריקה בחנם וטעינה בשכר כדלקמן דמכל מקום הא דקאמר אבל פריקה דבחנם אימא לא לא יתיישב דהא פריקה שפיר הוה ילפינן ליה בקל וחומר מטעינה דהוי נמי בחנם כדלקמן ועוד נכתוב בזה לקמן בפי' רש"י ע"ש וק"ל:

לא:

בפרש"י בד"ה דאיתיה למריה דכתיב עמו עכ"ל. פי' דדין פריקה וטעינה הוה נמי באיתי' למריה דכתיב עמו ואי לא הוה כתיב לא הוה ילפינן ליה מאבידה דלא משתעי אלא בליתיה למריה וק"ל:

תוס' בד"ה אבל הני תרתי דאיתנהו למרייהו בהדייהו כו' ואין בעלים עמו היינו שהוא זקן כו' עכ"ל. פי' יתורה דאין בעליו עמו לא אתי אלא לזקן או חולה אבל לאין בעליו עמו ממש לא אצטריך קרא דהוה א"ש מאבידה וק"ל:

בד"ה אם יש שם ב"ד כו' ומסתמא ש"ח נמי שקדם בשכר כו' ואם תאמר והכא כו' וכן לקמן שומר חנם שאין צריך לקדם בשכר כו' עכ"ל. לכאורה פירושו דמסתמא שומר חנם שקדם בשכר דנוטל מבעה"ב דלא גרע מש"ש אבל קשה דאם כן מאי קא קשיא להו אש"ח מהך דמבריח ארי דאימא דקושטא דמלתא מה"ט גרע הוא שומר חנם משומר שכר דשומר חנם הוה מבריח ארי כיון שא"צ לקדם בשכר וקידם והתם דוקא ש"ש נקט דלא הוה מבריח ארי כיון שצריך לקדם בשכר ודאי דנוטל מבעה"ב דהא לא קשיא להו מידי אשומר שכר ודברי התוס' בפרק הכונס יותר מדוקדקים שכתבו שם דמשמע התם הכי דש"ח אם קידם בשכר דנוטל מבעה"ב ותו לא מידי אבל לא ידעתי משמעו ודו"ק:

בא"ד אבל מציל מפי הארי ושטף נהר חמורו ומחזיר כו' עכ"ל. בקושייתם השמיטו הך דשטף נהר חמורו דאלימא להו להקשות מהך דמציל מן הארי וממחזיר אבידה דמשלם כל השכירות ועיין בתוס' בפרק הכונס וק"ל:

לב.

בד"ה ב"ד הדיוטות כו' וי"ל דמוכרת שלא בב"ד משום חינא וגבי כו' עכ"ל. רצה לומר דהך מתני' דמוכרת שלא בב"ד משום חינא אית לה תרתי מעליותא דהיינו דבב"ד יכולה לעכב לעצמה ושלא בב"ד תוכל למכור מיהת לאחרים ע"י ג' הדיוטות מה שאין כן בהך דמפקיד וק"ל:

בפרש"י בד"ה לומר לך פריקה כו' ה"א דיו לבא מן כו' מה טעינה בשכר כו' עכ"ל. דקדק לפרש כן דהשתא פריקה איצטריך לגופיה דאי לא הוה כתיב פריקה אלא הוה ילפינן ליה מק"ו מטעינה לא הוה אלא בשכר כטעינה דמסברא טעינה הוא בשכר ולא ניחא ליה לפרש בפשיטות דמש"ה כתיב פריקה למימר דטעינה בשכר ואי לא הוה כתיב פריקה לא הוה ידעי' דטעינה בשכר כנראה מדברי התוס' לעיל דאם כן לא הוה פריקה חוזר לגופיה ולפרש"י דהכא יש לקיים לעיל דעביד צריכותא אכולהו קראי והכי קאמר ואי אשמעי' טעינה [א] לחוד משום דבשכר מסברא אבל פריקה בחנם לא הוי משום דמטעינה הוה ילפינן ליה וה"א דיו ולכך צריכא למכתב פריקה משום גופיה דהוי בחנם ואין מקום לקושית התוספות שם וק"ל:

לב:

תוס' בד"ה מכלל דת"ק סבר כו' וא"ת ולר"י הגלילי דסבר צער ב"ח לאו דאורייתא ואית ליה לקמן דטעינה בשכר מ"ש כו' עכ"ל. סמכו קושייתם זאת אהאי פירושא דלעיל משום דהוי איכא למימר לר"י הגלילי נמי דסבר צער ב"ח לאו דאורייתא היינו בחנם אבל בשכר חייב דהשתא שפיר איכא למיעבד קל וחומר משום צער ב"ח אבל לפי האי פירושא דלעיל דע"כ לפי סברת המקשה רבנן דרשי משמו דאין חייב בחנם ומשום צער ב"ח אינו חייב אלא בשכר אם כן לר"י הגלילי ע"כ אפילו בשכר פטור ואם כן מ"ש טעינה מפריקה דליכא ק"ו וק"ל:

בד"ה ואי לאו דאורייתא כו' דבערבי פסחים מוקי לה בשונא ישראל עכ"ל. ובברייתא דלקמן שונא שאמרו שונא ישראל ולא עובד כוכבים ואשונא דקרא דכתיב גבי פריקה קאי כסברת המקשה דלקמן ואין להקשות לפום סברתו אדמדקדק מהך דמטפל בה כבהמת ישראל דצער ב"ח מדאורייתא תקשי ליה אדרבה כיון דשונא ישראל דוקא קאמר ולא עובד כוכבים ע"כ דצער ב"ח לאו דאורייתא די"ל דהאי מקשה הוה סבירא ליה לישראל בחנם ולעובדי כוכבים בשכר משום צער ב"ח כמ"ש התוס' לקמן דה"מ לשנויי הכי וק"ל:

לג.

בד"ה וזהו ריס וכו' עולה אלפים דהוי שיעור מיל כדמוכח בפרק ב' שעירים כו' עכ"ל. חסר חמשה הוא ועיין בערוך בערך רוס ובפירוש הרע"ב בפרק ב' שעירים והוצרכו להוכחה דפ' ב' שעירים משום דאיכא מאן דמפרש שיעור תחום שבת הוא אלכסונו של אלפים דאז לא הוי החשבון דריס מכוון ומההיא דפ' ב' שעירים אידחי ההוא פירושא כמ"ש שם התוספות ע"ש ודו"ק:

לג:

בד"ה אחיכם כו' שונאיכם אלו בעלי משנה כו' עכ"ל. בלשון אם רבי לא שנאה כו' שהוא מלשון משנה ופרש"י מלשון שונא ואויב הוא דחוק וק"ל:

בפרש"י בד"ה מנדיכם אלו כו' דמשמע שהם אומרים כו' עכ"ל. דהכי כתיב קרא אמרו אחיכם וגו' וק"ל: