מאירי על הש"ס/ברכות/פרק ב


דף יג עמוד אעריכה

היה קורא וכו' כונת זה הפרק בענין החלק הראשון ג"כ, ובפרט לבאר לנו דרך כלל ענין ק"ש ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לד' חלקים, הראשון לבאר תחלה כונה הצריכה בקריאתה על אי זה צד הוא ובאי זה מקום רשאי להפסיק בקריאתה, והשני בהודעת סדר הפרשיות איך הוא, והשלישי לדקדק בקריאתה על אי זו תכונה הוא צריך לקראה, והרביעי יתחיל בביאור הפטור ממנה אלא שזה החלק לא יושלם רק בהשתתף עמו פרק ג' ר"ל מי שמתו, ומשנת האומנין קורין בראש האילן, הוא מענין החלק הראשון היה בראוי לסמכה למשנה ראשונה אלא שדרך התלמוד לגלגל תכונת הסדר בהרבה מקומות, זהו יסוד הפרק דרך כלל אלא שיתלגללו בו דברים שלא מן הכונה בעניין סוגיית התלמוד על הדרך שהקדמנו וכמו שיתבאר:
והמשנה הראשונה ממנו תכוין לבאר שהקורא את שמע צריך לכוין לב בקריאתה כדי לקבל עליו עול מלכות שמים בכונה שלימה, ופי' המשנה הוא שאם השכים לקרוא בתורה ונזדמנה לו בקריאתו פרשת שמע וחברותיה אם כיון לבו בקריאת הפרשיות יצא, ופרשו בגמ' שלא נאמר שיכוין לבו לצאת שהרי מצות אין צריכות כונה אלא שיכוין לבו לקריאה שיהיה קורא כמתעסק ולא שיהא קורא להגיה שהקורא להגיה אפילו הוא קורא על פי המקרא אין כונתו לקריאה שהוא קורא, אלא עיקר קריאתו להגיה את הספר וכל שכן אם היה קורא על פי מסורת כדי שיבחין הרוצה להגיה מתוך קריאתו בין חסרות ויתרות, 7כגון שיקרא לטוטפות לטטפת בשני פתחין ומכל מקום אם היתה עיקר כונתו לקריאה יצא, ואע"פ שאין כאן ברכות ואע"פ שקראן כסדר שהם כתובות בתורה יצא בדיעבד שלא סדר הפרשיות מעכב, ולא הברכות מעכבות לא ליחיד ולא לצבור,ומה שאמרו בקורא למפרע שלא יצא דוקא בסדר הפסוקים, ומכל מקום לא יצא ידי ברכות וצריך לסמוך איזה פסוק שבתורה לברכות אהבת עולם.
ושמא תאמר והלא נחלקו למטה עד היכן הוא צריך בה לכונת הלב, ובשלמא כונת הלב בלא כונה לצאת משכחת לה, אבל כונת הלב בלא כונה קריאה היאך משכחת, הרי מכל מקום אין כונת הלב צריכה אלא לפסוק ראשון ועל שאר הקריאה מיהא הוא אומר שאם אינו מכוין מיהא לקרוא לא יצא, ומגדולי המחברים פירשו אם כיון לבו לצאת מפני שהם סוברים שמצות צריכות כונה חוץ מאכילת מצה בלילי הפסח, ואע"פ שיש לתמוה לפירושם מה נשתנה דין מצה מחברותיה, ומגדולי המפרשים פירשו הטעם מפני שמכל מקום נהנה בגרונו, וכמו שאמרו בענין חיוב חטאת שמתעסק בחלבים ובעריות חייב שכבר נהנה, ואע"פ שבשאר אסורין פטור, או שמא יש להן בדבריהם שלא פסקו כן אלא בכונת הלב כמו שיתבאר למטה ואף הם כתבו שמשם ואילך אפי' קורא להגיה יצא, והם דברים מתמיהים ובמסכת ר"ה יתבאר הענין יותר:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן, מתוך שכתוב בתורה שמע והדברים מראים שעיקר כונתו על ענין הבנה מלשון כי שומע יוסף, נודע לנו שעיקר הכונה הוא להבין אחדותו יתברך ובכל לשון שיהא שומע הוא רשאי אפילו לכתחילה ואין הדבר מוכרח לקרותה בלשון הקדש, וכתבו גדולי המחברים וצריך להזהר משבוש שבאותו לשון כדרך שמדקדק בלשון הקדש מכל מקום לשון הקדש חביב הוא בעיני בעליו ואין ראוי למביניו להחליפו בלשון אחר:
אף התפלה יתבאר במסכת סוטה שהיא נאמרת בכל לשון אלא שהתבאר שם שלא נאמר אלא בצבור, אבל ביחיד הרי אמרו אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי והוא הדין לכל הלשונות שהם רחוקים מלשון הקדש, ולדעתי ביחיד לא אמרו כן לעכב אלא שהדבר הדור לו בכך שכל שהוא מתפלל בלשון לעזות, אינו בעיניו אלא כדבור בעלמא ואין כל הכונות מצויין בו:
אף כל התורה בכל לשון נאמרה, כלומר שאע"פ שבלשון הקדש נאמרה מפי הקב"ה לשמה וממשה לישראל, וכן שאם נכתבה בלשון אחר אין בו קדושה, מכל מקום על מנת כן נאמרה שיהא שנונה או למודה מותר בכל לשון ויוצא בו ידי הגיית יום ולילה, ואע"פ שבמסכת סוטה נאמרו קצת דברים שהם טעונין לשון הקדש כגון מקרא בכורים וחליצה וברכת כהנים ודומיהם על הדרך שנתפרשו שם, מכל מקום קיראת התורה דרך כלל אין למדין אותה ממצוה פרטית והרי נזכרו שם קצת מצות גם כן שנאמרות בכל לשון, פרשת סוטה, ווידוי מעשר ודומיהם, כמו שנתפרשו שם אלא שאין ללמוד קריאת התורה ממצוה פרטית, שהמצות אינן דומות זו לזו, ולא היה משתדל בסוגיא זו ללמוד מק"ש לשאר התורה אלא מצד שק"ש יש בה שנון בקריאת התורה כדכתיב ושננתם, וכמו שאמר בתלמוד המערב שבפרק ראשון שניא היא שהיא לשנון כלומר והדבר דומה לקריאה שבדרך כלל, ואף קריאת התורה בצבור שמתקנת עזרא ודאי אינה אלא בלשון הקדש, ולפי דרכך למדת בפי' הסוגיא לימא קסבר רבנן שהתורה בלשון הקדש נאמרה פירושה שאין שנונה ולמודה בכל לשון פוטרתו מידי הגיית יומם ולילה, שאם לא כן אף ק"ש שהיא שנון מה הוצרך להביאה מן המקרא והרי אחר שהוא שנון בכלל שאר התורה היא, ותירץ משום והיו וכו' ויש דוחקים בפירושה הרבה ללא צורך, ומה שנתגלגל כאן בקורא ולא השמיע לאזנו שבדיעבד יצא, ובקורא למפרע שלא יצא יתבאר הכל למטה:


דף יג עמוד בעריכה

חכמים הרבה נחלקו בכונה הצריכה לק"ש אי זו כונה הוא צריך בה ועד איזה מקום שבה, וכלל הדברים בענין זה שאין דבר שבק"ש צריך כונה לצאת אפילו מפסוק ראשון מפני שהכלל ידוע מצות אין צריכות כונה וכל הפרשיות כולן צריכות כונה לקרוא לא שיהא קורא להגיה, ועיקר המחלוקת בדבר זה הוא כונת הלב, ר"ל שיכון לבו ליחד את שמו ית' אע"פ שאינו מתכוין לצאת ומפרטיה של כונה זו שאם היה מהלך עד היכן צריך שיעמוד, וכן אם היה עוסק במלאכהעד היכן הוא צריך שיתבטל ממלאכתו ובדברים אלו נחלקו הרבה חכמים, ומחלוקת זו תלויה בסוגיא זו, אמרו עד על לבבך עד כאן צריך כונה מכאן ואילך לא דברי ר' אליעזר ור' עקיבא אומר והלא כבר נאמר אשר אנכי מצוך וכו' כלומר שמשמע לשון להבא כלומר מה שאני מצוך עדיין הכל יהא על לבבך וזהו כל פרק ראשון, ובברייתא אחרת שנו צריך שיכון את לבו בכלה ר"ל בכל ג' פרשיות ור' אחאי אומר כיון שכיון בפרק ראשון שוב אינו צריך, ואפסיק בגמ' בתרוייהו כאן דאמר בפרק ראשון, ואחר כך נחלקו ר' זוטרא ור' יהושע שלדעת ר' זוטרא על לבבך עד כאן מצות קריאה וכונה מכאן ואילך מצות קריאה בלא כונה, ודבר זה יש מפרשים אותו עד על לבבך דוקא ואע"פ דמקשי ליה מעל לבבכם דפרשה שניה אפשר שהמקשה מקשה לו לומר שיהא צריך כונה בכל הפרשיות כברייתא שניה דלעיל, והשיבו דהאי על לבבכם לומר שתהא תפלה של יד שימה כנגד הלב ומכל מקום עד על לבבך דוקא, ויש מפרשים דעד על לבבך לאו דוקא אלא כל פרק ראשון מדמקשי ליה מעל לבבכם דפרשה שניה דאי לאו הכי הוה ליה לאקשויי מאשר אנכי מצוך ודברי נביאות הם דמי שאני ליה למימר פרק ראשון, אלא ודאי עד על לבבך דוקא, ולר' יהושע עד כאן מצות כונה וקריאה מכאן ואילך מצות כונה בלא קריאה דהרהור כדבור ואע"ג דכתיב בשניה לדבר בם ההוא לאגמורי בניהו תורה וודאי הא דר' יהושע ליתא דהרהור לאו כדבור אף בשאר פרשיות ואי מפרשת לה כדבר שלא בהשמעת אזנים כולהו לא פליגי דבדיעבד יצא, ומכל מקום תרויהו מודו דעד על לבבך צריך כונה, ואחר כך אמרו שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, עד כאן כונת הלב דברי ר' מאיר ופסק רבא כמותו ונדחו כל שאר ההלכות.
ואחר כך הניחו לשון כונה והזכירו לשון עמידה והוא שאמרו אמר רב יהודה עד על לבבך בעמידה ור' יוחנן אמר כל הפרשה ראשונה בעמידה אלא דקאמר בתר הכי ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דאמר הלכה כר' אחאי דקאמר לעיל הואיל וכיון בפרק ראשון שוב אינו צריך אלמא דכונה ועמידה חדא מחתא נינהו ומדפסיקנא בכונה פסוק ראשון אף בעמידה כן, ומכל מקום למטה [דף טז.] אמרו האומנים קורין בראש האילן ואמרו שם רמי ליב רב מרי לרב תנן האומנים וכו' ורמינהו הקורא את שמע צריך שיכוין לבו עד שהעלו בסוף השמועה כאן בפרק ראשון כאן בפרק שני, עד שתירצו גדולי הפוסקים דבטול מלאכה וודאי צריך לכל פרק ראשון אבל עמידה וכונת הלב דיו בפסוק ראשון, והוא שאמרו במס' יומא [יט:] הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יראה באצבעותיו והעמידוה בפ' ראשון ומשום דהא משוי ליה עראי, והם בענין זה כמלאכה זהו דעת גדולי הפוסקים, וקצת מגיהים הלכותיהם סוברים עליהם לפסוק ראשון ואין דבריהם נראים שאף גדולי הפוסקים אינם אומרים שרבא תירצה שזה אי אפשר לפי הסוגיא הנאמרת שם, אלא שמכיון שנתספק רבא בשאלתו ושאל לו מידי שמיע לך בהא וקבל תשובתו נראה שאף הוא היה מסכים בה, והוא קושיא דידיה אדידיה, ומכל מקום גדולי המפרשים סוברים שמאחר שבמס' יומא פירשוה כי היכי דלא לישויה עראי, הליכה תכף לפסוק ראשון עראי הוא ומתוך כך פסקו לפסוק ראשון שצריך לכלם ועד על לבבך עמידה וכל שכן בטול מלאכה, ולפרק ראשון כולו בטול מלאכה אלא שאין דבריהם נראין לי מדקאמר ואזדא ר' יוחנן לטעמיה, ונמצא הענין חלוק על ג' מחלוקות לדעת מגיהי ההלכות, אין אנו צריכים לשום דבר אלא בפסוק ראשון ר"ל עד ה' אחד, אבל שלא כיון לבו בפסוק ראשון כתבו גדולי המחברים שלא יצא אף בדיעבד ונראין דבריהם ממה שאמרו בברייתא הקורא את שמע צריך שיכון את לבו ור' אחאי אומר כיון את לבו בפרק ראשון יצא, אלמא דבפרק ראשון מיהא לא יצא, כל שכן לדידן בפסוק ראשון, אלא שיש חולקים לומר דוקא לכתחלה וממה שאומר בסוגיא זו לשון צריך דמשמע לכתחלה ועקר הדברים כדעת ראשון.
ואע"פ שאמרו במסכת מגלה פרק עומד ויושב [כ"ה.] שאם אמר שמע כל הפסוק כלו שני פעמים שמשתקים אותו, ההיא בשליח צבור שיש לו לכוין ביותר ואין סבורים עליו שמחמת שלא כיון הוא מחזירו, אלא מחשש שתי רשויות אבל יחיד לא שמצד שלא כיון הוא שלא יצא וצריך לחזור, הא משם ואילך אין צורך בכונת הלב ולא לעמידה ולא לביטול מלאכה, ולדעת גדולי הפסוקים שפסוק ראשון הוא צריך לכל אלו, אבל משם ואילך אין צורך לכונת הלב ולא לעמידה, אבל בטול מלאכה הוא צריך לכל הפרשה הראשונה וכמו שאמרו בפרק זה בסוגית המשנת האומנין כאן בפרק ראשון כאן בפרק שני, ולדעת גדולי המפרשים פסוק ראשון הוא צריך בכלם ומשם עד על לבבך אע"פ שאינו צריך לכונת הלב מכל מקום צריך הוא לעמידה ולבטול מלאכה, ומעל לבבך על סוף הפרשה הראשונה אינו צריך אלא בטול מלאכה, אבל בטול מלאכה מכל מקום צריך, ושאר פרשיות לדברי הכל אינו צריך לאחת מכל אלו, וכל שאמרנו שצריך עמידה לא שאם היה יושב עומד, אלא שאם היה מהלך מתעכב, וכן היא שנויה בתלמוד המערב ובברייתא אמרו הכתף אע"פ שמשאו על כתפו הרי זה קורא אבל בשעה שפורק וטוען לא יקרא ובין כך ובין כך לא יתפלל עד שיפרוק:
אע"פ שמה שכתו׳ על לבבך רומז על כונת הלב הרי הוא רומז גם כן על תפלה של יד שתהא שימה כנגד הלב כמו שיתבאר במקומו:
מאחר שפסוק ראשון צריך לכונה יתירה מצוה לקורא שיאריך באחד ולא באלף שהרי אם יאריך בה יהא במשמע אין חד, וכן הוא בתלמוד המערב אלא שיאריך בדל״ת שבה נגמרה המלה, ומבל מקום לא יחטוף בחי"ת שלא יפסיד כונת המלה, ושיעור הארכתו בדל"ת הוא עד כדי שיצייר בלבו היותו ית' מולך על השמים ועל הארץ ועל ארבע רוחות העולם ומפני זה נהגו להצדיד את הראש ולהניעו על צדדין אלו, ומכל מקום אם רצה שלא להצדיד אח הראש אינו צריך שאין הדבר תלוי בהצדדת הראש ובתנועותיו אלא בהרגשת הלב, ראיה לדבר מה שאמרו בסוגייא זו, לא חזינא ליה לר' דמקבל מלכות שמים ואמרו לו כשמעביר ידיו על גבי עיניו מקבל עליו מלכות שמים, ואם היה מצדיד מכירים היו בהצדדה, וכן אינו צריך לשיעור יתר על אותו שהזכרנו, וקצת נקדנין מאריכים ביותר ללא צורך ובתלמוד המערב אמרו ר' ירמיה הוה מאריך סגיא אמר ליה זעירא לית צריך כל הכן, אלא כדי שתמליכהו בשמים ובארץ ובד׳ רוחות העולם:
אמר שמע ישראל ר"ל פסוק ראשון עד ה' אחד, ואחר כך נאנס בשינה יצא מפני שפסוק ראשון הוא עיקר ק״ש, ויצא בפסוק זה מצות עשה שבה אע"פ שלא קרא יותר ומכל מקוס לא יצא ידי מצות חכמים מקריאת הפרשיות ומקריאת הברכות ומכל מקום אם קראם אחר כן או קודם לכן יצא ידי מצות חכמים בדיעבד, מכאן אתה למד שאין מפסיקים תלמוד תורה לקרות את שמע אלא בפסוק ראשון, שהרי אמרו בכאן זו היא ק"ש של ר' יהודה הנשיא כלומר שהוא אומר פסוק זה ואחר כך הולך ושונה ואינו עומד ממשנתו עד שעבר זמנה, ומכל מקוס לא נאמר כן אלא במי שתורתו אומנותו כמו שיתבאר בראשון של שבת, ואף זה ראוי לו לחזר בתוך זמן ק"ש אחר שמועות שיהא המכוון שבהם דברים שמשמען בדברים האמורים בק"ש כגון שמועות שבתפלין ומזוזות ויציאת מצרים וכיוצא באלו, והוא שאמרו בסוגיא זו שטורח היה לו להזכיר שמועה של יציאת מצדי' כדי להזכירה בזמנה ומכל מקום גומר היה את שמע אחר זמנה, ולדעת קצת אף בברכות היה גומרה הואיל ומשום עסק תורה הפסיק דאי שלא בברכות מה הוצרך לומר שחוזר וגומרה, וכן יש שמקשים שהרי במסכת שבת אמרו שאף אלו שתורתם אומנותם צריכים להפסיק לק"ש וא"כ היאך לא היה ר' מפסיק, עד שתירצו שמא הוה ר׳ סובר ק״ש דרבנן ואינה כלום שאם כן חדא מניהו דלא כהלכתא וכן תירצו שמא תלמוד תורה של ר' צריכים היו בה למעשה, וכבר ביארנו שם שכל שצריכים בו למעשה אין מפסיקין אף לק"ש כמו שאמרו שם כשהיינו עוסקים בעבור שנה ביבנה לא היינו מפסיקים בה לא לק"ש ולא לתפלה ובזו יתקיימו שתיהן אלא שאין הדברים נראים להיות תלמודו בכל יום למעשי צבור, אלא שיש לומר שלא אמרו שם מפסיקים במי שתורתו אומנותו אלא בפסוק ראשון על הדרך שביארנו:
אף הזכרה של יציאת מצרים של ברכה אחרונה או של פרשה אחרונה יוצא בה אף אחר זמן ק"ש בדיעבד אע"פ שמכל מקום עיקר תקנתה אחר ק"ש מיד, מקצת חכמי הדורות האחרונים היו מוחים מטעם זה שלא לומר פסוק זה של שמע ישראל וכו' בפסוקי דזמרה כמו שנהגו רבים לאמרו בתפלת רבון העולמים ובסוף פסוקי דזמרה מפני שיצא בכך ידי מצות עשה שבה והיאך יברך עליה אחר כן, ומכל מקום יראה לי שאין כאן ברכה לבטלה כמו שביארנו בברכות אלו שענין בפני עצמו הן שאף ק"ש אין מעכבת אותן ועוד שהרי זה דעתו לקרוא את שמע והרי הוא כמתכוין באלו שלא לצאת:
פרקדן ר"ל ששוכב שלא מן הצד הן פניו למעלה הן פניו למטה לא יקרא את שמע מפני שנראה כמזלזל בה ואפי' הטה עצמו מעט אין ראוי לו לקרות אלא אם כן הוא מוכרח מצד שהוא בעל בשר ביותר או לסבה אחרת, לא סוף דבר שהקריאה אסורה לפרקדן אלא אף לישן פרקדן אסור מפני שמביא עצמו לידי הרהור, ומכל מקום אם הטה עצמו מעט מותר:
המשנה השניה בפרקים וכו' כונת המשנה לבאר באיזה מקום שבק"ש הוא יכול להפסיק ואמרו על זה בפרקים פי' בן הפסקות ומפרש בסוף המשנה שפרקים אלו בין ברכה ראשונה לשניה בין שניה לשמע בין שמע לוהיה אם שמוע בין והוה אם שמוע לויאמר בין ויאמר לאמת ויציב ואמר על זה שבפרקים אלו רשאי להפסיק ולהקדים שלום למי שלא הקדימו לו ואף מפני הכבוד אע"פ שאין לו יראה ממנו כמו אם פגע בו רבו או גדול בחכמה ואין צריך לומר שמשיב אם הקדימו האחר שלום, ובאמצע אינו מפסיק מפני הכבוד אלא מפסיק מפני היראה כגון גדול משאר האומות אפילו לשאול וכל שכן להשיב, אבל לכל אדם לא שאע"פ שאין הברכות מעכבות מכל מקום לכתחלה אסור, ויש מפרשים בענין מפני היראה אביו או רבו ומפני הכבוד כל שגדול ממנו בחכמה, ומביאים ראיה ממה שאמרו בברייתא היה קורא את שמע ופגע בו אביו או רבו או מי שגדול ממנו בפרקים שואל מפני הכבוד ובאמצע מפני היראה אלמאא שבאותם שהזכיר יש יראה וכבוד, ולדעתי אין זה נראה שעל כל אותם שהזכיר הוא אומר שבפרקים שואל וביראה לא פי' בה כלום, ואם תאמר אם תפרש מפני היראה שחושש שמא יהרגנו כמו שפירשו גדולי הרבנים וגדולי המחברים, מה הוצרכה והרי אין דבר עומד בפני פקוח נפש ואף בתפלה שאסרו בכל הפסק התירו עקרב והוא הדין לכל חשש הריגה, אלא חשש שנאה ויראת איזה היזק:
ור' יהודה אומר באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב לכל אדם והלכה כר' יהודה ומשיב ושואל שהתרנו לא סוף דבר בלשון הקודש, אלא אף בכל לשון שהרי אף לגוי אנו מפסיקים, ואמצע הפרק שאמרנו לא סוף דבר בסוף פסוק אלא אף באמצע פסוק וזהו שאמרו בתלמוד המערב עד כדון באמצע פרשה, באמצע פסוק ר' ירמיה מרמז ר' חנינא משתעי ר' הונא בשם ר' יוסף ודברת בם יש לך רשות לדבר בם ומכל מקום יש שמסלסלין בכך לומר שלא להפסיק באמצע אלא אם כן בהפסק ענין כגון שיאמר וקשרתם לאות על ידך ולא השלים הדבור שהוא על ידך לא יפסיק וכן בכולם ואם עשו כם לדעתם חוזר לתחלת הדבור, וקדיש וקדושה וברכה יש שמתירים להפסיק אף באמצע הפרק וקצת חכמי קטאלוניא מתרים אף לענות אמן לשליח צבור והם דברים זרים, ויש שאין מתירים בכך אף לפרקים שלא הותר לדעתם הפסק אלא בכדי שאלת שלום שהוא שיעור תוך כד דבר, ויש חולקים להפסיק אף ביתר מכאן מפני היראה, אלא שבאלו ר"ל לקדיש ולקדושה וברכו נוהגים בכל מקום שלא להפסיק אלא שיהא הקורא שותק ושומע מפי הצבור, או מפי שליח צבור שמאחר ששומע כעונה נוח לו לצאת שלא בהפסק, ויש אוסרים אף לשתוק בכונת שמיעה שמאחר ששומע כעונה הוה ליה הפסק ואין הדברין כלום:
אלו הן בין הפרקין בין ברכה ראשונה לשניה בין שניה לאהבת בין אהבת לשמע בין שמע ולוהיה אם שמוע בין והיה אם שמוע לויאמר, בין ויאמר לאמת ויציב ואע"פ שאין להפסיק בין ברכה למצוה הזו, הואיל ואין הברכה ברכת המצוה ממש שיאמר אשר קדשנו וכו' לקרוא את שמע מקילין בה שהדברים הודאה הם ונראה כענין בפני עצנו, ועל הדרך שאנו רגילים להפסיק באל מלך נאמן על הדרך שהרחבנו בזה הביאור בקונדרס בפני עצמו:
ר' יהודה אומר בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק מפני שצריך הוא לסמוך אלקיכם לאמת כמו שכתוב והיה חלק אמש והתבאר בגמ' שאין צריך אחר כן לחזור ולקרות אמת אלא שמתחיל ויציב וכו', ודבר זה יש שפרשו שלא להפסיק כלל ומגדולי המחברים פרשו שלא להפסיק בו כדין בין פרק לפרק אלא כדין אמצע הפרק ולא יראה לי כן שהרי בדבור אחד הוא וכרגע הוא אומרו ובין גאלה לתפלה אף היא הסכימו בה שלא להפסיק כדין בין הפרקים, ומכל מקום מפסיק הוא בה כדין אמצע הפרק, ותפלה עצמה של שמונה עשרה אינה בדינים אלו, לא בענין כונה ולא בענין הפסק שכלה צריכה כונה ואין בה הפסק לשום דדבר אלא שלא הגיע זמנה להתבאר עדיין:
זהו ביאור המשנה ודינין הבאים עליה בגמ' אלו הן:


דף יד עמוד אעריכה

מגלה דינה כדין ק"ש לענין הפסק בין פרשה לפרשה שבה מפסיק לשאול מפני הכבוד ולהשיב לכל אדם ובאמצע הפרק מפסיק לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד, אבל קריאת הלל יש בו דרכים חלוקים והוא שהימים שהיחיד גומר בהם את ההלל והם בגולה כ"א יום ב' ימים הראשונים של פסח וג' ימים של עצרת וט' ימי החג וחי' ימי חנוכה, בכל אלו כ"א יום דינו כדין ק"ש שבין פרקים שבו כדין פרקים שבק"ש ואמצע הפרק שבו כאמצע הפרק של ק"ש ואע"פ שאמרו סתם באמצע הפרק אינו פוסק, אין כונתו אלא באמצע הפרק שבק"ש, ויש מפרשים אינו פוסק כלל מפני שהוא שבח והודאה ודומה לתפלה ולא שנון כק"ש:
וימים שאין היחיד גומר בהם את ההלל כגון ו' ימי הפסח האחרונים פוסק אפילו באמצע הפרק שבו כדין בין הפרקים של ק"ש, לא שהותרה בו הרצועה להפסיק בו לכל דבר וכן הענין בהלל של ר"ח למי שמצריך את היחיד לקרות בו את ההלל אלא שעיקר קריאת ההלל ליחיד בר"ח נחלקו בו הרבה חכמים ויש שפוסקים שאין היחיד קורא כלל אפילו בדילוג ואפילו שלא בברכה שהרי בפירוש אמרו ביחיד לא יקרא ואם התחיל גומר, ויש מפרשים לא יקרא כלל ואם התחיל גומר שלא בברכה, ואם תאמר הואיל ואין כאן ברכה היאך לא יפסיק אף לכל דבר מכל מקום הואיל ובכונת שבח והודאה הוא אומרו אין ראוי להפסיק שלא לצורך, ויש שפוסקים שהיחיד קוראו אלא שאין קוראו בברכה והם מפרשים יחיד לא יקרא בברכה ואם התחיל בברכה גומר בברכה, ויש שפוסקים שאף בברכה הוא קוראו ולא נאמר על יחיד שלא יקרא אלא ליחיד שאירע לו נס ורוצה לקרוא הלל על נסו, ולדעת כל אלו צבור מיהא קורין ומברכין, ומגדולי המחברים פסקו שלא לברך אף בצבור שלא תקנו חכמים את קריאתו אלא שהעם נהגו כן מאליהם, ואין מברכין על המנהג אלא שמכל מקום קורין בלא ברכה, ויש מפרשים שאף צבור אין קורין לכתחלה אף בלא ברכה והם מפרשים יחיד לא יקרא על כל צבור וצבור, וקורא לו יחיד הואיל ואין כאן כנופיא של כל ישראל מפני שרגילים היו לקרותו בכנופיא בעזרה ערב הפסח, ולדעת כלם זה שאמרו בסוגיא זו בר"ח שאין היחיד גומר, לא שהצבור מיהא יהו גומרים אלא מתוך שאין דרך להיות באים על הצבור בני אדם שיהיו צריכים הצבור להפסיק להם, הוא תופשה בלשון יחיד כלומר שאם היה היחיד קורא ובא עליו אחר שהוא צריך להפסיק לו מפסיק על הדרך שביארנו:
אלו שאמרו שהיחיד קורא בר"ח שלא בברכה וצבור בברכה הורו לעצמם שאם בא יחיד לבית הכנסת ומצא צבור שקורים את ההלל אם ישער בעצמו שאם יתחיל באותה שעה יגיע עמהם לסוף קריאת ההלל מתחיל ומברך לפניו כאלו היה עמהם בשעת ההתחלה, ויש שהורו אפי' אין יכול להגיע עמהם הואיל ומצאן קורין אף הוא בכלל צבור ויש שהורו למי שבא לבית הכנסת ומצאן קורין את ההלל ולא התפלל הוא עדיין שיקרא עמהם קודם שיתפלל כדי שיקרא עמהם בברכה.
יש שפירשו שששת ימי הפסח דינן כדין ר"ח לגמרי לענין הלל ומי שאומר שלא לקרותו יחיד בר"ח כך הוא אומר בששת ימי הפסח, ואין הדברים נראים ממה שאמרו בשני של ערכין [דף י' ע"ב] י"ח יום בשנה יחיד גומר בהן את ההלל וכו' ושאל בה מאי שנא בחג דאמרי בכלהו יומי ר"ל לגמרי ובפסח לא אמרינן אלא לחד יומא ובשאר יומי בדלוג, ותירץ ימי החג חלוקים בקרבנותיהם פסח אינו וכו', שבת דחלוק בקרבנותיו לימא ר"ל שבת שבתוך המועד, לא איקרי מועד, ר"ח דאיקרי מועד לימא, לא איקדש בעשיית מלאכה דכתיב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג לילה המקודש לחג טעון שירה כלומר שיהא בו אסור מלאכה אלמא ר"ח לחוד וששת ימי הפסח לחוד:
הלל שבלילי פסחים רוב חכמים אין נוהגים לברך עליו שהם מפסיקים בו לאכילה דקריאה בעלמא היא, ומכל מקום במס' סופרים מנה עם שאר הימים שגומרים בהם את ההלל שנכתב שם י"ח יום ולילה אחת גומרים את ההלל ובגולה כ"א יום ושתי לילות וכן יראה מתלמוד המערב שמברכים היו עליו שהרי קראו עליו שם ברכת גאלה סמוכה לחברתה כמו שיתבאר בפרק שלשה שאכלו, ויש נוהגים לברך ב' ברכות ולזה דעתנו נוטה וכבר הרחבנו בה הדברים במסכתא זו בפרק שלשה שאכלו ובאחרון של פסח:
השרוי בתענית רשאי הוא לטעום עד רביעית משקה ובלבד שלא יבלע וטעימה זו אינה צריכה ברכה, ודבר זה אין ראוי להקל בו שכמה גרונות תרבותן רעה וקשה להוציא מידן מה שהתחילו להחזיק בו, ומקצת גאוני ספרד כתבו שלא הקלו בכך אלא בתענית יחדי הא בתענית צבור או אחד מתעניות הכתובים לא, ואינו רואה מה הפרש בין זה לזה:
מי שלא קרא את שמע ולא התפלל ומצא חברו בדרך נותן לו שלום ואין בכך כלום, אעפ"כ אין ראוי להאריך בכך וכבר נהגו בענין זה להקל בשאלת שלום ולומר צפרא דמרי טב והלה משיב ודמרי טב ובריך, ומכל מקום יזהר שלא ישכים לפתחו של חברו קודם ק"ש ותפלה להקדים לו שלום לביתו, שהדבר נראה כאלו מקבלו עליו באלקות ואם בירך הברכות או אחת מהן או קרא שמע אע"פ שלא התפלל והלך להשכים לפתחו של חברו להקדים לו שלום אין האיסור חמור כל כך שהרי קבל עליו מלכות שמים, ומכל מקום אסור עד שיתפלל אלא שאם נזדמן לו בדרך נותן לו שלום , ואם בא הלה בביתו והוא קורא מפסיק לו על הדרכים שהזכרנו:
ואסור לו לאדם להתחיל בשום מלאכה או לצאת לדרך עד שיתפלל זכר לדבר צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו:


דף יד עמוד בעריכה

כבר ביארנו בפרק ראשון על פרשת ציצית שאומרים אותה אף בק"ש של ערבית אע"פ שאין לילה זמן ציצית ואע"פ שהעידו בגמ' על קצת מקומות שהיו מדלגין ממנה ענין ציצית אנו אין נוהגין כן, אלא שאומרים אותו בשלימות ומאחר שאומרים אותה אף אנו חייבים לומר אמת ואמונה כלו, ואם לא אמרו לא יצא ידי חובת הזכרת יציאת מצרים אע"פ שהזכירה בנוסח אחר כגון שיאמר מודים אנחנו לך ה' אלקינו שהוצאתנו ממצרים ופדיתנו מבין עבדים ושרנו לך שירה חדשה שבחו גאולים וכן כל כיוצא בזה:
המשנה השלישית למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע וכו', כונת המשנה לבאר טעם סודר הפרשיות והוא שמתוך שראה התנא שפרשת ציצית קדמה בתורה לשאר פרשיות וראה מסדרי הפרשיות והברכות שסדרוה אחרונה לשאר פרשיות, התבונן על סדורם שלא לחנם הוא נקבע כן וראה לומר שאף בפרשת שמע אע"פ שקודמת היא בתורה לוהיה אם שמוע ואין אנו צריכים בה לטעם אחר אעפ"כ כונה יש להם בקדימתה, ופירשו הדבר מפני שפרשה ראשונה יש בה עול מלכות שמים ר"ל התבוננות מציאותו ית' ואחדותו והוא פסוק ראשון וכמו שאמרו בהגדה למלך שנכנס במדינה יצאו בני העיר לקראתו אמרו לו גזור עלינו גזרות, אומר להם קבלו מלכותי ואחר כך תקבלו גזרותי כך הקדימו קבלת עול מלכות שמים בפרשה ראשונה ואחר כך פרשה שניה שיש בה עול מצות לבד, והם תלמוד תורה ותפלין ומזוזות ואע"פ שנזכרו בראשונה מכל מקום עיקר הראשונה לקבל עול מלכות שמים, וכל מה שנזכר בה הוא נמשך לכך, ואין הדבר ניכר בקריאתו שיהא לשם הזכרת עול מצות וקדימת שניה לשלישית מפני שהשניה יש בה הזכרת מצות שנוהגות בין ביום ובין בלילה כגון תלמוד תורה ומזוזה ואע"פ שהתפלין אין זמנן בלילה מכל מקום תלמוד תורה ומזוזה חובתן אף בלילה, אבל שלישית אין בה אלא הזכרת ציצית שאין זמנו אלא ביום, זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן, מה שביארנו במשנה שאין זמן ציצית בלילה, מכל מקום בזמן הזה אין אנו חייבים לסלקו בלילה שהרי טליתות שלנו אין בהם תכלת ואם כן הואיל ואין לנו כלאים בטלית שלנו אין אנו צריכים לסלקו אף בשעה שאינה זמן חיוב ואפילו להניחו בלא ברכה מותר:
ממשנתנו אתה למד שהציצית מצות עשה שהזמן גרמא הוא אחר שאתה פוטרו בלילה ונשים פטורות, ואע"פ שנחלקו בה בברייתא ר' שמעון ורבנן מחייבים בנשים הלכה כר' שמעון שפוטר וכדעת משנה זו, וחכמי צרפת ז"ל יש לקצתם דעת אחרת לומר שחיוב ציצית אף בלילה חייב וכסות לילה כגון מכסה שנתעטף בו או שמיכה אם הביאו ביום פטור, מפני שהם פוסקים על הציצית שהוא חובת מנא, ושמא תאמר ואם כן היאך היא מצות עשה שהזמן גרמא מכל מקום והאיל וכסות המיוחד ללילה פטור מזמן גרמא מיקרי וכמו, שאמרו שם מאי טעמא דר' שמעון אמר קרא וראיתם אותו פרט לכסות לילה, והענין מפני שכסות לילה ביום מילתא דלא שכיחא הוא, ובתלמוד המערב בפרק מי שמתו פירשו שכסות המיוחד ליום וללילה חייבת ביום ולילה, ומטעם זה היו רבנן דנים אותו כמצות עשה שלא הזמן גרמא, ומכל מקום לר' שמעון הואיל ואין זה מצוי זמן גרמא הוא, ונסח דברים שבתלמוד המערב ר' שמעון פוטר את הנשים מן הציצית מפני שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, ואמר להם אי אתם מודים שמצות עשה שהזמן גרמא הוא שהרי כסות לילה פטורים מן הציצית, ואמר ר' לוי טעמון דרבנן שכסות המיוחד לשניהם חייב בשניהם ומכל מקום הלכה כר' שמעון, וזכר לדבר ממה שתלו זמן קריאת שמע בראיית ציצית כמו שאמרו [לעיל ט:] משיכיר בין תכלת ללבן, אלא שאינו ראה גמורה דמכל מקום אורחא דמלתא נקט, ובלילי אשמורות סליחת נוהגים לברך עליו, וקצת חכמי צרפת היו נוהגים להתעטף באותם הלילת בטלית שאולה כדי להפקיע את הברכה לדברי הכל, ומכל מקום דברים אלו אין זה מקומם וכשנגיע בהם נרחיב בהם את הדרך בע"ה:
סדור פרשיות של קריאת שמע טעם אחר יש בהם מלבד אותו שהזכרנו במשנה והוא שפרשה ראשונה יש בה ללמוד וללמד ולעשות שהרי נאמר ודברת בם ושננתם לבניך וקשרתם וכו', ושניה אין בה אלא ללמד ולעשות ר"ל ולמדתם אותם וכו' וקשרתם וכו', ומה שכתוב בה לדבר בם על הלמוד הוא נאמר, שלישית אין בה אלא לעשות והוא ענין ציצית:
החופר כוך למת, וכן המתעסק בצרכי הקבורה פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפלין ומכל מצות, היו שם שנים או יותר מתעסק האחד בקבורה והשני קורא ומתפלל וזה יתבאר יותר בפרק ג':
מה שביארנו שבקבלת עול מלכות שמים קודמת לקבלת עול מצות, הדברים אומרים להקדים פרשה שיש בה עול מלכות לפרשה שיש בה עול מצות, אבל מכל מקום חובה לאדם להקדים הנחת תפלין ולבישת ציצית קודם שיקרא את שמע וכל הקורא את קריאת שמע בלא תפלין אם עשה זה דרך זלזול הרי הוא כאלו מעיד עדות שקר בעצמו כמקבל עול מצות והוא מפקיען, ואם הוא קוראה בלא ציצית והוא לובש כסות המחויב בו הרי כאלו הקריב זבח בלא נסכים, והרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים בשלימות ישכים ויטהר עצמו ויטול ידיו ויניח תפלין ויקרא את שמע ואחר כך יתפלל, ואם יש לו טלית המחוייב בציצית יצייץ טליתו ויתעטף בו, לא נזדמנו לו תפלין והתחיל בברכות קריאת שמע או בקריאת שמע ונזדמנו לו תפלין מניחן בין הפרקים, יש אומר מניחן שלא בברכה שלא יפסיק ויש שמתירים אף בברכה ואין בידי להכריע, ויש מפרשים אף בין גאל ישראל לתפלה ובין ויאמר לאמת ויציב ובלבד שלא בברכה שאין ברכה מעכבת מצוה, וקצת רבני צרפת עשו בעצמן מעשה אף בציצית ששלחו בשביל טליתם ושלחו שליח ושהה ולא בא עד שסיימו את שמע ופסקו בין שמע לתפלה ונתעטפו ונתפללו, ובתוספות תפשו עליהם שלא נאמר כן אלא בתפלין שהן צורך תפלה וכמו שאמרו הרוצה לקבל עול מלכות שמים שלימה יפנה ויטול ידיו ויניח תפלין ויקרא את שמע ויתפלל ואלו ציצית לא הזכיר ואם כן אף לשאר מצות יפסיק, ולדעתי אינה תפישה אף הציצית צורך קריאת שמע ומניעתו עדות שקר בעצמו ולא נמנע מלהזכירה אלא מפני שאם אין הכסות ראוי בכך פטור דחובת מנא הוא:
ולענין ביאור זה שאמרו כאן זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב קדים ומשי ידיה ומנח תפלין וקרי שמע יש שמוחקין ומנח תפלין, דלא ליקשי דרב אדרב ואינו כלום דרב מה שנאמר בו קרא ואנח תפלין פעם אחת הוא שאירע לו כן, והגירסא נכונה יותר כדי שתהא הקושיא מהנחת תפלין שהיא קדימת מעשה למצות קריאת שמע, ומכל מקום מי שמוחק את הגירסא מקשי מתלמוד תורה שהוא מעשה, ועיקר הדברים כגירסא ראשונה:
מה שביארנו שהדברים אמורים במי שמיקל בהנחת תפלין דרך פירוק עול מצות הוא מפני שיש נמנעין מזה מצד אחר, והוא שהתפלין צריכים גוף נקי ושצריך להזהר שלא יישן בהם ושלא יסיח דעתו מהם וכל שכן שלא יתעסק בשום דבר לכלוך מה שאין כל זה בציצית, ובתלמוד המערב הזכירו במקצת חכמים שהיו נזהרים שלא להניחם אלא בימים ידועים בשנה והיה בהם מי שלא היה מניחם אלא אחר שבאו עליו יסורים ונתרפא שהיה חושב בעצמו שמרקו היסורים את עונותיו והיו סומכים זה למה שנא' הרופא לכל תחלואיכי הגואל משחת חייכי המעטרכי חסד ורחמים, וראה איך הפליגו בכונה כלומר שהן צריכין גוף נקי מעבירות ומהרהורים ואין ראוי להניחם אלא לאחר התשובה, וקצת חכמים נוהגים להניחם בימים שבין ר"ה ליום הכפורים אחר התשובה והטבילה והוודויין והדבר נכון בעיני:


דף טו עמוד אעריכה

מי שאין לו מים ליטול ידיו ולא קרא את שמע והגיע זמן הקריאה אין ראוי לאחר את הקריאה כדי לחזר אחר המים הואיל והמשך עונתה מועט שאין ראוי להתאחר בקבלת עול מלכות שמים אלא יקנח ידיו בעפר או בצרור ויקרא, אבל אם קרא והוא צריך לנטילת ידים קודם תפחה ראוי לו לחזור אחר המים עד שיעור פרסה ואם היה מהלך בדרך וידע שימצא מים בשיעור פרסה יצתים אבל אין צריך לחזור אחריו בשביל מים אפי' מיל שלם, אבל פחות ממיל חוזר, ואם נתאחר כל כך שמתירא שיעבור זמן תפלה אם יחזר אחר המים אין צריך לחזר אחריהן אף לתפלה, וסתם השמועה אורחא דמילתא נקט שהרי יש שיעור שעה בין סוף זמן ק"ש לסוף זמן תפלה שזו ג' שעו וזו ד' ולא עוד אלא שבק"ש מכיון שהגיע זמנה אינו מאחר אע"פ שיש שם שיעור גדול עדיין אבל לתפלה כל שאינו מתירא לעבור זמן תפלה מחזר אחריהן, ויש מפרשים והני מילי לק"ש שאין אנו צריכים בה לנקיות גדול כל כך הואיל ואינו אלא שנון ובקריאת התורה, אבל לתפלה שצריכה נקיות יתר חוזר, ודחקו בכך מפני שקשה להם מה שכתבנו שהרי לפעמים יש שהות לק"ש שעה או שתים ועוד שאם כן לק"ש של ערבית יהא חוזר בתפלה וכן יש שאין גורסים אבל לתפלה חוזר אלא ק"ש ותפלה הכל אחד ובפרק ג' [כ"ב ע"א] אמרו רב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעדן צלותא שמשמעו אף לתפלה ואף מה שאמרו בפסחים פרק אלו עוברים [מ"ו ע"א] ובחולין פרק העור [קכ"ג ע"א] לגבל ולתפלה ולנטילת ידים עד ד' מילין, פירשו בה גדולי הרבנים להתפלל בבית הכנסת ביחיד, ולא פירשוה לענין נטילת ידים ומה שאמרו בה ולנטילת ידים פירושה לנטילה של סעודה ולגבל פירושה לעשות עיסתו בטהרה, ומכל מקום אנו מפרשים לנטילת ידים של תפלה ולתפלה תפלה של י', וכן פרשנוה בפרק העור והרוטב, ויש מפרשים לתפלה לנטילת ידים של תפלה ושל סעודה:
ולענין ברכה בנקוי זה של צרור פירשו קצת מפרשים שמברך על נקיות ידים וכן פרשו אחרוני הרבנים שכל עצמה של נטילת ידים לק"ש ולתפלה אין מברכים נטילת ידים אפי' נטל במים אלא על נקיות ידים הואיל ודי לו בנקיות צרור ואין ברכת נטילה אלא בשחרית ובשעת סעודה שאין די להם בשום נקוי אלא מים, ויש מפרשים שאין דין נטילת ידים ונקיות ידים אלא בק"ש ותפלה וסעודה אבל לברכת הפירות ושאר ברכות וברכת חללים שהוא צריך לאמרו אם בדק עצמו כמה פעמים אין צריך ליטול ידיו ואם נטל אינו מברך, ואין הדברים נראין אלא לכל נטילה של מצוה צריך ברכה, וכבר ביארנו בענין נטילה קונדרס מיוחד בפני עצמו בסוף המסכתא, מי שהתנקה בצרור ונטל ידי יראה לי שאינו צריך לברך שכבר יצא ידי חובתו בנקוי של צרור:
המשנה הרביעית הקורא את שמע, כונת המשנה לבאר תכונת הקריאה היאך היא ראויה ואמר על הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו אלא שהניע שפתיו בלחש עד שאף הוא בעצמו לא שמע מה שאומר הרי קריאה זו כעין הרהור ולכתחלה אין קורין כן ר' יהודה אומר יצא, ומה שאמרו צריך להשמיע לאזנו, לא צריך שאין לו תקנה אלא צריך לכתחלה הא בדיעבד יצא ור' יוסי אומר לא יצא דצריך ואין לא תקנה:
קרא ולא דקדק באותיותיה אלא שקראן בגמגום ובחטיפת תיבות ובהבלעת אותיות לכתחלה אין קורין כן ובדיעבד יצא דברי ר' יוסי ור' יהודה אומר לא יצא והלכה בשניהם כדברי המיקל, ובשעת הסכנה אף לכתחלה והוא שאמר בברייתא אמר ר' מאיר פעם אחת היינו יושבים לפני ר' עקיבא בבית המדרש וקרינו את שמע ולא השמענו לאזנינו מפני קסדור אחד שהיה עומד על הפתח:
הקורא למפרע לא יצא ולא שקרא הפרשיות למפרע ר"ל שהקדים שניה לראשונה או שלישית לשניה שהרי אין הסדר מעכב אלא שאף פרשה אחת הוא קורא למפרע ולא יצא בקריאה זו אף בדיעבד וכן הלכה:
קרא וטעה הן בחסרון פסוק הן בקריאת מפרע ונתברר לו מקום שטעה אע"פ שגמר וקרא חוזר וקורא ממקום שטעה וקורא על הסדר ואין מה שחוזר וקורא נקרא הפסק, זהו ביאור המשנה ודינים הבאים עליה בגמ' אלו הן, כשם שאמרנו בק"ש שלכתחלה צריך להשמיע לאזנו ולדקדק באותיותיה, ובדיעבד אף אם לא עשה כן יצא, כן הדין בשאר מצות כגון ברכת המזון ושאר ברכות של מצות הן מטבע ארוך הן מטבע קצר אבל בהרהור שלא על ידי שום קריאה אינו כלום דהרהור אינו כדבור, ומה שאמרו לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם ברך לא יצא לא בלבו ממש אלא שלא בהשמעת לאזנו, וחרש המדבר ואינו שומע אע"פ שלעצמו אי אפשר שלא לקרות שהרי הוא כפקח לכל דבריו דבר שתלוי בו הוצאת אחרים ידי חובתן לא יעשה על ידו לכתחלה לא יקרא המגילה לכתחלה להוציא את הרבים, וכן לכתחלה לא יתרום אע"פ שברכת התרומה מדברי סופרים, ואם עשה כן יצא ויצאו אחרים בברכתו ובקריאתו, ושוטה וקטן אין יוצאין בברכתן ובקריאתן אפי' בדיעבד ואפי' קטן שהגיע לחינוך וקצת בלבולים שיש בסוגיא זו נוחים הם להתישב, וכבר ביארנו בפירושנו ומה שאמרו הכל כשרין לקרות את המגלה חוץ מחרש שוטה וקטן על כל פנים אתה מפרשה במדבר ואינו שומע, ובתלמוד המערב שאמרו לית כאן חרש אשגרא לישן הוא הבינוה בחרש שדברו חכמים שאינו בר קריאה ואין סוגיא זו מוכחת כן כלל:


דף טו עמוד בעריכה

תפלין ומזוזות כשאדם כותב בהם פרשיות של שמע צריך שיכתוב אותם בשלימות ואפילו בדברים שאין עיקר הדבר תלוי בהם אלא שהן צואות כגון וקשרתם וכתבתם צריך לכתוב ואע"פ שלענין פרשת סוטה אמרו שצריך לכתוב עקר הדברים לבד שהם האלות אבל צואות כגון והשביע הכהן וכתב הכהן אינו צריך לכתוב בהן, בתפלין ומזוזות מיהא צריך לכתוב הכל בשלימות:
הקורא את שמע צריך שיתן ריוח בין הדבקים כלומר להפריד בין שתי אותיות הדומות זו לזו שסמוכות אחת לחברתה מפני שהם מצויות להבליעם אחת בחברתה כגון על לבבך, בכל לבבך, על לבבכם, בכל לבבכם, עשב בשדך, ואבדתם מהרה, הכנף פתיל, אתכם מארץ, ואע"פ שבמלות עשב בשדך וכן הכנף פתיל אין אחת נקראת כמו האחרת ואין מצויה להבליע אחת בחברתה שמא יקראם בסגנון אחת או שמא בזמן התלמוד היו קורין אותה בסגנון תנועה אחת, ויש שאומר כן באותו וזכרתם תזכרו ועשיתם ואין הדברים נראים, וצריך להתיז ז' של תזכרו שלא תדמה לסמך, ובשם הגאונים ריאיתי שצריך להזהר שלא להבליע יו"ד שבוהיו שלא ידמה כאלו אומר והאו, ושיפסיק בין וחרה אף שלא ידמה כאומר וחרף ולהתיז עי"ן כאשר נשבע, ובתלמוד המערב אמרו שצריך לשהות בין היום לעל לבבך ובין היום לאהבה.
אע"פ שאמרו שלא להפסיק בק"ש תקנו להפסיק בה בברוך שם כבוד מלכותו מפני שאמרו יעקב אבינו על ענין זה כשקבץ בניו וזרזם כולם על ייחוד השם והשיבו כלם בלב אחד שמע ישראל וכו', וסמך עליהם ונה אחריהם ברוך שם כבוד מלכותו וכו' אלא שמתוך שלא קבעו משה רבינו אנו אומרים אותו בחשאי ודבר זה התבאר במס' פסחים:


דף טז עמוד אעריכה

כבר ביארנו במשנה שהקורא וטעה אם נתברר לו מקום שטעה אפילו גמר חוזר למקום שטעה ר"ל לאותה תיבה שטעה בה, לא נתברר לו מקום שטעה אבל יודע הוא באי זו פרשה טעה חוזר לראש הפרשה, לא נתברר לו באי זו פרשה חוזר לפרשה ראשונה, נסתפק בתיבות הדומות זו לזו שבשני פרשיות כגון שהיה עומד במלת וכתבתם או ובשעריך ואינו יודע באיזה וכתבתם או באיזה ובשעריך הוא חזור מן הראשון, ואם התחיל למען ירבו ימיכם ולבו נוקפו אם קרא פרשה שניה או שמא מתוך ובשעריך של פרשה ראשונה יצא ללמען ירבו ימיכם הואיל ולא נתברר לו שטעה והתחיל בלמען ירבו אינו חוזר חזקה שהלך הפה דרך סלולה ועל המנהג הרגיל, ומכל מקום כל שנתברר לו חוזר למקום הברור לו וכן הדין והענין בברכות הן שלפניה הן שלאחריה:
ממה שכתבנו אתה למד במה שאמר ר' יוחנן לתנא לא אמרן אלא דלא אמר למען ירבו וכו' פירושו מה שאמרת דבין כתיבה לכתיבה והוא הדין בין ובשעריך ולבשעריך חוזר לראשון דוקא דלא אמר למען וכו' על הדרך שכתבנו, אבל גדולי הרבנים כתבו אבל אמר למען סירכיה נקט וכו', כלומר אין לטעות מכאן עד אמת ויציב שהפרשה שגורה בפיו נראה מדבריהם שאם מולמען ולמטה נסתפק במה שקודם ולמען שחוזר, ואין נראה כן דמה ענין שתהיה פרשה זו שגורה בפיו יותר מן האחרות אלא כל שטעה בה ואינו יודע היכן הוא חוזר לראש הפרשה וכל שנסתפק במה שקודם מאחר שאמר למען אינו חוזר חזקה סירכיה נקט ואתי, והוא שאמרו בתלמוד המערב קרא ומצא עצמו בלמען חזקה כיון וכו' ונתפלל מצא עצמו בשומע תפלה חזקה כיון וכו':
המשנה החמשית האומנין וכו', בא להשמיענו שאע"פ שהעומד במקומות אלו אין לבו סמוך עליו ואי אפשר לו לכוין כראוי תקנו לו שיקרא כמו שיוכל כדי שלא יתבטל ממלאכתו ואמרו על זה האומנים שהן קורין נשכרים אצל בעל הבית ויש הפסד לבעל הבית בביטולן קורין בראש האילן אם מלאכתם שם כדי לפסגו או לאיזה ענין או בראש הנדבך כלומר טורי האבנים שבכותל שהוא בונה ואע"פ שאין הכונה מצויה כל כך במקומות אלו מכל מקום אנו חוששים להפסדו של בעל הבית, ומכל מקום בטלים הם ממלאכתם כל פרק ראשון לדעת רוב פוסקים כמו שכתבנו למעלה אלא שאין משתהין בירידה מה שאין ראשים לעשות כן בתפלה שהתפלה צריך בה כונה יתירה וצריכים לירד מן האילן או מן הכותל זהו ביאור המשנה ומה שבא עליה בגמ' כך הוא, אע"פ שאמרנו שלענין תפלה צריך הוא לירד יש אילנות שאף לתפלה לא הטריחוהו לירד והן הזית והתאנה, וטעם לדבר פירשו בתלמוד המערב מפני שטרחת מרובה ר"ל שיש טורח גדול בעלייתם וירידתם ויש בטול יותר מדאי, ויש מפרשים מפני שאדם טורח בהם הרבה שיש הפסד מרובה אם ירבה בעליה וירידה בשבור הענפים, ויש מפרשים מפני שענפיהן גסים וגדולים ואדם עומד בטוח בהן אף מעומד כמי שעומד בקרקע והכונה מצויה בהם, אע"פ שהקלו באומנים העושין אצל אחרים בעל הבית העושה לעצמו יורד אף מזית ותאנה שבעל הבית אינו רגיל בכך ואינו עומד בטוח בהן, ואפי' תאמר שמא בעל הבית הזה אומן הוא מכל מקום אם הקלו בנשכר לא הקלו בעושה לעצמו, יש מי שאומר שאף לק"ש לא הקלו בבעל הבית ויש אומר שלא חלקו בין בעל הבית לאומן אלא לתפלה שהיא צריכה כונה יתירה אבל לק"ש אף לבעל הבית הקלו וכן עקר:
פועלים שהיו עושים מלאכה אצל בעל הבית אם היום עושים בשכרן קורין ק"ש בברכותיה ומתפללין ג' ראשונות וגו' אחרונות וברכת הביננו באמצע שהיא כוללת כל האמצעיות ואוכלין ומברכים לפניה ברכת המוציא ואחר אכילה מברכין ברכת הזן וברכת הארץ ואינן אומרין ברכה שלישית אלא שכוללת ענין ירושלים בתוך ברכת הארץ ומ"מ פותחין וחותמין בברכת הארץ ואינו מצרף עם החתימה בונה ירושלים שאין חותמין בשתים ואינן אומרין ברכה רביעית כלל, ויש אומר שאין קורין בק"ש ברכות שלפניה ולאחריה ואין נראה כן ולא עוד אלא שאנו גורסים בהדיא ומברכים לפניה ולאחריה, וכן יש מי שאומר שאין מברכים המוציא הואיל ואינו אלא מדברי סופרים ואין זה כלום שהרי אין כאן בטול, ואף בקצת ספרים גורסים כן בהדיא ומברכים אחת לאחריהוכן היא בתוספתא, ואם היו נוטלים שכר אלא שהיו עושים בסעודן קורין ק"ש בברכותיה ומתפללים י"ח ואוכלין פתן ומברכים לפניה המוציא ואחריה ד' ברכות כתקנן, היה בעל הבית מסב עמהם בשעת אכילה אפילו עושין בשכרן מברכים ד' ברכות שבעל הבית הוא עקר המסבה אבל מכל מקום אין ישיבתו עמהם מועלת לתפלה להתפלל י"ח אלא לענין ברכת המזון אם הוא אוכל עמהם, וכן אין אחד מהם רשאי ליעשות שליח צבור באותו היום שנשכר בו אפילו במקומן אם היו שם י' להתפלל סדר תפלת הצבור וירידה לפני התיבה שהוזכרה לאו דוקא וכן אם היה כהן אינו נושא את כפיו, ובחבורי רבני צרפת ראיתי בשם תלמוד המערב היו מימיו על כתפיו קורא שמע ומתפלל שאין מלאכת המים מחוורה ר"ל לקרות מלאכה ומפני שאם הם נשפכים אינו חושש ומינה יין ושמן צריכים להורידו:
המשנה הששית חתן וכו' בא להשמיענו עכשיו אותם שהם פטורים מק"ש ומאיזה טעם נפטרו ואמרו על חתן פטור מק"ש מלילה הראשון עד מוצאי שבת ועד בכלל שהם ד' לילות אם לא עשה מעשה שמתוך טרדתו אי אפשר לו לכוין, אבל אם עשה מעשה מאותה לילה שעשה מעשה ואילך חייב אע"פ שטרוד לעניני חופתו הואיל ואינו טרוד לעיקר מעשה וממוצאי שבת ואילך אם לא עשה מעשה גדולי המחברים כתבו שהוא חייב שנתקררה דעתו ודיה לטרדה בשעתה ויש אומר שכל זמן שלא עשה מעשה פטור אף לאחר כמה זמן ומה שהזכיר התנא מוצאי שבת להשמיענו שאף לילי פטור ולפי בא ללמד שמותר לבעול לכתחלה בשבת, ויש שמכריעים לומר שעד מוצאי שבת אפילו מן הסתם פטור ומשם ואילך אינו פטור אלא אם כן נותן לבו לעשות מעשה באותה הלילה, ויש מפרשים שאף עד מוצאי שבת אם פרסה נדה או שלא הותקנה לו עדיין לאיזו סבה חייב בק"ש, ומעשה בר"ג שקרא וכו' כלומר שמאחר ששיער בדעתו שהוא יכול לכוין לא רצה לפטור עצמו זהו ביאור המשנה ומה שבא עליה בגמ' כך הוא, חתם שאמרנו שהוא פטור הדבר פשוט שהוא נאמר אף בשכבר כנס שאם הוא הולך לכנוס או בא לכנוס עכשיו מה הוצרכה להביאה בפרט הרי כל העוסק במצוה פטור ואף באלמנה כן, אלא שכבר כנס ומתוך כך לא נאמר אלא בכונס את הבתולה ומשום טרדא דמצוה, וענין הטרדה גדולי המפרשים פירשוה שמא לא ימצא בתולים, ויש מפרשים שמא תעשנו כרות שפכה, ועיקר הדברים שעל טרדת הביאה לבד הוא אומר אבל כונס את האלמנה אין כאן טרדה וכן עוסק במצוה אין כאן שכבר כנס וכל שכן שאם היתה לו טרדה אחרת שאינה של מצוה כגון אבל אחר שנקבר מתו, וכן מי שטבעה ספינתו בים לא נפקע ממנו חיוב ק"ש בכך שאין פוטרין אותו משום טרדא אלא אם כן היתה טרדה של מצוה, וביאור הסוגיא מבולבל ביד מפרשים ומפני שהמקשה היה מתבלבל בהבנת דבריו של בעל הברייתא, ולדעתנו כך פירושה בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה כלומר בעוד שאתה יושב ובטל או עוסק בדבר הרשות פרט לעוסק במצוה שהוא פטור, בלכתך בדרך פרט לחתן וכונתו היתה לומר אע"פ שאינו עוסק במצות נשואין כגון שאינו הולך לכנוס ולא רוצה עכשיו לכנוס אלא שכבר כנס דליכא תו מצוה אלא טרדא דמצוה אי איכא מצוה מבשבתך בביתך נפקא כשאר עוסק במצוה, אלא שבעל הברייתא לא פי' את הדברים אלא שאמר סתם חתן פטור ומקרא דבלכתך בדרך וחתן אין דרכו לילך ואחר כך פירש את דבריו דבתולה הוא דמפטר אבל באלמנה חייב והיינו דקא בעי מאי משמע דבבתולה ליפטר ובאלמנה ליחייב דהא כונס את האלמנה נמי חתן מיקרי ואין דרכו לילך שהרי שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה ג' ימים, ותירץ לא משום שאין לילך קאמר אלא משום מצוה קאמר דמה דרך רשות וכו' וכונתו על טרדת מצוה לא על גוף מצוה אלא שוא מכינה על גוף מצוה וכהליכה לעשיית המצוה שאם בעשייה גופה מבשבתך נפקא, ומקשי ליה ובהליכה מיהא אמאי ומי לא עסקינן דאזיל לדבר מצוה ואפי' הכי אמר רחמנא ליקרי דאכתי בשבתך משמע שיושב ובטל מעיקר עסק המצוה, ושני ליה דבלכתך משמע לכתך דידך ר"ל הליכה של רשות, והקשה לו אם כן אף כונס את האלמנה ובהולך לכנוס ליפטר, ושני ליה דאין הכי נמי אלא דאיהו לאו משום מצוה קאמר שכבר כנס אלא משום טרדא וכונתו על טרדת מצוה אלא שהמקשה הבינה על כל טירדא והיינו דאקשי ליה מטבעה ספינתו והודיעו שמטרדת מצוה אמרה ואע"פ שאין בה גוף מצוה ובלכתך אע"ג דכל חתן אין דרכו לילך מכל מקום אינו ממעט אלא כל שיש בטרדתו סרך מצוה דתרויהו נפקא מבלכתך דטרוד טרדה דרשות חייב וחתן אף שלא במקום מצוה, ומכל מקום דוקא במקום סרך מצוה פטור הא כל שיש שם מצוה אף באלמנה כן כך נראה לי, אע"פ שבפירושנו כתבנוה בדרך אחרת אלא שלענין פסק הכל עולה לענין אחד, וגאוני פרשוה בדרכים אחרות שיצא לך מהם שכונס את האלמנה אף בשעת מצוה כגון שבא לכנוס או הולך לכנוס כיון דמצוה שאין בה טירדא היא חייב ואין הדברים נראין כלל, ושמא תאמר כונס השתא משמע כלומר בעוד שהוא מקיים מצות נשואין ואם כן באלמנה אמאי מיחייב ובבתולה מה הוצרכה אין זה כלום הכונס שכנס משמע כמה שאת אמר הכונס צאן לדיר ונעל בפניה כראוי, המביא גט, השולח את הבערה, וכן הרבה:
מה שפטרנו חתן מק"ש יש אומרים שלא נאמר אלא בשל ערבית ואין צריך לומר שאף בברכותיה פטור אבל של שחרית חייב שאינו זמן טרדא לענין זה, ויש מפקפקים בדבר להקל בו אף בשל שחרית שהרי מכל מקום טרדת הלב יש כאן ודברים אלו כלן תפלה ותפלין כדין ק"ש הם, אבל חייב בשאר מצות שאין צריכות כונה כל כך, ולא כמי שסובר שפוטרים אותו מכל המצות, וגדולי הרבנים כתבוה כן במסכת סוכה ר"ל שהם כתבו שהמחייב חתן בשאר המצות אינו סובר שמועת העוסק במצוה, ומאחר שהלכה כדברי האומר שהעוסק במצוה פטור מן המצוה פטור הוא בכל המצות, ומכל מקום לדעתנו אין אנו אומרים כן אלא במה שאי אפשר לקיים את המצוה השניה אלא בקצת בטול של ראשונה ולא עוד אלא שיש מי שמחייבו בתפלין הואיל ואין זמנן אלא ביום אלא שעקר הדברים כדעת ראשון בשעה שהוא עוסק וכי תעלה על דעתך דמי שיש לו תפלין בראשו או ציצית בבגדו יהא פטור מכל המצות, אם היה אבדה שאפשר לו להניחה במקום שאין לו עוד בה טרדת שמירה ודאי חייב ומפני שרוב אבדות הם בבהמות שטורח שמירתן בלא הפסק הוא אומרה מן הסתם כאלו נאמרה בכל אבדה, ואף בשאר אבדות אי אתה צריך לכך שמכל מקום בשעה שהכניסה לביתו נפטר מליתן פת לעני ועל אותה הנאה נעשה שומר שכר עליה וכן ביארנוה במציעא בפרק האומנין:

דף טז עמוד בעריכה

המשנה השביעית רחץ בלילה הראשון שתה אשתו וכו' משנה זו אינה מכלל כונת הפרק אלא שנגררה כאן על ידי גלגול מעשה של ר"ג, ופי' המשנה הוא שהדבר ידוע שהאבלות ז' הוא מדברי סופרים אלא לענין תספורת וכבוס שיש בהם אבלות ל' מן התורה כמו שיתבאר במקומו אבל דברים האסורים כל ז' כגון נעילת הסנדל ורחיצה וסיכה ודומיהם כלם אין אבלות נוהגת בהם ז' אלא מדברי סופרים אבל מן התורה אין אבלות אלא ביום ראשון והוא יום שמת ונקבר בו אבל אם תופס לילו מן התורה אם לאו נחלקו בו חכמי התלמוד מהם שאמרו אנינות לילה הסמוכה ליום מיתה וקבורה דאורייתא, ומהם שאמרו אנינות לילה דרבנן ור"ג היה סובר כדעת האומר אנינות לילה דרבנן ואחר שלא נאסרה רחיצה באותה שעה אלא מדברי סופרים ורחיצתו לא היהת דרך תענוג אלא להעברת זוהמא שהוא דבר מאוס וכל שכן לאסטניס הקל בעצמו ורחץ בחמין שאילו היתה שעה זו שעת אבלות של תורה אף ברחיצה כזו לא היה מקל, ואלו היתה רחיצה של תענוג אפילו בשעת אבלות סופרים לא היה מקל אלב מכיון שהיתה שעה שאין בה אבלות של תורה ורחיצתו היתה רחיצת צורך הקל בעצמו על כך, וכשתמהו עליו תלמידיו לא היה צריך להתנצל שאנינות לילה דרבנן שאף הם היו יודעים כן, אלא התנצל להם שלא היתה רחיצת ענוג אלא רחיצת צורך וכן הלכה, ומאחר שכן אף אבל שהיה מערבבו ערבוב חטטים שבראשו מותר לרחצו ולסוכו מיום ראשון ואילך, וכן היולדת מותרת לרחוץ בימי אבלה שאף היא אין רחיצתה לתענוג אלא לצורך, וכן כתבו חכמי צרפת בפי'.
ובתלמוד המערב שבפרק זה אמרו אבל אסור ברחיצה של תענוג כל ז' אבל ברחיצה שאינה של תענוג מותר כהדא שמואל "ר אבא עלו בו חטטין שאלו לר' אבא מהו דסחי אמר להו יסח מה נן קיימין אם בשל סכנה אף ביום הכפורים אלא בשאינה של סכנה והואיל ולצורך היא מותרת ואע"פ שיראה מכאן שביום הכפורים דוקא בסכנה, אינו כן ובמקומו יתבאר, ועוד אמרו בתלמוד המערב בא מן הדרך ורגליו כהות עליו מרחיצן, ולמדת לפי דרכך שאנינות לילה דרבנן וראיה לדבר שלא מצינו אומר מדאורייתא אלא ר' יהודה במסכת זבחים פרק טבול יום, אבל רק שמעון ור' נחמיה ור"ג דהכא כלהו סברי מדרבנן, וכן שסתם משנתנו במסכת זבחים כך היא אינו נוגע ואינו חולק לערב, ואמרו עליה בגמ' מפלג לא פליג הא כי מזמני ליה אכיל מאן תנא אנינות לילה דרבנן ר' שמעון היא, והרבה חלקו קצת מפרשים לומר שאנינות לילה מן התורה, ואחת מראיותיהם מה שאמרו במסכת מועד קטן [י"ד ע"ב] אבל אינו נוהג אבלות ברגל, דאי אבלות דמעיקרא אתי עשה דרבים דהיינו שמחת י"ט ודחי עשה דיחיד דאבלות, ואי אבלות דהשתא לא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים אלמא דבאבולת דמעיקרא נמי נקרא עשה דיחיד ואם איתא אפי' עשה דיחיד ליכא, ומכל מקום גדולי הפוסקים תרצוה דלרוחא דמילתא קאמר הכי כלומר אף למי שסובר אנינות לילה דאורייתא אתי עשה דיחיד וכו', ויש שתירצה באבלות ל' שהוא מן התורה לענין תספורת כלומר אי אבלות דמעקרא הוא שעברו ז' ונכנס לתחום ל' רגל מפסיקו אבל לאבלות של ז' לא הוצרכה שאינן מן התורה אלא יום מיתה וקבורה, הא אם פגעו בתוך ז' אינו מפקיע אבלות של ז' דתרתי לא מפקע כמו שיתבאר במקומו, וכן הביאו ראיה במשנה שבפסח שני פרק מי שהיה טמא [צ"ח ע"א] והיא משנת המפריש פסחו ומת שהק' בגמ' אי דמית קודם חצות הא חיילא עליה אנינות וכו' אלמא דאורייתא הוא שאם לא כן היאך אנינותו מעכבתו ואינו כלום, והתם הכי פירושה נהי דאנינות לילה דרבנן ולא העמידו דבריהם במקום כרת להיות האנינות מעכב האכילה מכל מקום הא מעכבא שחיטתו וזריקתו שהיא ביום, וכבר פרשנוה שם בפרק טמא ובפרק האשה, ויש שמכריעים שכל שלא נקבר אנינותו מן התורה בלילה ואע"פ מת מבעוד יום, ולדעתנו אין אנינות מן התורה אלא ביום מיתה וקבורהזהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמ' דבר. (ז' וכשמת טבי עבדו וכו' כל זה מבואר):
המשנה השמינית וכשמת טבי עבדו וקבל עליו תנחומים וכו' גם זה אינה מכלל הפרק אלא ע"י גלגול ומה שאמרו שקבל עליו תנחומים לא שנהג בו אבלות אלא שנצטער עליו עד שהוצרכו לנחמו לא למדתנו וכו' אין מקבלין וכו' כלומר שאין מצטערים עליהם כל כך שיהיו אחרים צריכים לנחומו ואמר להם אינו כשאר עבדים כשר היה זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן העבדים והשפחות אין עומדין עליהם בשורה ר"ל שורות שהיו עושים סביב האבל אחר קבורה כדי לנחמו, ואין אומרים עליהם ברכת אבלים ולא תנחומי אבלין שאין נוהגין באבדתן אלא כאבדת ממון וכשם שאומרים לו לאדם על שורו וחמורו שמתו המקום ימלא חסרונך כך אומרים על עבדו ושפחתו ואין מקום לתנחומים אחרים ואפילו היה אותו העבד תלמיד חכם והוא תלמידו שהוא נדון כבנו אינו נוהג בו שום אבלות וכזה פרשוה בתלמוד המערב שאם לא כן מה הוצרכה וכי מקבלים תנחומים על מי שאינו קרוב שמא היה עולה על דעתנו הואיל ואבדתו הוא שיהא דינו כאבדת נפשות שלו ושיהא בו דין קרוב, ואין מספידין עליהם ואין תורת המוסר מכרחת עליהם להזכירם דרך כבוד כגון אבא פלוני או אימא פלונית והוא כעין שאומר מר פלוני ומרת פלונית ומי שרוצה לעשות יעשה, יש אומר שאין לו לאדם לעשות כן שמא יעלו מאותו הכבוד ליוחסין אלא אם כן ידוע עבדותן לכל העולם כעין עבדים של ר"ג:
אין קורין אבות אלא לשלשה אברהם יצחק ויעקב משם ואילך אין לו להזכיר את האחרים על שם כלל האומה כגון שיאמר ראובן אבינו חנוך אבינו שאין ליחס כל האומה אלא לאלו שנתפרסמו באבות ראשונים ונתפרסם חשיבותם לאבות אחריהם, וכן אין קורין אמהות אלא לד' שרה רבקה רחל ולאה:
אחר שקרא אדם את שמע והתפלל ראוי לו להפטר מתפילתו בדברי שבח אחר ברכות התפלה ושיסיים את תפלתו בדברים אחרים של תפלה שלא יפטר מברכותיו פתאום וילך לו מפני זה היו חכמי התלמוד מחדשים אחר תפלתם מטבע תפלה מעין תחנונים מהם שהיו אומרים אלקי נצור לשוני וכו' ובנסח זה נאמר בסופו יהיו לרצון אמרי פי ומשמע אחר התחנונים אומרים אותו ולא אחר י"ח מיד, ומכל מקום גדולי המפרשים כתבו שראוי לאמרו תכף לשמנה עשר עמו שדוד אמרו לאחר י"ח מזמורים וכן ממה שאמרו בפרק תפלת השחר [כ"ט ע"ב] טעה ולא הזכיר של ר"ח בעבודה חוזר לעבודה סיים חוזר לראש, ואמרו עלה הא דאמרת סיים חוזר לראש דוקא שאין רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו אבל רגיל וכו' חוזר לעבודה, ואם איתא תיפוק ליה דבעי למימר יהיו לרצון וכו' וכמו שמרו בתחלה אומר ה' שפתי ולבסוך אומר יהיו לרצון וכו' אלא ודאי אחר שמנה עשרה אומרים אותו, ומכל מקום אין בראיה זו הכרח שהרי אין מקום לומר יהיו לרצון עד סוף כל הדברים שבתפלה והתחנונים הם כאמצע התפלה לגבי יהיו לרצון ואם הוצרכו לומר הדין בשביל התחנונים כל שכן שהוצרכה לומרו בשביל יהי רצון ואעפ"כ הואיל והתחנונים אינם חובה, אחר שמונה עשרה מקירי ואף כעין תחנונים היא, וכן היו קצת חכמי התלמוד אומרים אלקי עד שלא נוצרתי וכו' וכן כל אחד כרצונו וכל שכן כשאדם יושב בתענית שראוי להרבות בתפלה ולחדש בדבריו אחר תפלה כפי יכלתו דברי רחמים ותחנונים:


דף יז עמוד בעריכה

לעולם יהא אדם ערום ביראה, מענה רך ומשיב חימה מרבה שלום עם אחיו וקורביו כדי שיהא אהוב מלמעלה ונחמד למטה ומתקבל על הבריות ואף עם גוי בשוק ר"ל עם גוי שאינו מכיר בו אלא שפוגע בו בשוק וכל שכן כשמכירו, אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הקדימו אדם שלום בעולם אפילו גוי בשוק:


דף יז עמוד בעריכה

המשנה התשיעית הכונה לבאר בה שאע"פ שחתן פטור אם יודע בעצמו שיכול לכוין ורוצה לקרות קורא והוא שאמרו חתן פטור אם רוצה לקרוא את שמע לילה הראשון קורא ואין כאן משום יוהרא שהדבר מסור לכל אדם לומר יכול אני לכוין דעתי, ואין מונעין אדם בכך מחשש יוהרא ואע"פ שלענין בטול מלאכה בט' באב אמרו שתלמידי חכמים בטלים בו אף במקום שנהגו לעשות ולא התירו לכל אדם לעשות עצמן כתלמידי חכמים, ההיא הואיל והוא בטל בין העושים נראה כיוהרא אבל זה הואיל ואף שאר בני אדם קורין אין כאן יהורא, ורשב"ג אומר לא כל הרוצה ליטול את השם יטול שהוא חושש ליוהרא ואע"פ שהוא בעצמו אמר לענין בטול מלאכה בט' באב שמארנו שתלמידי חכמים בטלים בו אף במקום שנהגו לעשות ואמר רשב"ג על זה כל אדם יעשה עצמו כתלמיד חכם ולא חשש ליוהרא מכל מקום הוא תולה הטעם שאין בבטול מלאכה יוהרא בשום מקום שאין אדם מבחין בחברו מפני מה הוא מתבטל וכמה בטלני איכא בשוקא וכן הלכה אבל בענין זה שיראה הדיוט עצמו כחסיד שבחסידים יש כאן יוהרא ועזות מצח, ומכל מקום הלכה כרבנן לענין ק"ש ואין מונעין בכך אבל מכל מקום אין למי שאינו חשוב בעיני הכל להתראות בדבר זה בפני רבים אלא אם יודע בעצמו שכן יקרא בינו לבין עצמו: