תוספות הרא"ש על הש"ס/ברכות/פרק ב

על ש"ס: תוספות הרא"ש | ראשונים | אחרונים

פרק שני

דף י"ג

דף יג. - המשך

לצורת הדף ראה כאן

היה קורא אם כיון לבו יצא. אע"פ שלא יקרא בברכותיה וכן פי' ר"ח, ואמרינן נמי בירו' אמר ר' בא זאת אומרת ברכות אין מעכבות.

ובאמצע שואל וכו'. גרסי' בירושלמי עד כאן באמצע הפרשה ואפי' באמצע הפסוק ר' ירמי' מרמז ור' יונה משתעי רב הינא בשם רב יוסף ודברת בם מכלל שיש לך רשות לדבר.

רבי יהודא אומר בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק. יש להסתפק אי בעי למימר לא יפסיק כלל אפילו להשיב דחמיר מבאמצע הפרק או דילמא האי דקאמר לא יפסיק היינו כדין בין הפרקים אבל לא חשיב טפי מבאמצע הפרק.

פרקדן ופניו למעלה. כמו אפוריא קדל ונו"ן מתהפכת בלמ"ד כמו אל פשטתם דהוי כמו אן פשטתם, לשכה נשכה בס' עזרא, וכן מוכח בפ' המוכר את הספינה {בבא בתרא עג:-עד.} גבי מתי מדבר דחזא חד מיניהו דהוה כמאן דגני אפרקיד וחליף טייעא כי רכיב גמלא ורומחיה בידיה תחות ירכיה.

לייט מאן דגני אפרקיד. שמא יישן ויתקשה ויראה קושיו ויתגנה, ובפ' כל היד משמע דהוי טעמא משום (שבכל) [שלא] יבא לידי הרהור והוצאת קרי כשהעקבות מתחממין כדמשמע בפרק החולץ ביבמות כד מותבינן נהמא חמימא אבי פרקיה בא לידי קרי.

ש"מ מצות צריכות כונה. פי' שיכוין לשם המצוה אבל לא איירי בכונת הלב דפסוק ראשון לכ"ע בעי כונת הלב, והכא כיון לבו וידע והבין מה שאמר אבל לא כיון לקריאה.

בקורא להגיה. פרש"י להגיה אם יש בו טעות ואפילו לקריאה לא איכוין, ור"ח פי' בקורא להגיה כלומר כעין חסרות ויתרות מזוזת ולטטפת כאדם המגיה ומדקדק (לכתוב) [לקרות] ע"פ המסורת.

וחכמים אומרים בכל לשון. נראה דהלכה כחכמים דקיי"ל הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו ועוד דקאמר בסמוך ורבנן סברי לה כמאן דאמר לא השמיע לאזנו יצא והכי פסקינן הילכתא לקמן, ועוד דקאמר הכא ור' סבר לה כר' יוסי דאמר לא יצא ולקמן על מילתא דר' יוסי גופיה קאמר תרתי שמעת מינה לפי שלא היה רוצה לחלוק על רבנן דהילכתא כותייהו.

כל התורה כולה בכל לשון נאמרה. פרש"י בפ"ב דמגילה {דף יז:} לקרות בס"ת, וקשה דלא אשכחן שתהא קריאת התורה מן התורה, מיהו אפשר שיש קריאה שהיא מן התורה כגון פרשת זכור ופרשת פרה אדומה וכיוצא בהם ונראה לפרש [כל התורה כולה] בכל לשון נאמרה כל קריאות שצוה הכתוב (צ"ל בלשון הקודש) כגון מקרא בכורים וידוי מעשר (ומקרא מגילה) [ופרשת] חליצה (כולם בלשון הקדש נאמרה).

עד כאן מצות כונה. עד בכל מאדך ששני פסוקים אלו מדברים ביחוד השם באהבתו וביראתו.

דף יג:

לצורת הדף ראה כאן

אשר אנכי מצוך. דאי כדקאמרת הוה ליה למכתב אשר צויתיך מצוך משמע מה שיש לו לומר ומ"מ האלה איצטריך למעוטי פרשה שניה.

צריכה שתהא שימה כנגד הלב. פרש"י על גובה היד כנגד הלב על קיבורת הזרוע והיינו למעלה מן האציל, ויש שרוצין לומר שמניחין תפילין בקנה והוא הפרק שבין היד והאציל ואינו נראה לר"ת דהכא משמע שהנחת תפילין של יד כנגד הלב ואי אפשר שיהי' כנגד הלב אם לא שיניחם על הקיבורת שהוא למעלה מן האציל, ועוד אומר ר"ת דבכל מקום מזכיר זרוע וזרוע הוא הפרק שבין האציל לכתף כמו שמוכח במס' אהלות פ"ק דחשיב התם רמ"ח איברים שבאדם וקא חשיב בפיסת היד ששה בכל אצבע שנים בקנה שנים במרפק אחד בזרוע וארבעה בכתף והמרפק הוא האציל כדאיתא בערכין פ' האומר משקלי עלי {דף יט:} (אמר) [דאמר] שזרוע הוא בין האציל לכתף והוא שכתוב באיוב {ל"א, כ"ב} כתפי משכמה תפול וכו'.

עד כאן [צריכה] כונת הלב דברי ר' מאיר. שפסוק ראשון הוא קבלת מלכות שמים.

[אמר רבא הלכה כר' מאיר]. וקיי"ל כרבא דבתראה הוא.

ובלבד שלא יחטוף בחי"ת. וכן לא יאריך באל"ף דמשמע אי חד כלומר אין חד.

[אלא] אימא עד [על] לבבך בעמידה. ירושלמי. מה אם היה יושב עומד לא אם היה מהלך עומד.

ואזדא ר' יוחנן לטעמי' כו'. משמע דעמידה מטעם כונה היא הילכך כיון דקיי"ל כרבא דאין צריך כונה כי אם פסוק ראשון ה"ה נמי עמידה, והא דאמרינן (נמי) ביומא {דף יט:} מתני ליה ר' חייא בר רב הונא לחייא בר רב קפוטל ואחוי ליה [רב] קבוטל בידיה בבי"ת ולימא ליה מימר ק"ש הוי קרי והתניא ר"א ב"י אומר הקורץ בעיניו ומרמז בשפתיו וקורא ק"ש עליו הכתוב אומר {ישעי' מ"ג, כ"ב} ולא אותי קראת יעקב לא קשיא כיון בפרק ראשון כאן בפרק שני, לאו דוקא פרק ראשון שאינו אסור אלא פסוק ראשון שהיא מצות כונה אלא משום דאיכא מאן דאמר דכל פרק ראשון צריך כונה נקט פרק ראשון.

בשעה שמעביר (את) ידיו על עיניו מקבל עליו עול מלכות שמים. והיה קורא פסוק ראשון. נ"ל שהיה זמן הישיבה נמשך עד אחר ג' שעות דאי לא תימא הכי מאי טעמא דמ"ד אינו חוזר וגומרה כיון דלא עבר זמן הקריאה, דלא מסתבר למימר שיצא אדם ידי חובה בקריאת פסוק ראשון נהי דלא בעי כונה אלא פסוק ראשון מ"מ צריך שיקרא את כולה הילכך מסתברא שעבר זמן הקריאה לכן לבר קפרא לא היה חושש לגומרה ולר' שמעון היה חוזר וגומרה כאדם הקורא בתורה, ואע"ג דמפסיקין לק"ש ומסתבר למימר שמפסיקין לקרות את כולה שמצוה הוא לקרות את כונה ה"מ כשאדם לומד לבדו אבל מי שלומד את הרבים די לו בהפסק פסוק ראשון.

אמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ונאנס בשינה יצא. פי' הי' מדומדם (פי' מתנמנם) ולא הי' יכול לקרו' בכונה מכאן ואלך ומיהו היה קורא את כולה, וכן הא דא"ל רב נחמן לדרי עבדיה בפסוקא קמא צערן כלומר הקיצני משנתי עד שאוכל לכוין טפי לא תצערן אף אם אקרא בלא כונה לא תצערני להקיצני.

ובאמצע שואל מפני היראה. פרש"י אדם שמתירא שמא יהרגנו, ולא נהירא כי פשיטא שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש, ונראה (כאביו) [דאביו] ורבו קא חשיב מפני היראה דכתיב איש אמו ואביו תיראו ותנן מורא רבך כמורא שמים.

דף י"ד

דף יד.

לצורת הדף ראה כאן

ימים שהיחיד גומר בהם את ההלל. כתב בה"ג דלא דוקא נקט יחיד אלא אפילו צבור קורא יחיד כיון שאין כל ישראל יחד כגון ערבי פסחים וכגון שתקנו נביאים הראשונים שיאמרוה על כל צרה שנגאלין ממנה כשכל ישראל ביחד.

וימים שאין היחיד גומר בהם, את ההלל. לא דוקא. יחיד אלא אפילו צבור קורא יחיד ומשמע שאין לפסוק בו אלא מפני הכבוד דהימים שהיחיד גומר בהם את ההלל פוסק (בו בבין) [בהם כדין] ק"ש אבל ימים שאין היחיד גומר בהם אפילו באמצע הפרק שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם הא לאו הכי אין לו לפסוק, מכאן מדקדק ר"ת שצריך לברך עליו אפילו בימים שאין היחיד גומר דאי אין מברכין עליו תחלה וסוף הוי כאדם שקורא בספר תהלים ולא, שייך בו הפסקה, ולא כמו שפי' בשם רש"י שנא היה מברך על ההלל בר"ח משום דאמרינן בפ' בתרא דתענית {דף כח:} גבי הלל דר"ח דמנהג אבותיהם בידיהם ואמנהגא לא מברכינן כדאמרינן בסוכה פ' לולב וערבה {דף מד:} אמר איבו הוה יתבינן קמי' דר' אליעזר בר (יצחק) [צדוק] אייתו קמיה ערבה חביט חביט ולא בריך אמר מנהג נביאים אלמא אמנהגא לא מברכינן, ועוד הביא ר"ת ראיה מההיא דפ' [בתרא] דתענית גופא דקאמר התם רב איקלע לבבל חזינהו דהוי קרי הלל בר"ח סבר לאפסוקינהו כיון דחזא דקא מדלגי דלוגי אמר ש"מ מנהג אבותיהם בידיהם ואי לא היו מברכין בתחלתו קודם דחזא דקא מדלגי היה לו לידע דמנהג בעלמא הוא כיון שלא ברכו עליו ודוחק הוא לומר שלא היה בביהכ"נ בתחלת ההלל, וא"ת אמאי לא ידע שהיו רוצין לדלג במה שברכו לקרות את ההלל דאלו היה רוצין לגומרו היו מברכין לגמור, וי"ל דאין חילוק בין לקרות ולגמור דעל קריאת מגילה מברכין על מקרא מגילה ולגמור נמי הוי קריאה כמו ותיקין [היו] גומרין, ומה שנהגו (פעמים) לשנות [פעמים] לקרות [ופעמים] לגמור כדי לרמוז לצבור מתי גומרין ומתי מדלגין, ועוד ראי' מי"ט שני דמנהג אבותינו בידינו ומברכינן וצונו ביום שני על תקיעת שופר ועל אכילת מצה, ולא דמי לההיא דמנהג של ערבה דאינו אלא טלטול בעלמא וכיון דלאו תקנה היא לא חשיבא למקבע בה ברכה אבל קריאת הלל דבר חשוב הוא אע"ג דאינו אלא מנהג בעלמא ראוי לקבוע עליו ברכה ועוד אמרינן בירושלמי אם הלכה רופפת בידך ראה היאך הצבור נוהגין וכבר נהגו לברך עליו.

טועם ואין בכך כלום. פר"ח כגון שחוזר ופולטה לכך לא חשיבא הטעימה הנאה וגם אין צריך ברכה (נמי), [מיהו] דוקא רביעית אבל טפי מרביעית חשיבא הנאה לענין תענית, ומיהו נראה כי ברכה לא צריך כיון שאינו נהנה בתוך מעיו.

דף יד:

לצורת הדף ראה כאן

חוזר ואומר אמת או אינו חוזר ואומר, אמת. פי' אם שהה בנתים אבל בשלא שהה פשיטא דלא יאמר, פעמים אמת.

ויאמר אינה נוהגת אלא ביום. דקא סבר דציצית הוי מצות עשה שהזמן גרמא כר' שמעון דפליג ארבנן במנחות פ' כל התכלת {דף מג.} (עיין במעי"ט אות ה'). מכאן אומר ר"ת דהלכה כר' שמעון וכן כל אמוראי (דלעיל) סברי דאין או פרשת ציצית בלילה וכן משמע בשבת בפ' במה מדליקין {דף כה:} גבי ר' יהודא בר אלעאי שהיו תלמידיו מחבאין כנפי כסותם מפני שלא היו להם ציצית בסדינם דקאמר ואינהו סבור משום כסות לילה מדנקט תלמודא האי טעמא ושבק הני טעמי אחרינא דמנחות ש"מ דאליבא דהילכתא נקט (טעמיה) [טעמם], ועוד דבפ' במה מדליקין גבי הא דפריך דכי היכא דמרבינן שאר בגדים לענין טומאה נרבי נמי לענין ציצית מאשר תכסה ומשני ההוא מבעי ליה לרבות כסות סומא והיינו [דר'] (כר') שמעון ולא קאמר לרבות בעלת חמש דהיינו כרבנן. ועוד סתם ברייתא בפ"ק דקדושין {דף לג:} קא חשיב ציצית בהדי מצות עשה שהזמן גרמא, ועוד דבזבחים {דף יח:} פליגי תנאי ומרבה חד כסות סומא מאשר תכסה ואידך מאשר ולא קאמר דסבירא ליה כרבנן אלא דוחק להעמיד שניהם כר' שמעון אליבא דהילכתא.

פטור מק"ש. אע"פ שהזכיר כל המצות האמורות בתורה הוצרך להזכיר אלו שזמנם קבוע דאי לא תנא אלא כל המצות הוה אמינא דלא איירי בהנך שזמנם קבוע.

שלוחא הוא דעוית. נמצא כתוב על רבינו יהודה שהביא לו השליח טליתו וכבר קרא ק"ש בברכותיה ונתעטף בטליתו והתפלל והביא סעד לדבריו מהך דרב דאנח תפילין בין קיש לתפלה ומאי שנא ציצית, ונראה שודאי יש לחלק דתפילין שאני כדאמרינן לקמן ויניח תפילין ויקרא ק"ש ויתפלל וזו היא מלכות שמים שלימה. ועוד נראה דמן הסברא יש לחלק דשאני תפילין שכתוב בהן קבלת [מלכות] שמים ועול מצות וקראן הכתוב זכרון ואות והם מצוה בגופו של אדם אבל מצות ציצית, אינה [מצוה על הגוף] אלא שחייב הכתוב להטיל ציצית בבגד שיש לו ארבע כנפות ואם לא ילבשנה עתה ילבשנה לאחר זמן ואין להפסיק בין ק"ש לתפלה בשביל עטיפת ציצית.

דף ט"ו

דף טו.

לצורת הדף ראה כאן

רב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן ק"ש. כתוב בספרים ה"מ לק"ש אבל לתפלה בעי אהדורי דא"ר (לוי לאכול) [רשב"ל לגבל] ולנטילה ולתפלה ד' מילין כמו ששנויה בפסחים בפ' אלו עוברין {דף מו.} ובחולין פ' העור והרוטב {דף קכב:}, ולא נמצא גירסא זו בספרים ישנים וגם רש"י לא פי' כן והדין עמו דכי (האי) [היכא] דלית ליה לאהדורי בעידן ק"ש משום שלא יעבור הזמן ה"ה נמי לענין תפלה דמאי שנא הא מהא, ורש"י נמי לא פירש שם טעמא דתפלה משום נטילת ידים אלא כדי להתפלל בעשרה וכן לקמן בפ' מי שמתו {דף כב.} (גבי) [קאמר] בטלו לנטילותא כרב חסדא דרב. חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא ולא הזכיר ק"ש כלל הילכך נראה דאין לחלק.

אבל תרומה [משום ברכה וברכה דרבנן] דאי עבד שפיר דמי. אבל אי הויא ברכת תרומה דאורייתא משמע דתרומתו אינו תרומה דהברכה מעכבת ההפרשה אע"ג דברכות אינן מעכבות היינו משום דהויין מדרבנן אבל אי הויין דאורייתא מעכבות ולא הויא הפרשה.

דילמא ר' יהודה היא. לא נזכר ר' יהודה במתניתין גבי לא השמיע לאזנו יצא אלא פשיטא ליה מדאיירי ר' יהודה בסיפא דת"ק דרישא היינו ר' יהודה.

להודיעך כחו דר' יוסי דאפילו דיעבד נמי לא. וא"ת ולשמעינן כח דר' יהודה לכתחלה נמי שפיר דמי וכח דהיתרא עדיף, וי"ל דלא חשיב ליה כח דהיתרא דפשיטא היא דכיון דלא דריש שמע השמע לאזניך וכו' מהיכא תיתי לן דלכתחלה צריך שישמיע לאזנו.

חוץ מחרש. סתם חרש דעלמא הוי שאינו שומע ואינו מדבר אבל זה מדבר ואינו שומע כיון שיכול לקרות את המגילה ואף על גב דבעלמא הוי כפקח לכל דבריו הכא לא כיון שאינו יכול להשמיע לאזנו.

ר' יהודה מכשיר בקטן. תימא באיזה קטן מיירי אי בלא הגיע לחינוך מ"ט דר' יהודה דמכשיר והא אמרינן בר"ה פ' ראוהו ב"ד {דף כט.} כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן ואי בהגיע לחינוך מ"ט דרבנן דפסלי והלא אחרים אינן חייבים אלא מדרבנן ואמאי, לא אתי קטן שהוא חייב דרבנן ומפיק גדול שגם הוא אינו חייב אלא מדרבנן דהכי אמרי' לקמן פ' מי שמתו {דף כ:} דבן מברך לאביו ומוקי לה התם כגון שלא אכל אביו אלא שיעורא דרבנן כזית או כביצה דאתי דרבנן ומפיק דרבנן וכן נמי קשה בהלל דאמרינן בפרק לולב הגזול {סוכה דף לח:} דאין עונין אחר הקטן הקורא את ההלל אלא אומר אחריו מה שהוא אומר ומשמע דבקטן שהגיע לחינוך מיירי (מיקרי) [דקורא] הלל ואמאי אין עונין אחריו (ליתין) [ליתי] דרבנן וליפוק דרבנן, וי"ל דשאני גבי ברכת המזון שחומרא יתירא היא מה שחייבו ישראל עצמן בכזית או כביצה כדאמרינן לקמן בפ' מי שמתו {דף כ:} ןלא אשא פנים לישראל הילכך בקל יכול קטן להוציאו מה שאין כן בשאר חיובי דרבנן, אי נמי לא דמי הלל ומגלה לברכת המזון שהלל ומגלה עצמן אינן אלא מדרבנן (נקט) [וקטן אין מחוייב אפילו בשאר מצות אלא] מדרבנן הלכך אינו מוציא גדול דליכא אלא חד חיובא דרבנן אבל גבי ברכת המזון גבי קטן ליכא אלא חד חיובא דרבנן שהרי הקטן אכל כדי שבעו ואי הוי גדול מחוייב מדאורייתא הילכך מוציא את אביו דאיכא חד מדרבנן ואי קשיא לך הדא דאמרינן בערבי פסחים {דף קטז:} אן גבי רב ששת ורב יוסף דהוי אמרי אגדתא ומפרש טעמא התם משום דקסברי מצה בזמן הזה מדרבנן וסומא מחוייב מדרבנן ואתי דרבנן ומפיק דרבנן ואמאי והא איכא בדידהו תרתי דרבנן והיאך מפקי אחרים דלית בהו אלא חד מדרבנן, וי"ל שיש חילוק בין קטן שלא נתחייב מעולם לסומא שכבר הגיע לכלל חיוב דאורייתא.

אמר רב מתנא כו' חסורי מחסרי והכי קתני. שום דפסקינן לקמן כר' יהודה וסתמא דמתני' נמי אליבי' ניחא ליה לאוקמי סתם מתני' דמגלה כותיה, ורשב"ם פי' לפי שהמשנה קצרה דבריה שהיה לה לפרש דר' יהודה איירי בקטן שהגיע לחינוך דאי לא הגיע פשיטא דלא מהני הילכך דוחק להגיה המשנה.

דף טו:

לצורת הדף ראה כאן

חרש המדבר ואינו שומע תורם לכתחלה. ולא בעי למימר ה"מ ק"ש דאורייתא אבל תרומה דרבנן שרי אפילו לכתחלה כדמפלגי' לעיל לר' יוסי בין ק"ש דאורייתא לתרומה דרבנן משום דלענין לכתחלה אין להתיר בדרבנן יותר מבדאורייתא דבפסול דיעבד דוקא שייך לאפלוגי.

אלא הא דתניא לא יברך אדם ברכת המזון וכו' אי ר' יוסי אפילו דיעבד נמי לא. תימ[ה] היכא (דמי) (מדמה] ברכת המזון לק"ש בשלמא תרומה דלעיל ומגלה דלקמן שהם מדרבנן [יש] לדמותם לק"ש שתקנו שצריך להשמיע לאזנו כמו בק"ש אבל ברכת המזון דאורייתא ולא כתיב בקרא (צריך שישמיע) [צורך שישמיע] לאזנו למה יתקנו חכמים שלא יצא אם לא השמיע לאזנו כיון שמן התורה יצא והיכא פריך כ"כ בפשיטות אי ר' יוסי הא אמר דיעבד נמי לא דתקנת חכמים הוא די לנו בזה שנאמר שלכתחלה צריך אבל בדיעבד יצא, וי"ל דפשיטא ליה דגמרינן ברכת המזון מק"ש ואע"ג דבסוטה מפקי מתרי קראי בפרק אלו נאמרין דברכת המזון [וקריאת] שמע אם אמרן בכל לשון יצא שמע בכל לשון שאתה שומע ברכת המזון דכתיב ואכלת ושבעת וברכת בכל לשון שאתה מברך לא איצטרכו אלא משום דליהוו שני כתובים הבאים כאחד ולא נגמור אחרינא מיניהו ועוד דלא צריכי אלא למ"ד כל התורה כולה בלשון הקדש נאמרה וצריכי הני קראי להכשירן בכל לשון ולא ניליף מעלמא, א"נ אפילו (לא) הוי דאורייתא מסתבר שכיון שתקנו שצריך להשמיע לאזנו כמו בק"ש תקינו לגמרי כמו בק"ש דאם לא השמיע לא יצא.

אלא מאי ר' יהודה היא ואפילו לכתחילה. אלא הא דתניא לא יברך אדם ברכת המזון בלבו כו'. הקשה הראב"ד (דפריך) [אדפריך] מברכת המזון מני לא ר' יהודה ולא ר' יוסי (קשיא) לקשי' מר' יהודא גופיה דקאמר [ר' יהודה] מכשיר בקטן מכלל דבחרש מודה ותירץ דהא עדיפא ליה לאקשויי משום דחרש חד טעמא וקטן חד טעמא ובחרש קא פליג עליה בדוכתא אחריתי דשמעינן ליה במתני' דאין צריך להשמיע לאזנו משום הכי לא פליג אלא בקטן משום הכי ניחא ליה לאקשויי מברכת המזון.

אלא אי אתמר הכי אתמר וכו' עד אבל בשאר מצות דברי הכל יצא. צ"ל דרב יוסף פליג אסוגיין דלעיל משום דלעיל מדמינן ברכת המזון לק"ש וקשה דהוה ליה למימר רב יוסף אמר.

דף ט"ז

דף טז.

לצורת הדף ראה כאן

אהלים לנחלים. פרש"י דכתיב {במדבר כ"ד, ו'} כנחלים נטיו כגנות עלי נהר כאהלים נטע ה' ופשטיה דקרא איירי בבשמים כדכתיב מור ואהלות. וטפי נראה דדריש מדכתיב מה טובו אהליך יעקב וכו' וסמיך לי' כנחלים נטיו.

הקורא את שמע ואינו יודע להיכן טעה יחזור לתחלת הפרק. ודוקא שאינו יודע להיכן טעה אבל אם ידע שאמר כל הפרק ונזכר שדילג פסוק א' או תיבה אחת אינו צריך להתחיל אלא מאותו פסוק ואילך והכי תניא בתוספתא דמכילתין הקורא את שמע וטעה והפסיק בו פסוק א' לא יתחיל בראש הפרק אלא יתחיל מאותו פסוק ואילך וגומר עד סוף וכן ע במגלה וכן בתפלה.

ובעל הבית בין כך ובין כך ירד למטה ויתפלל לפי שאין דעתו מיושבת עליו. הא לאו הכי מצי להתפלל ולא דמי להא דאמרינן לעיל לא יעמוד אדם לא על גבי כסא ולא על גבי שרפרף ולא על גבי מקום גבוה ויתפלל דכיון דעלה לאילן לעשות מלאכתו הוי כאדם שעלה לעליה ומצי להתפלל אי לאו משום שאין דעתו מיושבת עליו.

לא קשיא הא בפר' ראשון הא בפר' שני. פרשתי לעיל דלרבה) [דלרבא] לאו דוקא פרק ראשון אלא די בפסוק ראשון אבל הרי"ף פירש (דרב) [דרבא] מודה הכא דבעינן שיהו בטלין ממלאכתן בפרק ראשון דהא רבא קבלה להא דרב מרי ולאו משום דבעינן כונה בכוליה פרק [ראשון אלא] אי לא בטילי ממלאכתן משוי לי' עראי כי הא דאמרינן בפ"ק דיומא {דף יט:} דאסור לרמוז בעינים בפרק ראשון משום דכתיב ולא אותי קראת יעקב.

אי ר' יהושע מאי איריא פועלים אפילו כל אדם נמי. וליכא למימר דכל אדם רשות ופועלים חייבין דמילתא דפשיטא היא דכיון שכל אדם יכול להתפלל לכתחלה מעין י"ח דפועלים צריכין לעשות כן.

וחותם בברכת הארץ וכולל בונה ירושלים באמצע. יש כח ביד חכמים לתקן ולקצר הברכות לפועלים כדי שישכרום בעלי בתים.

חתן פטור מק"ש לילה הראשון וכו'. ופטור בין ביום בין בלילה אם לא עשה מעשה אבל לאחר ד' לילות אע"ג דטריד וצעיר דלא מצי בעיל מ"מ לא טריד כולי האי כי כבר נתייאש קצת.

ומעשה בר"ג שנשא. כלומר אם אדם גדול כר"ג רוצה ליטול את השם הרי זה הרשות בידו ואין זה מעשה לסתור.

דף טז:

לצורת הדף ראה כאן

ובמקום אסטניס לא גזור רבנן. דכיון שאינו עושה להתענג מותר לרחוץ בימי אבלו וכן מותר לחוף ראשו אי קשיא ליה ערבוביא דרישיה וכן יולדת בימי אבלה דלא גרע מאסטניס דהכא וכן מצינו בי"ה אע"ג דסיכה אסורה אמרינן [במס' יומא] {דף עז:} מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש, ואמרינן בירושלמי דפירקין אבל אסור ברחיצה כל שבעה הדא דתימא ברחיצה דתענוג אבל ברחיצה שאינו של תענוג מותר (הא) [כהדא] דשמואל בר בא עלו לו חטטין [ברישיה] אתי (שיילי לר' מיאשא) [ושאלין לר' יוסי] מהו דיסחי אמר (יכסה) [יסחי] במה, אנן קיימין אי בדבר שיש בו סכנה אפילו בט"ב אפי' בי"ה נמי אלא כשאין בו סכנה, ודלא כמו שפי' ר"ח דאסטניס היינו שהוא מסוכן, דכיון דלרפואה היא בשעת הדחק שרי ליה [ולא] כל דאמר אסטניס אני מהימנינן ליה עד שיאמרו בקיאים.

וכשמת טבי עבדו קבל עליו תנחומין. מפרש עלה בירושלמי מכאן שתלמידו של אדם חביב עליו כבנו וכן עבדו המשמשו כרצונו חביב עליו כבנו דאי לאו הכי תנחומין על אחר למה ואפילו הוא בן חורין.

דף י"ז

דף יז.

לצורת הדף ראה כאן

אני בריה וחברי בריה. כלומר כך יש לו לב להבחין בין טוב לרע כמוני.

כל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא. וא"ת הא אמרינן בריש פ' מקום שנהגו {פסחים דף נ:} רבא רמי כתיב כי גבוה עד שמים חסדך וכתיב מעל השמים לא קשיא כאן בעוסקין לשמה כאן בעוסקין שלא לשמה אלמא מעליותא היא, ואמרינן נמי לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, וי"ל דתרי גווני שלא לשמה הם (הכא) [והתם] איירי שלומד תורה ומקיים המצות כדי שיכבדוהו. וגרסי' בירושלמי דפ"ק ולא מודה ר' שמעון שמפסיקין לעשות סוכה ולולב כו' ולית ליה לר' שמעון הלומד ע"מ שלא לקיים נוח לו שלא נברא א"ר יוחנן הלומד על מנת שלא לעשות נוח לו אלו נהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לאויר העולם ובכי האי גוונא מיירי בשמעתין.

דף יז:

לצורת הדף ראה כאן

אין פרץ שלא תהא סיעתנו כסיעתו של דוד שיצא ממנו אחיתופל. ושייך ביה לשון פרצה שפרץ במלכות בית דוד, יוצאת שייך גבי דואג שיצא לתרבות רעה כדאיתא באגדת חלק {סנהדרין דף קו:} כתיב דואג וכתיב דוייג בתחלה אמר הקב"ה דואג אני שמא יצא זה לתרבות רעה כיון שיצא אמר הקב"ה ווי שיצא זה, ואית דמהפכין יוצאת גבי אחיתופל דכתיב ממך יצא חושב על ה' רעה יועץ בליעל, פרץ ע"ש דואג שפרץ עיר הכהנים.

רב ששת בריה דרב אידי אמר לעולם לא תיפוך. פי' ר"ח דהלכה כרב ששת דהוא בתראה וקי"ל הלכה כרשב"ג במשנתנו [דאמר] שלא כל הרוצה ליטול את השם יטול, ומיה ואין אנו רגילין עתה להחמיר שלא לקרות כי בשאר פעמים אין אנו מכוונין כל כך, והרי"ף פסק כתנא קמא.

סליק פרקין הדרן עלך היה קורא