חידושי הריטב"א על הש"ס/ברכות/פרק ב

על ש"ס: חידושי הריטב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק שני - היה קורא

דף יג עמוד א עריכה

היה קורא בתורה וכו': פירוש אדם שהיה קורא בתורה כדרכו והיה קור' אותה פרש' של ק"ש והגיע זמן ק"ש, אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא. משמע מהכא דאין הברכות מעכבות דהאי דקא קרי בתורה כדרכו ודאי שלא בברכות הוא קורא דהא אוקימנא בגמ' בקורא להגיה וקא אמרינן דאם כיון לבו יצא. והא ודאי פשיטא דאין מעכבות כדין שאר המצות דאם לבש ציצית או הניח תפלין ולא בירך ודאי יצא ידי חובת מצוה דמכל מקום הא קיים מצותו והיינו דלא דייק לן בגמ' משום דפשיטא ליה, ואע"ג דבירושלמי דייק מהכא דברכות אין מעכבות איפשר דטעמא משום דהני ברכות הם קבועות ומיוחדות לק"ש ועוד דהן מטבע ארוך מה שאין כן במצות ציצית ותפלין דהם מטבע קצר וכיון דהכי הוא הוה אמינא דליעכבו קמ"ל דלא:

[גמרא] בקורא להגיה: כלומר דלא היה מתכיון מתחלה לקריאה כלל אלא להגיה בלבד. ומש"ה קתני שאם כיון לבו לקריאה אעפ"י שלא כיון לבו לצאת יצא. וקורא להגיה יש מפרשים שהיה קורא דרך חסירות ויתירות כגון לטוטפות לטטפת ויש מפרשים שהיה קורא כדינו אלא שהקריאה היתה להגיה וכמתעסק דמי ואינה חשובה קריאה ואח"כ נתכוין לקריאה ממש, ודכותה גבי שופר דהשומע מן המתעסק אע"ג דעביד תקיעה ראויה לא יצא אבל היכא דמכוין לקריאה ראויה הוה ליה כתוקע לשיר דאמרינן דיצא, והשתא לפום מסקנא דסוגיין משמע דסביר' לן דמצות אין צריכות כונה ולקמן הויא פלוגתא דאשלי רברבי בק"ש עד היכן צריך כונה וא"כ כולהו דלא כהאי סוגיין.

ויש אומרים דשלשה דיני כונות הן אחד בק"ש לחוד ושנים בכל המצות, האחת הוא דצריך כונה לדבר שלא יהא כמתעסק בעלמא ואין דעתו לאותו דבר כלל ודכותה לגבי תקיעת שופר שהוא מתעסק והקול יוצא מעצמו ואינו מתכוין לשם תקיעה כלל וזו הכונה צריכה בכל המצות, והכונה השנית היא לצאת ידי חובת המצוה וזו שייכא בכל המצות ובהא הוא המחלוקת וקיימא לן כמאן דאמר דאין צריך כונה לצאת ידי חובה מצוה, והשלישית שיכוין לבו בכל תיבה ותיבה ויעיין בענין ויבין אותו וזו היא בק"ש לחוד, ועל זו הכונה נחלקו לקמן עד היכן צריך כונה, ונפי זה יש לשאול כי אקשי ליה ממתניתין שמעת מינה מצות צריכות כונה אמאי לא משני ליה דבק"ש הוא דבעינן כונה לכל תיבה משא"כ בשאר מצות. יש לומר דמתניתין סתמא קתני ומשמע דבכולה ק"ש איירי ואפי' פרשת ציצית נמי והא לא איפשר לומר דניבעי כונת תיבות בכולה ק"ש ומשום הא לא ניחא ליה לשנויי הכי:

ת"ר ק"ש ככתבה וכו': כלומר בלשון הקודש תקרא כמות שהיא כתובה. וחכמים אומרים בכל לשון וכו'.

