משנה ברכות ב א

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת ברכות · פרק ב · משנה א | >>

משנה זו במהדורה המבוארתדפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו

היה קורא בתורה, והגיע זמן המקרא:
אם כיוון לבו – יצא,
ואם לאו – לא יצא. (לא מופיע בדפוס ווילנא)
בפרקים – שואל מפני הכבוד ומשיב,
ובאמצע – שואל מפני היראה ומשיב;
דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר:
באמצע – שואל מפני היראה, ומשיב מפני הכבוד;
בפרקים – שואל מפני הכבוד, ומשיב שלום לכל אדם.

משנה מנוקדת

הָיָה קוֹרֵא בַתּוֹרָה, וְהִגִּיעַ זְמַן הַמִּקְרָא:

אִם כִּוֵּן לִבּוֹ – יָצָא,
וְאִם לָאו – לֹא יָצָא.

בַּפְּרָקִים – שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד וּמֵשִׁיב, וּבָאֶמְצַע – שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וּמֵשִׁיב;

דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:

בָּאֶמְצַע – שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה, וּמֵשִׁיב מִפְּנֵי הַכָּבוֹד;
בַּפְּרָקִים – שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד, וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכָל אָדָם.

נוסח הרמב"ם

היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא - אם כיון את לבו יצא, ואם לאו לא יצא.

ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב, ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב, דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר: באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם.

פירוש הרמב"ם

זמן המקרא - הוא אחד מזמני קריאת שמע הקצובים בפרק הקודם לזה.

ומה שאמר: אם כוון לבו יצא - רוצה לומר אם ישים ליבו ומחשבתו ורעיוניו לקריאה ההיא, שאפשר לשמור הניקוד ולא יתכוון לקריאת הפרשה.

ומה שאמר יצא - רוצה לומר, יצא ידי חובתו.

ובפרקים - הם קריאת שמע, ונבארם אחרי זאת. ודברי רבי מאיר, בפרקים שואל מפני הכבוד, וקל וחומר להשיב שלום למי שישאל בשלומו. וכמו כן מה שאמר באמצע שואל, יתחיל הוא לתת שלום, וקל וחומר להשיב שלום. ופירוש מפני הכבוד הוא, לתת שלום או להשיב שלום על איש ראוי לכבדו, כגון אביו או רבו או חכם ממנו. ומפני היראה, איש שהוא מפחד ממנו, כגון אנס או מוסר או גוי.

והלכה כרבי יהודה:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

היה קורא בתורה – פרשת קריאת שמע. והגיע זמן – קריאת שמע. אם כיוון ליבו יצא – לדברי האומר מצוות צריכות כוונה, צריך לפרש: אם כיוון ליבו – שיהא מתכוון לצאת ידי חובתו. והאומר מצוות אין צריכות כוונה מפרש: אם כיוון ליבו לקרות כנקודתן וכהלכתן, לאפוקי קורא להגיה, שאינו קורא התיבות כנקודתן, אלא קורא ככתיבתן, כדי להבין בחסרות ויתרות; דבקריאה כזו – לא יצא.

ואנן קיימא לן כמאן דאמר: מצוות צריכות כונה.

בפרקים – לקמן במתניתין מפרש מה הם הפרקים. שואל מפני הכבוד – שואל בשלום אדם נכבד שראוי להקדים לו שלום, כגון אביו או רבו או שגדול ממנו בחכמה. ומשיב - ואין צריך לומר שמשיב להם שלום אם הקדימו לו.

ובאמצע הפרק שואל מפני היראה – אדם שהוא ירא מפניו שהוא יהרגהו, ואין צריך לומר שמשיב לו שלום. אבל מפני הכבוד – לא.

רבי יהודה אומר: באמצע הפרק שואל בשלום מי שהוא ירא ממנו, ומשיב שלום למי שמוטל עליו לכבדו.

ומשיב שלום לכל אדם – שהקדים לו שלום.

והלכה כרבי יהודה. ובכל מקום שאסור להפסיק – כך אסור לדבר בלשון הקודש, כמו בשאר לשונות.

פירוש תוספות יום טוב

אם כיון לבו וכו'. כתב הר"ב ואנן קיימא לן כמאן דאמר מצות צריכות כונה. עיין מה שכתבתי במשנה י"ד פ' ג' דסוכה:

[בפרקים שואל וכו' ומשיב וכו'. פי' הר"ב שואל כו'. ובישיבה הקשיתי דאמאי לא פירש התנא וליתני הכא שואל בשלום ומשיב שלום כדתנן בסוף המשנה ומשיב שלום לכל אדם והשיב בני מהר"ר שמואל שי' דבטור י"ד סימן ר"מ ורמ"ב דהשואל שלום לרבו אומר לו שלום [עליך] רבי וכשמשיבו אומר רבי ומורי וא"כ כל שכן דמפני היראה שיוסיף ולא רצה התנא להאריך אבל בכל אדם שאינו צריך להוסיף קתני התנא שלום. וכדי לאשמעינן מלתא אגב אורחיה דבכל אדם אין מוסיפין ומפני הכבוד והיראה מוסיפין]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

.אין פירוש למשנה זו

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

אם כיון לבו יצא:    פי' ר"ע ז"ל אם כיון לבו לקרות כנקודתן וכהלכתן וכו' אמר המלקט כן פי' תוס' ז"ל וכך נראה קצת שפי' הרמב"ם ז"ל. וז"ל ה"ר יונה ז"ל הנכון דקורא להגיה ר"ל שהיה מגיה ודרך המגיה הוא כשמביט בשני הספרים שלפניו כדי לתקן מהאחד לחבירו שפעמים מזכיר התיבות והפסוקים כמו שזה ג"כ דרך הסופר בשעה שכותב לבטא בשפתים. ומש"ה אמר שאם היה קורא בזה הענין מתחלה ונתכוין אח"כ כשהגיע לפ' ק"ש לקרות כל הפסוקים כלם כדינם יצא ע"כ. ובירושלמי א"ר בא זאת אומרת ברכות אינם מעכבות. פי' מדלא קתני אם כוון לבו ואמר ברכותיה יצא ודחי לה. ועי' במ"ש בפ"ה דתמיד סוף סי' א'. וכ' בב"י א"ח סוף סי' מ"ו וז"ל מצאתי להרשב"א ז"ל בתשובה וז"ל הא דתנן היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כוון לבו יצא מסתברא דחוזר ואומר ברכות בפני עצמן ואע"פ שאינו קורא ק"ש שהברכות לא נתקנו על ק"ש תדע שהרי אינו מברך על קריאת שמע וכ"כ בא"ח משמו דהא דתנן ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא דמסתברא שחוזר ואומר ברכות בפ"ע מן הטעם הנזכר ע"כ. וכ' בב"י שם סי' ס' שכ' הרא"ש ז"ל בשם ר"ה גאון ז"ל דהא דאמר בירושל' זאת אומרת ברכות אינם מעכבות היינו לומר שאין סדרם מעכב אבל מ"מ צריך הוא לקרות את שתיהן ודייק מדקאמר הגמ' לעיל בספ"ק לעולם דאמר אהבה רבה ולא אמר יוצר אור וכי מטא זימנא אמר ומאי ברכות אינם מעכבות לקדם אלמא סתמא דגמ' ס"ל דסדרן אינו מעכב אבל אם לא אמר כלל מעכב. והא דדייקי' בירושל' דברכות אינם מעכבות היינו ביחיד אבל בצבור מעכבין בההיא דקתני אמר להם הממונה ע"כ וכ"כ הרשב"א ז"ל וכו' עד ומשמע מדבריהם דלמ"ד ברכות מעכבות זו את זו כלומר שאם לא אמר אלא ברכה א' חברתה מעכבתה ואף ידי זו שבירך לא יצא הה"נ אם קורא ק"ש בלא ברכותיה אף ידי ק"ש כתקנה לא יצא ולמ"ד ברכות אינם מעכבות זא"ז אם קרא ק"ש בלא ברכותיה ידי ק"ש מיהא יצא ע"כ. ותמצא תשובת הרשב"א ז"ל זו בסימן מ"ז ובסי' ס"ט:

ואם לאו לא יצא:    ס"א ל"ג:

שואל מפני הכבוד ומשיב:    פי' ואצ"ל שמשיב. ואין להקשות א"כ שא"צ לומר למה אמר אותו. כי אילו לא היה אומר אלא שואל מפני הכבוד הייתי אומר דמותר להשיב בכל אופן ע"כ אמר ומשיב. ה"ר יהוסף ז"ל:

מפני היראה:    הרשב"א והרא"ש ז"ל פירשו אביו או אמו או רבו חשיב מפני היראה דכתיב איש אמו ואביו תיראו ומורא רבך כמורא שמים ע"כ וכן פי' נימוקי יוסף בפ' יש נוחלין דף כ"ח דעת הראב"ד ז"ל וכ"ש מפני פחד סכנה. וכ' עוד הרשב"א ז"ל דמי שגדול ממנו בחכמה אע"פ שאינו רבו הוי בכלל מפני היראה ע"כ. ובירושלמי ר' ירמיה כשהיה מזדמן לו שואל ומשיב דמתני' היה מרמז ולא בדבור ממש. ור' יונה משתעי ומייתי ליה רב הונא מדכתיב ודברת בם מכאן שיש לך רשות לדבר בם:

תפארת ישראל

יכין

היה קורא בתורה:    פ' ק"ש:

והגיע זמן המקרא:    נ"ל דמלת המקרא גם ארישא קאי. ור"ל היה קורא בתורה המקרא. ור"ל הק"ש והא דלא קאמר זמן ק"ש. דסד"א דאשמע לחודה קאי. מדצריך באמת כוונה יתירתא (כברכות די"ג ב'):

אם כיון לבו:    לצאת. דקי"ל (א"ח ס') מצוה דאורייתא צריך כוונה. ולמ"ד א"צ. מפרש הכא שכוון לקרוא כנקודתן לאפוקי בקורא להגיה:

בפרקים:    בין (חלק) פרשיותיה:

שואל:    בשלום:

מפני הכבוד:    לאדם נכבד:

ומשיב:    ר"ל ואצ"ל שמשיב [ונ"ל דלהכי לא קאמר גבי מפני הכבוד והיראה שואל בשלום כדקאמר בסיפא ומשיב שלום. דקמ"ל דבהני אפילו שואל או משיב מילי אחרינא. כגון כשרואה אדם נכבד מבקש דבר מה ושואלו מה תבקש. או ששואלו מה צוויתני ג"כ שרי. ואע"ג דבש"ס (י"ח א') מקשה לרב דקאמר דאסור לשאול בשלום חבירו קודם שיתפלל ממתנית' דקאמר דשואל מפני הכבוד. ומאי קו' דלמא מתני' בשאל מילי אחריני דצריך טפי משאילת שלום. י"ל דהכי קאמר דמדתני' בסיפא שלום לכל אדם וברישא קתני סתמא. ש"מ דברישא בכל ענין שרי. בכל מילי וכ"ש בדרישת שלום דאיכא בזוי טפי כשלא יפסיק עבורו]:

ובאמצע שואל מפני היראה:    לאביו או רבו או ת"ח מופלג בדורו. ומכ"ש ליהש"ר עד יתברך. ולאמן שבסוף קדיש ושאחר קדושה ושאחר שומע תפלה. ולברוך ה' המבורך דברכו ודברכת התורה. ולקדוש וברוך דקדושה. ולג' מלות מודים אנחנו לך. ולעלות לתורה. ולברכת תפלין. או רעם [ונ"ל דה"ה לכל חיוב ברכה שתעבר זמנה אח"כ] אבל לא לברכת ציצית:

ר' יהודה אומר באמצע:    אפילו באמצע הפסוק היכא דסליק עניינא. חוץ משמע ישראל וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. שאינו מפסיק כלל בהם אא"כ מפני הסכנה. כך כתב בא"ח (רסי' ס"ו) ותמהני שיהיה לבשכמל"ו שאינו פסוק כלל. חשיבות טפי מקרא שבתורה. והרי ע"כ צ"ל דבהנך ב' פסוקים אפשר לומר בהו דסליק עניינא באמצע. דאל"כ מה עדיפייהו משאר פסוקים. וצ"ע:

שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם:    וקיי"ל כר"י (א"ח ס"ו). מיהו בין גאולה לתפלה לא יפסיק אפי' לדבר שבקדושה. ומותר לשאל בשלום לקורא ק"ש אף שיצטרך להפסיק. מיהו אנו אין נוהגים להפסיק בשלום שבין אדם לחבירו:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים

 


קיצור שנות אליהו

היה קורא וכו' אם כיוון ליבו יצא – משום דמצוות צריכות כוונה, לכך לא יצא אם לא כיוון לצאת. ומה שאמרו בגמרא דכיוון ליבו היינו לקרות ומיירי בקורא להגיה, דחויי הוא דקא מדחי. וכן פסק הרמב"ם.

ודייקו בירושלמי מהא דיצא אף על פי שלא בירך, שמעת מינה דאין הברכות מעכבות. והגר"א מסיק דאף הבבלי מודה שהברכות אינן מעכבות את קריאת שמע.

ואם לאו לא יצא – לא גרסינן, דכיוון דמצוות צריכות כוונה פשיטא דלא יצא, אלא דהכא אשמעינן דאם כיוון ליבו יצא, אף שהוא קורא בתורה דרך לימודו.

בפרקים – כמו פרק היד, שהוא סוף איבר ומתחיל איבר אחר, כך בין פרשה לפרשה נקרא פרק.

שואל מפני היראה – פירש הגר"א, מפני היראה – אביו או רבו. אביו, דכתיב: "איש אמו ואביו תיראו" (ויקרא יט, ג); ורבו, דקיימא לן (אבות פרק ד משנה יב) מורא רבך כמורא שמים. ומפני הכבוד הוא אדם גדול שאינו רבו. וכן פירש הרא"ש וכן מוכיח הגר"א מברייתא.