טור אורח חיים סב
<< | טור · אורח חיים · סימן סב (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
דקדוק באותיות קריאת שמע
טור
עריכהאף על פי שצריך לדקדק באותיותיה, קרא ולא דקדק באותיותיה יצא.
ומכל מקום צריך ליזהר לדקדק בהם, דאמר רב חמא בר חנינא כל הקורא שמע באותיותיה מצננין לו גיהנם.
ונקראת בכל לשון, דדרשינן "שמע", בכל לשון שאתה שומע. וכתב הרמב"ם ז"ל: הקורא בכל לשון צריך ליזהר מדברי שיבוש שבאותו לשון, וידקדק באותו לשון כמו בלשון הקדש.
וצריך להשמיע לאזנו מה שמוציא מפיו. לא השמיע לאזנו, יצא.
ובלבד שיוציא בשפתיו, אבל בהרהור שמהרהר בלבו אינו יוצא, דהרהור לאו כדבור דמי לצאת ידי קריאהב.
בית יוסף
עריכהאף על פי שצריך לדקדק באותיותיה קראה ולא דקדק באותיותיה יצא — בפרק היה קורא (דף טו.) פלוגתא דרבי יהודה ורבי יוסי, ואיפסיקא הילכתא בגמרא כמאן דמיקל:
דאמר רב חמא בר חנינא כל הקורא קריאת שמע באותיותיה וכו' — (דף טו:). וכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל: אולי הטעם שמצננין לו גיהנם, שמאחר שהוא מעורר עצמו בזה ומניע חום טבעי לדקדק באותיותיה, בשכר זה החום הטבעי מצננין לו חום אחר שהוא בגיהנם:
ונקראת בכל לשון — בריש פרק היה קורא (דף יג.), תנו רבנן: קריאת שמע ככתבה, דברי רבי; וחכמים אומרים, בכל לשון. ובפרק אלו נאמרין (דף לב:) סתם לן תנא כחכמים. וכתב הכלבו בשם הרי"ף (ז.) דהני מילי בציבור, אבל ביחיד לא, כדאמר ר' יוחנן (שבת יב ב): אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי, עד כאן. ואיני יודע, מה שאלת צרכים יש בקריאת שמע?א הילכך אין נראה לחלק בין יחיד לציבור. וכן נראה שהוא דעת כל הפוסקים, שלא חילקו בין יחיד לציבור:
וכתב הרמב"ם הקורא בכל לשון וכו' — בפרק ב' מהלכות קריאת שמע (הלכה י), ופשוט הוא:
וצריך להשמיע לאזנו וכו' — בפרק היה קורא (דף טו.) תנן: הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו, יצא; רבי יוסי אומר, לא יצא. ואיפסיקא בגמרא הלכתא כמאן דמיקל. ובפרק מי שמתו (דף כ:), אמתניתין דבעל קרי מהרהר בליבו, אמר רבינא: זאת אומרת הרהור כדיבור דמי; ורב חסדא אמר: הרהור לאו כדיבור דמי. וכתב שם הרא"ש: רבינו חננאל פסק הלכה כרב חסדא, ואין יוצא ידי חובתו בקריאת שמע בהרהור עד שיוציא בשפתיו, אף על פי שאינו צריך להשמיע לאזנו כדפסק רב חסדא גופיה בפרק ב'. וכן כתב ה"ר יונה (יב. ד"ה מתני') גם כן:
כתוב באורחות חיים: לפי דעת הירושלמי (ברכות פ"א ה"א) נראה, שאם מחמת חולי או אונס אחר קרא קריאת שמע בליבו יצא, שנאמר (תהלים ד, ה): "אמרו בלבבכם" וכו'(א):
כתב הכלבו: במדרש (שה"ש רבה פרק ח' אות ט"ו), שצריך ש"ץ להשמיע קולו בשמע ישראל כדי שישמעו הקהל וימליכו שם שמים יחד. ואם אמרו יחיד כבר, צריך לחזור ולאמרו עם ש"ץ, וכן אם לא אמרו עדיין, עד כאן:
בית חדש (ב"ח)
עריכהדף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
אע"פ שצריך לדקדק באותיותיה וכו' קאי אמ"ש בסי' הקודם שצריך לדקדק שלא ידגיש הרפה ולא ירפה הדגש ולא יניח הנע ולא יניע הנח ויתן ריוח בין הדבקים ושאר דקדוקים המפורשים לשם שצריך ליזהר בהם לכתחלה מ"מ אם לא דקדק באותיותיה יצא כר' יוסי במשנה פרק היה קורא ומ"ש ומ"מ צריך ליזהר לדקדק בהם איכא למידק הלא כבר בסי' הקודם כתב דצריך לדקדק וכמ"ש כאן בתחלת הסימן אע"פ שצריך לדקדק באותיותיה וכו' וא"כ לאיזה צורך חזר וכתב ומ"מ צריך ליזהר לדקדק בהם ונראה דה"ק לא תימא כיון דיצא אם לא דקדק באותיותיה א"כ א"צ לדקדק באותיותיה אלא למצוה מן המובחר לכך אמר ומ"מ צריך ליזהר וכו' כלו' חייב מן הדין ליזהר לדקדק בהם שאם לא נזהר נענש בחום הגיהנם אבל אם נזהר לדקדק בהם מצננין לו גיהנם א"כ דבר גדול תלוי במה שמדקדק באותיותיה לפיכך צריך ליזהר בהם:
ונקראת בכל לשון וכו' ברייתא ר"פ היה קורא פליגי בה רבי ורבנן ופסקו הרי"ף והרא"ש דקי"ל כרבנן דאמרי נקראת בכל לשון דכתיב שמע בכל לשון שאתה שומע אבל והיו שלא יקרא למפרע: הב"י הביא מ"ש הכל בו בשם הרי"ף דה"מ בציבור אבל ביחיד לא כדא"ר יוחנן אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי ע"כ והקשה דמה שאלת צרכיו יש בק"ש. ואין ספק דט"ס הוא דהלא הרי"ף ר"פ היה קורא כשכתב דקי"ל כרבנן דק"ש נקראת בכל לשון הביא ראיה מסתם משנה ואלו נאמרין בכל לשון פ' סוטה וידוי מעשר ק"ש ותפלה וכו' וכתב אח"כ והא דקתני תפלה בכל לשון ה"מ בציבור אבל ביחיד לא מדא"ר יוחנן וכו' הרי דהרי"ף לא כתב כך אלא בתפלה וכדכתב גם רבינו לקמן סוף סי' ק"א ולשם יתבאר בס"ד אבל ק"ש דנפקא לן מקרא אין חילוק בין יחיד לציבור דמקרא מלא דבר הכתוב:
וצריך להשמיע לאזנו וכו' משנה וברייתא פרק היה קורא פליגי בה ר' יהודה ור' יוסי ואפסיקא הלכתא כרבי יהודה דיצא דשמע לא אתא ללמד דצריך להשמיע לאזניו אלא אתא ללמד בכל לשון שאתה שומע כרבנן דבסמוך מיהו מודה ר' יהודה דלכתחילה צריך להשמיע לאזניו מדרבנן דלא כר"מ דאפי' לכתחלה א"צ הכי אסיקנא בגמרא (דף ט"ו):
ומ"ש ובלבד שיוציא בשפתיו אבל בהרהור שמהרהר בלבו אינו יוצא דהרהור לאו כדבור דמי לצאת ידי קריאה בפרק מי שמתו סוף (דף כ') פליגי בה רבינא ורב חסדא וכתבו התוס' והרא"ש דר"ח פסק כרב חסדא ולא יצא בק"ש בהרהור עד שיוציא בשפתיו ואע"ג דאמר התם (בדף כ"ד) א"ר הונא ת"ח אסור לו לעמוד במקום הטנופת לפי שא"א לו לעמוד בלא הרהור תורה וא"ר יוחנן בכ"מ מותר להרהר בד"ת חוץ מבית המרחץ ובית הכסא אלמא דהרהור כדבור דמי י"ל הא דאסור לאו משום דכדבור דמי דאפילו לאו כדבור דמי נמי אסור משום דכתיב והיה מחניך קדוש כדאיתא בשבת פרק השואל ומביאו הרא"ש כאן אבל לענין ק"ש דכתיב ודברת בם הרהור לאו כדבור דמי וז"ש רבינו לאו כדבור דמי לצאת ידי קריאה כלומר לענין זה דוקא לאו כדבור דמי אבל לדבר אחר לא ובשלטי הגבורים פ' היה קורא כתב ע"ש ר' ישעיה אחרון דאפילו הרהר בלבו ולא הוציא בשפתיו יצא עכ"ל נראה דראייתו לדחות דרב חסדא מהך דרב הונא ור"י שהבאתי דאוסרין הרהור במבואות המטונפות ואנו אין לנו אלא דברי התוס' והרא"ש ע"ש ר"ח וכן נראה מדברי הרמב"ם והסמ"ג בה' ק"ש והא דכתב הרמב"ם בפ"א מה' ברכות והסמ"ג דבמחשבת הלב נמי יצא היינו דוקא בשאר הברכות חוץ מק"ש אבל בק"ש צריך שיוציא בשפתיו וכן כתב בכסף משנה בשם ה"ר מנוח בפ"ב דה' ק"ש לפרש דברי הרמב"ם דוקא בשיוציא בשפתיו לא שיקרא בלבו אבל דעת רבינו בסימן קפ"ה דאף בברכת המזון לא יצא אא"כ הוציא בשפתיו וה"ה בשאר כל הברכות וכן נראה דעת הפוסקים וכן פסק בש"ע והכי נקטינן:
דרכי משה
עריכה(א) עיין בבית יוסף בסימן פה מה שכתב בשם הרב רבינו יונה ומה שתמה עליו.
חידושי הגהות
עריכההערה א: הב"ח כתב דט"ס הוא בכלבו, דהרי"ף כתב דברים אלו רק בתפילה, וכמו שכתב הטור לקמן סימן קא.
הערה ב: רבינו דקדק בדבריו וכתב: לצאת ידי קריאה, רצה בזה לאפוקי לעניין מבואות המטונפות ובית המרחץ ובית הכסא, דבאלו אסור להרהר כמו לקרות. והטעם מבואר בגמרא פרק שואל (קג:), דאמרינן: "ממצוא חפצך ודבר דבר", דיבור אסור, הרהור מותר. ופריך: והא אמר ר' יוחנן, בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ובית הכסא, אלמא הרהור כדיבור? ומשני: התם משום דכתיב "והיה מחניך קדוש" וליכא, כלומר: הא דאסר ר' יוחנן הרהור, לאו משום דכתיב "ולא יראה בך ערות דבר" היא, אלא משום דכתיב: "והיה מחניך קדוש", משמע אפילו בהרהור (מהרל׳׳ח):