שיטה מקובצת על הש"ס/ברכות/פרק ב

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף יג עמוד א עריכה

היה קורא בתורה וכו' - פירוש אדם שהיה קורא בתורה כדרכו והיה קורא אותה פרשה של קריאת שמע והגיע זמן קריאת שמע אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא. משמע מהכא דאין הברכות מעכבות דהאי דקא קרי בתורה כדרכו ודאי שלא בברכות הוא קורא דהא אוקימנא בגמרא בקורא להגיה וקא אמרינן דאם כיון לבו יצא. והא ודאי פשיטא דאין מעכבות כדין שאר המצות דאם לבש ציצית או הניח תפלין ולא בירך ודאי יצא ידי חובת מצוה דמכל מקום הא קיים מצותו. והיינו דלא דייק לן בגמרא משום דפשיטא ליה. ואף על גב דבירושלמי דייק מהכא דברכות אין מעכבות איפשר דטעמא משום דהני ברכות הם קבועות ומיוחדות לקריאת שמע ועוד דהן מטבע ארוך מה שאין כן במצות ציצית ותפלין דהם מטבע קצר וכיון דהכי הוא הוה אמינא דליעכבו קא משמע לן דלא:

בקורא להגיה - כלומר דלא היה מתכון מתחלה לקריאה כלל אלא להגיה בלבד. ומשום הכי קתני שאם כיון לבו לקריאה אף על פי שלא כיון לבו לצאת יצא. וקורא להגיה יש מפרשים שהיה קורא דרך חסירות ויתירות כגון לטוטפות לטטפת. ויש מפרשים שהיה קורא כדינו אלא שהקריאה היתה להגיה וכמתעסק דמי ואינה חשובה קריאה ואחר כך נתכוין לקריאה ממש. ודכותה גבי שופר דהשומע מן המתעסק אף על גב דעביד תקיעה ראויה לא יצא. אבל היכא דמכוין לקריאה ראויה הוה ליה כתוקע לשיר דאמרינן דיצא. והשתא לפום מסקנא דסוגיין משמע דסבירא לן דמצות אין צריכות כונה. ולקמן הויא פלוגתא דאשלי רברבי בקריאת שמע עד היכן צריך כונה ואם כן כולהו דלא כהאי סוגיין. ויש אומרים דשלשה דיני כונות הן אחד בקריאת שמע לחוד ושנים בכל המצות. האחת הוא דצריך כונה לדבר שלא יהא כמתעסק בעלמא ואין דעתו לאותו דבר כלל ודכותה לגבי תקיעת שופר שהוא מתעסק והקול יוצא מעצמו ואינו מתכוין לשם תקיעה כלל וזו הכונה צריכה בכל המצות. והכונה השנית היא לצאת ידי חובת המצוה וזו שייכא בכל המצות ובהא הוא המחלוקת וקיימא לן כמאן דאמר דאין צריך כונה לצאת ידי חובת מצוה. והשלישית שיכוין לבו בכל תיבה ותיבה ויעיין בענין ויבין אותו וזו היא בקריאת שמע לחוד ועל זו הכונה נחלקו לקמן עד היכן צריך כונה. ולפי זה יש לשאול כי אקשי ליה ממתניתין שמעת מינה מצות צריכות כונה אמאי לא משני ליה דבקריאת שמע הוא דבעינן כונה לכל תיבה מה שאין כן בשאר מצות. יש לומר דמתניתין סתמא קתני ומשמע דבכולה קריאת שמע איירי ואפילו פרשת ציצית נמי והא לא איפשר לומר דניבעי כונת תיבות בכולה קריאת שמע ומשום הא לא ניחא ליה לשנויי הכי:

תנו רבנן קריאת שמע ככתבה וכו' - כלומר בלשון הקודש תקרא כמות שהיא כתובה. וחכמים אומרים בכל לשון וכו':

רבי שלא יקרא למפרע מנא ליה נפקא ליה מדברים הדברים - פירוש דליכא למימר דמוהיו תרתי שמעת מינה דודאי טפי משמע והיו שלא יקרא למפרע מבהויתן יהו ומשום הכי אצטריך קרא אחרינא לומר שלא יקרא למפרע. ורבנן דברים הדברים לא דרשי ובהא תלי עיקר פלוגתייהו דכיון דרבנן לא דרשי דברים הדברים ודאי והיו או אתא שלא יקרא למפרע או אתא לבהויתן יהו וכיון דכן טפי משמע שלא יקרא למפרע מבהויתן יהו. ואיכא שמע דמשמע בכל לשון שאתה שומע או השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך לאפוקי שלא יצא על ידי הרהור וכיון דכן טפי משמע בכל לשון שאתה שומע מהשמע לאזניך. ורבי נפיק ליה מדברים הדברים שלא יקרא למפרע וכיון דכן והיו ודאי אתא לבהויתן יהו שלא יקרא בכל לשון וכיון דכן ודאי שמע להשמע לאזניך אתא:

לימא קסבר רבי דכל התורה כולה בכל לשון נאמרה - מדאיצטריך ליה קרא דוהיו לקריאת שמע דבהויתן יהו דאי סלקא דעתך וכו'. ואם תאמר ומאי נפקא לן מינה אי בלשון הקודש נאמרה או בכל לשון אי לשינון בכל לשון ששינה וקורא יצא. ורש"י ז"ל פירש פרק ב' דמגלה דנפקא מינה לענין לקרות בספר תורה בבית הכנסת. והקשו עליו שקריאת ספר תורה לא מצינו שיהא מן התורה אלא תקנה היתה ממשה ועזרא. ויש אומרים דרש"י ז"ל הכי קאמר לענין קדושה אם היא בקדושתה שתהא ראויה לקרות בה בבית הכנסת. אם תמצא לומר בלשון הקודש נאמרה אם היא כתובה בלשון אחר משאר לשונות אינה קדושה לקרות בה בבית הכנסת וטעונה גניזה ואי אמרינן בכל לשון נאמרה [אפילו] אם כתובה בכל לשון היא קדושה כבלשון הקודש. ויש אומרים דנפקא מינה לאותן פרשיות שצריכות לקרות בלשון הקודש כגון פרשת בכורים ווידוי מעשר ופרשת משוח מלחמה ופרשת עגלה ערופה ומקרא חליצה וכל אותן ששנו בסוטה פרק ואלו נאמרין. ואף על גב דהתם איכא קראי דממעטינן מינייהו כל הני דאין נאמרין אלא בלשון הקדש איכא למימר דאותן קראי דרשינן להו לדרשא אחרינא. אבל הראב"ד ז"ל כתב וזה לשונו הא דדייקינן מרבנן על התורה אם נאמרה בכל לשון אם לא לא על הכתיבה שכתב משה נאמרה שהכל יודעים שלא נכתבה בספר אלא בלשון הקדש ולא נכתבו שאר לשונות אלא על האבנים שבגלגל כדכתיב באר היטב. אלא על התלמוד שלמדו הקדוש ברוך הוא למשה ומשה למד אותה לישראל לפי שהיו בהם גרים משאר לשונות [נסתפק לנו] אם היה מלמדה לכל אחד ואחד בלשונו וכן כל אחד ואחד יוצא ידי שינון בלשונו או שמא לכולם שונה בלשון הקדש ואין אדם יוצא ידי והגית בו אלא בלשון הקדש:

לימא קא סברי רבנן וכו' - איצטריך משום דכתיב והגית. ואף על גב דוהיו טפי משמע למפרע מבהויתן יהו מכל מקום כיון דאיכא נמי למימר בהויתן יהו טרח וכתב קרא שמע בכל לשון שאתה שומע:

תנו רבנן והיו שלא יקרא למפרע. הדברים על לבבך עד כאן מצות צריכות כונה. יכול כל הפרשה תהא צריכה כונה תלמוד לומר אלה עד כאן מצות צריכין כונה - כלומר כונת אותיות ותיבות:

דף יג עמוד ב עריכה

למד על כל הפרשה כולה שהיא צריכה כונה - פירוש פרק ראשון קרי פרשה כולה. וכן מוכיח סוגיין לקמן דקתני ור' יוחנן אמר כל הפרשה כולה בעמידה ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דאמר ר' יוחנן הלכה כר' אחא שאמר משום ר' יהודה. ור' אחא לא אמר אלא פרק ראשון:

מכאן ואילך כונה בלא קריאה - פירוש על ידי הרהור והאי תנא דמוקי על לבבכם למצות צריכות כונה שתהא שימה כנגד הלב נפקא לה מדוכתא אחרינא. אי נמי דתרתי שמעית מינה דלישנא דקרא נמי מוכח הכי דכתיב ושמתם על דברי אלה על לבבכם:

תנו רבנן שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד עד כאן צריכה כונת הלב דברי ר' מאיר וזו (היה) [היא] קריאת שמע של ר' יהודה הנשיא. אמר רבא הלכה כר' מאיר - וכן הלכה. וכיון דכן לא בעינן כונת תיבות אלא בפסוק ראשון:

תנו רבנן שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד זו היא קריאת שמע של ר' יהודה הנשיא - וטעמא משום שהיה עוסק בתורה כל היום ולא רצה להתבטל כדי לקרותה כולה כיון שיוצא בפסוק ראשון:

אמר ליה בר פחתי בשעה שמעביר ידיו על גבי עיניו מקבל מלכות שמים - כלומר שמפסיק מלימודו כשהגיע זמן קריאת שמע וקורא פסוק ראשון. ושמעינן מינה שמפסיקין לקריאת שמע דאורייתא והיינו פסוק ראשון וכן ליציאת מצרים נמי. והטעם שהיה מעביר ידו על עיניו שלא יסתכל לכאן ולכאן ויכוין דעתו יפה:

חוזר וגומרה - פירוש לאחר שעומד מבית מדרשו:

או לא וכו' עד היינו דקא מהדר אשמעתא דיציאת מצרים - כלומר שהיה דרכו בכל יום ללמוד הלכה אחת מענין יציאת מצרים כדי להזכיר יציאת מצרים בזמנה. דאף על גב דהוה איפשר ליה כוליה יומא מכל מקום כיון שקבעוה בקריאת שמע היה רוצה לאומרה תכף שהיה קורא קריאת שמע. ואליבא דר' שמעון ברבי דאמר חוזר וגומרה שמעינן דאף על גב דנפיק אינש ידי קריאת שמע דאורייתא איפשר ליה למיקרי קריאת שמע בברכות דרבנן בתר הכי. דהא רבי אף על גב דהוה נפיק ידי קריאת שמע דאורייתא בפסוק ראשון שהיה אומר אפילו הכי היה חוזר ואומרה בברכות והוי קריאת שמע וברכות דרבנן. הילכך אנן דאמרינן בצפרא רבונו של עולם וחתמינן ומיחדים את שמך ואומרים שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד מקמי דנקרי ברכות קריאת שמע ונפקי ביה ידי חובת קריאת שמע דאורייתא אפילו הכי איפשר לן למקרי בתר הכי קריאת שמע דרבנן בברכות. וזהו להלכה אבל למעשה צריך להזהר דיש לומר דדוקא רבינו הקדוש שהיה תורתו אומנותו אבל אנן דלא הוי הכי טפי עדיף לן למיקרי קריאת שמע דאורייתא בברכות וכן ראוי. הילכך אמרינן הכי ומיחדים שמך ואומרים ה' אלהינו ה' אחד. וכיון דשמעינן מהכא דאף על גב דקרא אינש קריאת שמע דאורייתא והיינו פסוק ראשון ויצא ידי חובה אפילו הכי איפשר ליה למיקרי קריאת שמע דרבנן בברכות. הוא הדין דאי קרא קריאת שמע דרבנן בברכות איפשר למיפק ידי קריאת שמע דאורייתא. ונפקא לן מינה למנהגא דילן שאנו קורין קריאת שמע בערב קודם יציאת הכוכבים וקריאת שמע דאורייתא לא הויא אלא ביציאת הכוכבים אפילו הכי יכלינן למיעבד ושרו רבנן משום דוחקא דצבורא וכדי שיתפלל אדם עם הצבור. ובלבד שיקרא קריאת שמע דאורייתא על מטתו דאף על גב דנפיק ידי קריאת שמע דרבנן איפשר ליה למיקרי קריאת שמע דאורייתא דהיינו אחר צאת הכוכבים. ולהאי פירושא חובה הוא לקרות קריאת שמע על מטתו:

בפסוקא קמא צערן – פירוש שלא תניחני לישן עד שאקרא פסוק ראשון. ומהא שמעינן דלא בעינן כונה אלא בפסוק ראשון כדפסקינן לעיל דהא רבה ורב נחמן עבדי עובדא כך:

דף יד עמוד א עריכה

ימים שאין היחיד גומר בהם את ההלל - כגון שאר ימי הפסח אפילו באמצע הפרק פוסק. פירוש כבין הפרקים דקריאת שמע ששואל אפילו מפני הכבוד:

דלא חשיב עליה דרבינא - כלומר לא היה חשוב בעיניו שיפסיק בשבילו. משמע מהכא דרבינא ביחיד היה קורא מדקתני איקלע לקמיה דרבינא ולא אמר לבי כנישתא. וגם כן משמע ודאי דבברכה היה קורא דאי לא למה לא הפסיק לרב בר שבא [ד]בפסוקים בעלמא שהוא קורא לא מימנע שלא יהא מפסיק. וא"ת וכיון דבברכה היה קורא אותו אפילו ביחיד אם כן מאי איכא בין ימים שהיחיד גומר לימים שאין היחיד גומר. יש לומר דימים שהיחיד גומר קורא אותו כלו משלם וימים שאין היחיד גומר קורין אותו בדילוג בין ביחיד בין בצבור. וא"ת וכיון דלא נשתנה יחיד מן צבור כלל אמאי נקט ימים שאין היחיד גומר אפילו צבור נמי לא גמרי. יש לומר דאיידי דתני רישא ימים שהיחיד גומר תנא סיפא נמי ימים שאין היחיד גומר. וא"ת והיכי קרא רבינא לחודיה בימים שאין היחיד גומר והא התם בתענית אמרינן רב אקלע לבבל לריש ירחא חזינהו דהוו קרו הלילא סבר לאפסוקינהו כיון דחזא דמדלגי דלוגי אמר שמע מינה מנהג אבותיהם בידיהם תנא יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר. אם כן היאך קרא רבינא לכתחלה. יש לומר דשאני ראש חודש דקיל טפי משאר ימי הפסח מפני שמקודשים לשם חג וחלוקין בקרבנותיהם משאר ימות החול מיהא. אבל בראש חדש ליכא אלא שחלוק בקרבנותיו אבל אינו מקודש לשם חג כלל ולפיכך יחיד לא יתחיל כלל. והא דרבינא בשאר ימי הפסח הוה. ובראש חודש אפילו צבור אין קורין אותו אלא משום מנהגא זכר לקידוש החודש. וא"ת רב אמאי תמה כי חזי דקרו בצבורא. יש לומר לפי שלא היה מנהג במקומו וכסבור שבתורת חיוב הן קוראין ומשום הכי סבר לאפסוקינהו וכיון שראה שקורין בדילוג הכיר שהיו קורין בתורת מנהג ונתפייס. וא"ת הכא אסיקנא דהלל דראש חדש קיל משאר ימים דאין היחיד גומר והתם בתענית מתמה שמע מינה הלל דראש חדש לאו דאורייתא ומדתמיהא ליה דראש חדש טפי משאר ימי הפסח אלמא דעדיף הלל דראש חדש. יש לומר דמקמי דנדע דינא דראש חדש הוה איפשר למימר דראש חדש חמיר טפי משאר ימי הפסח משום דאיכא למימר דשאר ימי הפסח אינן חלוקין לעצמן דכולן נגררין אחר יום ראשון מה שאין כן בראש חדש מפני שהוא זמן בפני עצמו וחלוק בקרבנותיו ויש בו קרבן מוסף ומפני זה הוה סלקא דעתיה שהוא חמור. אבל השתא דידעינן עיקר דינא דקריאת הלל בראש חדש במנהג הוא תלוי קים לן שהוא קל מכולם כדאמרינן לעיל שבראש חדש אין בו אלא שחלוק בקרבנותיו ובשאר ימים איכא תרתי:

תרגמה ר' אבא במשכים לפתחו - פירש רש"י ז"ל דהא דרב ושמואל במשכים לפתחו אבל פגעו בדרך שואל. ויש מפרשים דאותו שהתפלל משכים לפתחו של שואל שלא התפלל עדיין וכיון דמשכים לפתחו ראוי הוא לשאול לו לשלום ומתניתין דקתני שואל מפני הכבוד מיירי בכי האי גוונא. וא"ת אמאי לא אוקים מתניתין בתפלה של ערבית ותו לא קשיא מידי. וי"ל דלא איפשר לאוקמה בשל ערבית לפי שאין שאילת שלום בלילה:

דף יד עמוד ב עריכה

כמה מעליא הא שמעתא וכו' - כלומר דאמרינן השתא. ואיכא דכותה בתלמודא שהיו מתחילין דבר אל בני ישראל והיו מדלגין עד אני ה' אלהיכם. ודוקא בתפלת ערבית והטעם מפני שאין מצות ציצית בלילה. וליכא לאקשויי הכא [מ]הא דאמרינן לעיל דכל פרשה דלא פסקה משה לא פסקינן דכיון שהיו קורין אותה בבקר כמות שהיא לא הוי הפסק. ויש אומרים דמשום הכי לא חשיב הפסק דפסוק שלם הוא בסוף אחרי מות דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלהיכם:

חייא בר רב אמר אמר אני ה' וכו' - משום דכתיב וה' אלהיכם אמת:

והא בעי לאדכורי יציאת מצרים - הוא הדין דהיה יכול להקשות והא בעינן שתים לאחריה אלא דחדא מנייהו נקט. והיינו למאן דסבר דאינו אומר אלא מודים אנחנו לך וכו' ואינו חותם בו כלל. אבל רש"י ז"ל פירש שמתחיל מודים אנחנו לך וכו' ושרנו לפניך מי כמוך וכו' עד גאל ישראל. וכן כתב הראב"ד ז"ל דהא בעינן שתים לאחריה:

מתני' אמר ר' יהושע למה קדמה שמע וכו'. גמרא דין הוא שיקדם שמע לוהיה אם שמוע שזה ללמוד וזה ללמד - וא"ת הכא משמע דללמוד עדיף מללמד והתם משמע דללמד עדיף מללמוד דאמרינן אבל למאן דמתני לית ליה שיעורא. יש לומר דהאי אוקימתא לא קיימי. אי נמי יש לומר דאנן אקריאה קיימינן השתא ובודאי בקריאה עדיף הוא לקרות כמו שהוא הסדר שקודם לומד אדם ואחר כך מלמד:

רב קרא קריאת שמע ואנח תפלין וצלי מיתיבי וכו' - הא דאקשינן ליה משום דהוה סלקא דעתין דכל פעם היה עושה כן. וא"ת למאי דסלקא דעתין השתא דכל זימנא הוי עביד הכי אימתי היה מברך על התפלין. אם תאמר בין הפרקים אינו נכון לומר כן דכל פעם היה פוסק בקריאת שמע. ובין גאולה לתפלה נמי לא איפשר למימר דלעולם לא יהא סומך גאולה לתפלה. וי"ל שהוא היה מניח אותם בעוד שהוא מתפלל ולא היה מברך עליהם עד לאחר תפלה. ואף על גב דאמרינן כל המצות מברכין עליהם עובר לעשייתן איכא למימר כיון דתפלין מצותן כל היום והיא מצוה נמשכת הרי הוא כמברך עליהן עובר לעשייתן דמכל מקום עדיין לא נגמרה המצוה ועדיין היא קיימת ועתידה. ואף על פי שכבר עשה קצתה מהניא ברכה לשעבר ולהבא. ודכותה בסוכה שמנהגנו לישב בה קודם ברכה ועושין קדוש ואחר כך מברכין שכיון שהיא מצוה נמשכת ועתידה עדיין הרי הוא כמברך עובר לעשייתה:

החופר כוך למת בקבר - פירוש מתחלה היו עושין מערה ואחר כך במחיצות המערה היו עושין כוכין כדאיתא בבבא בתרא ולפיכך אמר בקבר:

פטור מקריאת שמע ומן התפלה וכו' - ואף על גב דאמרינן דפטור מכל מצות האמורות בתורה אפילו הכי איצטריך למימר קריאת שמע תפלה ותפלין מפני שהם יחוד השם ומצות תדירות בכל יום. ועוד דקריאת שמע ותפלה זמנן עובר:

רישא בחד וסיפא בתרי - כלומר שאחד חופר ואחד קורא:

מכל מקום קשיא לרב - דקרא קריאת שמע קודם הנחת תפלין והכא אמרינן איפכא:

ותו רב מי סבר לה כר' יהושע וכו' - כלומר אפילו תמצא לומר דר' יהושע אפילו להקדים קריאה לעשיה קאמר מי סבירא ליה כוותיה שיקדים קבלת עול מלכות שמים לעשיית המצות:

והאמר רב חייא בר אשי זמנין וכו' ומתני לן פרקין והדר קרי קריאת שמע - פירוש והלימוד שמלמד תורה לתלמידיו הוא קיום המצות שיש שם דקדוק המצות וריבוץ התורה. ואף על גב דלעיל מייתינן ראיה מהכא למאן דאמר למדרש צריך לברך דספרי דבי רב הוה מתני להו כדאיתא לעיל והכא אמרינן דראיה הוא למאן דאמר משנה. איכא למימר דכיון שאין זה מקומו תלמודא לא דייק ודכותה איכא טובא:

מכל מקום קשיא לרב - פירוש קושיא קמייתא להקדים קריאה לעשיה מי שמעת ליה:

דף טו עמוד א עריכה

רב חסדא לייט אמאן דמיהדר אמיא בעידן קריאת שמע - והני מילי לקריאת שמע דזמנה עובר אבל לתפלה חוזר. ועד כמה עד פרסה דאמר ריש לקיש לגבל ולתפלה ולנטילת ידים ארבעה מילין. יש מפרשים לגבל אדם שאוכל חוליו בטהרה צריך לחזור אחר מים כדי שיטול ידיו ללוש ארבעה מילין. ולתפלה נמי ליטול ידיו. ולנטילת ידים לאכול. ואינו מחוור דאם כן הכל היה בכלל נטילת ידים. אבל יש מפרשים לגבל מי שאוכל חולין בטהרה צריך לחזור אחר גבל בקי ויודע לעשותה בטהרה ארבעה מילין. ולתפלה צריך לילך עד פרסה כדי שיתפלל בעשרה. ולנטילת ידים כמשמעו. ויש אומרים דלתפלה פירוש מי שרוצה להתפלל אם יכול לעמוד בעצמו שלא יצטרך לצאת לנקביו עד פרסה. ויש נוסחאות מדוייקות דגרסי הכי רב חסדא לייט אמאן דמיהדר אמיא בעדן צלותא ולא יותר. דבתפלה גם כן יש לה זמן קבוע ונחוש שמא יעבור הזמן:

גמ' מאי טעמא וכו' ור' יוסי תרתי שמעת מינה – פירוש כיון דאמר רחמנא השמע לאזניך ממילא שמעינן דבכל לשון שהוא שומע דאי לא מאי אהני שמיעת אזניו כיון שאינו מבין. והוא הדין דהוה יכול לומר ור' יוסי לית ליה בכל לשון ששומע אלא כי היכי דליקום [כ]רבנן דהוא הלכתא. ותנא קמא מאי טעמיה. ודאי לאו קושיא היא זו כלל דטעמיה כדאמרן דשמע לא אתא להשמע לאזניך אלא לכל לשון שאתה שומע. אלא כיון דמשכח טעמא אמר לה וכך אורחיה:

תנן התם חרש המדבר ואינו שומע לכתחלה לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה – פירש בירושלמי מפני שאינו יכול להשמיע הברכה לאזנו. פירוש ודאי מסיפא לא מוכח כלל אם יצא ידי ברכה אם לאו דאף על גב דתרומתו תרומה זה מן הדין הוא דכיון שעשה מצותו כראוי ודאי יצא ידי חובת מצוה. אבל אם יצא ידי ברכה לא שמעינן כלל. אבל מרישא הוא דשמעינן דלכתחילה לא יתרום מפני שאין יכול להשמיע לאזנו. והכי גרסינן מאן תנא חרש לכתחלה לא דבדיעבד לא שמעינן מינה מידי. אמר רב חסדא ר' יוסי היא דתנן וכו'. והא דלא אוקמא כר' יהודה משום דסבירא ליה דר' יהודה אפילו לכתחלה קאמר דלישנא דקורא משמע נמי לכתחלה והא דקתני הקורא להודיעך כחו דר' יוסי דאפילו דיעבד נמי לא יצא. וא"ת והא אמרינן בכל דוכתא דכחא דהיתירא עדיף ואם כן עדיפא ליה למיתני הכי קורין שמע אף על פי שלא ישמיעו לאזנם להודיעך כחו דר' יהודה דאפילו לכתחלה קאמר. וי"ל דיותר ניחא ליה למיתני הקורא דמשמע לכתחלה ומשמע דיעבד כדי להודיעך כחו דר' יוסי דהאי רבותא ותמיהא טפי דאפילו דיעבד נמי לא שרי. ואי נמי דהשתא בלישנא דכי תימא אמר לה וכיון דלא קאי לא דייק עלה:

אחר כונת הלב הן הן הדברים - ולא בעינן שישמיע לאזנו:

דף טו עמוד ב עריכה

אלא הא דתני יהודה בריה דר' שמעון בן פזי חרש המדבר ואינו שומע תורם אפילו לכתחלה מני וכו' - מדמייתינן הא דר' שמעון בן פזי הכא משמע דליכא חילוק בין קריאת שמע דאורייתא לברכת תרומה דרבנן. דאי לא תימא הכי אם כן מאי קושיא דהא לא דמיין אהדדי. ואסיקנא דר' יהודה אפילו לכתחלה קאמר. והא דקתני הקורא משום ר' יוסי. ואי קשיא ההיא דברכת המזון הא דידיה שרי לכתחלה והא דרביה בדיעבד:

הוה אמינא צריך ואין לו תקנה – כלומר דלא יצא ואפילו בדיעבד קמ"ל:

אמר רב יוסף מחלוקת - כלומר אם צריך השמעת האוזן בקריאת שמע. אבל בשאר מצות דברי הכל יצא:

והכתיב הסכת ושמע ישראל ההוא בדברי תורה כתיב - כלומר לא בא להשמעת האוזן אלא לכונת הלב לשינון. והיינו בהרהור אף על פי שאינו מוציא בשפתיו:

וכתבתם הכל בכתב ואפילו צואות - כגון וקשרתם וכתבתם ולמדתם:

איצטריך - כלומר איצטריך טעמא דוכתב:

דסלקא דעתך לילף כתיבה כתיבה מהתם - כלומר אי כתב הכא וכתב אף על גב דהתם איכא מיעוטא והכא ליכא אכתי הוה אמינא לילף גזירה שוה מוכתב וכתב מה התם אלות אין צואות לא דשמעינן ממיעוטא אף הכא נמי אף על גב דליכא מיעוטא ניליף מגזירה שוה דצואות לא. כתב רחמנא וכתבתם לאפוקי מגזירה שוה:

עני רבא בתריה כגון על לבבך וכו' - וצריך להתיז ז' של תזכרו דלא ליתחזי סמ"ך:

אמר ר' חמא בר חנינא כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה אפילו נתחייב בדינה של גיהנום מצננין אותו לו שנאמר בפרש שדי מלכים בה תשלג בצלמון אל תקרי בפרש [ש' שמאלית] אלא בפרש [ש' ימנית]. כלומר בפרש מלכים דהיינו תיבות קריאת שמע שהוא עול מלכות שמים. שדי בה כלומר בזכותה תשלג בצלמות:

אמר ר' חמא בר חנינא כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה אפילו נתחייב בדינה של גיהנום מצננין אותו לו שנאמר בפרש שדי מלכים בה תשלג בצלמון אל תקרי בפרש [ש' שמאלית] אלא בפרש [ש' ימנית] - כלומר בפרש מלכים דהיינו תיבות קריאת שמע שהוא עול מלכות שמים. שדי בה כלומר בזכותה תשלג בצלמות:

דף טז עמוד א עריכה

מתני' האומנים קורין בראש האילן ובראש הנדבך - כלומר בשורות החומה. מה שאין רשאין לעשות כן בתפלה. מפני שאינו יכול לכוין דחושש שמא יפול:

אמר להם אין טבי עבדי כו' כשר היה - כדאיתא בסוכה וראוי שיעשה לו לפנים משורת הדין:

גמרא ומתפללין בראש הזית ובראש התאנה - פירש רש"י ז"ל מפני שענפיהם מרובין ואינו מפחד ליפול. אבל בירושלמי פירשו מפני שטרחותן מרובה. יש שפירשו מפני שיש טורח גדול לגדל זית ותאנה ואם ירד כל כך ויעלה שמא ישבר ונמצא ההפסד מרובה. ויש מפרשים שמפני שיש להם ענפים הרבה יותר משאר אילנות יש טורח גדול בעלייתן ובירידתן ויתבטל ממלאכתו טפי. אבל בשאר אילנות דליכא ביטול מחויב לירד:

כיצד ברכה ראשונה כתקנה - שהחמירו על ברכת הזן משום דמשה תקנה:

אבל אם בעל הבית מסב עמהם מברכים – דמסתמא מוחל להן:

גמרא בשבתך בביתך וכו' – פירשנו למעלה בפרק א:

דף טז עמוד ב עריכה

מתני' וכשמת טבי עבדו קבל עליו תנחומין וכו' שאין מקבלין תנחומין על העבדים - וא"ת מאי איריא עבד אפילו בן חורין נמי כיון שאינו קרובו ומי מקבלין תנחומין על הרחוקים. פירש בירושלמי שתלמידו חביב עליו כבנו וכן עבדו המשמשו כרצונו חביב עליו כבנו. ויש אומרים דמשום הכי אמרו על העבדים דסלקא דעתך אמינא כיון דגופו קנוי לו כגופו דמי קא משמע לן דלא:

אמר להם אין טבי עבדי כו' כשר היה - כדאיתא בסוכה וראוי שיעשה לו לפנים משורת הדין:

אנפילון – פירוש אכסדרא שלפני החצר:

תנו רבנן עבדים ושפחות אין קורין להם לא אבא פלוני ולא אמא פלונית - דאיכא חשש שמא יפסלו הקוראים עצמן שיטעו העולם ויהיו סבורים שמא בניהם הם:

משום דחשיבי - פירוש של בית רבן גמליאל היו חשובים וניכרים לרבים ולא יבואו לטעות בהן שהן בני שפחות:

דף יז עמוד א עריכה

כי הוו מפטרי רבנן מבי ר' אמי וכו' אמרי הכי עולמך תראה בחייך - פירוש כאשר יגיע האדם לתכלית החכמה דומה לעולם הנשמות שהם שכל נבדל ומגיע לקצת עולם הנשמות בחייו. והברכות האלה מברכין כל אחד לחברו:

הא דאמרינן מאי אין פרץ שלא תהא סיעתנו כסיעתו של שאול. שיצא ממנה דואג שפרץ בנוב עיר הכהנים. ויוצאת כאחיתופל שהוציא את אבשלום לתרבות רעה או שיצאה ממנו עצה רעה. וצוחה כגיחזי שנצטרע והיה צווח טמא טמא כדכתיב וטמא טמא יקרא. ברחובותינו על אותן הצדוקים שהיו דורשין ברחובות בפני רבים הגדות של דופי להדיחן. ויש גורסין הפך פרץ באחיתופל לפי שפרץ במלכות בית דוד ביד אבשלום. ויוצאת בדואג שיצא לתרבות רעה. אלופינו בתורה מלשון אלופי ומיודעי. ומסובלים במצות מלשון נושא סבל כלומר טעונים מצוות:

סליק פרק היה קורא בסיעתא דשמיא