ור' שלא יקרא למפרע מנא ליה נפקא ליה מדברים הדברים: פירוש דליכ' למימר דמוהיו תרתי שמעת מינה דודאי טפי משמע והיו שלא יקרא למפרע מבהויתן יהו ומשום הכי אצטריך קרא אחרינא לומר שלא יקרא למפרע:

ורבנן דברים הדברים לא דרשי: ובהא תלי עיקר פלוגתייהו דכיון דרבנן לא דרשי דברים הדברים ודאי והיו או אתא שלא יקרא למפרע או אתא לבהויתן יהו וכיון דכן טפי משמע שלא יקרא למפרע מבהויתן יהו ואיכא שמע דמשמע בכל לשון שאתה שומע או השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך לאפוקי שלא יצא על ידי הרהור וכיון דכן טפי משמע בכל לשון שאתה שומע מהשמע לאזניך ור' נפיק ליה מדברים הדברים שלא יקרא למפרע וכיון דכן והיו ודאי אתא לבהויתן יהו שלא יקרא בכל לשון וכיון דכן ודאי שמע להשמע לאזניך אתא:

לימא קסבר רבי דכל התורה כולה בכל לשון נאמרה: מדאיצטריך לי' קרא דוהיו לק"ש דבהויתן יהו דאי ס"ד וכו'. וא"ת ומאי נפק' לן מינה אי בלשון הקודש נאמרה או בכל לשון אי לשינון בכל לשון ששינה וקורא יצא, ורש"י ז"ל פירש פ"ב דמגלה דנפקא מינה לענין לקרות בספר תורה בבית הכנסת והקשו עליו שקריאת ס"ת לא מצינו שיהא מן התורה אלא תקנה היתה ממשה ועזרא, ויש אומרים דרש"י ז"ל הכי קאמר לענין קדושה אם היא בקדושתה שתהא ראויה לקרות בה בבית הכנסת אם תמצא לומר בלשון הקודש נאמרה אם היא כתובה בלשון אחר משאר לשונות אינה קדושה לקרות בה בבית הכנסת וטעונה גניזה ואי אמרינן בכל לשון נאמרה אם כתובה בכל לשון היא קדושה כבלשון הקודש. ויש אומרים דנפקא מינה לאותן פרשיות שצריכות לקרות בלשון הקודש כגון פרשת בכורים ווידוי מעשר ופרשת משוח מלחמה ופרשת עגלה ערופה ומקרא חליצה וכל אותן ששנו בסוטה פ' ואלו נאמרין ואע"ג דהתם איכא קראי דממעטינן מיניהו כל הני דאין נאמרין אלא בלשון הקדש איכא למימר דאותן קראי דרשינן להו לדרשא אחרינא.

אבל הראב"ד ז"ל כתב וזה לשונו הא דדייקינן מרבנן על התורה אם נאמרה בכל לשון אם לא לא על הכתיבה שכתב משה נאמרה שהכל יודעים שלא נכתבה בספר אלא בלשון הקדש ולא נכתבו שאר לשונות אלא על האבנים שבגלגל כדכתיב באר היטב אלא על התלמוד שלמדו הקב"ה למשה ומשה למד אותה לישראל לפי שהיו בהם גרים משאר לשונות אם היה מלמדה לכל אחד ואחד בלשונו וכן כל אח' ואחד יוצא ידי שינון בלשונו או שמא לכול' שונה בלשון הקד' ואין אדם יוצא ידי והגית בו אלא בלשון האד':

לימא קא סברי רבנן וכו': איצטריך משום דכתיב והגית ואע"ג דוהיו טפי משמע למפרע מבהויתו יהו מכל מקום כיון דאיכא נמי למימר בהויתן יהו טרח וכתב קרא שמע בכל לשון שאתה שומע:

ת"ר והיו שלא יקרא למפרע הדברים על לבבך עד כאן מצות צריכות כונה יכול כל הפרשה תהא צריכה כונה ת"ל אלה עד כאן מצות צריכין כונה: כלומר כונת אותיות ותיבות:

דף יג עמוד ב עריכה

למד על כל הפרשה כולה שהיא צריכה כונה: פירוש פרק ראשון קרי פרשה כולה וכן מוכיח סוגיין לקמן דקתני ור' יוחנן אמר כל הפרשה כולה בעמידה ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דא"ר יוחנן הלכה כר' אחא שאמר משום ר' יהודה ור' אחא לא אמר אלא פרק ראשון:

מכאן ואילך כונה בלא קריאה: פירוש על ידי הרהור והאי תנא דמוקי על לבבכם למצות צריכות כונה שתהא שימה כנגד הלב נפקא לה מדוכת' אחרינא אי נמי דתרתי שמעית מינה דלישנא דקרא נמי מוכח הכי דכתיב ושמתם את דברי אלה על לבבכם:

ת"ר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד עד כאן צריכה כונת הלב דברי ר' מאיר וזו היה ק"ש של ר' יהודה הנשיא, אמר רבא הלכה כר' מאיר: וכן הלכה וכיון דכן לא בעינן כונת תיבות אלא פסוק ראשון:

ת"ר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד זו היא ק"ש של ר' יהודה הנשי': וטעמא משום שהיה עוסק בתורה כל היום ולא רצה להתבטל כדי לקרותה כולה כיון שיוצא בפסוק ראשון:

אמר ליה בר פחתי בשעה שמעביר ידיו על גבי עיניו מקבל מלכות שמים: כלומר שמפסיק מלימודו כשהגיע זמן ק"ש וקורא פסוק ראשון ושמעינן מינה שמפסיקין לק"ש דאוריית' והיינו פסוק ראשון וכן ליציאת מצרים נמי והטעם שהיה מעביר ידו על עיניו שלא יסתכל לכאן ולכאן ויכוין דעתו יפה:

חוזר וגומרה: פירוש לאחר שעומד מבית מדרשו. או לא וכו' עד היינו דקא מהדר אשמעת' דיציאת מצרים, כלומר שהיה דרכו בכל יום ללמוד הלכה אחת מענין יציאת מצרים כדי להזכיר יציאת מצרים בזמנה, דאע"ג דהוה איפשר ליה כוליה יומא מ"מ כיון שקבעוה בק"ש היה רוצה לאומרה תכף שהיה קורא ק"ש. ואליב' דר' שמעון ברבי דאמר חוזר וגומרה שמעינן דאע"ג דנפיק אינש ידי ק"ש דאוריית' איפשר ליה למיקרי ק"ש בברכות דרבנן בתר הכי דהא רבי אע"ג דהוה נפיק ידי ק"ש דאורייתא בפסוק ראשון שהיה אומר אפי' הכי היה חוזר ואומרה בברכות והוי ק"ש וברכות דרבנן הילכך אנן דאמרינן בצפרא רבונו של עולם וחתמינן ומיחדים את שמך ואומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד מקמי דנקרי ברכות ק"ש ונפקי ביה ידי חובת ק"ש דאוריייתא אפי' הכי איפשר לן למקרי בתר הכי ק"ש דרבנן בברכות וזהו להלכה אבל למעשה צריך להזהר דיש לומר דדוקא רבינו הקדוש שהיה תורתו אומנותו אבל אנן דלא הוי הכי טפי עדיף לן למיקרי ק"ש דאורייתא בברכות וכן ראוי הילכך אמרינן הכי ומיחדים שמך ואומרים ה' אלהינו ה' אחד. וכיון דשמעינן מהכא דאע"ג דקרא אינש ק"ש דאוריית' והיינו פסוק ראשון ויצא ידי חובה אפילו הכי איפשר ליה למיקרי ק"ש דרבנן בברכות הוא הדין דאי קרא ק"ש דרבנן בברכות איפשר למיפק ידי ק"ש דאורייתא ונפקא לן מינה למנהגא דילן שאנו קורין ק"ש בערב קודם יציאת הכוכבים וק"ש דאוריית' לא הויא אלא ביציאת הכוכבים אפי' הכי יכלינן למיעבד ושרו רבנן משום דוחקא דצבורא וכדי שיתפלל אדם עם הצבור ובלבד שיקרא ק"ש דאוריית' על מטתו דאע"ג דנפיק ידי ק"ש דרבנן איפשר ליה למיקרי ק"ש דאורייתא דהיינו אחר צאת הכוכבים. ולהאי פירושא חובה הוא לקרות ק"ש על מטתו:

בפסוקא קמא צערן: פירוש שלא תניחני לישן עד שאקרא פסוק ראשון. ומהא שמעינן דלא בעינן כונה אלא בפסוק ראשון כדפסקינן לעיל דהא רבה ורב נחמן עבדי עובד' כך:

דף יד עמוד א עריכה

ימים שאין היחיד גומר בהם את ההלל: כגון שאר ימי הפסח, אפי' באמצע הפרק פוסק פירוש כבין הפרקים דק"ש ששואל אפי' מפני הכבוד:

דלא חשיב עליה דרבינא: כלומר לא היה חשוב בעיניו שיפסיק בשבילו משמע מהכא דרבינא ביחיד היה קורא מדקתני איקלע לקמיה דרבינא ולא אמר לבי כנישת' וגם כן משמע ודאי דבברכה היה קורא דאי לא למה לא הפסיק לרב בר שבא בפסוקים בעלמא שהוא קורא לא מימנע שלא יהא מפסיק. וא"ת וכיון דבברכה היה קורא אותו אפי' ביחיד א"כ מאי איכא בין ימים שהיחיד גומר לימים שאין היחיד גומר. י"ל דימים שהיחיד גומר קורא אותו כלו משלם וימים שאין היחיד גומר קורין אותו בדילוג בין ביחיד בין בצבור.

וא"ת וכיון דלא נשתנה יחיד מן צבור כלל אמאי נקט ימים שאין היחיד גומר אפילו צבור נמי לא גמרי. י"ל דאיידי דתני רישא ימים שהיחיד גומר תנא סיפא נמי ימים שאין היחיד גומר.

וא"ת והיכי קרא רבינא לחודיה בימים שאין היחיד גומר והא התם בתענית אמרינן רב אקלע לבבל לריש ירחא חזינהו דהוו קרו הלילא סבר לאפסוקינהו כיון דחזא דמדלגי דלוגי אמר ש"מ מנהג אבותיהם בידיהם תנא יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר א"כ היאך קרא רבינא לכתחלה. י"ל דשאני ראש חודש דקיל טפי משאר ימי הפסח מפני שמקודשים לשם חג וחלוקין בקרבנותיהם משאר ימות החול מיהא אבל בר"ח ליכא אלא שחלוק בקרבנותיו אבל אינו מקודש לשם חג כלל ולפיכך יחיד לא יתחיל כלל והא דרבינא בשאר ימי הפסח הוה ובראש חודש אפי' צבור אין קורין אותו אלא משום מנהגא זכר לקידוש החודש.

וא"ת רב אמאי תמה כי חזי דקרו בצבורא. י"ל לפי שלא היה מנהג במקומו וכסבור שבתורת חיוב הן קוראין ומש"ה סבר לאפסוקינהו וכיון שראה שקורין בדילוג הכיר שהיו קורין בתורת מנהג ונתפייס, ואם תאמר הכא אסיקנא דהלל דר"ח קיל משאר ימים דאין היחיד גומר והתם בתענית מתמה ש"מ הלל דר"ח לאו דאורייתא ומדתמיה' ליה דר"ח טפי משאר ימי הפסח אלמא דעדיף הלל דר"ח. יש לומר דמקמי דנדע דינא דר"ח הוה איפשר למימר דר"ח חמיר טפי משאר ימי הפסח משום דאיכא למימר דשאר ימי הפסח אינן חלוקין לעצמן דכולן נגררין אחר יום ראשון משא"כ בר"ח מפני שהוא זמן בפני עצמו וחלוק בקרבנותיו ויש בו קרבן מוסף ומפני זה הוה ס"ד שהוא חמור אבל השתא דידעינן עיקר דינא דקריאת הלל בר"ח במנהג הוא תלוי קים לן שהוא קל מכולם כדאמרינן לעיל שבר"ח אין בו אלא שחלוק בקרבנותיו ובשאר ימים איכא תרתי:

תרגמה ר' אבא במשכים לפתחו: פירש"י ז"ל דהא דרב ושמואל במשכים לפתחו אבל פגעו בדרך שואל, ויש מפרשים דאותו שהתפלל משכים לפתחו של שואל שלא התפלל עדיין וכיון דמשכים לפתחו ראוי הוא לשאול לו לשלום ומתניתין דקתני שואל מפני הכבוד מיירי בכי האי גוונא. וא"ת אמאי לא אוקים מתניתין בתפלה של ערבית ותו לא קשיא מידי. וי"ל דלא איפשר לאוקמה בשל ערבית לפי שאין שאילת שלום בלילה:

אמרו ליה היכי אמרת: כלומר היינו דרב. אמר להו אסור אמרי כדרב אידי. כלומר כשם שאסור לצאת לדרך ולעשות חפצו קודם שיתפלל כך אסור להתעכב בדרכים וליתן שלום לפוגעים בו אלא שימהר לבית הכנסת ויתפלל כדי שלא יתיאש מן התפלה:

דף יד עמוד ב עריכה

כמה מעליא הא שמעתא וכו': כלומר דאמרינן השתא, ואיכא דכותה בתלמודא שהיו מתחילין דבר אל בני ישראל והיו מדלגין עד אני ה' אלהיכם ודוקא בתפלת ערבית והטעם מפני שאין מצות ציצית בלילה וליכא לאקשויי הכא הא דאמרינן לעיל דכל פרשה דלא פסקה משה לא פסקינן דכיון שהיו קורין אותה בבקר כמות שהיא לא הוי הפסק ויש אומרים דמש"ה לא חשיב הפסק דפסוק שלם הוא בסוף אחרי מות דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלהיכם:

חייא בר רב אמר אמר אני ה' וכו': משום דכתבי וה' אלהיכם אמת:

והא בעי לאדכורי יציאת מצרים: הוא הדין דהיה יכול להקשות והא בעינן שתים לאחריה אלא דחדא מנייהו נקט והיינו למאן דסבר דאינו אומר אלא מודים אנחנו לך וכו' ואינו חותם בו כלל. אבל רש"י ז"ל פירש שמתחיל מודים אנחנו לך וכו' ושרנו לפניך מי כמוך וכו' עד גאל ישראל וכן כתב הראב"ד ז"ל, דהא בעינן שתים לאחריה:

מתני' א"ר יהושע למה קדמה שמע וכו': גמרא דין הוא שיקדם שמע לוהי' אם שמוע שזה ללמוד וזה ללמד. וא"ת הכא משמע דללמוד עדיף מללמד והתם משמע דללמד עדיף מללמוד דאמרינן אבל למאן דמתני לית ליה שיעורא. יש לומר דהאי אוקימתא לא קיימי. אי נמי יש לומר דאנן אקריאה קיימינן השתא ובודאי בקריאה עדיף הוא לקרות כמו שהוא הסדר שקודם לומד אדם ואח"כ תלמד:

רב קרא ק"ש ואנח תפלין וצלי מיתיבי וכו': הא דאקשינן ליה משום דהוה ס"ד דכל פעם היה עושה כן. וא"ת למאי דס"ד השתא דכל זימנא הוי עביד הכי אימתי היה מברך על התפלין א"ת בין הפרקים אינו נכון לומר כן דכל פעם היה פוסק בק"ש, ובין גאולה לתפלה נמי לא איפשר למימר דלעולם לא יהא סומך גאולה לתפלה. ויש לומר שהוא היה מניח אותם בעוד שהוא מתפלל ולא היה מברך עליהם עד לאחר תפלה ואע"ג דאמרינן כל המצות מברכין עליהם עובר לעשייתן איכא למימר כיון דתפלין מצותן כל היום והיא מצוה נמשכת הרי הוא כמברך עליהן עובר לעשייתן דמ"מ עדיין לא נגמרה המצוה ועדיין היא קיימת ועתידה ואעפ"י שכבר עשה קצתה מהניא ברכה לשעבר ולהבא ודכותה בסוכה שמנהננו לישב בה קודם ברכה ועושין קדוש ואח"כ מברכין שכיון שהיא מצוה נמשכת ועתידה עדיין הרי הוא כמברך עובר לעשייתה:

החופר כוך למת בקבר: פי' מתחלה היו עושין מערה ואח"כ במחיצות המערה היו עושין כוכין כדאיתא בבבא בתרא ולפיכך אמר בקבר. פטור מק"ש ומן התפלה וכו', ואע"ג דאמרינן דפטור מכל מצות האמורות בתורה אפילו הכי איצטריך למימר ק"ש תפלה ותפלין מפני שהם יחוד השם ומצות תדירות בכל יום ועוד דק"ש ותפלה זמנן עובר:

רישא בחד וסיפא בתרי: כלומר שאחד חופר ואחד קורא:

מכל מקום קשיא לרב: דקרא ק"ש קודם הנחת תפלין והכא אמרינן איפכא ותו רב מי סבר לה כר' יהושע וכו' כלומר אפי' תמצא לומר דר' יהושע אפי' להקדים קריאה לעשיה קאמר מי סבירא ליה כוותיה שיקדים קבלת עול מלכות שמים לעשיית המצות והאמר רב חייא בר אשי זמנין וכו' ומתני לי פרקין והדר קרי ק"ש, פירוש והלימוד שמלמד תורה לתלמידיו הוא קיום המצות שיש שם דקדוק המצות וריבוץ התורה, ואף על גב דלעיל מייתינן ראי' מהכא למ"ד למדרש צריך לברך דספרי דבי רב הוה מתני להו כדאיתא לעיל והכא אמרינן דראיה הוא למ"ד משנה. איכא למימר דכיון שאין זה מקומו תלמודא לא דייק ודכותה איכא טובא:

מכל מקום קשיא לרב: פירוש קושיא קמייתא להקדים קריאה לעשיה מי שמעת ליה:

דף טו עמוד א עריכה

רב חסדא לייט אמאן דמיהדר אמיא בעידן ק"ש: והני מילי לק"ש דזמנה עובר אבל לתפלה חוזר ועד כמה עד פרסה דאמר ריש לקיש לגבל ולתפלה ולנטילת ידים ד' מילין. יש מפרשים לגבל אדם שאוכל חוליו בטהרה צריך לחזור אחר מים כדי שיטול ידיו ללוש ד' מילין ולתפלה נמי ליטול ידיו ולנטילת ידים לאכול. ואינו מחוור דא"כ הכל היה בכלל נטילת ידים, אבל יש מפרשים לגבל מי שאוכל חולין בטהרה צריך לחזור אחר גבל בקי ויודע לעשותה בטהרה ד' מילין ולתפלה צריך לילך עד פרסה כדי שיתפלל בעשרה ולנטילת ידים כמשמעו, ויש אומרים דלתפלה פירוש מי שרוצה להתפלל אם יכול לעמוד בעצמו שלא יצטרך לצאת לנקביו עד פרסה. ויש נוסחאות מדוייקות דגרסי הכי רב חסדא לייט אמאן דמיהדר אמיא בעדן צלותא ולא יותר דבתפלה ג"כ יש לה זמן קבוע ונחוש שמא יעבור הזמן:

גמר' מ"ט וכו' ור' יוסי תרתי שמעת מינה: פירוש כיון דאמר רחמנא השמע לאזניך ממילא שמעינן דבכל לשון שהוא שומע דאי לא מאי אהני שמיעת אזניו כיון שאינו מבין. והוא הדין דהוה יכול לומר ור' יוסי לית ליה בכל לשון ששומע אלא כי היכי דליקום רבנן דהוא הלכתא. ות"ק מאי טעמיה ודאי לאו קושיא היא זו כלל דטעמיה כדאמרן דשמע לא אתא להשמע לאזניך אלא לכל לשון שאתה שומע אלא כיון דמשכח טעמא אמר לה וכך אורחיה:

אחר כונת הלב הן הן הדברים: ולא בעינן שישמיע לאזנו:

תנן התם חרש המדבר ואינו שומע לכתחלה לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה: פירש בירושלמי מפני שאינו יכול להשמיע הברכה לאזנו. פירוש ודאי מסיפא לא מוכח כלל אם יצא ידי ברכה אם לאו, דאע"ג דתרומתו תרומה זה מן הדין הוא דכיון שעשה מצותו כראוי ודאי יצא ידי חובת מצוה אבל אם יצא ידי ברכה לא שמעינן כלל אבל מרישא הוא דשמעינן דלכתחלה לא יתרום מפני שאין יכול להשמיע לאזנו וה"ג מאן תנא חרש לכתחלה לא דבדיעבד לא שמעינן מינה מידי אמר רב חסדא ר' יוסי היא דתנן וכו' והא דלא אוקמא כר' יהודה משום דס"ל דר' יהודה אפי' לכתחלה קאמר דלישנא דקורא משמע נמי לכתחלה והא דקתני הקורא להודיעך כחו דר' יוסי דאפי' דיעבד נמי לא יצא.

וא"ת והא אמרינן בכל דוכתא דכחא דהיתירא עדיף וא"כ עדיפא ליה למיתני הכי קורין שמע אעפ"י שלא ישמיעו לאזנם להודיעך כחו דר' יהודה דאפילו לכתחלה קאמר. וי"ל דיותר ניחא ליה למיתני הקורא דמשמע לכתחלה ומשמע דיעבד כדי להודיעך כחו דר' יוסי דהאי רבותא ותמיהא טפי דאפילו דיעבד נמי לא שרי, ואי נמי דהשת' בלישנא דכי תימא אמר לה וכיון דלא קאי לא דייק עלה:

דף טו עמוד ב עריכה

אלא הא דתני יהודה בריה דר' שמעון בן פזי חרש המדבר ואינו שומע תורם אפילו לכתחלה מני וכו': מדמייתינן הא דר' שמעון בן פזי הכא משמע דליכא חילוק בין ק"ש דאורייתא לברכת תרומה דרבנן דאי לא תימא הכי א"כ מאי קושיא דהא לא דמיין אהדדי, ואסיקנא דר' יהודה אפי' לכתחלה קאמר והא דקתני הקורא משום ר' יוסי ואי קשיא ההיא דברכת המזון הא דידיה שרי לכתחלה והא דרביה בדיעבד:

תנן התם במגלה הכל כשרין וכו' מאן תנא חרש דיעבד נמי לא: דלישנא דחוץ משמע ליה השתא אפי' דיעבד, אי נמי דס"ל דחרש דומיא דשוטה וקטן דאפי' דיעבד נמי אין קורין:

ודילמא ר' יהודה היא ודיעבד שפיר דמי דאמרינן דלשון חוץ לא משמע אלא לכתחלה:

הוה אמינא צריך ואין לו תקנה: כלומר דלא יצא ואפילו בדיעבד קמ"ל:

אמר רב יוסף מחלוקת: כלומר אם צריך השמעת האוזן בק"ש אבל בשאר מצות ד"ה יצא.
והכתיב הסכת ושמע ישראל ההוא בדברי תורה כתיב כלומר לא בא להשמעת האוזן אלא לכונת הלב לשינון והיינו בהרהור אעפ"י שאינו מוציא בשפתיו:

וכתבתם הכל בכתב ואפי' צואות כגון וקשרתם וכתבתם ולמדתם.

איצטריך, כלומ' איצטריך טעמא דוכתב דס"ד לילף כתיבה כתיבה מהתם כלומר אי כתר הכא וכתב אע"ג דהתם איכא מיעוטא והכא ליכא אכתי הוה אמינא לילף ג"ש מוכתב וכתב מה התם אלות אין צואות לא דשמעינן ממיעוטא אף הכא נמי אע"ג דליכא מיעוטא ניליף מג"ש דצואות לא כתב רחמנא וכתבתם לאפוקי מג"ש:

עני רבא בתריה כגון על לבבך וכו'. וצריך להתיז ז' של תזכרו דלא ליתחזי סמ"ך:

אמר ר' חמא בר חנינא כל הקורא ק"ש ומדקדק באותיותיה אפילו נתחייב בדינה של גיהנום מצננין אותו לו שנאמר בפרש שדי מלכים בה תשלג בצלמון אל תקרי בפרש אלא בפרש: כלומר בפרש מלכים דהיינו תיבות ק"ש שהוא עול מלכות שמים. שדי בה כלומר בזכותה תשלג בצלמות:

דף טז עמוד א עריכה

מתני' האומנים קורין בראש האילן ובראש הנדבך: כלומ' בשורות החומה, מה שאין רשאין לעשות כן בתפלה מפני שאינו יכול לכוין דחושש שמא יפול:

גמרא ומתפללין בראש הזית ובראש התאנה: פירש"י ז"ל מפני שענפיהם מרובין ואינו מפחד ליפול. אבל בירושלמי פירשו מפני שטרחותן מרובה יש שפירשו מפני שיש טורח גדול לגדל זית ותאנה ואם ירד כל כך ויעלה שמא ישבר ונמצא ההפסד מרובה, ויש מפרשים שמפני שיש להם ענפים הרבה יותר משאר אילנות יש טורח גדול בעלייתן ובירידתן ויתבטל ממלאכתו טפי אבל בשאר אילנות דליכא ביטול מחויב לירד:

כיצד ברכה ראשונה כתקנה: שהחמירו על ברכת הזן משום דמשה תקנה:

אבל אם בעל הבית מסב עמהם מברכים: דמסתמא מוחל להן:

מתני' חתן פטור מק"ש לילה הראשון עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה: פירוש מנהגם היה לכנוס את הבתולה ברביעי כדתנן בתולה נשאת ברביעי וכל אותן ד' לילות עד יום ראשון הוא טרוד לחשוב מחשבת מצוה ולפיכך פטור אבל מכאן ואילך אעפ"י שלא עשה מעשה חייב מכיון שעברו הד' לילות ולא עשה מעשה מתיאש מן הדבר ואינו טרוד וחייב חוץ מאותה לילה שיודע בודאי שיבעול:

גמרא בשבתך בביתך וכו': פירשנו למעלה בפ"א:

דף טז עמוד ב עריכה

מתני' וכשמת טבי עבדו קבל עליו תנחומין וכו' שאין מקבלין תנחומין על העבדים: וא"ת מאי איריא עבד אפי' בן חורין נמי כיון שאינו קרובו ומי מקבלין תנחומין על הרחוקים. פירש בירושלמי שתלמידו חביב עליו כבנו וכן עבדו המשמשו כרצונו חביב עליו כבנו, ויש אומרים דמש"ה אמרו על העבדים דסד"א כיון דגופו קנוי לו כגופו דמי קמ"ל דלא:

אמר להם אין טבי עבדי כו' כשר היה: כדאיתא בסוכה וראוי שיעשה לו לפנים מש"ה:

אנפילון: פירוש אכסדרא שלפני החצר:

ת"ר עבדים ושפחות אין קורין להם לא אבא פלוני ולא אמא פלונית: דאיכ' חשש שמא יפסלו הקוראי' עצמן שיטעו העולם ויהיו סבורים שמא בניהם הם:

משום דחשיבי: פי' של בית ר"ג היו חשובים ונכרים לרבים ולא יבואו לטעות בהן שהן בני שפחות:

דף יז עמוד א עריכה

כי הוו מפטרי רבנן מבי ר' אמי וכו' אמרי הכי עולמך תראה בחייך: פירוש כאשר יגיע האדם לתכלית החכמה דומה לעולם הנשמות שהם שכל נבדל ומניע לקצת עולם הנשמות בחייו והברכות האלה מברכין כל אחד לחברו:

הא דאמרינן מאי אין פרץ שלא תהא סיעתנו כסיעתו של שאול: שיצא ממנה דואג שפרץ בנוב עיר הכהנים. ויוצאת כאחיתופל שהוציא את אבשלום לתרבות רעה או שיצאה ממנו עצה רעה. וצוחה כגיחזי שנצטרע והיה צווח טמא טמא כדכתי' וטמא טמא יקרא. ברחובותינו על אותן הצדוקים שהיו דורשין ברחובות בפני רבים הגדות של דופי להדיחן, ויש גורסין הפך פרץ באחיתופל לפי שפרץ במלכות בית דוד ביד אבשלום ויוצאת בדואג שיצא לתרבות רעה, אלופינו בתורה מלשון אלופי ומיודעי ומסובלים במצות מלשון נושא סבל כלומר טעוני' מצות: